← Library

Bartenura on Mishnah Bekhorot

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Kodashim · 453 sections

1. 1.1.1

   הלוקח עובר חמורו של נכרי. כשהוא במעי אמו ובכור הוא. ולהכי נקט עובר חמורו, שאין לך בהמה טמאה קדושה בבכורה אלא פטר חמור בלבד, ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור, פסיק ושרי ליה. וכל הנך פרקי אחריני מיירי בבכור בהמה טהורה:

2. 1.1.2

   אף על פי שאינו רשאי. למכור לנכרי בהמה גסה. מפני שנעשית בה מלאכה בשבת:

3. 1.1.3

   והמשתתף לו. אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע, כגון ידו או רגלו של בכור, או של אמו. כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום הרי זה שותפות נכרי ופטור:

4. 1.1.4

   והמקבל ממנו. שהחמורה של נכרי וישראל מקבלה ומטפל בה כדי שיהו חולקין בולדות אבל גוף הבהמה של נכרי:

5. 1.1.5

   פטור מן הבכורה. אותו עובר שקנה מן הנכרי או שמכר הוא לנכרי אינו קדוש, הואיל ויש לנכרי חלק בו או באמו, שנאמר (במדבר ג׳:י״ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולא בנכרי:

6. 1.1.6

   אם פטרו את של ישראל במדבר. הלוים לא פטרו בהמתן של ישראל במדבר, דפטר בהמה, בהמה פטרה, כדכתיב (שם) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. אלא הכי קאמר, הלוים הפקיעו קדושת בכורי ישראל במדבר, כדכתיב (שם) קח את הלוים תחת כל בכור כו׳, ואם הפקיעה קדושת הלוים את קדושתן של ישראל, דין הוא שתפקיע את של עצמן, ומאחר שלמדנו שהופקעה קדושת בכורה מעצמן של לוים, למדנו שפטרי חמוריהן פטורין מן הבכורה, דכתיב (שם י״ח) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל מבכור בהמה טהורה לא נפטרו כהנים ולוים, כדלקמן:

7. 1.2.1

   פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור. אי תנא פרה שילדה כמין חמור ולא תנא חמור שילדה כמין סוס, הוה אמינא פרה שילדה כמין חמור הוא דפטור משום דלא דמו אהדדי כלל, דהא יש לה קרנים והא אין לה קרנים, הא פרסותיה סדוקות והא פרסותיה קלוטות, אבל חמור שילדה כמין סוס, אימא חמור אדום הוא ולחייב. ואי תנא סיפא ולא תנא רישא, הוה אמינא חמור שילדה כמין סוס הוא דפטור משום דסוס לא קדוש בבכורה, אבל פרה שילדה כמין חמור דתרוייהו קדשי בבכורה אימא ליחייב, צריכי:

8. 1.2.2

   פטר חמור פטר חמור שני פעמים. חד בקדש לי כל בכור, וחד בראה אתה אומר אלי:

9. 1.2.3

   מהו באכילה. כלומר בהמה שאין היולדת דומה לנולד מהו באכילה:

10. 1.2.4

    שהיוצא מהטמא טמא. ודבש דבורים וצרעין מותר ולא מקרי יוצא מן הטמא, לפי שאין ממצות אותו מבשרן אלא מכניסות אותו לגופן, שאוכלות מפרחי האילנות ומהן נעשה הדבש. וחלב האדם מותר כשפירש, אבל לינק משדי האשה אסור. וכל שאר חלב של בהמה וחיה טמאה, הוי יוצא מן הטמא ואסור:

11. 1.2.5

    דג טמא שבלע דג טהור. אע״ג דלא חזינן ליה שבלע, כיון דרוב דגים משריצים במינן, כמו שבלע בפנינו דמי:

12. 1.3.1

    נותן טלה אחד לכהן. בפדיון. דממה נפשך חד מינייהו בכור:

13. 1.3.2

    זכר ונקבה. ואין ידוע אם יצא זכר תחלה והוא בכור, או נקבה יצאה תחלה ואין כאן דין בכורה:

14. 1.3.3

    מפריש טלה. משום ספק, ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור:

15. 1.3.4

    והוא לעצמו. שהוא עצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן, דכהן הוי מוציא מחבירו, ועליו הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחלה. ואיסורא ליכא, דאפילו פטר חמור גמור שפדאו בשה שוב אין קדושה לא בו ולא בפדיונו, אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן טלה לכהן, דממונו הוא, והכא ליכא גזל דספק הוא:

16. 1.3.5

    שתי חמורות וילדו וכו׳ זכר ונקבה, נותן טלה אחד לכהן בשביל הזכר. או שני זכרים ונקבה, דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה או אי נמי חדא ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה, נותנים טלה אחד לכהן דהא חד זכר איכא ודאי בכור, ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו:

17. 1.3.6

    שני זכרים ושתי נקבות. ספק הן, דשמא כל חדא ילדה זכר ונקבה, ושמא הנקבות יצאו תחלה, הלכך אין לכהן כאן כלום, אלא מפריש עליהם שני טלאים לאפקועי לאיסורייהו והן לעצמן, כך פירשו רבותי. אבל רמב״ם סבר דאין כאן לכהן כלום ואפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש, משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כשילדו שתי נקבות וזכר, שמא אחת משתיהן ילדה שתי נקבות והאחרת זכר, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה, או נקבה ואחריה זכר. וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות, הלכך אפילו טלה לעצמו אינו מפריש. ופירוש רבותי עיקר:

18. 1.4.1

    זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. דשמא אותה שלא בכרה ילדה את הנקבה:

19. 1.4.2

    שנאמר ופמר חמור תפדה בשה. כל שה במשמע, שה כבשים או שה עזים, שה זכר או שה נקבה וכו׳:

20. 1.4.3

    ופודה בו פעמים רבות. אם חזר כהן ונתנו לו:

21. 1.4.4

    נכנס לדיר להתעשר. כגון ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים והפריש עליהן עשרה שיין והן שלו, הרי אלו נכנסים לדיר למקום שמכניסים שם הבהמות להתעשר, ומעשרן כדרך שמעשרים שאר בהמות. והוא הדין שאם היה לו ספק פטר חמור אחד או שנים [והפריש עליהם שה אחד או שנים] שנכנס לדיר עם שאר כבשיו להתעשר:

22. 1.4.5

    ואם מת נהנים בו. שה שהפרישו לפדיון פטר חמור, אם מת ביד בעלים קודם שיבוא ליד כהן נהנה בו הכהן אף על פי שלא הגיע לידו מחיים, דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי:

23. 1.5.1

    ולא בחיה. צבי ואיל:

24. 1.5.2

    ולא בשחוטה. בשה שחוט:

25. 1.5.3

    ולא בטריפה. כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה:

26. 1.5.4

    כלאים. תיש הבא על רחל:

27. 1.5.5

    מפני שהוא שה. דבין רחל בין עז קרויין שה. ואין הלכה כרבי אליעזר:

28. 1.5.6

    כוי. בריה בפני עצמה היא, ספק חיה ספק בהמה:

29. 1.5.7

    נתנו לכהן. הפטר חמור עצמו:

30. 1.5.8

    עד שיפריש שה תחתיו. והוא לעצמו. ואח״כ ישתמש בפטר חמור. ולפי שהכהנים חשודים לענין זה שלא להפריש שה תחתיו, הלכך ישראל הנותן פטר חמור לכהן אינו זז משם עד שיפדנו הכהן בפניו:

31. 1.6.1

    כחמש סלעים של פדיון הבן. דחייב באחריותו:

32. 1.6.2

    כפדיון מעשר שני. דאם אבד אינו חייב באחריותו. דההיא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלים והא אזל ליה. וטעמא דר׳ אליעזר, שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו׳ וכל בכור בניך תפדה. וחכ״א אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר:

33. 1.6.3

    שאין כאן לכהן כלום. שאין חייב באחריותו, כרבנן. וכן הלכה:

34. 1.6.4

    מת פטר חמור. לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן:

35. 1.6.5

    רבי אליעזר אומר יקבר. דהואיל והוא חייב באחריות הטלה, כמאן דלא אפרשיה דמי:

36. 1.6.6

    ומותר. ישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו:

37. 1.6.7

    אין צריך להקבר. דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן והופקעה קדושתו של פטר חמור. וכן הלכה:

38. 1.7.1

    קופיץ. סכין גדול כמין גרזן קטן שהקצבים מחתכים בו בשר:

39. 1.7.2

    ועורפו. היינו שחותך ראשו ממול ערפו:

40. 1.7.3

    וקוברו. לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה:

41. 1.7.4

    מצות יעידה. באמה העבריה:

42. 1.7.5

    בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה. והיו אומרים המיבם לשם נוי לשם ממון הוי פוגע בערוה שלא במקום מצוה. ואין כן הלכה, אלא הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הרי הותרה לו לגמרי ואפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון:

43. 1.7.6

    מצות גאולה באדון. המתפיס בהמה לבדק הבית, מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם, שהוא מוסיף את החומש:

44. 2.1.1

    הלוקח עובר פרתו. אע״פ שאינו רשאי. למכור לו בהמה גסה:

45. 2.2.1

    כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן כו׳ וכל שקדם הקדשן את מומן. הנך תרתי בבי פירשנו לעיל במסכת חולין:

46. 2.4.1

    המקבל צאן ברזל מן הנכרי. ששם לו הנכרי בהמותיו בדמים קצובים ולתת לו אותן דמים עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו, ואותן ולדות שיהיו להן עד אותו זמן יהו ביניהן:

47. 2.4.2

    ולדות פטורין. מן הבכורה. ולדותיהן של אותן צאן כשיגדלו ויבכרו יפטרו מן הבכורה. דאי לא יהיב זוזי לנכרי תפיס בהמה, ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות, אשתכח דשייכא יד נכרי בולדות. הלכך ולדות בכורות שיהיו לאותן ולדות פטורות מן הבכורה, דכל דשייכא יד נכרי באמו הוא פטור מן הבכורה. אבל מה שיבכרו ולדי ולדות, דהיינו רביעי לצאן ברזל, יתנו לכהן, דכולי האי לא שייכא יד נכרי למתפס ולדי ולדות:

48. 2.4.3

    הכי גרסינן העמיד ולדות תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורין ולדי ולדי ולדות חייבים. העמיד ולדות תחת אמותיהן, שפתח לו פתח לנכרי להיות לו כח בולדות ואמר לו אם ימותו הבהמות תטול ולדות המגיעות לחלקי, השתא אלימא יד נכרי טפי ושייכא בדור אחד טפי משל הראשון. הלכך ולדי ולדות של בהמות צאן ברזל כשבכרו פטורות מן הבכורה, הואיל ושייכא יד הנכרי בדידהו. וולדי ולדות של ולדות כשיבכרו, דהילנו חמישי לצאן ברזל, ינתנו לכהן:

49. 2.4.4

    שאחריותן לנכרי. דלעולם כל מה דמשכח נכרי תפיס. ואין הלכה כרשב״ג:

50. 2.5.1

    רחל שילדה כמין עז. אע״ג דתרווייהו מינים חייבים בבכורה, אפילו הכי אם אינו דומה לאמו פטור מן הבכורה. דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא [שור] ובכורו שור:

51. 2.5.2

    ואם יש בו מקצת סימנים. שדומה לאמו עד שהוא ניכר בהן שהוא מאותו המין, חייב:

52. 2.6.1

    שנאמר הזכרים לה׳ הזכרים משמע שנים:

53. 2.6.2

    אי אפשר. לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד, אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי מינייהו:

54. 2.6.3

    בורר לו את היפה. דמסתמא היפה והבריא נפק ברישא:

55. 2.6.4

    משמנים ביניהן. הבעלים והכהן אין להם יתרון זה על זה בחלוקתן אלא השומן, שהישראל נוטל השומן ומניח הכחוש לכהן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כרבי עקיבא:

56. 2.6.5

    והשני. שנשאר לישראל, ירעה עד שיפול בו מום ואח״כ יאכל, דספק בכור הוא, הלכך אינו נשחט תמים. ובאותו של כהן לא צריך למימר דודאי אינו שוחטו עד שיהא בו מום, דבזמן הזה קמיירי:

57. 2.6.6

    וחייב במתנות. הישראל כשישחטנו יתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. ממה נפשך, אי בכור הוא כולו לכהן, אי לאו בכור הוא חייב במתנות:

58. 2.6.7

    ורבי יוסי פוטר. דהוי כאילו זכה בו כהן והגיע לידו וכשנפל בו מום נתנו לישראל, ונמצא שהוא פטור מן המתנות, הואיל וחשבינן ליה כאילו בא מיד כהן לישראל. והלכה כרבי יוסי:

59. 2.6.8

    רבי טרפון אומר יחלוקו. דהדר ביה רבי טרפון ממאי דאמר לעיל דכהן בורר לו את היפה, וסבר דמחיים נמי שמין את שניהם בדמים וחולקים את הדמים. דלשניהן יש חלק בשניהם, הלכך מת אחד מהם יחלוקו את החי:

60. 2.6.9

    רבי עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כר׳ עקיבא:

61. 2.6.10

    זכר ונקבה אין לכהן כלום. דשמא נקבה יצאתה תחלה והמוציא מחברו עליו הראיה. והכא אפילו ר׳ טרפון מודה, דהתם הוא דקא פליג משום דודאי הוי חד לכהן הלכך יפה כחו לחלק בשוה, אבל הכא הורע כחו דשמא לא שייכא בכורה כלל. ומיהו ירעה עד שיסתאב ואח״כ יאכלנו, דספק הוא:

62. 2.9.1

    יוצא דופן. שנקרעה אמו והוציאו העובר דרך דפנותיה:

63. 2.9.2

    והבא אחריו. הנולד אחריו דרך הרחם:

64. 2.9.3

    ירעו עד שיסתאבו. דמספקא ליה לר׳ טרפון אי בכור לולדות קדיש אף על פי שאינו בכור לרחמים, כגון יוצא דופן שהוא הראשון שנולד אף על פי שלא פטר הוא את הרחם, אי בכור לרחמים קדיש אף על פי שאינו בכור לולדות, כגון הבא אחר יוצא דופן שהוא הראשון שפטר את הרחם אבל אינו בכור לולדות שהרי יוצא דופן קדמהו. ומספיקא שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, דשמא תרתי בעינן בכור לולדות ולרחמים ואין שום אחד מהן קדוש, והמוציא מחברו עליו הראיה. ור׳ עקיבא פשיטא ליה דתרווייהו בעינן ואין שום אחד מהן קדוש. והלכה כר׳ עקיבא:

65. 3.1.1

    הלוקח. עז בת שנתה. שילדה בתוך שנתה:

66. 3.1.2

    ודאי. אותו הולד לכהן, דקודם לכן לא ילדה:

67. 3.1.3

    ספק. ירעה עד שיפול בו מום ויאכל במומו לבעלים. ואם ספק פטר חמור הוא, מפריש טלה והוא שלו:

68. 3.1.4

    טנוף. אבעבועות של דם שפולטת הבהמה. ומראים אותן לרועה חכם ומכיר בהן אם הן מחמת הריון שהפילה ושמא טנפה בתוך שנתה דהוי ספק ולד ונפטרה מן הבכורה, הלכך אפילו עז בת שנתה ספק הוא:

69. 3.1.5

    שליא. כמין כיסוי על העובר שהעובר מונח בה:

70. 3.1.6

    שפיר. למעלה מן השליא קרום שיש בו דם נקרש והוא קרוי שפיר. ורבותי פירשו, חתיכה של בשר שיש בה צורת אדם. ויש אומרים לפיכך נקראת שפיר, לפי שעשויה כשפופרת:

71. 3.1.7

    ששפעה חררת דם. שהפילה חתיכה דם:

72. 3.1.8

    הרי זו תקבר. להודיע שנפטרה מן הבכורה. שהרואה שקוברים אותה יודע שהבא אחריו אינו קדוש בבכורה. והלכה כר׳ עקיבא וכר׳ אליעזר בן יעקב:

73. 3.2.1

    אין חוששין שמא בנה של אחרת היה. שיהא הבא אחריו בכור ספק דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם אלא שאהבה את זה בן חברתה, ואי משום דאית לה חלב הא איכא מיעוטא דחולבות אע״פ שאינן יולדות, הא ודאי לא אמרינן אלא בנה הוא ופטורה מן הבכורה:

74. 3.2.2

    מבכירות. בחורות שלא ילדו עד עכשיו:

75. 3.2.3

    אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו. דליחוש לכולהו בספק בכורות, אלא ודאי אותן הכרוכין אחר המבכירות הוו בכורות ודאין, והכרוכין אחר שאין מבכירות הוו פשוטין ודאין. והלכה כרשב״ג:

76. 3.3.1

    עושה מקום בקופיץ. גרסינן. ובגמרא [דף כ״ה] מפרש תני לקופיץ, כלומר לצורך מקומו של קופיץ תולש שער של צואר. ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך, דתלישה ביד לאו גזיזה היא. אבל בכלי ודאי אסור:

77. 3.3.2

    וכן מותר לתלוש את השער. ואפילו לכתחלה, להראות בו לחכם מקום המום. והלכה כרבי יוסי בן משולם:

78. 3.4.1

    עקביא בן מהללאל מתיר. הצמר בהנאה לכהן:

79. 3.4.2

    וחכמים אוסרים. דאי שריית ליה צמר הנושרת מחיים אתי לאשהויי לבכור כדי שתשיר צמרו כל שעה, ואתי בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה דכתיב תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה:

80. 3.4.3

    לא בזה התיר עקביא. כלומר לא בזה עקביא מתיר וחכמים אוסרים, דבשחטו דברי הכל שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון. ולא נחלקו אלא במת, דאותו צמר המחובר בו טעון קבורה, עקביא מתיר לצמר שנשר ממנו כשהוא בחיים, וחכמים אוסרים, גזירה שמא ישהנו כדי ליהנות בצמר שנושר ממנו כל שעה ואתי למיעבד ביה גיזה ועבודה. ופסק ההלכה, דאפילו לאחר שחיטה צמר שנשר ממנו בחיים אסור:

81. 3.4.4

    צמר המדובלל. שלא נתלש לגמרי אבל מחובר הוא עם הצמר ואינו נופל:

82. 3.4.5

    את שנראה עם הגיזה. כשישחטנו וגוזזו לאחר שחיטה, ויהא הצמר המדובלל נבלל עם שאר הגיזה ואינו נראה כמופרש ממנה, מותר כשאר הגיזה:

83. 3.4.6

    ושאינו נראה עם הגיזה. שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל (שמדובלל) [שמובדל] מן הגיזה:

84. 3.4.7

    אסור. כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה. וסתמא כרבנן דפליגי עליה דעקביא דהלכתא כותייהו:

85. 4.1.1

    עד כמה. להטפל בבכור. להתעסק בגידולו קודם שיתנהו לכהן:

86. 4.1.2

    בדקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים. בגמרא ילפינן לה מדכתיב (שמות כ״ב:כ״ח-כ״ט) מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי, וסמיך ליה כן תעשה לשורך לצאנך, ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם, וצאנך המאוחר לבכור בניך שהוא מאוחר, ומלאתך ודמעך שהם הביכורים קרבים לחמשים יום, שהתבואה מבושלת בפסח ואין מביאין בכורים עד עצרת דכתיב (שם כ״ג) וחג הקציר ביכורי מעשיך, וכמו שאתה עושה למלאתך ודמעך שאינך מביאם אלא לסוף חמשים יום, כן תעשה לשורך שלא תביאנו עד חמשים יום, וכדרך שאתה עושה לבכור בניך דכתיב ביה (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדוייו מבן חודש תפדה, כן תעשה לצאנך שלא תביאנו עד שלשים יום:

87. 4.1.3

    בדקה שלשה חדשים. לפי שטיפולה מרובה, ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב, ואם לא תהיה עם אמה תמות. ואין הלכה כרבי יוסי:

88. 4.1.4

    לא יתנו לו. דכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי וארענו, דומה כמי ששוכרו, שהוא מצילו מן הטורח על מנת שיתננו לו ולא לכהן אחר, ודומה לכהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות, ותניא כהנים ולוים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומות ומעשרות. אבל אם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאוכלנו, הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות:

89. 4.1.5

    בין תמים בין בעל מום. בין בזמן המקדש ובין עכשיו, כל שנה דידיה רשאי לקיימו. ובכור בעל מום ילפינן שהוא ניתן לכהן ואוכלו במומו מדכתיב (שם) ובשרם יהיה לך, לשון רבים, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום:

90. 4.2.1

    כל שנים עשר חודש. משנולד:

91. 4.2.2

    לאחר שנתו. כגון בזמן הזה דצריך לקיימו עד שיפול בו מום:

92. 4.2.3

    אינו רשאי לקיימו אלא עד שלשים יום. מיום שנפל בו המום:

93. 4.3.1

    רבי יהודה מתיר. במומין שבעין מודה רבי יהודה דאסור, מפני שהן משתנים לאחר מיתה שמפני צער מיתה העין משתנה ואע״ג דהשתא מתחזי מום קבוע אי הוי חזי ליה מחיים הוי מתחזי עובר, ולא שרי אלא במומין שבגוף שאינן משתנים. ורבי מאיר סבר גזרינן מומין שבגוף שאינן משתנים אטו מומין שבעין שהן משתנים. והלכה כרבי מאיר:

94. 4.4.1

    מומחה. הוא שנטל רשות מן הנשיא או מבית דין של ארץ ישראל להתיר בכורות. ואע״ג דבעלמא מי שלמד בתורה [שבכתב ו] שבע״פ ויודע לסבור ולהקיש ולהבין דבר מתוך דבר הוא הנקרא מומחה, וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אצל אנשי דורו הוא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי, ואף על גב דלא נקט רשותא מראש גולה, לענין היתר בכורות אינו קרוי מומחה, ואינו יכול להתיר בכורות אלא אחר שיטול רשות מבית דין הסמוכים בארץ ישראל, ואין רשות ראש הגולה מועיל בזה:

95. 4.4.2

    וישלם מביתו. וכשהוא משלם לכהן נותן רביע דמיו אם היא בהמה דקה, וחצי דמיו אם היא גסה. ומשום הכי משלם מחצה דממון המוטל בספק חולקים, דאיכא למימר אפסדיה, דאי לא הוה שרי ליה האי הוי אתי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה, ואיכא למימר לאו מידי אפסדיה, דדלמא לא הוה ביה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה, ושמא לא הוה נפיל ביה מום קבוע לעולם עד שימות. והאי דלא משלם פלגא לדקה כמו לגסה, מפני שיש טורח גדול לגדל בהמה דקה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מן הטורח הגדול שהיה לו להטפל בה, דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו והיה לו בו טיפול מרובה עד שיפול בו מום, להכי נגעו בה דלא משלם אלא רביע. ורמב״ם פירשה בענין אחר. וזה עיקר:

96. 4.4.3

    מה שעשה עשוי וישלם מביתו. למאן דדאין דינא דגרמי חייב לשלם מביתו בשביל שגרם הפסד לחברו. ומאן דלא דאין דינא דגרמי מפרש מתניתין דוקא שנשא ונתן ביד,

97. 4.4.4

    זיכה את החייב. משכחת לה כגון שהיה לו משכון למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון בידו מיד המלוה והחזירו ללוה.

98. 4.4.5

    וטימא את הטהור. נמי משכחת לה שנשא ונתן ביד, כגון שהביאו לפניו טהרות לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד והגיעו בהן כדי שלא יהא בהן עוד ספק ויעמדו דבריו.

99. 4.4.6

    וטיהר את הטמא. כגון שלקח פירות טהורות ועירבן עם פירות אלו שטיהר הוא שלא כדין וטמאן:

100. 4.4.7

     ואם היה מומחה לבית דין. שנטל רשות מב״ד:

Next → — showing 1–100 of 453

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.