← All works

Bartenura on Mishnah Bava Kamma

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Nezikin · 324 sections

1. 4.1.5

   ושלפניו. זהו ניזק ראשון. נוטל חמישים זוז, והבעלים חמשים זוז. דיש לניזק ראשון בו החצי, הלכך משלם חצי תשלומי נזקו:

2. 4.1.6

   חזר ונגח שור שוה מאתים. האחרון נוטל מנה החצי מכל מה שהוא, דמגופו משתלם. ונמצא אותו שלפניו שהיה החצי שלו, משלם מחלקו חצי מנה שנוטל האחרון:

3. 4.1.7

   ושנים הראשונים. ניזק ראשון והבעלים שהיה להם לכל אחד רביע, משלמין כל אחד רביעית של נזקו:

4. 4.1.8

   דינר זהב. שהם עשרים וחמשה דינרים של כסף:

5. 4.2.1

   מועד לקטנים. לעגלים:

6. 4.2.2

   אמרו לפני ר׳ יהודה. שאלו תלמידיו ממנו:

7. 4.2.3

   מועד לשבתות. מפני שהוא בטל ממלאכה ודעתו זחה עליו. אי נמי, לפי שרואה בני אדם במלבושים נאים של שבת, חשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם:

8. 4.2.4

   ואינו מועד לחול. מה דינו:

9. 4.2.5

   משיחזור בו שלשה ימי שבתות. לאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בשלש שבתות ולא נגח, חזר לתמותו, ואם חזר ונגח אינו משלם אלא חצי נזק:

10. 4.3.1

    שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור. דכתיב (חבקוק ג׳) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שנצטוו בני נח, כיון שלא קיימו אותן, עמד והתיר ממונן. לישראל. ואומר (דברים ל״ג) הופיע מהר פארן, גילה ממונן של עובד כוכבים והתירן. מהר פארן, משעה שסיבב והחזיר את התורה על העובדי כוכבים ולא קבלוה:

11. 4.4.1

    ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, דמטלטלי הוא, ואמרינן בפ״ק [דף י״ד] שוה כסף מלמד שאין ב״ד נזקקים אלא לנכסים שיש להן אחריות, ואוקימנא ביתמי:

12. 4.4.2

    מעמידין להן אפוטרופוס וכו׳ אם הוחזקו נגחנים, מעמידין להם אפוטרופוס ולא לשלם חצי נזק אלא לשווייה מועד. דכי הדר נגח משלם מן העליה ויגבו הנזק מקרקע של יתומים:

13. 4.4.3

    חוזר לתמותו. דקסבר מועד שיצא מרשות בעליו ונכנס לרשות בעלים אחרים חוזר לתמותו. דרשות משונה משנה את דין התראתו:

14. 4.4.4

    שור האצטדין. שמיוחד לנגיחות, ומלמדין אותו לכך:

15. 4.5.1

    מועד משלם כופר. ואע״ג דבקמא דנגח קטלינן ליה, אשכחינן מועד, כגון שהרג שלשה נכרים. אי נמי, שהרג שלשה ישראלים טריפה. דאטריפה לא קטלינן ליה, דגברא קטילא קטיל. אי נמי, דקטיל וערק לאגמא לאחר שהעידו בו:

16. 4.5.2

    וכן בבן וכן בבת. תינוק ותינוקת. חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים:

17. 4.6.1

    שור שהיה מתחכך בכותל וכו׳ פטור מן המיתה. ואם היה מועד, כגון שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפילם על בני אדם, ונתחכך בכותל להנאתו והפילו על האדם ומת, השור פטור מן המיתה, והבעלים משלמים את הכופר. השור פטור מן המיתה, דכתיב (שמות כ״א:כ״ט) השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים אין חייבין אם הרגו את הנפש עד שיהרגו בכוונה, כך השור אינו חייב עד שיהרוג בכוונה. והבעלים משלמים את הכופר, דכתיב אם כופר, שהיה יכול לכתוב כופר יושת עליו, מאי אם כופר, לרבות ההורג שלא בכוונה לחיוב כופר:

18. 4.7.1

    שור היתומים. שאין להם אפוטרופוס:

19. 4.7.2

    ושור האפוטרופוס. השור של יתומים, הוא אלא שעל האפוטרופוס לשמרו:

20. 4.7.3

    הרי אלו חייבין. דשבעה שור כתובים בפרשה בנוגח אדם. חד לגופיה, וששה לששה שוורים הללו:

21. 4.7.4

    רבי יהודה אומר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה. אפילו נגח ואח״כ הקדיש, נגח ואח״כ מת הגר, היה פוטר ר׳ יהודה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

22. 4.8.1

    ואם שחטו אסור. באכילה. דכתיב (שמות כ״א:כ״ח) סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שהיא נבלה ונבילה אסורה באכילה, ומה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, אלא לומר לך שאם קדם ושחטו לאחר שנגמר דינו אסור:

23. 4.8.2

    הקדישו בעליו מוקדש. ונפקא מינה דאי מתהני מיניה מעל:

24. 4.9.1

    ונעל בפניו כראוי. בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. והיינו שמירה פחותה:

25. 4.9.2

    ומועד פטור. מצד העדאה שבו. אבל צד תמות במקומה עומדת. ומשלם חצי נזק כתם. דכתיב ולא ישמרנו גבי מועד. הא שמרו כל דהו פטור מצד העדאה:

26. 4.9.3

    רבי אליעזר אומר, אין לו שמירה למועד אלא סכין. עד שישחטנו. ושלש מחלוקות בדבר. לר״מ בשמירה פחותה חייב ובמעולה פטור. ולרבי יהודה בשמירה פחותה נמי פטור מצד העדאה שבו. אבל חייב על צד תמות שבו. עד שישמרנו שמירה מעולה. ולר״א במעולה נמי חייב. והלכה כרבי יהודה. ומיהו לכתחלה מצוה, לשחוט שור המועד כדי לסלק ההיזק:

27. 5.1.1

    שור שנגח את הפרה. מעוברת:

28. 5.1.2

    ונמצא עוברה בצדה. מת:

29. 5.1.3

    ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה. ולא מת מחמת הנגיחה:

30. 5.1.4

    אם משנגחה. ומחמת הנגיחה הפילתו:

31. 5.1.5

    ורביע נזק לולד. דתם חייב חצי נזק, והאי ולד מוטל בספק הוא, וחולקין. ומתניתין סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה. והלכה כחכמים. ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, המוציא מחבירו עליו הראיה:

32. 5.1.6

    וכן פרה שנגחה את השור וכו׳ משלם חצי נזק מן הפרה. אם נמצאת הפרה בדין תם שמשלם חצי נזק מגופו. ואם לא נמצאת הפרה, משלם רביע נזק מן הולד. שאם היה ידוע שקודם שילדה נגחה היה משלם כל חצי נזק מן הולד, שמעוברת שנגחה היא ועוברה נגחו. ואם לאחר שילדה נגחה לא היה משלם מן הולד כלום, שהרי הולד לא נגח ואין התם משלם אלא מגופו. עכשיו שהוא בספק, חולקים, ומן החצי נזק שיש לו לשלם משלם רביע נזק מן הולד:

33. 5.2.1

    ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב. והני מילי שהוחלקה ונכשלה בהן. אבל אם אכלה מהן עד שמתה, בעל הפירות פטור, דהוה לה שלא תאכל:

34. 5.3.1

    היה אביו או בנו. של בעל הבית בתובו. והוא הדין לשאר אנשים, אלא אורחא דמלתא נקט:

35. 5.3.2

    משלם את הכופר. וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם בבורות, והאידנא חזי ירקא בבור והפיל עצמו לבור לאכול ירקא והרג את האדם, שהשור פטור ממיתה הואיל והרג שלא בכוונה, והבעלים משלמין את הכופר, דאתרבי כופר אפילו שהרג שלא בכונה כדאמרינן לעיל:

36. 5.3.3

    רבי אומר וכו׳ והלכה כרבי. הלכך אם הכניס שורו ברשות בעל הבית סתם ולא קיבל עליו לשמור, בעה״ב פטור דהא לא קבל עליה נטירותא. והמכניס נמי פטור, לפי שהכניס ברשות:

37. 5.4.1

    שור שהיה מתכוין לחבירו וכו׳ איידי דבעי למיתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו, תנא רישא נמי שור שהיה מתכוין לחבירו. דאפילו היה מתכוין לאשה. פטור השור מדמי ולדות, שאין חייב בדמי ולדות אלא אדם בלבד:

38. 5.4.2

    אם כן משהאשה יולדת משבחת. אם כן דכך שמין כדקאמרת, אשתכח דלא יהיב ליה מידי, שהרי משהאשה יולדת משבחת, שדמיה פחותין לימכר קודם שתלד שמסוכנת היא למות בצער הלידה:

39. 5.4.3

    היתה שפחה ונשתחררה. כלומר היתה משוחררת נשואה לגר או לעבד משוחרר, או גיורת נשואה לאחד מהן, ומת הבעל, פטור. דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים, זכה, וזה קודם לזכות במה שבידו. והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר, דפטור, דהא דמי ולדות לבעל. אלא משום דסתם משוחררת וגיורת נשואות לגר ולמשוחרר, להכי נקט שפחה וגיורת:

40. 5.5.1

    ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחרת. אע״ג דאין כאן צד רה״ר, חייב. ובלבד אם הפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה:

41. 5.5.2

    אחד החופר בור. הוא עשוי עגול:

42. 5.5.3

    שיח. ארוך וקצר:

43. 5.5.4

    מערה. מרובעת ומבוסה בקירוי, אלא שיש לה פה:

44. 5.5.5

    חריצין. רחבים ומרובעים כמערה, אלא שאינן מקורין:

45. 5.5.6

    נעיצין. קצרין מלמטה ורחבים מלמעלה:

46. 5.5.7

    מה בור שיש בו כדי להמית י׳ טפחים. דסתם בור הוא גבוה עשרה טפחים:

47. 5.6.1

    השני חייב. והוא שמסר לו ראשון לשני כשהלך כסוי הבור לכסותו ולא כסהו השני:

48. 5.6.2

    כסהו כראוי ונפל לתוכו. כגון שהתליע הכסוי:

49. 5.6.3

    נפל לפניו מקול הכריה חייב. שהיה חופר בבור ושמע השור קול פטיש ונבעת ונפל בבור ומת, חייב. ואף על גב דכיון דמשום גרמא דקול הכריה נפל הוה לן למימר דאסתלק חיובא דבור מיניה ורמיא אפשיעותא דקול הכריה וההוא גרמא בעלמא ופטור, אפילו הכי חייב הואיל ובתוך הבור נמצא הנזק:

50. 5.6.4

    לאחריו מקול הכריה פטור. אם נכשל השור מקול הכריה על שפת הבור ונפל לאחריו חוץ לבור ומת, פטור. שהרי לא נמצא הנזק בבור, וקול הכרייה גרמא בעלמא הוא ופטור:

51. 5.6.5

    ונשתברו, ונתקרעו. בכלי שור שייך שבירה, העול והמחרישה. בכלי חמור שייך קריעה, חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו:

52. 5.6.6

    ופטור על הכלים. דכתיב (שמות כ״א:ל״ג) ונפל שמה שור או חמור, שור ולא אדם, חמור ולא כלים:

53. 5.6.7

    שור חרש שוטה וקטן חייב. שור שהוא חרש ושהוא שוטה ושהוא קטן, חייב עליו אם נפל לבור. אבל שור שהוא פקח אינו חייב עליו, דאיבעי ליה לעיוני ומיזל:

54. 5.7.1

    אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור. דכתיב (שמות כ״א) כסף ישיב לבעליו, לכל מידי דאית ליה בעלים:

55. 5.7.2

    ולהפרשת הר סיני. דכתיב (שם י״ט) אם בהמה אם איש לא יחיה, וחיה בכלל בהמה. אם, לרבות את העופות:

56. 5.7.3

    ולתשלומי כפל. דכתיב (שם כ״ב) על כל דבר פשע, כל מידי דבר פשיעה הוא:

57. 5.7.4

    ולהשבת אבידה. לכל אבדת אחיך (דברים כ״ב):

58. 5.7.5

    לפריקה. עזוב תעזוב עמו (שמות כ״ג). אע״ג דכתיב (שם) חמור שונאך, כל בהמה בכלל, דילפינן חמור חמור משבת שנאמר בו (דברים ה׳) שורך וחמורך וכל בהמתך:

59. 5.7.6

    לחסימה. לא תחסום שור בדישו (שם כ״ה) ילפינן שור שור משבת:

60. 5.7.7

    לכלאים. דהרבעה, אף על גב דכתיב (ויקרא י״ט) בהמתך לא תרביע כלאים, הוי נמי חיה ועוף בכלל, דילפינן בהמה בהמה משבת. וכן לענין כלאים דהנהגה דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כ״ב) ילפינן שור שור משבת, דהוא הדין לכל שני מינים של בהמה חיה ועוף. ומיהו לענין פסק ההלכה מן התורה אינו חייב אלא כשחורש ומנהיג בשני מינים שאחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור, אלא שאסרו חכמים כל שני מינים, בין ששניהם טמאים בין ששניהם טהורים:

61. 5.7.8

    ולשבת. דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך, וחיה בכלל בהמה. וכל, רבויא הוא לרבות עופות:

62. 5.7.9

    שדיבר הכתוב בהווה. בדבר הרגיל להיות:

63. 6.1.1

    הכונס. פטור. דהא נטרה ומאי הוי ליה למעבד:

64. 6.1.2

    הוציאוה לסטים. אע״ג דלא הוציאוה ממש אלא שעמדו בפניה עד שיצאה, הוי באילו הוציאוה בידים וחייבים:

65. 6.2.1

    הניחה בחמה. מצערה לה שמשא ולא סגי לה בנעילה כראוי שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלבד:

66. 6.2.2

    נכנס הרועה תחתיו. ולא אמרינן בכהאי גוונא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו, ולפיכך הרועה שתחתיו חייב:

67. 6.2.3

    נפלה לגינה. וכגון שהוחלקה ונפלה באונס. אבל דחו אותה חברותיה והפילוה, משלם מה שהזיקה, דאיהו פשע בה, דהוי ליה לעבורינהו חדא חדא:

68. 6.2.4

    מה שנהנית. לפי הנאתה ולא לפי הזיקה:

69. 6.2.5

    שמין בית סאה באותה שדה. אין שמין את הערוגה לבדה, מפני שמפסיד מזיק, ששמין אותה בכל שויה ורחמנא אמר וביער בשדה אחר, ודרשינן מלמד ששמין אותה על גב שדה אחרת. אלא ששמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת, וכמה היא שוה עכשיו, והשתא לא משלם כולהו דמיה, דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט:

70. 6.2.6

    רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים. שכבר בשלו כל צרכן, משלמת כל ההיזק. והיכא שיימינן אגב שדה, היכא דעדיין לא נגמרו. והלכה כרבי שמעון:

71. 6.3.1

    ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. בגמרא מוקי לה בבקעה שרגילין כולן לעשות בגורן אחד, זה גדישו וזה גדישו, וממנין שומר. וכיון שאמר השומר עייל וגדוש, הוי כאילו אמר עייל ואנטר לך. אבל בשאר בני אדם, אפילו הגדיש ברשות אין בעל השדה חייב, עד דמקבל עליה נטירותא:

72. 6.4.1

    ובא אחר וליבה. נפח באש והעלה שלהבת, כמו בלבת אש. (שמות ג׳) ואית ספרים דגרסי נבה, מגזרת ניב שפתים (ישעיה נ״ז). כשאדם מדבר מנענע בשפתיו ורוח יוצא:

73. 6.4.2

    או עפר. שליחכה נירו ונתקלקל:

74. 6.4.3

    או דרך הרבים. שש עשרה אמה, כדגלי המדבר:

75. 6.4.4

    ר״ש אומר הכל לפי הדליקה. לפי גובה הדליקה וגודל שיעורה. שכשהאש גדולה קופצת למרחוק. והלכה כר״ש:

76. 6.5.1

    המדליק את הגדיש. שהדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חברו:

77. 6.5.2

    רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו. דר׳ יהודה מחייב על נזקי טמון באש. דלית ליה דרשא דאו הקמה מה קמה גלויה אף כל גלוי:

78. 6.5.3

    וחכ״א אינו משלם אלא גדיש וכו׳ דאית להו דרשא דאו הקמה, ופטרי על נזקי טמון באש. אלא שמשערין מקום הכלים כאילו הוא גדיש, ומשלם גדיש כשעור גופן של כלים. ומדקאמרי סיפא ומודים חכמים לר׳ יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה, מוכח בגמרא שנחלקו רבי יהודה וחכמים גם במדליק בתוך של חברו, שרבי יהודה סבר כשהדליק בשל חברו משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי. ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם, כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם. והלכה כחכמים:

79. 6.5.4

    היה גדי כפות לו חייב. דבעלי חיים נמי אתרבו מאו הקמה. ומשום דקם ליה בדרבה מיניה ליכא למפטריה. דאינו חייב מיתה על העבד, הואיל ואינו כפות היה לו לברוח, ופטור עליו ממיתה ומן התשלומין. אבל אם היה עבד כפות לו, פטור אפילו על הגדי ועל הגדיש, דחייב מיתה על העבד וקם ליה בדרבה מיניה. ובגדי לא שני לן בין כפות לאינו כפות. ואיידי דנקט בעבד נקט בגדי:

80. 6.5.5

    במדליק את הבירה. דמדליק בתוך של חבירו הוא, והוי כמאבד בידים. ואפ"ה טעמא משום דדרך בני אדם להניח כלים בבתים. אבל בגדיש דאין דרך בני אדם להניח אלא כגון מוריגין וכלי בקר, אע״ג דאדליק לתוך של חבירו, אינו משלם אליבא דחכמים אלא דברים שדרכן להטמין בגדיש:

81. 6.6.1

    גץ. ניצוץ של אש:

82. 6.6.2

    רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור. כיון דבמצוה קא עסיק. ואין הלכה כרבי יהודה:

83. 7.1.1

    מרובה. בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים. דכתיב (שמות כ״ב:ח׳) על שה על שלמה על כל אבדה וגו׳ ישלם שנים:

84. 7.1.2

    אין הגונב אחר הגנב וכו׳ דכתיב (שם) וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב:

85. 7.2.1

    גנב על פי שנים. כלומר שנים מעידין אותו שגנב:

86. 7.2.2

    גנב ומכר בשבת. אבל טבח שהוא ענוש סקילה. קם ליה בדרבה מיניה:

87. 7.2.3

    וטבח ביום הכפורים. שאין זדונו אלא כרת. וכגון דלא אתרו ביה ולא לקי, דקיימא לן כל חייבי מלקיות שוגגים חייבים בתשלומין. אבל חייבי מיתות ב״ד, אפילו שוגגים פטורים מן התשלומין:

88. 7.2.4

    וטבח ומכר ואחר כך מת אביו. אבל מת אביו ואחר כך טבח, תנא סיפא דפטור, דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, שהרי ירש את אביו:

89. 7.2.5

    בשני אלו. בטרפה ובחולין בעזרה. דקסבר ר״ש שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. אבל לרפואה ולכלבים, שחיטה ראויה היא, דאי בעי מצי אכיל מינה:

90. 7.3.1

    האחרונים משלמים שלשה. לשור. וכגון שהוזמו אחרונים תחלה. דאי עידי גניבה הוזמו תחלה, בטלה לה עדות טביחה, דדילמא בעלים מכרוהו לו, וכי מתזמי אמאי משלמי:

91. 7.3.2

    בטלה עדות שניה. והוא משלם כפל משום עדות ראשונים. והן פטורין, דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהם:

92. 7.3.3

    בטלה כל העדות. והוא פטור והם פטורים. ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אח״כ, אין משלמין, שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו, כיון דלא גנב לא טבח, ואהכי לא מחייבו אלא אעמנו הייתם שהוסרה גופה של עדות. וכל שכן אם הוזמו שנים הראשונים תחלה, שעדות שניה בטלה. אלא שבזמן שלא הוזמו אלא אחד, בטלו שניהם. אבל כשהוזמו שניהם, לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל:

93. 7.4.1

    על פי עד אחד. אע״ג דמלתא דפשיטא היא דאין משלם ארבעה וחמשה על פי עד אחד, הא קמשמע לן דעל פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד, מה עד אחד אי אתי עד אחד בתר הכי מצטרף בהדיה ומיחייב, על פי עצמו נמי אי אתו עדים בתר הודאתו מחייבי ליה, דמודה בקנס ואח״כ באו עדים חייב. והני מילי באומר לא גנבתי ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר טבחתי ומכרתי, ובאו עדים אח״כ שטבח ומכר, חייב, שהרי כשאומר טבחתי ומכרתי אינו מחייב עצמו בכלום, שיודע הוא שמודה בקנס פטור, ואין כאן הודאה של כלום. אבל באומר גנבתי ובאו עדים שגנב, פטור. דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאתו, הלכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל, אע״פ שאח״כ באו עדים:

94. 7.4.2

    ומת אביו. והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא:

95. 7.4.3

    גנב והקדיש. כי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דבעלים:

96. 7.4.4

    ר״ש אומר קדשים שחייב באחריותם וכו׳ ר״ש לאו אמילתיה דת״ק קאי ולא פליג עליה בגנב והקדיש ואח״כ טבח ומכר. אלא שמעינהו ר״ש לרבנן בדוכתא אחריתי דאמרי הגונב הקדש מבית בעלים פטור, דכתיב (שמות כ״ב:ו׳) וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ועלה קאי ר״ש ואומר קדשים שחייב באחריותן חייב, דקרינן ביה וגונב מבית האיש, דכיון דהבעל חייב באחריותם כי קא טבח דמריה קא טבח. ובקדשים שחייב באחריותן נמי לא מחייב ר״ש תשלומי ארבעה וחמשה אלא כששחטן תמימים בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם, או ששחטן בעלי מומין בחוץ. ואע״פ שלא נפדו, סבר כל העומד לפדות כפדוי דמי והויא שחיטה ראויה. אבל אם שחטן תמימים בחוץ, הויא שחיטה שאינה ראויה. ושמעינן ליה לר״ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ואינו חייב עליה תשלומי ארבעה וחמשה. ואין הלכה כר׳ שמעון:

97. 7.5.1

    מכרו חוץ מאחד ממאה שבו. גנב שמכר כל השור חוץ מדבר מועט שבו, מן הדברים הנתרים עמו בשחיטה, פטור, דכתיב (שמות כ״א:ל״ז) וטבחו או מכרו, עד שימכור כל הדברים הנתרים בטביחה. לאפוקי שאם השאיר גיזותיה או קרניה, דלא הוי שיור, ולא מפטר בהכי:

98. 7.5.2

    הנוחר. קורעו מנחיריו עד לבו:

99. 7.5.3

    והמעקר. עוקר סימנים, פטור. ואפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, דהא לאו שחיטה היא כלל:

100. 7.6.1

     היה מושכו ויוצא. פטור מכפל:

← Previous · Next → — showing 101–200 of 324

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.