Bartenura on Mishnah Bava Batra

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Nezikin · 498 sections

5.11.7
לא יגדוש. ואף על פי שמוסיף לו בדמים:
5.11.8
לא ימחוק. ואף על פי שפוחת לו מן הדמים:
6.1.1
המוכר פירות. סתם ולא פירש לאכילה או לזריעה:
6.1.2
אפילו זרע פשתן. דרובא קונים אותו לזריעה, מצי למימר אני לאכילה מכרתיו. דאין הולכין בממון אחר הרוב:
6.1.3
רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו׳ בגמרא מוקי כולה מתניתין אליבא דרבן שמעון בן גמליאל וחסורי מחסרא והכי קתני, אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן, הא זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן, דברי רשב״ג. שרבן שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן, דהוי מקח טעות דודאי לזריעה זבנינהו:
6.2.1
המקבל פירות. שקנה תבואה מחבירו. הלוקח מקבל עליו רובע טנופת לכל סאה, דדרך תבואה בכך. ולא יותר:
6.2.2
עשר מתליעות. אכולות מתולעים. לכל מאה, דהיינו אחד מעשר:
6.2.3
קוססות. יין רע. אם המרתף של חביות גדולות מקבל עליו עשר חביות גדולות. ואם המרתף של כדות, מקבל עליו עשר כדות. ודוקא כשאמר מרתף זה אני מוכר לך, ולמקפה, כלומר לשים בתוך התבשיל. אבל אם אמר מרתף של יין אני מוכר לך למקפה, צריך ליתן לו יין שכולו יפה. שיין של מקפה צריך שיהיה יפה ומתקיים, שאין מסתפקים ממנו אלא מעט מעט. ואם אמר סתם יין אני מוכר לך ולא זכר למקפה, נותן לו יין בינוני הנמכר בחנות. ואם אמר מרתף זה אני מוכר לך ולא הזכיר יין, אפילו כולו חומץ הגיעו:
6.2.4
קנקנים בשרון. בארץ המישור:
6.2.5
מקבל עליו עשר פטסיאות. שאינן מבושלות כל צרכן. והן שואבות היין ומזיעות אותו:
6.3.1
אינו חייב. המוכר באחריותו. דבשעת מכירה יין הוה. ודוקא שנעשה חומץ בכליו דלוקח, דאי בכליו של מוכר, מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך, ולא מצי מוכר אמר ליה למה השהית אותו בקנקנים כל כך את הוא דאפסדת, דמצי היאך אמר ליה הא מעיקרא הודעתיך שלא היה בדעתי להסתפק מן היין אלא מעט מעט:
6.3.2
ואם ידוע שיינו מחמיץ. שאינו מתקיים. ואידך אמר ליה דלא בעי ליין אלא למקפה ולשהותו ליקח ממנו מעט מעט:
6.3.3
הרי זה מקח טעות. דהוה ליה לאודועי שאין יינו מתקיים:
6.3.4
מבושם. דרכו להתקיים עד עצרת. ומשם ואילך החום מקלקלו:
6.3.5
וישן. אם מכר לו יין על מנת שהוא ישן. נותן לו משל אשתקד, מן השנה שעברה הקודמת לזו:
6.4.1
בית חתנות לבנו. שדרך אדם לעשות לבנו בית כשנושא אשה:
6.4.2
בית אלמנות לבתו. כשמת בעלה ושבה אל בית אביה. אבל בחיי בעלה היא אצל בעלה, שאין דרך חתן לדור עם חמיו:
6.4.3
רפת בקר הוא זה. וצריך לעשותו גדול יותר:
6.4.4
בית קטן. הפחות שבבתים הוא שש על שמונה. והמוכר מקום לחבירו סתם לעשות לו בית צריך שיהיה שש על שמונה:
6.4.5
גדול. ואם פי׳ לעשות לו בית גדול:
6.4.6
טרקלין. עשוי למושב שרים:
6.4.7
רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו. אכולהו קאי, דהיינו בבית קטן רומו שבעה, ובבית גדול תשעה, וטרקלין עשר:
6.4.8
ראיה לדבר היכל. שהיה ארכו ארבעים ורחבו עשרים ורומו שלשים, שהם חצי ארכו ורחבו:
6.4.9
הכל כבנין היכל. איכא דאמרי הא דתנן לעיל רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו, ראיה לדבר היכל, רשב״ג קתני לה, שרשב״ג אומר הכל כבנין היכל. ואיכא דאמרי רשב״ג פליג את״ק ואתמוהי קא מתמה, וכי הכל בונים כבנין היכל, אין הדבר תלוי אלא במנהג המדינה:
6.5.1
בשעה שבני אדם נכנסים. ביום. ולא שיטריחהו לעמוד בלילה:
6.5.2
זה עושה לו פותחת. שלא יגנוב בעה״ב ממי בורו. ובעל הבית עושה לו פותחת אחרת באותו פתח הפתוח לבור, שלא יוכל לבא לשאוב בלא דעת בעל הבית, ולא יבא לעולם בביתו של בעה״ב אא״כ ישנו לבעל הבית בביתו. ומשום חשד אשתו תקנו כן:
6.6.1
מי שיש לו גינה. ונתרצה חיצון לתת לפנימי דרך באמצע שדהו:
6.6.2
לא יכנס מתוכה. דכיון דמזיקו היזק גדול שעובר באמצע שדהו, אנן סהדי דלא נתרצה לו אלא לצורך גינה בלבד, ולא שיכנס לצורך תשמיש אחר:
6.6.3
והחיצון זורע. דכיון דבאמצע שדהו הוא, אנן סהדי דלא מחל לו הדרך לגמרי ושלא יוכל הוא לזרעה:
6.6.4
וזה וזה אין רשאין לזרעה. דכיון דמן הצד הוא, להילוך גרידא יחדהו לו:
6.7.1
מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. שהחזיקו רבים לעבור שם לעולם:
6.7.2
ושלו לא הגיעו. ויש לרבים שני הדרכים. דקיימא לן מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו:
6.7.3
דרר היחיד. המוכר לחבירו דרך תוך שדהו צריך ליתן לו ארבע אמות:
6.7.4
דרך המלך אין לו שיעור. שהמלך פורץ גדר לפניו לעשות לו דרך:
6.7.5
דרך הקבר. שנושאין המת לקברו, אין לו שיעור. תקנת חכמים היא משום יקרא דמת. ולא שיכולים לפרוץ גדר כדרך המלך, אלא שיכולים המלוין את המת לעבור על גבי זרעים ואין צריכים לנטות לכאן ולכאן:
6.7.6
בית ארבעת קבין. הוא [שלשים ושלש אמות ושני טפחים] רוחב באורך חמשים אמה. ומקום המעמד הוא שהיו עושים שבעה מעמדות שבעה מושבות כשהיו חוזרין מלקבור המת, כנגד שבעה הבלים שבתחלת ספר קהלת:
6.8.1
המקבל מחבירו. בקבולת שיחפור לו קבר:
6.8.2
ארבע אמות. רוחב, ושש באורך:
6.8.3
שמונה כוכין. שמונה קברים:
6.8.4
שלש מכאן ושלש מכאן. לשני צדדין של אורך המערה. ושתים כנגד הנכנס למערה. וכל קבר וקבר ארבע אמות אורך ורוחב ששה טפחים ורום שבעה. נמצא בין כל קבר וקבר שמן הצדדים אמה ומחצה. ובין השנים שמכנגד שתי אמות:
6.8.5
הכל לפי הסלע. אם המקום קשה אין המקבל חייב לחפור אלא שש אמות באורך וארבע ברוחב כדברי ת״ק. ואם המקום רך ותיחוח חייב המקבל לחפור שש על שמונה כדברי רבי שמעון. והלכה כת״ק:
7.1.1
האומר לחבירו בית כור עפר. מדת בית כור הוא חמשה ושבעים אלף אמה. שחצר המשכן היה בית סאתים, והיה מאה על חמשים, וכור שלשים סאין:
7.1.2
עפר. הראוי לזריעה משמע. אבל אם אמר בית כור סתם, או בית כור קרקע, אפילו היה כולו סלעים הגיעו, דשמא לבנות בית או למשטח ביה פירי בעי ליה:
7.1.3
נקעים. בקעים עמוקים או סלעים גבוהים עשרה. וכגון שרחבים ארבע על ארבע דהוי מקום חשוב:
7.1.4
אין נמדדין עמה. וצריך שיתן לו בית כור שלם מקרקע חלק. שאין אדם רוצה ליתן מעותיו במקום אחד ויראו לו כשנים ושלשה מקומות:
7.1.5
כבית כור. משמע כמו שהיא בין סלעים בין עפר:
7.2.1
מדה בחבל. כלומר בצמצום אני מוכר לך שדה זו שיש בה בית כור עפר כמו שמודדים במדת החבל לא פחות ולא יותר:
7.2.2
פיחת כל שהוא. שלא היה באותו שדה בית כור שלם, המקח קיים, וינכה המוכר כפי הפחת:
7.2.3
הותיר. קרקע כל שהו על בית כור, יחזיר למוכר הקרקע שהותיר או דמי הקרקע, כדמפרש ואזיל:
7.2.4
אם אמר לו. מוכר ללוקח, בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר, בכך וכך דמים, ולא אמר לו מדה בחבל:
7.2.5
אפילו פיחת או הותיר רובע קב. לכל סאה דהיינו שלשים רביעיות לבית כור, הגיעו. ומדתני תנא אפילו פיחת רובע לסאה, ולא תני אפילו פיחת שבעה קבין ומחצה לכור, שמעינן מינה דאפילו במכירה מועטת, כגון בית סאה אני מוכר לך הן חסר הן יתר, אם פיחת רובע או הוסיף רובע, הגיעו. ואם אמר בית כור סתם, סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי:
7.2.6
יותר מכאן. יותר מרובע לכל סאה אם הותיר, יעשה חשבון, יחשוב כמה הותיר על בית כור וכמה שוין לפי חשבון שמכר את בית כור:
7.2.7
ולמה אמרו יחזיר לו מעות. שמן הדין אין להחזיר לו אלא קרקע שהרי לא קנה הלוקח אלא בית כור בלבד. ולא תקנו חכמים שיתן לו מעות כנגד זה היתר, אלא לייפות כחו של מוכר שלא יפסיד אותו קרקע מועט דלא חזי ליה למידי:
7.2.8
שאם שייר. בבית כור שדה בית תשעה קבין דהשתא חזי ליה האי קרקע, כדאמרינן דף י״א, דבית תשעה קבין חשוב להיות נקרא שדה, אז אין מחזיר לו מעות, אלא המוכר נוטל את הקרקע שלו. ושמעינן ממתניתין דשבעת קבין ומחצה לכור שהוא רובע הקב לכל סאה, הוי מחילה. משבעה קבין ומחצה עד תשעה קבין ולא עד בכלל, יעשה חשבון. תשעה קבין או יותר, יחזיר קרקע:
7.2.9
ולא את הרובע. הכי קאמר, היכא דאמרן יעשה חשבון או יחזיר קרקע, לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא גם כל השלשים רביעיות של בית כור היתרים הוא מחזיר, דכיון דאיכא קרקע חשוב בין הכל, לא מחיל מידי:
7.3.1
מדה בחבל וכו׳ האומר לחבירו שתי לשונות הללו הסותרים זה את זה, מדה בחבל דמשמע בצימצום, הן חסר הן יתר דמשמע דלא קפיד על מעט פחות או יותר. ביטל לשון אחרון שהוא הן חסר הן יתר, את לשון ראשון שהוא מדה בחבל. ואפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה, הגיעו:
7.3.2
דברי בן ננס. דסבירא ליה תפוס לשון אחרון. ופליגי רבנן עליה, ואמרי הלך אחר פחות שבלשונות, בין ראשון בין אחרון. דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, ונוטל הלוקח כפחות שבשיעורין. והלכה כחכמים:
7.3.3
בסימניו ובמצריו. אמר לו בית כור עפר אני מוכר לך בתוך הסימנים והמצרים האלה:
7.3.4
הכי גרסינן פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה. והכי פירושא, אם פיחת מן הבית כור שתות וכ״ש פחות משתות, הגיעו. אבל יותר על שתות ולמטה עד שתות ולא שתות בכלל, ינכה:
7.4.1
משמנין ביניהן. רואין המקום השמן שבשדה זו ונוטל אותו המוכר. דיד לוקח על התחתונה. וכנגדו נותן ללוקח מן המקום הגרוע כמו ששוה המקום השמן שנטל המוכר. דכי קאמר ליה חצי שדה אני מוכר לך, כדי דמי חצי שדה קאמר ליה. ואם היתה בת מאה אמה במאה דינרין, ויש בה שלשים אמה מקום שמן ששוה חמשים דינרין, נוטלו המוכר, ונותן ללוקח שבעים אמה מן הגרוע בחמשים דינרין. ונפקא מינה, דרוצה אדם בקב עידית משני קבין זיבורית, ואע״פ שדמי שניהן שוין:
7.4.2
חציה שבדרום אני מוכר לך. אין שמין כל השדה כההיא דרישא, אלא שמין כמה שוה חצי השדה שבדרום בין טוב ובין רע, וכנגד מה ששוה חציה שבדרום נותן לו מוכר ללוקח בכל רוח שירצה מן הגרוע שיש לו. דיד לוקח על התחתונה, ושמא הכי קאמר ליה. מה ששוה חצי שבדרום אני מוכר לך בקרקע שלי בכל מקום שארצה:
7.4.3
ומקבל עליו. הלוקח, לתת מקום בחצי שדה זה שקנה לעשות גדר, וחריץ ובן חריץ, תרווייהו אחורי הגדר מבחוץ, כדי שלא תהא חיה קופצת ונכנסת בשדה. דאי עביד חריץ ולא עביד בן חריץ, איידי דחריץ רווח נכנסת בתוכו וקופצת למעלה על שפתו השני. ואי עביד בן חריץ ולא עביד חריץ, איידי דקטין קיימא אשפתא וקפצא. וכמה בין חריץ לבין בן חריץ, טפח:
8.1.1
יש נוחלין. יש קרובים שנוחלין את קרוביהם כשהם מתים. ואף כשמתים הם, מנחילין להם את ממונם:
8.1.2
האב את הבנים. דכתיב (במדבר כ״ז) איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, במקום בת אתה מעביר נחלה מאב, ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין:
8.1.3
והבנים את האב. דכתיב איש כי ימות ובן אין לו, הא יש לו בן, בן קודם:
8.1.4
והאחין מן האב. דכתיב (שם) ממשפחתו וירש אותה, ומשפחת אב קרויה משפחה דכתיב (שם א) למשפחותם לבית אבותם:
8.1.5
האיש את אמו. דכתיב (במדבר כ״ז) וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, היאך בת יורשת שני מטות. אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר וירשתן. ומדכתיב מטות, הקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב בן קודם לבת, אף מטה האם בן קודם לבת:
8.1.6
והאיש את אשתו. דכתיב שארו, זו אשתו. וקרינן הכי, ונתתם את נחלת שארו לו, וגורעין ומוסיפין ודורשין. יכול אף היא תירשנו ת״ל וירש אותה, הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו:
8.2.1
כל הקודם לנחלה. יוצאי יריכו קודמין. ואם אין יוצאי יריכו קיימין, חזרה נחלתן אצל האב. כיצד, ראובן שמת, חנוך ופלוא חצרון וכרמי [בניו] יורשין אותו. ואם מת אחד מן הבנים קודם ראובן, וההוא בן הניח בן או בת [או בן בן או בת בן או בן בת או בת בת] עד מאה דורות, יירש במקום אביו בנכסי אביו ראובן, ויטול כאחד מבני ראובן. ואם אין לראובן בנים ולא בני בנים ואף לא בנות בנים, אז יורשות בנות ראובן את ראובן. ואם אין לראובן בנות ולא בני בנות ולא בנות בנות עד סוף כל הדורות, אז יירש יעקב את ראובן בנו. ואם אין יעקב קיים, יירשו את ראובן אחיו בני אביו, שמעון לוי ויהודה [יוסף ובנימין] וכו׳. ואם אינן קיימין ירשו את ראובן בני שמעון ולוי וכו׳. ואם אין להם בנים ולא בני בנים יירשו בנותיהן או בני בנותיהן או בנות בנותיהן. דבכל מקום הזכר ויורשיו קודמין לנקבה. ואם מתו אחיו של ראובן בלא זרע או שלא היה לו אח מעולם, תירשנו אחותו דינה בת יעקב או בניה או בני בניה [או בנותיה ובנות בנותיה] עד סוף העולם. ואם אין לראובן אחות ולא זרע אחות, תחזור ירושתו לאבי אביו דהיינו ליצחק. ואם אין יצחק קיים, תחזור ירושת ראובן לעשו בן יצחק, שהוא אחי אביו של ראובן. ואם אין עשו קיים, תחזור ירושת ראובן לאליפז בן עשו או לבניו ולבני בניו או לבנותיו ולבנות בנותיו עד סוף כל הדורות. ואם אין אחים לאביו של ראובן ולא מבני בניהן, תחזור ירושת ראובן לאחות אביו או לבניה ולבני בניה או לבנותיה על הסדר שאמרנו. ואם אין לאביו של ראובן לא אחים ולא בני אחים ולא אחות ולא בני אחות, תחזור ירושת ראובן לאברהם אבי אבי אביו. וכן לעולם עד אדם הראשון:
8.2.2
האב קודם. לעולם לאחי האב ולבניהם, [ואחי האב קודמים לאחות האב], ואחי האב ואחות האב קודמים [לאבי האב. ואבי האב קודם לאחי אבי האב. ואחי אבי האב ואף אחותו קודמין] לאבי אבי האב. וכן לעולם:
8.3.1
נטלו שלשה חלקים בנחלה. בנחלת ארץ ישראל. וסבר האי תנא ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, דכתיב (במדבר כ״ו:נ״ה) לשמות מטות אבותם ינחלו. וצלפחד וחפר אביו שניהם נטלו חלק בארץ, שמיוצאי מצרים היו שניהם. ונטלו בנות צלפחד חלק אביהם שהיה מגיע לו בארץ, וחלק המגיע לו מירושת חפר אביו, וחלק בכורתו שהיה בכור ונוטל פי שנים. ואע״פ שעדיין לא ירשו את הארץ ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבוא לאחר מיתה, ארץ ישראל מוחזקת היתה:
8.4.1
אחד הבן ואחד הבת בנחלה. הכי קאמר, אחד הבן ואחד הבת שוין בירושת נכסי האם כבירושת נכסי האב, ואין הפרש בין ירושת נכסי האם לירושת נכסי האב, אלא שהבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם:
8.5.1
לא אמר כלום. ואין יכול לסלקו מן הירושה אלא על ידי שיתן במתנה נכסיו לשאר בניו:
8.5.2
על פיו. משום דמצווה מחמת מיתה, ושכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים ואינו צריך קנין. משום הכי תני על פיו:
8.5.3
והשוה להן את הבכור. בלשון מתנה:
8.5.4
דבריו קיימין. ואין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה, שיש כח באדם ליתן ממונו במתנה לכל מי שירצה:
8.5.5
ואם אמר משום ירושה. ואם ריבה לאחד ומיעט לאחד בתורת ירושה, שאמר פלוני בני יירש שדה בית כור, ופלוני [בני] יירש שדה בית לתך, ועל בנו בכור אמר שיירש כשל חבירו, לא אמר כלום, מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה:
8.5.6
כתב בין בתחלה וכו׳ תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשנה, זהו בתחלה. יירשנה ותנתן לו, זו היא בסוף. יירש שדה פלונית ותנתן לו ויירשנה, זו היא מתנה באמצע:
8.5.7
אם אמר על מי שראוי ליורשו. כגון על בן בין הבנים. ועל בת בין הבנות, פלוני יירשני:
8.5.8
דבריו קיימין. דכתיב (דברים כ״א:ט״ז) והיה ביום הנחילו את בניו, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לבנים למי שירצה. ומודה רבי יוחנן דעל אח במקום בת ועל בת במקום בן, לא אמר כלום, שאין הבת ראויה לירש במקום בן, ולא האח במקום בת. וכן מודה רבי יוחנן שאם השוה את הבכור לבנים לא אמר כלום, דכתיב (שם) לא יוכל לבכר וכו׳. והלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה:
8.5.9
אין רוח חכמים נוחה הימנו. אין לחכמים נחת רוח במעשיו, ואפילו אין בניו נוהגים כשורה, דלמא נפיק מינייהו זרעא מעליא. ואין הלכה כר״ש בן גמליאל:
8.6.1
זה בני נאמן. ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום:
8.6.2
זה אחי אינו נאמן. להורישו עם אחיו, שהרי אינן מכירים אותו:
8.6.3
ונוטל עמו בחלקו. כגון אם הם שני אחים לבד הספק, ויש להם לחלק שלש שדות, זה נוטל שדה ומחצה וזה נוטל שדה ומחצה, וזה שמעיד על הספק שהוא אחיו, נותן לו חצי השדה, והאחר אינו נותן לו כלום, דאמר ליה הבא ראיה ושקול:
8.6.4
מת. הספק:
8.6.5
יחזרו. אותן הנכסים שנתן לו אחיו:
8.6.6
למקומן. כלומר למי שנתנם לו. אבל שאר אחים אין יורשים עמו:
8.6.7
נפלו לו. לספק:
8.6.8
נכסים ממקום אחר. בחייו. או קנה נכסים ועכשיו מת:
8.6.9
יורשו אחיו. של זה שהיה מעיד שהוא אחיו:
8.6.10
עמו. דהא קא מודי להו שאחיהם הוא. והני מילי בדלא כפרו שאר האחין לומר ודאי שאינו אחיהן, אלא טוענים שאינן מכירים אותו. אבל אם כפרו בו שאינו אחיהם, לא יירשנו אלא זה שהעיד לו בלבד:
8.6.11
דייתיקי. צוואת שכיב מרע. ולשון דייתיקי דא תהא למיקם ולמיהוי:
8.6.12
קשורה על יריכו. דליכא למימר אחר כתבה ונתנה שם, אפילו הכי הרי זו אינה כלום, שהרי לא גמר להקנות אלא בקבלת השטר ואין שטר לאחר מיתה:
8.7.1
צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה. דמשמע גוף הקרקע יהא קנוי לך מהיום ולא תאכל הפירות עד לאחר מיתה. ואם לא כתב מהיום, לא נתן לו כלום, דאין מתנה לאחר מיתה:
8.7.2
אינו צריך. לכתוב מהיום. דכיון שכתב בשטר בכך וכך בשבת אמר לנו פלוני הוו עלי עדים, זמנו של שטר מוכיח עליו שמאותו היום התחילה המתנה, דאי לא תימא הכי, זמן שנכתב בשטר למה נכתב. והלכה כרבי יוסי:
8.7.3
לאחר מותו. מהיום ולאחר מיתה:
8.7.4
האב אינו יכול למכור. בלא הבן. שהגוף קנוי לבן:
8.7.5
והבן אינו יכול למכור. בלא האב. שהפירות קנויין לאב:
8.7.6
מכר האב. סתמא מכורים הפירות ללוקח, עד שימות האב:
8.7.7
מכר הבן. בחיי האב אין ללוקח פירות עד שימות האב:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.