Bartenura on Mishnah Avodah Zarah

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Nezikin · 264 sections

3.1.1
כל הצלמים אסורים. בהנאה:
3.1.2
שהם נעבדים פעם אחת בשנה. כשהשמש באותה מעלה שהצלם עשוי בו. דאע״ג דאיכא טובא שאינן אלא לנוי ואינן נעבדין, ר׳ מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא:
3.1.3
כל שיש בידו וכו׳ דהני ודאי נעבדים, הם דמשום חשיבותייהו אשקלינהו להנך חפצי בידייהו. והוסיפו עליהם בברייתא, חרב ועטרה וטבעת. והלכה כחכמים. ואין אסורין אלא כשעומדין על פתח המדינה. ובכפרים שאין דרכן לעשות צורות לנוי, דברי הכל אסורין ואפילו אין בידו דבר, דלמפלחינהו עבדי להו:
3.2.1
הרי אלו מותרין. דכי הוו שלמים ספק עבדום ספק לא עבדום, ואפילו אם תימצי לומר עבדום, שמא בטלום ולכך שברום, והוי ספק ספיקא ולקולא:
3.2.2
שכיוצא בהם נעבד. תבנית יד לבדה הן עושים מעיקרא ועובדין אותה:
3.3.1
צורת חמה צורת לבנה. פירש הרמב״ם ז״ל, לא שימצא עיגול ויאמר זהו השמש, או כמין קשת עגול ויאמר זו לבנה, אלא שימצא הצורה שמיחסים אלו הוברי שמים לשמש וירח, כמו שאמרו שצורת השמש צורת מלך מעוטר יושב על עגלה, וכן כל ביוצא בזה:
3.3.2
צורת דרקון. צורת נחש שיש לו ציצין וקשקשין כקשקשי הדג, ואומרים שהיא צורה לתלי הלבנה, והיתה נעבדת באותן הימים. ואפילו לרבנן דאמרי לעיל שאר כל הצלמים מותרין, מודו דהנך אסירי, דאורחייהו למפלחינהו:
3.3.3
שעל המכובדים. כלים נאים שתשמישן לנוי ולכבוד, כגון שירים ונזמים וטבעות וכיוצא בהם:
3.3.4
מבוזים. כגון יורות וקומקומסים ומחמי חמין ודומיהן. והלכה כרשב״ג:
3.3.5
וזורה לרוח. שלא יהנה ישראל ממנה:
3.3.6
אף הוא. אם יזרנו לרוח גם עתה יש הנאה לישראל ממנו, שהיא נעשית זבל:
3.4.1
אפרודטי. צורת כוכב נוגה. כך פירש הרמב״ם ז״ל:
3.4.2
אין משיבין. דבר תורה במרחץ, לפי שאדם עומד שם ערום:
3.4.3
היא באתה בגבולי. שהמרחץ קדם לה, והמרחץ נעשה לכל הבא לרחוץ. ועוד תשובה אחרת, אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרודטי, דמרחץ לאו דבר של נוי הוא, אלא נעשה אפרודטי נוי למרחץ, שאפרודטי משמש למרחץ, הוא טפל והיא עיקר:
3.4.4
ביב. חריץ עשוי בקרקע להוציא שופכים לרשות החבים:
3.5.1
הן מותרין. ההרים עצמן מותרין לזריעה ולחצוב מהן אבנים, דמחובר לא מיתמר:
3.5.2
ומפני מה אשרה אסורה. כלומר כי היכי דדרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, הכי נמי תחת כל עץ רענן אלהיהם, ולא עץ רענן אלהיהם, ולמה אמרה תורה דכתיב (דברים ז׳) ואשריהם תגדעון:
3.5.3
מפני שיש בה תפיסת ידי אדם. שאדם נטעו. וסבר רבי יוסי שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. ותנא קמא סבר, הואיל ובתחלת נטיעתו לא נתכוין לעובדו, אין העבודה שעובד אותו אחר שהוא מחובר אוסרתו, דהוי כמי שעובד להר. ואין הלכה כרבי יוסי:
3.5.4
אני אובין. אפרש:
3.5.5
ואדון לפניך. אחרי שאין לנו לדרוש מיעוט מתחת כל עץ רענן, יש לומר שלא נאמר אלא למסור להם סימנים, מקום שרגילים אמוריים לעבוד שם ע״ז כדי שיחפשום ישראל ויבערום. ומיעוטא דהרים וגבעות מיהא ממעטינן ממשמעותיה שלא צוה לנו לאבד ההרים. אבל עץ רענן צוה לנו לאבד שנאמר (שם י״ב) ואשריהם תשרפון באש:
3.6.1
סמוך לבית עבודה זרה. שהיה אחד מכותליו בית עבודה זרה והבית עצמו נעבד:
3.6.2
אסור לבנותו. שבונה בית לע״ז:
3.6.3
כונס לתוך קרקע שלו ארבע אמות. ואינו מניחו פנוי, שנמצא מהנה לע״ז שמרחיב את גבולה, אלא ממלא המקום קוצים ועושה שם בית הכסא לתינוקות:
3.6.4
היה שלו ושל ע״ז. שמקום עובי הכותל חציו שלו:
3.6.5
נדון מחצה על מחצה. אותו חלק של ע״ז אינו עולה בכניסת ארבע אמות. אבל חלקו עולה. שאם עוביו שתי אמות מונה אמה שלו וכונס שלש אמות בתוך שלו:
3.6.6
אבניו ועציו ועפרו. של אותו כותל:
3.6.7
מטמאין כשרץ. ואפילו חלקו של ישראל, לפי שאין ברירה:
3.6.8
כשרץ. שמטמא במגע ואינו מטמא במשא. לפי שטומאת ע״ז דרבנן, אקילו בה. ואינה מטמאה בכעדשה כשרץ, אלא בכזית כמת:
3.6.9
רבי עקיבא אומר כנדה. ואין הלכה כרבי עקיבא אפילו בע״ז עצמה, וכל שכן במשמשיה:
3.7.1
שלשה בתים הם. לענין ביטול ע״ז:
3.7.2
בית. שתחלת בנינו לע״ז, והיו עובדין את הבית עצמו, הרי זה אסור:
3.7.3
סיידו וכיירו לעבודה זרה. שהיה בנוי מתחלה לדירת אדם, וסיידו, שליבנו בסיד. וכיירו, פיתוח וציור:
3.7.4
וחידש. או שחידש:
3.7.5
נוטל מה שחידש. ושאר כל הבית מותר:
3.7.6
הכניס לתוכו ע״ז. לפי שעה ולא הקצהו לתשמיש ע״ז:
3.7.7
שלש אבנים הם. לענין בטול:
3.7.8
אבן שחצבה מתחלה. מן ההר:
3.7.9
לבימוס. להושיב ע״ז עליה:
3.7.10
סיידה וכיירה. והיא היתה חצובה ועומדת:
3.7.11
נוטל. ישראל:
3.7.12
מה שחידש. הנכרי, והאבן מותרת:
3.7.13
העמיד עליה ע״ז. לפי שעה ולא הקצה האבן לבימוס:
3.7.14
וסילקה, הרי זו מותרת. ואינה צריכה בטול:
3.7.15
גדעו. לשם עבודה זרה, לעבוד הגידולים שיגדלו בו מעתה:
3.7.16
נוטל מה שהחליף. הענפים שגדלו במקום אותן שגדע, ושורפן כדין אשרה, והשאר מותר:
3.7.17
איזו היא אשרה. בגמרא מפרש, דאשלש אשרות דתנן לעיל קאי. והכי קתני, שלש אשרות הן, שתים דברי הכל, ואחת מחלוקת רבי שמעון ורבנן, ואיזהו אשרה שנחלקו רבי שמעון ורבנן, כל שיש תחתיה ע"ז, דרבנן קרו לה אשרה ואסרי לה כל זמן שיש ע״ז תחתיה, ורבי שמעון אומר אינה אשרה אלא כל שעובדין אותה, אבל כל שיש תחתיה ע״ז אין זו אשרה. ואין הלכה כר׳ שמעון:
3.8.1
לא ישב בצלה. האי צל לאו תחת נוף האשרה קאמר, דלא הוי מצי למתני תו ואם ישב טהור, דהא קתני סיפא דאם עבר טמא. אלא מן האילן והלאה, דכשהחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך:
3.8.2
לא יעבור תחתיה. תחת הנוף מהאילן, שהאילן מאהיל עליו. ואם עבר טמא:
3.8.3
היתה גוזלת את הרבים. שנופה נוטה לרה״ר:
3.8.4
טהור. דטומאה דרבנן היא, והיכא דגוזלת הרבים לא גזרו רבנן:
3.8.5
ירקות בימות הגשמים. שהאילן קשה להם שמונע החמה מלבוא:
3.8.6
אבל לא בימות החמה. שהצל יפה להם:
3.8.7
והחזרין. חזרת. ובערבי חס״א:
3.8.8
לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. שהצל יפה להם לעולם:
3.8.9
שהנמיה. עלין הנושרין מן האילן בימות הגשמים. ובגמרא פריך, דהא שמעינן ליה לרבי יוסי דאמר זה וזה גורם מותר, לעיל בפרקין גבי מפרר וזורה לרוח ואע״פ שנעשה זבל, דהיכא שההיתר והאיסור שניהם גורמין להביא הדבר, כגון שהקרקע של היתר והזבל של ע״ז של איסור גורמין לצמיחת הירקות, סבירא ליה לרבי יוסי שהוא מותר, והיכי קאסר הירקות הכא מפני שהנמייה נושרת עליהן. ומשני, שר׳ יוסי הכא לדבריהן של רבנן קאמר, לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור, היה לכם לאסור הירקות מפני שהנמייה נושרת עליהן והיא הווה להם לזבל. ורבנן סברי, שאני הכא שאין האילן של ע״ז מועיל לירקות כלום, שמה שמשביח להם בנמייה, פוגם להם בצל. והלכה כרבי יוסי דזה וזה גורם מותר:
3.9.1
נטל ממנה. מן האשרה:
3.9.2
חדש יותץ. שההיסק הראשון שמסיקין התנור הוא מחממו ומחזיקו, והרי נתקן באיסורי הנאה. והא מתניתין אתי אליבא דמאן דאמר זה וזה גורם אסור. ואין הלכה. הלכך בין חדש בין ישן יוצן, שלא יאפו בו את הפת בהיסק זה עד שיצטנן התנור, כדי שלא יהנה מעצי איסור:
3.9.3
הפת אסורה. בגמרא קאמר, והוא שאבוקה כנגדו, שכל שעה שהיה פת נאפה היה דולק האור בפי התנור ואופהו, שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהיה האיסור בעין ויש שבח עצים בפת:
3.9.4
יוליך הנאה לים המלח. דמי ככר שנתערב:
3.9.5
כרכור. יש לאורגים עץ עשוי כמין מחט של סקאין, ומעבירין אותו על השתי כשהוא מתוח לפניהם באריגה. ואשמעינן מתניתין פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בהנך תרתי, דאי אשמועינן בקמייתא, הוה אמינא בהך קאמי ר׳ אליעזר משום דבעידנא דקא גמרה פת אקלי ליה איסורא, אבל כרכור דאיתא לאיסורא בעיניה. אימא מודה להו לרבנן. ואי איתמר בהאיך, בהא קאמרי רבנן, אבל בקמייתא אימא מודו ליה לר׳ אליעזר, צריכא. והלכה כר׳ אליעזר, ואפילו חבית של יין נסך שנתערבה בחביות של יין של היתר מוליך דמי אותה חבית לים המלח, והשאר כולן מותרות בהנאה:
3.10.1
כיצד מבטלה. נכרי לאשרה:
3.10.2
קרסם. קסמים יבשים שבאילן נטלן לצרכו לשרוף:
3.10.3
וזרד. כרת ענפים לחים שבה:
3.10.4
שפאה. תרגום ואכות אותו טחון (דברים ט׳:כ״א), ושפית יתיה:
3.10.5
לצורכה. כדי ליפותה. ואין מבטל ע״ז אלא נכרי גדול ובן דעת שידע בטיב ע״ז ומשמשיה. ואפילו אם בטלה בעל כרחו הרי זו מבוטלת:
4.1.1
רבי ישמעאל. זו בצד זו. וכל שכן אחת על גבי שתים, שזו עיקר מרקוליס. [מרקוליס שם ע״ז הנקרא בלשונם מערקוריס]:
4.1.2
בצד מרקוליס. בצד ארבע אמות של מרקוליס, כלומר שהאבנים רחוקות ארבע אמות מן המרקוליס וידוע דלאו מיניה נפל, ובהא קאמר רבי ישמעאל דשלש אבנים אסורות, שאין מרקוליס פחות משלש אבנים, ועושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול. וקטן הנעשה בצד גדול עבדי ליה בכל דהו ואין חוששין שיהיה אחת על גבי שתים. ורבנן סברי, אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, הלכך, נראות עמו כלומר סמוכות לו, דאיכא למימר דמיניה נפל, בין שתים בין שלש אסורים. אין נראות עמו, מותרות. והלכה כחכמים:
4.2.1
מצא בראשו. של מרקוליס:
4.2.2
מעות כסות או כלים הרי אלו מותרים. והוא שלא יהו מונחין לנוי, כגון שיהיו המעות מונחים בכיס קשור ותלוי לו על צוארו, כסות מקופלת ומונחת על כתפו או על ראשו, כלים נמי מונחים על ראשו, שכל אלו אינם דרך נוי:
4.3.1
שלא בטובה. שלא יעלה שכר לכומרים:
4.4.1
ע״ז של נכרי אסורה מיד. דכתיב (דברים ז׳:כ״ה) פסילי אלהיהם, משפסלו נעשה לו לאלוה:
4.4.2
ושל ישראל עד שתיעבד. דכתיב (שם כ״ו) ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים של סתר, כלומר שיעבדנה, שהישראל אינו עובד ע״ז אלא בסתר מפני שמתירא מבית דין:
4.4.3
נכרי מבטל ע״ז שלו. דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש, כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות, אבל אם בטלוה הרי אלו מותרים:
4.4.4
ושל ישראל. בזמן שיש לו בה שותפות. ואין כן הלכה, דנכרי אין מבטל ע״ז של ישראל אפילו יש לו בה שותפות:
4.4.5
וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי. ואפילו נתן לו הנכרי רשות:
4.5.1
פחסה. בפניה. מיעכה בקורנס עד שהמיר צורת פניה:
4.5.2
גררה. סחוב והשלך בתוך הטיט:
4.5.3
אינה בטילה. דלפום שעה רתח עלה, והדר פלח לה:
4.5.4
רבי אומר בטלה. פלוגתא דרבי ורבנן כשמכרה לנכרי, אבל מכרה לישראל צורף דברי הכל בטלה. והלכה כחכמים:
4.6.1
שהניחוה עובדיה. ואין דעתם לחזור:
4.6.2
בשעת שלום מותרת. הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם, בטלוה:
4.6.3
בימוסיות של מלכים. אבני גזית המתוקנות בדרך מהלך המלך, וכשהמלך עובר שם מושיבים שם עבודה זרה והוא משתחוה לה. ובגמרא. מפרש, מפני שמניחין אותה, כלומר אינן מיוחדות להושיב שם ע״ז כל שעה אלא בשעה שהמלכים עוברים, ופעמים שהמלכים עוברים בדרך אחרת ואין חוששין להם, הלכך לאו משמשי עבודה זרה חשיבי:
4.7.1
אף אנו מחזקין ידיהם של אלו. העובדים לחמה וללבנה. אם היינו רואין ששאר עבודה זרה חרבו מעצמן ואלו קיימות, היינו מודים לאלו:
4.8.1
גת בעוטה. שבעטה ודרכה נכרי:
4.8.2
אע״פ שהוא נוטל בידו. ענבים מתוך היין. ונותן לתפוח. מקום אסיפת הענבים העשוי כמין גל קרוי תפוח, וסבר תנא דידן דאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. וזו משנה ראשונה היא ואין הלכה. אלא כיון שהתחיל היין להמשך, נעשה יין נסך:
4.8.3
מה שבבור אסור. אם יגע בו נכרי אחרי כן:
4.9.1
דורכין עם הגוי בגת. ולא אמרינן משתכר באיסורי הנאה הוא, דאפילו בשתיה סבר האי תנא דשרי כל זמן שלא ירד לבור. ומשום גורם טומאה ליכא, שמשעה שדרך בהם הנכרי מעט, נטמאו. ונמצא שאין הישראל גורם טומאה:
4.9.2
אבל לא בוצרין עמו. לפי שנותנם בגת טמאה, והנכרי מטמא הענבים במגעו, והישראל הבוצר עמו גורם טומאה. וסבר האי תנא אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואפילו הם של נכרי. ואין הלכה כמשנה זו, דקיי״ל כיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך, הלכך אין דורכין עם העכו״ם בגת. וקיי״ל מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כשהחולין הם של נכרי, הלכך בוצרין עם הנכרי, ואע״פ שגורם טומאה לחולין אין בכך כלום. ומיהו ישראל הבוצר כרמו לכתחלה לא יקח נכרי עמו אפילו להביא ענבים לגת, משום לך לך אמרין נזירא כו׳:
4.9.3
וישראל העושה פירותיו בטומאה. עובר עבירה הוא, לפי שהוא מטמא התרומות והמעשרות שבהם. הלכך אסור לסייעו, כדי שלא יהא רגיל בכך:
4.9.4
אבל מוליכין עמו. חבית ריקניות לגת. ומביאין עמו, חביות מלאות מן הגת. דמאי דהוה הוה, מאחר שנטמאו מותר ליתן היין בחביות טמאות:
4.10.1
אם יש לו עליו מלוה אסור. אם יש לו על היין מלוה, שזה היין משועבד לו בחובו, אז הוא כממונו ונגע ביה לראות היאך הוא:
4.10.2
נפל. הנכרי לבור מלא יין:
4.10.3
ועלה. מת. אע״ג דנגע בשעה שנפל אינו אסור בהנאה, הואיל ולא נתכוין ליגע. אבל עלה חי, בעלייתו אוסרו, משום דמודה לעבודה זרה על שניצול:
4.10.4
ומודדו בקנה. או שהיה הנכרי מודד יינו של ישראל בקנה:
4.10.5
והתיז. או שהתיז הנכרי את הצרעה מיינו של ישראל על ידי הקנה ולא נגע בידיו ביין:
4.10.6
המרותחת. שהיתה החבית מעלה רתיחות, וטפח הנכרי בידו על הרתיחות, אין דרך ניסוך בכך:
4.10.7
ורבי שמעון מתיר. ואין הלכה כרבי שמעון:
4.10.8
זה היה מעשה והכשירו. אף בשתיה:
4.11.1
המטהר יינו של נכרי. ישראל שדרך ענבים של נכרי בכשרות כדי למוכרו לישראל, ואינו נותן מעות לנכרי עד שימכרנו לאחר זמן:
4.11.2
ונותנו ברשותו. של נכרי:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.