← Library

Bartenura on Mishnah Avodah Zarah

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Nezikin · 264 sections

1. 1.1.1

   לפני אידיהן של גויים. שם כינוי לגנאי לחגיהם ולמועדיהם:

2. 1.1.2

   לשאת ולתת. למכור ולקנות. משום דאזלי ומודו לע״ז ביום אידם:

3. 1.1.3

   להשאילן. בהמה וכלים, מידי דהדרא בעינא:

4. 1.1.4

   להלוותם. מעות. דלא הדרי בעין, דמלוה להוצאה נתנה:

5. 1.1.5

   לפורען. כשהן נפרעים אזלו ומודו לע״ז ביום אידם:

6. 1.1.6

   מפני שהוא מיצר. על מעותיו שאינם חוזרים לו, ולא אזיל ומודה:

7. 1.1.7

   שמח הוא לאחר זמן. למחר ביום אידו, ואזיל ומודה. ואין הלכה כר׳ יהודה. ודוקא במלוה בשטר אסור להפרע מהם, אבל במלוה על פה שרי, מפני שהוא כמציל מידם:

8. 1.2.1

   לאחר אידיהן מותר. וכן הלכה. ובגולה שאין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלשא וליתן עמהם שעקר פרנסתינו מהם ועוד משום יראה אינו אסור אלא יום אידם בלבד ויום ראשון הוא יום אידם של נוצרים לפיכך אסור לשאת ולתת עם הנוצרים בכל יום ראשון וכן בכל יום איד שלהם שעושים אותו כגון נט"ל ופשקוו"ה אבל שאר ימי אידם שעושים לשם הקדושים שלהם שאין תופשים בהם שם אלהות מותר. והאדנא נהוג עלמא היתר אפילו בכל יום אידם משום דקים להו לרבנן בגוייהו דלא אזלו ומודו. [דכל הני דאתסרי בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים וע״ז ממש]:

9. 1.3.1

   קלנדיא. שמונה ימים אחר תקופת טבת:

10. 1.3.2

    סטרנורא. שמונה ימים קודם התקופה. לפי שראה אדם הראשון יום שהיה מתמעט והולך, אמר, אוי לי שמא בשביל שסרחתי חוזר העולם לתוהו ובוהו, עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה], כיון שנפלה התקופה וראה יום שמאריך והולך, אמר מנהגו של עולם הוא, עמד ועשה שמונה ימים טובים. לשנה אחרת, עשאן לאלו ואלו ימים טובים. הוא קבעם לשמים, והם קבעום לע״ז:

11. 1.3.3

    קרטסים. יום תפיסת בו מלכות, וקבעום יום איד:

12. 1.3.4

    גינוסיא. יום שמעמידין בו מלך:

13. 1.3.5

    יום הלידה. יום שנולד בו המלך:

14. 1.3.6

    שריפה. ששרפו עליו כלי תשמישו כדרך ששורפין על המלכים:

15. 1.3.7

    יש בה ע״ז. כלומר אותו היום יש להם איד לע״ז, וכן משנה לשנה כל ימי בנו. וכל הנך דחשבינן עד השתא, חשיבי להו ואסורים שלשה ימים לפניהם:

16. 1.3.8

    אבל יום תגלחת זקנו, שאינו זמן הקבוע לרבים אלא כל אחד כשמגלח עושה יום איד:

17. 1.3.9

    ובלוריתו. שמניח בלורית מאחריו כל השנה כולה ואינו מגלחה אלא משנה לשנה, ויום שמגלחה עושה יום איד:

18. 1.3.10

    ויום שעלה מן הים. ומקריב זבחים לע״ז על שנצול. בכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו, דלא חשיבי כולי האי:

19. 1.4.1

    עיר שיש בה ע״ז. שיום איד [יש] לבני העיר היום לע״ז שבעיר:

20. 1.4.2

    חוצה לה. ואפילו סמוך לעיר מאד מותר לשאת ולתת עם היושבים חוץ לעיר, שאין נמשכים אחר אותה ע״ז. שכן מנהגם יום איד של אלו אינו כיום איד של אלו:

21. 1.4.3

    מהו לילך שם. באותה העיר ביום ע״ז שלהם:

22. 1.4.4

    בזמן שהדרך מיוחדת לאותה העיר. שהדרך הכבושה מכאן לאותה העיר, מיוחדת לאותה העיר לבדה. אסור לילך שם, מפני שנראה כמהלך שם לעבוד ע״ז. ואם היה דרך מסלול הולך גם לעיר אחרת, מותר, שהרואה אומר למקום אחר הוא הולך:

23. 1.4.5

    היו בה חנויות מעוטרות. וסימן הוא להם שאותם חנויות של ע״ז, ליטול הכומרים מהם מכס:

24. 1.4.6

    ושאינן מעוטרות מותרות. דבאותם שאינם מעוטרות לא שקלי מיניה מכס לע״ז ולא מטי לע״ז הנאה מנייהו. ולמזבן מנייהו דבר המתקיים, שרי ביום אידם, שסתמו המוכר עצב ולא אזיל ומודה:

25. 1.5.1

    אצטרובלין. פירא דארזא:

26. 1.5.2

    בנות שוח. מין ממיני התאנים הגדולים הלבנים. אסור לישראל למכור אלו לעובדי ע״ז:

27. 1.5.3

    פטוטרות. בפטוטרותיהם קאמר, כלומר בעוקצין שלהם שהם נתלין בו. דמסתמא העובד ע״ז רוצה להקריבן תקרובת לע״ז:

28. 1.5.4

    תרנגול לבן בין התרנגולין. לקח העובד ע״ז מישראל תרנגולים הרבה, מותר למכור ביניהם תרנגול לבן. דכיון דשקיל אחריני לאו לע״ז בעי להו:

29. 1.5.5

    ופירושן אסור. אם פירש דלע״ז בעי להו, אסור. ואצטריך למתני, דסלקא דעתך אמינא האי גברא לאו לע״ז בעי להו, והאי דקאמר הכי, סבר כי היכי דההוא גברא אביק בה כולי עלמא נמי אביקו, ואימא הכי כי היכי דליתבו לי, קמשמע לן:

30. 1.5.6

    דקל טב. פירות דקל משובח שפירותיו רגילין להקריב מהן לע״ז:

31. 1.5.7

    וחצב. קנים שעושין מהן הצוקר״א:

32. 1.5.8

    ונקליבם. מין עשב משובח מאד. והלכה כר׳ מאיר:

33. 1.6.1

    אין מוכרין בהמה גסה. דגזרינן מכירה אטו שכירות והשאלה, שהיא בהמתו של ישראל, ויעשה בה הנכרי מלאכה בשבת. ועל ידי סרסור דליכא לאחלופי בשכירות, שאין הסרסור משכיר. שרי למכרה:

34. 1.6.2

    שלימים ושבורים. שאף השבורים חזו למלאכה, שטוחנים בהם:

35. 1.6.3

    רבי יהודה מתיר בשבורה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

36. 1.6.4

    בן בתירא מתיר בסוס. ואפילו הסוס שהציידים מביאים עליו העופות שצדין בו. קסבר החי נושא את עצמו. ורבנן סברי, דוקא אדם נושא את עצמו, הלכך אם לא היה מיוחד אלא לרכוב עליו מותר, אבל להביא בעל חי אחר חוץ מאדם, אסור. ואין הלכה כבן בתירא:

37. 1.7.1

    כל דבר שיש בו נזק לרבים. כגון כלי מלחמה חרבות ורמחים:

38. 1.7.2

    בסילקי. טירה גבוהה. ושם יושבים לדון בני אדם ומפילין אותם משם ומתים:

39. 1.7.3

    גרדום. בנין אחד, והוא עשוי לדון דיני נפשות:

40. 1.7.4

    איצטדיא. מקום שחוק שמביאים שם שור נגח והורג את האדם:

41. 1.7.5

    בימה. כעין מגדל קצר וגבוה. עשוי כדי לדחוף האדם משם והוא מת:

42. 1.7.6

    בימוסיאות. בנינים שאינם לא לצורך ע״ז ולא להמית בני אדם:

43. 1.7.7

    כיפה. ארקוולט״ו בלע״ז. דרך עובדי עבודה זרה להעמיד ע״ז בבית מרחצאותיהם:

44. 1.8.1

    אבל מוכר הוא משיקצץ. שלא יהא מוכר לו המחובר אלא לאחר שיקצץ. אבל כל זמן שהוא במחובר, לא, שנמצא נותן לו חנייה בקרקע, והתורה אמרה (דברים ז׳) לא תחנם, לא תתן לו חנייה בקרקע:

45. 1.8.2

    אין משכירין להם בתים. גזירה משום מכירה דאיסורא דאורייתא הוא:

46. 1.8.3

    ואין צריך לומר שדות. דאיכא תרתי דאיסורא, חנייה בקרקע ומפקיען מן המעשרות:

47. 1.8.4

    ובסוריא. ארם צובה, שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ:

48. 1.8.5

    משכירין להם בתים. ולא גזרינן אטו מכירה. דאי נמי אתי לידי מכירה לא עבר אדאורייתא, דכי כתיב לא תתן להם חנייה, בארץ ישראל כתיב. ומיהו מכירה לכתחלה לא, משום מכירה דא״י:

49. 1.8.6

    אבל לא שדות. דאיכא תרתי לאיסורא:

50. 1.8.7

    ובחוצה לארץ. דמרחק, וליכא למגזר מכירה דהתם אטו מכירה דארץ ישראל:

51. 1.8.8

    מוכרין בתים ומשכירין שדות. אבל מכירה דשדות לא, כיון דאיכא תרתי:

52. 1.8.9

    רבי יוסי אומר כו׳ והלכה כרבי יוסי. ובלבד שלא ישכיר בארץ ישראל לשלשה נכרים ביחד, שלא יעשה שכונה של נכרים:

53. 1.9.1

    אף במקום שאמרו להשכיר. לר׳ מאיר בסוריא דוקא ולא בארץ ישראל, ולרבי יוסי אפילו בארץ ישראל:

54. 1.9.2

    לא לבית דירה אמרו. אלא להכניס שם תבן ועצים וכיוצא בזה:

55. 1.9.3

    מפני שהיא נקראת על שמו. והנכרי מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בה בשבת. ולא דמי לשדה של ישראל שאריס נכרי עושה בה מלאכה בשבת, דשדה לאריסות עבידא, והנכרי אריסותא דנפשיה קא עביד, אבל מרחץ לאו לאריסותא קא עבידא ואין הכל יודעים שהישראל השכירה לנכרי, ולכך אסור. ובזמן הזה שדרך להוריד אריס למרחץ לשנה, למחצה לשליש ולרביע כדרך שמורידין לשדות, שרי להשכיר מרחץ לנכרי, ואע״פ שהנכרי עושה בה מלאכה בשבת מידע ידעי שהעכו״ם אריס בה ואריסותא דנפשיה קא עביד:

56. 2.1.1

    אין מעמידין בהמה בפונדקאות. העשויין להתאכסן שם עוברי דרכים לפי שהנכרים חשודים על הרביעה. אפילו נקבות אצל נקבות אסור, לפי שהעובדי כוכבים מצויים אצל נשי חביריהם ופעמים שאינו מוצאה ומרביע את הבהמה:

57. 2.1.2

    ולא תתיחד אשה עמהן. אפילו ביחוד שכיוצא בו אצל ישראל מותר, כגון שאשתו עמו, אצל נכרי אסור, דנכרי אין אשתו משמרתו:

58. 2.1.3

    לא תילד את הנכרית. מפני שמגדלת בן לעבודה זרה. ובשכר, מותרת, משום איבה:

59. 2.1.4

    אבל נכרית מילדת את בת ישראל. בזמן שאחרות עומדות על גבה. אבל בינה לבינה לא, שחשודה על שפיכות דמים שמא תהרגנו:

60. 2.2.1

    רפוי ממון. בהמתו:

61. 2.2.2

    רפוי נפשות. גופו. ואם אמר לו סם פלוני יפה לך, אפילו רפוי נפשות מותר להתרפאות ממנו:

62. 2.2.3

    אבל לא בינו לבינו. ואי רואה במראה, מותר. דמימר אמר הנכרי, הואיל ומסתפר הכי אדם חשוב הוא, ומתירא להורגו:

63. 2.3.1

    שהיה מתחלתו יין. לאפוקי היכא דקנה הנכרי חומץ מישראל, דלא מתסר בהנאה. דטעמא דמתסר בהנאה, משום דלמא נסכיה לע״ז, וחומץ לא קא מנסך לע״ז:

64. 2.3.2

    וחרס הדרייני. אדריאנוס קיסר היה מגבל טיט ביין ועושה ממנו כלים ולא היה מצרפן בכבשן, ונושאים אותן במלחמה, וכשרוצים לשתות משימים אותם החרסים במים ונימוחים שם, והטיט שוקע למטה, ונשאר היין מזוג במים. ועל שם אדריאנוס, נקרא חרס הדרייני:

65. 2.3.3

    עורות לבובים. קורעים הבהמה מחיים כנגד הלב כמין נקב עגול ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע״ז:

66. 2.3.4

    משוך מותר. שאין עושין לע״ז אלא עגול. והלכה כרבן שמעול בן גמליאל:

67. 2.3.5

    היוצא אסור בהנאה. שכבר נעשה תקרובת:

68. 2.3.6

    לתרפות. לטעות עבודה זרה [למרחוק. רש״י]. מקום ערותה של אשה נקרא בית תורפה:

69. 2.3.7

    אסור לשאת ולתת עמהם. דאזלו ומודו לע״ז. ועוד, דזבני מידי דצריך לתקרובת ע״ז. והלכה כרבי עקיבא:

70. 2.4.1

    נודות. של עור:

71. 2.4.2

    וקנקנים. של חרס:

72. 2.4.3

    אין איסורן איסור הנאה. ודינייהו הכי, אם חדשים הם, מותר לתת לתוכן יין מיד. ואם הכניס בהן הנכרי יין לקיום, ממלא אותם מים ומשהה בתוכן שלשה ימים מעת לעת, אלא שמערה המים בכל יום מעת לעת של שלשה ימים ומשים מים אחרים תחתיהם, ואח״כ מותר לשום בתוכו יין. ואם ישנן שנים עשר חדש שלא היה בהם יין של נכרים, מותרין מיד אחר שנה בלי עירוי:

73. 2.4.4

    חרצנים וזגים. פסולת של ענבים גרעינים שבפנים והקליפים שבחוץ:

74. 2.4.5

    לחים. כל שנים עשר חודש אסורים בהנאה:

75. 2.4.6

    ויבשים. לאחר שנים עשר חודש מותרין אפילו באכילה:

76. 2.4.7

    המורייס. שומן של דגים. ורגילין היו שמערבין בו יין. אבל אם ניכר ממנו שלא נתערב בו יין, כולי עלמא לא פליגי דשרי:

77. 2.4.8

    בית אונייקי. שם כפר, שרוב עגלים הנמצאים שם קרבים לעבודה זרה. ר׳ מאיר חייש למיעוטא וסבר דאע״ג דרוב עגלים הוו מיעוטא כנגד שאר בהמות, חיישינן למיעוטא, וכל הגבינות הנמצאות שם אמרינן דלמא בקיבת עגלי ע״ז העמידן. וחכמים לא חיישי למיעוטא. ואין הלכה כר׳ מאיר בכל הני תלתא בבי:

78. 2.5.1

    מפני מה אסרו גבינות של נכרים. באכילה. ולרבנן קא בעי. ומשום חלב של בהמה טמאה ליכא למיחש, דקים לן דחלב בהמה טמאה אינה נקפה:

79. 2.5.2

    שורפה חיה. דפירשא בעלמא היא:

80. 2.5.3

    בקיבת עגלי עבודה זרה. ואע״ג דפירשא בעלמא היא, אסור, דשאני ע״ז דכתיב בה (דברים י״ג:י״ח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:

81. 2.5.4

    השיאו לדבר אחר. ולא רצה להגיד לו טעמו של דבר. מפני שעדיין לא עברו שנים עשר חודש שנגזרה גזירה זו, וכי גזרי רבנן גזירה לא מגלו לטעמא עד תריסר ירחי שתא עד שתתפשט גזירתן, דלמא איכא דלא סבירא ליה לטעמא ואתי לזלזולי ביה. וטעמא דאסרו גבינות של נכרים, מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת נכרים שהיא נבילה. ואע״פ שהוא דבר מועט כנגד כל החלב, כיון שהוא מעמיד החלב ועושה בו מעשה לא בטל, דקיי״ל הכל הולך אחר המעמיד. ומשום בשר בחלב לא היה אסור, כיון שהבשר בפני עצמו מותר אינו אוסר בחלב אע״פ שמעמידו, עד שיתן בו טעם. אבל דבר של איסור מעיקרו, אוסר בהיתר אע״פ שאינו נותן בו טעם, כל זמן שהוא מעמיד:

82. 2.5.5

    כי טובים דודייך מיין. הקב״ה אומר כן לכנסת ישראל:

83. 2.5.6

    אין הדבר כן. אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב״ה, ערבים עלי דברי דודיך כלומר תקנות שתקנו וגזרו החכמים, יותר מיינה של תורה, מעיקר תורה שבכתב:

84. 2.6.1

    הפת והשמן וכו׳ כל הני, אסורין משום חתנות. ופת של נחתומין התירוהו, אבל פת של בעלי בתים לא הותר אלא להולכי דרכים ובשעת הדחק. והשמן ראו שלא פשט איסורו ונמנו עליו והתירוהו, כדמסיק במתניתין:

85. 2.6.2

    ושלקות. כל דבר שבשלו אותו הנכרים, ואפילו בשלו אותו בכליו של ישראל ובפניו שאין לחוש לתערובת איסור ולגיעולי נכרים, אסרוהו משום בשולי נכרים. והוא שלא סייע בו ישראל לא בתחלה ולא בסוף. ולא אסרו משום בשולי נכרים אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת. אבל אם חסר אחת מאלו, אין בו משום בשולי נכרים:

86. 2.6.3

    וכבשין שדרכן לתת בהן יין. ואין איסורן איסור הנאה, לפי שאין טעם היין ניכר בהן. אבל באכילה אסורין:

87. 2.6.4

    טרית טרופה. מין דגים טהורים שטורפין אותן דק דק ואינן ניכרין. ואסורין כשנלקחו מן הנכרים, שמא [נכתש] עמהם דג טמא:

88. 2.6.5

    וציר שאין בה דגה. דג קטן שנקרא כלבית. ודרכו שהוא גדל בתוך [ציר של] דגים טהורים, וכשיש ציר דג טמא מעורב עמו לא יגדל בו כלבית:

89. 2.6.6

    והחילק. מין דגים קטנים טהורים, ואין להם סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדל אחר זמן. ודגים קטנים טמאים הדומים להם מתערבים עמהם ואינם ניכרים אפילו כשאינה טרופה. אבל טרית אין הדגים טמאים דומים לה, ולכך שרי כשאינה טרופה:

90. 2.6.7

    חלתית. כך שמה בערבי. וחותכין קרטיו בסכין. ואסורה משום שמנונית דסכין, דאגב חריפותא [דחלתית] ממתקת היא טעם השמנונית הנבלע בה:

91. 2.6.8

    ומלח סלקונטית. מלח שכל גדולי רומי אוכלין אותה, ורגילין למשוח אותה בחלב חזיר ובשומן דגים טמאים והיא גסה ולבנה ביותר:

92. 2.7.1

    וישראל רואהו. לאו דוקא רואהו, אלא כיון דאי קאי חזי ליה אע״ג דכי יתיב לא חזי ליה, הנכרי ארתותי מרתית, אמר השתא קאי וחזי לי:

93. 2.7.2

    והדבדניות. החלות שרודין מן הכוורת שבהם הדבש. אע״פ שהו נוטפות לא חיישינן שמא עירב בהם יין נסך. פירוש אחר, אשכולות של ענבים. אע״פ שהיין נוטף מהן אין בהן משום יין נסך, ואין בהם משום הכשר משקה שיהא מוכשר לטומאה, דסתמן לאכילה ולא ניחא ליה במשקה הנוטף מהן:

94. 2.7.3

    וטרית שאינה טרופה. ואע״פ שהיא עשויה חתיכות, [נשאר] ראש הדג ושדרתו קיימין וניכר שהוא טהור:

95. 2.7.4

    עלה של חלתית. דהא לא מפסקו לה בסכין:

96. 2.7.5

    וזיתים גלוסקאות מגולגלים. זיתים הכנוסים בכלי עגול ומתחממים ונעצרים מאליהן ונעשים כגלוסקים מגולגלים כמו ביצה מגולגלת שנתחממו:

97. 2.7.6

    השלחין אסורין. אם נתרככו הזיתים כל כך עד שכשלוקח הזית בידו הגרעין שבתוכו משתלח ונופל מאליו, אסורין, דמחמת היין נתרככו. ואין הלכה כרבי יוסי:

98. 2.7.7

    מן הסלולה. מן הסל שלפני החנוני, אסורים. שמזלף עליהם יין כדי שיתרככו:

99. 2.7.8

    מן ההפתק. ממקום שכונסן שעוצרים אותם שם זה על זה, מותרין. שאינו מזלף עליהן יין עד שנותנן לפניו למכור:

100. 2.7.9

     וכן לתרומה. וכן כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין, כל הנמצא לפניו אסור, שמא תרומה היא. אבל הבא מן האוצר, מותר, דארתותי מרתת דלמא שמעי רבנן ויפקירו כל האוצר:

Next → — showing 1–100 of 264

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.