← All works

Bartenura on Mishnah Bava Batra

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Nezikin · 498 sections

1. 8.7.8

   האב. שכתב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה:

2. 8.7.9

   תולש ומאכיל הפירות למי שירצה בחייו. אבל מה שהניח במחובר בשעת מיתה אע״פ שעומד ליתלש הרי הן של בנו מקבל המתנה. אבל הכותב נכסיו לאחר, אפילו מה שהניח במחובר לקרקע בשעת מיתתו הרי הוא של יורשים, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יותר מאחר:

3. 8.7.10

   מתפרנסין. לבוש וכסות. לפי שפרנסת הגדולים מרובה מפרנסת הקטנים:

4. 8.7.11

   ניזונים. אכילה ושתיה. לפי שמזונות הקטנים מרובים משל גדולים, שאוכלים פעמים רבות ומפזרים, לפיכך הקטנים מעכבים על הגדולים מלהתפרנס מתפוסת הבית, והגדולים מעכבין על הקטנים מליזון, אלא יתפרנס ויזון כל אחד מחלקו:

5. 8.7.12

   נשאו גדולים. ועשו צרכי חופה מתפוסת הבית לאחר מיתת אביהם:

6. 8.7.13

   ישאו גם הקטנים. מתפוסת הבית:

7. 8.7.14

   ואם אמרו הקטנים. לאחר מיתת אביהם, הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו:

8. 8.7.15

   אין שומעין להם. אלא מה שנתן להם אביהם בחייו, נתן:

9. 8.8.1

   הניח בנות. ולא בנים:

10. 8.8.2

    שהבנות ניזונות מן הבנים. בתנאי כתובה. ואין בנות קטנות ניזונות מן הגדולות. דבמקום שאין בנים יורשים אין הבנות אוכלות בתנאי כתובה, אלא חולקות בשוה וכל אחת נזונת משלה:

11. 9.1.1

    מי שמת. שהנכסים מרובים. כדי שיזונו הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות:

12. 9.1.2

    שהנכסים מועטין. שאין בהם כשיעור זה:

13. 9.1.3

    בשביל שאני זכר הפסדתי. בתמיהה. אלא לא אפסיד וניזון כולנו יחד. ואין הלכה כאדמון. ועשו אלמנה אצל הבת בנכסים מועטים, כבת אצל האחין, מה בת אצל האחין הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, אף אלמנה אצל הבת האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים:

14. 9.2.1

    וטומטום. ספק זכר ספק נקבה:

15. 9.2.2

    הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות. דאמרי ליה אייתי ראיה דזכר את ושקול:

16. 9.2.3

    הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים. דאמרי ליה אייתי ראיה דנקבה את ותיזון עמנו:

17. 9.2.4

    ילדה זכר נוטל מנה. ואע״ג דקיימא לן המזכה לעובר לא קנה, הכא בשכיב מרע שזכה לבנו קנה, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו:

18. 9.2.5

    ילדה זכר ונקבה. תאומים יחד:

19. 9.2.6

    ילדה טומטום אינו נוטל. האי מתניתין אדחיא לה, והלכתא שטומטום נוטל כפחות שבשניהם:

20. 9.2.7

    יורש את הכל. דלא תימא בריה בפני עצמה הוא ולאו בר ירושה הוא, קמשמע לן:

21. 9.3.1

    השביחו גדולים את הנכסים. בעודן בתפוסת הבית:

22. 9.3.2

    השביחו לאמצע. והני מילי כששבחו הנכסים מחמת נכסים עצמן, שלא הוציאו משלהן כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים מחמת עצמן. אבל אם חפרו ונטעו והוציאו משלהן, מה שהשביחו השביחו לעצמן:

23. 9.3.3

    וכן האשה שהשביחה. בגמרא מוקמינן לה באשה יורשת. כגון שנשא ראובן את בת שמעון אחיו, ומת בלא בנים, ובנות שמעון אחיו יורשות אותו, נמצאת אשתו שהיא בת שמעון אחיו יורשת אותו עם שאר אחיותיה, וסלקא דעתך אמינא דבההיא הנאה דנפיק עלה קלא ששולטת ומשבחת, אפילו כי אמרה ראו מה הניח לי בעלי וכו׳ אפילו הכי מחלה ורוצה שיהיה השבח לאמצע, קמשמע לן דהשביחה לעצמה:

24. 9.4.1

    שנפל אחד מהן לאומנות. לעבודת המלך. שכן מנהג המלך להעמיד מכל בתי העיר אדם אחד למוכס חדש אחד או שני חדשים:

25. 9.4.2

    נפל לאמצע. כל הריוח. מפני שמחמת אביהם באת לו. אבל אם מחמת עצמו, מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו נלקח לעבודת המלך, מה שהרויח הרויח לעצמו:

26. 9.4.3

    חלה ונתרפא. אם חלה באונס כלומר שלא פשע הוא בעצמו, מתרפא מן האמצע. אבל אם חלה מצנים פחים וכיוצא בהם, דכתיב בהו (משלי כ״ב:ה׳) שומר נפשו ירחק מהם, בהא אמרינן במתניתין דאינו מתרפא אלא משל עצמו:

27. 9.4.4

    שושבינות. דרך שושבינות נוטל סעודה ודורון לחופה ואוכל עמו, וזה חוזר ועושה כן לזה גם כן כשישא אשה. ואם שלח האב שושבינות בסתם על יד אחד מבניו וחזרה השושבינות אחר כך לאחר שמת האב, חזרה לאמצע, מפני שהיא כמלוה, שהרי נגבית בבית דין, שיכול המוליך שושבינות לחבירו לחזור ולתבוע ממנו בבית דין שיתן לו שושבינות כדרך שנתן לו. והוא שיהיו נשואי השני כנשואי הראשון, אם בתולה בתולה, ואם אלמנה אלמנה, ואם פרהסיא פרהסיא, ואם בצנעא בצנעא. שיכול השני לומר לראשון, איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי:

28. 9.4.5

    אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן. בלא חופה. או אי נמי בחופה ואינו הולך לאכול עמו, אין זו שושבינות אלא מתנה, ואינה נגבית בב״ד:

29. 9.5.1

    השולח סבלונות. מנהג חתנים למחרת הקידושין שולחין לבית הארוסה תכשיטים ומיני מגדנות וכדי יין וכדי שמן, ופעמים הולך החתן ואוכל שם:

30. 9.5.2

    אינן נגבין. אם מת הוא או מתה היא או שבא לגרשה. דמחמת חבת שמחת אכילה מחל. ודוקא שאכל בדינר, אבל אכל פחות מדינר לא מחל וגובה הסבלונות:

31. 9.5.3

    שלח סבלונות מרובים. ואפילו מועטים, אם פירש על מנת שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין. ואורחא דמלתא נקט, שדרך הסבלונות ששולחין כדי שיבואו לבית בעלה להיות מרובין, ואותן ששולחין כדי שתתקשט בהן בבית אביה דרכן להיות מועטין:

32. 9.6.1

    ושייר קרקע כל שהוא. והוא הדין אם שייר לעצמו מטלטלין, מתנתו מתנה, ואם עמד אינו חוזר. והוא שקנו מידו על אותו מתנה, דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין בין עמד בין לא עמד. ואם לא קנו מידו לא קנה מקבל המתנה אפילו מת השכיב מרע. ודוקא כשבא להקנות המתנה מחיים. אבל אם אמר יתנו לפלוני כך וכך אחר מותו אינו צריך קנין, ואפילו שייר לעצמו. ושכיב מרע שבא ליתן מתנה מחיים, אם לא שייר לעצמו כלום ועמד, חוזר ואפילו קנו מידו. ומצוה מחמת מיתה דשמענא ליה דקאמר וי ליה דמיית, לעולם חוזר, בין שייר בין לא שייר, ואפילו קנו מידו. ואם מת, קנה מקבל המתנה ואפילו בלא קנין:

33. 9.6.2

    לא כתב בה שכיב מרע. כד קציר ורמי בערסיה. ואף לא לשון מתנת בריא, כד הלך על רגלוהי בשוקא. ולא שייר כלום:

34. 9.6.3

    הוא אומר שכיב מרע הייתי. וחוזרני בי. והלה אומר בריא היית ולא תחזור:

35. 9.6.4

    צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע. דבתר השתא אזלינן, דהאידנא בריא הוא, ועליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה:

36. 9.6.5

    וחכמים אומרים. לא אזלינן בתר השתא אלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ומקבל המתנה שבא להוציא מיד הנותן שהוא מוחזק, עליו להביא ראיה ועדים שבריא היה באותה שעה. והלכה כחכמים:

37. 9.7.1

    ר׳ אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן. ר׳ אליעזר לית ליה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ואפילו מצוה מחמת מיתה סבירא ליה דאין מתנתו מתנה אלא בקנין, כמתנת בריא. ואין הלכה כרבי אליעזר:

38. 9.7.2

    כבינתי. תרגום רדידים כבינתא:

39. 9.7.3

    תקברם אמם. כלומר אין מביאין ראיה מהם שרשעים היו וקנסא קנסו רבנן לבנים לקיים לבת מתנת אמן, אע״פ שלא היה מן הדין:

40. 9.7.4

    אבל לא בחול. אם חילק השכיב מרע נכסיו בחול:

41. 9.7.5

    קל וחומר בחול. וכן הלכה דבין בחול בין בשבת דברי שכיב מרע ככתיבי וכמסירי דמו, ואין צריך קנין. ואם שאל שיקנו מידו, קונים ממנו בין בחול בין בשבת כדי שלא תטרף דעתו עליו:

42. 9.8.1

    יורשי האב אומרים הבן מת ראשון. ואין בעל חוב יכול להפרע מנכסים אלו שהרי לא זכה בהן הבן מעולם:

43. 9.8.2

    ובעלי החוב אומרים האב מת ראשון. ונפלו הנכסים שעה אחת לפני הבן. והם משועבדים לכתובת אשה ובעלי חוב:

44. 9.8.3

    בית שמאי אומרים יחלוקו. דקסברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי, ויורשי האב ובעלי חוב תרווייהו מוחזקים הוו, לפיכך יחלוקו:

45. 9.8.4

    ובית הלל אומרים. הנכסים בחזקת יורשים וכמוחזקים דמו ובעל חוב בא להוציא מידם ועליו להביא ראיה שהאב מת תחילה:

46. 9.9.1

    האשה מתה תחילה. ואין ליורשי האשה כלום, שהרי הבעל מת אחרון וירש את אשתו:

47. 9.9.2

    נכסים בחזקתן. נכסי צאן ברזל בחזקתן. ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה שהיו שלה, אי בחזקת יורשי הבעל שאחריותן עליו, הלכך נכסי צאן ברזל יחלוקו:

48. 9.9.3

    וכתובת אשה. שהם מנה מאתים ותוספת, נשארים בחזקת יורשי הבעל:

49. 9.9.4

    ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה. הם נכסי מלוג. שבשעה שהיא נכנסת נכנסים עמה וכשהיא יוצאת יוצאים עמה. אם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה. אלו הם בחזקת יורשי האשה. נמצאו יורשי האשה נוטלים כל נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל:

50. 9.10.1

    נפל הבית עליו ועל אמו. ואין לה בן אחר אלא זה. יורשי הבן אומרים האשה מתה תחלה וירש הבן נכסיה ואנו יורשים הבן. ויורשי האשה ממשפחת בית אביה אומרים הבן מת תחלה ואנו יורשים את האשה:

51. 9.10.2

    אלו ואלו מודים. ב״ש וב״ה שיחלוקו. דכיון ששניהם באים מכח ירושה הוי ספק וספק ויחלוקו. ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו, דהתם יש שני מיני נכסים, יש שהבעל מוחזק ויש שהאשה מוחזקת, אבל הכא הכל בחזקת האשה כיון שהיתה אלמנה, ושניהם באים מכח ירושה לירש הכל, הלכך יחלוקו:

52. 9.10.3

    מודה אני בזה. דלדברי בית הלל הכא נמי אמרינן נכסים בחזקתן, בחזקת יורשיה מן האב, שהרי בחייה משמת בעלה אחר שבט אביה היא מתיחסת, וממונה נמי בחייה היה בחזקת שבט אביה. הלכך יורשיה מן האב יורשים אותה. והלכה כרבי עקיבא:

53. 9.10.4

    על החלוקין אנו מצטערין. כלומר, על מחלוקת דלעיל דב״ש וב״ה אנו מצטערים שלא השוו דעתן, ואתה אומר שגם בזה חלוקין ובאת לחלוק על תנא קמא שאומר שהם שוין:

54. 10.1.1

    גט פשוט. שטר פשוט, כעין שלנו שאינן תפורים ומקושרין. וכל שטר קרוי גט:

55. 10.1.2

    עדיו מתוכו. מבפנים כעין שאנו עושים:

56. 10.1.3

    מקושר מאחוריו. כותב שטה אחת או שתים וכורכן על החלק ותופר, ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ, וחוזר וכותב שני שיטין או יותר מבפנים וכורכן על החלק, וחותם עד שני על הכרך מבחוץ, וכן עד שלישי. ותקנו רבנן גט מקושר, משום כהנים קפדנים שהיו כותבים גט פתאום לנשותיהם ומתחרטים ולא היו יכולין להחזירן, והתקינו להם גט מקושר שאינו נוח ליכתב מהרה, שמא בתוך כך יתפייס. וכשם שתיקנו מקושר בגט, כך תיקנו בשאר שטרות, שלא חילקו חכמים:

57. 10.1.4

    שניהם פסולין. שלא נעשו כתיקון חכמים:

58. 10.1.5

    שיכול לעשותו פשוט. שאם יקרע התפירות ויפתח השטר יהיה פשוט:

59. 10.1.6

    רשב״ג אומר הכל כמנהג המדינה. פלוגתא דתנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל באתרא דנהיגי בפשוט ובמקושר ואמר ליה עבד לי מקושר ואזיל ועבד ליה פשוט, או פשוט ועבד ליה מקושר, ת״ק סבר מקפד קפיד ופסול. ורבן שמעון בן גמליאל סבר הואיל ומנהג המדינה בתרווייהו, לא קפיד וכשר. והלכה כת״ק:

60. 10.2.1

    פשוט שכתוב בו עד אחד. הכי קאמר, כשם שפשוט שכתוב בו עד אחד פסול מדאורייתא, כך מקושר שכתוב בו שני עדים פסול מדאורייתא:

61. 10.2.2

    אין לו אלא עשרים. ואע״ג דזוזים מאה, חמשה ועשרים סלעים הם, יד בעל השטר על התחתונה. והכי מפרשינן ליה לשטרא, מאה זוזים גרועים שאינם שוין אלא עשרים סלעים:

62. 10.2.3

    אין לו אלא מנה. עשרים וחמשה סלעים. דהכי מפרשינן לשטרא, מאה זוזין דאינון תלתין סלעים קלים וגרועים, שהם עשרים וחמשה מן הטובים:

63. 10.2.4

    ונמחק. שנמחק המנין שנכתב אחריו:

64. 10.2.5

    ומלמטה מאתים. כשכופל את דבריו בשטר:

65. 10.2.6

    הכל הולך אחר התחתון. ובלבד שלא יהיה כתוב בשטה אחרונה:

66. 10.2.7

    למה כותבין את העליון. הואיל ובסוף השטר חוזר וכופל, ואחריות ממון זה כך וכך קבלתי עלי:

67. 10.3.1

    כותבין גט לאיש. וחותמין, והוא יגרש מתי שירצה, ואע״פ שאין אשתו עמו. שהרי היא מתגרשת בע״כ:

68. 10.3.2

    ושובר לאשה. שהיא עושה לבעלה על כתובתה. דחוב הוא לה וזכות לבעלה, וזכין לאדם שלא בפניו:

69. 10.3.3

    ובלבד שיהא מכירן. שיהא הסופר והעדים מכירין האיש והאשה. בין בגט בין בשובר. שאם אינו מכירן, שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו ותוציא אותו הגט אשה שאינה מגורשת בו. וכן בשובר:

70. 10.3.4

    והלוה נותן שכר. ואפילו היא עסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון, אפילו הכי מקבל העיסקא הוא נותן כל השכר לסופר:

71. 10.4.1

    שטרי אריסות. היורד לקרקע לעבדה ולשמרה למחצה לשליש ולרביע:

72. 10.4.2

    קבלנות. בכך וכך כורין לשנה, בין עשתה בין לא עשתה:

73. 10.4.3

    שטרי בירורין. זה בורר לו אחד שידון לו וזה בורר לו אחד, וכותבין בכתב, פלוני בירר דיין פלוני וטענותיו כך וכך, כדי שלא יהיו חוזרים וטוענים:

74. 10.4.4

    כותבים שנים. לכל אחד מבעלי דינים שטר בפני עצמו שיהיו טענותיו סדורים בו. ואין הלכה כרשב״ג, אלא בשטר אחד כותבין טענות של שני בעלי דינים, ושפלוני בירר פלוני דיין שידון לו ופלוני בירר פלוני דיין אחר שידון לו:

75. 10.5.1

    והשליש את שטרו. המלוה והלוה מסרו השטר ביד שליש. שטורח היה להם לכתוב שובר וסמכו על השליש:

76. 10.5.2

    ר׳ יוסי אומר יתן. דסבירא ליה אסמכתא קניא. המבטיח לחבירו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים וכשהגיע הזמן אינו יכול לקיים, זו קרויה אסמכתא ולדברי ר׳ יוסי קניא. ולענין פסק הלכה, אסמכתא לא קניא, אלא א״כ קנו מידו בב״ד חשוב, והתפיס זכיותיו באותו ב״ד שמסר שטרותיו וראיותיו, ואמר אי לא אתינא מכאן ועד שלשים יום ליבטלן זכיותי. ורבותי מפרשים שכל בית דין שבקיאים ויודעים בדיני אסמכתא נקראים בית דין חשוב לענין זה. אבל הרמב״ם אומר שאין בית דין חשוב אלא ב״ד הסמוך בארץ ישראל:

77. 10.6.1

    מי שנמחק שטר חובו. ויש עדים שראו כשנמחק מעצמו או נטשטש על ידי מים:

78. 10.6.2

    מעמיד עליו עדים. שיודעים מאימתי נכתב ומה היה כתוב בו, והן עושין לו קיום בפני בית דין וכותבין לו כל מה שהיה כתוב באותו שטר:

79. 10.6.3

    יחליף. יקרע אותו שטר ויכתבו לו אחר כפי החשבון הנשאר:

80. 10.6.4

    נמצא זה. הלוה צריך לשמור שוברו מן העכברים, שאם יאבד יגבה המלוה את כל חובו:

81. 10.6.5

    אמר רבי יוסי וכן יפה לו. למלוה, שיהא הלוה צריך לשמור שוברו וימהר לפרוע לו, ולא ירע כחו של מלוה לכתוב שטר אחר, שהיה זמן חובו מוקדם וישוב עתה מאוחר ולא יוכל לטרוף לקוחות אלא מזמן השטר השני. והלכה כרבי יוסי שכותבין שובר:

82. 10.7.1

    קח לך עבדים. שיחממו לך המרחץ. דכמו שהניחה אבינו כן תהיה לעולם. ואע״ג דאית לן בפ״ק דבמידי דלית בה דין חלוקה יכול למימר גוד או אגוד, כלומר מכור לי חלקך או אני אמכור לך חלקי, שאני הכא, שאין העני יכול לומר אגוד, שאין לו במה לקנות:

83. 10.7.2

    אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. דכל אחד מהם יכול לטעון זה השטר שבידך אני החזרתי לך כשפרעת לי המעות שהלויתיך:

84. 10.7.3

    ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם. דכל אחד מצי מדחי ליה לגבי חבריה:

85. 10.7.4

    ישלשו. יכתוב שם אבי אביו:

86. 10.7.5

    ואם היו משולשים. ששמותן ושמות אבותיהן ואבות אבותיהן שווין:

87. 10.7.6

    יכתבו סימן. פלוני. שהוא גיחור או ארוך או גוץ. ואם הן שוין בסימנין, יכתבו כהן, אם אחד כהן ואחד ישראל:

88. 10.7.7

    נמצא. ללוה אחד שם שתי שטרות משתי הלואות שלוה ממנו:

89. 10.7.8

    הקטן אינו פרוע. דשטר אחד בין שטרותיו קאמר, ולא שנים:

90. 10.7.9

    לא יפרע מן הערב. תחלה, עד שיתבע את הלוה לדין ויחייבו אותו בית דין, ואם אין לו מה לשלם אז יפרע מן הערב:

91. 10.7.10

    רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה. לא יפרע מן הערב. לאו מכלל דתנא קמא סבר אפילו אם יש נכסים ללוה יפרע מן הערב, אלא מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב. במה דברים אמורים כשאין נכסים ללוה, אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. וקבלן, אע״פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. רשב״ג אומר אחד ערב ואחד קבלן אם יש נכסים ללוה לא יפרע מהן. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ערב, הוא שאומר תן לו ואני ערב. קבלן, הוא שאומר תן לו ואני נותן לך:

92. 10.7.11

    הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים וצריך הערב לפרוע כתובתה, לא יפרע הכתובה עד שידירנה הבעל תחלה הנאה על דעת רבים, נדר שאין לו התרה, שלא יוכל להחזיר אותה, דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבנה מן הערב. ולענין דינא, ערב דכתובה לא משתעבד ואינו חייב לפרוע, ואפילו אין לו נכסים לבעל. מאי טעמא, דמצוה עבד ולאו מידי חיסרה. ואי ערב כתובתא דבריה הוא, משתעבד, דאבא לגביה בריה שעבודי שעביד נפשיה. וקבלן דכתובה משתעבד ויכולה האשה שתתבע ממנו תחלה, ואפילו יש לו נכסים לבעל. והוא שידירנה הבעל הנאה תחלה על דעת רבים:

93. 10.8.1

    המלוה את חבירו בשטר. אף על פי שאין כתוב בו אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדים, דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא אם לא כתבו בשטר, והרי הוא כאילו נכתב:

94. 10.8.2

    הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו. ואין שם עדות אחר:

95. 10.8.3

    גובה מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדים. דכיון דאין בו עדים לית ליה קלא ולא ידעי ביה לקוחות כי היכי דליזדהרו:

96. 10.8.4

    אחר חיתום שטרות. אחר שחתמו העדים בשטר, כתב אני פלוני בר פלוני ערב:

97. 10.8.5

    גובה. מן הערב, מבני חורין בלבד. דכיון דלא חתימי סהדי על הערבות הויא לה מלוה על פה:

98. 10.8.6

    אמר לו בן ננס וכו׳ דקסבר כל ערב שאחר מתן מעות לא הוי ערב, שלא על אמונת הערב והבטחתו הלוהו. ואע״פ שקילס ר׳ ישמעאל את בן ננס, הלכה כרבי ישמעאל. וערב דלאחר מתן מעות בעי קנין, ואי לא לא משתעבד. ושלפני מתן מעות לא בעי קנין:

← Previous — showing 401–498 of 498

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.