← All works

Bartenura on Mishnah Bava Kamma

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Nezikin · 324 sections

1. 7.6.2

   הגביהו. אפילו ברשות בעלים. שהרי הגבהה קונה בכל מקום:

2. 7.6.3

   נתנו. גנב לכהן, בחמש סלעים של פדיון בנו:

3. 7.6.4

   היה מושכו. הכהן או בעל חוב או השומר. ומת ברשות בעלים:

4. 7.6.5

   פטור. הגנב מכלום:

5. 7.7.1

   אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. משום ישוב ארץ ישראל, שמפסידין את הזרעים:

6. 7.7.2

   אבל מגדלין בסוריא. ארצות שכבש דוד. דלאו שמיה כיבוש, ולא חיישינן בה לישוב. ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה:

7. 7.7.3

   אין מגדלין תרנגולים בירושלים מפני הקדשים. שאוכלין שם. ודרך תרנגולים לנקר באשפה, ושמא יביאו עצם [כשעורה] מן השרץ ויטמאו את הקדשים:

8. 7.7.4

   ולא. יגדלו כהנים תרנגולים בכל ארץ ישראל:

9. 7.7.5

   מפני הטהרות. שהכהנים אוכלים תרומה וצריכים לשמרה בטהרה:

10. 7.7.6

    חזירים. מפרש טעמא בגמרא, כשצרו מלכי חשמונאי זה על זה היו רגילים בכל יום שהיו אלו שבחוץ מעלים להם תמידים לאלו שבפנים. יום אחד העלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו ארור המגדל חזירים:

11. 7.7.7

    את הכלב. מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו:

12. 7.7.8

    נשבים. פחים. שלא ילכדו בהם יוני בני הישוב:

13. 7.7.9

    שלשים ריס. ארבעה מילין:

14. 8.1.1

    החובל. וכמה הוא יפה. שאם היה צריך היה מוכר עצמו בעבד עברי, וזה שהזיקו הפסידו ממון זה:

15. 8.1.2

    כיוצא בזה. לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו:

16. 8.1.3

    צמחין. אבעבועות לבנות:

17. 8.1.4

    שבת. כל ימי החולי רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירותו של כל יום, שהרי אין ראוי למלאכה אחרת אפילו בלא חולי, שהרי נקטע ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן:

18. 8.1.5

    הכל לפי המבייש. אדם קל שבייש בשתו מרובה:

19. 8.1.6

    והמתבייש. לפי חשיבותו בשתו מרובה. וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי. נזק, דכתיב (שמות כ״א:כ״ד) עין תחת עין, ואין לומר עין ממש דכתיב (במדבר ל״ה:ל״א) ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים, שאם סימא את עין חברו נותן לו דמי עינו, והיינו עין תחת עין. צער, נפקא לן מפצע תחת פצע (שמות כ״א:כ״ד), דקרא יתירא הוא לחייב על הצער ואפילו במקום נזק. דלא תימא הרי קנה ידו ויש עליו לחתכה, אלא אומרים היה עליו לחתכה בסם וזה חתכה בברזל וצערו, לפיכך משלם את הצער. ריפוי ושבת, רק שבתו יתן ורפא ירפא (שם). ודוקא כשהחולי בא מחמת מכה. אבל אם פשע החולה בעצמו ועבר על דברי הרופא, שוב אין המזיק חייב בשבת וריפוי שצריכין מחמת פשיעותא. בושת, דכתיב (דברים כ״ה) וקצותה את בפה, ממון. ודין תורה שאין יכולים לדון בשום דין שבעולם אלא דיינים הסמובים בארץ ישראל, דכתיב (שמות כ״ב:ח׳) עד האלהים יבוא דבר שניהם, ואין נקראים אלהים אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל. אלא שבהלואות ומקח וממכר והקנאות והודאות ובפירות דנין בהם בחוצה לארץ באילו הם שלוחים של בית דין של ארץ ישראל ושליחותייהו קעבדינן. וזה בלבד בדבר המצוי ויש בו חסרון כיס, וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל שהם מועדים, או שהזיק אדם בבהמה. אבל בהמה שהזיקה אדם, או אדם באדם, אין דנין אותו בחוץ לארץ כלל, אלא מנדין את החובל או את המזיק עד שיעלה עם בעל דינו לארץ ישראל או שיתן דרך פשרה קרוב למה שנראה בעיני הדיין, אבל דבר קצוב אין פוסקים עליו. וכן הדין בכל הקנסות הכתובות בתורה ובכולה תלמודא, אין גובין אותן דייני חוצה לארץ, אלא שמנדין מי שנתחייב בהן כמו שביארנו:

20. 8.2.1

    ושור אינו משלם אלא נזק. דכתיב (ויקרא ב״ד) איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו:

21. 8.2.2

    ופטור מדמי ולדות. דכתיב (שמות כ״א:כ״ב) כי ינצו אנשים, אנשים ולא שוורים:

22. 8.3.1

    והחובל בחבירו ביום הכיפורים חייב. ואע״ג דבכל התורה כולה העובר עבירה שחייב עליה מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם, הכא משלם ואינו לוקה, דבפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין ולא למלקות, מדכתיב (דברים י״ט:כ״א) יד ביד, דהיינו ממון, מכדי כתיב (ויקרא כ״ד:י״ט) כאשר עשה כן יעשה לו, יד ביד למה לי, אלא להביא חובל בחבירו ביום הכיפורים שמשלם ואינו לוקה:

23. 8.3.2

    רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת. דכתיב (דברים כ״ה:י״א) כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו, במי שיש לו אחוה, יצא עבד שאין לו אחוה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

24. 8.4.1

    עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים. שאין להם במה לשלם:

25. 8.4.2

    נתגרשה האשה ונשתחרר העבד. וקנו נכסים. חייבין לשלם. שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם. שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה:

26. 8.5.1

    מפני שהוא נדון בנפשו. שאע״פ שהוא מקלקל, מתקן הוא אצל יצרו ששככה חמתו ונח רוגזו בכך:

27. 8.6.1

    התוקע לחבירו. שמחבר אצבעותיו בפס ידו ומכה אותו באגרוף:

28. 8.6.2

    נותן לו סלע. דמי בשתו. ואין הלכה כר״י שאומר מנה:

29. 8.6.3

    סטרו. שהכהו בפס ידו על לחיו, ואיכא בשת טפי:

30. 8.6.4

    צרם. משך. לשון אחר, פגם:

31. 8.6.5

    הכל לפי כבודו. כל אלו הדמים שהוזכרו במשנה אינם אלא למכובד ביותר. אבל לאדם בזוי פוחתין לו:

32. 8.6.6

    אמר רבי עקיבא וכו׳ רבי עקיבא פליג אתנא קמא, וסבר דבין מכובד בין בזוי כולן שוין לדיני קנסות הללו. ואין הלכה כרבי עקיבא:

33. 8.6.7

    ונתן לו זמן. והני מילי לבושת דלא חסריה ממונא, יהבינן זמן. אבל לנזקין דחסריה ממונא, לא יהבינן זמן:

34. 8.6.8

    שמרה. המתין לה עד שראה אותה עומדת על פתח חצרה:

35. 8.6.9

    ובו כאיסר שמן. שמן קנוי באיסר:

36. 8.6.10

    לזו אני נותן ארבע מאות זוז. שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה לגלות ראשה ומראה היא שאינה מקפדת על הבושת:

37. 8.7.1

    על מנת לפטור חייב. אם שאלו חובל לנחבל על מנת לפטור אותי אתה אומר סמא את עיני, והשיבו הנחבל הן, אף על פי כן חייב, שיש הן שהוא כלאו, ובלשון תמיה אמר לו הן, שאין דרך בני אדם למחול על צער גופן. אבל האומר לחבירו שבר את כדי, ושאלו המזיק על מנת לפטור אותי אתה אומר. אף על פי שהשיבו ניזק לאו, זה הלאו הוא כהן, וכאילו אמר לו וכי לא אמרתי לך על מנת לפטור, ולפיכך פטור שכן דרך בני אדם למחול על נזקי ממון:

38. 9.1.1

    הגוזל. משלם כשעת הגזילה. דמי עצים וצמר. ואין חייב להחזיר לו כלים, דקני בשינוי:

39. 9.1.2

    דמי רחל העומדת ליגזז. והעודף ששוה יותר הולד והגיזה, שלו הוא, דקננהו בשינוי:

40. 9.1.3

    זה הכלל. לאתויי גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, וטבחו או מכרו, שהוא פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, שכיון שנעשה שינוי בידו, קנאו, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר:

41. 9.2.1

    בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. דכקרקע דמו וברשותא דמרייהו קיימי. והלכה כר״מ:

42. 9.2.2

    מטבע ונסדק. שינוי הניכר הוא:

43. 9.2.3

    פירות והרקיבו. כשהרקיבו מקצתן [אומר לו הרי שלן. לפניך]. אבל הרקיבו כולם, משלם כשעת הגזילה:

44. 9.2.4

    מטבע ונפסל. שאינו עובר באותה מדינה, אבל עובר הוא במדינה אחרת:

45. 9.2.5

    ונעבדה בה עבירה. שנרבעה או נעבדה [לעבודה זרה] שהיא פסולה לקרבן:

46. 9.2.6

    שנפסלה למזבח. במום שאינו ניכר כגון בדוקין שבעין:

47. 9.3.1

    נתן לאומנין לתקן. נתן להם עצים לעשות כלי. ולאחר שנעשה הכלי קלקלוהו, חייבים לשלם דמי הכלי ולא דמי עצים בלבד:

48. 9.3.2

    נתן לחרש. השתא אשמועינן שאם נתן כלי עשוי לאומן כדי לתקנו, וקלקלו, חייב לשלם דמי הכלי. ותנא סיפא לגלויי רישא, דלא תימא רישא מיירי בכלי עשוי:

49. 9.3.3

    שידה. עגלה של עץ העשויה למרכב נשים:

50. 9.4.1

    והקדיחתו יורה. ששרפתו יורה. שהרתיחו יותר מדאי:

51. 9.4.2

    נותן לו דמי צמרו. והכא ליכא שבחא כלל, שהרי נשרף לגמרי, וליכא למימר אם השבח יתר:

52. 9.4.3

    צבעו כאור. כמו כעור. שצבעו בפסולת של צבע. ומזיק בכונה הוא, לפיכך ידו על התחתונה לדברי הכל:

53. 9.4.4

    ואם השבח. שהשביח הצמר:

54. 9.4.5

    יתר על היציאה. של צבע. נותן לו לצבע את היציאה ולא שכר שלם, ומקבל צמרו. ודמי צמרו לא אמרינן דניתיב ליה דנקני איהו שבחא דצמר, דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שינויא דנקני:

55. 9.4.6

    לצבוע לו אדום וכו׳ קנייה בשינוי. לרבי מאיר לא יהיב אלא דמי צמרו, או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר:

56. 9.4.7

    רבי יהודה אומר וכו׳ דקניס ליה להאי דשינה, להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא, ואגרא נמי לא נשקול אלא יציאה. ואם יציאה יתירה על השבח, יתן לו השבח שהשביח. ואם ירצה לתת את שכרו משלם, ששבח יותר על השכר, יתן שכרו. והלכה כרבי יהודה:

57. 9.5.1

    נשבע לו. על שקר, והודה:

58. 9.5.2

    יוליכנו אחריו אפילו למדי. דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו. דגבי נשבע על שקר כתיב (ויקרא ה׳:כ״ד) לאשר הוא לו יתננו:

59. 9.5.3

    לא יתן לא לבנו. של נגזל. דלא הוי השבה עד דמטי לידיה:

60. 9.5.4

    לשליח ב״ד. תקנה הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים, שלא נחייבנו לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך:

61. 9.5.5

    ואם מת. הנגזל:

62. 9.6.1

    חוץ מפחות משוה פרוטה וכו׳ ולא חיישינן שמא יתיקר וישוב על שוה פרוטה, ואפילו הגזל בעין אינו צריך להוליכו אחריו:

63. 9.7.1

    ונשבע לו על החומש. שבועה שניה, שנתנו לו, והודה שלא נתנו:

64. 9.7.2

    הרי זה משלם חומש על חומש. חומשו של חומש, דחומש ראשון נעשה קרן:

65. 9.7.3

    עד שיתמעט וכו׳ שאם חזר ונתן לו חומש ראשון ונשבע על השני והודה, משלם חומשו וחומשו של חומש שני, וכן לעולם. שנאמר (שם) וחמישיתיו יוסף עליו, התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחד:

66. 9.7.4

    תשומת יד. הלואה:

67. 9.7.5

    עשק את עמיתו. שכר שכיר:

68. 9.7.6

    משלם קרן. דאין חומש ואשם אלא אם כן הודה. דכתיב בגזל הגר בפרשת נשא, והתודה:

69. 9.8.1

    תשלומי כפל. ואם הודה מעצמו אינו משלם כפל, דכתיב (שמות כ״ב:ח׳) אשר ירשיעון אלהים, פרט למרשיע את עצמו:

70. 9.9.1

    הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו. אם אין לו בנים. ואע״ג דנפלה ירושה קמיה דהיאך, בעי למעבד השבה ואין מעכב אצלו אפילו כנגד חלקו. דכתיב (ויקרא ה׳:כ״ג) והשיב את הגזלה, אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו. ובלבד שתהא הגזילה בעין דלא קניה בשינוי:

71. 9.9.2

    אין לו. נכסים כל כך שיכול לוותר על חלקו:

72. 9.9.3

    או שאינו רוצה. להפסיד חלקו:

73. 9.9.4

    לוה. מאחרים, ומחזיר את הגזל לאחיו לקיים מצות השבה:

74. 9.9.5

    ובעלי החוב. שלוה זה הגזלן מהם:

75. 9.9.6

    באים ונפרעים. מן הגזילה הזאת החלק שיש לגזלן בה. ואם אין יורש לאביו אלא הוא, נותן הוא עצמו הגזילה לבעל חובו בפרעון החוב, וצריך להודיעו ולומר לו זה גזל אבא. או נותן על דרך זה לכתובת אשתו או לקופת הצדקה. ובכולן צריך שיודיע שזה גזל אביו:

76. 9.10.1

    ואם אין לו. מה יאכל. לוה ואוכל. ובעלי חוב באים ונפרעים מן הירושה את חלקו. ולא חשיבא הנאה מה שפורע חובו באותם מעות, דהא תנן בנדרים [דף ל״ג] המודר הנאה מחבירו פורע לו חובו:

77. 9.11.1

    שנאמר ואם אין לאיש גואל. ואין לך אדם בישראל שאין לו גואלים למעלה עד יעקב אבינו. אלא זה הגר שמת ואין לו יורשין:

78. 9.11.2

    ומת. הגזלן:

79. 9.11.3

    הכסף ינתן לבניו. של גזלן. שכבר זכה בהן ממיתת הגר, אלא דהשבה בעי למעבד כי היכי דתהוי ליה כפרה אשבועתיה, והשתא תו ליכא כפרה כיון דמית ליה:

80. 9.11.4

    והאשם ירעה. כדין אשם שמתו בעליו, דקיי״ל כל שבחטאת מתה באשם רועה:

81. 9.11.5

    עד שיסתאב. עד שיפול בו מום:

82. 9.11.6

    ויפלו דמיו לנדבה. לקיץ המזבח לקנות מהם עולות:

83. 9.12.1

    לאנשי משמר ומת. קודם שהביא קרבן. אין יורשי הגזלן יכולים להוציא מיד הכהנים מאחר שזכו בהן כבר:

84. 9.12.2

    ליהויריב. היא משמרה ראשונה של עשרים וארבע משמרות כהונה שבמקדש. ושל ידעיה אחריה:

85. 9.12.3

    נתן. הגזלן את הכסף ליהויריב במשמרתו. ואחר כך נתן האשם לידעיה במשמרתו, יצא. כדמפרש ואזיל, שהמביא גזלו עד שלא הביא קרבן אשמו, יצא. וזה המשמר זכה בשלו, וזה בשלו. אבל נתן אשם ליהויריב, שהביא אשמו תחלה, ואח״כ הביא גזלו ונתן למשמר שלאחריו, אם האשם קיים שלא הקריבוהו בני יהויריב, יקריבוהו בני ידעיה ויהא גזלו ואשמו לידעיה. ואם אין אשמו קיים, לא יצא באשם שנתן ליהויריב, כיון שלא נתן גזלו. ויחזור ויביא אשם אחר:

86. 9.12.4

    נתן הקרן. לכהנים:

87. 9.12.5

    אין החומש מעכב. מלהקריב את האשם. אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן:

88. 10.1.1

    הגוזל ומאכיל. והניח לפניהם. או שהניח לפניהם הגזילה קיימת:

89. 10.1.2

    פטורים מלשלם. אם אכלוה אחר מיתת אביהם וליתא בעינה, פטורים מלשלם, דהא אינהו לא גזול מידי, ומטלטלי לא משעבדי לבעל חוב. ואם לא אכלוה והיא בעינה, חייבים להחזיר:

90. 10.1.3

    ואם היה דבר שיש בו אחריות. כלומר ואם הניח להם אביהם דבר שיש בו אחריות שהם קרקעות, חייבים לשלם אף על פי שאכלוה כבר. הכי מתרצה מתניתין בגמרא. ולענין פסק הלכה, הגוזל ומאכיל את בניו, בין שאכלו לפני יאוש בין שאכלו לאחר יאוש, חייבים לשלם מממון שהניח להם אביהם, בין מנכסים שיש להם אחריות בין מנכסים שאין להם אחריות, דהאידנא מטלטלי משתעבדי לבעל חוב. ואם לא הניח הגזלן כלום, אם אכלו הבנים הגזילה לפני יאוש, חייבים לשלם משלהם. ואם לאחר יאוש אכלו, אין חייבים לשלם משלהם אא״כ הניח להם אביהם:

91. 10.1.4

    אין פורטין. אין מחליפים סלעים בפרוטות:

92. 10.1.5

    מתיבת המוכסין. ליטול פרוטות מתיבתן שנותנים בה מעות המכס:

93. 10.1.6

    ולא מכיס של גבאים. גבאי המלך שגובה כסף גולגולת וארנונא. לפי שהן של גזל. ודוקא במוכס נכרי או מוכס ישראל שאין לו קצבה, שלוקח כמו שהוא רוצה. אבל מוכס ישראל שהעמידו אפילו מלך נכרי ולוקח דבר קצוב בחוק המלכות, אינו בחזקת גזלן ופורטין מתיבתו. ולא עוד אלא שאסור להבריח מן המכס שלו, דדינא דמלכותא דינא:

94. 10.1.7

    מתוך ביתו. של מוכס שהוא בחזקת גזלן:

95. 10.1.8

    או מן השוק. אם יש לו מעות בביתו או בשוק שאינם בתיבת המכס. ואם חייב אדם פרוטות למוכס בחצי דינר ואין לו פרוטות. נותן לו דינר כסף ומקבל ממנו פרוטות בשוה חציו ואע״פ שנותן לו מתיבת המכס, מפני שהוא כמציל מידו:

96. 10.2.1

    הרי אלו שלו. דמסתמא נתיאשו הבעלים מיד, וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות:

97. 10.2.2

    אם נתיאשו הבעלים. דשמעינהו דאייאש, דאמרי ווי לחסרון כיס. אבל סתמא לא. ורישא דנטלו לסטים את כסותו דמשמע דמסתמא מתייאשו, מיירי בלסטים ישראל, דכיון דדייני ישראל אמרי הבא עדים הבא ראיה, מכי נטלו לו לסטים מייאש. וסיפא בלסטים נכרים, שדייני נכרים דנין בגאוה ובזרוע ובאומדן דעת בלא עדים ולא ראיה, והנגזל מהם לא מייאש. ומשום הכי אי שמעינהו דאייאוש אין, אבל סתמא לא:

98. 10.2.3

    נחיל של דבורים. קיבוץ שנקבצים עם המלך שלהם:

99. 10.2.4

    לא יקוץ את שוכו. נתישבו דבורים [שלו] על שוכת חבירו, וירא ליטלן אחד אחד שלא יברחו, לא יקוץ את השוכה כולה ואפילו על מנת ליתן את הדמים:

100. 10.2.5

     רבי ישמעאל כו׳ ואין הלכה כר׳ ישמעאל:

← Previous · Next → — showing 201–300 of 324

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.