Bartenura on Mishnah Arakhin

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Kodashim · 262 sections

4.3.2
ספינתו בים. לא שהיתה ספינתו טעונה מסחורות שלו ברבוא, דא״כ עשיר הוא. אלא שהיתה ספינתו מושכרת לאחרים בריבוא שכר, והוא אין בידו אלא אותה ספינה. ומשום שכרה לאו עשיר הוא, דאין שכירות משתלמת אלא בסופה, ונמצא שעכשיו עני הוא. ומשום הספינה עצמה לאו עשיר הוא, דהאי תנא סבר כמאן דאמר לקמן שאם היה המעריך חמר נותן לו הכהן חמורו ואינו נוטלו להקדש, ואם היה אכר מניח לו צמד בקרו דהיא פרנסתו, והכי נמי מניח לו ספינתו:
4.4.1
ילד. מבן עשרים ועד בן ששים, דהוי ערכו חמשים שקלים:
4.4.2
נותן כזמן הערך. דכתיב (ויקרא כ״ז:י״ז) כערכך יקום, אינו נותן אלא כזמן הערך:
4.4.3
יום שלשים כלמטה. אם אמר ערך פלוני קטן עלי, ואותו קטן היה באותו יום בן שלשים, הוי כלמטה ולא אמר כלום. דאין ערך לפחות מבן חודש. דהכי כתיב [שם] ואם מבן חודש:
4.4.4
מבן ששים שנה ומעלה. משמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נדון כששים, אבל בשנת ששים נדון כילד:
4.4.5
הן אם עשינו. בתמיה. כלומר, וכי כן הוא, אם עשינו [שנת] ששים כלמטה להחמיר דערך גדול יש לפחות מבן ששים חמשים סלע, וליותר מבן ששים אינו אלא חמשה עשר:
4.4.6
כלמטה ממנה להקל. דערך יותר על בן עשרים, גדול הוא מפחות מבן עשרים. וכן בבן חמש. כדכתיבי בקראי:
4.4.7
רבי אליעזר אומר. לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה, עד שתשלם כל השנה וחודש ויום אחד משנה האחרת. דיליף גזירה שוה למעלה למעלה מבכור, נאמר כאן מבן ששים שנה ומעלה, ונאמר בבכור אדם (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חודש ומעלה, מה להלן חודש ויום אחד, שאין בכור נפדה פחות מבן חודש ויום אחד, אף כאן עד שיוסיף על ששים חודש ויום אחד. ושנת חמש ושנת עשרים ילפינן בגזירה שוה שנה שנה משנת ששים כדיליף ת״ק לעיל ואין הלכה כר׳ אליעזר:
5.1.1
האומר משקלי עלי כו׳, אם כסף כסף. אם פירש כסף נותן משקלו כסף, ואם פירש זהב, נותן משקלו זהב. והא קמשמע לן דאם לא פירש אלא אמר סתם משקלי עלי, פטר נפשיה בכל דהו, ובלבד שיהיה דבר שכמותו רגיל להיות נשקל במקום ההוא. ואפילו זפת ואפילו בצלים ורגילים אנשי המקום למכרם במשקל, ואמר אחד מאנשי המקום ההוא משקלי עלי סתם ולא פירש, הרי זה נותן משקלו זפת או בצלים ונפטר:
5.1.2
ומעשה באמה של ירמטיה. מפרש בגמרא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אדם חשוב הוא, אע״ג דלא פירש אמדינן ליה לפי כבודו, ומעשה נמי באמה של ירמטיה, אשה ששמה כך, שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב, לפי שהיתה אמודה בעושר:
5.1.3
משקל ידי עלי. היאך הוא שוקל ידו, דאם רוצה מכביד ואם רוצה מיקל:
5.1.4
ומכניסה עד מרפקו. קוד״ו בלע״ז. משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובאותו זמן היו קורין יד לזרוע עד המרפק. וכשמכניס היד לתוך חבית מלאה מים ישפכו מן המים שבחבית כפי מקום היד שהכניס בתוכה עד המרפק, וחוזר ומכניס בחבית בשר וגידין ועצמות של חמור, שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם, ויהא באותו בשר גידין ועצמות כפי מה שיש ביד, שאין משקל עצמות וגידין שוה למשקל בשר, ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא כמו שהיתה, דהשתא איכא נפח כשיעור ידו, ושוקל הבשר והעצמות והגידים ההם והוא משקל ידו:
5.1.5
היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר. שמא יש בבשר חמור שנותן לתוך החבית יותר גידים ועצמות ממה שיש ביד, או פחות, ונמצא שאין המשקל מכוון. והלכה כרבי יוסי:
5.2.1
וכמה הוא שוה בלא יד. מפרש בגמרא, שאין שמין אותו כמה יפה כשנקטעה ידו וכמה היה שוה כששתי ידיו שלימות. שמי שנקטעה ידו, כשבאים לשומו כמה היה שוה תחילה אין שמין אותו אלא בזול, לפי שרואים אותו מזולזל, וזה האומר דמי ידי עלי הרי לא נקטעה ידו. לכך מפרש, כמה הוא שוה בלא יד, כגון אם מכרו רבו כולו חוץ מידו, שידו אחת מוכתבת לרבו ראשון, ושמין כמה הוא יפה כשרבו מוכר כולו ולא שייר ממנו לעצמו כלום. וכמה שוה פחות אס שייר רבו ידו אחת שלא מכרה, דהשתא אינו מזולזל, וכך הוא נותן להקדש:
5.2.2
זה חומר בנדרים מבערכין. דאילו אמר בערכים ערך ידי ורגלי עלי, לא אמר כלום, אלא אם כן אמר בדבר שהנשמה תלויה בו:
5.2.3
ערכי עלי ומת יתנו היורשים. דערך דבר קצוב הוא. ודוקא כשעמד בדין קודם שמת, לפי שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן, כדכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) והעמידו לפני הכהן. אבל דמי עלי דאינו אלא מה שישומוהו בבית דין והרי לא בא לידי כך שהרי מת, אע״פ שעמד בדין הוא מחוסר אומדנא ולא יתנו היורשים:
5.2.4
נותן ערך כולו. דערך נפשות כתיב:
5.2.5
זה הכלל. לאתויי שאר איברים שהנשמה תלויה בהם:
5.3.1
חציי עלי. הוי כערך ראשי וערך כבדי, דהוי דבר שהנשמה תלויה בו:
5.3.2
דמי חציי עלי נותן דמי כולו. דכתיב (ויקרא כ״ז:ב׳) נדר בערכך נפשות, הקיש נדר לערך, מה ערך אמר ערך חציי עלי נותן ערך כולו, אף נדר אמר דמי חציי עלי נותן כולו:
5.3.3
זה הכלל. לאתויי כל האברים שהנשמה תלויה בהם, שאם אמר דמי חצי אותו אבר עלי כגון שאמר דמי חצי לבי עלי, או דמי חצי כבדי עלי, נותן דמי כולו:
5.4.1
מת הנודר והנידר יתנו היורשים. והוא שעמד בדין קודם שמת, כדפרישנא לעיל. וסיפא אצטריכא ליה. דמיו של פלוני עלי, מת הנודר יתנו היורשים. דמהו דתימא אע״ג דעמד בדין, הואיל ומת הנודר קודם שישומו הנידר, לא אשתעבוד נכסיה, קמשמע לן אומדנא גילוי מילתא בעלמא הוא, והואיל ונידר קיים אמדינן ליה:
5.5.1
בית זה קרבן. לבדק הבית:
5.5.2
ונפל הבית. קודם שהחזיק בו גזבר:
5.5.3
מת השור וכו׳ חייב לשלם. ולא אמרינן אין דמים למתים אלא באדם בלבד:
5.6.1
ממשכנין אותן. גזבר נכנס לביתם ונוטל בעל כרחם:
5.6.2
חייבי חטאות ואשמות. כיון דלכפרה אתו לא משהי להו, ואין ממשכנין אותן. וחטאת נזיר, הואיל ולאו לכפרה אתיא ואינה מעכבתו מלשתות יין, שכיון שנזרק הדם של אחד מן הקרבנות הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים, זמנין דפשע ומשהי לה, הלכך ממשכנין אותו על חטאתו:
5.6.3
חייבי עולות ושלמים. אע״ג דעולה מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה, הואיל ולאו חובה היא לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי, הלכך ממשכנים אותן. ויש מחייבי עולות שאין ממשכנים אותן, כגון עולת מצורע, לפי שהיא מעכבת טהרתו, לא אתי לשהוייה:
5.6.4
כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. היכא דבית דין ממשכנים אותו צריך שיאמר רוצה אני:
5.6.5
וכן אתה אומר בגטי נשים. כל מי שדינו שכופין אותו לגרש, ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ונותן הגט והוא כשר:
6.1.1
שום היתומים. בית דין היורדים לנכסי יתומים למכרן להגבות לבעל חוב, שמין את הקרקע ומכריזין שלשים יום רצופים זה אחר זה, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. ואי בעו, מכריזין ששים יום כל שני וחמישי, והכי עדיף טפי. ואע״ג דכי חשבת כל שני וחמישי שבששים יום מתחילת יום שני של הכרזה ראשונה לא משכחת להו אלא תמני סרי יומי, מכל מקום הכי עדיף, כיון דמשכא מלתא טובא ידעי ושמעי:
6.1.2
ושום ההקדש. המקדיש שדה מקנה, שהיא נפדית בדמים כמו שהיא שוה:
6.1.3
בבוקר ובערב. בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. דאי איכא דבעי למזבן אמר להו לפועלים בשעת יציאתן ראו לי שדה פלונית אם היא יפה, ובשעת הכנסת פועלים כששומע ההכרזה נזכר והולך ושואלן. וכשהן מכריזין, אומרים, שדה פלונית שכך וכך סימניה, וכך וכך מצריה, כך היא עושה תבואה וכך שמאוה בית דין. ואם מוכרים אותה לכתובת אשה, אומרים, הלוקח יקח על מנת שיתן המעות לכתובת אשה. ואם מוכרים אותה בשביל בעל חוב, אומרים, על מנת שיתן המעות לבעל חוב. משום דאיכא לוקח דניחא ליה ליקח כדי לפרוע לאשה דנסבא פורתא פורתא, ואיכא דניחא ליה טפי לפרוע לבעל חוב שנוטל זוזים חסרים ושבורים, שאין דרך סוחרים להקפיד בכך. אע״ג דקיימא לן דאין בית דין נזקקים לנכסי יתומים למכרן, והכא תנן שום היתומים וכו׳ דמשמע שבית דין מוכרים נכסי יתומים. הא אמרינן דעל שלשה דברים בלבד בית דין נזקקים למכור בנכסי יתומים, על בעל חוב נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה ריבית אוכלת בהן, ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים כשתגבה כתובתה, דכל זמן שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות מן היתומים, גבתה כתובתה שוב אין לה מזונות. ועל חוב שהודה אביהן בשעת מיתתו שיש לפלוני אצלו מנה, או שנדוהו בית דין על חוב זה ומת בנדויו, או שלא הגיע עדיין זמן פריעת החוב כשמת, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. וכשבית דין נזקקים לנכסי יתומים על שלשה דברים הללו, מעמידים להם אפוטרופוס ומוכרים בהכרזה, כדתנן במתניתין. והני מילי בקרקעות. אבל במטלטלין, השתא דקיימא לן מטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב, הרי בעל חוב נשבע וגובה חובו מן המטלטלין ואין צריכין הכרזה, שאין מכריזים לא על העבדים ולא על השטרות ולא על המטלטלין:
6.1.4
ידירנה הנאה. על דעת רבים נדר שאין לו התרה, שלא יחזירנה לעולם. דשמא בערמה מגרש לה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש:
6.1.5
קנוניא. ערמה:
6.1.6
ר׳ יהושע אומר אינו צריך. לא פליגי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע הכא אם אדם עושה קנוניא על ההקדש אי לא, דבשכיב מרע תרווייהו מודו דבודאי לעולם אינו עושה קנוניא על ההקדש, דאין אדם חוטא ולא לו. ובבריא תרווייהו מודו דעושה קנוניא על ההקדש. כי פליגי, בשאלה, ר׳ אליעזר סבר אין נשאלין על ההקדש, אפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא, אפילו הכי אין חכם מתיר נדרו, דסבר ר׳ אליעזר הקדש בטעות הוי הקדש, ולפי שהמקדיש הזה אינו מוצא חכם שיתירנו לכך עושה קנוניא זו. ור׳ יהושע סבר נשאלין על ההקדש, וכי אמר לא לדעת כן נדרתי וטעיתי, מתירין לו, דהקדש שבטעות לא הוי הקדש. הלכך אין צריך לידור הנאה, דאי משום קנוניא עביד, הוה מתשיל על נדריה ולא היה צריך לגרשה. והלכה כר׳ יהושע:
6.1.7
הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים, וצריך הערב לפרוע כתובתה. לא יפרע הערב הכתובה עד שידירנה הבעל תחילה שלא יוכל להחזיר אותה. דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבה מן הערב. ופסק ההלכה בדין הערב בכתובה מפורש בסוף בבא בתרא:
6.2.1
והיתה עליו כתובת אשה. כגון שקדמו גירושין להקדש, דעכשיו ליכא קנוניא:
6.2.2
אלא הפודה פודה. בעלה פודה אותן מן ההקדש בזול בדבר מועט כדי לפרוע לאשה כתובתה, דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינן שלו. והאי דבר מועט, גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון:
6.2.3
הקדיש תשעים והיה חובו מאה. אף על גב דחובו יותר על הקדשו, לא אמרינן האי לאו אדעתא דהני נכסיה אוזפיה אלא הימוני הימניה הלכך לא גבי מהקדש, אלא אמרינן אדעתא דהני נכסי אוזפיה, וגבי מינייהו. ועד כמה, עד פלגא. אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב, לא גבי מינייהו, דודאי לאו אדעתא דהני נכסי אוזפיה, דאין אדם עשוי לקנות קרקע ביותר מפי שנים ממה שהיא שוה:
6.3.1
ממשכנין אותן. גזבר נכנס לבתיהם ונוטל בעל כרחן:
6.3.2
מזון וכסות ומטה סנדלים ותפילין. על כולן משיירים לו מעות לקנותן אם אין לו. דכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) ואם מך הוא מערכך, ודרשי רבנן לקרא הכי, ואם מך, תעשה שישאר הוא, שיהיה לו הויה וחיות, מערכך, מדמי הערך. ומשמע הוא יש לו הויה וחיות מדמי הערך, אבל לא לאשתו ולא לבניו:
6.3.3
מכל מין ומין. מכל אומנות שצריכה ארבעה וחמשה כלים:
6.3.4
מעצדים. דולדור״א בלע״ז. שמחליקים בה פני הלוח:
6.3.5
מגירה. כעין סכין ארוך מלא פגימות. ולשון מקרא, משור, סיג״א בלע״ז:
6.3.6
צמדו. צמד בקר. שאלו הן כלי אומנתו. ואין הלכה כר׳ אליעזר דצמד בקר וחמור נכסים נינהו, ולא חשיבי כלי אומנות:
6.4.1
מין אחד מרובה ומין אחד מועט. כגון שלשה מעצדים ומגרה אחת:
6.4.2
נותנים לו שנים מן המרובה. והשלישי נוטל הגזבר:
6.4.3
וכל שיש לו מן המועט. מניחים לו, ולא זבנינן ליה אחריתי. דכי היכי דעד השתא סגי ליה בהכי, השתא נמי תסגי ליה. דמהו דתימא עד השתא הוו אינשי מושלי ליה, משום דהוה ליה מין אחד מרובה לאושולי לאחריני, השתא שהגזבר לקח המרובה לא משכח מאן דמושיל ליה, הלכך נזבין ליה אחריתי קמשמע לן:
6.5.1
אין לו בכסות אשתו ובניו. שאין אלו נכסים שלו:
6.5.2
שצבען לשמן. לשם אשתו ובניו:
6.5.3
ולא בסנדלים חדשים. רבותא אשמועינן דאע״ג דעדיין לא נעלו אותן הרי הן בחזקתן משעת לקיחה:
6.5.4
אע״פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח. כסות יפה שלהן משבחם ומעלה את דמיהן. כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביח מנה על דמים ששוה עכשיו:
6.5.5
לאטליס. ליום השוק:
6.5.6
לכרך. שדרך סוחרים לבוא שם וקונים המרגליות ביוקר:
6.5.7
אין להקדש אלא מקומו. במרגלית:
6.5.8
ושעתו. בעבד דכתיב ויקרא כ״ז) ונתן את הערכך ביום ההוא, שלא ישהה. קודש לה׳, משמע כל דבר שהוא קודש לה׳ כגון סתם הקדשות שהן לבדק הבית, כולן יהיו נותנים ביום ההוא מיד, שלא ישהה אותן. וטעמא, כתב הרמב״ם, דזימנין דאתו לאשהויינהו כדי להשביח ואתו לידי פסידא, ומהאי טעמא נמי אין משתכרים בשל הקדש:
7.1.1
אין מקדישין. שדה אחוזה:
7.1.2
פחות משתי שנים. דכתיב במקדיש שדה אחוזה (ויקרא כ״ז:י״ח) על פי השנים הנותרות, ואין שנים פהות משתים. המקדיש שדה אחוזה בשנה ראשונה של יובל ובא לגאלה, נותן בבית כור חמשים סלע כדכתיב (שם) זרע חומר שעורים וגו׳. ואם הקדישה עשר שנים או עשרים אחר היובל, מחשבים השנים הנותרות עד יובל הבא, ונותן סלע ופונדיון לכל שנה, כדכתיב (שם) ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו וגו׳ ונגרע מערכך, והיינו גירוע שאינו נותן חמשים שלימים. והמקדיש שתי שנים לפני היובל, פודה אותה בשתי סלעים ושני פונדיונים, כדכתיב על פי השנים הנותרות, וכך החשבון עולה של גאולת שדה אחוזה לכל שנה סלע ופונדיון, שהרי אם הקדישה בשנה ראשונה של אחר היובל היה פודה בחמשים שקל, צא מהן לארבעים ותשע שנים הבאים עד יובל הבא ארבעים ותשע סלעים, נמצא סלע לכל שנה וסלע יותר, וזה הסלע היותר חלקוהו לפונדיונים, שיש בכל סלע ארבעים ושמונה פונדיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה פחות פונדיון. ומה שהצריכוהו ליתן סלע ופונדיון לשנה, למ״ט שנים מ״ט סלעים ומ״ט פונדיונין ויש כאן פונדיון אחד יותר על חמשים שקל שאמרה תורה, אותו הפונדיון הוא קלבון לפרוטרוט, כלומר בשביל ההכרע שצריך ליתן לכל שקל ושקל בפני עצמו. אי נמי, אע״פ שהסלע אינו אלא ארבעים ושמונה פונדיונות, חייב ליתן ארבעים ותשעה, דהיינו סלע ופונדיון לארבעים ותשע שנה, לפי שהנותן פונדיונים ליקח סלע מן השלחני נותן ארבעים ותשעה פונדיונים, והיינו קלבון לפרוטרוט. והמקדיש שדה אחוזה פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן גירוע, ואם בא לגאלה נותן חמשים שלימים, דגבי גירוע כתיב על פי השנים הנותרות ונגרע, ומיעוט שנים שנים. ועצה טובה קמשמע לן מתניתין שיהא אדם חס על נכסיו ולא [יקדיש] פחות משתי שנים, שלא יפסיד ארבעים ושמונה סלעים:
7.1.3
ולא גואלין אחר היובל. לאו אחר היובל סמוך ליובל קאמר, אלא האי אחר אפילו אחר עשרים או שלשים שנה קאי. והכי קאמר, הבא לגאול באמצע היובל וליתן סלע ופונדיון לשנים הבאים, והיה עומד בניסן שהוא אמצע שנה, לא יאמר חצי סלע וחצי פונדיון אני נותן משנה זו, אלא נותן סלע ופונדיון שלם. והיינו דקאמר אין גואלין פחות משנה, דכמה דלא נפקא לה כולה שתא לא מגרעא לה כלל ולא יהיב גאולת חצי שנה אלא גאולת שנה שלימה. ומה טעם, לפי שאין מחשבים חדשים עם ההקדש. הבא לגאול שדהו חמש שנים וחצי לפני היובל, אין מחשבין אותן ששה חדשים שיצאו משנה ששית, אלא נותן שש סלעים וששה פונדיונים, דכתיב (ויקרא כ״ז:י״ח) וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות, שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים, כלומר כל מה שנותר חשוב שנים, לעשות חודש הנותר שנה, ואי אתה מחשב החדשים שיצאו, לגרוע מן השקל ופונדיון בשבילם:
7.1.4
אבל הקדש מחשב חדשים. כלומר, אם ריוח של הקדש הוא שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה, כגון דמקדשה בפלגא דארבעים ושמונה ליובל, דאי חשבת לההוא יציאה הוי ליה פחות משני שנים לפני היובל ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשים. ואי אמרת דאין מחשבים אותן חדשים שיצאו, הוה הכא שני שנים לפני היובל, ואיכא פסידא דהקדש דלא שקיל אלא שתי סלעים ושני פונדיונים, הכא ודאי מחשבין אותן כיציאה גמורה ואין כאן שתי שנים לפני היובל, ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשים שקל, דכתיב וחשב לו הכהן מכל מקום:
7.1.5
בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן שאין היובל נוהג פודה אותה בשווייה כשאר הקדשות:
7.1.6
זרע חומר שעורים. מקום שיכולים לזרוע בו כור שעורים כשזורעים במפולת יד ובזריעה בינונית, לא שיהיה הזרע מקובץ ביותר ולא מפוזר ומפורד הרבה:
7.1.7
נקעים עמוקים וכו׳ והוא שיהיו מלאים מים שאין ראויין לזריעה. אבל אם אינן מלאים מים, הואיל וחזו למידי, אע״ג דאין נמדדין עמה מתחשבין באפי נפשייהו, ונפדין לפי חשבון חמשים סלעים לבית כור:
7.1.8
פחות מכאן נמדדין עמה. ואע״פ שהן מלאים מים ולא חזו לזריעה, הואיל ואין עמוקים עשרה. וכן סלעים הואיל ואין גבוהים עשרה על שם הקרקע הן נקראין ואינן חשובים בפני עצמן:
7.1.9
אלא נותן את כולו כאחד. דכתיב (ויקרא כ״ז:י״ח) וחשב לו הכהן את הכסף, עד שיהא כולו כסף כאחד:
7.2.1
ואחד כל האדם. פודה בית כור בחמשים שקל, בין שהוא שוה אלף שקלים בין שאינו שוה אלא חמשה שקלים:
7.2.2
שהבעלים נותנים חומש. כדכתיב (שם) ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו וגו׳:
7.3.1
אינה יוצאה מידו ביובל. להיות מתחלקת לכהנים כי היכי דאי. הוה פריק לה אינש אחרינא דהוה נפקא ביובל ומתחלקת לכהנים כדכתיב (שם) והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה׳:
7.3.2
גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל. ולא לכהנים. דכתיב (שם) ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. לאיש אחר, ולא לבן:
7.3.3
גאלה אחד מקרוביו של מקדיש מיד הגזבר, ובא המקדיש וגאלה מיד קרובו, אינה יוצאה מיד המקדיש ביובל להתחלק לכהנים:
7.3.4
גאלה כהן. מיד גזבר:
7.3.5
לא יאמר הואיל ואם גאלה ישראל יוצאה לי ולחברי ביובל, עכשיו שהיא תחת ידי שגאלתיה אין לך כהן ראוי לה יותר ממני:
7.4.1
ולא נגאלה. לא גאלוה מיד ההקדש, לא הבעלים ולא אחר:
7.4.2
הכהנים נכנסים לה. כהנים של משמר שהיובל פוגע בו הן נכנסים לתוכה, והיא חלוטה בידם:
7.4.3
ונותנים את דמיה להקדש. דגמר קודש קודש ממקדיש בית, כתיב הכא בשדה אחוזה בצאתו ביובל קודש וכתיב במקדיש בית (שם) ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, מה בית לא תצא מיד הקדש בלא דמים כדכתיב התם והעריכו הכהן, דבית לא נפקא לכהנים אלא נפדה בדמים, אף שדה אחוזה לא תצא מיד הקדש בלא דמים. הלכך כי פריק לה אחר, הוו דמים לבדק הכית הקדש, וכי מטי יובל נפקא בחנם לכהנים, ואם לא נגאלה יהבי כהנים דמי חמשים שקלים ושקלי לה:
7.4.4
ר׳ שמעון אומר נכנסין אבל לא נותנין. דגמר קודש קודש מכבשי עצרת, דכתיב בהו (ויקרא כ״ג:כ׳) קודש יהיו לה׳ לכהן, מה התם בחנם אף כאן בחנם. וניחא ליה דנילף שדה אחוזה מכבשי עצרת, דתרווייהו מעשרים וארבע מתנות כהונה, ולא נילף ממקדיש ביתו דאינו ניתן לכהנים לעולם. ורבי יהודה ניחא ליה דנילף שדה אחוזה ממקדיש ביתו, דתרווייהו קדשי בדק הבית, ולא נילף מכבשי עצרת שהם קדשי מזבח. והלכה כרבי יהודה:
7.4.5
שדה רטושין. שדה עזובה. כמו [הושע י׳] אם על בנים רוטשה:
7.4.6
עד שיגאלנה אחר. וכשתצא מידו ביובל יכנסו בה כהנים. וטעמא דרבי אליעזר, דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל קודש, משמע כשתצא מיד הגואל כדין שאר אדם הקונה קרקע שיוצאה ביובל, בההוא קאמר קרא דתהוי לכהנים, אבל בצאתו מיד הקדש לא משמע, דאכתי לא אשמועינן קרא דהקדש פקע מכוחו ביובל:
7.5.1
הלוקח שדה מאביו, מת אביו ואח״כ הקדישה הרי היא כשדה אחוזה. שהרי עד שלא הקדישה נפלה לו בירושה. הלכך אם בא לפדותה, פודה בית כור בחמשים שקל כשדה אחוזה, ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר, יוצאה לכהנים ביובל:
7.5.2
הרי היא כשדה מקנה. דבתר שעה שהקדישה אזלינן. ואם בא לפדותה, פודה שדה בשוויה כדין שדה מקנה, ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר, חוזרת לו ביובל. שהרי בשעה שהקדישה לא היה גופה שלו, דעתידה היתה לחזור לאביו ביובל כדין שאר מכירות, וכשאר מקדיש שדה מקנה הוא שהגואלה מיד הגזבר מחזירה ביובל לאשר לו אחוזת הארץ, דהיינו לאביו של זה, וזה יורש את כח אביו. ואין הלכה כר׳ מאיר:
7.5.3
שדה מקנה. שהקדישה וגאלה אחר, אינה יוצאה לכהנים ביובל, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וקרקע לא היתה שלו אלא עד היובל:
7.5.4
כהנים ולוים מקדישים לעולם. ואפילו בשנת היובל עצמה. אבל ישראל שהקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, אינה מקודשת:
7.5.5
וגואלין לעולם. מה שאין כן בישראל שאינו פודה לאחר היובל, כדכתיב (ויקרא כ״ז) ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, אבל כהן או לוי שהקדיש קרקע שירש מאבותיו הרי זה גואל לעולם, ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית גואלה לאחר היובל, כדכתיב (שם כ״ה) גאולת עולם תהיה ללוים:
8.1.1
המקדיש. בשעה שאינה יובל. בזמן שאין יובל נוהג:
8.1.2
פתח אתה ראשון. בכמה אתה רוצה לפדותה. ומפני ריוח של הקדש שואלים לו תחילה, שהבעלים מוסיפים חומש. ולהכי נקט בשעה שאין היובל נוהג, דבזמן שהיובל נוהג אין צריך לשואלו בכמה תפדנה, שהרי דמיה קצובים בית כור בחמשים שקל. ובזמן שאין יובל נוהג, כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד דבטלו יובלות דכתיב (שם) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מתוכה, שאז היא נפדית בשוויה:
8.1.3
שהבעלים נותנים את החומש. כל דמי שוייה ורביע יותר. וכן כל חומש האמור בתורה, שיהא הקרן וחומשו חמשה. ומפני שלשה דברים אומרים לבעלים פתח אתה ראשון, האחת שהבעלים מוסיפים את החומש, כדקתני במתניתין. והשני שמצות גאולה באדון, דכתיב (שם כ״ז) אם לא יגאל, אלמא מצות גאולה קודמת למכירה. והשלישי שהוא מוסיף ונותן בפדיונה יותר משאר בני אדם, דרוצה אדם בקב שלו:
8.1.4
מפני רעתה. שההוצאה שבה יתירה על השבח:
8.1.5
איסר. שמונה פרוטות:
8.1.6
לא אמר זה אלא בכביצה. כלומר לא כך היה מעשה, שלא אמר באיסר, אלא בביצה. ואמר לו הגזבר הגיעתך, הרי היא שלך בביצה. ופלוגתא דתנא קמא ורבי יוסי, דרבנן סברי אין פודין הקדש בפחות מארבע פרוטות, כדי שיהא בחומשו פרוטה. ורבי יוסי סבר, פודין הקדש בכל שהוא, ואע״פ שאין בחומשו שוה פרוטה. והלכה כתנא קמא:
8.2.1
ממשכנים מנכסיו עד עשר וכו׳ והני מילי כשחזרו זה אחר זה, אבל חזרו כולן כאחד, משלשים ביניהן בשוה. כיצד, אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר ואמר השני בעשרים ואמר השלישי בעשרים וארבע, וחזרו בהן השלישי והשני כאחד, נותנים אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי השני בשבע ומנכסי השלישי בשבע, ונמצא ההקדש גובה עשרים וארבע. וכן אם חזרו שלשתן כאחד ונמכר מהקדש בשלש, ממשכנים בנכסי כל אחד משלשתן שבעה סלעים. וכן על דרך זה לעולם:
8.3.1
אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת. לאחר שאמרו הבעלים בעשרים:
8.3.2
הבעלים נותנים. בעל כרחן עשרים ושש. דלהאי לא יהבינן ליה, הואיל ואמרו הבעלים עשרים ועלה החשבון עם החומש בעשרים וחמש, ואי יהבינן ליה להאיך בעשרים ואחת נמצא הקדש מפסיד. ובעלים בעל כרחן יתנו אותו סלע שהוסיף זה על הקרן ועשרים וחמש דידהו, אבל על סלע שהוסיף זה לא יוסיפו חומש:
8.3.3
אמר אחד בחמשה ועשרים הבעלים נותנים שלשים. בעל כרחן. ובגמרא פריך אמאי כופין את הבעלים, בשלמא עד השתא חייבינן להו דהא לא מצינן למיתבא להנך, משום דקרן דידהו לא הוי כקרן וחומש דאמרו בעלים ברישא, הלכך על כרחך מהדרינן אבעלים, וכיון דמהדרינן עלייהו בעו למיתב קרנא כמה דשיימוה אחריני, וחומשא דידהו. אבל השתא דאמר אחד בחמשה ועשרים, ליתנו להאיך, דהא קרן דידהו הוי כקרן וחומש דאמור בעלים ברישא, ולימרו בעלים הרי בא אחר במקומינו שרוצה ליתן חמשה ועשרים סלעים כמותינו. ומתרץ, כגון דאמור בעלים ברישא פרוטה יותר על עשרים סלעים, דמטי חושבנא דקרן וחומש לחמשה ועשרים ופרוטה, ואי יהבינן ליה להאי, איכא פסידא להקדש. הלכך מהדרינן אבעלים בעל כרחייהו. והא דלא תנא ברישא הבעלים אומרים בעשרים ופרוטה, דבפרוטות לא דק תנא ולא חש למיתנינהו:
8.3.4
אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר. כגון דמעיקרא כשפתחו הבעלים ראשון אמרו בעשרים ואחת סלעים, דהוי בין קרן וחומש עשרים ושש סלעים ודינר, שהסלע ארבעה דינרים, וחומש הוא רביעית הממון כדאמרן, ועלויו של זה הם חמש, הרי שלשים ואחד ודינר:
8.3.5
הבעלים קודמין. דאי הוה יהבינן ליה להאי הוה מפסיד הקדש דינר ממאי דאמור בעלים ברישא, הלכך מהדרינן אבעלים על כרחייהו:
8.3.6
ואם לאו. שלא פתחו הבעלים תחילה אלא בעשרים, וזה אומר חמשה ועשרים:
8.3.7
אומרים לזה הגיעתך. הרי הוא שלך, ולא מהדרינן אבעלים. משום דאמרי בעלים בא אחר במקומינו שנותן עשרים וחמשה כמותינו. והא דתנן במתניתין שאין הבעלים מוסיפין חומש אלא על מה שפתחו הם תחלה ולא על עלויו של זה, הני מילי היכא דלא שמו בני אדם את הקרקע כמו שאמר זה האחר, אבל אם שמוהו שלשה בני אדם כדבריו של זה, מוסיפין בעלים חומש בעלויו בעל כרחן. וכולה מתניתין לא איירי אלא בשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג, כדתנן בריש פרקין:
8.4.1
מחרים אדם מצאנו. מקצת צאנו. אומר הרי הן חרם ונותנן לכהן:
8.4.2
ואם החרים את כולן. שלא שייר לעצמו כלום:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.