Badei HaAron; Sheviit
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.72
כאן לא מוזכר שישראל אחר עובד בקרקע, אלא ש"אחר" חורש בה, וכן נראה בעליל שהאיסור הוא "עליו" כלומר על בעל השדה ולא על ה"אחר" (וכן דייק גם הגרש"ז אוירבך בדעת רבינו אלחנן וחילק בינו לבין התוספות). לשיטתו נראה שיש לדמות את איסור שביתת בהמה ואיסור שביתת שדהו באופן מלא. אולם מאידך יש לשים לב שאין מכאן גם ראיה מוחלטת ביחס לגוי העובד בקרקע היהודי, שהרי אפילו אין הכרח שה"אחר" שהזכיר רבנו אלחנן הוא גוי.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.73
לסיכום, נראה מדברי התוספות שההקבלה שעושה אביי בין דין שביתת שדהו לדין שביתת בהמה איננה השוואה גמורה לפיה בעל השדה מתחייב כשאחרים עובדים בשדהו, אלא השוואה היא בהגדרת "גוף האיסור" האם משכיר דבר הגורם לאיסור או את האיסור עצמו. על כן אין ללמוד מכאן שבעל השדה עובר על שביתת שדהו כאשר אדם אחר עובד בשדהו.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.74
שביתת שדהו בשביעית בהשוואה לשביתת בהמה בשבת
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.75
תוספות רי"ד – שביתת קרקע הוזהרנו בשביעית
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.76
כיוון אחר שאינו מקבל בפשטות את דעת התוספות שההקבלה ל"שביתת בהמה" בשבת היא הקבלה חלקית בלבד, מצאנו בדברי ר' ישעיה די טראני (הרי"ד):
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.77
...ויש לומר דבשביתת קרקע הוזהרנו בשביעית, כדפירש המורה, דנפקא לן 'משבת שבתון יהיה לארץ', ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע... תוספות רי"ד, עבודה זרה טו ע"ב
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.78
הרי"ד מדייק מדברי רש"י ("המורה") שאדם מצווה על שביתת שדהו, בגלל ציווי התורה "שבת שבתון יהיה לארץ". מעבר לכך חשוב להדגיש שהרי"ד מרחיב גם את דברי רש"י (שלא התייחס להשוואה המלאה לשביתת בהמה) ולדעתו יש ללמוד שחובת השביתה על הארץ כוללת גם שהגויים לא יעבדו בשדה בשביעית. אולם דברי הרי"ד במלואם מורכבים יותר כיון שהוא מציג עמדות שונות ולא ברור לגמרי כיצד הוא מכריע למעשה (וראה את דבריו בפירוט בנספח א עמ' 85).
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.79
עם זאת הספר 'תוספות הרי"ד' לא היה מצוי כלל אצל האחרונים עד שהודפס לראשונה בלמברג תרכ"ב-תרכ"ו וזאת על פי כתב יד בודד,8ראו על הרי"ד ותפוצתו בהרחבה במאמרו של פרופ' ישראל תא שמע ז"ל: "רבי ישעיה די טראני וספרו תוספות רי"ד", בתוך: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך ג: איטליה. עמ' 47 48 . ולכן דברי הרי"ד נעלמו מרבים מהאחרונים, זאת למעט איזכורו באופן חלקי אצל המבי"ט. כדי להבין את דברי האחרונים בצורה מדויקת נציג את הדברים קודם כל מתוך דברי המבי"ט ובסוף ננסה לחזור ולדון בהכרעת הרי"ד למעשה ב'תוספות רי"ד'.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.80
שיטת המבי"ט – שכר שביעית בהבלעה
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.81
המבי"ט נשאל על יהודי שמשכיר קרקע לגוי - האם עליו למנוע מאריסי הגוי לעבוד בשדה בשביעית? לאחר שהוא דן בהרחבה בסוגיית ארנונה ובסוגיית חובת שביעית בזמן הזה, הוא מוסיף ודן בסוגיה בעבודה זרה ומביא את דברי הרי"ד:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.82
וכתב רבינו ישעיה מטראני בפסקיו שם וז"ל אעפ"י שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית ויכול להשכיר לגוי לחרוש בו בשביעית, אבל לא ישכירנה לישראל החשוד לחרוש בה בשביעית מפני שעובר על לפני עור וכולי. ולא ישכור שדהו בשביעית אפילו לגוי, שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית שנא' שבת שבתון יהיה לארץ עכ"ל. שו"ת המבי"ט, חלק ב, סד
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.83
לפי דברים אלו נראה שהמבי"ט אכן הבין בדברי הרי"ד שיש להרחיב את חיוב שביתת שדהו גם לאיסור השכרת קרקע לגוי באופן זהה לגמרי לדין "שביתת בהמה" בשבת. עם זאת מפליאים דברי המבי"ט בהמשך:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.84
ונראה מכאן דדוקא בשנת שביעית עצמו או מקודם לצורך שביעית הוא דאסור להשכיר לגוי, אבל בהבלעה כמה שנים שרי, אפילו עובדה בשנת השמיטה, דאיפשר שלא יעבוד בה שנת שביעית. אפילו שדה ששכר ישראל מגוי נראה דלא שרי להשכירה לגוי אחר בשנת שביעית עצמה או לצורך שנת שביעית. נראה דה"ה בזרעים שיכול למכור או להשאיל לגוי שיזרע בשביעית, כמו בשור, דאינו מצווה אלא על שביתת קרקע לחוד... שו"ת המבי"ט, שם
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.85
המבי"ט הסיק מסקנה מפתיעה מדברי הרי"ד – שהאיסור להשכיר קרקע לגוי קיים דווקא אם משכיר בתוך השנה השביעית, אולם, אם הוא משכיר בהבלעה אין איסור בהשכרה זאת על פי דין 'תלייה' שראינו לעיל. דברי המבי"ט תמוהים – הרי אם אדם מצווה על שביתת שדהו כמו שביתת בהמה מדוע תועיל השכרה בהבלעה? על כן נראה שלמרות שלא ברור כיצד הבין המבי"ט את הרי"ד, מסתבר שהוא הבין שאיסור ההשכרה לגוי איננו כ"שביתת בהמה" אלא ברמה פחותה מכך.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.86
דברי המבי"ט הובאו שוב על ידי בנו המהרי"ט:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.87
ונראה דבהבלעה שרי, ואף על פי שבשנה שביעית עצמה לא שייך הבלעה, מכל מקום כשהשכיר לו לשבע שנים בשבע מאות זוז שרי. ולא דמי למשכיר תנור וריחים שלוקח ריוח יום יום, דהכא כיון שהשכיר לו לשנים מרובות אם יוביר ולא יעביד בחד שתא מינייהו משלם במיטבא, דאורחא דמילתא הוא שאינה זורעה שנה אחר שנה שמא תכחיש... נמצא שכשהוא נוטל שכר שדהו לאו שכר שביעית הוא נוטל אלא שכר שאר השנים... שו"ת מהרי"ט ח"ב – יורה דעה, נב
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.88
מדברי המהרי"ט ניתן להבין שחובת "שביתת הארץ" בשביעית אינה דומה לדין "שביתת בהמה" בשבת, והאיסור להשכיר שדה לגוי הוא מנימוק אחר לחלוטין – איסור נטילת "שכר שביעית". על פי פירוש זה מובן היטב היתר ההשכרה בהבלעה, אך הסבר זה אינו מתיישב בלשון המבי"ט שנקט את לשון אביי בגמרא ש"אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית". על אף קושי זה, הביא את הדברים אחריו ר' ישראל משקלוב בעל פאת השולחן כהלכה פסוקה:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.89
מותר להשכיר בהמתו לנכרי בשביעית, ושדהו אסור להשכיר לנכרי אלא בהבלעה דהיינו שמשכיר לו לשבע שנים בשבע מאות זוז. פאת השלחן, כג, טו
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.90
מרן הרב קוק הביא גם הוא דין זה ונימק אותו עפ"י דרכו של בעל פאת השלחן (מטעם "שכר שביעית").9יש לציין שגם הוא לא התייחס לדברי הרי"ד שבתוספות ולא השווה בין הדינים. בני, הרב אורי, הציע לבאר את דברי המהרי"ט בשונה מבעל פאת השלחן והרב קוק, שאין מדובר בשכר שביעית, אלא בדרכו של הגרש"ז אוירבך שיובא בהמשך שהדיון כולו עוסק בסוגיית "לפני עיוור". וכוונת המהרי"ט שכיוון שאחת לכמה שנים מובירים את השדה, לכן כאשר משכירים אותה לכמה שנים ניתן לתלות שהגוי יובירה בשביעית, והדיון בשכר השביעית רק מגלה את טעם ההיתר לתלות שהגוי לא עובד בשביעית עצמה. הסבר זה שונה מהסברם של הרב קוק ופאת השלחן, ואפשרי בדברי אביו, הרי"ד, ואביי בגמרא, ותואם לפירושו של הגרש"ז אוירבך שהדיון כולו עוסק רק בדין "לפני עיוור". אולם הוא חולק על הסברא שבדבריהם:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.91
ובעיקר הענין, שמצריך מוהרי"ט להשכיר דוקא בהבלעה, נראה מלשונו, שיסודו הוא משום שכר שביעית, שאסור כמו שכר שבת. אבל באמת הלא קשה לדמות גזירות חכמים זו לזו, וכבר שנינו (ידים פ"ג מ"ב) אין דנים דברי סופרים מדברי סופרים... ותו: שכר שבת דאסור הוא לאו מדררא דמלאכה, דנאמר דשביעית דמיא לה, אלא מדררא דמשא ומתן שאסור בשבת, תדע, שהרי אפילו בעד דברים המותרים להעשות ע"י ישראל ג"כ אסור שכר שבת, כשמירה וכיו"ב... ומ"מ גם בזה קשה לדמות שבת לשביעית, דסוף סוף גזירה פרטית היא ואינה בכלל שבות... שבת הארץ, קונטרס אחרון, סימן א (עמ' רמד-רמה)
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.92
מרן הרב קוק בעצם חולק על הנימוק שהובא במהרי"ט ובפאת השלחן, אולם הוא מוסיף בסוף:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.93
וכדאי להזהר להשכיר דוקא בהבלעה, כדנפיק מפומייהו דרבנן קדישי אב ובנו, מבי"ט ומוהרי"ט ז"ל.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.94
כלומר גם מרן הרב קוק מסכים למעשה שלכתחילה יש להשכיר דווקא בהבלעה משום הוראת המבי"ט אך לא מטעם איסור הנאה משכר שביעית שלדעתו איננו קיים.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.95
נחפה בכסף – שבת הארץ כשבת בהמה בשבת
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.96
מנגד, אחרונים אחרים חלקו על דברי המבי"ט וזאת מתוך ההבנה הפשוטה שלפי הגמרא יש לדמות בין דין "שביתת שדהו" ל"שביתת בהמה". ראשון החולקים הוא הרב יונה נבון, רבו של החיד"א שפעל בירושלים, וכך הוא כותב:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.97
...ודרך אגב ראיתי להרב המבי"ט בתשובה הנז' שכתב וז"ל וישראל... יע"ש. ואני הצעיר אחרי החיל' כראוי שותיה דמר לא ידענא היכי מייתי ראיה מדברי רבינו ישעיה דשרי, דהא רבינו ישעיה כתב דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית וא"כ הרי דומיא דבהמה שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ובענין בהמה בשבת פסק הטור סי' רמ"ו וגם הרמב"ם ז"ל פרק שישי מה' שבת דאסור לשאול ולהשכיר לגוי בהמתו בשבת מפני שאדם מצוה על שביתת בהמתו ולא חילקו בין היכא דאיכא הבלעה להיכא דאיכא [צ"ל דליכא] הבלעה. ודוקא בכלים דאין אדם מצווה על שביתת כלים וכל האיסור הוא משום שכר שבת אז התירו בהבלעה, אבל שביתת בהמתו אפי' יהיה בהבלעה סוף סוף הרי לך שבת בהמתו בשבת ואסור... ואם כן ה"ה לשביתת שדהו בשביעית דאדם מצווה על שדשו [צ"ל שדהו] שישבות בשביעית לפי דברי רבינו ישעיה אפי' בהבלעה אסיר ואיך כתב ה"ה מבי"ט לפי דברי רבינו ישעיה דבהבלעה שרי באופן כי דבריו צ"ע לדעתי. שו"ת נחפה בכסף, חלק א, יורה דעה סימן ד
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.98
לדעת הרב נבון יש לבאר את הגמרא שאדם מצווה על שביתת שדהו באופן זהה לדין "שביתת בהמה" בשבת, ולכן אי אפשר לדעתו להתיר השכרה לגוי אפילו בהבלעה (יש לשים לב שגם הוא לא מתייחס לדברי תוספות רי"ד עצמם, שהרי כפי שכתבנו, הרי"ד הודפס יותר ממאה שנים לאחר פטירתו של הרב נבון).
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.99
אחרון נוסף, בן תקופתו של הנחפה בכסף, שחלק על המבי"ט, הוא הרב מרדכי רוביו מחברון. בתשובה לגבי היתר מכירת שדה לגוי בשו"ת שמן המר (יורה דעה, סימן ד), הוא פותח בדיון לגבי חובת שביעית בזמן הזה וממשיך בעיון בדברי המבי"ט והמהרי"ט, ואף הוא סבור כרב נבון לדמות את חובת שביתת השדה לשביתת בהמה, אלא שלמעשה הוא נוטה להקל בזמן הזה במלאכות דרבנן כדעת המבי"ט במציאות של הפסד ממון, מכיוון שמדובר בתרי דרבנן (שביעית בזמן הזה מדרבנן, ומלאכות דרבנן).
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.100
הגרש"ז אוירבך – לפני עיוור ושבות אמירה לגוי
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.101
הראשון שהתייחס באופן מפורש לדברי הרי"ד בתוספותיו ולא רק לציטוטם מתוך ספר המבי"ט הוא הגרש"ז אוירבך:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.102
והנה ראשית כל דבר יש צורך להקדים שאי אפשר כלל להעלות על הדעת שנעלמה מהאב והבן עמודי התורה המבי"ט והמהרי"ט סוגית הגמ' הנ"ל שבמס' ע"ז, כיון שעיקר ההיתר של השכרה לפני שביעית למד שם המבי"ט מדברי התוס' רי"ד שהיה לו בכתובים, ועכשיו שזכינו לאורו הננו רואים שכל דברי התוס' רי"ד נאמרו שם להדיא בההיא סוגיא דמס' ע"ז הנ"ל ואעפ"כ דייק המבי"ט בדבריו והוציא ממנו דין זה שמותר שפיר להשכיר בהבלעה. מעדני ארץ, סימן יג, ג
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.103
הגרש"ז דוחה את ההבנה שמדובר בבעיה של "שכר שביעית" (כפי שכתבו המהרי"ט ופאת השלחן). אולם, מאידך הוא מחדד את קושיותיהם של בעל הנחפה בכסף ובעל שמן המר – כיצד יש להסביר את כפל הדברים של המבי"ט?
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.104
הגרש"ז אוירבך פותר את הדברים בעקבות סיבוך הדברים של התוספות רי"ד:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.105
גם נלענ"ד דיש להשתומם מאד על סגנון הדברים של התוס' רי"ד, דאילו בתחילת דבריו האריך כ"כ הרבה והחזיק את הדבר לפשוט וברור כביעתא בכותחא דלא נוהג כלל חיוב של שביתת שדהו בשביעית, ואילו בתירוצו בא בדרך קצרה וסותר בדבור אחד את כל דבריו הקודמים שהיו אצלו כ"כ פשוטים מבלי להדגיש כלל בפירוש שיש כאן חזרה מכל עיקר דבריו הראשונים, וכמדומה לי שאין זה כלל סגנון הראשונים.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.106
התוספות רי"ד פותח בהנחה ששביעית היא חובה על הגברא, אולם בהמשך הוא הופך את הדברים שוב ושוב.10ראה עוד בהרחבה את הדיון בדברי התוספות רי"ד לקמן נספח, עמ' 85. הגרש"ז אוירבך טוען באופן עקרוני שאין זה סגנון הראשונים לכתוב הנחה ראשונית ואז להפוך אותה. בעקבות זאת הוא מציע פירוש שונה בכל הסוגיה, שבו הלימוד בשביתת בהמה יהיה קרוב לדעת התוספות שראינו קודם.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.107
לדעת הגרש"ז אוירבך אין לבאר את דברי הרי"ד כאילו יש הקבלה מלאה בין דין "שביתת בהמה" בשבת לדין "שביתת שדהו" בשביעית, אלא יש לבאר את כל הסוגיה בתוך דין "לפני עיוור לא תתן מכשול", כלומר כל הדיון על חובת השביתה נובע מדין "לפני עיוור":
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.108
ונמצא לפי״ז דאע״ג דלהשכיר בהמה לעכו״ם ודאי אסור בכל ענין משום ספק איסור עשה, מ״מ בכה״ג שעיקר האיסור הוא רק משום חשש תקלה אמרינן דבכה״ג דהוי רק ספק אין זה חשיב כלל מכשול...
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.109
כלומר, כל הדיון כאן איננו ביסודות דיני שביתת בהמה בשבת או שביתת השדה בשביעית, אלא בהגדרת "המכשול" שמוכר השדה שם בפני היהודי החשוד על השביעית, וה"מכשול" שמוכר הפרה שם בפני יהודי הרואה את מכירתה. קושיית רבה בגמרא היא שמציאותה של פרה בידי החשוד על השביעית איננה נחשבת ל"מכשול", מכיוון שהפרה היא רק כלי שבאמצעותו נעשית העבירה, לעומת זאת עצם מציאותה של פרה מושכרת בידי גוי בשבת היא "מכשול". ותשובת אביי היא שאף בשדה המוגדרת כ"מכשול", שהרי ייעודה העיקרי הוא לזריעה, התירו בית הלל למכור לחשוד על השביעית כל זמן שאפשר לתלות שלא תיעשה עבירה. ואף ש"אדם מצווה על שביתת שדהו", כלומר שיש חשש שהחשוד יפר את מצוות שביתת השדה (ואין כל כוונה להטיל אחריות אישית לדאוג שהשדה תשבות ממלאכת אחרים).
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.110
בהמשך מבאר הגרש"ז את שיטת המבי"ט שנאסרה השכרת השדה לגוי בשביעית אך הותרה בהבלעה, שהשכרת השדה בשביעית הינה שבות של "אמירה לגוי" שיסודה בכך שישנו חיוב עשה להשבית את השדה, ונתינת השדה לעבודה הוא כאילו אומר לגוי במפורש לעבוד בשדה, וכאילו הגוי פועל בשליחותו:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.111
...מוכח מזה להדיא שהוא סובר שאין להשוות כלל חיוב שביתת שדהו בשביעית לשביתת בהמתו בשבת, אלא כיון שעיקר האיסור כאן מפני שנראה כשלוחו, לכן שכמשכירה לפני שביעית ולכמה שנים הרי זה דומה לשוכר את הגוי לכמה ימים שאין זה נראה כעושה בשליחותו... מעדני ארץ, סימן יג, ח
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.112
הגרש"ז אוירבך מאריך להשוות בין דברי המבי"ט והתוספות (שהובאו לעיל) ומסקנתו שאין להשוות בין שביתת בהמה לשביתת הארץ. לפי דבריו הדיון הוא רק בגדרי "מכשול" וכוונת הגמרא שכאשר עוסקים בגוף הדבר האסור (שדה) נחשב ל"מכשול", ואילו כשעוסקים באמצעי לעשיית האיסור (פרה) איננו מחשיבים אותו כנתינת "מכשול".
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.113
לסיכום, הגרש"ז אוירבך סובר שמדאורייתא מצוות השביתה הינה חובה על הגברא (כדברי הרב קוק), ואילו מדרבנן גזרו שלא להשכיר לגוי משום "אמירה לנוכרי", שנראה כשלוחו לעבוד את הארץ. אולם הוא מוסיף ששבות זאת חמורה משבות אמירה לנוכרי בשבת, שלבד מעשיית המלאכה ישנה חובת עשה להשבית את הארץ שנפגעת במקרה זה. בדעת התוספות רי"ד הוא מבאר שאין כל חובה על הארץ אלא על הגברא, ומשמעות דברי הגמרא ש"אדם מצווה על שביתת שדהו" נועדה להדגיש שהמכשול בנתינת שדה חמור יותר מהמכשול של נתינת פרה ובכל זאת הותר לתלות.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.114
שיטת הרי"ד לפי השתלשלות הסוגיה
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.115
אולם להבנת הסתירה הפנימית שקיימת לכאורה בדברי הרי"ד, נראה לענ"ד שיש לבאר את החלקים השונים של דברי הרי"ד לפי מהלך הסוגיה. האפשרות שעיקר החובה היא לדאוג שהקרקע תושבת תלויה לדעתו בהכרעה כרב הונא, ובהמשך כאשר הוא חוזר בו מהבנה זאת הדבר נובע מכך שהוא מכריע כנגד דעת רב הונא (וראה ניתוח לחמשה שלבים שונים ברי"ד שמובא בנספח א, עמ' 85). אולם יש להעיר על כך שיתכן ונדחה את רב הונא מהלכה, ועדיין דברי אביי יעמדו על מקומם.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.116
מלבד זאת, נראה שאין להקשות על סגנון הרי"ד שכתב וחזר בו, כיוון שבניגוד לסגנון הראשונים, פעמים רבות מניח הרי"ד הנחות יסוד וחוזר מהן בהמשך דבריו, וכמעט תמיד חלקים מדבריו מוגדרים כ"מהדורא בתרא" ולעיתים ישנן אפילו ארבע או חמש מהדורות.11ראה על כך גם אצל פרופ' ישראל תא שמע שם, עמ' 27-30. תופעה ייחודית זאת מלמדת על אופי הלימוד של הרי"ד, שבמובנים רבים דומה מאוד לבתי המדרש של בעלי התוספות והרמב"ן בכך שכתיבתו היא כתיבה מתפתחת, ובזכות זה זכה להיקרא "תוספות", למרות שאיננו מבית המדרש של בעלי התוספות. לאור זאת לענ"ד אין קושי בכך שהרי"ד כותב בתוספות דין וחוזר בו, אך כמובן שהדבר מקשה מאוד על ההכרעה מהי מסקנתו ההלכתית.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.117
מעבר לכך, ייתכן מאוד שהמבי"ט לא ראה את התוספות רי"ד אלא את פסקי הרי"ד, ובסוגיה זו פסקו אינו מצוי לפנינו.12דברי הרי"ד המצוטטים בדברי המבי"ט אינם קיימים בפסקים שלפנינו, אולם מאידך הם גם אינם ציטוט מהתוספות רי"ד שלפנינו, ויתכן מאוד שהיה לפניו כתב יד שונה של הפסקים. כיום ידועים לנו לפחות ארבעה עשר כתבי יד של פסקיו ובהם הבדלי פסיקה רבים. אילו ציטט המבי"ט את פסק הרי"ד ניתן היה להסיק ממנו מהי מסקנתו, אולם המבי"ט כאמור מציע מסקנה מורכבת, שמחד אוסרת להשכיר בשביעית ומאידך מתירה להשכיר בהבלעה. ממילא אי אפשר להוכיח ממנו שהכרעת הרי"ד בפסקיו ששביעית היא חובה על הארץ ולא על האדם.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.118
סיכום
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.119
לדעת המבי"ט, המהרי"ט, פאת השלחן, האדר"ת, הרב קוק והגרש"ז אוירבך, אין לפרש את הדין של שביתת הארץ כפשוטו, באופן הזהה לשביתת בהמה בשבת, אלא מדובר על החובה שיהודי לא יעבוד את הארץ בשנה השביעית. לעומת זאת לדעת המנחת חינוך, המהרש"ל (שיובא להלן), הנחפה בכסף ושו"ת שמן המר, יש לדייק מהגמרא בעבודה זרה שישנה חובה שהארץ תשבות – כפשטי המקראות.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.120
למעשה קשה להכריע בין הדעות, שהרי דברי אביי בגמרא "אדם מצווה על שביתת שדהו" מורים במפורש שישנה חובה מסוימת וייחודית ביחס לשביעית על השבתת הקרקע ממלאכה. והדברים תואמים את מה שראינו לעיל גם בפסוקי התורה, כפי שמבאר אותם הרי"ד עצמו, וכפי שכתב המנחת חינוך.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.121
אמירה לנוכרי בשביעית
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.122
כפי שראינו, הגרש"ז אוירבך תלה את דברי המבי"ט והרי"ד, שאין להשכיר קרקע לגוי, באיסור אמירה לגוי, שלדעתו הוא איסור דרבנן של שבות (שחמור בשביעית יותר מאיסור אמירה לגוי בשבת). אם אכן מדובר באיסור שבות, מובן ההיתר למכור בהבלעה.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.123
אולם, הרעיון שאיסור אמירה לנוכרי בשביעית הוא שבות, תלוי בשאלה המרכזית שלפנינו – על מי חלה השביתה? למי שסובר ש"שביתת הארץ" הינה חובה על הקרקע בדומה ל"שביתת בהמה" אין כל צורך בגזרה כדי לאסור אמירה לנוכרי בשביעית, שהרי זה חלק משבת הארץ, אולם למי שסובר שכל חובת השביתה בשביעית היא חובה על האדם אכן צריך לגזור באופן מיוחד גם על השביעית. בסוגיה זאת נחלקו המהרש"ל והמהר"ם מלובלין (בעקבות דברי התוספות).
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.124
הגמרא במסכת בבא מציעא דנה בשאלה האם יש איסור שבות של אמירה לנכרי באיסור "לא תחסום שור בדישו", ומובא בגמרא לחלק בין איסורים שיש בהם חיוב סקילה שבהם יש שבות ובין איסורי לאו שלא גזרו בהם. וכותבים התוספות:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.125
אבל הכא דאיסור לאו שרי - אע"ג דבמס' מו"ק (דף יב.) אמרינן דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנכרי, התם משום דשבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת. תוספות, בבא מציעא צ ע"א, ד"ה אבל הכא
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.126
התוספות כאן מתמודדים עם זה שלא רק בשבת אנו מוצאים את איסור השבות של אמירה לנוכרי, אלא גם באיסור מלאכה בחול המועד ואיסור מלאכה בשביעית על אף שבשניהם אין איסור סקילה, ומיישבים התוספות ששביעית וחול המועד הם "חדא מילתא" כמו שבת ויו"ט.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.127
מתוך הדברים עולה שלדעת התוספות יש איסור שבות של אמירה לנוכרי בשביעית, וכאמור מכלל זה נלמד שלדעתם אין איסור דאורייתא של שביתת קרקע כאשר הגוי עובד בשדהו.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.128
לאור זאת מתקשה המהרש"ל בדברי התוספות:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.129
בד"ה אבל הכא כו' אמרינן דבשביעית כו' - נ"ב ג"כ כך מצאתי בפסקי תוס' במסכת זאת וכן בס"א, ועל כל זאת אני אומר שטעות נפלה בספרים, כי בכל מסכת מועד קטן לא נזכר אמירה לכותי בשביעית דאסור או דשרי כי בודאי אסור אמירה לכותי בשביעית אפילו אם תאמר שמותר בשבת לפי שהשביעית תלה הש"י קדושה בארץ דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ והבן. וכך הוא הלשון בפרק מי שהפך מקבלין קבולת במועד כו' כל שמותר לעשות אומר לכותי ועושה וכל שאינו מותר לעשות אין אומר לכותי ועושה עד כאן, וכן בפי' תוס' לשם בכל המסכת לא נמצא רק מועד. ולכן אני אומר שטעה הסופר בין שבת לשביעית כי לשם ג"כ אשבת קאי כל שעושה כו' ודו"ק. חכמת שלמה, בבא מציעא צ ע"א
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.130
המהרש"ל מקשה על התוספות שתי קושיות: קושיית נוסח וקושייה מהותית. הקושי בנוסח הוא שלא נמצא במסכת מועד קטן בשום מקום שבות אמירה לנוכרי בשביעית. הקושייה המהותית היא שלדעתו שביעית הינה חובה על הקרקע, וממילא יש איסור דאורייתא שהגוי יעבוד בקרקע של היהודי, כלומר הוא מבאר את חובת השביתה כחובה על הקרקע ולא על האדם. לאור דברים אלו הוא מתקן את התוספות ובמקום המילה "בשביעית" הוא משנה ל"בשבת".
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.131
וכן כתב גם בעל ערוך השלחן העתיד:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.132
... ונראה דכל מה שאסור בשביעית אפילו ע"י עכו"ם אסור, ומן התורה. ולא דמי לשבת דאמירה לעכו"ם שבות, דלא דמי דבשבת מלאכה נאסרה ולא שביתת שדה, משא"כ בשביעית ששביתת שדה היא המצוה א"כ מה לי על ידו או ע"י עכו"ם סוף סוף עובר על שביתת הארץ... ערוך השלחן העתיד, שמיטה ויובל יט, יט
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.133
כלומר, גם לדעת ערוך השלחן לא שייך להתייחס לאיסור אמירה לנוכרי בשביעית כשבות (יש להעיר שערוך השלחן הולך לשיטתו, ששביעית בזמן הזה מהתורה – שיטה שאיננה מוסכמת על רוב רובם של האחרונים, כפי שנראה בהמשך).
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.134
המהר"ם מלובלין התייחס גם הוא לדין זה, אך הוא מפרש את דברי התוספות ולא חולק על נוסחתם:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.135
ד"ה אבל הכא וכו' עד התם משום דשבת ויום טוב חדא מלתא היא וכו'. פירוש: וחול המועד אקרי יום טוב ושביעית אקרי שבת דהא שבת קראה רחמנא... מהר"ם מלובלין, בבא מציעא צ, ע"א
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.136
המהר"ם דן בקושייה אחרת על דברי התוספות – כיצד התירוץ: "התם משום דשבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת" פותר את השאלה מדוע שביעית נאסרה על אף שאין בה סקילה, הרי כיוון שאין כאן סקילה למה שיגזרו אמירה לנוכרי? ותירוצו: שכיוון ששביעית נקראת שבת היא נכללה באותה גזרה של "אמירה לנוכרי" בשבת. בעיקר הדין נראה שלדעתו יש להשאיר את הגרסא על מקומה וממילא אין לומר שיש איסור שביתת קרקע מדאורייתא אלא רק "אמירה לנכרי" מדרבנן.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.137
ואכן לענ"ד הגהתו של המהרש"ל קשה, על אף שאכן לא נמצא במסכת מועד קטן כל התייחסות לאיסור אמירה לגוי בשביעית, אולם גם אין ראיה הפוכה שתצדיק שינוי נוסח (ודברי המהרש"ל בדומה למנחת חינוך נסמכים על דרשות הפסוקים בלבד). מעבר לכך, דוחק הוא לשנות את נוסח התוספות, כיוון שישנן שתי עדויות בראשונים מתלמידי בעלי התוספות שכך היה נוסח התוספות: א. בפסקי התוספות (סימן שי) הובא דין זה למעשה (כפי שגם מציין המהרש"ל); ב. הר"ש משאנץ (שיטה מקובצת על אתר) מביא את התוספות ודן בפירוט באמירה לגוי בשביעית וביחס בין דין זה לדין "מחזיקין ידי נוכרים בשביעית", ומכאן שגם הוא לא גרס כדברי המהרש"ל ולשיטתו אין איסור שביתת קרקע אלא דווקא אמירה לנכרי.13ייתכן שניתן ללמוד מהר"ש משאנץ שמקור התוספות הוא סוגית "מחזיקין ידי נוכרים בשביעית" שניתן ללמוד ממנה, לפחות מהדיון שלה בבבלי (גיטין סב ע"א), שהסוגיה היא גדרי "אמירה לנוכרים", ומכאן שיש איסור אמירה. אולם יש להקשות שהרי "מחזיקין ידי נוכרים" מתייחס לנוכרים שעובדים בשדותיהם, ודיני אמירה לגוי שייכים דווקא כשעובדים בשביל ישראל, כפי שכותבים התוספות באופן מפורש על אתר.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.138
לאור זאת מסתבר שלמרות שאין ראיה חותכת מהגמרא שאיסור אמירה לגוי הוא שבות בלבד, לדעת התוספות בבבא מציעא והר"ש משאנץ שם אין איסור דאורייתא כאשר גוי עובד בקרקע ישראל. ממילא לשיטתם חובת השביעית מדאורייתא היא על הגברא, ומדרבנן ישנו איסור שבות של אמירה לגוי. מאידך, לדעת המהרש"ל וערוך השלחן העתיד, בדומה לדעת המנחת חינוך יש ללמוד מהפסוקים שיש איסור דאורייתא גם בעבודת נוכרי כל עוד הקרקע לא שובתת.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.139
האחריות הלאומית והיחס למלאכת נוכרי
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.140
ראינו למעלה את דין "מחזיקין ידי נוכרים בשביעית". מרן הרב קוק הוכיח ממשנה זאת שלכאורה אין כל אחריות על שביתת הארץ, אלא אך ורק על שביתת האדם.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.141
כנגד דברי הרב קוק עומדים דברי הנצי"ב:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.142
'שבת לה'' - דכמו דכתיב בפ' בשלח: 'שבתון שבת קודש לה' מחר', ונתבאר שם דלפי שסבור משה שלא ניתן עדיין אז מצות שבת אלא לה' הוא שבת ולא לישראל, מש"ה אין בו תוספת14דברי הנצי"ב יונקים ממדרש חז"ל בבראשית רבה פרשה י', ט': "רבי שמעון בן יוחאי: בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה"., ה"נ ביאר הכתוב טעמא דמילתא שאין בשביעית דין תוספת כלל משום שהוא שבת לה' – לא כמו שבת בראשית שאינו אלא אקרקפתא דגברי שאסור לישראל לעשות מלאכה, אבל שיהא הגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו מותר ע"פ ד"ת, משא"כ שביעית הוא איסור המונח על הקרקע, שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחו"ל ולהפך בארץ ישראל כתיב: 'ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ'. ונתבאר שם דמצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי שלא יחרוש בשביעית, וא"כ שהוא שבת לה', מש"ה אין בו תוספת בזמן ואינו אלא שבתון. העמק דבר, ויקרא כה, ד
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.143
הנצי"ב מבאר כאן בצורה הקיצונית ביותר את מצוות "שבת הארץ". לפי דבריו, כיוון ששבת הארץ הינו "איסור המונח על הקרקע" ממילא לא רק שיש למנוע כל פעולה שתפר את שביתת הארץ אלא יש גם למנוע מגויים לחרוש את הארץ בשביעית אפילו בשדותיהם. לדעתו ישנה מצוה לגאול את הארץ כולה מן הגויים כדי לקיים את "שביתת הארץ". ברור אם כן מדוע התנגד הנצי"ב להיתר המכירה, כידוע.15עיין שו"ת משיב דבר סימן נ' ועיין בספר "בתוך ראשית התחיה" מאת יהודה אפל, תל אביב תרצ"ו, פרק כא תיאור הדיון בין הנצי"ב, ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק ורבי מרדכי עליאשברג.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.144
לענ"ד דבריו של הנצי"ב זועקים מפשטי המקראות ומציור השביעית האידיאלית. עם זאת, צודק הרב קוק שמדברי המשנה מוכח שאין כל אחריות על עם ישראל לגרום לשביתתם של הנוכרים מעבודת הארץ בשביעית שהרי "מחזיקין ידי נוכרים בשביעית". אולם, דברי הנצי"ב מגלים לנו טפח שיכול לסייע לנו לפתור את הפער הגדול בין פשטי הפסוקים להעדר כל דיון מפורש בחז"ל. הנצי"ב בין דבריו מתייחס לכך שאין בשביעית "תוספת כלל", דברים אלו תמוהים ביותר – שהרי שני הפרקים הראשונים של מסכת שביעית עוסקים כולם בתוספת שביעית? ונראה שדבריו מתייחסים להבדל בין תוספת שבת ויוה"כ לתוספת שביעית אותו נבאר להלן.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.145
תוספת שביעית ושביתת הארץ
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.146
ננסה כעת להתבונן בדין תוספת שביעית, ודרכו להבין את הפער בין דרישת הפסוקים לשביתת הארץ באופן עצמותי, ובין הפסיקה למעשה בסוגיות רבות שמוקד תפיסתן הינו רק שביתת האדם ממלאכה.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.147
אם נתבונן בדין "תוספת שביעית" כפי שהוא מצטייר במשנה, נמצא שתוספת שביעית שונה מהותית מ"תוספת שבת" (המקובלת) שהיא תוספת בממד הזמן, לעומת זאת "תוספת שביעית" איננה תוספת בממד הזמן אלא עיקרה איסור הכנת הקרקע "מפני שהוא מתקנה לשביעית" (כלשון הרמב"ם, שביעית ג, א). לעומת זאת בשבת אין כל איסור לתקן מלאכות לשבת, כלומר לגרום לשבת שתתחלל על ידי כליו של האדם (כשיטת ב"ה בשביתת כלים). לאור זאת עולה שיסוד דין תוספת שביעית הוא איסור לגרום לקרקע להצמיח בשביעית, ומכאן שכל דין תוספת שביעית נובע מכך שחובת השביתה היא חובה על הקרקע.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.148
עם זאת, כפי שנראה עוד בהרחבה לקמן, חז"ל (מועד קטן ד ע"א) קבעו שדין תוספת שביעית תלוי בהימצאותו של מקדש, ובהעדר מקדש בטלה התוספת וכלשון הרמב"ם:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.149
עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית - אסורה, הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית. ודבר זה בזמן שבית המקדש קים הוא שנאסר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשין שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח. ובזמן שאין המקדש קים - מתרין בעבודת הארץ עד ראש השנה, כדין תורה. רמב"ם שביעית ג, א
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.150
לאור זאת, נראה לענ"ד להסביר שביטול התוספת מבטל את הצורך למנוע מהארץ להצמיח בשביעית, שהרי אם מותר לחרוש עד ראש השנה ממילא מותר לגרום לארץ להצמיח בשביעית. עיקרון זה יכול להסביר את הפער הגדול בין הפסוקים להלכה. הפסוקים עוסקים בשביעית האידיאלית, שביעית שבה הארץ שובתת מכל מלאכה. שביתת הארץ מעידה על חיותה הייחודית, אותה החיות שבעטיה נותנת הארץ בשנה השישית יבול רב לשלוש השנים. מימושה של אותה החיות כוללת מניעת כל עבודה בארץ, גם עבודה של נוכרים (כדברי הנצי"ב). אולם בהעדר מקדש מצטמצמת השביעית למימד האדם בלבד, והחובה לשבות קיימת רק כאיסור מלאכה על האדם ואין כל איסור לגרום לארץ להצמיח.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.151
את הרעיון העמוק שקדושת המקדש משפיעה על קדושת הארץ זיקק הרמח"ל בהקדמה לחיבורו "משכני עליון" (גנזי רמח"ל, עמ' קמט-קנג), שם הוא מבאר את דרך ההשפעה מהמקדש העליון למקדש התחתון ומשם לכל ארץ ישראל ולכל הנבראים:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.152
...כי מן הבית הזה לוקחים שפע וכוח כל הנבראים. ובהגיע אליו השפע הנשפע מן המלך, נראו כל חצירותיו וכל חדריו כולם מלאים כח ועצמה, לתת לכל הקרב הקרב, איש לפי מדריגתו. ועל כן לא פסק השפע מן הבית הזה מעולם, כי לולי פסק רגע אחד היו מתבטלים כל הבריות מיד. נמצא שאין המלך מסיר עיניו מהיכלו כלל.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.153
הרמח"ל מדבר על בית המקדש העליון, המקביל לבית המקדש בארץ. מקום זה מבטא את נקודת ההשקה שבין הקב"ה והעולם, השפע יורד אל בית המקדש ומשם לארץ ישראל ולעולם כולו. הוא מבאר כיצד בבניין הבית העתידי תחזור הקדושה והטהרה אף לארצות שמחוץ לארץ ישראל.16וראה על כך עוד בהרחבה בדרך שער העליון, זבחים יג-יד עמ' 170-171.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.154
סיכום
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.155
בפרק זה עסקנו בשאלה על מי חלה חובת השביתה – על האדם או על הארץ. לשאלה זו ישנן נפקא-מינות הלכתיות ומחשבתיות רבות. הראשונה שבהן היא השאלה האם המגמה בהלכות שביעית היא שהארץ לא תגדל ותעבד בין מעצמה ובין ע"י אדם, או שמא המגמה היא שהאדם לא יגרום לעבודת הארץ ולהצמחתה.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.156
השאלה המעשית שבה עלתה הסוגיה בדברי האחרונים היא השכרה ומכירת הקרקע לגוי שיעשה בה מלאכה בשביעית (שהיא הבסיס להיתר מכירה).
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.157
מפסוקי התורה נראה בעליל שמצוות השמיטה הינה ציווי שהארץ תשבות: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'", הדבר מודגש בפסוקים בספר ויקרא, שבהם חוזר הציווי שבע פעמים. אולם נחלקו האחרונים עד כמה נכון לדייק בפסוקים כאשר בחז"ל אין ראיה ברורה לסוגיה. המנחת חינוך דייק מפסוקי התורה, אולם הרב קוק דחה את דיוקו בכך שהוא "דורש כמשה מפי הגבורה". אולם, לענ"ד אי אפשר להתעלם לגמרי מפשטי הפסוקים בייחוד כאשר אין ראיה נגדית בחז"ל.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.158
במשנה נראה לכאורה שאין חובה על האדם לגרום לארץ לשבות, וכל הדיון נסוב על חובות האדם, והדבר מודגש בסוגיית "לפני עיוור לא תתן מכשול" שלפיה החשש היחיד הוא הכשלת חברו ולא חילול השביעית. מעבר לכך לא מוזכר במשנה כלל מה יחסנו לעבודת הנוכרי בארץ, וניתן אף לפרש בהקצנה (עפ"י אחת הדעות בירושלמי) שניתן ליצור הסכם שהגוי יחרוש ואנחנו נחכור ממנו את הקרקע לאחר מכן, כלומר אין לנו כל מניעה לעודד את החריש על ידי הנוכרי (אולם צ"ע האם הדין של חריש שנאמר שם קיים גם ביחס לזריעה, ונראה לענ"ד שלא).
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.159
בבבלי, הדין מורכב יותר, ונראה בדברי אביי שיש מקום לדמות את דין "שביתת הארץ" ל"שביתת בהמה" כלומר שאיסור השביתה הוא עצמותי ולא על הגברא. אולם, ראינו שיש מקום רב להבין שהדימוי בין הדינים איננו דימוי מלא. ויש בדבר מחלוקת גדולה בין שתי סיעות באחרונים:
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.160
א. לדעת המבי"ט, המהרי"ט, פאת השלחן, האדר"ת, הגראי"ה קוק, הגרש"ז אוירבך ועוד, הדימוי לשביתת בהמה הוא דימוי חלקי בלבד (משום "שכר שביעית" או משום איסור "אמירה לנוכרי" ודיני "לפני עיוור"). לשיטתם חובת השמיטה היא חובה המונחת על קרקפתא דגברא, ואין מדאורייתא פגם בכך שיגרם לארץ להצמיח כל עוד לא נעשה הדבר בדרך איסור.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.161
ב. לעומתם, לדעת הנחפה בכסף, שמן המר והמנחת חינוך, (וכן נראה מפשט דברי התוספות רי"ד בביאור הדיון בגמרא, אך לא במסקנה) יש להשוות לגמרי בין דין שביתת בהמה לשבת הארץ, וממילא כל עבודה שתגרום לארץ להצמיח תחשב לביטול מצוות עשה, גם אם לא נעשתה בדרך איסור.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.162
בנוסף לכך ראינו שלדעת התוספות והר"ש משאנץ איסור אמירה לגוי בשביעית הוא איסור שבות, כלומר אין באמירה לגוי איסור מהתורה של פגיעה בשבת הארץ, וממילא מוכח לדעתם שמצוות השמיטה הינה חובה על האדם. מנגד, המהרש"ל ניסה לשנות את הגרסא ונימק את המחלוקת מהטעם העקרוני ששביעית הינה חובה על הקרקע ואין לחלק בין עבודת נוכרי לעבודת ישראל.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.163
בסוף הדברים ראינו את דברי הנצי"ב שכתב שיש מצווה לגאול את הארץ מידי גויים שלא יעבדוה בשביעית, ויוצא לשיטתו שחובת השביעית הינה חובה על הארץ. דבריו אכן תואמים את פשט הפסוקים אך מנוגדים לדברי המשנה. אולם מתוך דבריו שנסובו על תוספת שביעית נראה לענ"ד שניתן למצוא את המפתח להבנת הפער בין דרשת הפסוקים לבין מקורות ההלכה.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.164
אם נתבונן לעומק במהות דין תוספת שביעית נראה שכולו תלוי בחובת הארץ לשבות. כלומר דין תוספת שביעית תלוי בהכרה בכך שחובת השביעית היא חובה על הקרקע, ולכן ישנו איסור לעשות מלאכה בשישית שתתקן את הארץ בשביעית ותפגע בשביתתה. איסור הפעולה בערב שביעית שיגרום לצמיחה בשביעית מוכיח לכאורה את החובה של "שביתת הארץ". עם זאת, ביטול תוספת שביעית בזמן הזה מבטל את החיוב של שביתת הארץ ומשנה את זווית ההתייחסות רק לאיסור המלאכה על האדם, שאיננו מתחיל אלא בזמן השביעית עצמה ולא לפניה.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.165
לאור הבנה זאת מובנים כל הסוגיות שראינו: אכן, יש שאיפה לקיום השביעית במלואה כלומר קיום "שביתת הארץ" אפילו עד כדי ציווי למנוע מנוכרים לעבוד אותה. עם זאת, לאחר החורבן ובהעדר מקדש חובת השביעית עוברת מהקפדה על שביתת הארץ ומתמקדת בשביתת האדם ממלאכה.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.166
לאור זאת, אכן צודק הנצי"ב בפשטי הפסוקים שיש חובה למנוע מגויים לעבוד בשביעית, וצודק הראי"ה קוק ש"מחזיקין ידי נוכרים בשביעית". דברי הנצי"ב מתקיימים כאשר בית המקדש עומד על תילו וקדושת המקום מתקיימת במלא יפעתה, ואז אכן מצוות השמיטה יונקת מהקדושה העצמית של הקרקע, היונק ממקום הקודש, מקודש הקודשים ואבן השתייה. במצב זה השביעית היא מצווה לאומית ומשימה כלל ישראלית להשבתת הארץ.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.167
לעומת זאת בהעדר מקדש, כאשר בטלה תוספת שביעית, ההתמודדות ההלכתית מתמקדת באיסור המלאכה לאדם שחלה על היהודי בלבד (לבד מגזרת שבות של אמירה לגוי כפי שהוזכר לעיל).
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.1.168
בפרק הבא נדון ונוכיח בהרחבה את הטענה שביטול תוספת השביעית מבטא שינוי מהותי בחובת האדם לדאוג לשביתת הארץ.
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.1
שינוי אופי השביעית בהעדר מקדש לאור ביטול תוספת שביעית
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.2
הקדמה
- Halakhic Foundations of Shmita in Contemporary Times.2.3
בפרק הקודם ראינו את הדיון המהותי: האם השביעית הינה חובה על קרקפתא דגברא ולכן כל עוד לא עושה יהודי בר חיוב מלאכה לא בטלה השביתה, או שהשביעית עניינה חובת הקרקע ויש למנוע כל מלאכה שתפר את שביתת הקרקע? בסוף הדברים העלנו שיש לתלות שאלה זאת בדין תוספת שביעית וביטולה.
← Previous · Next → — showing 101–200 of 1,870
Responsa Badei HaAron, Otniel, 2015. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003632030/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.