← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.349.4.1 אשה שנגמר דינה וכו' הכי מוכח ספ " ק דערכין דלדברי הכל מחיים מותר ליהנות בשער אשה דאין גמר דינה אוסרתה אבל בהמה משנגמר דינו אסור כדילפינן בפרק כל שעה ( פסחים דף כ " ב ) ממשמע שנאמר יסקל איני יודע שהוא נבילה ואסור באכילה מת " ל לא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו לאחר גמר דינו אסור אין לי אלא באכילה בהנייה מניין ת " ל ובעל השור נקי כלומר נקי מנכסיו ואין לו בו הנאה של כלום :
Yoreh De'ah.350.1.1 תניא באבל רבתי וכו' כ " כ הרמב " ן בספר ת " ה והרא " ש סוף מ " ק ובפלוגתא דר " מ וחכמים מסתמא הלכה כחכמים כדקיי " ל יחיד ורבים הלכה כרבים ומיהו עכשיו לא נהגו לעשות כן ומעכבין על מי שבא לשנות המנהג :
Yoreh De'ah.351.1.1 תכריכי המת מותר לעשותן כלאים משנה פ' בתרא דכלאים :
Yoreh De'ah.351.2.1 ובענין הטלת ציצית בהן וכו' וז " ל הרוקח בהל' ציצית בפ' התכלת ( מנחות ד' מ " א ) אמר שמואל ההיא שעתא פי' אותה שעה שמת ודאי רמינן ליה ציצית משום לועג לרש פי' מטילין ציצית בטלית בשעת מיתה . וכן פסק ריב " ק ממגנצא שהטלית שיש לאדם אם ימות יתנו סביבותיו בקברו וכן צוה לעטפו בטליתו במותו ולהניח ציציותיו בידו וצריך כל אדם שלא ינתקו ציציותיו מטלית המת דבנדה פרק האשה אמרינן בגד שאבד בו כלאים עושה אותו תכריכין למת ואמר ר' ינאי ל " ש אלא לסופדו בו אבל לקוברו בו אסור דמצות אין בטלות לעתיד לבא ומש " ה נקברין בציציותיהן ולא קיי " ל כר' יוחנן דאמר מצות בטילות וכו' ואע " ג דאבא שאול בן בטנית אמר לבניו הטילו תכלת מאפליוני כדאיתא פ' י " ג דאבל רבתי איהו ס " ל כרבי יוחנן ואין מורין הלכה מתוך משנה וכו' ועוד האריך ע " ש . אבל בספר א " ז כתב וז " ל ר " ת ור " י שירלייא " ן היו אומרים הלכה למעשה שיש להסיר הציצית מטלית שנקבר בו המת וראבי " ה היה אומר הלכה למעשה מי שנהג בציצית בחייו יקבר בציצית במותו ומי שלא נהג בציצית בחייו לא יקבר בהן וכן עשה מעשה על פיו מעצמו וקברוהו בציציותיו והיה בעל הוראה וראוי לסמוך עליו עכ " ל וכיוצא בזה כתב במרדכי ה' קטנות ההיא שעתא ודאי רמינן ליה ומה שנוהגים עתה להסיר הציצית מטליתות של מתים אומר ר " ת לפי שעתה נתמעטו אנשי מעשה וציצית עולה תרי " ג ואם יהיה לו טלית נראה כעדות שקיים כל התורה כולה והו " ל עדות שקר ועוד אומר ר " ת לדורותם כתיב חסר גבי ציצית ודרשינן לדור תם ור " י אומר דעתה שאין נזהרין במצות ציצית בטלית לפי שבשעת מיתה שפטור מן הציצית יהיו לו ובחייו שהוא חייב לא היה לו והו " ל לועג לרש וכו' ומסיק בשם ר " י כי שכיבנא אצוה את בני לקשור הציצית בכנפי הבגד שיהיו מזומנים לעתיד להתיר הבגד הקשור והרי הן תלויין ממילא ואין זה מן העשוי וכן הגון לעשות עכ " ל נראה דר " ל שיקשור שני הציציות שבשני כנפות זה לזה ב' קשרים וכן יקשור שני הציציות האחרים שבשני הכנפות ג " כ בב' קשרים דהשתא ליכא לא ד' כנפות ולא ציציות וליכא משום לועג לרש ולעתיד יתיר הקשרים והרי הן תלויין בד' כנפות כדינן ואין זה מן העשוי וז " ל הסמ " ק סימן ל " א ולמתים יש מסירין אותם ויש מניחים אותם וטוב לקושרם תוך הכנף ואז לא הוי לועג לרש ממה נפשך אם חייבים הרי יש להם ואם לאו הרי הם מכוסים עכ " ל וכיוצא בזה כתב במרדכי דמ " ק בשינוי קצת ע " ש וז " ל מהרש " ל ונהגו עכשיו לפסול הציצית ונ " ל שטוב לנושאו לבית הקברות עם הציציות עכ " ל ובהגהות ש " ע כתב ונהגו לקברו בציציות אך שפוסלין הציציות תחלה או כורכין אחד מן הכנפות עכ " ל ולפעד " נ שאין לפוסלו כי כך הוא דעת רוב הגאונים רוב מנין ורוב בנין וכן עשה רבינו טוביה מעשה כשנפטר רבינו יצחק ברבי אברהם בפני רבינו שמשון בעל התוספות והרבה גדולים כמ " ש בהגהות סמ " ק לשם ונראה עוד דגם רבינו גרשון שאמר קודם פטירתו ציצית חוץ כך היה דעתו שלא יהיו תוחבין הציצית תוך הכנפות כדי שיהיו מכוסים אלא יניחום לחוץ שיהא מלובש בציצית כאשר היה מלובש בחייו בציצית כך יהא אחר מיתתו ופי' זה מתקבל יותר משני הפירושים שכתב רבינו אבן טוב לקושרן זה עם זה או לכסותם תוך הכנפות כדלעיל דבזה יוצא ממה נפשך :
Yoreh De'ah.352.1.1 ת " ר בראשונה וכו' בסוף מ " ק ופי' רש " י בצרדא קנבוס בר זוזא הנקנה בזוז עד כאן לשונו . וכתב רבינו כל זה לאורויי שאם יבא איזה עשיר להוציא הוצאות מרובות מעכבים על ידו דהוה ליה עובר על תקנת ר " ג ובית דינו שנהג קלות בעצמו להנהיג את ישראל שלא יהיו מוציאין הוצאות מרובות למיגדר מילתא שלא יברחו הקרובים ויניחו המת בבזיון :
Yoreh De'ah.352.2.1 לשון הרמב " ם מנהג ישראל במתים ובקבורתן מעצימין עיניו של מת וכו' הך דמעצימין עיניו וכו' משנה וגמרא פרק שואל ( שבת דף קנא ) ולא הביא לשון הרמב " ם אלא משום דמסיים ומלבישין אותו תכריכין של פשתן וכו' עד סיפו שזה אינו מפורש בגמרא :
Yoreh De'ah.353.1.1 תניא בראשונה היו מגלין וכו' בסוף מ " ק ופירש " י כליבה מטה של מתים ובגמרא לשם מאי דרגש ערסא דצלא פי' של עור ודרגש סירוגו מתוכו מטה סירוגה על גבה ופי' רש " י סירוגו מתוכו מכניס רצועות מן חורי עצי המטה על גבי העור כפול על העץ עד כאן לשונו :
Yoreh De'ah.353.2.1 ומ " ש לא בדלוסקמא הנטלת בכתף פירוש באדם אחד אלא בדלוסקמא הנטלת באגפיים פי' בשני בני אדם שהוא דרך כבוד אבל נ " י פירש בהיפך דה " ק לא בדלוסקמא גדולה כ " כ שלא תהא ניטלת אלא בכתף אלא בדלוסקמא קטנה הניטלת באגפיים על זרועותיו :
Yoreh De'ah.353.3.1 בן י " ב חדש יוצא במטה ר " ע אומר הוא כבן שנה וכו' פי' לת " ק אפי' בשנה מעוברת כשהוא בן י " ב חודש יוצא במטה אפי' אינו שנה ולר " ע תרתי בעינן חדא הוא כבן שנה מיום ליום ולא סגי כשהוא בן י " ב חודש ועוד בעינן דאבריו כבן שתים א " נ אבריו כבן שנה והוא כבן שתים הא לאו הכי אין יוצא במטה . וז " ל ספר א " ז קטן שכלו לו חדשיו ומת תוך ל' יום א " צ להוציאו במטה אלא בחיק אבל אם רוצים להוציאו במטה הרשות בידם ואין אומרים לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים ונקבר באשה אחת ובשני אנשים אבל לא באיש אחד ובשתי נשים אא " כ קרוביו של תינוק הם דמחמת אנינותייהו תבר יצרייהו ובית הקברות דידן הסמוכה לעיר שמא שרי ושלא כלו לו חדשיו אפי' קבורה אינו טעון אלא מטילין אותו לבור עכ " ל :
Yoreh De'ah.354.1.1 תניא עיר וכו' באבל רבתי פי " ג ופי' מוציאין הראשון כלומר אותו שמת ראשון מוציאין תחלה כי הוא קודם אע " פ שהשני חשוב ממנו ואם היו מלינים הראשון כלומר שדעתם שלא לקבור הראשון ביום שמת אלא רוצים להלינו משום כבודו לשמוע עליו עיירות או משום צורך אחר אז מוציאין את השני דכיון שאין קרוביו רוצים להלינו יכולין לקברו היום ואין צריכים להלינו ג " כ כמו שמלינים הראשון כדי שיהא נקבר הראשון קודם לשני אלא קוברין את השני מיד ואין מחוייבין להלינו :
Yoreh De'ah.354.2.1 הוציאו הראשון וקברוהו וכו' עד הוציאו השני וקברוהו באין ועומדין בשורה וכו' פי' עומדין בשורה על הראשון והשני כא' :
Yoreh De'ah.355.1.1 אין מניחין מטה של נשים כו' משנה בסוף מ " ק ופירש " י מפני ששופעת זיבה :
Yoreh De'ah.355.2.1 ומ " ש לא שנא של יולדת וכו' שם פליגי בה נהרדעי ורבי אלעזר ופסקו הפוסקים כרבי אלעזר דלא שנא :
Yoreh De'ah.355.3.1 ועולין בחבר עיר וכו' פי' לפי שאין כבוד להחכם שהוא מנהיג העיר שכל העיר נוהגין על פי ציוויו שיהא עולה על האשה כשנושאין אותה לקבורה :
Yoreh De'ah.356.1.1 מת שלא היו לו צרכי קבורה וכו' בפרק נגמר הדין ( סנהדרין דף מ " ה ) אסיקנא אליבא דרבא דהזמנה לאו מילתא הא דגבו לזה המת יתנו ליורשיו ה " ט משום דזילותא הו " ל בגווה דמילתא אחולי אחיל זילותיה ליורשים הלכך אפילו גבו מעות נמי ליורשיו הוה וז " ל ספר א " ז הגובה מן הקהל לצורך תכריכי המת צ " ל לנותנים תנו מה שתירצו לצורך מתים סתם ואז יהא המותר לשאר מתים אבל אמר לצורך מת זה אז המותר אסור ואפילו לשאר מתים עכ " ל :
Yoreh De'ah.357.1.1 אסור להלין המת בפ' נגמר הדין ( סנהדרין דף מ " ו ):
Yoreh De'ah.357.2.1 תניא כל המדחה מטתו וכו' בפרק אלו מגלחין ( מועד קטן דף כ " ב ) ועיין בב " י :
Yoreh De'ah.358.1.1 נושאי המטה וכו' משנה ר " פ מי שמת ועי' בא " ח סימן ע " ב ולשם נתבאר בס " ד :
Yoreh De'ah.358.2.1 ומ " ש אלו ואלו פטורין מן התפלה שם וטעמו משום דתפלה מעומד משא " כ ק " ש דקורא אותה בין מהלך עומד ויושב :
Yoreh De'ah.358.3.1 ואיתא בגמרא שאדם חשוב מותר להוציאו וכו' שם תניא אין מוציאין את המת סמוך לק " ש איני והא רב יוסף אפקוהו סמיך לק " ש ומשני אדם חשוב שאני וטעמו משום דאין כבודו שיתעסקו בשום דבר ואפילו בק " ש עד שיקבר בכבוד וכמ " ש הרמב " ן בספר ת " ה . ונראה שדעת הרי " ף והרא " ש שהשמיטוהו משום דקי " ל המדחה מטתו על אביו ואמו ה " ז מגונה לפי שנראה שאינו חושש לכבודן להספידן כל כך ולכן ממהר להוציאן ולקוברן א " כ כ " ש באדם חשוב שאין להדחות מטתו ולהוציאו סמוך לק " ש וההיא דרב יוסף דאפקוהו סמוך לק " ש לא קשיא דודאי לכתחלה אין להוציאו אלא דאירע כך לאיזה סיבה והא דמשני תלמודא אדם חשוב שאני אינו אלא כדי לדחות הקושיא כלומר דאף סברת המקשה איכא למימר אדם חשוב שאני אבל לקושטא דמילתא אדרבה כ " ש באדם חשוב אין למהר להוציאו סמוך לק " ש כדפרישית ובכי הא אמרינן אשינויא לא סמכינן דשינויא אינו אלא לדחות הקושיא :
Yoreh De'ah.359.1.1 מקום שנהגו הנשים וכו' בירושלמי מ " ד נשים מהלכות תחלה שהן גרמו מיתה לעולם מ " ד נשים מהלכות אחרי האנשים מפני כבודם של בנות ישראל שלא יהיו מביטים בנשים וכך נוהגין האידנא מיהו ב " י כתב ע " ש הזוהר שיש למנוע מלצאת נשים לבה " ק אחר המטה כלל מפני שגורמים רעה לעולם :
Yoreh De'ah.359.2.1 מקום שנהגו וכו' האידנא ליכא מנהג בהליכת אבלים אלא הולכין בין שאר העם :
Yoreh De'ah.360.1.1 ת " ר מעבירין את המת מלפני הכלה בפ " ב דכתובות .
Yoreh De'ah.360.2.1 ומ " ש וה " ה נמי להקדים וכו' כ " כ הרמב " ן בספר ת " ה [ דף ל " ה ע " ב ] דהכי תניא באבל רבתי מפני שאמרו כבוד החיים קודם לכבוד המתים והא דתניא התם בית האבל ובית המשתה בית האבל קודם לאו בשעת הכנסת כלה לחופה אלא לענין הבראת האבל כל שבעה הוא דקודם לאכילת בית המשתה אע " פ שזה וזה מצוה זו של אבל קודמת אבל הרמב " ם ס " ל דבכל הדברים שנוגעין בקדימה שאין בו משום מיעוט כבוד מניח את הכלה ומתעסק עם המת מלבד לגבי העברה כשפגעו זה בזה בדרך שמעבירין את המת מלפני כלה שכבוד החיים קודם לכבוד המתים :
Yoreh De'ah.360.3.1 ומ " ש ומיהו דוקא הכנסת כלה לחופה וכו' זהו מה שכתבתי בסמוך בשם הרמב " ן :
Yoreh De'ah.360.4.1 ומ " ש בד " א שיש בידו ספק כדי שניהם וכו' עד סוף הסימן הכל מדברי הרמב " ן לשם וטעמו לכל זה מבואר במ " ש ב " י בשמו : כתב בהגהות מיימוני פי " ד מעבירין את המת וכו' מכאן משמע כשיש אבל וחתן בב " ה שהחתן ושושביניו יוצאין תחלה ושוב יוצא האבל ומנחמיו וכן הקרובים לשניהם אוכלים עם החתן אם ירצו כבודו קודם וכן בהשכמה כשמוליכין הכלה לבית החתן אם יש מת בעיר מוליכין הכלה תחלה או יקברו המת קודם שיגיע זמן הכנסת כלה אביאסף עכ " ל נראה דס " ל דכיון שמעבירין את המת מלפני הכלה ה " ה נמי החתן יוצא תחלה לאבל כי כבוד החיים קודם ומעבירין האבל מלפני החתן והחתן יוצא תחלה מב " ה ואחר כך יוצא האבל מיהו עם החתן אינן יוצאין אלא שושביניו וקרוביו אבל עם האבל יוצאין ומלוין אותו עד לביתו כל שאר העם דתנחומי האבל קודם אלא דמה שנוגע בכבוד להעביר זה מפני זה כבוד החתן הוא קודם ויוצא תחלה וכן בהשכמה מוליכין הכלה מקודם :
Yoreh De'ah.361.1.1 ת " ר מבטלים ת " ת וכולי בפ " ב דכתבות [ דף י " ז ]:
Yoreh De'ah.361.2.1 ומ " ש למאן דמתני פי' ששימש ת " ח אין לו שיעור וכו' כ " כ הרמב " ן בספר ת " ה [ סוף דף ל " ג ] ומשמע אפילו לא היה מלמד לאחרים אלא שימש ת " ח בלימוד אבל רש " י לשם פי' למאן דקרי מקרא ותני משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים אבל לדמתני לאחרים לית ליה שיעורא עכ " ל וכ " כ הרמב " ם בפי " ד וכ " כ בש " ע והכי נקטינן דוקא דמתני לאחרים :
Yoreh De'ah.361.3.1 ומ " ש למאן דלא קרי ולא תני כתב בהל' גדולות וכו' הרא " ש במ " ק [ דף מ " ב ע " ג ] וכן רש " י והתוס' כתבו בשם השאלתות כדברי בה " ג ולא הביאו חולק בדבר נראה מי שלומד לש " ש אין לו לבטל אפי' ליכא עשרה ודלא כמה שפסק בש " ע מיהו נראין דברי הריטב " א ומביאו ב " י דעכשיו מן הסתם מבטלין דאין לך אחד מישראל בזמן הזה שאינו במקרא או במשנה וכן פסק בהגהת ש " ע . וז " ל האגודה מה שרגילין העולם לבטל ת " ת כל זמן שיש מת בעיר פן יהיו צרכי המת נדחים כי כולם ילכו ללמוד ונ " ל בקהילות שעשו כיתות ויש אנשים מיוחדים המתעסקים בו אדם הלומד לש " ש ואינו רגיל לטפל בהן יוכל ללמוד עכ " ל וכ " כ ב " י קצת בשם פסקי תוספות ונראה דאפי' למאן דקרי ותני קאמר דיוכל ללמוד אבל למאן דמתני לאחרים דאין לו שיעור צריך לבטל אפי' עשו כיתות דהא דתניא מבטלין ת " ת להוצאת המת אין פירושו מותר לבטל אלא חובה קתני לומר דהוצאת המת קודמת לת " ת וכמ " ש הרמב " ן שם [ דף ל " ד ע " א ] וכ " כ ב " י בשם הרא " ש כתב הרוקח מנהג בכל ישראל שעוסקים במת וכשמוציאין אותו במטה נושאין אותו ומחליפין כל אחד ואחד ונושאין חלקו והחי יתן אל לבו עכ " ל :
Yoreh De'ah.362.1.1 אמר רבי יוחנן וכו' בפרק נגמר הדין ( סנהדרין דף מ " ו ) ומ " ש ואם עשה לו ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ומ " מ יפה לקוברו בארץ וכו' כצ " ל ורצונו לומר דיפה יותר לקוברו בארץ בלא ארון למטה כדי שיהא גופו של מת נוגע בארץ שזהו מצוה ול " מ בארץ ישראל כדכתיב וכפר אדמתו עמו אלא אפי' בח " ל מדכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב כמ " ש בסמוך דמה שנהגו חכמי התלמוד בארונות לאחר עיכול הבשר הוא או שהיו נוקבים ארון לארץ :
Yoreh De'ah.362.2.1 שאלה לרב נטרונאי וכו' עד יש מקום שיש ברד גדול כמו בא " י וכו' פי' בא " י שארץ הרים ובקעות היא וכשחופרים מערות בהרים ועושין כוכין בצידי המערה יש שם ברד גדול כלומר קור גדול שמייבש בשר המת משא " כ בבבל דמצולה היא וכשחופרין מערות וכוכין אין שם ברד כלומר אין שם קרירות אלא הלחות גובר שם לפיכך קוברין אותו בארון ובעל כרחינו צריכין אנו ליתן עפר על פניו ועל עיניו כדי שיתעכל מהר ולא יאכילנו רמה דאילו בא " י דייבש בשר המת ולא יגיע לידי רמה יותר נכון שלא להטיל עפר על פניו שזהו בזיון המת :
Yoreh De'ah.362.3.1 ומ " ש ואם יש גשמים וכו' כלומר כי אז העפר היא לחה ויותר יש לחוש לרמה שיטילו עפר לח על פניו צריך להביא ממקום אחר עפר יבש ונותנין על פניו וכו' ואמר שאח " כ מכסה פניו בבגדיו ואחר כך נותנין עפר בגובה טפח על בגדיו שהוא על כולו ואח " כ נותנין לוח וכו' ולפי שקשה לאיזה צורך נותנים עפר עליו בגובה טפח ואח " כ נותנין לוח וכו' ישימו הלוח תחילה ואחר כך יתנו עפר הרבה עד שיהא נעשה גל גבוה ואמר שזו היא לפי שרפואתו עפר וכו' לפיכך צריך שיתנו על בגדי גוף המת עפר על כולו בגובה טפח אלא שעל פניו ועל עיניו יתנו עפר יבש תחת הבגד כדי שיתייבש ולא יאכילנו התולעת כנ " ל הפירוש : במהמורות פי' קרקע קשה כאבן ויש מגיהין במחמורות מלשון ותחמרה בחמר :
Yoreh De'ah.362.4.1 אין קוברין שני מתים וכו' ולא המת בצד העצמות וכו' כ " כ הרמב " ן בס' ת " ה [ דף ל " ח ע " ב ] ונ " ל דה " ק לא מיבעיא ב' מתים דאין קוברין אא " כ היה דופן מפסיק ביניהם אלא אפילו המת בצד העצמות או העצמות בצד המת נמי אין קוברין אלא א " כ בדאיכא דופן מפסיק ביניהם דבדופן מפסיק פשיטא דשרי :
Yoreh De'ah.362.5.1 אין נותנין ב' ארונות וכו' ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים וכו' מבואר לשם בע " ג כשהביא תשובה לגאון דשיעור ששה טפחים בעינן אבל לא פחות משום דבעינן לכל אחד תפיסתו דהיינו ג' לזה וג' לזה . ומ " ש כאן בספר ת " ה ג' טפחים ומביאו ב " י הוא ט " ס וצ " ל ו' טפחים אי נמי ה " ק ג' לזה לזה ג' ולזה ג' דהיינו ו' טפחים ובכאן ק " ק קראקא דהקברות הוא ברחוב היהודים דא " א לנושאו חוץ לרחוב מפני הסכנה ונתמלא בית הקברות עד שהוצרכו לשפוך עפר על הקברים הישנים ולקבור שם מחדש ואין שיעור כדי תפיסה לכל אחד ואחד לעליון ולתחתון ואעפ " כ מקילין לקוברם זה על זה לאו שפיר עבדי דאפילו אי אפשר לקבור במקום אחר אסור לקבור זה על זה אלא בדאיכא ששה טפחים ביניהם וכמ " ש רבי' האי גאון בתשובה הביא רבינו בסימן שאחר זה ועל כן צריך למחות בהני קבוראי בקראקא שלא ישימום זה על זה אלא בדאיכא בבירור הפסקה ששה טפחים :
Yoreh De'ah.362.6.1 אין קוברין רשע אצל צדיק וכו' ס " פ נגמר הדין : ומ " ש וכן אין קוברין צדיק וכל שכן בינוני אצל חסיד מופלג כצ " ל וכך הוא בספרים מדוייקים והוא מדברי הרמב " ן בספר ת " ה [ ד' ל " ח ] ומה שנמצא בספרי הדפוס ורשע בינוני וכך הביאו ב " י הוא ט " ס גם מה שנמצא במקצת ספרי רבינו וכשר בינוני הוא ג " כ ט " ס אלא צריך להגיה וכ " ש בינוני כתב בספר א " ז צדיק היינו שמקיים את התורה כדינה אבל חסיד דהיינו שמקדש עצמו במותר לו . וקוברין בעל תשובה אצל צדיק מעיקרא עכ " ל משמע דבעל תשובה אצל חסיד אין קוברין וכתב עוד בספר א " ז אסור להתעסק בקבורת אדם שידוע שהוא רשע ולא עשה תשובה אבל אדם בינוני שאין ידוע שהוא רשע מצוה להתעסק בקבורתו עכ " ל ותימה דהא מהך דאין קוברין רשע אצל צדיק מוכח להדיא דמתעסקין בקבורתו של רשע אלא דאין קוברין אותו אצל צדיק ומהך דאין קוברין רשע חמור אצל רשע קל שמעי' דמתעסקים אפילו ברשע חמור ואפשר לחלק בין קבורה גרידא להתעסקות קבורה דודאי קוברין אותו אבל אין להתעסק בקבורתו להמציא לו תכריכין וצרכי קבורה של שאר מתים אלא מניחין אותו בקבר כמו שנמצא בלא תכריכין והכי נקטינן מיהו אין כהן מטמא להם אפי' הוא מת מצוה כדלקמן ריש סימן שע " ד :
Yoreh De'ah.363.1.1 ירושלמי אין מפנין וכו' עד סוף הסימן הכל מדברי הרמב " ן בספר ת " ה . וכתב בספר א " ז והיכא שאינו משתמר היטב בזה הקבר שיש לחוש שמא יוציאוהו או שיכנסו מים בקבר אי נמי בקבר הנמצא אז ודאי מצוה לפנות מפני צער ובזיון המת עד כאן לשונו וכתב עוד אסור להוליך המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת אבל מח " ל לא " י מוליכין ונוהגין לתת עפר א " י בקבר וכשמוליכין המת מעיר לעיר חייבין בני העיר לצאת לקראתו וללוותו אם גופו קיים עכ " ל :
Yoreh De'ah.363.2.1 ומ " ש ובתוך שלו וכו' פי' להוציאו מקבר מכובד שאינו שלו כדי לקוברו בתוך שלו אפי' לבזויי שרי וכו' :
Yoreh De'ah.364.1.1 קבר אסור בהנאה כו' מסקנא דגמרא ס " פ נגמר הדין דקבר במחובר לא מיתסר דילפינן מקרא דאיתקש לע " ז דלא מיתסרא במחובר וקבר בנין פי' שבנאו למעלה מן הקרקע והניח בו המת דהיינו קבורתו : כתב ה " ר ישעיה וכו' ואינו נראה וכו' וכן דעת א " א הרא " ש ז " ל נראה דלמד מדבריו מדכתב וז " ל והא דתניא קבר אסור בהנאה בקבר בנין עסקינן אבל בקבר דחפירה דליכא עליה בנין לא איתסר דקרקע עולם היא עכ " ל ולא היה צריך להאריך אלא לומר בקבר בנין עסקינן אבל קרקע עולם שרי אלמא דאתא לאורויי דקבר בחפירה כיון דליכא עליה בנין לא מיתסר העפר אפי' תלשו ואח " כ החזירו אלא דקצת קשה דהלא לשון זה העתיקו הרא " ש מדברי הרי " ף ולמה לא כתב רבינו שכך הוא דעת האלפסי וכן נראה דעת הרמב " ם בפי " ד דכתב בסתם דעפר הקבר מותר בהנאה אבל קבר הבנין אסור בהנאה וכ " כ הר " ר ירוחם ע " ש הרי " ף והרמב " ם והרא " ש ואיכא לתמוה על מ " ש ב " י דהרבי' ירוחם כתב בהיפך לכך צ " ע וליתא :
Yoreh De'ah.364.2.1 וכתב ה " ר ישעיה עכשיו וכו' פירוש לישב על הקבר של בנין או על עפר הקבר שמכסין בו המת בתוך הקבר דכולהו כתלוש ולבסוף חיברו דמי וכתב ב " י מה שנתן טעם משום דקבר מת אסור לקבור בו מת אחר לא היה צריך לטעם זה דבלא טעם זה אסור מפני כבוד המתים כמו שנתבאר בסימן שס " ג עכ " ל . ואיכא לתמוה דאיפשר הוה ליה להקשות דלא היה צריך לטעם שיאמרו מפני כבוד המתים שאינו אלא איסור דרבנן כיון דמדאורייתא אסור בהנאה כדילפינן מג " ש דעגלה ערופה וכ " כ רש " י להדיא בפרק נגמר הדין בקבר המזיק את הרבים דמותר לפנותו פינוהו מקומו טהור ואסור בהנאה וזה לשונו מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעה עד כאן לשונו אבל נראה דזה וזה לא קשיא כלל דפשיטא דאיסורא הנאה דאורייתא אינו אלא הנאה שנהנין בו החיים אבל לקבור בה מת אחר שרי מדאורייתא אלא דחכמים אסרוה גם בהנאה זו מפני כבוד המתים וה " ר ישעיה שכתב שקבר מת אסור בהנאה אפי' לקבור בו מת אחר היינו לומר דאסור בהנאה מדרבנן לקבור בו מת אחר מפני כבודו של מת מיהו מ " ש וגם לישב על הקבר אסור וכו' משמע דאיסורא דאורייתא נמי אית ביה כדפרישית :
Yoreh De'ah.364.3.1 ומ " ש וא " א הרא " ש לא היה אוסר לישב על האבן וכו' אף ע " ג דלהרא " ש על עפר הקבר נמי שרי לישב דקרקע עולם היא לדעת הרא " ש נקט רבינו אבן לרבותא דאף על האבן לא היה אוסר ולא חשיב ליה קבר של בנין דאינו אלא ציון ואצ " ל דמותר לישב על עפר הקבר וכך נראה ממ " ש ב " י שמפרש כן מיהו על הקבר דקאמר ה " ר ישעיה דאסור לישב דפי' קבר של בנין פשיטא דאסור אף להרא " ש כדאיתא להדיא בגמרא והרא " ש הביאו בפסקיו ויותר נכון דעל הקבר דקאמר ה " ר ישעיה היינו בנין שעל הקבר שבונין לציון כמו שנהגו עכשיו והוא הנקרא נפש ודין בנין זה כדין מצבה דזה וזה אינו אלא לציון ומותר לישב עליו להרא " ש ועי " ל וכן עיקר דס " ל להרא " ש אף על פי דקרקע עולם לא נאסר בהנאה כלל אף מדרבנן היינו כשאין בו בזיון למת כגון למשקל מעפריה לאישתא בת יומא כדאיתא בגמרא אבל לישב על עפר הקבר דאית ביה בזיון פשיטא דאסור דכיון דחזינן דחששו לכבודו של מת כל שכן דחשש לבזיון המת ועל כן לא התיר הרא " ש אלא האבן שאינו נחשב מן הקבר אלא לציון וה " ה הבנין שעל הקבר לציון כדפרישית אבל על עפר הקבר גם הרא " ש היה אוסר והכי נקטינן לאיסורא לישב על העפר ונכון ליזהר שלא לישב אף על המצבה וז " ל ה " ר ירוחם בנין שעל הקבר אסור לישב עליו דאין יושבין על ציון הקבר אבל במקום שנוהגים בני משפחה לישב נהגו בהן היתר מטעם שעל דעת כן בונין אותו ולפיכך מותר עכ " ל גם בהג " ה אשיר " י כתב דכל מה שנעשה לצורך המת ולכבוד המת אסור בהנאה ומתוך כך אסר למכור מצבה שנשברה ולפי דבריו אסור להשען על המצבה וא " כ אסור לדרוך ע " ג בה " ק משום דאסור בהנאה עכ " ל ואע " ג דב " י פסק כהרא " ש דהתיר במצבה כבר נוהגים איסור אף לדרוך ע " ג בה " ק כ " ש לישב או להשען ואין להקל במקום שנוהגים איסור וכך מצאתי בהגהת מהרש " ל וז " ל וגם לישב על הקבר אסור וכו' וכן נוהגין העולם איסור עכ " ל :
Yoreh De'ah.364.4.1 והא דקבר של בנין אסור וכו' כל זה עולה מן הסוגיא ס " פ נגמר הדין :
Yoreh De'ah.364.5.1 המוצא קבר בתוך שדהו וכו' גם זה שם ורבינו השמיט בדין המוצא קבר שהו " ל לומר מותר לפנותו ומקומו טהור ומותר בהנאה דהכי איתא בגמרא דכיון דנקבר לשם שלא מדעת בעל השדה ובגזילה נקבר שם אין תורת קבר עליו ואפי' של בנין מותר בהנאה :
Yoreh De'ah.364.6.1 ומ " ש רבינו ואינו יודע אם נקבר שם מדעת בעל השדה קשיא חדא דרש " י פי' קבר הנמצא וכגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא ציוה לקוברו שם ועוד קשה כיון שמצאה בתוך שדהו בודאי ידע אם מדעתו נקבר אם לאו וי " ל דמיירי בקבר ישן דאם הוא שדה אחוזתו שמא מדעת אביו ואבי אביו נקבר לשם ואם שדה מקנה הוא שמא מדעת המוכר נקבר לשם ולמד רבינו לפרש כך ושלא כפירש " י מדתני ג' קברות הן קבר הנמצא קבר הידוע קבר המזיק אלמא דקבר הנמצא לאו ידוע הוא ואי איתא כפירש " י גם קבר הנמצא ידוע הוא שהרי כתב ויודע בעל השדה שלא ציוה וכו' ועוד מדפריך בגמרא ודילמא מת מצוה הוא ומת מצוה קנה מקומו הא פשיטא דבקבר חדש הוה ידע בעל השדה אי מת מצוה היה נמצא בשדהו אם לאו ומאי פריך אלא בע " כ דקבר ישן הוא השתא ודאי פריך שפיר כיון דבעל השדה זה אינו יודע אם נקבר שם מדעת בעל השדה הראשון אם לאו א " כ איכא למימר דילמא מת מצוה הוא ומשני שאני מת מצוה דקלא אית ליה אף לדורות עולם והוה ידע גם בעל השדה זה ומדאינו יודע לאו מת מצוה הוא :
Yoreh De'ah.364.7.1 ומ " ש ואם מצאו על המיצר וכו' בסוף פרק מרובה . ומ " ש בין שדה זרע לשדה אילן מפנהו לשדה אילן צ " ע דהב " י הביא לשון הברייתא בין שדה זרע לשדה אילן מפנהו לשדה זרע וכ " כ ב " י בש " ע . ועוד צ " ע שכתב לשם בברייתא בין שדה אילן לשדה כרם קוברו בשדה אילן וכ " כ בש " ע והרמב " ם בפ " ח מהל' טומאת מת כתב שדה אילן ושדה כרם קוברו בשדה כרם מפני אהל הטומאה :
Yoreh De'ah.364.8.1 ומ " ש מפנהו לאיזה מקום שירצה פי' ואין שום אחד מהם יכול למחות בו :
Yoreh De'ah.364.9.1 ואינו נקרא מת מצוה וכו' פי' ב " י דה " ק אא " כ מוצא ראשו ורובו או ראשו ושדרה וגולגולת וע " ש . וכתב מהרש " ל וז " ל אא " כ מצא ראשו ורובו וכו' ולאפוקי פחות מזה השיעור אבל מת שלם כ " ש שהוא מת מצוה ומה שהאידנא אין נזהרין בזה לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות לקבור בכל מקום ואף אם נקבר אותו לשם יש לחוש שמא הערלים יחזרו ויוציאו אותו כדי לפשוט בגדיו מעליו או משום זלזול על כן מוליכין אותו לבה " ק מיוחד ע " כ לשונו . כתב בהגהת מיימוני וב " י מביאו הרוג קוברין אותו כמו שמצאוהו בלא תכריכין ולא יחלצו בו אפילו מנעליו ונהגו שמלבישין אותו בסדק של פשתן למעלה מבגדיו . וכתב בתשובת מהרי " ל סי' ס " ה על אשה שנפלה מן הגג ומתה הורה מהר " ש אם יוצא דם ממנה אז אין לטהרה כי הדם יצא ממנה אך יקברוה בלבושיה עכ " ל וכ " כ בסוף ספר מהרי " ל בשם מהר " ש ונראה דהיינו דוקא כשמתה בלבושיה אבל בנפלה מן הגג ולא מתה מיד אלא לאחר כמה ימים שכבר פשטה מלבושיה וגם אין דם יוצא ממנה שכבר פסק ומתה על מטתה מכח אותה נפילה אז ודאי מטהרין אותה ועושין לה תכריכין כשאר בני אדם שמתין על מטתן ובדבר זה יש חילוק בין נפל מן הגג להרוג דאילו בהרוג בידי נכרים אע " פ שבשעה שמצאוהו כבר פסק הדם קוברין אותו כאשר הוא נמצא להעלות חימה ולנקום נקם וזה אין שייך בנפל מן הגג וכן ביולדת שמתה ודם יוצא ממנה אין לטהרה אלא קוברין אותה בלבושיה אבל אם לא מתה אלא לאחר כמה ימים ושבועות וכבר פסק הדם נוהגים עמה כמו בשאר מתים לטהרה ולעשות לה תכריכין שוב מצאתי כתוב שמעתי הטעם גבי הרוג דכבר יצאו כל הדמים ממנו והם מובלעים בבגדיו וחיישינן שמע נבלע בתוכן הרביעית דם שהנפש יצאה בו על כן יקברוהו כמו שמצאוהו ולא יחלצוהו אפי' מנעליו דשמא הדמים שיצאו עם יציאת הנפש הם בתוך המנעלים ועל כן נוהגין בהרוג לחפור ולחתור במרא וחצינא בקרקע מקום שנמצא שם ההרוג וכן כל דמו שיצא ממנו במקום קרוב לו וקוברין אותו עפר שנבלע בו דמו עם ההרוג דשמא באותו הדם יצא הנפש ומזה הטעם ג " כ במי שנפל מן הגג ומת או נפל הבית עליו ומת ונעשה בגופו פצעים וחבורות שיצא מהם דם וזה ג " כ טעם היולדות דרובן אינן מתות אלא מחמת שנעשים פצעים באברי הפנימיים כשכורעת לילד וע " י כך יצאו ממנה דמים הרבה ונבלעו בכתונת שעל גופה ובשאר בגדיה שעליה והדמים שיצאו עם יציאת הנפש נבלעו בתוכם משא " כ כשאין שם פצעין ולא יצא מהם דם כלל דאז אין קוברין אותם בבגדיהם אלא בתכריכין כשאר מתים ומטהרים אותם ולפ " ז במי שמת בדרך בקור הגדול והשלג דפושטים מלבושיו ומטהרין ומלבישין אותו בתכריכין כיון שאין בו פצעים ולא יצא ממנו דם וכן במי שנטבע במים בבגדיו דפושטין בגדיו ומטהרין אותו ומלבישין אותו תכריכין וכמ " ש בס " ס דמהרי " ל :
Yoreh De'ah.365.1.1 החופר כוך וכו' ברייתא פרק היה קורא ואם הם שנים וכו' כלומר ששניהם עוסקין במלאכה זו והגיע זמן ק " ש אחד עולה וכו' פי' ולאחר שסיים האחד ק " ש ותפלה חוזר הוא למלאכתו והשני עולה ונוטל ידיו וקורא ק " ש ומתפלל נמצאו שניהם יוצאים י " ח ומלאכת מצוה נעשית ולא נדחית כלל כיון דבכוך לא חפיר אלא חד ולא שנים כאחד :
Yoreh De'ah.366.1.1 המוכר קברו וכו' ברייתא בפרק המוכר פירות ( בבא בתרא דף ק' ) ופרשב " ם תקנת חכמים הוא משום פגם משפחה דגנאי הוא להם שאין לקרובם מקום קבורה הלכך אמור רבנן לישקול דמי וליהדר עכ " ל והקשה הרמב " ן בס' ת " ה ומ " ש מהא דאסיקנא בפרק נגמר הדין דבדאמר לא תספדוהו לההוא גברא דצייתינן ליה וכדלעיל סימן דש " מ ולא חיישינן לפגם משפחה ותירץ כמה תירוצים ומביאם ב " י ולעד " נ דאין כאן קשיא התם שאני כיון דכפרה היא לו דלא נספד דרך כבודו כדרבי נתן דאמר סימן יפה הוא למת שנפרעים ממנו לאחר מיתה אין כח לחכמים לתקן למנוע כפרתו משום פגם משפחה :
Yoreh De'ah.366.2.1 אשה שירשה קבר וכו' עיין בהל' שמחות כתב שם גירסא אחרת ופי' היכא שהאשה ראתה יוצאי חלציה בחייה כגון בני בניה ובני שלשים ובני רבעים יולדו על ברכיה כיון דנראה כאילו מתייחסים לבני משפחתה מודים חכמים שנקברים עמה ואף על פי שלפי האמת מתייחסים ע " ש משפחת אביהם ליכא גנאי לבני משפחתה : כתב מה " ר מנחם מ " ץ הקוברים מתיהם על בה " ק ומונעים לתת לזר כופין אותם לתת עד כאן לשונו ונראה ודאי דוקא בה " ק ישן מקדמונים ואין בני העיר צריכין לתת מס ממנו ולא שאר הוצאות הא לאו הכי אין כופין :
Yoreh De'ah.367.1.1 קוברים מתי נכרים וכו' ברייתא סוף פ' הניזקין ועיין במ " ש בסימן קנ " א בס " ד נתבאר דין זה . כתב הכל בו הרואה את המת חייב לעמוד מפניו ולנהוג בו כבוד ואפי' מת נכרי חייב ללוותו ארבע אמות עכ " ל ונראה דהאי חיובא דקאמר אינו אלא משום דרכי שלום דמ " ש פרנסת ענייהם וקברות מתיהם וביקור חוליהם מהלוית מתיהם וברייתא דתני בה פרנסת עניי נכרים וביקור חוליהם וקבורת מתיהם לאו דוקא אלא כל דדמי ליה חייבין בה כל ישראל משום דרכי שלום ולכן מה שתמה הכל בו כיון דאפילו ישראל רשע אין הולכין אחר מטתו כ " ש עכו " ם אינו כלום דפשיטא אף על גב דעכו " ם גרע מישראל רשע אפ " ה משום דרכי שלום חייבין ללוותו כדי שנהיו יושבין בשלום עמהם וב " י מפרש דמיירי בנכרי חסיד ולא נהירא :
Yoreh De'ah.367.2.1 לא יהלך אדם בבה " ק בר " פ מי שמתו ועיין לעיל סימן דש " מ סעיף ח' . כתב תשב " ץ מותר לומר צידוק הדין תוך ד' אמות של מת כיון שהוא ענין המת עכ " ל ונראה דכ " ש דמותר לדרוש עליו בתוך ד' אמותיו וע " ל בסימן דש " מ אבל לענין קדיש נראה כיון שהוא דבר של קדושה ואינו מעניינו של מת צריך להרחיק ד " א מן הקברות כדלקמן בסימן שע " ו :
Yoreh De'ah.367.3.1 ומ " ש אבל טליתות שלנו וכו' והעולם נוהגים היתר בטליתות קטנים תחת בגדיהם כיון שהציצית מכוסים ועיין בא " ח סימן כ " ג :
Yoreh De'ah.368.1.1 ת " ר בה " ק אין נוהגין בהן קלות ראש וכו' בפרק בני העיר ( מגילה דף כ " ט ) ומסיים בה מפני כבוד המתים אין נוהגין בהן קלות ראש וז " ל הרמב " ם בפי " ד דאבל בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין בהן ולא שונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש עכ " ל ובכסף משנה הקשה דלמה השמיט הך דאין מרעין בהן בהמות ועוד איכא לתמוה דכתב בסתם אסורין בהנאה ואח " כ חילק בין קבר בנין לקרקע עולם . ולפעד " נ דמ " ש כאן בתי הקברות אסורין בהנאה אין פירושו איסור דאורייתא אלא מדרבנן אסורין בכל הנאה דאית ביה קלות ראש אפי' אינו על הקברים עצמם אלא בקרקע שלא חפרו כלל אסור מפני כבוד המתים וז " ש כיצד אין אוכלין בהן וכו' עד כללו של דבר וכו' ולא נוהגין בהן קלות ראש ואי איסור הנאה מדאורייתא קאמר לא היה צריך לפרש כיצד וכו' ועוד היאך כתב כללו של דבר וכו' הלא כיון דאיסור הנאה דאורייתא אפי' לית בה קלות ראש אסור אלא ודאי איסור הנאה מדרבנן קאמר מפני כבוד המתים ולכן פי' כיצד וכו' לאורויי דדוקא בדברים דאית בהו קלות ראש קאמר וס " ל דהא דת " ר אין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעין וכו' לאו תני והדר מפרש קלות ראש מאי היא אין מרעין וכו' אלא מילי מילי קתני אין נוהגין בהן קלות ראש זהו שאין אוכלין בהן ואין שותין וכו' וכדמפרש בברייתא אחריתי גבי ב " ה [ ד' כ " ח ] ת " ר בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה וכו' וכל ה " מ כלל להו תנא דברייתא גבי בתי הקברות במאי דתנא אין נוהגין בהן קלות ראש והדר תני אין מרעין בהמות וכולי וזו ואצ " ל זו קתני דפשיטא כיון דאין אוכלין בהן וכו' כ " ש שאין מרעין בהן וכו' ומהאי טעמא השמיט הרמב " ם ההיא דאין מרעין וכולי כיון דנלמדנו במכל שכן מהני דאין אוכלין בהן וכולי אבל מה שכתב אחר כן עפר הקבר אינו אסור בהנאה וכו' ומחלק בין קרקע עולם לקרקע בנין התם באיסור הנאה מדאורייתא קאמר כדאיתא בפרק נגמר הדין ולפ " ז ניחא הא דכתב הר " ן בפ' בני העיר דטעמא דאין מלקטין בהן עשבים ואם לקטן שורפן במקומן הוא משום דאסור בהנאה דאינו ר " ל אסורין מדאורייתא אלא אסורין מדרבנן מפני כבודן של מתים ולכן אסור בכל בית הקברות כדפרישית להרמב " ם ואף ע " פ שיש לפרש דאיסורא דאורייתא קאמר הר " ן ובעשבים שעל הקברים עצמן וכה " ר ישעיה לעיל סי' שס " ד דהעפר שמכסין בו את המת בקבר אסור מדאורייתא וא " כ העשבים שגדלו על הקבר נמי אסורין מדאורייתא ועל אותן עשבים קאמר דשורפן במקומן דאסורין בהנאה מדאורייתא וכן פירש בסמ " ג הל' אבלות בשם מורו לע " ד ניחא טפי לפרש לשון הר " ן בסתמא דמיירי בכל בה " ק ואסורין בהנאה מדרבנן קאמר וכמו שצריך לפרש להרמב " ם וכן כתב גם המרדכי בשם ר " י ומביאו ב " י אבל הב " י כתב על דברי הר " ן וז " ל וצ " ל לדעתו דבקבר בנין מיירי דאי בקרקע עולם מותר בהנאה עכ " ל וקשה דבקבר בנין שפירושו שבנה בנין למעלה מן הקרקע ונתן בתוכו המת לא שייך לומר לא ילקט בהן עשבים דאין עשבים גדלין על הבנין אם לא דדעת ב " י דהר " ן ס " ל כה " ר ישעיה ולעפר שמכסין בו את המת בקבר קרי ליה קבר בנין לפי שדינן כקבר של בנין ואין לשון ב " י משמע כן אבל למאי דפרישית ניחא מיהו בדברי הרא " ש קשיא שכתב בפרק בני העיר וז " ל הא דקתני אין מרעין את הבהמה נראה דמיירי אף בקרקע עולם ואסור מפני כבודן של מתים דאי על הקברים אם הוא קבר של בנין אסור בהנאה עכ " ל דהיאך שייך לפרש מרעין בהמות על קבר של בנין ואי בעפר שמכסין בו את המת בקבר קאמר דדינו כקבר של בנין וכהר " ר ישעיה הלא מדבריו בפ' נגמר הדין מוכח להדיא דאין לו דין קבר של בנין אלא דין קרקע עולם וכדכתב רבינו בשמו בסימן שס " ד וכמו שנתבאר לשם בס " ד וצ " ל דהרא " ש לא כ " כ אלא בדרך את " ל דאפי' את " ל דהך אין מרעין בהמה כו' מיירי בדבר שיש לו דין קבר של בנין וכה " ר ישעיה אכתי קשה הלא לשם אסור בהנאה דאורייתא וברייתא דאין מרעין וכו' תני בה טעמא מפני כבודן של מתים הילכך צ " ל דמיירי אף בקרקע עולם דשרי בהנאה מדאורייתא ואפ " ה אסור מדרבנן מפני כבודן של מתים והיינו כדפי' להרמב " ם ולהר " ן ואין חילוק בין שהעשבים גדלים על הקברים עצמן דמותרים בהנאה דאורייתא כעפרה דקבריה דרב משום דקרקע עולם אינו נאסר ובין שגדלים בקרקע בה " ק במקום שלא חפרו כלל הכל אסור מדרבנן מפני כבודן של מתים ואפשר דטעמא דמילתא מפני הרואים מרחוק שיאמרו דמרעין על הקברים עצמן ולוקטין העשבים מהקברים עצמן ואין חוששין לכבוד המתים ומשום הכי כתבו התוס' דמותר ללקט פירות מהאילנות הנטועים שם אפי' נטועים על הקברים עצמם מאחר שהפירות אינן גדלין על הקברים עצמם אלא על האילן ומן האילן הוא מלקט ולא מן הקבר עצמו כך צ " ל דעת התוס' ומש " ה כתב הרא " ש בסתם דמאילנות מותר ללקוט פי' ולא כתב הא דכתבו התוס' אחרי שאינן על הקברים עצמן והכי מוכח גם מלשון התוס' שכתבו אחרי שאינן וכו' ולא כתבו אם אינן וכו' גם המרדכי שכתב בשם ר " י כדברי התוס' וכתב כיון שאינן על הקברים עצמן נמי ה " פ דאל " כ הכי הו " ל למימר אם אינן וכו' כדפרי' ודוחק ועוד דלפי' זה קשה דלא הו " ל להתיר אלא אילנות אבל גנות דומה לעשבים ודו " ק ולא קשה למה לא כתב רבינו הא דאין אוכלין בהן וכו' כמ " ש הרמב " ם והסמ " ג די " ל דכיון דהרי " ף והרא " ש לא כתבו אלא הך ברייתא דפרק בני העיר כצורתה נמשך רבינו אחריהם ולא כתב אלא מאי דתני בהך ברייתא ותו דסמיך אמאי דכתב אין נוהגין בהן קלות ראש דסתמא משמע כל מאי דנקרא קלות ראש וכמ " ש בא " ח סימן קנ " א גבי בתי כנסיות אך קשה למה לא פסק רבינו היתירא דליקוט אילנות שכתבו התוס' והרא " ש וצ " ל דרבינו היה מסופק במאי דהתוס' כתבו אחרי שאינן על הקברים עצמן אם הרא " ש שכתב בסתם מותר ללקט ולא כתב האי אחרי שאינן וכו' אם סתמו של הרא " ש כפירושן של התוס' או חולק עליהם ולכך השמיטו שכך דרכו של רבינו במה שמסתפק בו אינו מזכירו כמו שהעירותי על זה בחיבור זה בדוכתי טובא ועוד נראה עיקר דתוס' והמרדכי לא התירו אלא באילנות שטוענין פירות ע " י שנוטעין אותן והא פשיטא דאין נוטעין אלא מן הצד במקום שאין קברים כלל וכן הגנות אינן זורעין אלא במקום שאין קברים כלל וליכא למיחש לרואין דהכל יודעין שאינן על הקברים ולכן כתבו התוס' אחרי שאינן וכו' והמרדכי כתב כיון שאינן וכו' משום דהוא דבר פשוט וידוע שאין האילנות נטועים ולא הגנות זרועין על הקברים אלא מן הצד ואין שם מפני כבודן של מתים משא " כ בעשבים דגדלין מעצמן בכל מקום על הקברים ועל שאין שם קברים השתא ודאי אם ירעו בהן בהמה או ילקטו עשבים איכא חששא דכבודן של מתים מפני הרואים שיאמרו שמרעין בהמה או לוקטין עשבים מעל הקברים עצמן ומש " ה כתב הרא " ש בסתם והאילנות הנטועים וכו' משום שהוא דבר פשוט שאין נוטעים לכתחלה על הקברים עצמן אלא מן הצד לכך לא היה צריך לפרש דסתמו ודאי כפי' התוס' והמרדכי ולפי זה אם האילן עומד על הקבר עצמו אסור ללקט ממנו והכי נקטינן ולכן מה שנוהגים הגבאים ללקט פירות ולמכור והדמים לצדקה ומקצתן נותנים אותן לנכרי שומר בה " ק והנכרי ג " כ עושה לו גן בבה " ק צריך ליזהר שלא יהא אילן נטוע ולא הגן זרוע אלא במקום שאין בו ספק קבר תניא באבל רבתי קבר חדש וכו' כלומר כיון דלא נקבר בו אלא קבר א' מחדש לא חששו חכמים לכבודו אף בדבר זה שלא יהא נמדד ונמכר ונחלק אבל בה " ק ישן חששו ביותר :
Yoreh De'ah.369.1.1 אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא בעמיו מכאן שהכהן מוזהר וכו' כתב ב " י פשוט הוא ולא הו " ל לכתוב מכאן דמשמע דמדיוקא קא אתי עכ " ל ושרי ליה מאריה דרבינו ודאי ה " ק ממקרא זה למדנו דלא לבד שהכהן מוזהר שלא לטמאות למת אלא אף מוזהר לכל טומאות הפורשות ממנו כדאיתא בת " כ ריש פרשת אמור ומייתי לה האלפסי אין לי אלא המת מניין לרבות את הדם של מת ת " ל לנפש לא יטמא וכה " א כי הדם הוא הנפש ומניין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת תלמוד לומר לנפש וכך הביאו הסמ " ג לאוין ריש סימן רל " ד וזה שכתב רבינו וכן לכל הטומאות הפורשות ממנו כלומר ל " מ מת שלם אלא אפי' אינו מת שלם או אפי' גולל ודופק שכולם מטמאים והכהן מוזהר בלאו ללקות עליהן :
Yoreh De'ah.369.2.1 ומ " ש וכן אבר מן החי וכו' כלומר לא מיבעי' הני דאמרן דאיכא מלקות אלא אפי' אבר מן החי וכל הני דקא חשיב דלית בהן מלקות ג " כ אסור לכהן ליטמאות בהן לכתחלה :
Yoreh De'ah.369.3.1 ומ " ש וכל ארץ העכו " ם וכו' פי' בזמן שהיה טהרה בא " י היה אסור לכהן לילך מא " י לח " ל דארץ העכו " ם גזרו חכמים עליהם טומאה וס " ל לרבינו דגולל ודופק מדאורייתא הוא כדילפינן להו מקרא דעל פני השדה וכהראב " ד בהשגות פ " ב דטומאת המת דלא כהרמב " ם שכתב לשם דגולל ודופק מד " ס : שנינו בפרק בתרא דאהלות מדורות העכו " ם טמאים שמא קברו בו נפלים כמה ישהא בתוכו ויהא צריך בדיקה מ' יום כדי יצירת הולד שמעינן מהך מתניתין דאין חילוק בין שהיה בר קיימא או נפל ואפי' לא הפילה אלא לאחר ארבעים יום כדי יצירת הולד מטמא במגע ובמשא ובאהל אבל פחות ממ' אינו מטמא וכ " פ הרמב " ם אפילו נפל שלא נתקשרו בגידין עיין עליו בה' טומאת מת פ " ב וג' ופי " א ובסמ " ג עשין רל " א : כתב בספר יראים דגדולי העולם פליגי אי שרי לכהנים לטמאות לחרב שנטמא במת ע " ש בסימן שי " א וכ " כ הרוקח בסוף סימן שט " ו ב' סברות אלו וכתב בהגהת ש " ע דנהגו להקל ואין נזהרין מזה :
Yoreh De'ah.370.1.1 מי שנשברה מפרקתו וכולי מימרות סוף פ " ק דחולין וכתבום הרי " ף והרא " ש בהלכות טומאת כהנים :
Yoreh De'ah.370.2.1 ומ " ש אבל בגוסס וכו' כ " כ האלפסי לשם וז " ל אבל גוסס אינו מטמא עד שתצא נפשו דתנן בפ " ק דאהלות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס ומ " ש ומ " מ אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס הכי משמע ממ " ש הרא " ש על דברי האלפסי וז " ל אף ע " ג דגוסס אינו מטמא באהל פליגי ביה תנאי בנזיר פ " ג מינין אי שרי ליה לכהן למיעל לביתא דאית ביה גוסס או לא דגרסינן התם ת " ר להחלו וכו' ולפי גירסא זו הכתובה בספרים כהן אינו מוזהר על הגוסס וכו' אבל בה " ג גורס וכו' נמצא כהן מוזהר על הגוסס עכ " ל מדהביא דברי בה " ג באחרונה משמע דכך הוא מסקנתו דלענין טמויי עד דנפקא נפשו לענין אתחולי הוא דאיתחול וכך הם דברי רבינו וכך פסק הסמ " ג ע " ש הר " א ממי " ץ וכתב עוד דאפי' לגירסת הספרים דר' יוחנן הוא דאמר משמעות דורשין הוא דאיכא בינייהו שמא אין חולק על ריש לקיש בזה שרבנן יהיו אוסרים בגוסס ע " ש לאוין סימן רל " ה ולענין הלכה נקטינן כדברי המחמירין וכן פסק בש " ע ודלא כמשמעות הגהות ש " ע דנוטה לדברי המקילין אלא שכתב שטוב להחמיר דליתא דכל מאי דתלה פסק דידיה בגירסאות אין מקום לפסוק לקולא :
Yoreh De'ah.371.1.1 כשם שאסור ליגע וכו' כ " כ הרי " ף והרא " ש בה' טומאת כהנים :
Yoreh De'ah.371.2.1 ומ " ש ואם סתם הנקב וכו' כ " כ התוס' פ " ב דבתרא [ דף כ' ] בד " ה היא גופיה והרא " ש בהל' טומאה לחלק בין סותם כל הנקב לאינו סותם כולו וכתב הרי " ף בהל' טומאה דסתם ליה בעצים או באבנים או בכל דבר שאינו מקבל טומאה וכו' משום דקי " ל דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ובסוף שבת ממש מוכח דאם סתם הנקב בכלי חרס וגבו כנגד מקום שבו הטומאה אע " ג דכ " ח מקבל טומאה מתוכו אפ " ה כיון שאינו מטמא מגבו וגבו כנגד הטומאה הוי חציצה מעלייתא והכי פירש " י לשם להדיא וה " א בפרק לא יחפור ריש ( בבא בתרא דף כ' ) דקאמר אי פומא לבר היא גופה תיחוץ דהא כ " ח אינו מטמא מגבו וכתבו התוספות לשם סוף [ דף י " ט ] דאפילו סתמו בדבר שאינו מקבל טומאה אם אינו יכול לעמוד בלא סמיכה לא הוי סתימה ע " ש בד " ה רואין וכ " כ לשם המרדכי וכ " כ הרב בהגהת ש " ע והכי נקטינן : כתב ב " י וז " ל וכתבו עוד שם התוספות בשם רבינו שמואל דכלי עץ שאינו מקבל טומאה כגון העשוי לנחת לא בעי ביטול ומדברי הרא " ש משמע דאף כלי עץ העשוי לנחת בעי ביטול אם אינו סותם כל החלון עד כאן לשונו משמע שהבין דלהר " ש לא בעי ביטול אפי' אינו סותם כל החלון וליתא אלא אף להר " ש בעי ביטול אם אינו סותם כל החלון והר " ש שכתבו התוס' משמו אינו הר " ר שמואל וטעות סופר הוא אלא צ " ל הר " ר שמשון שפי' כך בפ' ששי דאהלות וז " ל אף ע " ג דמסתמא לא הוי מבטלי ליה התם תיבה דמנח ביה ס " ת מ " מ חייץ שפיר כיון דסותם כל הפתח עכ " ל והכי משמע מלשון התוס' והמרדכי דבהך תיבה מיירי דסותם היה כל הפתח ולכך לא צריך ביטול אבל אם אינו סותם כל הפתח צריך ביטול כמו בכלי חרס דמ " ש כלי חרס מכלי עץ העשוי לנחת ובמשנה פ " ח דאהלות איתא דסריגות שבחלונות חוצצין פי' שאם היה חלון שבין ב' בתים והטומאה בבית אחד ויהיו עצים דקים או טסי ברזל בחלונות בסירוג בקליעה אע " פ שיש ביניהם אויר כיון שאין שם פותח טפח אף באחד מן הנקבים ה " ז חוצץ ולא יצטרפו נקבי הסריגות לפותח טפח וכן פסק הרמב " ם ספי " ג מהל' טומאת המת וכ " כ הסמ " ג בעשה סוף סימן רל " א ועיין בפרק העור והרוטב ( חולין דף קכ " ה ) כתב ב " י ע " ש הכל בו כהן שנכנס בבה " ק או באהל המת בשגגה ואחר שידע התרו בו ויצא פטור ואם שהה כדי השתחויה לוקה עכ " ל ונראה לי דהאי לוקה לאו מדאורייתא הוא דהא לאו שאין בו מעשה הוא עכ " ל ב " י משמע דס " ל דהיכא דעביד מעשה לוקה אף בזמן הזה אבל הסמ " ג בעשה סוף סימן רל " א כתב וז " ל מצאתי בשם רבינו יעקב שבזמן הזה כהן המטמא בבה " ק אינו לוקה כיון דאינו מרבה טומאה עליו כיון דמי חטאת אינה נוהגת בזמן הזה ומביא ראיה על זה ע " ש : כתב הרוקח אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת עכ " ל והטעם דס " ס הוא ספק נפל ספק נקבה :
Yoreh De'ah.371.3.1 ארובה שבין בית לעלייה וכו' משנה פרק עשירי דאהלות והביאו הרא " ש בהל' טומאה לפי שהוא דבר חידוש ליכנס בבית שהמת בתוכו ואסור ליכנס לעלייה שאין המת בתוכו והטעם דטומאה בוקעת ועולה ונכנסת לעלייה הואיל שהיא מונחת תחת הארובה אף על פי שאין בה פותח טפח ואינה מתפשטת לצידי הבית הואיל שיש מקום לטומאה לעלות בארובה שכנגדה אבל אינה חוזרת ויורדת לבית כיון שאין בארובה טפח שאם היה בה טפח חשבינן בית ועליה כמו חדר א' :
Yoreh De'ah.371.4.1 שני חדרים וכו' משנה אחרונה דפרק שמיני דאהלות והוא ג " כ דבר חידוש הביאו הרא " ש והטעם דכיון דהדלתות נעולות אין הכהן העומד בפנימי אצל חצי זית נטמא ממנו אבל לבית אסור לכהן ליכנס שם דסוף טומאה לצאת ורואה אני כאילו שני חצאי זיתים מונחים בבית ואין לומר שחזרה הטומאה ונכנסת מן הבית לחדרים כיון שדלתותיהם נעולות ואם נפתחו גם כן הם טמאות דחזרה הטומאה מן הבית לחדרים מיהו אין זה אלא כשהשני חדרים כל אחד פתחו פתוח לבית בפני עצמו אבל כשהם זה לפנים מזה אף ע " פ שהכהן העומד בחדר הפנימי אצל חצי זית אינו נטמא ממנו מ " מ אסור לפהן לעמוד בחדר החיצון שהרי הטומאה שבחדר הפנימי סופו לצאת דרך חדר החיצון ורואה אני כאילו ב' חצאי הזיתים מונחים בחדר החיצון ונטמא הכהן אע " פ שדלתותיהן נעולות כדאמרי' גבי בית דמ " ש בית מחדר :
Yoreh De'ah.371.5.1 החצר המוקפת זיזין וכו' משנה פי " ד דאהלות ומביאו הרי " ף ועל פי פירושו של הרא " ש דאם כל הפתחים והחלונות של הבית שהטומאה בתוכו נעולים טומאה יוצאה לתחת הזיזין והאכסדרות והכלים שתחתיהם טמאים ואם נפתח מאותו בית פתח או חלון לצד אחר שלא לצד החצר ואותם של צד החצר כולם נעולות סוף הטומאה לצאת לצד האחר ואין הטומאה יוצאה לתחת הזיזין ואם נפתח ג " כ א' מפתחי הבית והחלונות שהטומאה בתוכו לצד הזיזין הטומאה יוצאה לתחת הזיזין דאע " פ שפתוח ג " כ לצד אחר שלא לצד החצר אפ " ה תלינן דסוף הטומא' לצאת דרך החצר שהוא פתח הרגיל לכניסה ויציאה .
Yoreh De'ah.371.6.1 ומ " ש וכן אם טומא' תחת הזיזין נכנסת מתחתיהן לבית כלומר כאן כשהפתח של הבית פתוחה אין חילוק בין שהטומאה בבית ובין שהטומאה תחת הזיזין דכשם שנכנסת מן הבית לתחת הזיזין כך נכנסת מתחת הזיזין לבית מה שאין כן כשכל הפתחים והחלונות נעולים דאיכא חילוק דכשהטומאה בבית נכנסת מן הבית לתחת הזיזין מטעמא דסוף הטומאה לצאת אבל אם הטומאה תחת הזיזין אינה נכנסת מתחת הזיזין לבית כיון שהכל נעול שדרך טומאה לצאת ואין דרכה ליכנס וכמ " ש הרי " ף והרא " ש . וכן הרבה וכו' כצ " ל ור " ל כי היכי דאמרינן שהטומאה נכנסת מתחת הזיזין לבית כשהפתח פתוח ה " נ יוצאה מן הבית לתחת בליטת הגגין ואח " כ נכנסת מתחת הבליטה לבתים אחרים שפתחיהן פתוחים . אבל מ " ש בכל ספרי רבינו לכן הרבה גגין וכו' אינו מתוקן דמאי אולמיה דהאי מהאי שאומר לכן אלא ט " ס הוא וצ " ל וכן . וכן כתב בדברי הרא " ש לשם וכן הרבה גגין ואכתי איכא לתמוה על מ " ש רבינו אם כל פתחי הבתים והחלונות נעולים וכו' הלא לדין זה אין אנו צריכין אלא שכל פתחים וחלונות של הבית שהטומאה בתוכו נעולין ואע " פ דשל שאר הבתים פתוחים וכן בדברי הרא " ש כתוב ומיירי שדלת הבית נעול וכו' ואילו היה הדלת פתוח היתה הטומאה נכנסת מן האכסדרה לבית כו' ואפשר שגם זה בדברי רבינו ט " ס הוא וצ " ל כל פתחי הבית וכו' א " נ יש ליישב דלהכי כתב רבינו כל פתחי הבתים נעולים משום דבכה " ג אמרינן טומאה יוצאה מן הבית לתחת הזיזין מטעם דסוף טומאה לצאת אבל טומאה תחת הזיזין אינה נכנסת לבתים דאין סוף טומאה ליכנס כיון שכולם נעולים ואם לא היה כולם נעולים השתא אף כשהטומאה תחת הזיזין נכנסת לאותו הבית שאינו נעול ומטמא הכלים שבתוכו ועוד י " ל דה " ק כשכל פתחי הבתים נעולים טומאה יוצאה לתחת הזיזין והכלים שתחת הזיזין בלבד טמאים אבל הכלים שבתוך שאר הבתים כולם טהורים כיון שכולם נעולים אבל אם היה מקצת הבתים פתוחים היו טמאים גם אותם הכלים שבאותן הבתים הפתוחים כי הטומאה יוצאה לתחת הזיזין כיון שסוף הטומאה לצאת ואח " כ יוצאה מתחת הזיזין ונכנסת לבתים הפתוחים וכדרך שכתבתי בסמוך בגגין הבולטין . ודין סוף טומאה לצאת דרך שער העיר עיין בכתבים דמהרא " י סימן כ " ד ומביאו ב " י ומהרש " ל הביא בכתביו תשובת מהר " ח אור זרוע וז " ל אני אומר במקום עירוב ועשו קורות שיש בהקיפן טפח ממבוי למבוי וראשי הקורות נכנסין תחת הגגין שמכאן ומכאן והטומאה נכנסת תחתיה הקורה מביאה את הטומאה מגג לגג ומתפשטת בכל הבתים מכאן ומכאן אם כן כשיש מת ב " מ באחד מן הבתים אין כהן רשאי להיות בשום בית אחד מן הבתים שמבואות המחוברות ע " י קורות העירוב . וזכורני כשהיינו למדין תורה בבית מורי רבינו מאיר זצ " ל והיה פתח פתוח מחצר הרב לחצר בית הכנסת ומשקוף הפתח היה מגיע מצד אחד תחת תקרת הבית שהיה בו מת ואסר מורי ר " מ זצ " ל להכהנים לצאת ולבא דרך אותו פתח כל זמן שהיה המת בבית עכ " ל . ומ " ש ועשו קורות שיש בהקיפן טפח צריך לפרש שיש בהקיפן כל כך שאם תחלק יש בה רוחב טפח דהיינו שיש בהקיפו ג' טפחים כדתנן פ " ק דעירובין סוף דף י " ג עגולה רואין אותו כאילו היא מרובעת כל שיש בהקיפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח אלמא דאין קורה עגולה מכשיר המבוי אא " כ יש בהקיפו ג' טפחים וכן לגבי טומאה דאין הקורה מביא הטומאה אא " כ דאיכא ברחבו טפח אם היא עגולה אינו מביא את הטומאה אא " כ בדאיכא בהקיפו ג' טפחים : כתב בדינין והלכות סוף תשובת מהר " י ווייל סימן ל " ג וז " ל הר " ר יעקב מרגלית שאלני אם אמרינן לבוד גבי אהל המת כגון שני בתים הסמוכין זה לזה בגגיהן בפחות מג' טפחים ומת בא' מהם והשבתי לו דלא אמרי' לבוד והביא ראיה ע " ש : ובנימוקי יוסף כתב דבמשנה דאהלות משמע דאם הוי הגגין זה למעלה מזה אף ע " פ שאינן נוגעין אמרינן חבוט ורמי דכיון שאם היו שוין היו נוגעין זה בזה אף עכשיו שאינן שוין חשבינן להו כאילו היו שוין ונוגעין זה בזה וכל זה הביאו בהגהת ש " ע . ונראה ודאי דאפי' היה גג העליון הרבה למעלה מג " ט כיון שיש בגגו טפח אמרינן חבוט ורמי אפילו ביתר משלשה טפחים כדאיתא פ' הישן והא דאיתא פרק קמא דעירובין [ דף ט' ] גבי נעץ שתי יתידות עקומות דלא אמרינן חבוט ורמי אא " כ בגבוה פחות מג " ט כבר פי' התוספות לשם דל " ק מידי ע " ש כתב בתשובת מהרי " ל סימן ס " ה הכהנים אינן יכולין לכוף לקרובי המת שיוציאו המת ממקומו כדי שיהיו רשאים ליכנס לביתם אם לא במקום שדרך להוציא כל המתים משום דכיון דכך רגילין להשהותן מפני כבודם לשמע עליו רבים או לטהרו בביתו לא מצינן למיכפייה לזלזל בו כנגד המנהג ונראה לפי זה דאם הוא נפל דליכא משום כבודם כופין אותו להוציאו ממקומו כדי שיכנסו לביתם דעל המזיק להרחיק את עצמו :
Yoreh De'ah.371.7.1 אסור לקרב תוך ד' אמות וכו' מימרא דרבי יוחנן משום ראב " י בפרק משוח מלחמה ( סוטה דף מ " ד ) ועל פי דברי הרא " ש בהל' טומאה וע " ש ומיהו דוקא כשהמחיצות הם סתומים מכל צד או אפי' היה שם פתח אלא שנסתם וניטלו פצימיו הו " ל קבר סתום ומטמא כל סביביו עד ד' טפחים ואצ " ל דאסור לנגוע בכותליו אבל אם יש לו פתח שלא נסתם או אפי' נסתם ולא ניטלו פצימיו א " צ להרחיק כלל ומותר אף לנגוע בכותליו וכ " כ הרשב " א בתשובה סי' קל " ו דבית שיש בו מת מותר ליגע בכותליו אם אין שום דבר מאהיל עליו דלא הצריכו כלל הרחקה בבית שיש בו מת כשיש בו פתח וכך פסק בהגהת ש " ע והא דכתב רש " י ז " ל פ " ק דב " ב [ דף י " ב ] ובפרק חבית ( שבת דף קמ " ו ) דאף בבית סתום אם פרץ פצימיו ומת בתוכו תופסת ד' אמות סביביו והתוס' הסכימו לדבריו וס " ל דאף על גב דבקבר אי סיימי מחיצתא לא מיטמא אלא עד ארבעה טפחים אפ " ה במת לא חילקו חכמים ועוד דאף בבית מטמא הנוגע בכתלים מדברי הרא " ש ורבינו משמע דאינו מחלק בין קבר למת וסגי בד' טפחים אף במת וקבר סתום מיהו נ " ל דאין להקל אלא צריך להרחיק ד' אמות כמו שפירש " י ודו " ק :
Yoreh De'ah.372.1.1 אע " פ שהכהן וכו' ברייתא בפ " ק דע " ז [ דף י " ג ]
Yoreh De'ah.372.2.1 ומ " ש אפי' אם מוצא ללמוד כו' שם פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי ופסק רבי יוחנן הלכה כר' יוסי אפי' אם מוצא ללמוד במקום אחר שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד :
Yoreh De'ah.372.3.1 ומ " ש וכן אבל וכו' ברייתא בפרק מי שמתו ( ברכות דף י " ט ) ומוקי לה בבית הפרס :
Yoreh De'ah.372.4.1 ומ " ש ומטעם זה אמרו בגמרא וכו' שם ופי' רש " י לקראת מלכי ישראל לכבודו של מלך ישראל יוצאין לקראתו ואפי' לקראת מלכי או " ה יוצאין שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי או " ה ומשמע מדברי רבינו דמפרש דלאו דוקא לישא אשה וללמוד תורה אלא אפי' מצוה הקלה ממנה שע " כ כתב וכן אבל וכו' כלומר ל " מ לישא אשה וללמוד תורה שהן מצות חשובות אלא אפי' לנחם אבלים ודלא כמ " ש התוס' לשם דוקא ללמוד תורה דגדול ת " ת שמביא לידי מעשה ולישא אשה דכתיב לא תהו בראה אבל לשאר מצות לא והשאלתות מפרש הנך דקילי וכ " ש שאר מצות דליתא דודאי דת " ת ולישא אשה הן חשובות יותר שהרי מוכרין ס " ת כדי לישא אשה וללמוד תורה אלא דמ " מ לאו דוקא הני דחשובות אלא אפילו לנחם אבל או לצאת לקראת מלכי ישראל ונכרים נמי מותר לכהן לילך לבית הפרס וה " ה לשאר כל דבר מצוה לדון עם העכו " ם כדי להציל מידם כדאיתא לשם בברייתא וכן כל כיוצא בזה :
Yoreh De'ah.372.5.1 ומ " ש דכיון דרוב ארונות יש בהן פותח טפח וכו' פי' בעלמא אסור לדלג ע " ג ארונות אע " פ דרובן יש בהן פותח טפח דכיון דמיעוט אין בהן פותח טפח גזרו רובן משום מיעוטן אבל גבי מצוה דכבוד מלכים לא גזרו : ומ " ש וזהו דוקא בימיהם וכו' כ " כ התוספות בפרק מי שמתו ( ברכות דף י " ט ) ופרק המוכר פירות [ בבא בתרא דף ק' ] והכי פירושו בימיהם היה הקבר פתוח למעלה עד אויר העולם כדי שתצא הטומאה דרך חלל האויר ואם היה פתוח טפח אין איסור לדלג ע " ג ארונות מן הצדדין שלא על מקום הפתיחה דאין שם טומאה אבל אם לא היה פתוח טפח אז אסור לדלג אף מן הצדדין דהטומאה בוקעת ועולה מן התורה אפי' כנגד מקום הריקן מן הארון אלא כיון דרוב ארונות יש בהן פותח טפח מדינא הוה שרי לדלג דהולכין אחר הרוב אלא דגזור רובן אטו מיעוטן ובמקום מצוה דכבוד מלכים לא גזרו אבל האידנא שכולו סתום למעלה אע " פ שיש בחלל הארון אויר טפח בין המת ובין כיסוי הארון אפ " ה אמרי' הטומאה בוקעת ועולה למעלה כל כנגד הארון וגרע טפי מאילו היה כסוי הארון דבוק למת ממש או לא היה בחללו טפח בין המת לכסוי הארון דאילו לא היה בחללו טפח אין הטומאה בוקעת ועולה אלא כגגד המת ממש ולא מן הצדדין במקום שהוא ריקן אבל היכא דאיכא חלל טפח בין כיסוי הארון למת חשבינן כאילו הארון הוא מלא טומאה ובוקעת ועולה מדאורייתא כל מה שהוא כנגד הארון אפי' שלא כנגד המת ואסור לדלג ע " ג הארון אפילו במקום מצוה דכבוד מלכים דאין שום היתר לטומאה דאורייתא כלל אף במקום מצוה :
Yoreh De'ah.372.6.1 קברי נכרים וכו' מסקנת האחרונים דנכון להחמיר אבל קבר של מומר מטמא כשל ישראל כך כתב הרשב " א בתשובה סימן קצ " ד ע " ש : כהן ששוכב ערום באהל המת ולא ידע אין להגיד לו עד שיקיצנו בסתם כדי שילביש עצמו ויצא ואח " כ יגיד לו ואם הגידו לו בעודו ערום צריך לצאת מן האהל ערום דבטומאה דאורייתא אין לחוש לכבוד הבריות מהרא " י בת " ה סימן רפ " ה ואם ישן בבגדיו צריך להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא מיד וכל זה פשוט ואם הוא קטן יתבאר בתחילת סימן שע " ג בס " ד :
Yoreh De'ah.373.1.1 כשם שהכהן מוזהר וכו' בפרק חרש [ דף קי " ד ] תניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים וא " ת דילמא לא אתא קרא אלא להזהיר לב " ד על הגדולים וי " ל מדשינה דבכל מקום אמר בני אהרן הכהנים וכאן אמר הכהנים בני אהרן אלמא דבא להזהיר הכהנים על בניהם כך נראה מדברי הרא " ש ריש ה' טומאה :
Yoreh De'ah.373.2.1 וכתב הרמב " ם וכו' כך פסק הסמ " ג לאוין ס " ה קמ " ח רל " ד :
Yoreh De'ah.373.3.1 ומ " ש ונ " ל שצריכין להפרישו וכן משמע הלשון וכו' כלומר מדסיים קרא לנפש לא יטמא משמע דה " ק הגדולים צריכין להזהיר לקטן שלא יטמא עצמו למת ואע " ג דבשאר מצות אין ב " ד מצווין להפרישו אבל בטומאה מוזהר ארבויי דקרא וכך כתב בנימוקי יוסף ועיין בא " ח סימן שמ " ג ובתשובת הרשב " א סימן קכ " ד : כתב באגודה פרק חרש דלא לטמינהו בידים מכאן נ " ל דתינוקות הישנים באהל המת דאין מחוייבים להקיצם ולהוציאן אך מפני חינוך טוב הוא עכ " ל :
Yoreh De'ah.373.4.1 ודוקא כהן כשר וכו' בת " כ פרשת אמור ומיהו דוקא חלל דאורייתא אבל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור להטמא למתים ואם הוא נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור לכל דבר ויתבאר באבן העזר סי' ז' בס " ד :
Yoreh De'ah.373.5.1 כל המתים וכו' עד כמו האיש כ " כ הרא " ש בה' טומאה ואיכא לתמוה כיון דקרובים חייבים להתעסק בקבורתו אחד האיש ואחד האשה היאך תהיה האשה כהנת פטורה מקבורתו כיון שאינה מוזהרת על הטומאה אדרבה כ " ש שהיא חייבת ועיין בדברי הרמב " ן שהביאו ב " י :
Yoreh De'ah.373.6.1 ואלו הקרובים וכולי אבל פסולה או גרושה וכו' פי' אפילו אם יש לה בנים ממנו וכ " כ במרדכי דמועד קטן ופשוט הוא . ומ " ש דלאשתו ארוסה אינו מטמא בת " כ ומייתי לה בפ " ב דיבמות [ דף כ " ב ] כי אם לשארו זו אשתו הקרובה ולא הארוסה אליו ולא את הגרושה : וכתב הרוקח ומטמא לאשתו קטנה אע " ג דמדאורייתא אינה אשתו כיון דירית לה איהו ולא ירתי לה קרוביה קרי ולא עני ליה הוא והו " ל מת מצוה עכ " ל והכי איתא להדיא בפרק האשה רבה סוף ( יבמות דף פ " ט ):
Yoreh De'ah.373.7.1 ומ " ש ואינו מטמא לאחותו הארוסה וכו' בפרק הבא על יבמתו ( יבמות דף ס' ) פליגי בה תנאי והלכה כמאן דדריש ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה אשר לא היתה לאיש מי שהוייתה ע " י איש יצאת מוכת עץ שאין הוייתה ע " י איש דמיטמא לה ופרט לארוסה שהיתה לאיש דאין מיטמא לה הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות את הבוגרת .
Yoreh De'ah.373.8.1 ומ " ש אפי' היא ארוסה לכהן כ " כ הרמב " ם בפ " ב מהלכות אבל ותימה מהיכא תיתי לן לחלק בין ארוסה לכהן לארוסה לישראל :
Yoreh De'ah.373.9.1 לכל אלו מטמא בין לצורך בין שלא לצורך עד שיסתם הגולל פלוגתא דתנאי באבל רבתי ופסק הרמב " ן כר' יהודה משום רבי טרפון עד שיסתום הגולל ובת " ה סימן רפ " ג כתב בשם תוס' שנ " ץ דמחמירין שלא לטמאות לו אלא לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכיו והכי נהוג וכתב הרשב " א בתשובה סימן רצ " ב אם דעתו לפנותו מותר לטמא לו לצורך עד שיסתום גולל שני והוא שיהא שלם ע " ש :
Yoreh De'ah.373.10.1 ובעוד שהכהן מתעסק במתו וכו' בפרק ג' מינים כהן שהיה עומד בבה " ק והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת " ל להחלו במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד ואסקינן דהיינו דוקא בחבורי אדם במת אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב משום דמוסיף טומאה על עצמו שאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו דיקרב בדיקרב מסאב ונעשה אב הטומאה וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה הלכך משפירש חייב אפי' בו ביום שאינו מוסיף טומאה בימים דמכל מקום מוסיף טומאה על עצמו בחיבורין וכתבו הרמב " ן והרא " ש דהא דאוקימנא דאינו חייב בחיבורי אדם במת לאו דוקא אינו חייב אלא איסורא נמי ליכא אבל משפירש וחוזר ומיטמא חייב ולפיכך אסור ליכנס בבה " ק לקבור מתו כי מיד שיהא פורש ממתו חייב על מה שמוסיף טומאה על עצמו אפילו בו ביום וכ " כ הרמב " ם סוף פרק שני דאבל אבל ר " ת התיר לקבור מתו בבה " ק בו ביום דאינו נקרא מוסיף טומאה בחזרה כשפירש ממתו כיון שאינו מוסיף טומאה בימים ופסק כר " ע בברייתא דאבל רבתי וכתב הרא " ש בה' טומאה דברי הרמב " ן והרמב " ם דאוסרין ואח " כ כתב אבל ר " ת כתב שהלכה כר " ע וכו' והביא ראיה מפרק דם הנדה וכו' ולאו ראייה היא כי התוס' הקשו וכו' ולכן כתב רבי' על דברי רבינו תם ולא נהירא ותימה דהלא ודאי אף על פי שלפי דברי התוס' שהקשה על הא דקאמר שם ודלמא כהן טמא הוא ופירשו דכותאי לית להו דרב הונא ליכא ראיה לר " ת אפ " ה אין זה כלל סתירה דהא ודאי לר " ת דוחק גדול לפרש דכותאי לית להו דרב הונא כיון דאינו מפורש בתלמודא אם כן מסתמא אית להו דרב הונא והשתא שפיר מביא ר " ת ראיה מדפריך תלמודא ודילמא כהן טמא הוא אלמא דמותר לכהן טמא לעמוד בבה " ק ועוד דמדכתב הרא " ש דברי ר " מ באחרונה משמע דכך הוא מסקנתו אלא דכתב דהראיה לאו ראייה היא אבל על דינו לא נחלק הרא " ש ועוד דבפרק שני דשבועות [ דף י " ז ] כתבו התוספות תחלה דהא דקאמר התם נזיר שהוא עומד בבה " ק דלוקה על השהייה כל זמן שלא פירש היינו משום דבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר שלא להוסיף טומאה והא דקאמר בפ " ג מינים דבחבורי אדם במת מותר לטמאות במת אחר היינו דוקא היכא שלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו דהתם אינו מוסיף טומאה ואחר כך כתבו ור " ת מפרש דהכא איירי בנטמא סמוך לחשכה דבלא פירש נמי מוסיף לו יום אחד ע " י שהייה ואח " כ כתבו התוס' עצמם ליישב ההיא דפ " ג מינים אליבא דר " ת דמחייב בשפירש דאתיא כמ " ד במסכת שמחות דאפי' בו ביום שנטמא אינו יכול לחזור וליטמא לפי שמוסיף טומאה בחבורין על עצמו מטומאת ערב לטומאת שבעה אבל למאן דשרי התם ליטמא באותו יום עצמו דלא חשיב ליה תוספת טומאה כיון שאינו מוסיף ימים לא אתיא עכ " ל אלמא משמע דס " ל לתוס' דפר " ת עיקר ועוד נלפע " ד דכל מה שפי' התוס' דלא כר " ת בתתלה ודאסור להוסיף טומאה על עצמו בו ביום לא איירי אלא במטמא עצמו במזיד ומוסיף עליו טומאה שלא לצורך אבל לילך לבית הקברות לקבור מתו דבהיתר נכנס לקיים מצוה אם אחר כך בחזרה מבה " ק מוסיף טומאה על עצמו אנוס הוא ודבר זה לא נזכר איסורו אלא ברמב " ם ומשמע מדבריו דאף בשעה שמוליך את מתו לקוברו אסור לו להוליכו בין הקברים להוסיף טומאה על עצמו ולכן צריך ליזהר ולקוברו בסוף בית הקברות ובזה נחלק עליו רבי' שהרי כתב אף על פי שבשעה שמכניסו מותר לטמאות לאחרים וכו' אבל הסכים עם הרמב " ם דבחזרה אסור להוסיף טומאה על עצמו וכתב על דברי ר " ת ולא נהירא ולמאי דפרישית לא היה כדאי לכתוב ע " ז ולא נהירא . מיהו לענין מעשה יש להחמיר כדברי הרמב " ם דאף בהליכה אסור להוסיף טומאה על עצמו כיון שאפשר לו לקוברו בסוף בה " ק וכמ " ש התוספות בפ " ב דשבועות דהא דמתיר בנזיר כשמושיט לו מת אחר אינו אלא כשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו ואף על גב דבספר א " ז כתב דאפילו בעוד שהמת על כתפו לא יכנוס אם אי אפשר לו לצאת מן הקברות שלא יאהיל על הקברים עכ " ל וכ " כ במרדכי דמ " ק ובהגהת מיימוני ספ " ב דאבל אלמא דס " ל דאם אפשר בחזרה שיהלך בין הקברים ושלא יאהיל על הקברים אע " פ שבהולכת המת על כתפו אי אפשר שלא יאהיל מותר לקוברו בין הקברים וכדברי רבינו מכל מקום תפסינן לחומרא כדברי התוס' וכהרמב " ם כנ " ל ודלא כמ " ש הרב בהגהת ש " ע כדברי רבינו ודו " ק :
Yoreh De'ah.373.11.1 כהן שפירשו אבותיו וכו' בת " כ בעמיו בזמן שעושין כמעשה עמיו לא בזמן שפירשו מדרכי צבור והביאוהו הרי " ף והרא " ש . ומ " ש ולא להרוגי ב " ד וכו' כ " כ הרמב " ם בפ " ב וטעם דין זה מבואר מדבריו לשם שסובר דהכהן נדחית לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן א " כ הרוגי ב " ד ומאבד עצמו לדעת כיון שאין מתאבלין עליהם ממילא אין מטמא להן וע " ל בסימן שמ " ה . ואינו מטמא לספק וכו' בת " כ לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק :
Yoreh De'ah.373.12.1 ואינו מטמא הקרובים אלא אם כן יהא המת שלם כך הוא הסכמת כל הפוסקים וחלקו על הרי " ף דפסק כיחידאה דמטמא על עצם כשעורה של אביו דליתא :
Yoreh De'ah.374.1.1 כשם וכו' כלומר וכל היכא שאינו מטמא לקרובים כגון משיסתם הגולל או לאחר שפירש ממתו או כגון המאינים וכולי אינו מטמא גם כשהוא מת מצוה אם לא שנזכר על אבר אחד לאחר שפירש כדכתב בסוף לשונו ועיין לעיל סוף סימן שס " ב :
Yoreh De'ah.374.2.1 ומ " ש ואפי' הוא כהן וכו' בפרק מי שמתו ( סוף ברכות דף י " ט ):
Yoreh De'ah.374.3.1 ואינו נקרא מת מצוה וכו' נתבאר לעיל בסימן שס " ד ס " ח :
Yoreh De'ah.374.4.1 ומ " ש וקברו חוץ מאבר אח' וכו' פי' בשעה שהיה לפניו ראשו ורובו וקברן נשכח ממנו אבר אחד שהניחו ולא קברו חוזר לטמאות בשביל אותו אבר אף לאחר שפירש :
Yoreh De'ah.374.5.1 ומ " ש ואיזהו מת מצוה וכו' בפרק האשה רבה סוף ( יבמות דף פ " ט ) וע " פ פי' הרא " ש דכשנמצאים אחרים מטפלין בו כשקוראים אותם אין זה מצוה ואע " פ שאין הקרובים רוצים ליטפל עמו דלא כהרמב " ן ועיין במ " ש הרא " ש ריש הלכות טומאה :
Yoreh De'ah.374.6.1 ומ " ש וכמה כל צרכו למאן דקרי ותני וכו' פי' דמכירין בו דקרי ותני אבל אם אין מכירין בו דקרי ותני אין לכהן לטמא לו כשיש לו כדי נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן וה " א בירושלמי והביאו הרא " ש לשם :
Yoreh De'ah.374.7.1 וכן מ " ש ולמאן דמתני אין לו שיעור היינו היכא דמכירין בו דמתני התם הוא דאין לו שיעור וכל הכהנים מטמאים לו כשהוא מת מצוה אבל אם אין מכירין לו לא :
Yoreh De'ah.374.8.1 ומ " ש וכן לנשיא מטמא לעולם פירוש כל הכהנים מטמאים לנשיא אפי' לא מתני ואפי' אינו מת מצוה והיינו דכתב רבי' מטמא לעולם וכך הוא למה שפי' הרא " ש דהא דקאמר בירושלמי והנשיא כבודו לכך לשון בעיא הוא כלומר הנשיא כבודו לכך אף על גב דלא מתני ומהו שיטמאו לו כל הכהנים ופשט דחייבים לטמא לו עכ " ל ורצונו לומר דאף באינו מת מצוה קמיבעיא ליה ופשט דחייבים לטמא לו אפי' לא מתני ואפי' אינו מת מצוה וזהו שכתב רבינו בסתם לעולם ולא ידעתי לפרש דברי בית יוסף במה שהקשה על דברי הרא " ש וכתב דלהרמב " ן ניחא וכולי דהא ודאי אין חילוק ביניהם בדין דתרווייהו סבירא להו דבאינו נשיא אין לכהן לטמאות אף למאן דמתני אלא במת מצוה ולנשיא חייבים לטמא לו אפי' אינו מת מצוה אלא דלפירוש הרא " ש קא פשיט בירושלמי דלנשיא מטמא אף על פי דלא הוה מתני לאחרים ולהרמב " ן לא איירי הירושלמי בהכי ופשוט הוא . כתבו התוספות בפרק הנושא ע " ש רבינו חיים הכהן שהיה אומר שהיה מטמא לר " ת אם היה אצל מיתתו וכתב ב " י דהיה סובר דגדול הדור דינו כנשיא אבל הגהות מיימוני מספקא להו אי גדול הדור דינו כנשיא עכ " ל ולכן אין לשום כהן להקל ליטמאות לגדול הדור וכך נהגו הכל דלא כהר " ח כהן גם מדברי ב " י בש " ע שהשמיט דין זה דנשיא משמע הכי דכיון דעכשיו אין לנו נשיא אין דין זה נוהג בינינו וגדול הדור אין דינו כנשיא ואין דינו אלא כרבו אבל מהא לא קשיא לדעת מהר " ר חיים הכהן בפרק תפילת השחר סוף [ דף כ " ח ] דאמר ר' יוחנן בן זכאי לפני מותו פנו כלים מפני הטומאה דאלמא דהיה מטמא במותו אף ע " פ שהיה נשיא וגם היה הגדול בדורו דודאי דלטמא הכלים באהל המת אין לחלק בין מת למת כולם מטמאין באהל אבל שיהיו בני דורו מטמאין לו מפני כבודו כדי להתעסק בו שפיר איכא למימר בטלה קדושת הכהנים :
Yoreh De'ah.374.9.1 כל הקרובים וכו' בפ' אלו מגלחין ( סוף מועד קטן דף כ ):
Yoreh De'ah.374.10.1 ומ " ש ואחותו מאביו הבתולה כלומר בתולה גרידא שעדיין לא נתארסה . ומ " ש ועוד הוסיפו עליהם וכו' ואחותו נשואה מאביו כלומר אפי' נשואה ומכ " ש ארוסה וע " ל בסימן שצ " ח :
Yoreh De'ah.374.11.1 גר שנתגייר וכו' כ " כ הרב רבינו משה בר מיימוני ריש פ " ב ומשמע דוקא גר ובניו אבל גיורת ובניה מתאבלין זה על זה דכיון דאית ליה חייס אתי לאחלופי בישראל אבל גר ובניו לא אתי לאחלופי דהכל יודעין דאין אבות לעכו " ם וכ " כ במרדכי דמועד קטן ע " ש ר " י שעשה כך מעשה אבל עבד אפי' נשתחרר עם אמו אין מתאבלין זה על זה כיון שאין לו חייס לא חיישינן לאחלופי ובגר ואמו נמי דוקא לגבי איסור מחמרינן מטעמא דאחלופי אבל לענין ירושת אמו אינו יורש וכ " כ המרדכי לשם ע " ש מהר " ם ופשוט הוא . ואיכא לתמוה דבש " ע כשכתב בלשון הרמב " ם גר שנתגייר הוא ובניו או עבד שנשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה כתב בהגה " ה וה " ה גר שנתגייר עם אמו אין מתאבל עליה עכ " ל דפסק דלא כר " י ודלא כדמשמע מדברי הרמב " ם וצ " ע :
Yoreh De'ah.374.12.1 וכתב הרא " ש והאידנא נהגו להקל וכו' ועכשיו נוהגים שקרובי המת הפסולין לעדות מראין קצת אבילות כל שבוע הראשון עד אחר שבת הראשון שאין רוחצין ואין משנין קצת בגדיהם והיינו כשהיה אצל המיתה או בשמועה קרובה וכ " כ מהרא " י בת " ה סימן רנ " א שכך נהגו גדולי אוסטרייך ולא כהרשב " א בתשובה סי' קל " ח ונראה דלפי מנהגינו כמהרא " י דאוסר רחיצה ושינוי בגדים כדין שלשים של אבל אף על פי דבשלשים גופיה אינו אלא מנהג כ " ש דאסור לילך לסעודה אפילו לסעודת מצוה כגון ברית מילה דבשלשים של אבל אסור מדינא לדעת מקצת רבוותא וכך אנו נוהגין לאיסור כדלקמן סימן שצ " א ואע " ג דבת " ה כתב דאינו דומה לגמרי לדין שלשים של אבל אינו אלא לענין זה דלא משנים כל בגדיהם אלא קצתם אבל לענין סעודה אפילו דמצוה פשיטא דאסור כל השבוע עד מוצאי שבת במכל שכן כדפרישית . וכתב בהגהת אשיר " י דאבל שאינו יודע באבילותו אסור להזמינו לסעודה דלא כיש מתירין :
Yoreh De'ah.374.13.1 תינוק כל שלשים יום וכו' כרשב " ג בברייתא בפר " א דמילה דבלא שהה ל' יום ספיקא הוי ולגבי אבילות דרבנן הוי ספיקו לקולא . ומ " ש מיום ל' ואילך מתאבלין עליו אפי' נולד לח' חדשים טעים דין זה מבואר לשם דאמרינן האי בר ז' הוא ואשתהויי אשתהי ומיהו דוקא בדגמרו שעריו וציפורניו הא לאו הכי ספק נפל הוא ועיין לעיל בסוף סי' רס " ו גבי מלה מיהו הרמב " ם פ " א דאבל פסק בסתם בן ח' שמת אפי' לאחר ל' אין מתאבלין עליו ומשמע אפילו גמרו שעריו וצפורניו וכך פסק בש " ע אבל מדברי ה' המגיד בפ " א מה' חליצה מבואר דמפרש להרמב " ם שאין מתאבלין אלא על מי ששהה ל' יום או שכלו לו חדשיו לפי שהקלו באבילות אלמא דבשהה ל' יום מתאבלין אפילו ודאי דלא כלו חדשיו והיינו בדגמרו שעריו וצפורניו וא " כ מ " ש הרמב " ם בפרק א' דאבל בן ח' שמת אפי' לאחר שלשים אין מתאבלין היינו דוקא בדלא גמרו שעריו וצפורניו וצ " ע ולענין הלכה אע " פ שרוב רבותינו ס " ל דמשלשים יום ואילך מתאבלין עליו כשגמרו שעריו וצפרניו אף ע " פ שנודע שלא כלו לו חדשיו דאמרינן האי בר ז' הוא ונשתהה מכל מקום כיון דפשט דברי הרמב " ם משמען דאין מתאבלין אין להחמיר מיהו דוקא כשבעל ופירש ולא בא עליה עוד וילדה לח' אבל היכא שבעל וחזר ובעל דאינו ודאי בן ח' דשמא לא נתעברה בליל טבילה אלא לאחר חדש שלם ובן שבעה הוא השתא ודאי כיון דמת לאחר ל' וגמרו שעריו וצפרניו חייב להתאבל לדברי הכל ואף הרמב " ם מודה בזה וז " ש בהגהת אשיר " י סוף מ " ק בשם א " ז דהיכא דלא קים ליה בגויה אי כלו ליה חדשיו ולא גמרו שעריו וצפרניו אין מתאבלין עליו עכ " ל דאי גמרו שעריו וצפרניו ודאי מתאבלין כיון דספק הוא אם כלו לו חדשיו תלינן דכלו לו חדשיו כיון דלא מת עד לאחר שלשים וגם גמרו שעריו וצפרניו דאף הרמב " ם לא אמר דאין מתאבלין אלא בודאי בן ח' והב " י כתב על הגהת אשיר " י זו ואיני יודע למה התנה שלא גמרו וכו' ושגגה יוצאה מתחת קולמסו דהדבר פשוט כדפרישית . כתב בהגהת אשיר " י תאומים שמת אחד מהן תוך שלשים יום והשני חי עדיין אחר שלשים אין מתאבלין עליו כלל אפי' אם מת בסוף ל' עכ " ל ומביאו ב " י והכי פירושו דלא תימא כיון דתאומים הם ואחד חי אחר ל' ובר קיימא הוא א " כ בודאי גם אותו שמת הוי בר קיימא וכמאן דאמר דתאומים טיפה אחת היתה ונחלקה לשנים וכיון שזה החי אחר ל' אינו נפל גם אותו שמת תוך ל' אינו נפל וחייב להתאבל עליו דליתא אלא מחזקינן את זה שמת תוך ל' בנפל ואין מתאבלין עליו ולא מיבעיא במת תוך ל' אלא אפילו אם מת בסוף ל' כלומר ביום ל' דיכול להיות שאע " פ שזה אינו נפל מ " מ האחר היה נפל אבל בש " ע נדפס טעות שכתב וז " ל יש מי שאומר דתאומים שמת אחד מהם תוך ל' יום והשני חי ומת אחר ל' יום אין מתאבלין עליו עכ " ל ומלשון זה מובן שאין מתאבלין על השני שמת אחר ל' קאמר דכיון שזה שמת תוך ל' היה נפל גם זה היה נפל וזה דבר שאין לו שחר דאם גמרו שעריו וצפרניו וחי לאחר ל' ימים או חדש או יותר מהיכא תיתי שיהא נפל ופשיטא דמתאבלין עליו אלא צריך להעביר הקולמוס על תיבת ומת וכך צריך להיות והשני חי אחר ל' יום אין מתאבלין עליו כלומר אין מתאבלין על זה שמת תוך ל' ושרי ליה מאריה לבעל הלבוש שעשה פי' על מה שנדפס בטעות ויגיע להוראת טעות :
Yoreh De'ah.374.14.1 ועל רבו שלמדו חכמה וכו' בפרק אלו מגלחין ( סוף מועד קטן דף כ " ה ) כי נח נפשיה דר' יוחנן יתיב ר' אמי ז' ול' א " ר אבא ר' אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד דהכי א " ר חייא בר אבא משמיה דר' יוחנן דאפילו רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום א' וז " ל הגהות אשיר " י משמע בירושלמי שהתלמידים מיטמאין לרבן ונכון להם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כל היום אפי' לאחר קבורה מיהו לעיל פירש דלאחר קבורה שרי לאכול בשר ולשתות יין עכ " ל ועיין במ " ש ב " י בדין זה :
Yoreh De'ah.375.1.1 מין לאבלות ז' וכו' בפרק אלו מגלחין ( מועד קטן דף כ' ) והאלפסי פרק היה קורא הביא בשם מקצת רבוואתא דס " ל דז' ימים אבלות דאורייתא וגמרי להא מילתא מדכתיב ויעש לאביו אבל ז' ימים והשיג עליהם דלאו דאורייתא נינהו אלא דרבנן ולאו על ויעש לאביו אבל ז' ימים אסמכינהו רבנן אלא אקרא והפכתי חגיכם לאבל וכו' עכ " ל כלומר אינהו סברי כיון דילפינן לה מקרא שכתוב בתורה א " כ דאורייתא נינהו ולאו הכי הוא אלא אסמכתא היא ולאו אהאי קרא אסמכינהו וכו' אלא אקרא דדברי קבלה מיהו במדרש רבה סדר ויחי איכא מ " ד דגמרי לה מקרא דויעש לאביו אבל ז' ימים וכן הוא בירושלמי פרק אלו מגלחין :
Yoreh De'ah.375.2.1 ומאימתי חל האבלות וכו' בפ' אלו מגלחין ריש ( מועד קטן דף כ " ד ) פליגי תנאי בברייתא והלכה כר' יהושע דמשיסתם הגולל ופלוגתא דרש " י ור " ת כתוב בתוס' ריש פ " ק דכתובות וס " פ שואל אדם ופ' מי שמתו ופ' נגמר הדין ופ' הישן והרמב " ן פי' דלרש " י לאו בכל סתימת הארון בכסויו בבית קאמר אלא דוקא בסתימה גמורה שסתמוהו במסמרים על מנת שלא יפתח עוד דמעתה נעשה כמונח בקבר ומינה משעת סתימה אע " פ שהארון מונח בבית כך מגולה ולא נקבר בקרקע בכוך או בקבר אבל אם סתמוהו לארון בדף ולא קבעוהו במסמרים והוציאוהו לבה " ק בארון כך פתוח או הוציאוהו במטה ולקברו בלא ארון וקברוהו בקרקע כמו שעושין עכשיו אינו מונה אלא משיסתם הקבר בנסר ובעפר שנותנין על המת או על הארון ולר " ת והגאונים אפי' נתנוהו בארון וסתמו הכסוי במסמרים אין זה סתימת הגולל כיון שהארון מגולה ואין מונין לו אלא עד שינתן בכוך או בקבר וכו' ולפ " ז צ " ל דהך עובדא דכתב המרדכי דכשמת רבינו קלונימוס הזקן במצור דשמוהו בארון ומנו לו ז' ול' אע " פ שהיה דעתם לפנותו לאחר המצור היו תופסין פירש " י עיקר דאילו לר " ת והגאונים כל זמן שהארון היה מגולה עמהם אין מנין זה עולה להן אלא הוה ס " ל כרש " י וסתמוהו במסמרים והניחוהו בבית המקוה ומנו לו מיד . ואיכא לתמוה בש " ע דבסעיף א' כתב מאימתי חל האבלות משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר וכו' דהיינו כפר " ת והגאונים וכמ " ש בב " י דהכי נקטינן ואח " כ בסעיף ד' כתב הך עובדא דרבי' קלונימוס הזקן וכתב וסתימת הארון הוי כקבורה וחל עליהם אבילות מיד דהיינו כפירש " י וא " כ הפסקים סותרין זה את זה . ונראה ליישב דודאי פי' רש " י עיקר ובמרדכי מוכח להדיא דפוסק כך שהרי לא הביא פר " ת כלל והביא עובדא דרבינו קלונימוס שהוא ע " פ פירש " י ומעשה רב וכך ראיתי בא " ז הגדול סי' תקי " ט שהאריך ליישב כל הקושיות שהקשו אפירש " י ומסיק דפי' רש " י עיקר ודלא כר " ת והביא ג " כ הך עובדא דרבינו קלונימוס אלמא דס " ל דנסמכו אפירוש רש " י בהך עובדא גם בתוס' פ " ק דכתובות תירצו כל הקושיות שעל פי' רש " י ושרב נתן בעל הערוך פי' כפירש " י ור " י הקשה אפיר " ת מתוספתא דאהלות ומסקנת התוס' אלא ודאי הוא כסוי הארון כפי' הקונטרס וכך נראה מסקנת התוס' ס " פ שואל אדם אבל בפרק מי שמתו ופרק נגמר הדין לא היתה כוונת התוס' אלא לגלות דרבינו תם חולק אפירש " י אבל מסקנתם לפסק הלכה לא גילו לשם אלא בכתובות ובשבת פרק שואל אדם דכפירש " י כך הוא הלכה ותו דבפרק הישן לא הזכירו התוס' פי' ר " ת אלא פי' כל המשניות על פי פי' רש " י דגולל הוא סתימת הארון ומשמע דבכל סתימה דארון קאמר רש " י בין כשסותמין אותו בקבר על המת כנראה מדברי התוס' ובין כשסותמין הארון בבית קודם הוצאתו מהבית בכל ענין שתהיה אותה הסתימה בבית הוי סתימת הגולל אלא שהרמב " ן כתב לפירש " י דלא מיירי בסתימת ארון בבית אלא כשסתמוהו במסמרים ע " מ שלא יפתח עוד וכן עיקר . ומ " ש ב " י אפר " ת והגאונים דהכי נקטינן וכתב כך בש " ע אינו אלא לומר דהכי נקטינן לכתחילה שלא למנות את האבלות אלא משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר שכך נהגו העולם וכמ " ש הרא " ש וה " ר ירוחם להדיא ואע " פ דפי' רש " י עיקר אפ " ה נהגו כך משום דלפירש " י צריך לדקדק אם הארון פתוח או סתמוהו במסמרים או סתמוהו על דעת שלא יפתח עוד או ע " ד שיחזור ויפתח ועוד דרובן מוליכין אותן בארון פתוח לבה " ק אלא דאותן שמוליכין ממקום למקום סותרין במסמרות וכדי שלא יבואו לידי טעות נהגו לעולם שלא למנות ז' ול' עד שסתמוהו בקבר בעפר ואין זה כנגד פי' רש " י כיון שאין עושין כן לרצונם שלא לנהוג אבלות במזיד אלא כדי שלא יבואו לידי טעות ולפי דעובדא דר " ק לא היה אפשר לסותמו בקבר בעפר והיו חוששין שמא ימשך המצור זמן מרובה לכך מנו ז' ול' לאחר שסתמו כיסוי הארון במסמרים עד שלא יפתח עוד וכפירש " י אבל מנהג העולם לכתחילה ודאי אינו אלא כמ " ש הרא " ש דלאחר שנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר מתחילין למנות ז' ול' ואע " פ ששהו הרבה מליתן עליו האבן שהוא המצבה השתא מיהו נסתם הקבר קרינן ביה כלומר שאף לפר " ת דפירש דגולל הוא האבן שנותנין על הקבר מודה הוא דכשנסתם הקבר בעפר ונגמר סתימתו קרינן ביה משיסתם הגולל א " כ מנהג העולם בלכתחילה הוי אליבא דכ " ע :
Yoreh De'ah.375.3.1 בד " א באותם שהולכים עם המת לבה " ק כו' שם מימרא דרבא לבני מחוזא ריש ( דף כב ):
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .