Bartenura on Mishnah Arakhin

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Kodashim · 262 sections

1.1.1
הכל מעריכין. הכל לאתויי בן שלש עשרה שנה ויום אחד ולא הביא שתי שערות, שהוא מעריך. והוא מופלא הסמוך לאיש. ומופלא אקרי ליה לפי שבודקים אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר ולשם מי הקדיש. אע״ג דאיש כי יפליא כתיב (ויקרא כ״ז), כשהוא סמוך לפרקו קרוי איש לענין זה. והכל דקאי נמי על נערכים, לאתויי מנוול ומוכה שחין, שאין שוין דמים. דסלקא דעתך אמינא נדר בערכך כתיב (שם), כל שישנו בדמים ישנו בערכין, וכל שאינו בדמים אינו בערכין, קמשמע לן. והכל דקאי על נודרים, משום נידרים נקט ליה. ונידרים גופיה אצטריך, לאתויי פחות מבן חודש שהוא נידר אע״פ שאינו נערך:
1.1.2
מעריכין. אם אמר על אחד, ערך פלוני עלי, נותן ערך אותו פלוני כפי שניו כמו שקצוב בפרשת ערכין, שהערך נותן לפי שנים של נערכין:
1.1.3
ונערכין. אם אמר אחר עליו ערך פלוני זה עלי, או אמר הוא עצמו ערכי עלי:
1.1.4
נודרים. אמר דמי פלוני עלי, צריך שיתן כמו שהוא יפה לימכר בשוק:
1.1.5
ונידרין. אמר אחר עליו דמי פלוני עלי, או אמר הוא עצמו דמי עלי:
1.1.6
כהנים ולוים. כהנים אצטריכא ליה לאשמעינן דנערכין, דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (שם) והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, ישראל לפני כהן ולא כהן לפני כהן, הלכך כהן ליתיה בערכין, דאי עני הוא לא קרינא ביה והעמידו לפני הכהן, קמשמע לן דכהנים איתנהו בתורת ערכין. ואיידי דתנן כהנים, תנן לויים וישראלים:
1.1.7
נשים ועבדים. והאשה משלמת כשתתאלמן או תתגרש, והעבד כשישתחרר:
1.1.8
טומטום ואנדרוגינוס נודרים ונידרים. שהרי יש להם דמים:
1.1.9
ומעריכין. את אחרים, אם אמרו ערך פלוני עלי, נותנים ערך אותו פלוני:
1.1.10
אבל לא נערכין. אם אמר ערכי עלי, או אמר אחר עליהם ערך פלוני עלי, לא אמר כלום. דזכר ונקבה אמורים בפרשת ערכין, עד שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית:
1.1.11
פחות מבן חודש נידר. אם אמר דמיו עלי. שהרי שוה דמים כל שהן:
1.1.12
אבל, לא נערך. שלא נאמר ערך בפרשה אלא מבן חודש ומעלה:
1.2.1
הנכרי ר׳ מאיר אומר נערך. תרי קראי כתיבי בפרשת ערכין, חד ריבוי וחד מיעוט. בני ישראל, מיעט את הנכרים. איש כי יפליא, ריבה כל איש ואפילו נכרי במשמע. ר׳ מאיר סבר, נכרי נערך ולא מעריך, שכן מצינו שריבה הכתוב בנערכים יותר מבמעריכים, שהרי חרש שוטה וקטן נערכין, אבל לא מעריכין, הלכך שדי מיעוטא למעריך וריבויא לנערך:
1.2.2
ר׳ יהודה אומר נכרי מעריך ולא נערך. שכן מצינו טומטום ואנדרוגינוס מעריכים, ולא נערכים. והלכה כרבי יהודה. הלכך נכרי שאמר ערך ישראל פלוני עלי, חייב ליתן כפי שניו הערך הקצוב בפרשה. וישראל שאמר ערך נכרי פלוני עלי, או נכרי שאמר ערכי עלי, לא אמר כלום:
1.3.1
הגוסס. לא נידר, דלאו בר דמים הוא, דלמיתה הוא עומד:
1.3.2
ולא נערך. דכתיב והעמידו והעריכו, והאי לאו בר העמדה והערכה הוא:
1.3.3
והיוצא ליהרג. שנגמר דינו בבית דין של ישראל. אבל יוצא ליהרג על פי המלכות, לא שנא מלכות ישראל, ולא שנא מלכות של נכרים, דברי הכל מעריך ונערך:
1.3.4
לא נידר. דלאו בר דמים הוא:
1.3.5
ולא נערך. דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה. ור׳ חנינא בן עקביא דאמר נערך, מוקי להאי קרא דכל חרם אשר יחרם לדרשא אחריתי:
1.3.6
ר׳ יוסי אומר כו׳ ר׳ יוסי ותנא קמא לא פליגי בנודר ומעריך ומקדיש. כי פליגי באם הזיק. תנא קמא סבר, אם הזיק פטור מן התשלומים. ואע״פ שהמזיק חייב בתשלומין מן התורה, מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, אלא כמלוה על פה, ומלוה על פה אינו גובה מן היורשים. ורבי יוסי סבר, מלוה הכתובה בתורה, כמלוה הכתובה בשטר דמיא וגובה מן היורשים. והלכה כתנא קמא. אבל לאחר שתקנו דמלוה על פה גובה מן היורשים, בית דין גובין מממונו ומשלמים מה שהזיק:
1.4.1
אין ממתינין לה עד שתלד. דמהו דתימא ולדות ממונא דבעל הן כדכתיב (שמות כ״א:כ״ב) כאשר ישית עליו בעל האשה, ולא נפסדינהו מיניה קמשמע לן דכתיב (דברים כ״ב:כ״ב) ומתו גם שניהם, גם לרבות את הולד:
1.4.2
ישבה על המשבר. מקום מושב האשה היולדת קרוי משבר:
1.4.3
ממתינין לה עד שתלד. דכיון דנעקר לצאת, גופא אחרינא הוא ואינו כגוף אמו:
1.4.4
נהנין בשערה. לאו שערה ממש קאמר, אלא פאה שהיתה לה משער אשה אחרת קשורה לשערה. ודוקא כשאמרה תנו אותה לבתי או לפלונית, דכיון דאמרה תנו גליא דעתה דלא ניחא לה דתהוי כגופה לאתסורי, וכנטולה מחיים דמיא. אבל בענין אחר אסור, שנויי המת אסורים בהנאה:
1.4.5
בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. אפילו שערה:
2.1.1
אין בערכין פחות מסלע. אפילו עני שהעריך ואין ידו משגת אינו נדון בפחות מסלע, דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ה) וכל ערכך יהיה בשקל הקודש, כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותים משקל:
2.1.2
ולא יותר על חמשים. דזהו גדול שבערכים דכתיבי בפרשה:
2.1.3
נתן סלע והעשיר. בן עשרים שערכו חמשים והיה עני ונתן סלע בערכו, דעני נידון בהשגת ידו, והעשיר, פטור:
2.1.4
פחות מסלע. נתן פחות מסלע:
2.1.5
והעשיר. נותן חמשים. דבנתינה קמייתא לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו:
2.1.6
היו בידיו חמש סלעים. עני בן עשרים שהעריך עצמו, והיו לו חמש סלעים:
2.1.7
ר׳ מאיר אומר אינו נותן אלא אחת. דסבר ר׳ מאיר או נותן כל החמשים שעליו או אינו נותן אלא שקל:
2.1.8
וחכמים אומרים נותן כל מה שבידו. דקרא דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל, לפחות שבערכין הוא דאתא, שאפילו עני שבעניים לא יתן פחות. ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב, דכתיב (שם) על פי אשר תשיג. והלכה כחכמים:
2.1.9
אין פתח בטועה פחות משבעה. איידי דאיירי באין בערכין פחות ולא יותר, תנא נמי לכל הנך דאית בהו אין פחות ולא יותר:
2.1.10
פתח. תחלת נדות. שדין נדה דאורייתא הוא, אם התחילה וראתה היום, מונה ששה והוא. ראתה שנים, מונה חמשה והם. ראתה שלשה מונה ארבעה והם. [ואפילו] ראתה כל שבעה ופסקה לערב, טובלת ומשמשת. ומיום שביעי ואילך הויין ימי זיבה אחד עשר יום, שאם ראתה בהן יום אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת. ואם ראתה בהן שלשה רצופים, הויא זבה גדולה שטעונה שבעה נקיים וקרבן. ואם משכו ימי זיבה חודש או שנה, אינה חוזרת לתחלת נדות עד שתשב שבעה נקיים. וכשישבה שבעה נקיים וראתה, הויא תחלת נדה ומונה ששה והוא, וחוזרת לענינה ככל המפורש. ואם לא ראתה באותן אחד עשר יום שלשה רצופים, אינה זבה. וכשתראה אחריהן, בין שהיא רואה סמוך בין שהרחיקה ראייתה הוי תחלת נדה. ואפילו תראה שלשה רצופים, אינה מונה אלא ארבעה והם, שאין ימי זוב אלא אותן אחד עשר יום שבין סוף נדות זה לתחלת נדות הבא:
2.1.11
אין פתח בטועה פחות משבעה. טועה [שראתה] היום ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת, או באותן אחד עשר יום של ימי זוב, אינה חוזרת לפתח נדותה בפחות משבעה נקיים ולא יותר על שבעה עשר נקיים. כיצד, טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי היום, ואינה יודעת אם בימי נדות היא וצריכה למנות ששה והוא, אם באותן אחד עשר יום של ימי זיבה ואינה צריכה לשמור, אלא יום כנגד יום, פתחה שבעה עשר, שאם לא תראה עד לאחר שבעה עשר יום לבד מיום זה, חוזרת לפתח נדותה. דאם יום זה שראתה תחלת ימי זיבה הוא, כיון שכלו אחד עשר שלמו ימי זיבה והרחיקה ראייתה שלא ראתה עד לאחר שבעה עשר ותחלת נדה היא. ואפילו אם תאמר שיום זה תחלת נדה הוא, אעפ״כ יצתה מימי הזוב לסוף יום שבעה עשר לבד מיום זה. אבל אם תראה יום שבעה עשר לא יצאה מן הספק אם יום נדה הוא או יום זיבה הוא, דיש לומר שמא יום זה שראתה תחלת ימי נדה הוה, ויום שבעה עשר שראתה בו, סוף אחד עשר שבין נדה לנדה הוא, או שמא יום ראשון מימי הזוב הוא, וכשכלו אחד עשר יצתה מימי הזוב, ויום שבעה עשר שראתה בו תחלת נדה היא. וכל שכן אם תראה קודם יום שבעה עשר, שלא יצאה מן הספק. וכל זמן שתהא בספיקה זו, מקולקלת היא, שלעולם נחמיר עליה מספק. שכשתראה יום אחד, נאמר תחלת נדה היא וצריכה ששה והוא. וכשתראה שלשה רצופים, נאמר ימי זוב הן וצריכה שבעה נקיים וקרבן. אבל לאחר שבעה עשר אין להחמיר, דודאי תחלת נדה היא, ואפילו תראה שלשה ימים רצופים תמנה ארבעה והם וטובלת וטהורה:
2.1.12
אין בנגעים פחות משבוע אחד. להסגר. דיש בנגעי אדם שנבררים לשבוע אחד אם לטהר אם לחלוט:
2.1.13
ולא יותר על שלשה שבועות. נגעי בתים. דתניא בתורת כהנים, מנין שאם עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי, תלמוד לומר (ויקרא י״ד:מ״ח) ובא הכהן ואם בא יבא כו׳:
2.2.1
אין פוחתים מארבעה חדשים מעוברות. של שלשה יום לשנה. דלא עבדינן טפי משמונה חסרים. אבל שמונה חסרים עבדינן:
2.2.2
ולא נראה יותר על שמונה. כלומר, ולא נראה לחכמים לעבר בשנה יותר על שמונה חדשים. שחדשה של לבנה כ״ט יום וחצי, ושתי ידות שעה, ושבעים ושלש חלקים, הרי לשני חדשים נ״ט ימים, חודש אחד מעשרים ותשעה, וחודש אחד משלשים יום. חודש של עשרים ותשעה הוא חסר, וחודש של שלשים קרוי מלא או מעובר. ובדין היה שיהיו כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר, אלא מפני יתירות השתי ידות שעה ושבעים ושלש חלקים שיש בכל חודש וחודש, צריכים פעמים לעשות שמונה חדשים מחדשי השנה מלאים וארבעה חסרים, פעמים שמונה חסרים וארבעה מלאים:
2.2.3
אין פחות משנים. ליום שני לאפייתן:
2.2.4
ולא יותר על שלשה. ויום שלישי לאפייתן נאכלין, ותו לא. כיצד, חל יום טוב של עצרת באחד בשבת, נאפות בערב שבת, שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב, ונאכלות ביום טוב לאחר תנופתן, דהיינו ליום שלישי. וכשחל עצרת בשאר ימי שבוע, נאפות בערב יום טוב ונאכלות ביו״ט שהוא שני לאפייתן:
2.2.5
לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה. שהוא נאפה בערב שבת ונאכל לשבת אחרת שהוא יום תשיעי לאפייתו. חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות בחמישי בשבת וששי בשבת, אופין לחם הפנים ברביעי בשבת, ומסדרים אותו על השלחן. בשבת, ונאכל לשבת שניה שהוא יום אחד עשר לאפייתו:
2.2.6
ולא יתר על שנים עשר. כיצד, נולד בין השמשות של ערב שבת, אינו נמול בשבת, דשמא תשיעי הוא. דבין השמשות ספק יום ספק לילה, ואם יום הוא נמצא שבת יום תשיעי, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה אחר אותה שבת, אינו נמול עד יום שלישי שהוא שנים עשר ללידתו:
2.3.1
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש. במסכת סוכה פרק החליל (סוכה דף נ״ג) הן מפורשים. והא דתנן ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה, לאו דוקא, דזמנין דמוסיפין עד שבעה וחמשים תקיעות כשחל ערב פסח להיות בשבת, ומשום דלא שכיח כולי האי לא חשיב ליה:
2.3.2
אין פוחתים משני נבלים. לשני לוים:
2.3.3
ולא מוסיפים על ששה. לא אתפרש טעמא:
2.3.4
חלילין. מין כלי זמר שקולו נשמע למרחוק. צלמילי״ש בלע״ז, ובערבי מזמאר״י:
2.3.5
ולא מוסיפין על שנים עשר. כנגד שנים עשר יום בשנה שהחליל מכה בהן לפני המזבח. ולשון מכה נופל בחליל, לפי שהוא עשוי נקבים ומכה באצבעו על הנקבים להנעים הקול:
2.3.6
בשחיטת הפסח. בארבעה עשר בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה, כדאמר בפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ד):
2.3.7
אבוב. הקנה הדק שבראש החליל. ובגמרא מוכח דחליל גופיה קרוי אבוב:
2.3.8
שקולו ערב כשהוא של קנה, יותר משל נחושת. ודוקא חליל שמכה לפני המזבח על הקרבן הוא שדוחה את השבת וכל שכן יום טוב. אבל חליל של בית השואבה לא היה דוחה לא את השבת ולא את יו״ט, כדמוכח בסוכה פרק החליל:
2.3.9
לא היה מחליק אלא באבוב יחידי. כשהיה מגיע לסיים הנעימה היה אחד מן החלילים מאריך לאחר שסיימו האחרים, שזהו, חילוק יפה יותר משאילו, יסיימו שניהם כאחד. וחילוק, היינו סיום השמעת קול הנעימה. ובשעת ההקרבה היה שיר זה, והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן שנים עשר ימים, והחלילים היו מחללים. אבל בשאר ימים היו מהללים י בצלצל וכנורות. והשיר היה השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש בראשון היו אומרים לה׳ הארץ ומלואה וכל המזמור, בשני גדול ה׳ ומהלל מאד וגו׳, וכן כולם:
2.4.1
ועבדי כהנים היו. אותן המכים בחליל. דסבירא ליה לר׳ מאיר אין מעלים מן הדוכן ליוחסים ולא למעשרות, הלכך לא אכפת לן אם היו עבדים:
2.4.2
בית הפגרים ובית צפריא. שם משפחות מיוחסות:
2.4.3
ומאמאום. שם מקום:
2.4.4
משיאין לכהונה. כהנים היו נושאים את בנותיהן, שמשפחות מיוחסות שבישראל היו. ור׳ יוסי סבר דמעלין מן הדוכן ליוחסים, הלכך אי לאו דמיוחסין היו לא הניחום לנגן על הדוכן:
2.4.5
רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו. רבי חנניא בן אנטיגנוס סבר מעלין מן הדוכן למעשרות, הלכך לוים היו. ולא פליגי אלא במנגנים בכלי זמר, אבל בשיר שבפה כולי עלמא מודו דאין אומרים שיר בפה על הקרבן אלא לוים, דכתיב גבי לוים (דברים י״ח) ושרת בשם ה׳ אלהיו, איזהו שירות שהוא בשם ה׳, הוי אומר זה השיר. והלכה כר׳ יוסי:
2.5.1
אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים. האי תנא סבר דכבשים של תמידין טעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתן, דומיא דפסח מצרים שהיה מקחו מבעשור ושחיטתו בארבעה עשר, דיליף מועדו האמור בתמידים (במדבר כ״ח:ב׳) תשמרו להקריב לי במועדו, ממועדו האמור בפסח (שם ט׳) את הפסח במועדו. הלכך, קודם יום חינוך ארבעה ימים מבקרין שמונה טלאים ונותנין בלשכת הטלאים, וביום חינוך נוטלים שנים לתמידין ונשארו שם ששה מבוקרים, ולאחר כן קודם הלילה מבקרים שנים ונותנים שם. ומשום דהנך ליתנהו אכתי בשעת נטילת השנים, לא חשיב להו. וכן לעולם נוטלין שנים ונותנים שנים. ואלו השנים שנותנים נוטלים אותם לחמישי של יום נתינתן:
2.5.2
כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה. סימנא בעלמא נקט, דכי היכי דאי מקלעי שבת ושני ימים טובים של ראש השנה בהדי הדדי היה צריך להקדים ולבקר ההוא דשלישי בשבת מערב שבת, דהא לא מצי קודם היום לילך ולבקש טלה ולבקר, והויא לקיחה ארבעה ימים קודם שחיטה, הכי נמי לעולם בעינן ארבעה ימים קודם שחיטה:
2.5.3
ומוסיפין עד לעולם. אם רצו להוסיף טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, מוסיפים כמו שירצו:
2.5.4
משתי חצוצרות. כשתוקעין בחצוצרות אין פוחתים משתים:
2.5.5
ומוסיפין עד לעולם. בגמרא מפרש עד מאה ועשרים. שנאמר (דברי הימים-ב ה׳) ועמהם הכהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות:
2.5.6
והצלצל לבד. צלצל אחד היה שם ולא יותר. דאמר קרא (שם א ט״ז) ואסף במצלתים להשמיע. ואע״ג דמצלתים כתיב לשון רבים, מפני שהן שתי חתיכות רחבות של מתכת שמכין זו על זו, ומיהו חדא עבידתא עביד, שאין אחד מהם מועיל בלא חברו, וחד גברא עביד בהו:
2.6.1
אין פוחתין משנים עשר לוים. תשעה לתשעה כנורות, ושנים לשתי נבלים, ואחד לצלצל:
2.6.2
דוכן. כמין אצטבא שהלוים עומדים עליה:
2.6.3
אין קטן נכנס. אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה, כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות:
2.6.4
אלא בשעה שהלוים עומדים. על הדוכן בשיר אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהם:
2.6.5
ולא היו. אותם קטנים אומרים בנבל וכנור, אלא בפה:
2.6.6
כדי ליתן תבל. ליתן תבלין בנעימת הלוים. לפי שקול הקטנים דק וצלול ומתבל את קול הגדולים:
2.6.7
לא עולין. אותן קטנים למנין שנים עשר לוים הצריכים לדוכן:
2.6.8
ואין עולין. על האצטבא המוכנת לדוכן. אלא בארץ היו עומדים:
2.6.9
וצוערי הלוים היו נקראים. שהיו מצערים את הלוים הגדולים, שאין יכולים לבסם ולהנעים קולם כמותם:
3.1.1
יש בערכין להקל ולהחמיר וכו׳ כולהו מפרש להו ואזיל לקמן בפרקין:
3.1.2
את הנאה שבישראל. אפילו שוה מאה מנה אינו נותן אלא חמשים סלע, והיינו להקל. ולהחמיר, שהמעריך את הכעור שבישראל אפילו אין שוה אלא חמש סלעים. נותן חמשים סלעים אם הנערך מבן עשרים ועד בן ששים:
3.2.1
בחולת המחוז. סביבות העיר. שאינה משבחת כל כך מפני מדרס הרגלים:
3.2.2
חולות. סביבות. כמו מחול הכרך [כלאים פ״ד]:
3.2.3
מחוז. עיר. פירוש אחר מחוז, שם מקום שלא היו שדותיהן חשובים:
3.2.4
בפרדסות. מקום שיש בו הרבה אילנות נטועים:
3.2.5
סבסטי. שם מקום. והאילנות שם מעולים מאד:
3.2.6
נותן. מי שפודה אותן מן ההקדש בין בעלים בין איש אחר:
3.2.7
בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. אם תחלת היובל היא. ואם לאו, מגרע משנים שעברו סלע ופונדיון לשנה. בית זרע חומר שעורים, מקום ראוי לזריעת כור, דהיינו שלשים סאה של שעורים. והוא גדול ממקום זריעת כור של חטין. והמקדיש שדה אחוזה מלאה אילנות, כשהוא פודן פודה האילנות בשווין, וחוזר ופודה את הקרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף:
3.2.8
ובשדה מקנה נותן את שויו. דבשדה מקנה כתיב (ויקרא כ״ז) וחשב לו הכהן את מכסת הערכך, ואין מכסת אלא מנין דמים, דהיינו כפי מה שהוא שוה, וכן הוא אומר (במדבר ל״א) והרמות מכס:
3.2.9
אחד שדה אחוזה ואחד שדה מקנה. שהרי נאמר בשדה אחוזה וחשב, ונאמר בשדה מקנה וחשב, מה בשדה אחוזה דבר קצוב, אף שדה המקנה דבר קצוב, דהיינו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף:
3.2.10
ובשדה מקנה אינו נותן חומש. דבשדה מקנה כתיב מכסת הערכך, הקישו הכתוב לערכין, מה ערכין אין מוסיף חומש אף שדה מקנה אין מוסיף חומש. ואין הלכה כר׳ אליעזר:
3.3.1
המית בן חורין נותן את שוויו. דכתיב (שמות כ״א:ל׳) אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, דמי ניזק:
3.3.2
חבל בזה ובזה. בין בעבד בין בבן חורין, ולא המיתו. משלם נזק שלם:
3.4.1
פגם. שמין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו:
3.4.2
לפי המבייש והמתבייש. אדם נקלה שבייש, בשתו מרובה. והמתבייש, לפי חשיבותו בשתו:
3.5.1
נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה. שהאומר לא מצאתי בתולים נותן מאה, והאונס דמוציא בתולים על ידי מעשה נותן חמשים:
3.5.2
גזר דין. שלא ליכנס לארץ:
3.5.3
זה עשר פעמים. גבי מרגלים כתיב, דמשמע על זה נתחתם גזר דין:
4.1.1
השג יד בנודר. תורת דין השגת יד, שעני נדון בערכין כפי השג ידו, בתר נודר אזלינן, ולא בתר נידר, כדמפרש לקמן:
4.1.2
והשנים בנידר. ילד שהעריך ערך זקן, נותן ערך זקן, דלא אזלינן בתר שנים דנודר. ותנא דקרי למעריך נודר, לישנא דקרא נקט, דכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן. ואיידי דאמר השג יד בנודר אמר נמי השנים בנידר:
4.1.3
והערכים בנערך. קצב הערך דזכר ונקבה, בתר נערך אזיל, ולא בתר מעריך, כדמפרש לקמן דאיש שאמר ערך אשה פלונית עלי נותן ערך אשה:
4.1.4
והערך בזמן הערך. כדמפרש לקמן, שאם העריך עצמו כשהיה פחות מבן עשרים דהוי ערך קטן, וקודם נתינתו היה בן עשרים, אינו נותן אלא כשעה שהעריך:
4.2.1
אומר אני אף בערכין כן. אילו מתרמי אף בערכין דומיא דקרבנות, הוי כקרבנות. דהא דאמרת דערכין אינן כקרבנות. משום דלא דמו אהדדי, דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג יד, לפי שאין העשיר חייב כלום, ולא דמי למצורע. וזה שאמר על העשיר, לא נתכוין אלא לפי מדת שנותיו של עשיר שפחותים או יתרים על שנותיו שלו, הלכך נדון בהשג יד. אבל עשיר שאמר ערכי עלי דהוי חייב ערך שלם, דומיא דמצורע [עשיר] ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי, נותן ערך עשיר:
4.2.2
הכי גרסינן היה עני והעשיר או עשיר והעני משלם ערך עשיר. היה עני והעשיר קודם נתינה, משלם ערך עשיר, אשר תשיג יד הנודר אמר רחמנא, והרי ידו משגת. עשיר והעני נמי תשיג יד הנודר כתיב, והרי היתה משגת בעת שנדר:
4.2.3
רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר. דכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) ואם מך הוא מערכך, עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. ואין הלכה כרבי יהודה:
4.3.1
אפילו אביו מת. בשעה שנתחייב זה בקרבן היה אביו גוסס ונוטה למות, ומת וירש ממנו רבוא קודם שהביא קרבנו, אינו מביא אלא קרבן עני, כמו שהיה בשעה שנתחייב בקרבן:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.