← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.391.2.1 אמר רב הוצא ולשמחת מריעות מותר ליכנס לאלתר וכו' משמע מלשון רבינו מדכתב והגיע יום הפרעון בימי אבלו דאפילו תוך ז' מותר כיון שהגיע זמנו עכשיו לפרוע והיינו דקאמר לאלתר אבל הרמב " ם בפ " ו כתב מותר לעשותה אחר ז' אלמא דתוך ז' אסור והכי מסתברא וכן פסק בש " ע :
Yoreh De'ah.391.3.1 ומ " ש אין בו שמחה כמו בחופת חתנים פי' דאף ע " פ דבחופת חתנים אסור תוך ל' כדתניא ולשמחה ל' יום התם בנישואין איכא שמחה אבל בסעודת מריעות ליכא שמחה כ " כ וכן פירש " י והקשה הרא " ש ע " ש הראב " ד מדתני' באבל רבתי דלסעודת מצוה ומשתה דהיתה לשם שמים תוך ל' ולסעודת חתן הא איכא מצוה ולשם שמים ותירץ דלא שרינן לשם מצוה אא " כ דיתבטל המעשה אם לא יכנס הוא לסעודה כגון משיא יתום ויתומה וכמ " ש רבינו בסמוך אבל בנשואי עשיר שהזמינו לסעודה להתכבד בו אסור ליכנס שם תוך ל' ואפילו היכא דיתבטל המעשה לא שרינן תוך שלשים אלא באבל לשאר קרוביו אבל באביו ואמו אסור תוך שלשים לכל סעודת מצוה שבעולם . והא דכתב בהגהות ש " ע בסתם אבל תוך ל' אסור לכל סעודת מצוה שבעולם אינו אלא באביו ואמו דסמיך ליה אבל לשאר קרובים מותר תוך ל' כמפורש בדברי רבינו :
Yoreh De'ah.391.4.1 ויש נוהגים וכו' והם אומרים שלא אסרו אלא לאכול וכו' כצ " ל כלומר טעמא שנוהגי' להקל מפני שאומרי' שלא אסרו ליכנס לבית המשתה אא " כ נכנס ואוכל עמהם אבל ליכנס גרידא ואינו אוכל שרי והר " י ברצלונ " י כתב כן דיש נוהגין להקל בזה אבל כתב עוד ויש מחמירין מפני שמפרשים הא דתניא אסור ליכנס לבית המשתה בסתמא אפי' אינו אוכל עמהם משמע דבכניסה גרידא נמי איכא שמחה דפשיטא דשמח עמהם דלא גרע מהולך בדרך בשיירא דאסור מפני ששמחים בדרך ושמח עמהם כ " ש בנכנס לבית המשתה והכי מסתברא וכתב רבינו שכ " כ הרמב " ן והרא " ש ושכן נוהגין באשכנז דכל י " ב חדש אינו נכנס לבית כלל אלא שומע הברכות מחוץ לבית וכתב בהג " ה ש " ע וכל זה בבית שעושין החתונה ואוכלין ושותין ושמחים שם אבל בחופה שעושין בב " ה שמברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואין שם שמחה כלל מותר מיד אחר ז' ויש אוסרין עד ל' וכן נראה לי ושתי הסברות כתובים בהגהות מיימוניות בשם מהר " ם ומביאו ב " י מיהו באבל על שאר קרובים נראה דלד " ה שרי לשמוע הברכות בחופה שעושין בב " ה תוך שלשים וכתב עוד בהגהת ש " ע ויש מקומות שמחמירין להיות האבל עומד כל י " ב חודש חוץ לב " ה לשמוע הברכות ומ " מ נראה דאבל יכול לברך ברכת אירוסין ונשואין תחת החופה שבב " ה וכן יוכל להכניס החתן כדרך ארצנו ששני אנשים מכניסין החתן תחת החופה ויוכל ללבוש קצת בגד שבת בשעה שמכניסין ובלבד שיהא אחר ל' וכן נוהגין עכ " ל ונראה דכל שכן שיש להתיר לאבל על שאר קרוביו תוך ל' להכניס החתן כדרך ארצנו דטפי יש להתיר תוך ל' על שאר קרוביו מתוך י " ב חדש על אביו ואמו כמו שנתבאר בסמוך בדין כניסה לסעודת נישואין דיתום ויתומה היכא דיתבטל המעשה אם לא יכנס שם עוד כתב בהגהות מיימונית וז " ל ובסמ " ג כתב אהא דתניא אם היתה סעודת מצוה מותר שרבינו יהודה וה " ר יוסף מפי ר " ת ור " י היו מתירים לבא לסעודת חתן עכ " ל . אכן מצאתי שכתב ה " ר יוסף בפרק בתרא דמ " ק אסור ליכנס למי שמת קרובו לבית המשתה כגון סעודת אירוסין ונשואין כדי לאכול אבל ליכנס בלא אכילה מותר ואין חילוק בדבר דאסור לאכול בין עם המשמשין עד ל' יום ועל אביו ואמו עד י " ב חודש עכ " ל הגהות מיימוני והב " י העתיק לשונו בטעות כמו שהוא בדפוס ועל כן כתב ולענין הלכה כיון שהרמב " ן והרא " ש מסכימים לדעת אחת שלא ליכנס אף בלא אכילה הכי נקטינן וכ " ש שהר " ר יוסף מצא כדבריהם עכ " ל דליתא אלא אדרבה הר " ר יוסף התיר בפירוש ליכנס בלא אכילה מיהו ודאי נקטינן כהרמב " ן וכהרא " ש כמ " ש ב " י וכדפרי' בסמוך : ובסעודת ברית מילה כתבו התוס' ע " ש רבינו שמשון דמותר לאבל לסעוד שם תוך ל' דלא חשיבא שמחה משום צערא דינוקא ורבינו טוביה מחמיר ואוסר תוך ל' דמשמע דשייך ביה שמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך ונוהגין שלא לאכול בשום סעודה חוץ לבית בין אבל על שאר קרובים תוך ל' בין על אביו ואמו תוך י " ב חודש ודוקא בסעודת ברית מילה או פדיון הבן וסיום מסכתא וכיוצא בזה אבל במשיא יתום ויתומה ואם לא יכנוס הוא לסעודה יתבטל המעשה איכא חילוק דלשאר קרובים מותר תוך ל' ועל אביו ואמו לא שרי אלא לאחר ל' כמ " ש בסמוך . ואם האבל אינו יוצא מפתח ביתו מותר לאכול בסעודת מילה אפי' תוך ז' וכן בפדיון הבן ושאר סעודות שאין בהן שמחה כל כך אבל בסעודת נישואין יש להחמיר והכי משמע בת " ה סימן רס " ח בשם ריב " א וכ " כ בהגהת ש " ע . כתב בהגהת אשיר " י בשם א " ז סוף מ " ק דאין לאכול בין עם החתן בין עם המשמשים עד לאחר ל' יום ואפי' בחדר אחר שלא במקום החופה וכן נוהגין דלא כהסמ " ק דמיקל בזה וכתב בהגהות ש " ע אבל מותר לאבל תוך ל' לשמש שם אם ירצה ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה . כתב הרוקח דביום ב' שלאחר נישואים דאין אומרים שהשמחה במעונו שוב אינה נקראת סעודת שמחה ומותר לאבל לאכול בסעודה של דגים ומביאו ב " י ובהגהת ש " ע . מיהו בליל ב' אע " פ דנוהגין בקראקא שלא לברך שהשמחה במעונו אין לאבל לאכול באותה סעודה דלא דמי ליום ב' שכבר בעל בעילת מצוה בליל ב' כפי מנהגם ולכך עושין סעודה של דגים ביום ב' משום ברכת דגים כדאיתא בפ " ק דכתובות הלכך אינה נקראת סעודת שמחה כיון שכבר נגמרו הנשואין ואין אומרים לא אשר ברא ולא שהשמחה במעונו אבל בלילה ב' מקמי בעילת מצוה דמברכין אשר ברא עדיין לא נגמרו הנשואין ומקרי סעודת שמחה ועיקר שמחה הויא באותה סעודה ומה שנהגו שלא לומר שהשמחה במעונו נראה שהוא מפני דמתאספין אנשים ונשים מועטים בחדר אחד ואיכא הרהורי עבירה ואין שמחה במעונו בדוכתא דאיכא איסורא כמ " ש בספר החסידים משא " כ בשבת במנחה דאיכא רוב עם ואנשים בלחוד ונשים בלחוד אבל הנישואין ודאי לא נגמרו בליל ב' מדברכין אשר ברא ולא בעל בעילת מצוה הלכך אסור לאבל לאכול באותה סעודה דליל ב' ובתשובה הארכתי יותר :
Yoreh De'ah.392.1.1 כל ל' אסור לישא או ליארס וכו' בפרק אלו מגלחין ( מועד קטן דף כ " ג ) מוכח דל' יום בין לנישואין בין לאירוסין וטעמא משום דאיכא שמחה אפי' בלא סעודה והא דמותר לאחר ל' אף באביו ואמו היינו משום דקא מקיים מצוה דפרו ורבו ואפילו יש לו כמה בנים איכא מצוה דהלכה כרבי יהושע דאמר ישא אשה בזקנותו ולא דמי למשיא יתום ויתומה דקא מקיים מצוה ואפ " ה לא שרי באביו ואמו ליכנס למשתה אפי' לאחר ל' דהתם לא קעביד מצוה בעצמו אלא מעשה לאחרים אבל הכא עושה מצוה בעצמו וצריך עליה שרי לאחר ל' ודמי למשיא יתום ויתומה שאם לא יכנס הוא שם יתבטל המעשה וכן חבורת מצוה כגון אכילת פסח וקדשים ומעשר שני וכיוצא בזה דברים שצריך הוא לעשותם בעצמו אף על פי דאיכא שמחה שרי לאחר ל' :
Yoreh De'ah.392.2.1 ומ " ש והרב רבינו משה בר מיימוני כתב וכו' טעמו דמפרש הא דאמרינן כל ל' לאירוסין היינו בסעודה אבל בלא סעודה שרי פן יקדמנו אחר ברחמים כמו שהתירו ליארס אפי' בט " ב עצמו מה " ט גופיה .
Yoreh De'ah.392.3.1 ומ " ש רבינו ולא נהירא ס " ל דפשט הסוגיא משמעה כל ל' לאירוסין אפי' בלא סעודה ומט " ב אין ראיה דבאבילות ישנה הקילו טפי והרב רבינו משה בר מיימוני סבר דבחששא דשמא יקדמנו ברחמים ליכא לפלוגי בין אבילות ישנה לחדשה וכן פי' ב " י ופסק כהרמב " ם אבל דעת הרמב " ן והרא " ש כדעת רבינו וכן עיקר מיהו לקשר עצמו בשידוכין בלא אירוסין ודאי מותר אפי' ביום המיתה :
Yoreh De'ah.392.4.1 מתה אשתו וכו' שם [ בדף כ " ג ] וטעמא דת " ק כיון דצריך שישכח אהבת אשתו הראשונה שלא יהיו ב' דעות במטה אם כן צריך שלשה רגלים דלאחר שעברו עליו שמחה של שלשה רגלים לא יהא זכור שוב מן הראשונה ור " י סבר דכשעברו עליו שמחת שני רגלים שוב לא יהא זכור מן הראשונה ואפשר דפלוגתייהו תלוי בפלוגתא אי בתלתא זימני הוי חזקה כרבי או בתרי זימני הוה חזקה כרבן שמעון בן גמליאל דקיימא לן בנישואין ומלקיות כרבי ווסתות ושור המועד כרבן שמעון ב " ג וכדאיתא בפרק הבע " י ( יבמות סוף דף ס " ד ) ונראה לפי זה דאין לומר כאן הלכה כדברי המיקל באבל דמטעם זה פסק הרמב " ן כרבי יהודה דהא לא פליגי באבילות אלא בחזקה כדפרי' ועוד כתבו התוס' לשם דאין לומר הלכה כר " י משום דקי " ל הלכה כדברי המיקל באבל דהא מילתא דפליגי בה הכא אין זו באבל דימי אבלו כבר כלו להן עכ " ל וא " כ לפי זה הלכה כת " ק דהם רבים לגבי יחידאה וכן הוא דעת רוב הפוסקים והכי נקטינן וכן פסק מהרא " י בכתביו ריש ספרו ע " ש :
Yoreh De'ah.392.5.1 והיא שמת בעלה וכו' ה " א בפרק החולץ ( יבמות דף מ " ג ) וה " א בירושלמי הביאו הרי " ף והרא " ש בפרק אלו מגלחין . וכתב המרדכי הטעם דאיש דוקא לא ישכח אהבת אשתו הראשונה עד ג' וב' חדשים אבל אשה בבעל כל דהו ניחא לה ושוכח אהבת הראשון אחר ל' יום : ומ " ש אלא שאסורה ליארס ולינשא עד שלשה חדשים ה " א פ' החולץ ( יבמות דף מ " א ) ותימה על מה שכתב הרמב " ם וכן האשה שהיתה אבילה לא תבעל עד ל' יום דאי באבילה על שאר קרובים מיירי ודאי דמותרת בתשמיש לאחר ז' כמו האיש ואי באבילה על בעלה מיירי ונשאת תוך ל' שלא כדין הלא אסורה להבעל עד לאחר ג' חדשים משום הבחנה ותירץ ב " י כאן וכן בכסף משנה דמיירי באבילה על בעלה וה " ק מתורת איבול אינה אסורה אלא עד לאחר ל' אבל משום הבחנה אסורה להבעל עד שיעברו ג' חדשים וסמך על מ " ש בהל' גירושין עכ " ד ושרי ליה מאריה דהיאך יכתוב הרמב " ם בלשון פסק דין לא תיבעל עד ל' יום כיון דאף לאחר ל' נמי לא תיבעל מוטב היה שלא יכתוב דבר ולא יתן מכשול לפני הקורא למי שלא יהא זכור מ " ש בה' גירושין ויורה טעות להיבעל אחר ל' יום אלא היה לו לסמוך על מ " ש בה' גירושין ונראה פשוט דמיירי באבילה על שאר קרובים ואע " פ דהיכא דלא נשאת אינה אסורה בתשמיש אלא תוך ז' כמו איש הכא דנשאת באבילה החמירו גם באשה דאסורה עד ל' יום והאי וכן האשה שכתב הרמב " ם קאי אתחלת דבורו שכתב לשם בנישואין כיצד אסור לישא אשה כל שלשים וכו' עד ואסור לו לבא עליה עד ל' יום אלמא שהחמירו באיש שנשא אשה בימי אבלו שלא לבא עליה עד ל' יום ואע " פ שעשה כדין ומכל שכן היכא שנשאה שלא כדין כגון שקיים פריה ורביה ונשאה בימי אבלו דפשיטא דאסור לבא עליה עד ל' יום וע " ז קאמר הרמב " ם וכן האשה שהיתה אבלה על שאר קרובים ונשאת תוך ימי אבלה שלא כדין לא תבעל עד ל' יום דאיש ואשה שוין דכי היכי דאיש שנשא באבלו אסור לו לבעול עד ל' יום אף על פי שאינו אבל אלא משאר קרובים הכי נמי באשה ואם לא נשא באבלו דמותר לו לבעול אחר ז' ה " נ באשה דאין חילוק בין איש לאשה באבלן על שאר קרובים אלא בין נישאו ובין לא נישאו כנ " ל ודו " ק : עוד כתב הרמב " ן על דברי הרמב " ם שכתב וכן האשה וכו' וז " ל משמע דנשאת היא מיד ולא דק דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה שלשים יום עכ " ל ולמאי דפרישית ניחא דהרמב " ם לא קאמר דנשאת היא מיד אלא דאם עברה ונשאת וכך צריך לפרש להרמב " ן גופיה הך ברייתא דתניא אף על פי כן אסור לבא עליה עד לאחר שלשים יום דמיירי בעברה ונשאת כמו ש כתוב בסמוך : תניא אין לו בנים וכו' ופירש הרמב " ן וכו' פי' הרמב " ן סובר דאסור כל ל' יום כדתני כל ל' יום לנישואין דסתמא תניא ובכל אבל קאמר דאסור ל' יום לא לישא ולא ליארס אלא דהכא במתה אשתו תניא דאם לא קיים פריה ורביה א " צ להמתין ג' רגלים או ב' אלא כונס לאלתר אחר ל' יום ולפי זה קשה היכי תניא אף על פי כן אסור לבא עליה עד לאחר ל' יום הלא אפילו לארוס אותה אסור עד אחר ל' יום וצריך לומר דהך ברייתא מיפרשא להרמב " ן דמיירי בעבר וכנס לאלתר תוך ל' דאף על פי כן אסור לבא עליה עד לאחר שלשים יום ואם כן צריך שמירה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ושאר כל המפרשים פירשו לאלתר ממש תוך ל' דהשתא ניחא הא דתניא אף על פי כן אסור לבא עליה עד לאחר ל' :
Yoreh De'ah.392.6.1 תניא אף על פי כן וכו' ופר " ת וכו' טעמו דהיכא דאינו נושא אשה מפני שיש לו בנים או אין לו מי שישמשנו אלא משום פריה ורביה ודאי מותר לכנוס ולבעול מיד אחר ז' דאי אסור לבעול עד לאחר ל' לאיזה צורך התירו לו לכנסה תוך ל' משום פריה ורביה הלא לא יבא אליה ולא מקיים פריה ורביה מיהו תוך ז' ודאי כיון דאסור בתשמיש המטה אסור נמי לכנסה : ומ " ש והרמב " ם לא חילק וכו' פירוש דהרמב " ם מפרש כפשוטו דמותר לכנוס מיד אפי' תוך ז' וכ " כ בכסף משנה דלהרמב " ם מותר לכנוס תוך ז' ואף ע " פ דאבל אסור כל ז' בתשמיש המטה ועוד דאוסרה עליו שלא יבא אליה עד ל' יום אפ " ה מותר לכנסה מיד תוך שבעה כיון דבכניסה כדי לקיים מצות פריה ורביה קעביד מצוה רבה ודו " ק ולענין הלכה פסק בש " ע דבאין לו מי שישמשנו או יש לו בנים קטנים מותר לו לקדש מיד ולכנוס אחר ז' ולא יבא עליה עד לאחר ל' ואם לא קיים מצות פריה ורביה מותר לבא עליה אחר ז' והא דפסק דמותר לקדש מיד הוא לדעת הרמב " ם דמתיר לקדש אפילו ביום המיתה ולא קי " ל הכי כדלעיל בסעיף ב' אלא רשאי לקדשה ולכנסה מיד אחר ז' ולא יבא עליה עד לאחר ל' אא " כ לא קיים פריה ורביה דמותר לבא עליה אחר ז' :
Yoreh De'ah.392.7.1 ומ " ש וכל זמן שאין לו בן ובת כו' מבואר באבן העזר סימן א' :
Yoreh De'ah.392.8.1 מעשה באחד וכו' וכן הורה א " א הרא " ש ז " ל הלכה למעשה לאחד ששידך וכו' לכאורה קשה דלא היה צריך לספר המעשה שנעשה אלא סתם יאמר וכן הורה הרא " ש הלכה למעשה וי " ל דלפי דבמעשה של ר " ת לא אמר אלא שר " ת התיר שתכנס לחופה תוך ל' יום משום פריה ורביה שלו ומשמע דבכניסה לחופה לשם פריה ורביה מקיים מצות פריה ורביה אע " פ שלא יבא עליה עד לאחר ל' כדפרישית בסמוך סעיף ו' להרמב " ם לכך מספר המעשה שהתיר הרא " ש לכנוס ולבעול אחר ז' וכו' : כתב בהגהת ש " ע וכן אם יש לו בנים קטנים ונתרצה לאחות אשתו מותר לכנסה כי היא מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת עכ " ל והוא מדברי הרא " ש והמרדכי מיהו ודאי אע " פ שמותר לכנסה מ " מ לא יבא עליה עד לאחר שלשים כדלעיל :
Yoreh De'ah.393.1.1 אבל כל ג' ימים וכו' בפרק אלו מגלחין ( מועד קטן כ " א ) ונראה דטעם ג' ימים כמ " ש הר " ר ירוחם בשם הראב " ד דאפילו העני אסור במלאכה ג' ימים הראשונים משום דאמרו חז " ל ג' לבכי ואם יעסוק במלאכה יתעצל בבכי מביאו ב " י ריש סימן ש " פ אף כאן אינו יוצא אף לבית האבל ולא לבה " ק שלא יתעצל בבכי ומהאי טעמא סדרן התלמוד דין מלאכה ודין יציאה לבית האבל ולבה " ק סמוכין יחד :
Yoreh De'ah.393.2.1 ומ " ש אלא במקום המתנחמין קשה היאך יהא יושב במקומם והלא מתנחמין יושבים שם וצריך לומר דלאו דוקא במקומם ממש אלא סמוך להם וכ " כ רש " י סמוך לאבילים וכן כתב רבינו בסמוך ועומד בשורה אצל האבל :
Yoreh De'ah.393.3.1 תניא אבל שבת ראשונה שם [ דף כ " ג ]. ומ " ש פי' שבוע ראשונה וכו' כלומר אין פירושו בשבת ממש אלא פי' שבוע בלא שבת ויתבאר בסמוך : ומ " ש כגון למילה וכיוצא בו כלומר למצוה שאין שם שמחה ואצ " ל למצוה שיש שם שמחה כגון לשמוע ברכות שבחופה או בבית חתנים וכיוצא בו והא דאמר דאבל חייב בכל המצות היינו במצות שהוא חייב לעשות בעצמו כגון למול את בנו וק " ש ותפלה וכיוצא בו :
Yoreh De'ah.393.4.1 ומ " ש אפילו לא שלמו ג' שבועות וכו' פי' דאי מעת לעת קאמר הו " ל למימר שבעה ימים הראשונים אינו יוצא מפתח ביתו שניים וכו' מדקאמר שבת ראשונה משמע אפילו עומד באמצע השבוע מיד לאחר השבת כלתה לה שבוע הראשונה וכדלעיל בסי' ר " כ גבי נדרים עיין שם :
Yoreh De'ah.393.5.1 ולענין יציאת האבל לב " ה כתב הרי " ץ גיאת שיוצא אפילו בחול טעמו משום דאבל חייב בכל המצות ומצוה היא להתפלל בב " ה דכל מי שיש לו ב " ה בעירו ואינו מתפלל שם נקרא שכן רע . והראב " ד ס " ל כיון דיכול להתפלל בעשרה בביתו אינו חייב להתפלל בב " ה ולפיכך אפי' בשבת אינו יוצא ומפרש הא דקתני שבת ראשונה אינו יוצא היינו שבת ממש דאינו יוצא לב " ה אף בשבת מדקתני שנייה יוצא ואינו יושב במקומו דהיינו ישיבה בב " ה דאי לשוק מאי יושב במקומו איכא אלא לב " ה קאמר :
Yoreh De'ah.393.6.1 ומ " ש ואינו כדברי שניהם וכו' וה " ט דכיון שאין אבילות בשבת יוצא בשבת ופירוש שבת ראשונה אינו יוצא היינו שבוע הראשונה בחול אינו יוצא אבל בשבת יוצא :
Yoreh De'ah.393.7.1 ויושבין עמו לארץ כו' כתב במרדכי דמ " ק הא דקאמר דיושבין עמו לארץ משו' שרוב עם לא שני להו בלאו הכי ומשנה מקומו כדי שירגישו הכל וכו' ומביאו ב " י : כתב מהרש " ל על שינוי מקום אמרינן במ " ק בשבת רביעית הרי הוא ככל אדם ולא חילקו בין אביו ואמו לשאר קרובים אלא מנהג בעלמא הוא כפי חפצו של אדם לכבוד אבותיו וכן כתב מהר " ר מנחם מעיל צדק עכ " ל ונהגו שמשנין את מקומם כל היום עד אחר ברכו ואע " פ שמקצת היום ככולו אפ " ה נוהגין אבילות כל היום מפני הכבוד אף באבילות דשלשי' על שאר קרובים ואין לשנות מן המנהג וע " ל סוף סימן שצ " ה : כתב בהגהת אשיר " י בשם הא " ז מוהל שחל עליו יום המילה בימי אבלו בשלשה ימים הראשונים אל יצא מפתח ביתו ושאר כל הימים יתפלל בביתו ואחר כך ילך לבית הכנסת וימול ואבל מותר להיות בעל ברית ( פי' סנדק ) ויתפלל בביתו וכשמביא הנער לב " ה למולו ילך ויהיה בעל ברית ולאחר מילה לא יכנס עכ " ל ואי ליכא מוהל אחרינא ילך אפי' ביום ראשון רוקח וכ " כ ב " י ועיין בהגהת ש " ע :
Yoreh De'ah.394.1.1 אין מתקשין וכו' בסוף מ " ק [ דף כ " ז ] מימרא דרב יהודה אמר רב ומייתי עלה עובדא דההיא איתתא דהוי לה ז' בני ומיתו כולהו וגם היא מתה על דהוות קא בכיא ביתירתא ומיהו נראה דמי שמת בלא בנים יכול לבכות עליו טפי מג' והכי משמע בסוגיא דקאמר התם אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד ג' לבכי וז' להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקב " ה אין אתם רחמנים בו יותר ממני בכו בכה להולך להולך בלא בנים דסיפיה דקרא ארישיה קאי דקאמר אל תבכו יותר מדאי אבל בכו בכה יותר מדאי להולך בלא בנים :
Yoreh De'ah.394.2.1 וכתב הרשב " א בד " א וכו' וכן חכם וכו' פי' ל " מ בחכם שמת בעירו שהיו בוכין ומספידין עליו ז' ושלשים אין בוכין ואין מספידין עליו יותר אלא אפי' חכם שבא שמועתו לאחר י " ב חדש דאכתי לא בכו ולא הספידו עליו כל עיקר אפ " ה אין מספידין עליו לאחר יב " ח וכדאמרינן בפרק הערל גבי שאול :
Yoreh De'ah.394.3.1 א " ר לוי וכו' מז' ועד ל' כאילו עוברת לפניו בשוק כך הוא גירסת רבינו אבל בספרים שבידינו הגירסא הוא מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק וכך הוא באלפסי ופי' התוס' מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק עד יב " ח וכדאיתא בירושלמי דבסמוך דלאחר יב " ח חוזרת היא לתערה אבל לגירסת רבי' צריך לפרש דהך דרבי לוי מיירי בשאר קרובים ולפיכך אחר ל' אין לחוש דשוב אינה עוברת לפניו אפי' בשוה והך דירוש' מיירי באביו ואמו דכל אותן י " ב חדש הדין מתוח וכו' :
Yoreh De'ah.395.1.1 אבל כיון שעמדו וכו' הכי איפסיקא הילכתא בפרק אלו מגלחין ( מועד קטן דף י " ט ) דמקצת היום ככולו בין בזו ובין בזו י " א דוקא מקצת יום וכו' עד ככל היום כל זה כתב הרא " ש שם : מצאתי כתוב בהגה " ה כתב רשב " ם נוהגים העם לישב במקצת יום ז' ביום ממש ומה שיושב בלילה לא חשיב מקצתו ככולו וגם בשבת כשהוא שביעי לאבילות נוהג דברים שבצינעא כל הלילה ור " ת התיר בשעת הדחק אחר מקצת ליל ז' בדברים האסורים בו אבל אין נוהגין כן עכ " ה פסק ב " י כמ " ש בת " ה סימן רצ " ב דמי שמת אביו בר " ח ניסן לא סגי בנוהג אבילות במקצת יום כ " ט אדר שאחריו אלא צריך לנהוג אבילות עד שיכנס ר " ח ניסן וכתב עוד דנהגו להוסיף עוד כל אותו היום שמת בו אביו לנהוג בו דין יב " ח וכתב בזה ב' טעמים אחד משום דאומר בו קדיש וברכו ומתענה בו לכך נוהגים אבילות באותו יום לפ " ז היה נראה דאם חל בשבת כיון דאינו מתענה אע " פ דאומר קדיש אין להחמיר וכ " ש באשה דאינה אומרת קדיש דאין לה לנהוג אבילות כשחל בשבת לפי טעם זה אבל כתב עוד טעם שני דהיכא דמתענה ואומר קדיש וברכו ביום המיתה והוא מת היום ונקבר למחר דאבילות לעולם מיום קבורה מנינן לפי טעם זה ודאי אפי' חל בשבת חייב לנהוג אבילות של דין יב " ח כל אותו היום כיון דהוא יום דמישלם בו יב " ח ובין איש בין אשה צריך לנהוג אבילות כל אותו היום והכי נקטינן לחומרא מפני כבוד אביו ואמו . מיהו נראה דכשהשנה מעוברת דמותר ליכנס לבית המשתה לאחר י " ב חדש כדלעיל בריש סי' שצ " א אז אין נוהג דין י " ב חדש ביום שמת בו אביו אע " פ שאומר קדיש וברכו ומתענה בו ביום דמאחר דכבר נכנס למשתה והפסיק מאבילותו שוב אינו חוזר לאבילותו וכענין זה כתב הרמב " ן בדין מקצת היום ככולו אי סגי במקצת לילה עיין בספר ת " ה בדף ע' ע " ב :
Yoreh De'ah.396.1.1 כתב הראב " ד אבל שלא נהג אבילותו וכו' כן כתב הרמב " ן בשמו בסה " ת [ דף ע' ע " ד ] והביא ראיה לדבריו וכ " כ הרא " ש פרק אלו מגלחין : ומ " ש חוץ מן הקריעה וכו' לע " ד איכא להסתפק היכא שהיה אנוס כגון שהיה חולה ומסוכן שאי אפשר לקרוע או כגון שאין דעתו צלולה ומיושבת עליו וחזר לבוריו ולדעתו אחר ז' שמא חשוב עכשיו כשעת חמום דלא דמי לשוגג או מזיד דעבר שעת חמום כיון שהיה בריא בשעה ששמע שמת לו מת ונתחייב באותה שעה אבל זה שהיה חולה ומסוכן לא נתחמם אלא בשעה שחזר לבוריו ודעתו צלולה ומיושבת ובאותה שעה חלה עליו חובת קריעה וכך דעתי נוטה :
Yoreh De'ah.396.2.1 ומ " ש בשם הרא " ש דוקא שלא נהג וכו' בתשובה כלל כ " ז דין ד' :
Yoreh De'ah.396.3.1 מי שמת אביו או אמו והיה קטן באותה שעה והגדיל וכו' כתב ב " י ורבי' ירוחם אחר שהביא דברי הר " מ ודברי הרא " ש כתב ומ " מ דברי הר " מ רבו דברי קבלה הן כ " ש להחמיר ואינו נ " ל דהא קי " ל הלכה כבתראי וקי " ל הלכה כדברי המיקל באבל הילכך נקטינן כדברי הרא " ש עכ " ל . וכ " פ בש " ע ולפענ " ד דיש להשיב על דברי ב " י שאע " פ שהלכה כדברי המיקל באבל היינו דוקא בשכנגדו חלוק עליו אבל לא כנגד רבו דפשיטא דשומעין להרב אפי' בא להחמיר והתלמיד מיקל דשומעין לרבו דלא כמה שהבין ב " י מדברי הר " י במ " ש כל שכן להחמיר דרצ " ל דיש לשמוע למהר " ם דמחמיר אע " פ שלא היה רבו של הרא " ש וע " כ השיג עליו ממאי דקי " ל הלכה כדברי המיקל באבל דליתא אלא ה " ק וכל שכן ששומעין לרבו היכא דרבו מחמיר וכ " כ הרא " ש גופיה בפרק בתרא דתענית בדין דבר שבצינעא כשחל ט " ב בשבת דר " י א " ז מווינא מחמיר ומהר " ם תלמידו מיקל וסוף דבריו מיהו נכון להחמיר כדברי מורי אפי' הוא מיקל ואני מחמיר היה לנו לעשות כדבריו וכ " ש שהוא מחמיר ואני מיקל אלמא דאפי' באבילות ישנה ומדרבנן אין להקל מטעם הלכה כדברי המיקל באבל אלא אין הלכה כתלמיד במקום רבו כלל אפי' נחלקו בסברא כ " ש כשהרב מודה כמו שהיה מקובל מרבותיו והתלמיד נחלק עליו מסברתו וראייתו דאין שומעין לתלמיד ואע " פ שמהר " מ כתב וז " ל נ " ל שחייב להתאבל משהגדיל וכו' על הראיות שהביא לדין זה אמר נ " ל שבכך וכך יש להביא ראיה אבל גוף הדין היה מקובל מרבותיו כך נראה לפי דעת הר " ר ירוחם שאמר שמהר " ם דברי קבלה הן ועוד נראה דמה שמביא הרא " ש ראיה מפרק מי שהיה טמא בגר שנתגייר בין ב' פסחים וכן קטן שהגדיל בין ב' פסחים דפליגי ביה רבי ור' נתן דמשמע דכל היכא דאינו אלא תשלומין כי הכא גבי אבילות דהוי תשלומין לאבילות שהיה לו לעשות א " כ הכא כיון דידע ולא נתחייב בה לא שייך ביה תשלומין וה " נ גבי מצות ראייה פ " ק דחגיגה [ דף ט' ] בחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דלא שייך ביה תשלומין כיון דלא הוה בר חיובא ביום ראשון ואין לדחות ולומר דלא דמי להכא דדוקא במצוה דאורייתא דקרבן פסח ומצות ראייה אמרינן כיון דנדחה נדחה לגמרי אבל לא במצוה דרבנן דשפיר איכא למימר דרבנן תיקנוהו שלא יהא נדחה וה " א בהגה " מ ספ " ד דהל' אבל וסמ " ק ס " ס נ " ז בדין אונן במ " ש די " א כיון דנדחה שלא הבדיל במ " ש שוב לא יבדיל ומביאין ראיה מהך דחיגר ודחה דבריהם משום דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן ותו איכא לתמוה בדברי ב " י והוא שמחלוקת זו בהבדלה כתובה באשיר " י בברכות ר " פ מי שמתו דמביא דברי רבי' יהודה שפוסק שאין להבדיל ביום א' דכיון שנדחה נדחה וראיה מהך דחגר ומהר " ם נחלק עליו והרא " ש קיים ד " ר יהודה וראייתו וכבר מבואר דחייב הראייה מהך דהחגר מטעם דאיכא לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכדפרישית והרי לך דכמחלוקתן בהבדלה כך נחלקו בקטן שהגדיל דטעם אחד וראיה אחת לשניהם דלמהר " ם צריך להבדיל ביום ראשון ואינו נדחה וכן בקטן שהגדיל חייב באבילות דאין דחוי למצות בדרבנן ולהרא " ש ורבי' יהודה יש דיחוי אפי' בדרבנן וא " כ קשה על מ " ש בש " ע דבסימן שמ " א פסק כמהר " ם דחייב להבדיל ביום א' וכאן פסק כהרא " ש בקטן שהגדיל דפטור והפסקים סותרין זו את זו ואין להם יישוב ולפענ " ד דהעיקר כמהר " ם דאינו נדחה לא בהבדלה ולא בקטן שהגדיל כיון דמצוה דרבנן נינהו הם תקנו שלא יהא נדחה ומ " ש עוד הרא " ש לדחות ראיית מהר " ם מכיסוי הדם משום דאיכא לחלק בין מצוה הנדחית לגוף הדחוי וכו' גם מהר " ם סובר כך אלא דמביא ראיה מאחר דאשכחן נמי לפעמים דאין דחוי אצל מצות אפי' בדאורייתא כגון בכסוי הדם ובזר ששימש אע " פ שיש לחלק כמו שמחלק הרא " ש בין מצוה הנדחית לגוף הדחוי מ " מ איכא ראיה דבדרבנן מיהא לא אמרינן כלל כיון דנדחה נדחה ואם לא היינו מוצאים בשום פעם דאמרינן אין דחוי אצל מצוה בדאורייתא אלא בכל ענין יש דחוי לא היה ראוי לחלק ולומר דבדרבנן אין דחוי השתא דבדאורייתא נמי אשכחן זימנין דאין דחוי א " כ בדרבנן אמרינן שפיר בכל דוכתא דאין דחוי דאין סברא לומר שום דחוי בדרבנן וכדפרישית דכיון שהם תקנוהו תקנוהו בכל ענין ולא חילקו ובתשובה הארכתי יותר בס " ד :
Yoreh De'ah.397.1.1 כתב הרמב " ן שמתאבלין על פי עד אחד וכו' וכן פסק בש " ע וז " ל הרמב " ן בספר ת " ה [ דף ע " ט ע " ג ] דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי כדאמרינן גבי קידוש החדש דעד אחד מהימן מ " ט כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי כדאיתא בפרק אם אינן מכירין וה " נ אמרינן בפרק האשה רבה גבי עד אחד ביבמה לשוק וראיה לדבר ממעשה דר' חייא בפרק אלו מגלחין ( מועד קטן דף כ ) דהימניה לרב דמתו אחיו ואחותו ונהג עליהם יום אחד שמועה רחוקה ואע " ג דהוא יחיד וקרוב ולא בדרך עדות אלא ברמיזה בעלמא אלמא בכה " ג לא בעינן עדות ברורה וזה הכלל כל עדות שמשיאין האשה על פיו קרובים מתאבלין עכ " ל ולפע " ד דמ " ש וזה הכלל וכו' כך כוונתו דאי איתא דבמקום שמשיאין את האשה ע " פ עדות זו דאין הקרובים מתאבלין א " כ בחזקת חי מחזקינן ליה ודאי דלא היו משיאין האשה לאיש אחר דהו " ל תרתי דסתרי אהדדי אלא בע " כ צ " ל דכשמשיאין האשה ע " פ עדות זו כ " ש דמתאבלין עליו א " כ בעלמא נמי היכא דאין משיאין האשה על פיו כגון שאין לו אשה נמי הקרובים מתאבלין דפשיטא דאין דין אחד חלוק פעם מתאבלין דנאמן הוא בעדותו ופעם אין מתאבלין דאין נאמן בעדותו זה דבר דאין לו שחר אלא בע " כ לעולם נאמן וה " נ . ולפ " ז ג " כ כשאחד כותב לחבירו שמת פלוני נמי מתאבלין כיון דמשיאין האשה ע " פ כתב של ישראל שמצאו שכתוב בו פלוני מת כמבואר בא " ה סי' י " ז מיהו בזה צ " ע במעשה שבא לפנינו שכתבו לאחד ממרחקים שפלוני מת ואיכא ספק אם הוא תוך ל' או לאחר ל' אם חייב להתאבל מספק ונראה דחייב להתאבל דאע " ג דבשאר ספיקות אינו חייב להתאבל דהא דתני הספיקות מתאבלין עליהן היינו דוקא ספק בן ז' לאחרון ספק בן ט' לראשון מטעם דגנאי היה הדבר אם לא היו מתאבלין עליו לא זה ולא זה כדכתב המרדכי בסוף מ " ק וב " י מביאו לעיל בס " ס שע " ד אבל שאר ספיקות אין מתאבלין כגון ב' אומרים מת וב' אומרים לא מת כדכתב המרדכי ומביאו ב " י אפ " ה נראה דכאן יש לחלק דהתם מחזקינן ליה בחזקת חי ואמרינן לא מת אבל הכא אדרבה מטעם חזקת חי צריך הוא שיתאבל דאמרינן מקרוב מת ועדיין הוא תוך ל' וכדתנן בפרק כל הגט המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים והארכתי בתשובה בס " ד וכן הראו לי בתשובת בן ל " ב שהורה כך מטעם זה . אחר כמה שנים אירע מעשה אחר הגיע כתב מהרב שבויניציא " ה להחכם הרופא מהר " ר שמואל כ " צ מקראקא שמת אחיו בסתם והיה ספק שמא הוא תוך ל' כי מיום הכתיבה לא היה כי אם כ " ו יום עד הגיע הכתב לקראקא והורתי בזו דא " צ לנהוג אבילות דאי איתא דאפשר היה שיגיע הכתב לידו בתוך ל' לא היה כותב הרב בסתם מת אחיו אלא היה מבאר בכתבו באיזה יום בחדש מת כדי שיתאבל אם יגיע הכתב לידו תוך ל' אלא בע " כ ידע הרב מוויניצא " ה דאי אפשר שיגיע הכתב לידו תוך ל' וראייה מהא דתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפי' הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנים משום דחזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו וכדאיתא בפרק כל היד ( נדה דף טו ) אבל בסתם אדם שכותב לחבירו בסתם מת אחיך צריך להתאבל עליו דמוקמינן ליה בחזקת חי ושמא תוך ל' הוא והכותב לא דק :
Yoreh De'ah.398.1.1 בענין האבילות כו' אם הוא יום מיתה אז הוא דאורייתא כתב ב " י כלומר אם הוא יום מיתה וקבורה הוא דאורייתא לדעת הגאונים וכו' עכ " ל ודבר פשוט הוא שכל זמן שלא נקבר אין שם אבילות אלא משיסתם הגולל כדלעיל בריש סימן שע " ה וא " כ בע " כ הא דקאמר הכא דהאבילות הויא דאורייתא ביום מיתה אינו אלא כשנקבר בו ביום שמת ונסתם הגולל :
Yoreh De'ah.398.2.1 ומ " ש וכ " כ הרמב " ם אלא שכתב אשתו בכלל אותם שהם מד " ס והוא ודאי מן התורה וכו' פי' רבינו בא להשיג על מ " ש הרמב " ם בסתם דאשתו הוא מד " ס דפי' מד " ס הוא כלומר מדבריהם והא ליתא דגדולה ודאי מן התורה הוא כדילפינן משארו אין שארו אלא אשתו ואף על פי דקטנה הוא מדבריהם דתקינו לה רבנן נשואין ליתומה קטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר מ " מ לא היה לו להרמב " ם לומר בסתם שאשתו הוא מד " ס כיון דגדולה הוא מן התורה ומיהו ידוע דרכו של הרמב " ם שכל מה שאינו מפורש בתורה אע " פ שהוא מן התורה ממדרש חכמים כגון הכא דדרשינן אין שארו אלא אשתו בין לענין טומאה בין לענין אבילות מד " ס קרינן לה ורצונו לומר דאם היא גדולה הוי מן התורה אלא דאתיא ממדרש חכמים שזה נקרא ד " ס לדעתו ז " ל ולקטנה הוי מד " ס ממש כלומר מדבריהם דאין לו עיקר בתורה וכ " כ ב " י והוא דבר פשוט :
Yoreh De'ah.399.1.1 הקובר מתו קודם הרגל וכו' בפרק אלו מגלחין ( מועד קטן דף י " ט ) תנן הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שבעה שמנה ימים בטלה הימנו גזירת ל' וכו' ובגמרא מייתי ברייתא דחכמים פליגי ואמרי דגזירת ז' בטלה אפי' לא היה אלא יום אחד ואפי' שעה אחת וכתב הרי " ף והרא " ש ואסיקנא דהכי הילכתא ועוד כתב הרא " ש שהראב " ד הכריח מהך ברייתא מדפליגי בקיים כפיית המטה אי בעינן ג' ימים אי סגי בשעה אחת שמע מינה דאין הרגל מפסיק אלא א " כ נהג אבילות דאי אפילו לא נהג כלל לא הו " ל למתני קיים כפיית המטה אלא הו " ל למתני הקובר מתו כלישנא דמתני' אלמא קיים אין לא קיים לא ומה שלא פירש במתני' קא מפרש בברייתא ועיין בב " י הביא ל' הראב " ד בריש סי' שצ " ו וז " ש רבינו ודוקא שנהג אבילות וכו' וכן מ " ש רבינו וכל שכן אם לא ידע במיתת המת וכו' רצונו לומר דלא ידע קודם הרגל אלא משנכנס הרגל נודע לו לפיכך עולין לו ימי הרגל למנין ל' כיון שנהג אבילות ברגל בדברים שבצינעא אבל אם לא נודע לו משנכנס הרגל אין ימי הרגל עולין לו אלא מאותו יום שנודע לו שנהג דברים שבצינעא אבל מקמי הכי דלא נהג דברים שבצינעא אינן עולין לו וכ " כ בספר המאור וז " ל ואי איכא מקרובי המת מאן דאתיא ליה שמועה ביום י' שלאחר החג אי הויא ליה כשמועה קרובה או כשמועה רחוקה יש מן החכמים שנסתפקו לו זה הדבר ותלה הדבר להקל משום דהויא ליה ספק אבילות וכדברי המיקל באבילות נקטינן ולדעתי נ " ל בזה הדבר להחמיר שאין הדברים נראין שיעלה הרגל למי שלא בא לו עדיין שמועת המת וכו' והאריך בראיות וטעמים ונלפע " ד דהחכמים שהורו להקל נסתפקו במ " ש הראב " ד דדוקא מנהג אבילות שעה אחת הוא דמפסיק דשמא אפי' לא נהג אבילות כלל כיון שקבר מתו שעה אחת קודם הרגל מפסיקו וא " כ בשנקבר ערב הרגל דקי " ל יום א' לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן כ " א יום וט' ימים אחר החג הו " ל שלשים השתא לפ " ז כד אתיא ליה השמועה ביום עשירי שלאחר החג הו " ל ל " א וחשבינן ליה שמועה רחוקה או שמא כיון שלא נהג כלל אבילות אין החג מפסיק וגם אינו עולה והו " ל ספק אבילות והכריח בעל המאור להחמיר משום דדבר פשוט הוא דאינו מפסיק ואינו עולה לו הרגל למי שלא ידע במיתת המת וכדכתב הראב " ד גם הר " ר ירוחם ונמוקי יוסף הסכימו לדברי הראב " ד ובעל המאור וכך הוא דעת הרמב " ן בסת " ה [ דף ע " ו ע " א ] והכי נקטינן וכתב מהרש " ל לפי זה היכא דמת ביום א' ונקבר ביום ב' אע " פ שהקרובים שהיו אצל הקבורה מונין מיום הקבורה כי אז היתה סתימת הגולל מ " מ אותן שלא היו אצל הקבורה ולא נודע להן המת עד שהגיע יום ל' מיום הקבורה א " צ לנהוג אבילות כיון דיום שמיעה דידהו הויא יום ל " א מיום המיתה והו " ל שמועה רחוקה דלגבי דין שמיעה יום המיתה הוא עיקר וכדתנן הריני כיום שמת בו אבא הריני כיום שמת בו גדליה ב " א :
Yoreh De'ah.399.2.1 ומ " ש אפי' לא נהג אלא דברים שבצינעא כגון ששמע שמועה קרובה ביום שבת כו' כ " כ המרדכי במ " ק וכ " כ הגהת מיי' והאריך בזה הביאו ב " י לקמן סימן ת " ב :
Yoreh De'ah.399.3.1 הקובר את מתו ברגל בחה " מ כו' כלומר דאילו בי " ט איכא לחלק דבי " ט שני נוהג אנינות אבל בראשון אינו נוהג אנינות אא " כ רוצה לקברו ע " י עממים אבל בח " ה אין חילוק לעולם נוהג אנינות וע " ל סי' שמ " א ס " ב וכן פי' ב " י . ומ " ש ולאחר שיקבר נוהג דברים שבצינעא ה " א בכתובות ( דף ד ) דא " ר יוחנן אע " פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג וכתבו התוס' לשם דה " ג פסקו הלכה כרבי יוחנן והרמב " ם היה גורס בההיא דר' יוחנן בשבת במקום מועד וסבר דוקא שבת כיון דעולה ואינו מפסיק נוהג בו דברים שבצינעא אבל רגלים דמפסיקין ואינן עולין אינו נוהג לא בצינעא ולא בפרהסיא וכתב הרמב " ן בסת " ה [ דף ע " ד ע " ג ] דאנו סומכין על דברי הראשונים שדבריהם דברי קבלה כ " ש שהגירסא הכתובה בכל הספרים היא במועד ועוד האריך וע " ש ולכן כתב רבי' ולא נהירא והכי נקטינן לאיסורא ואפ " ה נראה דלא חיישינן למימר דילמא כיון דאיכא מורי הוראה דמתירין לו דברים שבצינעא א " כ קילא ליה הך אבילות וצריך שמירה שישן הוא בין האנשים וכו' וכדחיישי' גבי חתן דלא אמרינן קילא ליה אלא היכא דאיכא תרתי דקילא ליה ואיכא נמי אפושי שמחה וע " ל בסי' שפ " ב סעיף ד' ה' ו' :
Yoreh De'ah.399.4.1 ומ " ש והרגל עולה למנין ל' וכו' נראה דמ " ש ולא אמרינן דחג ש " ע מבטל וכולי ה " ק לא אמרינן דמבטל לגמרי היכא דקברו לפני הרגל אלא אינו עולה אלא לז' וכן בקברו ברגל לא אמרינן דמבטל ממנו ז' ממנין ל' אלא אינו עולה לו אלא ליום אחד דבין בזו ובין בזו אין ש " ע מבטל אבילות דכל אחד לפי עניינו אבל מהרש " ל בתשובה סימן ה' למד מל' רבינו דדוקא מבטל הוא דאינו מבטל הא לענין עליית ז' ימים למנין השלשים שפיר עולה דאם לא כן לאשמועינן דאפי' אינו עולה כי אם ליום אחד כ " ש דאינו מבטל עכ " ל ואין זה קושיא כלל דרבינו כתב ל' דאינו מבטל דמשמע הא והא כדפרישית דאינו מבטל לגמרי בקובר מתו לפני הרגל וגם אינו מבטל ממנו ז' בקובר מתו ברגל והכי משמע לשונו שאמר והרגל עולה וכו' אפי' קברו בחג ולא אמרינן דחג שמיני עצרת מבטל וכו' דה " ק לא מיבעיא בקברו קודם החג דאינו מבטל לגמרי אלא אפי' קברו בחג אינו מבטל ממנו ז' ועוד איכא לתמוה דלפי פי' מהרש " ל היאך תולה רבי' דין זה דאינו מבטל לגמרי אבל עולה למנין ז' בקובר מתו בתוך הרגל הלא אפי' בקוברו לפני הרגל נמי כך הדין כמ " ש אח " כ וזה הכלל וכו' ועוד דהתוס' פרק אלו מגלחין בד " ה הקשה בתוס' הרב [ דף כ " ד ] פסקו להדיא דאינו עולה אלא ליום א' וכ " כ המרדכי וכ " כ ב " י ע " ש הגהת מיי' וטעמם נכון דכיון דלא אשכחן בתלמודא דש " ע עולה לו למנין ז' אלא בקובר מתו לפני הרגל א " כ איכא למימר התם שאני כיון דכבר בטל ממנו הרגל גזירת ז' וגם ז' ימי החג עלו לו למנין ל' הילכך גם ש " ע חשוב כז' למנין ל' אבל בקובר מתו ברגל דלא בטל ממנו כלום אין כח לש " ע שיהא חשוב כז' למנין ל' עד שימנה תחלה ז' ימי אבילות ודבר זה הוא פשוט והרב ז " ל דחהו מדחי אל דחי ואינו מתיישב כלל לפע " ד ע " כ נראה כמו שפסקו התוס' והמרדכי והגהת מיי' הכי נקטינן דלא כמהרש " ל :
Yoreh De'ah.399.5.1 ומ " ש ולאחר הרגל מתחיל למנות ז' וכו' עד מלאכתו נעשית ע " י אחרים בג' ימים אחרונים של אבל פי' אחרים עושים מלאכתו בבתיהם אבל לא בביתו של אבל ומיהו עבדיו ושפחותיו עושין לו בצינעא בתוך ביתו וכתב ה " ר ירוחם דכן הדין באותם הימים שנשארו מן הרגל אחר קבורה לענין מלאכה המותרת במועד אפי' אינו דבר האבד שמלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם ועבדיו ושפחותיו עושין ל בצינעא בתוך ביתו ואם הוא דבר האבד מותר לעשות בעצמו ע " כ ומביאו ב " י וכ " כ התוס' פרק אלו מגלחין סוף ( מועד קטן דף י " ט ) בד " ה ומלאכתו נעשית והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.399.6.1 ומ " ש ואין רבים מתעסקים בו לנחמו וכו' פירש ב " י על שם הירושלמי דדוקא קאמר ואין רבים מתעסקים בו לנחמו דעסקי דברי תנחומין הוא דאין צריך לנחמו מנין הימים שניחמוהו ברגל אבל מראים לו פנים מפני הכבוד כדרך שמראים פנים לאבל בשבת מפני הכבוד והכי משמע לישנא דקאמר אין מתעסקים בו לנחמו דדוקא לנחמו לא אבל מראים לו פנים וכך פסק בש " ע והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.399.7.1 ואם נהג שבעה וכו' וכן אם חל יום שמנה בשבת שבערב הרגל וכו' בפרק ואלו מגלחין ( מועד קטן דף י " ט ) פליגי תנאי בחל יום שבעה בערב הרגל ואיפסיקא הילכתא כאבא שאול דמקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן ומודים חכמים לאבא שאול כשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל שמותר לגלח ע " ש ואיכא לתמוה אמ " ש רבינו וכן אם חל יום שמנה בשבת דמשמע דלא זו אף זו קאמר והא ליתא דבחל יום שבעה בערב הרגל פליגי ביה ובחל יום שמנה בשבת אף חכמים מודים לאבא שאול ונראה ליישב דקשיא ליה לרבי' לאיזה צורך קאמר תלמודא דמודים חכמים לאבא שאול כשחל ח' שלו להיות בשבת ערב הרגל דמאי נפקא מינה אפילו לא יהיו מודים הלא הלכה שאול אלא בע " כ דאיכא סברא איפכא ולמימר דע " כ לא קאמר אבא שאול דמותר לספר ולכבס ולרחוץ משום דיום ז' עולה לו לכאן ולכאן אלא בחל יום שביעי בערב הרגל דעולה תחלתו ליום ז' וסופו כיון שנכנס הרגל עולה לתחלת ל' ומבטל ממנו גזירת ל' אבל בחל יום שמנה בשבת שבערב הרגל דהשתא סוף יום שביעי בע " ש כיון דאינו סמוך לרגל אין סופו עולה לו לתחלת ל' ולא הותר לו לספר ולכבס לכך קאמר תלמודא דהך סברא ליתא אלא קושטא דסברא דאפי' חכמים מודים בהא לאבא שאול והשתא ניחא דכתב רבינו תחלה דין חל יום ט' בערב הרגל דיום ז' עולה לו לכאן ולכאן ואח " כ כתב וכן אם חל יום ח' כו' בדרך לא זו אף זו משום דאיכא סברא איפכא לומר דדוקא כשחל יום שבעה בערב הרגל הוא דעולה לכאן ולכאן אבל לא כשחל יום שמנה בשבת שבערב הרגל להכי קאמר דליתא אלא אף כשחל יום שמנה בשבת שבערב הרגל עולה לו לכאן ולכאן וכיוצא בזה כתבתי בסייעתא דשמיא ליישב דברי רבינו בח " מ ריש סימן ס " ב וע " ש אחר שכתבתי זה נזכרתי שכבר הקשה ב " י קושיא זו בא " ח סימן תקמ " ח ולא השיב כלום ע " ש :
Yoreh De'ah.399.8.1 ואם חל יום ששי או יום ראשון שלו ערב הרגל מותר לו לספר ולכבס וכו' והרמב " ם כתב שאינו מותר לא לגלח ולא לרחוץ וכו' שם אמר רב הונא הכל מודים כשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב ומפרש רבינו במ " ש בהגהות סמ " ק דהא דנקט יום שלישי דוקא שלישי קאמר משום דלתנא דמתני' אין הרגל מבטל האבילות אלא בקובר מתו שלשה ימים קודם הרגל הואיל ועיקר האבילות אינו אלא ג' ימים וקאמר רב הונא דלדידיה ג' שלימים בעינן עד הלילה ופירש " י ואז רוחץ כל גופו בצונן או פניו ידיו ורגליו בחמין או בחש " מ כל גופו בחמין אבל בערב קודם הלילה אסור כיון דאפשר לו לרחוץ בליל י " ט אבל כבוס דאסור בי " ט שרי ביום ואסור ללבשו עד הלילה שכך פירש הראב " ד ולפ " ז למאי דקי " ל כחכמים דאפילו שעה אחת קודם הרגל מבטל ממנו גזירת שבעה אין חילוק בין יום שלישי ליום ראשון או יום ששי דבכל ענין אינו רוחץ עד הלילה ומותר לכבס כסותו ביום וללבשו בלילה וכך כתב הרי " ף והרא " ש לשם וכן כתב הרמב " ם פ " י דאבל אלא דהרי " ף והרא " ש לא כתבו הלכך אין מותר לרחוץ עד דעל רגל ולא הזכיר כבוס כלל אלא רחיצה ועד דעל רגל משמע ודאי דלא שרי רחיצה עד הלילה והרמב " ם גם הוא כתב וז " ל ואינו מותר לרחוץ ולסוך ולעשות דבר עד שיכנס י " ט אלא דאינו מתיר אלא בלילה ומיהו מפורש בדבריו דאוסר גם הכבוס כל היום כמו רחיצה וז " ש רבינו דריב " א חולק אסברא ראשונה בתרתי חדא דכבוס אסור ביום כמו רחיצה אידך דשניהם מותרים סמוך לחשיכה וא " צ להמתין עד הלילה והרמב " ם אינו חולק אלא בחדא דאוסר כבוס ביום כמו רחיצה ומודה לסברא הראשונה דאסור לרחוץ עד הלילה מיהו עכשיו נהגו היתר ברחיצה לאחר מנחה וכ " כ בהגהות מיימוני פ " י בשם מהר " ם וכמה גדולים והביאו ב " י בא " ח סימן תקמ " ח וכן כתב מהרא " י בת " ה סימן רפ " ז דנוהגים היתר לרחוץ בחמין סמוך לערב אפילו לא נהג אבילות אלא שעה אחת לפני הרגל וכתב עוד שלפי זה כשחל שבת בערב הרגל ומת לו מת בע " ש מותר נמי לרחוץ בחמין בע " ש ע " ש וכ " כ בהגהות ש " ע כאן דאפילו בחל יום א' דאבילות בערב הרגל מותר לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשיכה וכן נוהגין אך קשה ממ " ש בהגהות ש " ע בא " ח סימן תקמ " ח דלדידן דנוהגין איסור רחיצה כל ל' אסור לרחוץ דהא הרגל לא בטל ממנו אלא גזירת ז' וה " ה לענין כבוס במקום דנוהגין איסור כיבוס כל שלשים עכ " ל וא " כ דבריו סותרין זא " ז וצ " ל דמ " ש הרב בהגה " ה בא " ח ולדידן דנוהגין איסור רחיצה וכו' ה " ק דלפ " ז כשחל אחד מימי האבילות חוץ מהשביעי בערב הרגל לדידן אסור הוא לרחוץ דהא לא בטל ממנו רק גזירת ז' וה " ה לכבוס וכו' כלומר כך הוא ראוי להורות לדידן אבל כאן כתב דאע " ג דכך היה ראוי להורות לדידן מ " מ המנהג אינו כן אלא אפילו לא נהג אבילות אלא שעה אחת לפני הרגל רוחצין אחר המנחה סמוך לחשיכה וצ " ל דמתחלה לא קבלו עליהם לנהוג איסור רחיצה וכבוס כל ל' אלא כשאין שם הפסקה של רגל אבל כשהרגל מפסיק אוקמוה אדינא דתלמודא דרוחצין לערב אחר המנחה סמוך לחשיכה וא " כ יהיה דעת הרב בהגהות ש " ע כדעת כל האחרונים והכי נקטינן עוד כתב לשם ב " י על מ " ש לשם רבינו וכן כאן דבחל יום ראשון או ששי בערב הרגל דמותר לספר ולכבס דהוא דבר תמוה דהא כתב להדיא דאינו מותר לגלח אלא בחל יום שביעי ערב הרגל מטעם דיום שביעי עולה לכאן ולכאן אבל יום ששי לא והיה נראה בעיני ב " י דוחק לומר שהוא ט " ס ורצה ליישבו בלי טעות ולא התיישב לו והניחו בצ " ע אבל אין ספק שט " ס הוא כי כן נמצא בספרים ישנים מותר לכבס וכן מ " ש בדברי רבינו בשם הרמב " ם שאינו מותר לא לגלח ולא לרחוץ וכו' עד שנכנס י " ט הוא ט " ס אלא צריך להיות שאינו מותר לא לרחוץ וכו' והוא דבר פשוט ומפרש כך למי שמעיין בספר הרמב " ם עצמו וכתב הרב בהגהות ש " ע דאף על פי דלא נהגו לספר בחל שביעי בערב הרגל אלא סמוך לחשיכה מכל מקום בערב פסח עדיף טפי לגלח קודם חצות הואיל ואחרים אסורים לגלח אחר חצות אם כן אנוס הוא קצת כיון שאינו יכול לגלח אחר חצות לכך מותר לו לגלח קודם חצות ולמד כך ממ " ש הר " י מינץ בתשובה סימן ד' ומה שכתב ב " י בשם תשב " ץ דבחל יום ששי בע " פ דאין אבילות נוהג בו הוא תמוה דהא אפילו שעה אחת מפסיק ואפי' אינו ע " פ ואפשר דבע " פ התיר טפי לכבס ולרחוץ אפילו ביום קודם מנחה והא דקאמר יום ששי לאו דוקא דאפילו ביום ראשון היה מתיר אלא דמעשה שהיה כך היה ובזה מיושב מה שהיה קשה לבית יוסף ועוד כתב בתשב " ץ על אבל שחל יום שלישי בערב יום כפור ונצטווה לרחוץ אבל לא ללבוש לבנים דוקא ביום שלישי מותר פחות מכאן לא והקשה בית יוסף דאין לזה סמך ולא ראיה ובאורח חיים סימן תר " ו ביאר דבריו דקשיא ליה מפני מה התיר הרחיצה תוך שבעה משום מנהג שנהגו לרחוץ בערב יום כפור וכבר התבאר בס " ד לשם כל הצורך ע " ש : והא דרגל מבטל גזירת שלשים וכו' איכא לתמוה דכאן משמע דס " ל כספר המצות ולעיל בסימן ש " ץ ס " ה פסק בסתם דלא כספר המצות ויש לומר דלעיל סתם דבריו לחומרא ע " פ דעת הרבה פוסקים שחולקים על ס " ה וכאן לא כתב אלא מיהו איכא ס " ה דמיקל בזה ועל כן היכא דנהוג כמותו לקולא לא ישנו מנהגם :
Yoreh De'ah.399.9.1 ר " ה ויום הכפורים חשיבי כרגלים וכו' ויום טוב שני של עצרת עולה למנין י " ו כיון שאנו בקיאין בקביעותא דירחא וכו' לכאורה משמע דבראש השנה אין יום שני עולה למנין כיון דלאו משום מנהג הוא נקבע והכי נמי משמע קצת מלשון הרמב " ם הביאו בשלחן ערוך אצל המקומות שעושין ב' ימים טובים מונה השבעה מיום טוב שני האחרון אף על פי שאינו נוהג בו אבילות הואיל ומדבריהם הוא עולה לו מן המנין מדכתב המקומות וכו' משמע דדוקא בשני ימים טובים של גליות שהוא משתנה לפי מנהג המקומות אבל ראש השנה דעושין אותו שני ימים בכל מקום אינו מונה אלא מיום שלאחריו דכיומא אריכתא נינהו וגדולה מזו כתב רבינו בשם בה " ג דאפי' בקובר מתו קודם ראש השנה לא נמנה יום שני דראש השנה ליום בפני עצמו למנין ל' מטעמא דהני תרתי יומא דראש השנה כיומא אריכתא דמיין וכן כתב הר " ר ירוחם להדיא ומביאו ב " י וכתב דדבריו הם לדעת בה " ג ולפי זה כל שכן בקובר מתו ביום ראשון של ראש השנה ונקבר בו ביום דאין מונין שבעה אלא מג' בתשרי ואילך מיהו נראה עיקר דמה שכתב רבינו גבי יום טוב של עצרת דיום שני עולה למנין משום דאנו בקיאין בקביעותא דירחא וכו' לא כתב כך אלא בקובר מתו לפני עצרת דשעה אחת לפני עצרת חשובה כז' ועצרת נמי חשוב כז' התם הוא דאי לאו דבקיאין בקיבועא דירחא לא היה לנו להקל עוד קולא ולמנות יום ב' דעצרת בפני עצמו דדי לנו קולא דב' ימים של עצרת חשובים כז' ולכן בר " ה דלאו משום מנהג עושין ב' ימים לא היה נחשב בפני עצמו אם היינו צריכין לחושבו אלא דאין אנו צריכין לחושבו כיון דאיכא ז' ימים בין ר " ה ליה " כ ויה " כ מבטל ממנו גזירת ל' אבל בקובר מתו ברגל דלא מקילי' אלא קולא זו דמתחילין למנות מיום שני הואיל שהוא מדבריהם ודאי דאף בר " ה דהוי מדבריהם מונין מיום שני גם מ " ש הרמב " ם המקומות וכו' איכא למימר דהרמב " ם אזיל לטעמיה דמחלק בין ב' י " ט של גליות לב' י " ט דר " ה להיכא דמת לו מת בי " ט שני דנהוג ביה אבילות בי " ט שני של גליות ובי " ט של ר " ה אינו נוהג דכיומא אריכתא דמיין אבל להרמב " ן והגאונים דאין חילוק ואף בי " ט שני דר " ה נהוג אבילות כיון שהוא מדבריהם כמ " ש בסוף סימן זה השתא איכא למימר דאף לדידן דנהגינן דלא נהיג אבילות בשום י " ט מכל מקום לענין התחלת מנין ז' בכל ענין מונין מיום שני בין בי " ט של גליות בין בי " ט של ר " ה הואיל וזה וזה מדבריהם הוא . ועוד נראה דאף להרמב " ם אין חילוק בין י " ט ב' של גליות לי " ט שני של ר " ה אלא להיכא שמת לו מת בי " ט שני דאין אבילות בר " ה כיון ששניהם יום ארוך ובשל גליות איכא אבילות אבל שיהא עולה למנין ז' מודה דעולה אף י " ט שני של ר " ה ותדע שהרי בקובר מתו בתוך הרגל דאינו נוהג אבילות כל הרגל ואעפ " כ כתב הרמב " ם גופיה די " ט שני עולה לו למנין ז' ומה דכתב הרמב " ם המקומות וכו' ר " ל כל המקומות שעושין ב' י " ט אפילו בא " י כגון ר " ה ולהוציא ממקצת גאונים דבא " י אין עושין רק יום א' אף בר " ה והכי משמע להדיא בהגהות מיימוני דעולה י " ט ב' של ר " ה למנין שבעה אלא דבמהרי " ל במסכת שמחות כתב דלא היה מורה להקל בי " ט של ר " ה אפשר דלא אמר בה כלל הוראה לא לאיסור ולא להיתר ולפעד " נ דבר פשוט דאין חילוק ואפילו בי " ט ב' של ר " ה עולה ואפילו היה י " ט שני האחרון בשבת כגון בי " ט של גליות אפ " ה עולה דלא גרע משמע שמועה קרובה בשבת דעולה ע " ל במ " ש סוף סימן ת' והארכתי בכל זה בתשובה בס " ד בראיות וטעמים וכאן מספיק הקיצור :
Yoreh De'ah.400.1.1 שבת אינו מפסיק וכו' משנה פרק אלו מגלחין ( מועד קטן דף י " ט ) ומ " ש שאי אפשר לשבת וכו' פי' קשיא ליה כיון דקי " ל כמאן דאמר אין אבילות בשבת אמאי אין דינו כמו הרגל ויהא ג " כ מפסיק ותירץ משום דאין שבעה בלא שבת וכ " כ הרמב " ן בסת " ה [ דף ע " ג ע " ג ] כלומר כיון דילפינן מקרא והפכתם חגיכם לאבל דאבילות שבעה כדלעיל ריש סימן שע " ה אי איתא דשבת מפסיק לא אשכחן כלל אבילות שבעה וקרא למאי אתא ואיכא למידק הלא אפילו את " ל דשבת מפסיק אשכחן ז' ימים כגון שמת ביום א' ונקבר בו ביום דיום שביעי שלו חל בשבת אי נמי שמע שמועה קרובה בשבת דיום שביעי שלו חל בערב שבת וי " ל דהיקישא דמה חג שבעה אף אבל שבעה מקרא מלא דיבר הכתוב דבכל אבל איכא שבעה .
Yoreh De'ah.400.2.1 ומ " ש ועולה שהרי קצת דיני אבילות נוהגים בו כו' פי' קשיא ליה אכתי כיון דאין אבילות בשבת למה הוא עולה ותירץ שהרי קצת וכו' :
Yoreh De'ah.400.3.1 ומ " ש הלכך חייב לנהוג בהן כמו בחול וכו' קשיא לי לישנא כיון דבתחלה קאמר שהן רשות היאך נמשך ממה שהן רשות דחייב לנהוג בהן אבילות ואפשר דה " ק דבעלמא בלא אבילות פח " ז חובה בשבת נת " ר רשות הלכך כשהוא אבל חייב לנהוג בהן דכיון דדברים שבצינעא נוהג בשבת א " כ חייב לנהוג בהן אבילות בשבת ומש " ה עולה וכ " כ התוס' פרק אלו מגלחין ( מועד קטן דף כ " ד ) בד " ה ושמואל לטעמיה דיש מפרשים כך ואע " ג דהתוס' כתבו אח " כ דא " צ לפרש כך מ " מ רבינו ס " ל דפירוש י " מ הוא עיקר והכי משמע להדיא מלשון הרא " ש שכתב נת " ר רשות יכול לנהוג אותן ואין בהם משום אבילות הלכך חייב לנהוג אותן כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות עכ " ל וכך צריך להגיה בלשון רבי' רשות ויכול לנהוג בהן [ ואין בהן משום ] אבילות וכו' ודו " ק כתב בש " ע גררתו חיה או הרגוהו לסטים ובשבת נתייאשו מלבקשו כיון דדברים שבצינעא נוהג בשבת עולה לו ליום אחד עכ " ל וה " א בירושלמי הביאו המרדכי במ " ק והוא דעת הסמ " ג בשם בה " ג דשבת עולה אפילו בתחלת המנין אע " פ שלא נהג אבילות שעה אחת לפני השבת וכן כתב במרדכי בשם תוספות ריב " ם ע " ש וכ " כ הסמ " ק וז " ל שמע שמועה קרובה בשבת שבת עולה ליום א' ולמחר קורע ונוהג ששה ימי אבילות וכתב בהגה " ה והו " ל יום ששי שביעי שלו ויקום מן האבילות בשחר ולא ינהוג אפילו דברים שבצינעא בשבת שלאחריו כלל ומיהו בתוס' מורי רבינו יחיאל ז " ל פי' דשבת אינו עולה בתחלת המנין וא " כ יתחיל למנות ז' ימי אבילות מן הראשון והו " ל שבת יום שביעי לאבילות וינהג דברים שבצינעא במקצת היום וצ " ע עכ " ל ההגה " ה ומביאו רבינו בסימן ת " ב וקשה דמ " ש מגררתו חיה וכו' וי " ל דס " ל לרבינו יחיאל דשאני ייאוש דבשעת הייאוש הוה כשעת קבורה משא " כ בשמועה רחוקה ודוחק ולענין הלכה אע " פ שמדברי מהרי " ק בשורש נ " ג נראה דהכריע כרבי' יחיאל כיון שהוא בתראה ורבינו פרץ בעל הגה " ת הסמ " ק הביא דבריו מכל מקום כיון דרבים נינהו דמקילין בעל ה " ג והסמ " ק והסמ " ג והמרדכי בשם ריב " ם וכך פסק בש " ע סימן ת " ב סעיף ז' הכי נקטינן ותו דהלכה כדברי המיקל באבל :
Yoreh De'ah.401.1.1 אין מניחין וכו' משנה בפרק אלו מגלחין ( מועד קטן דף כ " ז ). אין מניחין את המטה ברחוב להרגיל את ההספד ולא קורעין וכו' משנה שם [ סוף דף כ " ד ]:
Yoreh De'ah.401.2.1 ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלא וכו' פי' בכלים חשובים של כסף וזהב שלא יתביישו העניים אלא שמוליכין בסלים ולפיכך אפילו במועד אסור ומכל שכן בחול :
Yoreh De'ah.401.3.1 ולשאול בו טעם בחול כצ " ל ועיין פירושו בסימן שע " ו סעיף ד' :
Yoreh De'ah.401.4.1 כתב בשאלתות שאם מת לו מת בפורים וכו' לשון מהרש " ל וכתב מהרא " ק בהגה " ה וז " ל אבילות נוהג בר " ח חנוכה ופורים ובדבר זה שוין רבינו גרשום ומיימוני וספר המצות שלא מנו חכמים ימים שאין אבילות נוהג בהן אלא שבת ורגלים וראש השנה ויה " כ אבל ר " ח חנוכה ופורים לא תנן ומהר " ם הנהיג ברוטנבור " ק לאבל שינעול מנעליו וילך לבהכ " נ לשמוע מגילה ערבית ושחרית ובצאתו יחזור לאבילתו אבל הוא חייב לשלוח מנות לב' או לג' בני אדם כי הוא חיוב בכל המצות וכך העיד עליו בספר הפרנס ולא כי " ד שהעיד עליו שלא לנהוג אבילות בפורים ועוד כתב לשם שכך הורה מהר " ש הלכה למעשה וכך הורה מהרי " ל וכן המנהג ואל תשגיח במנהג מהר " א וכן קבלה שלא לנהוג בזה כמותו ומ " מ אם טעה אחד ולא נהג בהו א " צ להשלים אלא עולין לו מן המנין אפי' הזיד בכך דלא אמרינן דאינו עולה אלא כשאינו נוהג אבילות כל ז' אבל במקצת לא איכפת לן כדלעיל בסימן שצ " ו :
Yoreh De'ah.402.1.1 השומע שמת לו מת וכו' בפ' ואלו מגלחין ( מועד קטן דף כ' ) תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום א' איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה קרובה בתוך שלשים רחוקה לאחר שלשים דר " ע וחכ " א אחת קרובה ואחת רחוקה נוהגת ז' ול' ארבב " ח א " ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירין הלכה כרבים חוץ מזו שאע " פ שר " ע מיקל וחכמים מחמירין הלכה כר " ע דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל ומ " ש דביום ל' דינו כשומע בתוך ל' כ " כ הרי " ף בשם בעל הלכות ודלא כמי שהורה דדינו כשומע לאחר ל' וכן פסקו הפוסקים כהרי " ף :
Yoreh De'ah.402.2.1 ומ " ש ואם שמע מיום שלשים וכו' הכי אסיקנא שם בעובדא דרב ורבי חייא דא " ל אייבו קיים וכו' דשמועה רחוקה דאינה נוהגת אלא יום אחד אפי' מקצת היום ככולו :
Yoreh De'ah.402.3.1 ומ " ש ל " ש שמע ביום או בלילה פי' לענין ל' שמע בלילה חשוב ככל היום כדלעיל סוף סי' שצ " ה : ומ " ש ואפילו שמע על אביו ועל אמו שם בעובדא דרב חיננא אתיא ליה שמועה דאבוה מבי חוזאי וכו' :
Yoreh De'ah.402.4.1 ומ " ש וכתב הרמב " ן והני מילי לענין גזירת שבעה וכו' כלומר הא דשמועה רחוקה אינו נוהג אלא שעה א' אפי' באביו ואמו היינו דוקא לענין גזירת שבעה כגון נעילת הסנדל ורחיצה וכיוצא בו דברים שגזרו על שאר אבל שאסור בהם תוך ז' התם הוא דא " צ לנהוג אלא שעה אחת . ודיו בחליצת הסנדל כמ " ש בסמוך לענין גזירת שלשים וכו' פי' דברים שגזרו על שאר אבל תוך ל' דהיינו גיהוץ וכו' עד ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו והוא ע " פ דברי הרמב " ן שהסכים הרא " ש עמהם הביאם רבינו בסוף סימן שפ " ט :
Yoreh De'ah.402.5.1 ומ " ש לפיכך אם באת לו שמועה על אביו ועל אמו לאחר י " ב חודש אינו נוהג אלא יום אחד אף בדין ל' פירוש לאו דוקא יום אחד אלא אפילו שעה אחת כדמוכח בעובדא דלעיל דמקצת היום ככולו : ומ " ש וכתב עוד שהשומע וכו' כך הוכיח הרב מהך עובדא דרב ורבי חייא ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.402.6.1 אין קורעין על שמועה רחוקה וכו' כך פסק הרמב " ם בסת " ה ריש דף ע " ט אבל בפירש " י ותוס' משמע דהכי קמיבעיא ליה לשם [ בדף כ' ] היכא דשמע שמועה קרובה בשבת ולמ " ש נעשה רחוקה דאינו נוהג אלא יום אחד קורע או אינו קורע אלמא דוקא בכה " ג קמיבעיא ליה לפי שהיה חייב לקרוע בשעת שמועה אם היה חול אבל בשמועה רחוקה ובחול פשיטא דאינו קורע ואפי' על אביו ואמו אינו קורע וכתבו עוד התוס' שכ " כ רש " י בתשובה והוא דעת הראב " ד והרמב " ם אבל הב " י הסכים לדברי רבינו שהם כהרי " ף והרא " ש והרמב " ן שעל אביו ואמו קורעים אף על שמועה רחוקה דכך מפורש בירוש' והכי נהגי עלמא :
Yoreh De'ah.402.7.1 השומע שמועה בשבת או ברגל וכו' ברייתא שם לענין שבת ומימרא דר' יוסי בר אבין לענין רגל ומ " ש בשם הרמב " ן דבשבת ורגל אסור בדברים של צינעא נראה דכל יום השבת אסור ואע " ג דלר' יחיאל בסמוך סגי במקצת היום בדברים שבצינעא היינו כשחל יום ז' בשבת דאחר מקצת יום אין כאן אבילות אבל כאן בשמע שמועה בשבת ולמ " ש נעשה רחוקה דצריך לנהוג שעה אחת אבילות אחר השבת פשיטא שכל יום השבת נוהג דברים שבצינעא ועוד נראה דאפילו במת לו מת בא' בשבת דיום ז' הוא שבת אסור בדברים שבצינעא כל יום השביעי דלא כרבי' יחיאל והוא דהא דאיתא בפרק אלו מגלחין דמקצת היום הוי ככולו אין זה אלא בחול דכיון דעושה מעשה אבילות במקצת יוצא י " ח באותו מקצת הניכר משום אבילות אבל ביום שבת שאין נוהג בו אלא דברים שבצינעא ואינו עושה מעשה שניכר משום אבילות לא יצא י " ח ספירה ביום השבת דבכל יום ויום מז' הימים צריך שיעשה מעשה הניכר משום אבילות כדכתב הרמב " ן אפילו לגבי שמועה רחוקה בסמוך דקיל דאינו נוהג אלא שעה אחת והסכים עמו הרא " ש ורבינו כ " ש באבילות שבעה דחמיר דאינו יוצא י " ח בשביעי אלא בנוהג שעה אחת אבילות במעשה הניכר משום אבילות וכיון דבשבת אינו עושה מעשה צריך לנהוג כל היום דברים שבצינעא ולכן אין לקרות לאבל לס " ת בשביעי שלו בשבת אפילו במנחה בשבת דצריך לנהוג דברים שבצינעא כל יום השבת כיון דאינו נוהג אבילות במעשה הניכר משום אבילות ועוד נראה דאפשר דאף רבינו יחיאל מודה בקריאת ס " ת דלא אמר הרב דבמקצת היום סגי אלא בתשמיש המטה וכיוצא בדברים דאף כשאינו נוהג אבילות בשאר היום הוי נמי בצינעא ואין שם פרהסיא כלל לפיכך יוצא במקצת היום אבל לקרותו לס " ת מודה אף רבינו יחיאל כיון שלא עשה מעשה שניכר בו משום אבילות במקצת היום אין לו לעשות שום מעשה שניכר בו שאינו נוהג אבילות אלא כל היום יהא הדבר בצינעא ועוד הארכתי בתשובה בס " ד . העולם נוהגים תוך ז' שיושבים במ " ש לאחר הבדלה על הארץ וחליצת הסנדל ונלאו החכמים למצוא טעם לדבר ולפע " ד יש לתת טעם והוא כמ " ש בסמוך דתופסים דברי הרמב " ן בשומע שמועה בשבת ולמ " ש נעשה רחוקה דאף ע " ג דנוהג בשבת דברים שבצינעא לא נפטר בזה דצריך לעשות במ " ש מעשה שניכר בו משום אבילות וה " נ כיון שלא עשה בשבת מעשה שניכר בו משום אבילות לא יצא י " ח וצריך לנהוג אבילות במ " ש שעה אחת בדבר שניכר בו משום אבילות ולפ " ז אף בחל ז' שלו בשבת צריך לנהוג אבילות שעה אחת במ " ש לאחר הבדלה כיון שלא נהג אבילות כל יום השבת במעשה שניכר בו משום אבילות וכמדומה שכך נהגו העולם ולפי זה ודאי צריך הוא לנהוג אבילות בדברים שבצינעא בכל היום אף בתשמיש המטה דאם לא ינהוג אלא שעה אחת תמה על עצמך היאך הוא חוזר לאבלותו במ " ש לאחר הבדלה וכן כתב הרמב " ן בויכוחו עם הגדולים בדין מקצת היום ככולו עיין בספר ת " ה ( דף ע' ע " ב ) והכי נקטינן לנהוג דברים שבצינעא כל יום השבת כשחל יום ז' שלו בשבת ולנהוג שעה אחת אבילות במעשה לאחר הבדלה : כתב בהגה " ת ש " ע מצוה להתענות יום שמת בו אב או אם ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה עכ " ל מיהו בת " ה סימן רצ " ג ובתשובת מהרי " ל סי' ז' משם האגודה וכן בדרשות מהרי " ל ה' שמחות כתב בסתם דמתענין יום המיתה ולא יום הקבורה ולא חילק וכ " כ בספר חסידים סימן תשי " ב וז " ל מהר " י בדין בתשובה וששאלתם מתי מתענין יום המיתה או יום הקבורה דע כי יום המיתה מתענין וה " א בהדיא בס' חסידים ומפרש שם הטעם לבקש תשובה וכפרה להציל עצמו מאותה שעה שאירע לו כך וכך דאיתרע ליה מזלא בההיא יומא וכן כתב הרוקח דמתענין ביום שמת בו אב ואם דתניא כיום שמת בו אבא וכיום שנהרג גדליה וכו' ובספר אגודה איתא גבי קדיש אזלינן בתר יום המיתה ולא בתר יום הקבורה ויש מחלקים כשהוא אצל הקבורה מתענין יום הקבורה וכשאינו אצל הקבורה מתענין יום המיתה ולאו מילתא הוא כלל אלא כדפרי' לעיל עכ " ל מהרי " ב ואפשר דבהיה גם כן אצל המיתה קאמר דאין מתענין אלא יום המיתה וה " ה כשלא היה לא אצל המיתה ולא אצל הקבורה אבל בהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה מודה דמתענה יום הקבורה משום דאותו יום חשוב היה לו יום מר טפי מיום המיתה וכמ " ש הרב בהגה " ת ש " ע בקבלה מפי חכם זקן : כתב מהרי " ק שורש ל " א השני אם אירע יום שמת בו אב או אם בשבת או בר " ח נדחה עד אחר שבת או אחר ר " ח ולא נהגו כמותו אלא אין מתענין כלל אבל אומרים קדיש וגם נותנים נר לב " ה כמנהג כל יאר צייט : כתב בת " ה בסימן רצ " ד דאם מת באדר העיקר להתענות באדר הראשון וכן פסק בתשובת מהרי " ל סימן ל " א וסימן ק " ה וכ " כ במהרי " ל בה' שמחות שלו ומהרש " ל כתב ויש חולקים ואומרים אדרבה אדר השני לעולם עיקר ונהגו להתענות בשניהם וזהו פשוט שאם מת בראשון או בשני שכך מתענין בשנה המעוברת עכ " ל שוב מצאתי כתוב ע " ש מהרי " ל שמתענין בשניהם כלומר דאף על פי דהורה דהראשון עיקר מ " מ העולם מתענין בשניהם וכדכתב מהרש " ל אבל בסוף ספר מהרי " ו כתב ע " ש מהרי " ל שהורה להתענות בשניהם ושכך הורה מהרי " ו אחריו וכתב בספר חסידים סימן תשי " ב וז " ל לאחד היה מת אביו באדר הראשון והיה מתענה באותו יום שמת אביו ובשנה פשוטה היה מתענה בשבט ואדר מספק עכ " ל ונראה דאישתמיטתיה לההוא חסיד הא דאיתא בפ " ק דר " ה [ דף ט " ו ] דקמיבעיא ליה רבא מרב נחמן ואמרי ליה רבי יוחנן מר' ינאי היתה שנה מעוברת מהו פירוש אימתי ר " ה שבט הסמוך לטבת או אדר הראשון שהוא במקום שבט ופשטינן אמר ליה הלך אחר רוב שנים מי ששמו שבט אלמא דאין ספק באדר הראשון דפשיטא דאינו שבט והכי נקטינן דא " צ להתענות אלא באדר :
Yoreh De'ah.403.1.1 תניא המלקט עצמות וכו' בפרק קמא דמ " ק [ דף ח' ] תניא המלקט עצמות אביו ואמו ה " ז מתאבלים עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהם ואמר רב חסדא אפילו צרורין לו בסדינו ופירש רש " י אפי' צרורין לו בסדינו שאינו מלקטן ואינו רואה אותן ה " ז מתאבל כל זמן שלא נקברו עכ " ל וקצת קשה דלאיזה צורך אמר צרורין לו בסדינו אלא הוה ליה למימר רבותא טפי אפילו צרורין ומונחין ולא נקברו ואצ " ל בצרורין בסדינו ולכך כתבו התוס' דניחא טפי לפרש דאסיפא קאי דאפילו צרורין לו בסדינו אינו מתאבל לערב ומלשון רבינו נראה דהסכים לדברי התוספות והכי משמע מדברי הרמב " ם פי " ב דאבל :
Yoreh De'ah.403.2.1 כתב רבינו מאיר כל זמן שלא נקברו וכו' כצ " ל וכן כתב הרא " ש בשמו פרק אלו מגלחין ( סוף דף מ " א ) ומה שנמצא בספרי רבינו כתב הרמב " ם הוא ט " ס וכך מבואר בדברי ב " י דהנוסחא הנכונה היא רבינו מאיר ע " ש : המברכים ברכת המזון בבית האבל מזמנין ואומרים נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו ועונין ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו והמברך חוזר ואומר ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הזן את העולם וכו' עד ולא נכלם לעולם ועד ואומר נחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים ואת האבילים המתאבלים באבל זה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כדבר שנאמר כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים ואומר ברכה רביעית ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו וכו' עד הוא מטיב הוא ייטיב לנו אל אמת שופט צדק לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה לחיים ולשלום הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמול לנו וכו' הרחמן הוא יגדור את הפירצה הזאת מעמו ומעל כל ישראל לחיים ולשלום הרחמן הוא ישמח את האבלים המתאבלים שיהיו שמחים וטוב לב הרחמן הוא ינחם האבלים בנחמות ירושלים עם כל ישראל עושה שלום וכו' . ונותן הכוס לאבל ולא ישתו אחר האבל מכוסו אלא מוזגין כוס אחר ומברכין בפה " ג והאבל שותה מכוסו והן שותין מכוסן ושמחים מיגונם וכן הוא ברוקח ועיין לעיל סימן שע " ח שע " ט : בלע המות לנצח וגו'
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .