← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 4,053 sections
Yoreh De'ah.268.12.1 ומ " ש וממתינין לו עד שיתרפא ומטבילין וכו' מפרש התם דטעמא דהמים סכנה למכה אם לא נתרפא רפואה גמורה :
Yoreh De'ah.268.13.1 ומ " ש וגייז מזייה ושקל טופריה וכו' כ " כ הרי " ף והרא " ש בפ' ר " א דמילה ונראה דטעמא הוה משום חציצה וברי " ף וברא " ש כתוב וגייז ליה מן מזייה ושקלי ליה טופריה וכו' משמע דר " ל שחותכין מקצת שערו אותן המסובכין וחוצצין אבל צפורניו נוטלין כולן מפני הצואה שתחת הצפורן וכדתניא בפרק החולץ וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ואפשר דנטילת שער בגר הוא ע " פ דברי ר " מ הדרשן שהביא רש " י בר " פ בהעלותך וכן המנהג במומרים כשחוזרים לדת ישראל ועיין במ " ש לעיל בסימן רס " ז :
Yoreh De'ah.268.14.1 ומ " ש וכד סליק מברך וכו' מפורש באלפסי פ " ק דפסחים וע " ל בסימן ר " א :
Yoreh De'ah.268.15.1 ומ " ש ות " ח עומדים על טבילתו וכו' בהחולץ בברייתא ופירש " י ומודיעין אותו מקצת מצות דהשתא ע " י הטבילה הוא נכנס לכלל גירות הילכך בשעת טבילת מצוה צריך לקבל עליו עול מצות עכ " ל :
Yoreh De'ah.268.16.1 ומ " ש והרי הוא כישראל לכל דבר וכו' שם ונראה דה " ה בקידש אשה ואח " כ חזר לסורו דגיטו גט וכן כתב במרדכי פ' החולץ וכתב עוד דיש מרבוותא נסתפקו בזה ע " ש .
Yoreh De'ah.268.17.1 ומ " ש ואשה וכו' שם בברייתא וכתב ב " י הא דלא כתב רבינו דמודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני כדאיתא בברייתא וגם הרמב " ם כתבו זהו לפי שאינם מצויים בזמן הזה ע " כ וקשה הלא מעשר עני נוהג אף בזמן הזה כדלעיל בסימן רנ " ג ולקמן בסימן של " א אלא נ " ל דכיון דטעמא דמודיעין אותו עון לקט וכו' אינו אלא משום דמקפידין על פחות מש " פ ושמא יחזור בו מלהתגייר כמ " ש הסמ " ג ורש " י ג " כ כתב דלשון זה עיקר א " כ כשכתב רבינו דמודיעין אותו מקצת חמורות בכלל תמורות הוה ג " כ עון לקט וכו' דעון לקט וכו' לאו דוקא קאמר :
Yoreh De'ah.268.18.1 וכל עניניו וכו' בפרק החולץ אר " ח בר אבא א " ר יוחנן גר צריך ג' משפט כתיב ביה וסובר רבינו דכל ענינייו בג' דהא סתמא קאמר וכ " כ ה " ה ע " ט הרמב " ן בפי " ג מהא " ב אבל ברמב " ם וסמ " ג לא כתוב ג' אלא בטבילה והכי משמע בברייתא דלא תנא דעומדין ע " ג אלא בשעת טבילה דאז הוא נכנס בגירות וכדאמר התם אמר רבה עובדא הוה בי רבי חיוא וכו' עד א " ל שהי כאן עד למחר ונטבלינך ש " מ תלת ש " מ גר צריך ג' וכו' דר " ל לענין טבילה צריך ג' והכי משמע מלשון הרי " ף פר " א דמילה שכתב תחלה בסתם דמהלינן ליה ואח " כ אמר וכד מטבלינן ליה צריך למיזל בהדי תלתא וכו' :
Yoreh De'ah.268.19.1 ומ " ש ומיהו לכתחלה וכו' עד חוץ מקבלת מצות כ " כ הרא " ש בפ' החולץ ע " ש מהר " ם במסקנתו דקבלת מצות הוי כתחילת דין וטבילה הוי כגמר דין דכשר בלילה אלא דמדרבנן בעינן יום לכתחלה ע " כ וכיון דקבלת מצות כתחילת דין אם היתה בלילה מעכב אפי' היה שם ג' דהכי קי " ל דלא כרשב " ם פי " נ וסמ " ג דמכשירין תחלת דין בלילה בדיעבד והלכך גבי גר נמי אינו גר להרמ " ה אפי' בדיעבד עד שיקבל עליו המצות ביום ובג' ואף למה שקבענו ההלכה דכדאי הוא רשב " ם וסמ " ג לסמוך עליהם בדיעבד כמ " ש בח " מ סימן ה' ס " ו אין זה אלא בדבר שבממון ומטעם דהפקר ב " ד הפקר אבל לענין איסורא כגון חליצה וגר פסול תחלת דין בלילה אפי' דיעבד ולפ " ז הני עובדי דפרק החולץ דאמר מי לא טבלה לנידתה מי לא טבל לקירויו מיירי שהקבלה היתה כדינה אלא שטבל בינו לבין עצמו :
Yoreh De'ah.268.20.1 ומ " ש רבינו דמל וטבל בפני שנים לאו דוקא שנים דאפי' באשה אחת נמי כשר בדיעבד כדמשמע מהני עובדי דאין דרך אנשים שיהיו בשעה שטובלין הנשים וכ " כ תוס' בד " ה מי לא טבלה לנדתה וכ " כ הרא " ש להדיא והא דנקט רבינו שנים אינו אלא לאורויי דיוקא דבקבלת מצות אפי' היו שנים מעכב ולהוציא מדעת יש גדולים שהביא במרדכי פרק החולץ דד " ת לא בעינן כלל לעכובא ג' דאפי' חד נמי כשר דליתא . ועי " ל דרבינו ס " ל דלמסקנת מהר " ם בדיעבד בעינן שנים אף למילה וטבילה דכיון דהכרנוהו בנכרי אינו גר עד שיביא ראייה בעדים לכל ענייני גירות ובקבלת מצות בעינן ג' והני עובדי דאמר מי לא טבלה וכו' התם ה " ט כמ " ש הרא " ש די " מ דכיון דידוע לכל שמל וטבל כאילו היה שם עדים מעידים דמי וכך מבואר בהרא " ש שם שדברי מהר " ם הם לקיים דברי הי " מ שכתב הרא " ש תחלה דשאני התם דידוע לכל וכו' ועל זה כתב דאף על פי דהטבילה בלילה כשר בדיעבד דהוי כג " ד וא " כ נמשך דבעלמא היכא דאינו ידוע לכל בעינן שני עדים כשרים במילה וטבילה וג' בקבלת מצות כנלפע " ד העיקר בפירוש דברי רבינו . ומ " ש ולרב אלפס וכו' ז " ל הרי " ף עבדיה דרב אטבל לההיא נכרית לשום אנתתא א " ר יוסף יכילנא לאכשורי בה ובברתא בה כדרב אסי דאמר מי לא טבלה לנדותה בברתא דאמר ריב " ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאי אריב " ל מי לא טבל לשם קירויו סוגיא דשמעתתא הכין הוא ואי קשיא לך ההוא דרבי יוחנן דאמר גר צדק בעי ג' מ " ט משפט כתיב ביה וקי " ל דהילכתא הוא ל " ק הא דרב אסי ודריב " ל דאי עבד הוא דלא פסלינן לבריה הואיל וטבל לשם קרויו דאי לאו גיורא הוא לא הוה טביל לקריו והא דר " י לכתחלה דלא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ג' עכ " ל ויש להקשות דלכאורה משמע מדברי הרי " ף דאף בבינו לבין עצמו לא פסלינן לזרעיה כדמוכח מהני עובדי דמי לא טבלה לנדתה וכו' שלא היתה לשם אלא נשים וזה סותר להך עובדא דרבי יהודה שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו' עד לדבריך עכו " ם אתה ואין עדות לעכו " ם ואי אתה נאמן לפסול בניך אלמא דבנתגייר בינו לבין עצמו אף זרעו פסול וקושיא זו כתובה במ " ע ע " ש הרמב " ן ושכתב שיש לדחוק שאותו גר היה אומר שלא טבל לקריו מעולם אבל לפעד " נ מלשון הרי " ף דהא דלא פסלינן ליה לבן אינו אלא היכא דאתחזק לנו בכשרות שראינוהו נוהג בדרכי ישראל ועושה כל המצות דהשתא הו " ל כאילו באו ב' עדים ומעידין שנתגייר בב " ד פלוני כראוי וז " ש דאי לאו גר הוא לא הוה טביל לקריו אלמא להדיא שאין טעם כשרותו דבטבילת קריו נעשה גר דהא ודאי לא נעשה גר בטבילה זו אפילו היתה בפני ב' אלא דטבילה זו ראייה שודאי נעשה גר גמור מקודם שנתגייר בב " ד כדין וה " א בפ' השולח בכותב לשפחתו התקדשי לי דאמר ודאי שחררה מעיקרא כדין כמ " ש לעיל בסימן רס " ז וה " נ דכוותה ואפ " ה ס " ל להרי " ף דלכתחלה לא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ג' וטעמו דאין סומכין על החזקה היכא דאיכא לברורי כדאיתא פ " ק דפסחים ופ " ק דחולין אבל לגבי הבנים הוי דיעבד וסומכין על החזקה וזאת היא שיטת הרמב " ם בפי " ג מא " ב שכתב גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה וכו' וכן מי שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק וכו' ואעפ " כ אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם וכולי הואיל והוחזקו נכרים עכ " ל וכ " כ ה " ה שקרובים דברי הרי " ף לדברי הרמב " ם ובמרדכי פי' גם כן דוקא שהיו רגילין לנהוג בתורת יהדות בפרהסיא מקמי טבילת נדה וקרי אלא שהשיג אמה שאמר הרי " ף דאפילו היו נוהגין בתורת יהדות בפרהסיא אינו גר בדיעבד עד דטביל בפני ג' דהא קא אמרינן יכילנא לאכשורי בה ובבתה ואפשר לומר דהרי " ף מחלק בין השיאו אשה לשאר דברים והאי דקאמר יכילנא לאכשורי וכו' היינו לנהוג בה מנהג גר בשאר דברים אבל לא ליוחסין והא דכתב הרי " ף דלא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה בת ישראל דמשמע דתרתי קאמר ואפילו לשאר דברים לא נהגינן ביה מנהג גר יש לפרש לצדדין לא נהגינן ביה מנהג גר אפילו בשאר דברים היכא דלא אתחזק בכשרות ולא מנסבינן ליה בת ישראל אפי' היכא דאתחזק בכשרות ונהגינן ביה מנהג גר בשאר דבר אפילו הכי אסור לישא ישראלית והיינו כשיטת הרמב " ם ולפ " ז מבואר גר שבא לפנינו והכרנוהו בנכרי ולא אתחזק בכשרות אינו גר אפילו היו שנים מעידין שמל וטבל בפניהם ואפילו הבן אינו מתכשר דמ " ש איהו מבן כולם נכרים כיון דאינו גר עד שטבל בפני ג' דמשפט כתיב ביה לעכובא : ואע " ג דמדברי רבינו נראה שלא היה מפרש כך לדעת הרי " ף מדלא פי' דהא דלא פסלינן ליה לבן אינו אלא בדאתחזק בכשרות אלמא מדכתב בסתם דס " ל דלהרי " ף בכל ענין כשר לא נהיר אלא כדפרישית עיקר . ומ " ש רבינו דלהרי " ף אם נשא ישראלית זה שמל או טבל בפני ב' או בלילה והוליד ממנה בן דלא פסלינן ליה לבן איכא להקשות דמאי אתא לאשמועינן הא פשיטא הוא דאפילו היה נכרי קי " ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש וי " ל דאתא לאשמועינן דלא פסלינן ליה לכהונה מספק דאף על גב דבשאר גר פסלינן לכהונה מספק כדכתב הרי " ף בפרק החולץ הכא לא פסלינן ליה והכי משמע מהך עובדא דקרו ליה בר ארמאה דבנשא ישראלית או גיורת מיירי דאי בנשא נכרית אמאי הוו קרו ליה בר ארמאה ולא בר ארמייתא ועוד מאי מהני מה שטבל לקריו סוף סוף בן נכרית הוא אלא בנשוי ישראלית מיירי ועליו קאמר הרו " ף דלא פסלינן ליה לבן דיעבד אלמא דלענין כהונה קאמר דלא פסלינן ליה ומיהו ודאי דלאו דוקא נשא ישראלית אלא ה " ה גר וגיורת נמי לא פסלינן לזרעייהו באתחזק בכשרות אפילו בשניהם אומרים שנתגיירו בינם לבין עצמם כמו שיתבאר בסוף סימן זה כ " ש כשאומרים דנתגיירו כראוי . ומ " ש רבינו ע " ש הרי " ף דבמל בפני שנים מעכב ואסור בישראלית לא כתוב כך בספרים שלנו אלא שרבינו נמשך לשיטתו דדין מילה כדין טבילה ועלה על דעתו שכך תופסים כל הגאונים אבל כבר כתבתי דלהרי " ף בפר " א דמילה במילה לא בעינן ג' אפילו לכתחלה וכן הוא דעת הרמב " ם והסמ " ג ופשט הברייתא דפרק החולץ אלא מיהו בעינן שנים במילה היכא דלא אתחזק ובש " ע נמשך אחר דברי רבינו בדעת הרי " ף והרמב " ם וליתא ודו " ק . ואיכא למידק דבפרק החולץ תניא אליבא דרבי יוסי באומר מלתי ולא טבלתי דאין מטבילין אותו לפיכך אין מטבילין גר בשבת דאמאי לא כתבו הרי " ף והרא " ש ורבינו איסור טבילת גר בשבת וי " ל דטעמייהו משום דבגמרא פריך פשיטא כיון דאמר רבי יוסי תרתי בעינן תקוני גברא בשבתא לא מתקנינן ומשני מה " ד לר " י מילה עיקר והיכא דהוי מילה בפנינו אימא לטבול בשבתא קא משמע לן דר " י תרתי בעי וכתבו התוס' ואע " ג דלענין טומאה שרי לטבול בשבת דנראה כמיקר שאני הכא דבעינן ג' ת " ח לעמוד שם בשעת טבילה להודיעו המצות עכ " ל והשתא איכא למימר דס " ל דסוגיא דפרק החולץ אינה אלא לרבי יוסי ולא קי " ל כר' יוסי בהך דינא אלא כדקי " ל לענין טומאה דנראה כמיקר וה " ה בטבילת גר נראה כמיקר וכ " כ הסמ " ג ע " ש בה " ג דמטבילין גר בשבת לכתחלה והיינו מטעמא דפרישית ודלא כמו שחילקו התוספות אליבא דרבי יוסי . מיהו הרמב " ם בפי " ג כתב הואיל והדבר צריך ב " ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי " ט ולא בלילה ואם טבל ה " ז גר עכ " ל נראה דמפרש דלרבי יוסי נראה כמיקר אלא טעמא דאיסורא משום דאין דנין בשבת ותלמודא קס " ד דטעמא משום תקוני גברא אבל למסקנא דמשפט כתיב ביה ובעינן ג' לא הוה טעמא דרבי יוסי אלא משום דאין דנין ומה שפסק דבדיעבד ה " ז גר נראה דטעמו דדוקא לענין דבעינן ג' דבר תורה דכתיב ביה משפט אם טבל בפני ב' אפילו בדיעבד אינו דין דב' שדנו אין דיניהם דין ד " ת אבל בטבל בשבת וי " ט דאסור משום דאין דנין בשבת אינו אלא איסור דרבנן וכן בלילה אינו אסור אלא דרבנן כמ " ש מהר " ם בתירוצו הראשון אם כן פשיטא דבדיעבד שפיר דמי אי נמי כמ " ש ה " ה בשם הרשב " א דלענין זה הויא טבילה כגמר דין דכשר בדיעבד וכן נראה מדברי הרי " ף שלא הזכיר בדבריו אלא טבילה אלמא להדיא דלילה ומילה אם לא היתה בפני ג' אינו מעכב איכא לתמוה אמ " ש רבינו ע " ש הרי " ף דלילה מעכב ונראה דרבינו דקדק בלשון הרא " ש שכתב בסוף דבריו וי " מ דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי ומיהו קשה דטבילת נדה בלילה ולקמן אמר דאין מטבילין גר בלילה ותירץ ר " מ וכו' ורב אלפס כתב דלכתחלה בעינן ג' אבל בדיעבד לא פסלינן לבריה אם לא טבל בפני ג' עכ " ל דמשמע דהביא הרא " ש לדברי רב אלפס כדי לתרץ הקושיא שאמר ומיהו קשה וכו' והיינו לומר דבדיעבד הוי טבילה בלילה לענין זה דלא פסלינן ליה לבן אבל לכתחלה לא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל ביום דכי היכי דמחלקינן בחילוק זה בדין ג' בין לכתחלה לדיעבד ה " נ בדין לילה ולא נהירא דפשוט הוא לפע " ד דדברי הרי " ף שהביא הרא " ש בכאן אינם כדי לתרץ קושיא זו שהרי מבואר באלפסי שלא בא אלא לתרץ מה שקשה מדברי רבי יוחנן שאמר צריך ג' שזה היפך מדרב אסי דלא בעי ג' והיא הקושיא שהזכיר הרא " ש בתחלת דבריו ועליה הביא הרא " ש דרב אלפס כתב דלכתחלה בעינן שלשה וכולי כדי לתרץ אותה קושיא דמעיקרא לא הקושיא דומיהו קשה שכתב לבסוף : ולענין הלכה נראה דאף ע " פ דהרמב " ן ס " ל דטבילה בלילה מעכב וכן כתב נמוקי יוסף משום דטבילה הו " ל תחלת דין הנה הרי " ף והרמב " ם והסמ " ג לפי פירושינו כולם תופסים דלילה אינו מעכב ובזה אין התוס' והרא " ש חולקים עליהם אבל אם לא היו ג' בטבילה מעכב וכהרי " ף והרמב " ם והסמ " ג דפשטא דסוגיא הכי משמע דבטבילה גופה בעינן ג' וכן הוא לפי תירוץ הראשון דמהר " ם ודלא כדעת התוס' ותירוץ אחרון דמהר " ם וכשהיו ג' בטבילה אע " פ דכתב הרב רבינו משה בר מיימוני דכשר אע " פ שלא היה לשם קבלת מצות כל עיקר מיהו התוס' והרא " ש חולקין ע " ז דקבלת המצות ודאי מעכב והכי נקטינן דאין משיאין אותו אשה עד שיקבל עליו המצות בפני ג' . אמנם כשלא היו ג' במילה לכ " ע אינו מעכב אלא דלכתחלה ראוי לחוש לדברי הרמב " ן ורבינו דבעינן ג' אף במילה ומיהו אע " ג דבדיעבד כשר בלא ג' שני עדים כשרים מיהא בעינן אף במילה היכא דלא אתחזק בכשרות ואי אתחזק בכשרות לא צריך אלא דהחזקה לא מהני לגבי נישואין ולא מנסבינן ליה בת ישראל בלא טבילה בשלשה אבל לא פסלינן ליה לבן דיעבד כדלעיל ויתבאר עוד בס " ד :
Yoreh De'ah.268.21.1 המל הגרים מברך וכו' כבר נתבאר בה' עבדים בסימן רס " ז המסקנא בזה בעבדים ובגרים ע " ש :
Yoreh De'ah.268.22.1 נכרית שנתגיירה וכו' מימרא דרבא בפ' הערל ( ע " ח ) דס " ל לרבא דעובר ירך אמו הוא ואפילו למ " ד לאו ירך אמו הוא לא הוי חציצה ואע " פ שהעובר כולו מכוסה דכיון דהיינו רביתייהו לאו חציצה הוא והרמב " ן הביא ראייה מכאן דאע " ג דהטבילה היה מקמי המילה אינו מעכב אבל בנ " י פרק החולץ בשם הרא " ה דחה ראייה זו והעלה דאפילו בדיעבד מעכב ע " ש :
Yoreh De'ah.268.23.1 נכרי קטן וכו' מימרא דרב הונא פ " ק דכתובות ( דף י " א ) ומלשון רבינו יראה אפילו אין לו אם אלא שבא מעצמו והא דכתב רש " י ואמו מביאתו להתגייר לאו דוקא אלא אתא לאורויי דאף ע " פ שאמו מביאתו אפ " ה בעינן על דעת ב " ד דדוקא כשאב מביאו לא בעינן דעת ב " ד אבל באמו מביאתו בעי דעת ב " ד גם ברמב " ם וסמ " ג כתבו בסתם גר קטן מטבילין אותו ע " ד ב " ד : כתב במרדכי בשם ראבי " ה דאיירי שאמר גיירוני וקמ " ל דאע " ג שאין לו דעת שומעין לו דזכות הוא לו אבל אין רוצה אינו גר תדע דהא מיירי כשיד ישראל תקיפה עליהם כדאמר ואם הגדילו יכולין למחות ואם כן נגייר כל בניהם הקטנים עכ " ל ונראה שזהו גם כן דעת רבינו שכתב ואם אין לו אב ובא להתגייר כלומר שבא מרצונו אבל אם אין דעתו ורצונו להתגייר וגיירוהו בע " כ אינו גר . ותימה על מ " ש הר " ן בפ " ק דכתובות דאפילו עשו כן ב " ד מעצמם מהני דמנ " ל הא וצ " ע :
Yoreh De'ah.268.24.1 ומ " ש ול " ש קטן שגיירו אביו וכו' שם מימרא דרב יוסף אם הגדילו יכולין למחות ומוכח בגמרא דל " ש גיירו אביו וכו' :
Yoreh De'ah.268.25.1 ומ " ש ואין דינו כישראל מומר וכו' כן פי' רש " י לשם :
Yoreh De'ah.268.26.1 ומ " ש בד " א וכו' כ " כ הרא " ש לשם והרי " ף ז " ל כתבה לדרב הונא בפרק החולץ ולא כתב לדרב יוסף ותמהו עליו והר " ן פ " ק דכתובות כתב בשם הרמב " ן אפשר שדעתו דרב יוסף לא קאמר אלא בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו אבל בנתגייר ע " פ ב " ד אינו יכול למחות דאם כן מה כח ב " ד יפה ע " כ וה " ה פי " ג מהא " ב כתב דהרי " ף ז " ל דחאה לדרב יוסף מהלכה מדאקשו עליה אביי ורבא אלמא דפליגי עליה . ולפע " ד יראה עיקר דהך דרב יוסף ודאי הילכתא היא ול " ש בגיירו אביו או גיירוהו ב " ד אלא דס " ל להרי " ף דלא אתא רב יוסף אלא לומר שאין לנו לעונשו בב " ד אפי' ידינו תקיפה כיון שאין במעשה קטן כלום וכשהגדיל יכול למחות וכן פירש " י ואע " ג דנ " מ נמי מדרב יוסף לענין קידושי אשה דאם קידש אשה משמיחה א " צ גט כמו שפירש רש " י אפ " ה עיקר דבריו אינן אלא שיכול למחות משהגדיל ואין לנו לעונשו דהכי משמע לישנא ולפי זה עכשיו שידם תקיפה על עצמן דין זה א " צ לכותבו דהא כשהגדיל מוחה עלינו שלא ברצוננו . וזה דרכו של הרי " ף ידוע שאינו מביא בספרו מה שא " צ בזמן הזה ומטעם זה גם הרמב " ם לא כתבו להך דרב יוסף בפי " ג מהא " ב אבל בפ " י מה' מלכים כתבו דכיון דעיקר דבריו אינו אלא שלא לעונשו בב " ד כשידינו תקיפה לכך כתבו לשם אצל הלכות בן נח אימתי יענש בעברו על המצות וזה ברור מאוד לפע " ד וז " ל רש " י בפרק קמא דכתובות ע " ד ב " ד ג' יהיו בטבילתו וכו' והרי הוא גר על ידיהם ומגעו ביין כשר עכ " ל . נראה דר " ל דלעכין מגעו וכיוצא בו הוי גר אבל לא להשיאו אשה ישראלית דכיון שאם הגדיל יכול למחות הוה נכרי למפרע ועוד דהלא קטן אין עושה שליח ומדרבנן הוא דהוה גר ולא שרינן ליה בבת ישראל כיון דמן התורה נכרי הוא אבל דעת התוס' לשם דשרינן ליה בבת ישראל ונראה לפע " ד שאין להקל לענין מעשה . עוד נראה לפי פירש " י דבגר שלא מל וטבל בפני ג' דלא הוה גר מן התורה אפ " ה מגעו ביין כשר וה " ה לשאר דברים הוה גר מדרבנן דלא גרע מקטן וכ " כ בהגהות מרדכי פרק החולץ אבל להרי " ף והרמב " ם היכא דלא אתתזק בכשרות אפילו טבל בפני שנים לא נהגינן ביה מנהג גר כל עיקר אפי' לשאר דברים :
Yoreh De'ah.268.27.1 כתב בעל הלכות חש " ו וכו' ואיני יודע למה פסק דלא כרב הונא וכולי פי' דאהא דקא " ר הונא גר קטן מטבילין אותו ע " ד ב " ד קאמרי' לימא מסייע ליה הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד מאי לאו דאטבלינהו ע " ד ב " ד לא הב " ע בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במאי דעביד אבוהון משמע דה " ק דהך מתניתין דהגיורת וכולי מיתוקמא בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו אבל בגר קטן שבא מעצמו אימא לך דאין מטבילין אותו ע " ד ב " ד כיון שאינו נימול ע " פ אבותיו והיינו כדברי בעל הלכות וקאמר רבינו דאין מדחייה זו ראייה לפסוק דלא כרב הונא דאע " ג דהראייה דקאמר לימא מסייע ליה דוחה אותו דליכא סייעתא מ " מ עיקר דבריו לא נדחו ולפעד " נ דבעל הלכות מפרש פירוש אחר בהלכה והוא דהב " ע דקאמר תלמודא ה " ק דרב הונא דאמר גר קטן מטבילין אותו ע " ד ב " ד איירי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו התם הוא דמלין אותו ע " ד ב " ד ע " פ אבותיו אבל מתני' דהגיורת וכו' אפשר דאיירי בקטנה שבאה מעצמה ונתגיירה וא " כ ליכא סייעתא לרב הינא והביאו לפרש כן משום דבתר הכי קאמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות ואיתיביה אביי מהא דתנן הגיורת וכו' פחותות מבנות ג' שנים ויום אחד כתובתה מאתים ואס " ד הגדילו יכולין למחות יהבינן להכתובה דאזלה ואכלה לה בגיותא ומשני לכי גדלה ואי כפי' רבינו מאי קא מותיב אביי ודילמא לא קאמר דיכולין למחות אלא בנתגיירו מעצמן אבל בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו התם אימא לך דאינן יכולין למחות דניחא להו במאידקא עבד אבוהון אבל לפי פי' בעל הלכות אתי שפיר דכיון דרב יוסף קאי אדרב הונא דמיירי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ואפ " ה יכולין למחות אם כן קשיא ממתניתין דבין דמפרש לה בבאו מעצמן ובין דמפרש לה אף בנתגיירו בניו ובנותיו עמו קשיא וכי יהבינן לה כתובה וכו' והשתא לפי הצעה זו הוי פסק הלכה כרב הונא ודוקא בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ולכן פסק בעל הלכות דקטן אף ע " פ שאין בו דעת מלין אותו ע " פ אבותיו פי' ב " ד מלין אותו ע " פ אבותיו וע " ד ב " ד מתנים עם אבותיו הא לאו הכי לא מפני שאין כשרים להתכות עליהן כנלפע " ד העיקר וב " י כתב דלב " ה פי' אבותיו היינו אמו ולא נהירא :
Yoreh De'ah.268.28.1 כתב הרמב " ם נכרי שבא לחתוך וכו' לפיכך אם נתכוין הנכרי למילה מצוה לישראל למול אותו בסוף ה' מילה כתב כן וטעמו מדתניא פ " ג דע " ז ישראל מל את הנכרי לשום גר לאפוקי לשום מורנא דלא ופי' הרב דאי במל את הנכרי לשום גר בדליכא מורנא לא איצטריך למתני אלא ה " ק אפי' בדאיכא מורנא מל את העכו " ם לשום גר דאע " פ דבשעה שמל אותו עדיין נכרי הוא אפ " ה אינו בכלל איסור רפואה שמרפא לעכו " ם ומעלה איתו מידי מיתה אלא אדרבה מצוה לישראל למול אותו כיון שנתכוין העכו " ם למצוה אבל לא נתכוין העכו " ם למצות מילה אלא לרפואה אסור וע " ל בסימן קנ " ח דמשום איבה שרי לרפאותם :
Yoreh De'ah.268.29.1 גר שבא ואמר נתגיירתי וכו' פלוגתא דתנאי בברייתא פרק החולץ ( ריש יבמות דף מ " ז ) ואפסיקא הילכתא כחכמים דאמרי הכי ולא כרבי יהודה דקאמר בא " י צריך להביא ראייה שבב " ד נתגייר דשמא גבעוני מהול הוא ומשום שבחא דא " י הוא דקאמר הכי ומשקר אבל בח " ל דליכא שבחא לא צריך ראיה דודאי אינו משקר דליתא אלא אפי' בח " ל צריך להביא ראיה : ומ " ש ומיהו אפי' וכו' שם בברייתא הנזכרת אלא שהרא " ש כתב דאפשר דהיינו דוקא אליבא דרבי יהודה דמיקל בח " ל הלכך מיקל נמי בארץ דלא בעי ראייה ברורה אבל לחכמים דאמרי אף בח " ל צריך להביא ראייה דילמא ראיה ברורה ועדות ברורה בעי וסובר רבינו כיון דכתב הרא " ש בלשון אפשר אלמא דאיכא סברא לומר דאפי' לחכמים דינא הכי אלא שיש להחמיר כאידך סברא ולכך כתב בזה ב' סברות ושמסקנת הרא " ש להחמיר וכך נראה מדברי הרי " ף והרמב " ם להחמיר :
Yoreh De'ah.268.30.1 ומ " ש ומה שצריך עדות וכו' כ " כ התוס' והרא " ש בשם ר " ת בפרק החולץ ומשמע דאינן מחלקין בין א " י ובאותם הימים שכולם היו בחזקת ישראל ובין בזמן הזה שרוב אינן ישראל דלעולם נאמן אף להשיאו ישראלית וכ " כ סמ " ג דמעשים בכל יום שאורחים באים ואין אנו בודקין אחריהן ושותים אנו עמהם יין ואוכלין משחיטתן עכ " ל אבל הרמב " ם מחלק דעכשיו צריך להביא ראייה ואח " כ ישא ישראלית שמעלה עשו ביוחסין וכ " כ בש " ע בשמו ומיהו נוהגים להקל להאמינו אף להשיאו ישראלית ואפשר דאף הרמב " ם מודה באורחים שבאים והם בחזקת ישראל שנאמן אף עכשיו שרובם נכרים אף להשיאו ישראלית שכל המשפחות חזקת כשרות הם כמו שנתבאר בא " ע סימן ב' ולא אמר הרמב " ם אלא במי שלא הכרנוהו בנכרי ובא ואמר נתגיירתי בב " ד פלוני דנאמן מדין מגו התם קאמר הרמב " ם דאפ " ה מעלה עשו ביוחסין ואין משיאין אותו ישראלית מדין מגו עד שיביא ראייה והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.268.31.1 ומ " ש ואם אמר נתגיירתי שבא לפני רבי יהודה א " ל נתגיירתי ביני לבין עצמי א " ל יש לך עדים א " ל לאו יש לך בנים א " ל הן א " ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך מ " ט לדבריך עכו " ם אתה ואין עדות לעכו " ם וכתב הרא " ש והא דקאמר שנאמן לפסול את עצמו לא לענין זה שאם בא על בת ישראל פסלה דקי " ל דאין אדם משים עצמו רשע ועוד מילתא דתמיה הוא דאיהו פסול ובניו כשרים הלכך אין עדותו כלום ואפילו לענין עצמו אם בא על בת ישראל לא יפסלנה אלא לענין זה לא מהני עדותו לעצמו דשוייא לנפשיה חתיכה דאיסורא ואסור בבת ישראל וכן כתבו התוספות וכתב נ " י וא " ת ואמאי יהיו נפסלין אפילו היה נאמן והא קי " ל ( שם מה .) נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר י " ל דהכא מיירי בגר וגיורת ושניהם היו טוענים כן והרי בניהם נכרים גמורים כתב ר " י בנתיב כ " ג וז " ל כתב הרמ " ה אם יש עדים שנתגייר בינו לבין עצמו אפילו בניו פסולים ולא אמרינן שמא פעם אחרת נתגייר בב " ד ודוקא דאינו נאמן לפסול בניו שהוחזקו בחזקת גרים כגון שנתגייר הוא ואשתו עמו וילדה לו בנים בין הורתן ולידתן בקדושה בין הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה והיו כולם בחזקת כשרות אבל אם לא הוחזקו עדיין בחזקת גירות אפילו אמר נתגיירתי בב " ד הגדול אינו נאמן ואפי' בניו פסולים וכ " ש אם אמר בינו לבין עצמו ועוד כתב הא דאמרינן שצריך ראיה שנתגייר בפני ב " ד דוקא דלא אתחזק אבל אתחזק לא בעינן ראיה אלא די בחזקה ועוד כתב וכל זה בגר שנתגיירה אשתו עמו והוליד ממנה בנים אבל גר שנשא בת ישראל או גיורת שנתגיירה כראוי והוליד ממנה בנים שהורתן ולידתן בקדושת האם אפילו יש עדים שנתגייר אביה בינו לבין עצמו הרי הבנים כשרים ולא יהא הוא אלא נכרי וקי " ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ע " כ לשונו :
Yoreh De'ah.268.32.1 אחד איש שנתגייר לשם אשה ואחד אשה שנתגיירה לשם איש וכו' כולם גרים מסקנא בגמרא בפ " ב דיבמות [ כד :] כתב הרמב " ם בפרק י " ג מהלכות איסורי ביאה המצוה הנכונה כשיבא הגר להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא ליכנס לדת ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל ואם לא נמצאת להם עילה מודיעין להן כובד עול החורה וטורח שיש בעשייתן על עמי הארצות כדי שיפרשו אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלין אותן לפיכך לא קבלו ב " ד גרים כל ימי דוד ושלמה בימי דוד שמא מן הפחד חזרו ובימי שלמה יאמר בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו שכל החוזר מן הנכרים בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק ואף עפ " כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות והיו ב " ד הגדול חוששין להם לא דוחין להן אחר שטבלו מ " מ ולא מקרבים אותם עד שתראה אחריתם מי שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשין ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה " ז גר אפי' נודע בשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הנכרים וחוששין לו עד שיתבאר צדקתו ואפי' חזר ועבד אליל הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל וכתב ה " ה לפיכך לא קבלו ב " ד וכו' בפרק הערל ( יבמות עו .) לא קבלו גרים בזמן דוד ושלמה וכו' ושם אמרו במקום אחר [ עט .] שבימי דוד ניתוספו עליהם ק " ן אלף גרים מתוך כך ביאר רבינו שב " ד הדיוטות היו מגיירים אותם ובדיעבד כולם גרים וכ " כ מן המפרשים ז " ל גר שלא בדקו אחריו וכו' זה פשוט שאין הודעת המצוה מעכב דיעבד ואמרו בפרק החולץ ( יבמות מז :) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו דאי קידש ישראל מומר הוא וקידושיו קידושין : ומ " ש רבינו ומצוה להחזיר אבידתו הוא ממה שנתבאר בפרק י " א מהל' גזילה שמחזירין אבידת המומר והוא שיהיה מומר לתיאבון כמו שנזכר שם עכ " ל ותמהני עליו דמאי לתיאבון שייך בחזר ועבד עבו " כ דלא שייכא לתיאבון אלא בגזל ועריות ומאכלות אסורות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן ועוד דלא חילקו בין לתיאבון ולהכעיס אלא בא' משאר מצות אבל עכו " ם שהמודה בה ככופר בכל התורה וכל המחלל שבת בפרהסיא הרי הם כעכו " ם כדאיתא בפ " ק דחולין [ ה .] וכך הם דברי הרמב " ם בפרק י " א מהל' גזילה ומ " ש בפרק י " ג מהל' איסורי ביאה שמצוה להחזיר אבידתו לא אחזר ועבד עכו " ם קאי אלא למ " ש הואיל ומל וטבל יצא מכלל הנכרים וקאמר דמצוה להחזיר אבידתו דמאחר שטבל נעשה כישראל וזה ברור בעיני : ודע דהא דלא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה איתא נמי בפ' שני דיבמות ( שם ) וכתבו שם התוס' וההיא דפ' שני דשבת דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע " מ לעשות כ " ג בטוח היה דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת דאתא לקמיה דרבי ואמרה גיירני ע " מ שאנשא לאותו תלמיד עכ " ל ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני ב " ד : ועל מ " ש הרמב " ם שהיו גרים מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות נראה לדקדק דמדלא אמר בפני ב " ד הדיוטות דאע " ג דאנן הדיוטות אנן כדאיתא בסוף גיטין [ פח .] על ב " ד שבזמן הזה מ " מ אין מקבלים אותם גרים בב " ד דידן אלא שאם קבלו אותם הדיוטות שאינם ב " ד הרי הם גרים ואילו היה מדקדק ה " ה בדברי הרמב " ם כן לא היה כותב שב " ד הדיוטות היו מגיירים אותם וכ " כ המרדכי בהגהות פרק החולץ נ " ל דמי שבא להתגייר וידוע לנו שבשביל תועלת דבר הם עושים אין לקבלם והביא כמה ראיות לדבר :
Yoreh De'ah.268.33.1 כתב ב " ה גר שחזר לסורו יינו יין נסך ופתו פת כותי וכו' נראה שטעמו מדאמרינן בפרק השולח ( גיטין מה :) דגר שחזר לסורו הו " ל מין ותניא בפ " ק דחולין [ דף יג .] שחיטת מין לע " ז פתו פת כותי יינו יין נסך ספריו קוסמין פירותיו טבלים ופי' רש " י ספריו . תורה גביאים וכתובים שכתבו מין : כספרי קוסמין . נביאי הבעל דלשם ע " ז כתבו וה " נ אמרינן במסכת גיטין [ מה :] ס " ת שכתבו מין ישרף :
Yoreh De'ah.268.34.1 ומ " ש רבינו שהרי אם קדש בת ישראל קידושיו קידושין פשוט בהחולץ : וכתב נמ " י בשם הריטב " א מסתברא דבדיני ממונות בהקנאות וחיובים כולם כישראל הוא נדון ומיהו אם דין המלכות הוא שיהא קונה ומקנה כנכרי דינא דמלכותא דינא וכתב עוד ישראל שחטא ועשה תשובה דכולי עלמא שורת הדין א " צ טבילה אלא קבלת חברות בפני בית דין תורה שכתבן מין ישרף עכ " ל ב " י ומ " ש רבינו ונראה וכו' פשוט הוא בפרק החולץ וכ " כ הרמב " ם ספי " ג מהא " ב והבאתיו בסמוך :
Yoreh De'ah.269.1.1 שני אחים שנתגיירו וכו' ר " פ נושאין בני יודן אמתא אשתחרור שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי ורב ששת אוסר וקאמרינן מן האב ולא מן האם כ " ע ל " פ דשרי ומשמע בתוס' פ " ב דיבמות [ דף כ " ב ] בד " ה ערוה לכל דהיינו טעמא דכיון דלא היו אסורין להן בגיותן מן התורה ליכא למיחש שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וכתב נ " י דהריטב " א כתב ע " ש רבותיו דמה שלא נאסר להם מה " ת אלא שהוא מחוקותיהם אינו חשוב אפי' קדושה קלה ואין חוששין לו כלל עכ " ל ומשום דלא ליתי לאיחלופי בישראל ליכא למיסר דהכל יודעין דאין אבות לעכו " ם אם כן אין לו שאר האב . ומן האם ולא מן האב כ " ע ל " פ דאסור דאף ע " ג דליכא משום שמא יאמרו וכו' כיון דלא היו אסורין בגיותן מן התורה אפ " ה איכא למיחש דלא ליתי לאיחלופי בישראל כיון דיש להם שאר אם כמו בישראל כי פליגי מן האב ומן האם מאן דשרי בתר אבא שדינן ליה דהא בני פלניא קרו לה הלכך לא מסקי אינשי אדעתייהו שהן אחים מן האם ומידע ידעי דהאי דשרינן משום דאין אחוה מן האב לגר דסתם כותית זונה היא ומאיש אחר הוא ורב ששת קרי להו נמי בני פלניתא ואמרי אינשי הני ודאי אחי נינהו וקא שרינן להו באשת אחיו ואתי לאיחלופי למישרי נמי בישראל כה " ג ופסק רבינו לחומרא כרב ששת וכן פסקו הרי " ף והרא " ש ומ " ש אף על פי שנשאה בגיותו ונתגיירה פירש לא מיבעיא היכא דנשא אשה בגירותו בין נשא ישראלית בין נשא גיורת ומת או גירשה דפשיטא דאסורה לאחיו הגר מדרבנן כשהן אחין מן האם בלבד או אחיו מן האב ומן האם כי היכי דלא ליתי לחיחלופי בישראל אלא אפי' נשאה כבר בגיותו ונתגיירה עמו דסד " א דבהא לא ליתי לאיחלופיי בישראל אפ " ה כיון דלאחר שנתגיירו שניהם חזר ונשאה כדת משה וישראל איכא למיחש דלא ליתי לאיחלופי בישראל כיון שנהג עמה מנהג ישראל :
Yoreh De'ah.269.2.1 ומ " ש אין חייבין עליהן ברייתא שם ופירש " י אפי' קדשום לאחר שנתגיירו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ " ל והיינו אפילו נשא ישראלית ופשוט הוא :
Yoreh De'ah.269.3.1 ומ " ש ואין חילוק וכו' היה מתיר ר " י וכו' כ " כ הרא " ש לשם ומ " ש אפי' נשא לאחר שנתגייר כבר נתבאר דכל היכא דלא חיישינן לאיחלופי שרי אפי' נשא לאחר שנתגייר ואפי' ישראלית וכל היכא דחיישינן לאיחלופי אסור אפי' נשאה בגיותו ונתגיירה עמו ואח " כ קדשה ונשאת כדת משה וישראל :
Yoreh De'ah.269.4.1 ומ " ש וקורבה שמצד האב וכו' כבר נתבאר והוא מדברי הרא " ש פרק נושאין והתוספות פרק ב' [ דף כ " ב ]:
Yoreh De'ah.269.5.1 נשא אחותו מן האם יוציא וכו' ברייתא בפרק נושאין [ דף צ " ח ] ופירש " י נשא אחותו מן האם שנולדה בגיות יוציא ואף ע " ג דלאו אחותו היא דכקטן שנולד דמי גזירה דילמא אתי למינסב אחותו שנולדה אחריו דבההיא איכא כרת דלידת שניהם בקדושה ואחותו גמורה מן האם הוי כישראלית שילדה בן ובת מן האב יקיים דהכל יודעין דאין אב לעכו " ם ואי נמי אתי למינסב בת אביו שיוליד מאשה אחרת משנתגיירה לא איכפת לן דהא לאו בנו הוא עכ " ל ומשמע מדכתב רבי' בסתם נשא אחותו מן האם וכולי דמיירי בין בגר שהיתה לידתו בקדושה והורתו שלא בקדושה ובין שהיתה גם לידתו שלא בקדושה אם נשא אחותו מן האם יוציא מן האב יקיים וכ " פ התוס' בד " ה נשא ועוד האריכו בכמה פירושים ע " ש :
Yoreh De'ah.269.6.1 ואסור בחמותו וכו' שם פלוגתא דתנאי דרבי ישמעאל סובר כיון דחמותו לאחר מיתה באיסורא קיימא גבי גר גזרו ביה רבנן ור " ע סובר כיון דחמותו לאחר מיתה קלש ליה איסורא דאינה בשרפה גבי גר לא גזרו ביה רבנן :
Yoreh De'ah.269.7.1 ואם כשהיה עכו " ם נשא אשה ובתה וכו' ברייתא שם וכתבו התוספות והרא " ש דה " ה לאשה ואחותה מן האם או אשה ובת בתה אבל אשה ובת בנה וכו' דכל שהוא שאר אב לא גזרו כיון דאין אב לעכו " ם ואף ע " ג דלעיל בנשא אחותו מן האב קאמר רבינו לכתחלה לא יכנוס שאני הכא דאשה ובת בנה וכל הני האיסור אינו בא אלא ע " י קידושין שע " י שקידש האשה אתה בא לאסור עליו בת בנה וכן כל הני הילכך אפי' לכתחלה שרי משא " כ באחותו מן האב דשארו היא וקרובי עצמו לא שרי לכתחלה ואף ע " ג דהתוס' נסתפקו בזה בד " ה אשה ובחה הרא " ש הכריע כך ואחריו נמשך רבינו :
Yoreh De'ah.269.8.1 וכל השניות וכו' בעיא דאיפשיטא פ " ב דיבמות [ כ " ב ]:
Yoreh De'ah.269.9.1 הגיורת שנתגיירו בניה וכו' משנה וברייתא פרק נושאין ופי' רש " י דאף ע " פ דקי " ל דתאומים טיפה אחת היא ומתחלקת לשתים וא " כ ודאי אחים מן האב נינהו אפ " ה לא חולצין ולא מייבמין דאין להם אב מיקרו ומ " ש אבל חייבים משום אשת אח פי' חייבים כרת משום אח מן האם דכיון דלידתן בקדושה ה " ה כישראלית שילדה בנים והדבר פשוט דחפי' באינן תאומים אלא ילדה אותן בב' שנים זה אחר זה וב " י כתב דנראה מדברי נמ " י דהיינו דוקא כשהן תאומים והוא תמה וגם לא ידעתי מאין נראה לו כך מדברי נ " י :
Yoreh De'ah.269.10.1 ומ " ש ולענין עדות וכו' מימרא דאמימר פ " ב דיבמות [ דף כ " ב ]: ומה שכתב ולענין דין וכולי בפרק מ " ח ריש [ דף ק " ב ]:
Yoreh De'ah.269.11.1 ומ " ש עד שיהא אמו מישראל פי' וכל שכן באביו מישראל ועיין במה שכתבתי בח " מ בזה סימן ז' ושם נתבאר בס " ד :
Yoreh De'ah.270.1.1 מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ספר תורה בפרק שני דסנהדרין [ דף כ " א ] אמר רבא אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ס " ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה נראה דדייק מדכתב ועתה כתבו לכם בלשון רבים אלמא דכל איש ואיש מישראל מחוייב לכתוב ספר תורה לעצמו וממילא נשמע דאע " פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס " ת שהרי אביו ג " כ היה חייב שיכתוב לו ספר תורה אפילו הכי גם בנו חייב לכתוב לו ס " ת וכן בן בנו עד סוף כל הדורות כל אחד חייב במצוה זו אף על פי שכל אחד יש בידו ספר תורה בירושה מאביו וכן כתב הרמב " ם ברפ " ז מהל' ס " ת ואע " פ שהניחו לו אבותיו ס " ת מצוה לכתוב משלו אבל רבי' כתב בסתם מ " ע על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס " ת ולא כתב אע " פ שהניחו לו אבותיו ס " ת כלישנא דתלמודא ונראה דטעמו דא " צ לפרש בהדיא דממילא הכי משמע דכיון שכל אחד חייב במצוה זו א " כ מסתמא הניחו אבותיו ס " ת לאחד מהיורשים ואפ " ה כל אחד מהיורשים חייב לכתוב לעצמו ואע " ג דאפשר דאבותיו מכרוה מפני הדוחק אפ " ה מסתמא הרגילו הוא שלא נמכר כמו שיתבאר והא דמביא ראיה מפסוק ועתה כתבו לכם את השירה כתב הרמב " ם וז " ל כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות עכ " ל פי' בע " כ אין פי' הכתוב שירת האזינו לבדה דהא קי " ל דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות דתורה חתומה ניתנה אלא קרא קאמר שיכתבו כל התורה עד שירת האזינו ושירה בכלל וכן פי' ב " י :
Yoreh De'ah.270.2.1 ומ " ש ומאד צריך לחזר אחריה דאריב " ל וכו' בפרק הקומץ רבה ( מנחות דף ל' ) וה " ק כמי שבא לידו מצוה בשוק דרך מקרה והזדמן ועושה אותה ומקבל עליה שכר אבל אין שכרו כ " כ כמי שמהדר אחר מצוה וכן זה שלקח ס " ת מן השוק שלא טרח אחריה לכתבה אין שכרו כ " כ כמי שטרח לכתבה דהוה מצוה יתירה טפי שמעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני וקאמר רב ששת שזה שלקחה מן השוק אם הגיה בה אפי' אות אחת לא נחשב עוד כחוטף מצוה מן השוק דכיון שהיה אצל חבירו בעבירה שהיה משהה ברשותו ספר שאינו מוגה מעלה ע " ז שהגיהו כאילו כתבו וכ " כ התוס' והרא " ש והסמ " ג : ומ " ש ומאד צריך לחזר אחריה וכו' כלומר כיון דמעלה עליו כאילו קבלה מהר סיני לכך מאד צריך לחזר אחרי מצוה זו שיהא כותב בידו ס " ת לעצמו וכתב הרמב " ם ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו וכ " כ נמוקי יוסף ומביאו ב " י :
Yoreh De'ah.270.3.1 ומ " ש וכ " ש שאין לו למוכר וכו' ברייתא בפ' בני העיר ( מגילה כ " ז ) ומ " ש ואפי' למכור ישן כדי לקנות חדש שם בעיא דלא איפשיטא ומשום חומר קדושת ס " ת פסק לחומרא וכן פסק הרמב " ם פ " י מהס " ת וכתב ב " י ע " ש ה " ר מנוח דהטעם משום דחיישינן לפשיעותא פי' דילמא מתרמי אונס ופשע ולא יקנו חדש כדאמר ריש פ " ק דבתרא [ דף ג' ] גבי בי כנישתא דלא ליסתרוה לישנה עד דכבר בנה אחריתא . ולפי זה אם היה ס " ת החדש כתוב והיא בבית הסופר ואינו חסר אלא נתינת הדמים מוכרין ע " כ ותימה דהלא מפורש בסוגיא דלפשיעותא ודאי חיישינן דארבב " ת אמר רבי יוחנן משום רשב " ג לא ימכור אדם ס " ת ישן ליקח בו חדש כי קמיבעיא לן כגון דכתוב כבר החדש ומנח בבית הסופר ואינו מעוכב אלא לתת דמים לאיפרוקי מאי ולא איפשיטא ולחומרא דאפילו אינו חסר אלא נתינת דמים נמי אסור למכור הישן והכי משמע מדברי הרי " ף והרא " ש בפרק בני העיר שכתבו לההיא דרבה בב " ח בסתם דלא ימכור אדם ספר תורה ישן ליקח בו חדש משמע דבכל ענין אסור וכדמשמע נמי מדברי הרמב " ם ורבינו וכ " כ הר " ן בפרק בני העיר להדיא ע " ש וצריך לומר דהר " ר מנות פוסק לקולא בהך בעיא דלא איפשיטא דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן בספיקו לקולא מיהו אנן נקטינן ככל הפוסקים דפוסקים לחומרא ונראה דלאו דוקא למכור ישן כדי לקנוח חדש אסור דה " ה כשאחד הוציא מתחלה מעות משלו וקנה חדש על דעת שימכור אח " כ הישן וישתלם מן הישן נמי אסור דעיקר טעמא דאיסורא הוא משום דליכא במכירה זו העלאה בקדש דדוקא כשמעלין בקדש הוא דשרי אבל כי ליכא העלאה אע " ג דליכא נמי הורדה אלא דמיחלף תורה בתורה נמי אסור :
Yoreh De'ah.270.4.1 ומ " ש אפי' אין לו מה יאכל שם בברייתא יתר ע " כ ארשב " ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס " ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם ונראה דאין פירושו שימות ברעב ולא ימכור ספר תורה דהא פשיטא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ה " ק אפי' אין לו מה יאכל אין מזקיקין אותו למכור ספר תורה אלא נוטל צדקה מהגבאים כההיא דתנן סוף פיאה אין מזקיקין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו כדלעיל בתחילת סימן רנ " ג אבל יש לו מה יאכל אלא שלא יוכל ללמוד תורה או לישא אשה אא " כ ימכור ס " ת רשאי למכור ספר תורה ובהגהות מיימוני הקשה הרמ " ך מהא דאיתא בירושלמי בשם ר' יוחנן דכיון דמוכר אדם ס " ת לישא אשה וללמוד תורה כ " ש דמותר מפני חייו והב " י בספר כ " מ נדחק לפרש בירושלמי דהו " ל פלוגתא דאמוראי דלחד מ " ד דשאלו על מפני חייו ולא השיבו ע " ז משמע דס " ל דאסור למכור מפני חייו ולמ " ד דלא שאלו ע " ז משמע דשרי למכור מפני חייו ולא נהירא אלא בין למ " ד לא שאלו ובין למ " ד שאלו ולא השיבום איכא למימר דמותר דלמ " ד לא שאלו סבירא ליה דפשיטא דשרי מפני חייו ולכך לא שאלו ולמ " ד שאלו ולא השיבום איכא למימר נמי דפשיטא דשרי ולפיכך לא השיבום וא " כ ליכא מאן דפליג אדרבי יוחנן דקאמר דכל שכן מפני חייו דשרי אבל לפעד " נ דקושיית הרמ " ך אין לה התחלה דאע " ג דודאי מפני חייו שרי כדאיתא בירושלמי אינו אלא לומר דלא הוי עובר אדרבנן דקאמרי לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאין צריך לו מיהו אינו רוצה למכור ס " ת מפני חייו אלא להתפרנס מהצדקה גם כן לא קא עביד איסורא ואין מזקיקין לו למכור ספר תורה מפני חייו כדי שלא להתפרנס מהצדקה והיינו דתניא יתר ע " כ ארשב " ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס " ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם דאלמא דלאו שפיר דמי למכור ספר תורה או בתו מפני חייו אלא הו " ל ליטול צדקה אבל איסורא ליכא במוכר ספר תורה מפני חייו והא דכתב הרמב " ם ואסור לאדם למכור ס " ת אפי' אין לו מה יאכל וכן מ " ש רבינו ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אפי' אין לו מה יאכל האי איסורא דקאמרי אינו אלא במוכר ספר תורה כשיש לו לאכול אלא שאין צריך לספר תורה זו דיש לו אחרת אבל באין לו מה יאכל ליכא איסורא אלא דלאו שפיר דמי למכרה גם מה שהקשה עוד דתלמודא דידן נמי שרי שהרי לא אמרו אלא דאם מכר ס " ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם אלמא דומיא דבתו דסימן ברכה הוא דאינו רואה אבל איסורא ליכא עד כאן לשונו נמי לא קשיא כלל דודאי הכי הוא דאיסורא ליכא אבל מיהו נמי שמעינן מינה דכיון דאמרי רבנן דאינו רואה סימן ברכה לעולם אלמא דשפיר דמי שאין למוכרה אפי' אין לו מה יאכל אלא רשאי ליטול מן הצדקה כדי חייו דאל " כ למה יהיה נענש שלא יראה סימן ברכה וכי היה לו למות ברעב זה נראה לפע " ד ברור ופשוט והכי נקטינן מיהו במרדכי פרק בני העיר כתב ע " ש ראבי " ה בההיא דאין מוכרין ספר תורה אפי' ישן ליקח בה חדש דוקא ספר תורה של רבים אבל ספר תורה דיחיד המוכרו ליכא איסורא אבל אינו רואה סימן ברכה כדאמר רשב " ג עד כאן לשונו נראה דבא ליישב הא דקאמר ר " י משום רשב " ג לא ימכור ספר תורה אפי' ישן ליקח בה חדש דאלמא דאיכא איסורא והתם קאמר רשב " ג דאינו רואה סימן ברכה אלמא דאיסורא ליכא וקשיא דרשב " ג אדרשב " ג ומתרץ דבס " ת של רבים איכא איסורא ובשל יחיד ליכא איסורא ומשמע דבשל יחיד אפילו יש לו מה יאכל אלא שמוכרה לפי שאין צריך לספר תורה זו אי נמי שמוכר הישן כדי לקנות בו החדש נמי ליכא איסורא ודלא כהרמב " ם ורבינו ואין להקל מיהו אם חייב לנכרים הוה ליה כמוכר ספר תורה לפדיון שבויים דשרי כדכתבו התוספות פרק קמא דב " ב [ דף ח' ] בד " ה פדיון שבויים וכן כתב בהגהת מיימוני פ " י והכא נמי כיון שחייב לנכרים ולא ישלם יתפסוהו והוי ליה פדיון שבויים אבל בחייב לישראל נראה דאינו גובה חובו מספר תורה דכיון דרשאי להתפרנס מן הצדקה ואין צריך למכור ספר תורה כדפרי' אם כן גם בעל חוב אינו גובה ממנה דלא עדיף ב " ח מחייו ועיין במה שכתבתי בזה בח " מ סימן צ " ו ס " מ בס " ד וע " ל ס " ס רפ " ב :
Yoreh De'ah.270.5.1 ומ " ש ומיהו אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה וכו' בפרק בני העיר מימרא דרבי יוחנן משום ר " מ ומה שכתב ואין לו דבר אחר למכור כן כתב הרמב " ם שם ונראה דטעמו דכיון שיש לו דבר אחר למכור כדי ללמוד תורה ולישא אשה ואינו מוכרו אם כן חשבינן ליה כאילו מוכר ספר תורה כדי לקיים אותו דבר שהרי אין צריך למכור ספר תורה בשביל תלמוד תורה ואשה כיון שיש לו דבר אחר למכור אלא דמוכר ספר תורה כדי לקיים בידו אותו דבר וק " ל . כתב ב " י ע " ש ה " ר מנוח דרבים יכולים למכרו ללמוד תורה ליתום המוטל עליהם או להשיאו אשה עד כאן לשונו נראה שהיה תופס פירוש ראבי " ה עיקר דבשל יחיד ליכא איסורא אפילו יש לו מה יאכל אלא שאין צריך לספר תורה זו יכול למכור ואין בו אלא משום דאינו רואה סימן ברכה ואם כן היאך דר " י דאין מוכרין ספרי תורות אלא ללמוד תורה ולישא אשה נמי לא מיירי אלא בספר תורה דרבים היכא דיש להם ספרי תורות הרבה לקרות בהם בצבור ומוכרים לזו כדי ללמוד תורה ליתום וכו' ובהא ודאי אפי' יש להם לרבים דבר אחר למכור רשאים למכור ספר תורה שאינה צריכה להם דכיון דאין בכיס של צדקה לשכור מלמד ליתום או להשיאו אשה ודאי דאיי הרבים חייבים למכור משלהם כדי ללמד תורה לאחר או להשיאו אשה אבל ספר תורה שאין צריך להם מוכרים כנ " ל ודלא כמ " ש ב " י דמיירי בעניים מדולדלים דאין להם דבר אחר למכור דאלמא דסבירא ליה דחייבים רבים למכור משלהם כדי ללמד תורה לאחר או להשיאו אשה וזה לא שמענו . עוד כתב ב " י ע " ש הר " ר מנוח אינו רואה סימן ברכה וכו' דוקא ספר תורה העשוי לקרות ברבים אבל ספרי יחידים מוכרים לעשות מהדמים מה שירצו שעל מנת כן עשאום או לקחום ועוד שקדושתן לא פקעה בכך והם בקדושתן ביד הלוקח כמו שהיו ביד המוכר עד כאן לשונו ונראה דדעתו לחלק בין ספר תורה שכותביין האידנא כל יחיד ויחיד ומניחים בבית הכנסת כדי לקרות בהן ברבים ובין שאר ספרים שקונה כל יחיד ויחיד ללמוד בהן בביתו כגון חמשה חומשי תורה ומשנה ותלמוד ופירושיהם ולהרא " ש איצטריך שכתב שהן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וכו' וסבירא ליה לה " ר מנוח דאף להרא " ש הך דרשב " ג דאם מכר ספר תורה אינו רואה סימן ברכה לעולם אינו אלא ביחיד שכתב ס " ת והניחה בב " ה כדי לקרות בהן ברבים ושני טעמים בדבר חדא שמתחלה לא עשאה או לקחה אלא כדי להניחה בב " ה ולא למוכרה ועוד דקדושתו פקעה דשמא הלוקח לא יניחה בב " ה לקרות בה ברבים אבל שאר ספרי יחידים דמתחלה עשאום או לקחום לכך ועוד דקדושתן לא פקעה לא אמר בהם רשב " ג דאינו רואה סימן ברכה אבל הב " י לא הבין כך מדבריו והאריך בזה ואינו מתקבל לפע " ד :
Yoreh De'ah.270.6.1 וכתב הרא " ש שזה לא נאמר אלא בדורות הראשונים בה' קטנות ריש הלכות ספר תורה כתבו כך וכתב ב " י דגם הרא " ש מודה דעיקר קיום מ " ע אף האידנא הוא לכתוב ספר תורה ולקרות בה בצבור בב " ה אלא שבא לחדש דאף בכתיבת חומשים ומשנה ותלמוד ופירושיהם איכא מ " ע כדי ללמוד בהם הוא ובניו וגם שלא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה וקשה דבריש פרק בני העיר כתב הרא " ש דיחיד שמכר ספר תורה שלו יכול להשתמש בדמיו כי לדעתו הוא מוכרו וכ " כ רבינו בא " ח סימן קנ " ג וכן כל יחיד בשלו יכול למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה אפילו ספר תורה או בית הכנסת עד כאן לשונו וקשה דבמאי מיירי דאי במכרו ללמוד תורה או להשיאו אשה פשיטא שיכול להשתמט בדמיו שהרי לדעת כך נתנו רשות למכרו ואי בעבר ומכרו שלא ללמוד תורה ולישא אשה אמאי יכול לעשות בדמיו מה שירצה דלא דמי למכרו זט " ה במא " ה דשרי אפי' למשתי ביה שיכרא דשאני התם דנמכרו בהיתר וכך הקשה בית יוסף בא " ח סימן קנ " ג ותירץ דהרא " ש ורבינו סבירא להו כראבי " ה דמחלק בין רבים דאסורים למכור ספר תורה ובין יחיד דשרי למכור והא ליתא שהרי הרא " ש בפרק בני העיר כתב אחר כך בסתם לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שא " צ לו דמשמע אפי' יחיד נמי לא וכן מדברי רבינו כאן בסימן זה מבואר דהכי סבירא ליה כדפרישית לעיל אלא נראה לפע " ד דהרא " ש ורבינו בא " ח לא מיירי אלא במוכר ספר תורה מפני דוחקו דרשאי למוכרו מפני חייו כדפרישית לעיל ולשם קאמרי הרא " ש ורבינו דרשאי להשתמש בדמיו כל מה שירצה ואשמעינן דאף ע " ג דלאו ש " ד למוכרה דאינו רואה סימן ברכה לעולם ואם היה רוצה היה רשאי להתפרנס מן הצדקה אפי' הכי כיון דליכא איסורא במכירתה רשאי להשתמש בדמיו כל מה שירצה והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.271.1.1 אין כותבין ספר תורה וכו' כתב הרא " ש ריש הל' ספר תורה דכך שנינו במסכת סופרים וכיוצא בזה מביא ברייתא פרק שמונה שרצים [ דף ק " ח ] ויליף לה מדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מדבר המותר בפיך וכתבו התוס' דלאו דוקא מן המותר בפיך דהא אפי' על גבי עור נבילות וטריפות שרי אלא ממין המותר בפיך קאמר עכ " ל : ומ " ש דשל עוף טהור נמי שריא מימרא דרב הונא שם וקמ " ל דאף ע " ג דאית ביה נקבי נקבי מקום מושב נוצה אפ " ה שרי דכל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב : ומ " ש דאין כותבין על עור דג אפי' הטהור שם בעיא דלא איפשיטא אי פסקה זוהמא מיניה אי לא פסקה זוהמא מיניה . וצריך שיהיו העורות מעובדין לשם ספר תורה בפרק הניזקין ( גיטין דף נ " ד ) קאמר רבי אבהו דפסולה ספר תורה אם לא עיבד העורות לשמם וכתב הרא " ש בריש הל' ספר תורה דהכי עיקר ודלא כפירש " י בפרק נגמר הדין דלרבא לא בעי עיבוד לשמה אלא כפר " ת ורבינו חננאל דלרבא בעי עיבוד לשמה אבל תיקון הקלף ושירטוטו דהזמנה בעלמא היא לאו מילתא היא ולפיכך א " צ שיהא לשמה וכ " כ המרדכי פרק הניזקין ובסוף הלכות ציצית : כתב הרמב " ם אם הנכרי מעבדו פסול וכו' בפ " א מהלכות תפילין כתב דכל דבר שצריך מעשה לשמו אם יעשה הנכרי פסול שהנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד כדאיתא פ " ב דגיטין [ דף כ " ב ].
Yoreh De'ah.271.2.1 ומ " ש בשם ה " ר ברוך דבישראל עומד ע " ג ומסייעו שרי ה " א בסה " ת סימן קפ " ט דמסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעתא דישראל קא עביד עכ " ל . ורצונו לומר דאף ע " ג דבפרק המצניע ( שבת דף צ " ג ) אסיקנא דמסייע אין בו ממש דהכי אשכחן בדוכתא טובא אפ " ה מסייע זה דמסייעו מעט בתחילת עבודו כשישים העור לתוך הסיד ויאמר אז אני עושה כך לשם ס " ת יש בו ממש ואמרינן דהנכרי גומר כל העיבוד אדרתא דישראל שהיה עושה כך בתחילת העיבוד אבל לכתחילה ודאי אי איכא ישראל שיכול לעבד לא יסמכו על מה שישראל מסייעו מעט בתחילת העיבוד וגומר הנכרי על ידו ולכן כתב הרא " ש שנהגו העם כהר " ר ברוך כי אין עבדנים ישראל מצויין בכל המקומות . ומה שהקשה ב " י וכי אין עבדנים ישראל מצויין מאי הוי הא כיון שא " צ לשמו אלא בתחילת העיבוד יניחם ישראל בתוך הסיד לשמו ואחר כך יעבדם הנכרי וכולי עד כאן לשונו לאו קושיא היא דדוקא כשישראל הוא מעבד מתחילה עד סוף סגי כשיאמר בתחילת העיבוד אנכי מעבד עורות אלו לשם קדושת ספר תורה ותו לא צריך לא דיבור ולא מחשבה שמעבדו לשמה אבל בגמרה נכרי דאיכא למימר דילמא נכרי כשגמרה מעבדה שלא לשמה במחשבה הילכך לכתחלה אין לגמור העיבוד ע " י נכרי כשאפשר ע " י עבדן ישראל והכי נקטינן דלא כב " י דמיקל אפי' בדאיכא עבדן ישראל דליתא . ומה שכתב וכן כתב ב " ה דסגי בנכרי כשמעבדה לשמה פירוש דכשיאמר ישראל לנכרי שיעבדנה לשם קדושת ס " ת והנכרי אומר שעל דעת כך שאומר הישראל אליו הוא מעבדה סגי בכך ומשמע דלב " ה לא צריך סיוע כלל דמסייע אין בו ממש ולא מעלה ולא מוריד ולא כתב רבינו וכ " כ ב " ה אלא להוציא מדברי הרמב " ם דפוסל בהכי ולכן הביא תחילה דעת ה " ר ברוך דמכשיר בהכי ובמסייעו קצת וכן כתב ב " ה דסגי כשיאמר לנכרי אף ע " ג דאינו מסייעו וכן הוא מסקנת הרא " ש וכן כתב רב נטרונאי וכי' ולאפוקי ממ " ש הרמב " ם דפסול ונראה דודאי האי מסייע דהצריכוהו אינו אלא לכתחילה על צד היותר טוב אבל דיעבד אפי' לא סייעו כלל אלא שאומר לנכרי שיעבדנה לשמה סגי בכך דתלינן דנכרי מעבדה ע " ד ישראל ולאו אדעתא דנפשיה קא עביד שהרי בכולה תלמודא מסייע אין בו ממש ולא מעלה ולא מוריד אם כן סיוע זה כאן אינו אלא לרווחא דמילתא ואינו מעכב ודלא כב " י דכתב דבלא סיוע פסול דליתא :
Yoreh De'ah.271.3.1 וצריך שיהא מעובד בעפצים וכו' בריש פ " ב דמגילה תנן דמגילה הכתובה על דיפתרא לא יצא ובגמרא ריש [ דף י " ט ] מפרש דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ ופירש " י וקמיח במים ולא עפיץ ולא מעובד בעפצים שקורין גל " ש ע " כ ומשמע דכל שכן ספר תורה וה " א בפרק המוציא יין ( שבת דף ע " ט ) והתוס' כתבו וקשיא אם כן היאך כותבים על קלפים שלנו דלא עפיצי ס " ת ותפילין ומגילה ותירץ רבינו תם שהסיד שאנו נותנים בקלפין שלנו מהני כעפצים עכ " ל וכ " כ הרא " ש והר " ן לשם וכך כתבו התוס' בפרק המוציא יין ( שבת בדף ע " ט ) ובפרק הקומץ ( מנחות דף ל " ב ):
Yoreh De'ah.271.4.1 ומ " ש ונכתבת בין על גויל וכו' בפרק המוציא יין תנא דבי מנשה כתבה על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשרה ומוקמינן לה בספר תורה וכך הוא דעת כל הפוסקים אבל דעת הרמב " ם לדחות הך תנא דבי מנשה מהילכתא מקמיה הך דספ " ק דב " ב שאלו את רבי ספר תורה בכמה יהא שיעור ארכו שלא יהא יותר על הקיפו א " ל בגויל ו' טפחים בקלף איני יודע דמדלא אדכר דוכסוסטוס אלמא לרבי דוכסוסטוס כלל וכלל לא ודר' עדיף לן מתנא דבי מנשה ועוד דבירושלמי פ " ק דמגילה ( דף ע " א ע " ד ) קתני גבי ספר תורה כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער ואם שינה פסול ומדלא מדכרי דוכסוסטוס אלמא כר' ס " ל וכ " כ ב " י ועוד נלפע " ד דמשמע דמאי דקתני ואם שינה פסול בכל ענין פסול בין אם שינה וכתב אגויל במקום בשר ואקלף במקום שער ובין אם שינה וכתב אדוכסוסטוס אפי' במקום שער גם כן פסול ולהכי תני בסתם ואם שינה פסול דמשמע דאין לחלק דבכל שינוי פסול ועוד מדהביא האלפסי הך ירושלמי בסוף הלכות ספר תורה ולא הביא הך דתנא דבי מנשה אלמא דס " ל דלית הילכתא כי הך דתנא דבי מנשה אלא כהא דירושלמי והרמב " ם בשיטת רבו האלפסי הלך בפסקו זה והכי נקטינן לחומרא דספר תורה פסול על דוכסוסטוס אפי' במקום שער וכתב במרדכי הלכות ס " ת ומיהו עתה אין נפקותא בכל זה דקלפים שלנו מספיקים לכל כדפי' ר " ת דדין קלף יש להן שהרי עכשיו מסיר קליפות הגידין והשמנונית וקליפה דקה שקורין אשקרנירא וכשרים לכל דבר למזוזה ולתפילין ולספר תורה דעיבוד שלנו חשיב ועושה מקום הבשר נוח לכתוב וי " מ דעכשיו דין גויל או דוכסוסטוס יש להם עתה וכותב ספר תורה מצד השיער ועליהם הכתוב אומר עינים להם ולא יראו וכו' והאריך והכי נקטינן לכתחילה לכתוב ספר תורה תפילין ומזוזות על קלפים שלנו לצד הבשר מיהו אם כתב על שלנו ספר תורה לצד השיער יש לסמוך בדיעבד אמקצת מפרשים דקלף שלנו דין גויל יש לו וכותבין בו ספר תורה לצד השיער וכן כתב הרב בהגהת ש " ע וז " ל מיהו יש מקילין בזה אי נמי אפי' את " ל דדין קלף יש לו נמי מקילין בספר תורה דיעבד כשכתב לצד השיער כדכתב רבינו להדיא אבל אם כתב תפילין על קלפים שלנו לצד השיער פסולין מה נפשך דאי דין דוכסוסטוס או גויל יש לו הרי תפילין אין נכתבין אלא על הקלף ואי דין קלף יש לו הרי אין קלף כשר אלא לצד הבשר :
Yoreh De'ah.271.5.1 ומ " ש ואם שינה וכתב בקלף בצד החיצון וכו' טעמו כיון דס " ת כשר בקלף בצד הבשר ובדוכסוסטוס לצד השיער לדעת המכשירין ספר תורה בדוכסוסטוס אם כן לא שייך ביה שינוי דה " ה איפכא נמי היכא דכתב בצד השיער בקלף ובצד הבשר בדוכסוסטוס דכשרה שכך כתב הרא " ש טעם זה גבי מזוזה וב " י הקשה על דברי רבינו דבמ " ס לא משמע הכי אלא אף בספר תורה פסולה בצד השיער בקלף ובצד הבשר בדוכסוסטוס והכי נקטינן לכתחילה דאין לקרות בזו כשיש ספר תורה אחרת כשרה אבל אם אין שם ספר תורה אחרת אלא זו שנכתבה על צד השיער בקלף או לצד הבשר בדוכסוסטוס קורין בו בציבור ומברכין עליה דלא גרע מחומשין :
Yoreh De'ah.271.6.1 ספר תורה צריך שירטוט סוף פרק קמא דמגילה סוף [ דף י " ו ] דברי שלום ואמת אמר רב אסי מלמד שמגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה וסי' רש " י כספר תורה עצמו שירטוט הל " מ וכתב הרא " ש דהכי משמע בירושלמי וסמ " ג נמי כתב דהכי פר " י וכן כתב הרמב " ם פ " ז מהלכות ספר תורה . ומ " ש רבינו ותניא מסרגלין בקנה וכו' כלומר דמהך ברייתא נמי שמעינן דספר תורה צריך שרטוט הל " מ דסרגול היינו שרטוט ור " י דמפרש כפירוש רש " י דספר תורה צריך שרטוט קשיא ליה אמאי לא הזכירו בפרק קמא דמגילה דצריכה שרטוט בקנה ותירץ דלאו דוקא קנה דהוא הדין סכין או כל כיוצא בזה דמצי לשרטוטי ביה מותר לשרטט בו ולהכי קאמר בסתם וברייתא דמ " ס לא אתא אלא לאפוקי עופרת וכיוצא בו שצובע :
Yoreh De'ah.271.7.1 ומ " ש ופי' ר " ת שאין חובה לשרטט וכו' כך כתבו התוספות בשמו פרק הקומץ . ומפרש כאמתה של תורה היינו מזוזה דצריכה שרטוט כדפסיק תלמודא בפ " ב דמגילה סוף [ דף י " ח ] ונקרא אמיתה של תורה לפי שיש בה קבלת עול מלכות שמים וסרגול בקנה בספר תורה דהיינו שרטוט פירושו בשרטוט העליון והתחתון ושני הצדדין בלחוד אלא דמכל מקום אומר רבינו תם טוב לשרטט וכו' ובש " ע פסק כרוב פוסקים דספר תורה פסולה אם לא שרטט את כולה ועיין בדין שרטוט לקמן בסימן רפ " ד :
Yoreh De'ah.271.8.1 ואינה נכתבת אלא בדיו ברייתא פרק הבונה סוף ( שבת דף ק " ג ) כתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו :
Yoreh De'ah.271.9.1 ומה שכתב ופירש רבינו תם שאינו נקרא דיו אלא אותו שעושין ממיני עצים ידועים וכו' כך כתבו התוסכות משמו בכמה מקומות בפרק ב' דמגילה [ דף י " ט ] ופרק ב' דגיטין [ דף י " ט ] ובפרק ב' דשבת [ דף כ " ג ] ובשלחן ערוך פסק כהרא " ש בדיו העשוי מעפצים עם קומוס כשר וכן נוהגין כל הסופרים וכך הוא דעת הרמב " ם בפרק א' מהלכות תפילין :
Yoreh De'ah.272.1.1 אין עושין ספר תורה לא ארכו וכו' ברייתא סוף פרק קמא דבתרא ריש [ דף י " ד ]:
Yoreh De'ah.272.2.1 ומה שכתב בשם הרא " ש והעמוד שעושין לה בסופה וכו' בהלכות ספר תורה כתב כך ורצה לומר שהיקף ששה טפחים עם עמוד אחד שבסופה הוא דאין דרך לגללה מסופה לראשה בלא עמוד שבסופו וה " א התם ספר עזרה לתחלתו הוא נגלל ואע " ג דפירש " י לשם ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכ " ג בי " כ אין לו אלא עמוד אחד ונגלל מתחלתו לסופו עד כאן לשונו התוספות דחו פירושו ואמרו דאין הלשון משמע כן ועוד דאין סברא כשירצה לקרות בתורה שיגלול כולה וגבי מזוזה אמרינן נמי שכורכין אותה מאחד כלפי שמע דהיינו לתחלתה ובהדיא גרסי' בירושלמי פ " ק דמגילה עושה אדם עמוד לספר בסופו עכ " ל וכך הם דברי הרא " ש ועיין בתוס' סוף [ דף י " ג ] בד " ה ועושה בראשו א " כ לפי זה שיעור היקף ו' טפחים הוא עם העמוד שבסופו בלחוד מיהו כשקורין בס " ת צריך שיהיו בו ב' עמודים וכדכתב רבינו בסימן רע " ח כדתניא התם ס " ת נגלל לאמצעיתו ועושה לו עמוד אילך ואילך וכדכתב רבינו בסימן רע " ח :
Yoreh De'ah.272.3.1 ומ " ש ואם אין שיעור לעובי העמוד וכו' ה " ק דאם לא היה שיעור לעובי העמוד א " כ בקל היה יכול לכוין וכו' וא " כ איכא לתמוה דבגמרא מפורש דאינו בקל דרב הונא כתב ע' ספר תורה ולא איתרמי ליה אלא חד אלא בע " כ צריך לומר דאיכא שיעור לעובי העמוד אלא דלא קים לן שיעוריה בכמה וכ " כ הרא " ש ספ " ק דב " ב דצריך לומר שיש שיעור לעובי העמוד ואע " ג דאח " כ כתב עוד דאפשר דעוביין ב' טפחים הוי כלא עמודים רבינו תופס עיקר מ " ש תחלה וכדכתב בהל' ספר תורה דשיעור היקף ו' טפחים עם העמוד הוא ויש שיעור לעובי העמוד וכ " כ התוספות בד " ה תרי בתרי שעם עמודים היה בהקיפו ששה והב " י לא פי' כך והנכון מ " ש :
Yoreh De'ah.272.4.1 ורוחב כל דף וכו' עד סוף הסימן כל זה בפרק הקומץ ( מנחות דף ל' ) ופי' ר " ת כתוב בתוס' לשם וכ " כ הרא " ש בהל' ס " ת :
Yoreh De'ah.273.1.1 שיעור הגליון וכו' ברייתא פ' הקומץ ( מנחות דף ל' ) ותני בה אצבעות בסתם ומפרש רבינו דבגודל משערין ועיין לקמן בסימן רפ " ג ובמה שכתבתי לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.273.2.1 ומ " ש וכן כל ספר וספר ד' שיטין ברייתא בפ " ק דבתרא סוף [ דף י " ג ]:
Yoreh De'ah.273.3.1 ומ " ש ויניח בתחלתו ובסופו כדי לגול על העמוד וכו' פירוש שני עמודים צריך לספר תורה בשעה שקורין בו בתחלתו ובסופו יניח כאן וכאן כדי לגול על העמוד והכי תניא להדיא בריש ( דף י " ד ) והא דלעיל בסימן רע " ב דמשמע דלספר תורה אין צריך אלא עמוד אחד בסופו אינו אלא בשעה שמונחת בארון ואין קורין בה כדפרישית לשם :
Yoreh De'ah.273.4.1 לא ימעט הכתב וכו' בפ' הקומץ ( מנחות דף ל' ):
Yoreh De'ah.273.5.1 נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות וכו' ברייתא שם נזדמנה לו תיבה בת חמשה אותיות לא יכתוב ב' בתוך הדף ושלש חוץ לדף אלא שלש בתוך הדף ושנים חוץ לדף נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יזרקנה לבין הדפי' אלא חוזר וכותב בתחלת השיטה וכתבו התוס' שם וז " ל אומר רבי' תם דשם צריך שיהא כולו בתוך הדף עד כאן לשונו וז " ל הגהות מיימונית פ " ז מהלכות ספר תורה אבל בשם אומר ר " ת שאין לכתוב אפי' אות אחת ממנו חוץ לשיטה וכן לא יכתוב השם בסוף הדף שלא יהא כתוב שום דבר אחרי כן עד כאן לשונו והבית יוסף העתיק לשונו בטעות כאשר היה בדפוס :
Yoreh De'ah.273.6.1 ומ " ש בשם הרא " ש דדוקא בבת חמשה אותיות וכו' בהלכות ספר תורה כתב וז " ל איכא לספוקי בתיבה בת ז' אם יכול לכתוב ג' חוץ לדף וכן תיבה בת ט' אותיות אם יכול לכתוב ד' חוץ לדף דשמא מיגניא מילתא כשיש כל כך אותיות חוץ לדף ועוד דא " כ הוה ליה למימר בסתם לא יכתוב רוב אותיות של התיבה חוץ לדף ונראה דדוקא קאמר בת חמשה אותיות דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף לכתחלה דמיגניא מילתא ודלא כמו שכתב הרמב " ם דאפי' תיבה בת עשר אותיות יכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף עד כאן לשונו מבואר מדבריו דמפני הספק חשש לחומרא דשמא מיגניא מילתא וכו' אבל לפעד " נ דלא שבקינן ודאי דהרמב " ם מקמי ספיקו דהרא " ש ומה שהקשה לדברי הרמב " ם דא " כ הוה ליה למימר בסתם לא יכתוב רוב אותיות של התיבה חוץ לדף עד כאן לשונו נראה דלא קשיא כלל שהרי הוא ז " ל הכריע דבתיבה בת ג' אותיות כיון שמקצתה תוך הדף יכול לכתוב ב' אותיות חוץ לדף אע " ג דהוה רובה חוץ לדף ואם כן היאך יאמר בסתם לא יכתוב רוב אותיות של התיבה חוץ לדף והא ליתא בתיבה בת ג אותיות ולהכי נקט תיבה בת ה' אותיות לאורויי דאע " ג דבתיבה בת ג' אותיות יכול לכתוב לכתחלה רובה חוץ לדף מ " מ בתיבה בת ה' אותיות אינו יכול לכתוב ג' חוץ לדף אבל מיעוטא או אפי' חציה יכול לכתוב חוץ לדף אפי' בתיבה בת ז' או ט' אותיות או אפי' בתיבה בת י' אותיות כגון למשפחותיכם כותב לכתחלה ה' תוך הדף וה' חוץ לדף וכהרמב " ם והכי נקטינן וכ " פ בש " ע : ומ " ש וכל אלו הדברים אינן אלא למצוה מן המובחר וכו' כ " כ הרמב " ם בפ " ו מהלכות ספר תורה והכי נקטינן ודלא כמ " ש המרדכי ע " ש ראבי " ה ס " פ הניזקין וז " ל שאפילו בספר תורה שאינה עשויה כתיקון חכמים שאינה תפורה בגידין ואין בין שיטה לשיטה כמלא שיטה אסור לקרות וכו' עד כאן לשונו אלמא דס " ל דבקירב השיטין פסול וכ " כ הר " ר ירוחם בנ " ב ח " ב ולא קי " ל הכי :
Yoreh De'ah.274.1.1 צריך שיאמר הסופר וכו' כ " כ הרא " ש בהלכות ספר תורה ובסמ " ג הביא ראיה מדאמר בפרק השולח ( גיטין דף מ " ה ) גבי רשב " ג שמתיר ליקח ספר תורה שכתבו נכרי ומקשה עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי בתמיה ומה שמצריכין שיאמר בפירוש בתחלת הכתיבה ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה הוא לפי שכבר כתב רבינו ריש סימן רע " א שרבינו ברוך מסתפק גבי עיבוד אי סגי במחשבה או לא ולפיכך צריך שיוציא בשפתיו וכ " ש גבי כתיבה : ומה שכתב ומספיק לכל הספר פירוש לכל הספר חוץ מן האזכרות שצריך שיאמר שכתוב לשם קדושת השם ויתבאר בריש סימן רע " ו בס " ד :
Yoreh De'ah.274.2.1 וצריך שיהיה לפניו ספר אחד וכו' ה " א בפ " ב דמגילה סוף [ דף י " ח ] ותימה למה לא כתב רבינו כאן שצריך שיקרא בפיו כל תיבה ותיבה קודם שיכתוב כדי שלא יטעה כמו שהוכיחו התוס' מדגרסינן בפרק הקומץ ( מנחות דף ל' ) הקב " ה אומר ומשה אומר וכותב ורבינו עצמו כ " כ בהלכות תפילין ואפשר דבתפילין דוקא דאיכא איסורא שהרי אם טעה והשמיט אות או תיבה פסולין ואין להם תקנה והמניחן מברך ברכה לבטלה לכך הזהיר את הסופר שיקרא כל תיבה כדי שלא יגיע לידי איסורא אבל בספר תורה דליכא איסורא אפילו אי טעה תיבה או פסוק לא הוי ברכה לבטלה אם קורא ומברך בספר מוטעה דלא גרע מחומשין וגם יש תקנה לתקן הטעות הלכך לא הזהיר רבינו כאן אלא שלא יכתוב שלא מן הכתב דאיכא איסורא ועיין במ " ש בא " ח סי' ל " ב :
Yoreh De'ah.274.3.1 ומ " ש ויכתוב כתיבה נאה וכו' עד שנראית כאחד פסול נראה מדלא אמר רבינו שאם לא היה בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה פסולה אלמא דאינה פסולה אלא אם כן שקירבם עד שנראית כאחת אבל אם אינו נראה כאחת ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותם בשתי תיבות כשרה אפילו אין בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה דשיעור אות קטנה אינה אלא למצוה ולא לעכב וכן שיעור כחוט השערה בין אות לחבירתה ולא יותר אינו אלא למצוה אבל במופרדות זו מזו יותר מכחוט השערה אינו מעכב ואינו פסול אלא אם כן דתיבה אחת נראית כשתים לתינוק דלא חכים ולא טיפש ועיין ברמב " ם פ " ז ופ " ח מוכח להדיא כדפרישית :
Yoreh De'ah.274.4.1 וצריך שלא תפסל צורת שום אות וכו' בפרק הקומץ ( מנחות דף כ " ט ) גבי אפסיק וי " ו דויהרוג וגבי ניקב ירכו של ה " א :
Yoreh De'ah.274.5.1 ויזהר בתיקון האותיות וכו' כל זה כתב הרא " ש בהל' ספר תורה ונתבאר בטור א " ח סימן ל " ו :
Yoreh De'ah.274.6.1 ניקב נקב בתוך האות וכו' עיין בא " ח סימן ל " ב לשם נתבאר בס " ד :
Yoreh De'ah.274.7.1 ויזיין האותיות וכו' עד סוף הסימן ג " ז נתבאר בא " ח בס " ד סי' ל " ו וע " ש :
Yoreh De'ah.275.1.1 פרשה פתוחה וכו' ברייתא פרק הבונה ( שבת דף קג ): ומ " ש ואם שינה בשניהם פסול איכא למידק דמשמע דדוקא בפתוחה שעשאה סתומה או סתומה פעשאה פתוחה הוא דפסול אבל הניח ריוח כשיעור במקום שא " צ ריוח לית לן בה וכשרה ואילו הרמב " ם כתב רפ " ח דגם בזו פסולה ורבינו לא הביא דבריו ונראה ודאי דכך הוא דעת רבינו דלא כהרמב " ם ולכך לא הביא דבריו וגם דקדק וכתב ואם שינה בשניהם פסול דמשמע דוקא בשניהם הוא דפסול הא לאו הכי אלא הניח ריוח במקום שא " צ ריוח כשרה ועיין במ " ש בסמוך ס " ד אצל ונראה שאם שינה בזה לא פסל :
Yoreh De'ah.275.2.1 ומ " ש בשם הרמב " ם שאין לו תקנה בפ " ח כתב וז " ל ספר שאינה מוגה במלא וחסר אפשר לתקנו ולהגיהו אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכו' ה " ז פסול ואין לו תקנה אלא לסלק את כל הדף שטעה בו : ומ " ש בשם הרא " ש דמועיל לו תיקון וכו' נראה דהרא " ש ס " ל דכיון דאפילו כשכתב חסר או יתר מועיל לו תיקון א " כ כ " ש בשלא חסר ולא יתר בה כלום אלא טעה בריוח שמועיל לו תיקון דטעות בריוח אינו כל כך מעכב כמו טעות דחסר או יתר אלא שאינו יודע איך יתקן וכו' :
Yoreh De'ah.275.3.1 ומ " ש ושמא יזדמן לו שם כתוב לשם בשאלה תודיעני אם יכול לחתוך האזכרות שלימות עם הקלף כדי למחוק ולתקן העיוות ולעשות נקבים ביריעות והשיב הרא " ש וחס ושלום לקדור את האזכרות מן היריעה מוטב שיסלק היריעה ויכתוב אחרת במקומה ואיכא לתמוה דרבינו כתב דהרא " ש חולק אדברי הרמב " ם והרי למ " ש בסוף דבריו אינו חולק דגם הוא כתב מוטב שיסלק את היריעה וי " ל דרבינו מפרש בדברי הרמב " ם דה " ק דאין לו תקנה ואפילו דיעבד פסולה אבל להרא " ש מועיל לו תיקון דיעבד אלא דלתקן לכתחילה אינו יודע איך יתקן שיהא רשאי שאם ימחוק לפניו או לאחריו שמא יזדמן לו שם ויצטרך לחתוך הקלף שכתוב בו השם ולגנזו וחס ושלום לעשות כן לכתחילה שזהו קצת נקרא קודר את האזכרות אע " ג דודאי בדיעבד אין זה איסור דאין זה בכלל קודר את האזכרות שעשה אחז שהיה קודר גוף האזכרה בסכין אבל זה אינו אלא חותך בקלף מסביב ועוד שהרי בפרק כל כתבי ( שבת דף קי " ו ) קתני בברייתא ר' יוסי אומר בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן ופירש " י קודר חותך חתיכות קלף מקום השם עד כאן לשונו אלמא דכשבא להציל את האזכרות שלא ישרפום קודר חתיכת הקלף מקום השם וגונזן ואין בזה איסור מ " מ אינו נכון לכתחילה וגם יצטרך למעט את הכתב מפני ריוח שבין שיטה לשיטה ובין פרשה לפרשה ודבר זה ג " כ אסור לכתחילה אבל כל זה ודאי דיעבד אינו מעכב שאם מחק לפניו ולאחריו וגם קדר הקלף סביב האזכרה וממעט את הכתב מפני ריוח שבין פרשה לפרשה הספר כשר דיעבד לא כהרמב " ם דאפילו דיעבד פסול . כך הוא דעת רבי' וכ " כ ב " י סוף סימן רע " ט הא דאמר לא ימעט הכתב וכו' היינו לכתחילה אבל היכא דא " א לתקנו בע " א ש " ד ועיין בב " י הביא דעות הגדולים שמפרשים שגם הרמב " ם ס " ל דאם עבר ותקנו שהוא כשר : ועיין עוד במ " ש ב " י בסוף סימן רע " ו ע " ש הר " ר יהודה בן הרא " ש שכתב על מ " ש הרא " ש וח " ו לקדור את האזכרות וז " ל ואולי אם היה נקדר לא היה מסלקה הרא " ש מ " מ כיון שנעשה בה עבירה שהיה קודר אותה לכתחילה טוב להחליפה ע " כ מיהו ודאי נראה אם אין שם ספר תורה אחרת קורין בה כל הזמן שלא החליפוה שהרי כשרה היא ועי' בתשובת הר " ר לוי חביב סימן ב' מ " ש בזה :
Yoreh De'ah.275.4.1 ורבו הדיעות וכו' ולכן לא אכתוב אלא מסקנת הרא " ש וכו' עיין מ " ש הרא " ש בהלכות ספר תורה ומביאו ב " י . ומ " ש ועוד יש בתיקון סופרים פרשה סדורה וכו' כלומר עוד יש מקומות בספר שאין שם לא פתוחה ולא סתומה אלא מניח ריוח בסוף שיטה וכן מניח ריוח בתחילת שיטה שתחתיה וקורין אותה סדורה והוא שכתב שיטה עד חצייה וכו' :
Yoreh De'ah.275.5.1 ומ " ש רבינו ונראה שאם שינה בזה לא פסל כיון שאינו מפורש בגמרא נראר דר " ל דאע " ג דכך היתה קבלה בידם על פרשיות מיוחדות שצריך לכתבן סדורות אם שינה בהן וכתבן פתוחות או סתומות או לא הניח בהן ריוח כלל לא פסל כיון שאין ענין זה של סדורות מפורש בגמרא אלמא דתלמודא דידן אין צריך להניח באותן מקומות ריוח כלל והלכך הספר כשר בדיעבד בכל מה ששינה בין לא הניח ריוח כלל בין שכתבן פתוחות או סתומות כך נראה מל' רבינו שכתב ונראה שאם שינה בזה לא פסל דמשמע כל מה ששינה אפי' כתבן פתוחות או סתומות וכן פי' ב " י ואע " פ דלמ " ש הרמב " ם דכשהפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה ה " ז פסולה א " כ סדורה זו שאינה כתובה בתלמוד פסולה היא שהרי הניח ריוח כשיעור במקום שאין בו פרשה וכ " ש דפסול אם כתבן פתוחות או סתומות רבינו לא ס " ל כהרמב " ם בהא אלא ס " ל דלא אשכחן בתלמודא דפסול אלא בסתומה שעשאה פתוחה או פתוחה שעשאה סתומה ומכ " ש כשכתב כדרכו ולא הניח ריוח כלל במקום שצריך להיות פרשה סתומה או פתוחה אבל אם הניח ריוח בשיעור במקום שאין בו פרשה אין זה פסול כלל ולפיכך במקום שעושין סדורה אע " פ שאינו מפורש בתלמוד והיה ראוי שאין להניח לשם ריוח כלל אפ " ה אינה פסולה במה שהניח ריוח וכתבן סדורה או פתוחה או סתומה ודלא כהרמב " ם דפוסל בזה וכבר כתבתי זה בתחילת סימן זה . עוד נראה מדברי רבינו מדכתב ואם סיים הסתומה בסוף הדף וכו' דהפנוי שצריך להניח כדי להכיר שהוא סתומה היינו שמניח בסוף אותה הפרשה פנוי כשיעור ומש " ה אמר שאם סיים הפרשה הסתומה בסוף הדף ולא הניח פנוי כלל דהיינו שכתב עד סוף שיטה אחרונה בסוף הדף א " כ צריך הוא להניח עתה פנוי כשיעור הסתומה וצריך הוא להניח שיטה ראשונה כולה של ראש הדף חלוק ויתחיל בשנייה דאם לא היה מניח אלא כשיעור ה' אותיות חלק בשיטה ראשונה ואח " כ יתחיל לו משם ולהלן הויא לה אותה פרשה שסיים בסוף הדף פתוחה ולא סתומה לדעת הרא " ש . וע " ד זה מ " ש רבינו הפתוחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף השיטה וכו' ה " פ שהפנוי שמניח בסוף השיטה כשיעור ט' אותיות ואח " כ מתחיל בפרשה בתחילת שיטה שתחתיה והיא הוראה שהפרשה הקודמת היא פתוחה וכן אם סיים בסוף שיטה ומניח כשיעור ט " א בראש שיטה ויתחיל לו משם ולהלן היא הוראה שהפרשה הקודמת היא פתוחה כללו של דבר החלק שצריך להניח כדי להכיר שהפרשה היא פתוחה או סתומה צריך שיניח בסוף הפרשה אבל הרמב " ם כתב איפכא דאם סיים באמצע שיטה ומניח פנוי כשיעור ט " א ומתחיל מתחילת השיטה שתחתיה היא הוראה שהפרשה שמתחלת בתחילת השיטה היא פרשה פתוחה וכן בסתומה אם סיים בסוף שיטה מתחיל באמצע שיטה שתחתיה ומניח פנוי כשיעור ט " א בתחילת השיטה והיא הוראה שהפרשה המתחלת באמצע השיטה היא סתומה וכדכתב להדיא ברפ " ח דהלכות ספר תורה וכתב עוד נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם ופרשה סתומה תחילתה באמצע השיטה לעולם והב " י הביא דברי הרמב " ם והאריך בביאורם סוף דבריו לפסק הלכה שיעשה כל פרשיות פתותות וסתומות שיהיו כשרים בין להרמב " ם ובין להרא " ש וכן פסק בש " ע ומיהו בדיעבד אין לפסול אם שינה :
Yoreh De'ah.275.6.1 כתב הרא " ש שירת הים וכו' פירוש אף על פי דבשירת האזינו צריך להניח ריוח כשיעור פרשה סתומה שהוא ט' אותיות אשר אשר אשר מ " מ בשירת הים אין צריך אלא מעט וכך נראה מדברי הרמב " ם דבשירת האזינו כתב דצריך ריוח כצורת פרשה סתומה דמשמע שגם על שיעור הריוח אחר כך ובשירת הים כתב בסתם דיניח ריוח אבל הריב " ש בתשובה ומביאו ב " י כתב דבשירת הים בשיטה שמניחין ריוח אחד צריך שיהא הריוח כשיעור ט' אותיות ובשיטה שמניח הריוח בשני מקומות מניח שיעור הריוח דהיינו ט' אותיות בין שניהם :
Yoreh De'ah.276.1.1 טעה ודילג וכו' בפרק הקומץ ( מנחות דף ל' ) כתב רש " י תולה מגיה בין השיטין עד כאן לשונו וכתב הרא " ש ודוקא תולה ביני שיטי אבל לא בגליון שבין ב' עמודים עד כאן לשונו :
Yoreh De'ah.276.2.1 אע " פ שאומר וכו' בפרק הניזקין ( גיטין דף ס' ) אמרינן שכל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום דקשה מאי איריא אזכרות הא אפי' שאר ספר תורה בעיא כתיבה לשמה דאפילו עיבוד בעי לשמה כ " ש כתיבה כדלעיל בתחילת סימן רע " ד אלא בע " כ דאע " פ דאמר בתחילת כתיבת הספר שכתבו לשם קדושת ספר תורה אפ " ה בכל פעם שכותב שם צריך לחזור ולכתבו לשם קדושת השם : ומ " ש צריך לחשוב וכו' כך הוא לשון הרא " ש אמנם בשעת כתיבת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם אע " פ שכל כתיבת התורה בעינן לשמה יש מעלה אחרת בכתיבת השם עד כאן לשונו ואע " ג דהרא " ש מסיק לשם דטוב הוא להוציא בשפתיו אפ " ה כיון דדיעבד כשר אפילו במחשבה בלבד לכך כתב צריך שיחשוב וכו' דמחשבה ודאי מעכב דאם לא חישב פסולה וכך הם דברי רבי' צריך לחשוב ואם לא עשה כן פסול אבל לכתחילה ודאי צריך להוציא גם בשפתיו והכי משמע בפרק הבונה ( סוף שבת דף ק " ד ) תניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל " ת מעביר עליו קולמסו ומקדשו דברי רבי יהודה מכלל דבנתכוין לכתוב השם וכתב השם א " צ להעברת קולמסו ולקדשו דבמה שנתכוין במחשבתו לכתוב השם לשם קדושת השם די בכך בדיעבד והא דכתב רבינו בריש סימן ער " ד צריך שיאמר הסופר וכו' ואם לא עשה כן פסול ה " ק ואם לא עשה כן אלא כתב סתם ולא נתכוין במחשבתו לשם קדושת ספר תורה פסול אבל אם נתכוין במחשבה אלא שלא הוציא בשפתיו כשר דיעבד כדפרישית וכדמוכח להדיא מדברי הרא " ש שכתב הלכך טוב הוא להוציא בשפתיו וכו' דאלמא דאינו מעכב בדיעבד אלא דטוב הוא לכתחילה כנ " ל ודלא כמו שפי' ב " י וכ " פ בש " ע דצריך שיאמר בשפתיו ואם לא עשה כן פסול דס " ל דאפי' בדיעבד פסול אף ע " פ שחישב לשם קדושת השם אלא שלא הוציא בשפתיו וליתא ודו " ק : כתב הג " מ בפ " י בשם מ " ס ( ריש פרק שני ) הפסיק באמצע השם ה " ז לא יקרא בו עד כאן לשונו וכתב ב " י שפירשו בו דהיינו שעשה שם אחד כשני שמות כזה ראו בן ואע " ג דבכל תיבה אפי' אינו שם אם ריחק בין האותיות עד שהתיבה נראית כשתים פסול מ " מ אפשר לתקן לגרר ולכתוב בלא הרחקה אבל בשם אי אפשר לתקן דאסור לגרר את השם ואע " ג דאפשר לחתוך הקלף סביב השם ואח " כ לכתבו אין לעשות כן לכתחילה דהו " ל קרוב לקודר האזכרות ע " ל בתחילת סימן ער " ה ועוד אפשר דלהרמב " ם דפסק בפ " א מהלכות תפילין דבתלה מקצת השם פסול טעמו דהיה מפרש הך דתניא במ " ס הפסיק באמצע השם אל יקרא בו דהכי פירושו שלא כתב אלא שתי אותיות הראשונות והפסיק ולא כתב יותר בתוך השיטה אלא תלה מה שלא כתב וקאמר דאל יקרא בו דפסולה היא אפילו בדיעבד מיהו רבינו דלא הביא דין זה כאן דבתלה מקצת השם פסול אפי' דיעבד משמע דהיה מפרש הך דמ " ס כפי' הראשון : כתב ב " י דכל שמות שאינן נמחקין דינם כשם ההויה דצריך לכתבן לשם קדושת השם דהכי משמע מדברי האחרונים וכן פסק בש " ע ונראה דה " ה מ " ש כשטובל הקולמוס לכתוב השם וכו' וכן כתב האזכרות בזהב פסול ג " כ אין חילוק בין שם הוי " ה לשאר שמות שאין נמחקין :
Yoreh De'ah.276.3.1 טעה ודילג השם וכו' בהקומץ [ דף ל' ] איפלגו תנאי בתליית השם ואיפסיקא הילכתא כרבי שמעון שזורי דאמר כל השם תולין מקצתו אין תולין :
Yoreh De'ah.276.4.1 ומ " ש בשם סה " ת מבואר שם בסי' קצ " ט דמ " ש רבינו בשמו דלא יתלה בג' תיבות אלא כשיש עם השם ב' תיבות של חול לא כתב לשם כך אלא כתוב לשם דבג' תיבות אפי' א' מהן של חול כגון אני ה' אלהיכם מותר לתלות איברא דבסמ " ק סימן קנ " ה כתוב דוקא ב' תיבות של חול ואולי דט " ס הוא בספרי רבינו דהיה כתוב ובס " ה כתב וכו' וטעה המעתיק וכתב ובסה " ת במקום ובס " ה והאמת דלא אמר רבינו אלא דבספר המצות כתב כך ואיכא למידק דהרמב " ם בפ " א מה' תפילין כתב אבל מקצת השם בשיטה ומקצת תלוי פסול ורבינו לא כתב אלא אבל אינו יכול לכתוב מקצתו בפנים ולתלות מקצתו ולא כתב יותר מלשונו זה משמע דדוקא לכתחילה אינו רשאי לתלות מקצתו אבל בדיעבד כשר אם תלה מקצת השם ואפשר דרבינו ס " ל דאע " ג דהאלפסי ומיימוני והאשיר " י פוסקין כר " ש שזורי כיון דהתוס' והסמ " ג וסה " ת פסקו דלית הלכתא כוותיה אלמא משמע דאע " ג דלכתחילה אין לתלות מקצת השם אפ " ה אין לפוסלה בדיעבד ועוד דאיכא למימר דר " ש שזורי גופיה לא קאמר אלא דלכתחילה אין תולין מקצת השם אבל דיעבד כשירה ובתשובה הארכתי בזה בס " ד :
Yoreh De'ah.276.5.1 אסור למחוק וכו' ברייתא פרק שבועת העדות ( שבועות דף ל " ה ) אלו שאין נמחקין כגון אל אלהיך אלהים אלהיכם ורבי' דקדק מדקאמר כגון משמע דלאו דוקא ד' שמות אלו אלא כגון אלו דהיינו אלוה כדכתיב אלוה מתימן יבא אלהי כדכתיב את פי ה' אלהי . אלי דכתיב אלי אתה אלהיך דכתיב אנכי ה' אלהיך . אלהינו כדכתיב שמע ישראל ה' אלהינו . אלהיו כדכתיב גוי ואלהיו . אלהיכם כדכתיב אני ה' אלהיכם . אלהיהם כדכתיב למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם . האלהים כדכתיב האלהים הרועה אותי מעודי . והקשה ב " י מ " ש האלהים איני יודע מה מלמדנו שכבר כתב שם אלהים ואם לומר שה " א ראשונה שבהאלהים אינו נמחק הא ליתא דהא תניא לשם כל שנטפל לשם מלפניו נמחק ומשמע דליכא מאן דפליג עליה וכ " פ הרמב " ם בפ " ז מהל' יסודי התורה עכ " ל ואפשר דרבינו נתכוין לבאר דאע " ג דאיכא בקרא אלהים דאינו קדש כגון אלהי האלהים דראשון קודש והשני אינו קודש וכן ויראו בני אלהים כי טובות הנה מ " מ איכא נמי האלהים דהוי קודש ואינו נמחק כגון האלהים הרועה אותי מעודי וכן נמי אע " ג דאיכא מקצת אלהים שאינן קדש מ " מ איכא נמי אלהים טובא בקרא שהן קדש ואינן נמחקין :
Yoreh De'ah.277.1.1 כתב היריעה וכו' ברייתא סוף עירובין [ דף צ " ח ] מיהו מבואר לשם מפי' רש " י היכא דלא אפשר כגון שאין לו בגד לפרוש או כיוצא בזה מוטב להופכה על פניה דאי לא אפיך איכא בזיון כתבי הקודש טפי וה " א בירוש' פ " ק דמגילה [ דף ע " א ] ספר שאין עליו מפה הופכו על הכתב כדי שלא יתבזה הכתב ומכאן יש ללמוד שלא ילך אדם לחוץ ויניח הספר פתות אם אין עליו מפה דלאו דוקא ס " ת דה " ה שאר ספרים :
Yoreh De'ah.278.1.1 אין תופרין ס " ת אלא בגידי בהמה וכו' ירושלמי דפ " ק דמגילה ( דף ע " ח ):
Yoreh De'ah.278.2.1 ומ " ש ולא יתפור וכו' בפ " ב דמגילה ( דף י " ט ) א " ר חייא בר אבא א " ר יוחנן שיור התפר הל " מ ומחו לה אמוחא ולא אמרו אלא כדי שלא יקרע ופירש " י כשתופרין יריעות של ס " ת לחברן יחד משיירין בתפר למעלה ולמטה שאם אינו משייר מהדק בחזקה כשהוא מהדקו לספר תורה והוא נקרע אבל עכשיו כשהוא מהדקו בכח ומתחיל להרחיב ורוצה להיקרע מונע מלהדקו יותר עכ " ל ומשום הכי קאמר ר' יוחנן גופיה בס " פ בני העיר ( מגילה דף ל " ב ) הגולל ס " ת צריך שיעמידנו על התפר פי' כנגד התפר יהדקנו מפני שאם יקרע יקרע בתפירה וכמ " ש רבינו בא " ח סי' קמ " ז ונראה דאיכא נפקותא דלמאי דקס " ד מעיקרא דהוי הל " מ מפסל ס " ת בהכי אבל השתא דאינה אלא תקנת חכמים כדי שלא יקרע לא מיפסל ס " ת בהכי והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.278.3.1 ובתיקון התפירה שאל השואל וכו' בתשובות כלל ג' :
Yoreh De'ah.278.4.1 ומ " ש כי בתוך הגמרא משמע וכו' בשאלה כתוב כי בספר משמע ורצה לומר בספר דמ " ס כי אין זה בגמרא וכמ " ש הרא " ש בתשובה דבספרים חיצונים יש שיש לתופרה מבחוץ וכו' דהיינו מ " ס שהוא ספר שאינו נכנס בכלל הגמרא :
Yoreh De'ah.278.5.1 ועושין לה ב' עמודים וכו' ברייתא פ " ק דבתרא [ דף י " ד ] וע " ל ריש סימן רע " ב :
Yoreh De'ah.278.6.1 ומ " ש ומה ששייר ממנו וכו' ע " ל בסימן רע " ג וברמב " ם פ " ט מהל' ס " ת :
Yoreh De'ah.278.7.1 חסר ממנה אפילו יריעה אחת וכו' מימרא דר' יוחנן בפרק הניזקין ( גיטין דף ס' ):
Yoreh De'ah.279.1.1 ספר תורה שאינו מוגה וכו' מימרא דרבי אמי בפ " ב דכתובות [ דף כ " ט ]:
Yoreh De'ah.279.2.1 ומ " ש ואפי' קרא בו בדיעבד לא יצא וכו' כ " כ הרא " ש וכך הוא דעת הרבה גדולים אבל גדולים אחרים כתבו דבדיעבד עלתה לה הקריאה שקראו וברכו בס " ת שנמצא בה טעות והב " י כתב בשם רבו מהר " י בי רב שאם נמצא טעות בס " ת להוציא ס " ת אחרת ולהתחיל ממקום שנמצא הטעות באמצע קריאת הקורא גומר קריאתו בספר הכשר ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה כי הברכה לפניה והקריאה בס " ת הפסול עלתה לו בדיעבד וכך פסק בש " ע כאן וגם בא " ח סי' קמ " ג וכך נהגו אחר פסק זה במקצת מקומות כיון שכך כתב בש " ע ולפעד " נ דאינו נכון וראיה מדתנן ר " פ בא לו ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע " פ וכו' בגמרא [ דף ע' ] פריך ונייתי אחרינא ונקרי רב הונא אמר משום פגמו של ראשון שלא יאמרו חסר הוא וריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה שיהא צריך לחזור ולברך אלמא מפורש דהיה צריך לחזור ולברך לפניה אע " פ דעדיין לא בירך לאחריה על מה שקרא כבר וה " ט דכיון דהשנייה לא הוה מנחא קמיה לא היה דעתו עליה בשעה שבירך על הראשונה ואין לפרש דלרב הונא לא ס " ל הא דר " ל ולהכי קיהיב טעמא משום פגמו של ס " ת הא ליתא דאי איתא דפליגי הו " ל לתלמודא למימר במאי קמיפלגי וכ " כ המרדכי להדיא בפ " ב דמגילה ע " ס ראבי " ה דלא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואע " פ דהרמב " ם והסמ " ג בהל' עבודת יה " כ לא הביאו טעמא דר " ל אלא דרב הונא לא משום דס " ל דפליגי אלא משום דקשיא להו בדר " ש בן לקיש היכי יברך לאחריה בס " ת הראשונה מקמי שיוציא השנייה ואח " כ יהא קורא בשנייה ובעשור שבחומש הפקודים בלא ברכה לא לפניה ולא לאחריה דפשיטא דעדיף טפי לקרות בס " ת בלא ברכה משיהא קורא בע " פ דאיכא איסורא משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע " פ וצריך לדחוק לר " ל דכל שהוא קורא מתוך הספר ברבים היה מכוער כשלא היה מברך עליה ולהכי עדיף טפי לקרות בע " פ אבל לרב הונא ניחא לפי שאין אחד קורא בב' ספרים כלל משום פגמו של ראשון והתירו לקרות בע " פ כיון שאינו אלא סדרו של יום וכמגיה עבודת היום כדאיתא בירושלמי והביאו הסמ " ג ועוד דלר " ל קשיא נביא מתחילה שני ס " ת יחד דהשתא לא צריך לחזור ולברך כיון דהוה מנחא קמיה ודעתו עליה ולר " ל צ " ל דבכה " ג נמי הוי מכוער שלא לברך עליה כלל אבל לרב הונא אתי שפיר בלי קשיא כלל ומיהו אין ספק דבמאי דקאמר ר " ל דאם נביא ס " ת אחרת היה צריך לחזור ולברך לפניה כיון דלא הוה מנחא קמיה ליכא מאן דפליג ועוד ראייה מהירושלמי רבי זירא בעי האי מאן דנסיב תורמוסא ונפיל מידיה מהו לברך עליה זמן תניינות . ומה בינו לאמת המים אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחילה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחילה והשתא הכא ודאי נמי אמרינן לא לכך כיון דעתו מתחילה וכיוצא בזה כתב האבודרהם ומביאו ב " י בא " ח סימן ק " מ ונראה דאף להראב " ד דפסק בהך דר' זירא לקולא הכא מודה דהתם כיון דהוה מנחא קמיה אמרינן לכך כיון מתחילה אבל הכא לא היה מנחא קמיה כלל מודה הראב " ד דצריך לחזור ולברך לפניה ותו דבהך דר' זירא קי " ל לחומרא כדפסק רבי' בא " ח סימן ר " ו ואין לחלק ולומר דהכא דעתו היה על פרשה זו ולא דמי לתורמסא דאותו שהיה דעתו עליה נאבדה וזו שמברך עליה אחרת היא דהא פשיטא דהברכה היא על מה שקורא בס " ת ודעתו מתחילה לא היה אלא על הקריאה שבס " ת הראשונה וכיון שנמצא בה טעות הו " ל כאלו נאבדה וזו השנייה ספר תורה אחרת היא וצריך לחזור ולברך כמו בתורמסא ועוד דבירושלמי קאמרינן הדא אמרה מאן דנסיב עיגולא ומברך עילויה והוא לא אתי לידיה צריך לברך עליה זמן תנינות פי' כיון שהפסיק אחר ברכתו צריך לחזור ולברך וה " נ איכא הפסקה בכדי שיגול ס " ת ראשונה ויוציא אחרת ואע " ג דאיכא למימר דהכא שאני דההפסקה הוא באמצע הקריאה ולא דמי להך דירושלמי דמיירי בהפסיק בין ברכה להתחלת המצוה מ " מ ודאי כיון דהכא ההפסקה היתה מחמת אונס שנמצא טעות שעכבו מלקרות אע " ג דהפסיק בשתיקה ואפילו באמצע הקריאה הויא הפסקה כמ " ש רבינו בא " ח לדעת רוב גאונים השתא כיון דהפסיק בכדי שיקרא ב' פסוקים לצרף עם הפסוק שקרא כבר הרי שהה בכדי לגמור הקריאה המחוייבת שהיא אינה אלא ג' פסוקים הוי הפסקה וצריך לחזור ולברך לדעת ר' יואל הלוי במרדכי סוף מגילה דכל שהסיח דעתו מלקרות צריך לחזור ולברך וכההיא דהקורא בתורה ונשתתק דבירושלמי ומביאו רבינו בא " ח סימן ק " מ ונ " ד הוי כמו נשתתק דמה לי אונס דנשתתק מה לי אונס אחר ואף לר' אפרים דחולק לשם אר' יואל מודה בנ " ד דצריך לחזור ולברך מטעמא דפי' ולכן נראה דיש לנהוג כמ " ש המרדכי ע " ש ראבי " ה דבנמצא טעות באמצע הקריאה אפי' חסר בה פסוק אין להפסיק לקורא להביא ס " ת אחרת אלא קורא כל הטעות בע " פ כיון דלא אפשר דתחלת הדבר לא היה דעתו לקרוא ע " פ והני מילי אם לא קרא עדיין ג' פסוקים אז קורא הטעות בע " פ ומשלים עד ג' פסוקים וכשהוא רחוק מן הפרשה שיכול לסיים ולברך יברך אשר נתן לנו וכו' ויביא ס " ת אחרת ויקרא אחר ויתחיל ממקום שסיים הראשון בראשונה וה " ה נמי אם קרא כבר ג' פסוקים אלא שהיא רביעי בר " ח או בחש " מ שצריך לגמור הפרשה שאין מוסיפין עליה אי נמי שהחסרון בסמוך לפרשה ב' פסוקין דאין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים יגמור הפרשה אבל אם כבר קרא ג' פסוקים ורחוק מן הפרשה שאפשר לו לסיים ולברך יברך אשר נתן לנו ויגמור ויביאו ס " ת אחרת ויקרא אחר וכך הנהגתי בכל הקהלות שעברתי וכך נהגו הקדמונים ומ " ש ב " י בא " ח סימן קמ " ג וז " ל והמרדכי בפ " ב דמגילה כתב חילוקים בזה ואיני מאריך בהם לפי שלא נהגו כן עכ " ל אין מזה ראיה להנהיג במלכות אחרת כמנהגו דאנחנו בני אשכנז נמשכו אחר פסקי המרדכי שהם לנו לעינים ומן התימה למה לא ינהגו אחר פסק זה כיון שלא נמצא בפוסקים ובמפרשים שום חולק על פסקיו אלה ותו דהראיה שהביא מדאמר במגילה השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן כמתרגם יצא ומוקי לה במקצתה היא ראיה שאין לדחותה ואין להקשות היאך יצא ע " י קריאתו בע " פ והרי הברכה ניתקנה על הקריאה בס " ת השלם דהלא דבר זה תלוי במחלוקת שבין גדולי עולם בענין הברכה על החומשין בציבור דלהרמב " ם ורבו ר " י הלוי מגא " ש ור " י וגדולי נרבונא ס " ל דמברכין על החומשין מפני שאין הברכה על הקריאה בספר כמו הברכה שעל נטילת לולב ודומה לו דהכא עיקר המצוה היא הקריאה בין שקרא בספר הכשר ובין שקרא בספר הפסול ואפי' קרא בעל פה עצמה של קריאה היא המצוה ועליה מברכין ולדעת הרשב " א אין מברכין בחומשין וסתר כל הראיות שכתבו הגדולים לברך וכמ " ש בתשובה באריכות הביאו בספר כל בו סימן ב' והשתא בנדון דידן להרמב " ם דיעבד הוי וקורא ע " פ ושפיר דמי לברך דעיקר המצוה הוא הקריאה והא ודאי כיון דאי אפשר להוציא אחרת כדפרישית יש לקרוא על פה . אבל להרשב " א אסור לברך וצריך להוציא אחרת ולחזור ולקרות מראש הסדר וכיון דמנהגינו שלא לחזור לראש הסדר ויוצאין במה שקראו וברכו בספר הפסול אלמא דתפסינן עיקר דעיקר המצוה הוא הקריאה כדעת הרמב " ם וסיעתו הילכך בדיעבד יש לקרות הטעות בעל פה ולברך כדעת ראבי " ה ועוד מצאתי להרב מהר " ר אליה מזרחי שהורה הלכה למעשה כהרמב " ם ומיישב כל הקושיות שהקשה הרשב " א ואיכא לתמוה אב " י שהחזיר דברי רבו מהרי " ב וכל ראיותיו אינן אלא לענין שהקריאה בס " ת הפסול עלתה בדיעבד וזה ודאי נכון אבל לענין שלא לברך לפניה כשמוציאין ס " ת אחרת לא כתב על זה לא טעם ולא שום ראיה ותימה דא " כ הפסוקים שקרא בספר הפסול נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והפסוקים שקרא בכשר נתברכו לאחריהם ולא לפניהם ומנ " ל הוראה זו להצטרף הקריאות בשני ספר תורה לפוטרה בברכה אתת ולכן נראה לפע " ד דבר ברור לבטל הוראה זו במקומות שנהגו כך ע " פ הש " ע ולקבוע ההלכה כראבי " ה :
Yoreh De'ah.279.3.1 ומ " ש ואם יש בו ג' טעיות וכו' עד כמו התלייה הכל בפרק הקומץ סוף ( מנחות דף כ " ט ) וע " פ פירש " י ותוס' והרא " ש והמרדכי משם רבינו שמשון דהא דקאמר בגמרא אבל ביתירות לית לן בה היינו לומר דלא מיגניא הגרירה כולי האי ולא מיחזי כמנומר כמו אם היה ראוי להיות מלא וכתב חסר דכשתולה החסר ביני שיטי מיחזי כמנומר ודלא כי " מ דביתירות לית לן בה וא " צ לגרור כלל מה שכתב החסר מלא שהריאינו חסר כלום והיתר אמרינן ביה כל יתר כנטול דמי ואינו מעלה ואינו מוריד וכך פי' בנמ " י וליתא להך פירושא מהא דאיתא פ " ק דעירובין [ דף י " ג ] ובסוטה בני הזהר במלאכתך שאם אתה מחסר או מייתר אות אחת אתה מחריב את כל העולם כולו וכתבו התוס' והרא " ש והמרדכי דהא דאם יש בה דף אחד שלימה מצלת על כולן היינו דוקא אם בתחלתו נכתב כן אבל אין יכול להסיר דף אחד הפסול ולכתוב דף אחר כדי להכשיר דאל " כ ארבע למה יגנז יסיר דף ויעשה אחר עכ " ל :
Yoreh De'ah.280.1.1 ספר תורה שנקרעה וכו' בהקומץ' ( דף ל " א ) א " ר זעירי א " ר חננאל א " ר קרע הבא בשני שיטין יתפור בשלש אל יתפור א " ל רבה זוטי לרב אשי הכי א " ר ירמיה מדפתי משמיה דרבא הא דאמר מר בג' אל יתפור ה " מ בעתיקתא אבל בחדתא יתפור ולאו חדתא חדתא ממש אלא הא דעפיצא הא דלא עפיצא וה " מ בגידין אבל בגרדין לא ופי' בנימוקי יוסף בג' לא יתפור וצריך לסלק כל היריעה דבעינן ואנוהו וליכא כיון שכל כך הוא נקרא בעתיקתא שהקלף הוא ישן וחלוש ובכל יום הולך וגדול הקרע . בחדתא שהקלף חדש וחזק והתפירות יגינו שלא יקרע . דעפיצא הוא עיבוד הקלף ומתוקן כראוי ואז הוא חזק דלא עפיצא הוא חלש ויקרעו מקום התפירות עכ " ל מבואר מדבריו דמפרש הא דעפיצן יתפור והא דלא עפיצן לא יתפור וכן נראה ממ " ש הרמב " ם בספ " ט דה' ס " ת שמפרש כך אלא דפי' דעפיצא היינו שאף ע " פ שהוא ישן אינו ישן כל כך שעדיין עיפוצו ניכר הלכך יתפור אבל ישן כל כך שאינו עיפוצו ניכר לא יתפור ונדחק לפרש כך משום דקשיא ליה מה שהקשו התוס' בפרק הקומץ לשם ובפ' המוציא יין ( שבת דף ע " ט ) דהכא משמע דבדלא עפיצן כשר לכתוב עליו ספר תורה ובפ' המוציא יין קאמר דפסול לכתוב עליו ס " ת וה " א בפ " ב דמגילה ולכך פי' הרמב " ם דהא דקאמר בלא עפיצן כשר אין פירושו דלא עפיצן כלל אלא דאין עפיצן ניכר מחמת יושנן אבל אי לא עפיצן כלל פסול לכתוב עליו ס " ת וכ " כ הר " ן בפ' המוציא יין והב " י כתב טעם אחר על דברי הרמב " ם ולא נהירא ודברי רבינו מביארים שגם הוא מפרש הא דעפיצן יתפור אלא כתב שהטעם הוא לפי שהקלף חזק אלא לפי דבעפיצן אין התפירה ניכרת כ " כ ולא מיגניא ובדלא עפיצן מיגניא אבל מפירש " י מבואר דמפרש איפכא שכתב קלף ישן מיגניא הקריאה עפיצן הוי שחור כעתיקתא עכ " ל אלמא דמפרש הא דעפיצן לא יתפור הא דלא עפיצן יתפור וכ " כ המרדכי ע " ש ר " י ומש " ה פסק דאף בדלא עפיצן אם הם שחורות כמו אילו היו עפיצן אפי' חדשות לא יתפור דלא שרינן בדלא עפיצן אלא מפני שהוא לבן ביותר ולא מיגניא ביה קריעה וכן נראה מתשובת השר משנ " ץ שהביא בהגהות מרדכי דגיטין דמפרש הא דעפיצן לא יתפור הא דלא עפיצן יתפור כפירש " י ותשובה זו היא נמצאת בתשובת מהר " ם שנדפסו בפראג סימן קע " ד ובדברי הרא " ש צ " ע דמדכתב דשאל את פי מהר " ם הא דאמר בג' לא יתפור אם יכולין לדבקו בדבק כיון דטעמא משום דמיגניא מדמפלגינן בין עפיצן ללא עפיצן היה נראה דשרי וכו' עכ " ל מדכתב בסתם דטעמא משום דמיגניא מדמפלגינן וכו' אלמא משמע דמפרש כפירש " י דבעפיצן מיגניא ולא יתפור ומיהו לפי דעת רבינו דמפרש בעפיצן יתפור דאין התפירה ניכרת כ " כ אפשר לפרש דברי הרא " ש ג " כ דה " ק דטעמא משום דמיגניא מדמפלגינן דבעפצים יתפור דלא מיגניא כיון שאין התפירה ניכרת כ " כ הפך פירש " י שוב ראיתי בפסקי הרא " ש הלכות ס " ת שהוא גורס הא דאמרי' בתוך ג' לא יתפור ה " מ בחדתתא אבל בעתיקתא יתפור ולא חדתא חדתא ממש אלא הא דעפיצן הא דלא עפיצן וכו' מדמכשיר בעתיקתא אלמא דטעם דבישן כיון שהוא שחור אין התפירה ניכרת ויתפור ובחדתתא דעפיצן דכוותא אינה ניכרת התפירה ויתפור אבל אי הוה סבירא ליה כפירוש רש " י דקלף ישן מיגניא הקריעה ולא יתפור א " כ קשה אמאי קאמר דבעתיקתא יתפור ודו " ק וכך הבין ב " י שכתב אדברי רבינו שכ " כ התוס' והרא " ש אלא דלא ידעתי אנה מצא כך בדברי התוס' גם מ " ש ב " י אפר " י שהביא במרדכי הא דעפיצן לא יתפור שהוא הפך כל המפרשים לא דק שהרי מבואר בפירוש רש " י שמפרש כך וכך הוא מבואר בתשובת השר משנ " ץ כדפרישית ולענין הלכה נראה דבספר תורה דידן אפי' בג' יתפור דלפירוש רש " י והתופסים שיטתו דבדלא עפיצן יתפור הני דידן לאו עפיצן נינהו וכ " כ בתשובות השר משנ " ץ וז " ל אבל בדלא עפיצן כי הני ספרי תורה דידן אפי' בג' יתפור ולהרמב " ם והתופסים שיטתו דאפי' היכא דעפיצן אלא שאין עיפוצם ניכר לא יתפור ואם אינן מעופצין כלל פסול לגמרי הלא כתב ר " ת דתיקון שלנו חשוב כעפיצן דתיקון טוב הוא אם כן שרי לתפור אפי' בג' ול " מ לפי' נ " י דהטעם דבעפיצן יתפור לפי שהוא חזק א " כ דידן כיון שתיקון טוב הוא ומתוקן כראוי חזק הוא אלא אף לפי' רבינו דהטעם דבעפיצן יתפור לפי שאין התפירות ניכרות דהשתא ודאי אף למ " ש ר " ת דעיבוד שלנו חשוב כעיבוד עפצים כדלעיל בסימן רע " א מכל מקום אף בשלנו בדלא עפיצן לא יתפור דכיון דהתפירה ניכרת מיגניא ומשום הכי כתב רבינו כאן בסתם דבדלא עפיצן לא יתפור ולא חילק בין שלנו לשלהם אפי' הכי נראה דלא אמר רבינו דבדלא עפיצן לא יתפור ובדעפיצן יתפור אלא לפי זמנו שהיו התפירות שחורות כמו הגויל בדעפיץ אבל לזמנינו הוי איפכא שהרי הגידין הן לבנות והקלפים שלנו ג " כ לבנות אם כן הדבר ידוע שאין התפירות ניכרים בס " ת שלנו דלא עפיצן והלכך אפי' כג' יתפור בשלנו ועוד נראה למנהגינו לדבק קלף על הקרעים בדבק וכמו שכתב הריב " ש בסימן ל' וכדעת הרא " ה דלא כמהר " ם מרוטנבור " ק פשיטא הוא דשרי לדבק אפי' נקרע בדלא עפיצן בג' דכיון דלא מיגניא על ידי דבק ליכא איסורא מיהו צ " ע אי נימא אפי' בד' וה' ואפי' טובא נמי שרי דכ " כ השר משנ " ץ וז " ל אבל בדלא עפיצן כי הני ספרי תורות דידן אפי' בג' יתפור וכיון דשרינן בג' ה " ה בד' וה' ואפילו טובא לא שנא . ואף ע " ג דהריב " ש כתב בתשובה דוקא ג' אבל ביותר בג' אין סברא לומר יתפור ומביאו ב " י מכל מקום כיון דאיסורא דרבנן הוא יש לנו להקל בספיקו ונראה דאין להקל מדכתבו התוס' בפרק המוציא יין ( שבת דף ע " ט ) בד " ה וקלף וז " ל ואומר ר " ת דתיקון שלנו חשוב כעפיץ וכן משמע בהקומץ רבה דקאמר קרע הבא בב' שיטין יתפור בג' אל יתפור ותניא אידך בג' יתפור בד' אל יתפור ולא פליגי הא דעפיצן הא דלא עפיצן אלמא ס " ת כשר בלא עפיץ והיינו בתיקון טוב כשלנו וכו' עכ " ל אלמא דהוו גרסי בברייתא בהדיא בד' אל יתפור ודלא כהשר משנ " ץ דאפי' בג' ואפי' טובא קאמר דליתא אלא דוקא ג' יתפור ולא יותר וכדברי הריב " ש והכי נקטינן וכן פסק מהר " ם איסרלש . ונראה דכל משא ומתן בדין זה אינו אלא אם יתפור או לא יתפור אבל כל זמן שלא תפרו אפי' לא נקרע אלא בשיטה אחת נמי אסור לקרות בו עד שיתפור ואצ " ל בדנקרע בב' שיטין ויותר אבל בדלא נכנס הקרע בתוך השיטה אלא שהגליון לבדו נקרע למעלה או למטה נראה דיכולין לקרות בה לכתחילה אף ע " פ שעדיין לא תפרה ולא דבקה בדבק וכ " כ הרא " ש בתשובה ומביאו ב " י ועיין במה שכתב ב " י בזה בפירושו לדברי הרמב " ם . ומ " ש רבינו ס " ת שנקרעה היריעה וכו' ונכנס עד שני שיטין בתוך הכתב וכו' נראה דדייק לפרש הכי מדהו " ל למימר נקרע ס " ת בשני שיטין יתפור וכו' ולא קאמר הכי אלא קרע הבא בשני שיטין יתפור משמע דהכי קאמר שהקרע התחיל ביריעה בגליון ובא לו בתוך ב' שיטין ומשמע דוקא בכה " ג בג' לא יתפור בדלא עפיצן אבל לא נקרע הגליון אלא שנקרע בתוך השיטין בלבד אפי' בג' או ד' וה' נמי יתפור :
Yoreh De'ah.280.2.1 ומ " ש והוא שלא יעבור הקרע על האותיות וכו' כ " כ הרא " ש בהלכות ס " ת :
Yoreh De'ah.280.3.1 ומ " ש ושאל אדוני אבי הרא " ש וכו " גם זה שם ועכשיו נהגו להקל כהרא " ש :
Yoreh De'ah.280.4.1 ומ " ש ואם נקרע בין שיטה לשיטה וכו' בהקימץ שם ופירש " י כמו שכתב רבינו ומה שהשיג רבינו ואמר כיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא טעמו דאף על פי דאיסור זה דלא יתפור מטעמא דמיגניא אינו אלא מדרבנן אפי' הכי משום קדושת ספר תורה אזלינן בספיקו לחומרא וכדפרישית לעיל בתחילת סימן ר " ע אצל אפי' למכור ישן ע " ש . והב " י כתב דאפשר דהרמב " ם מפרש הך בעיא דלא כפי' רש " י דמיבעיא ליה אם יכול לתופרו אם לאו דודאי יכול לתופרו אלא קמיבעיא ליה אם יכול לקרות בו בלא תפירה או לא ופסק לחומרא דלא יקרא בו עד שיתפור ונכון הוא : כתב מהרי " ק בשורש קכ " ב על מה שנהגו לטלות במטלית על נקבים שביריעה קודם התחלת כתיבת הס " ת ואח " כ כותבין על הטלאי ובאו מקצת חכמים והביאו ראיות לאיסור ודחה הוא ראיות האוסרים ולפעד " נ דהעיקר כדברי האוסרין אלא מאחר שנהגו מקדמונים לקרות בספר תורה כזו בפני גדולי עולם ולא מיחו על ידם על כן אין לשום גדול למחות ולהורות הוראה לאיסור לאחרים אבל המחמיר לעצמו בס " ת שלו הרי זה משובח ותע " ב מיהו נראה אם כתב מקצת האות על היריעה ומקצתו על הטלאי ה " ז פסול לדברי הכל דהלא אפי' היכא שנקרע האות באמצע אף ע " פ שהדבק מחזיקו פסול כיון שאינו מוקף גויל אע " פ שכל האות כתוב על היריעה כ " ש כשמקצת האות כתוב על היריעה ומקצתו על הטלאי דכשתחלק הטלאי נמצא כאן חצי אות וכאן חצי אות בב' חתיכית ולא עוד אלא אפי' נכתב האות כולו על היריעה אלא שמקצת הדיו מצד אחד של האות הוא עובר גם על הטלאי לא מהני הקפת הגויל שבטלאי להאות שנכתב על היריעה אלא האות הנכתב על היריעה צריך להיות מוקף גויל ביריעה עצמה בלא טלאי והאות הנכתב על הטלאי צריך שיהא מוקף גויל ג " כ בטלאי עצמו בלא יריעה והארכתי בתשובה בס " ד :
Yoreh De'ah.281.1.1 ספר תורה שכתבו מאינ " י ישרף וכו' בפרק השולח ( גיטין דף מ " ה ) א " ר נחמן נקטינן ס " ת שכתבו מין ישרף ( פי' מין אדוק בעכו " ם כגון כומר ישרף דודאי לשם עכו " ם כתבו ) כתבו נכרי יגנז ( פירשו התוס' אפי' כתבו למכור לישראל פסול דדרשינן וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה כדאיתא בגמרא ) נמצא ביד מין יגנז ( ספק כתבו ספק מצאו וכשר ) נמצא ביד נכרי אמרי לה יגנז ( מספיקא שמא הוא כתבו ואמרי לה קורין בו ( פי' התוס' משום דאיכא למיתלי טפי שישראל כתבו דאין דרך נכרי לכתוב וכתב הר " ן אבל דרך מאיני לכתוב עד כאן לשונו ) ומשמע לפי גירסא זו דקאמר ברישא א " ל יגנז אלמא דהילכתא כלישנא בתרא דא " ל קורין בו וכ " פ הרמב " ם בפרק א' מהלכות תפילין אבל הרי " ף והרא " ש גורסים ברישא א " ל קורין בו אלמא דסבירא ליה כלישנא בתרא דא " ל יגנז כן פי' הר " ן וכך הוא דעת רבינו . ומ " ש יגנז ואין קורין בו איכא לתמוה דלאיזה צורך חזר וכתב ואין קורין בו הא פשיטא היא כיון דקאמר יגנז שוב לא יקרא בו ונראה דה " ק לא מיבעיא היכא דאיכא ספק אם כתבו או מצאו דפשיטא דבנמצא ביד נכרי יגנז דשמא לשם עכו " ם כתבו כמו בנמצא ביד מאינ " י אלא אפילו היכא דידוע דהנכרי כתבו למכור לישראל נמי אין קורין בו וכדכתבו התוספות וכדפרי' ודלא כפירש " י . אבל קשה דבא " ח סימן ל " ט פסק רבינו בנמצא ביד נכרי דכשרים וכאן פסק גבי ס " ת דיגנז ומ " ש תפילין מספר תורה ועיין במ " ש בא " ת לשם בס " ד :
Yoreh De'ah.281.2.1 ומ " ש ואף על פי שאין קורין בו וכו' שם משנה וברייתא ומה שחזר רבינו וכתב ואם רצה להעלותו הרבה מניחים אותו בידו נראה דתחלה קמזהר שלא יקפוץ לתת לנכרי דמים הרבה כדי שלא יזלזל בו דבכדי דמיו ומעט יותר נמי לא יזלזל בו כיון שנותנים לו מעט יותר לאפוקי אם ידקדק שלא ליתן אלא בכדי דמיו איכא למיחש שמא יתן לו מעט פחות מכדי דמיו ויתמלא הנכרי ארס מרוב כעס שנותנים לו פחות מכדי דמיו וישליכו לנהר כעובדא דטייעתא דאייתת חייתא דתפילי לקמיה דאביי . והשתא הוי קס " ד דאף על גב דלכתחלה לא יקפוץ לתת לנכרי דמים הרבה היינו כדי שלא יתנו הנכרים לבם ויטריחו וישללו ספרים כשיראו כשקופצים ליתן להם דמים הרבה אבל עכשיו דקמזהר שלא יקפצו לכך אלא דוקא בכדי דמיו ומעט יותר אם כן מסתמא לא יתנו שוב לב לטרוח ולשלול ספרים כיון שאין הישראלים קופצים לקנותן בדמים מרובים וא " כ איכא למימר כיון דלבסוף אין הנכרי מתפייס בכדי דמיו ומעט יותר רשאין אנחנו ליתן לו בסוף דמים מרובים כדי שלא יזלזל בו כשרואה שמניחין אותו בידו להכי חזר ואמר רבינו ואם רצה להעלותו הרבה מניחין אותו בידו ואין אנו רשאין ליתן לו דמים הרבה אף לבסוף :
Yoreh De'ah.281.3.1 ס " ת שאמר הסופר בעודו בידו וכו' בפ' הניזקין סוף ( גיטין דף נ " ד ) ההוא דאתא לקמיה דר' אמי א " ל ס " ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמן א ל ס " ת ביד מי א " ל ביד לוקח א " ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה ופי' רש " י הואיל ואין בידך עכ " ל אלמא דאיהוה ספר תורה בידו היה נאמן להפסיד הספר תורה וכן כתב רבינו אבל כשאינו בידו אינו נאמן דחזקה דפועל עשה כהוגן מה שבידו וכיון דהשתא אינו בידו אינו נאמן דחזקתו דמשקר והכי איתא בפרק שני דע " ז מורייס אומן שרי לפי פי' הארוך דאומן לא מרע נפשיה ומיהו אדם בעלמא ע " א נאמן באיסורין בכל צד דסתמא אמרו נאמן אפילו אינו בידו אלא דהכא בפועל ואומן כשאינו בידו חזקתו דמשקר וזו היא דעת הרשב " א הביאו בית יוסף לעיל בסימן קכ " ז ע " ש ודעת נ " י בפרק הניזקין ומביאו בית יוסף כאן א " ל רבי ירמיה נהי דאפסיד שכר האזכרות שכר דכוליה ספר אמאי מפסיד א " ל שאני אומר כל ספר תורה שאין אזכרות שבו כתובין לשמן אינו שוה כלום ותו איתא התם ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו א " ל ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילים שלו לא עבדתים לשמן א " ל ספר תורה ביד מי א " ל ביד לוקח א " ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ספר תורה . ומ " ש מדרבי אמי התם איכא למימר טעי בדר' ירמיה הכא קא מפסיד כוליה אגריה ואתא ואמר אימור קושטא קא אמר ופירש רש " י התם איכא למימר דמשקר ונתכוון להקניט וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כרבי ירמיה אבל הכא גבי קלפים דיודע הוא שיפסיד כל שכרו ואתי ואמר אימר קושטא קאמר עד כאן לשונו וזה שכתב רבינו החזירו לבעליו נאמן על גוילים ולא על האזכרות כן צריך להיות ואם תאמר לאיזה צורך שאלו רבי אבהו ספר תורה ביד מי הלא אם היתה ביד הסופר כל שכן דמהימן כיון שהוא בידו א " כ הו " ל לומר בסתם נאמן אתה לפסול ספר תורה תירץ הרא " ש דאם היה א " ל בסתם נאמן אתה לפסול ספר תורה הוי טועים לומר דספר תורה ביד הסופר היה ולכך האמינו ולכן כדי לברר הדבר שאלו והשיב לו ביד הלוקח וא " ל דאפילו הכי אתה נאמן במגו לפסול ספר תורה ולפע " ד נראה לחלק דאי הוה ספר תורה ביד הסופר מהימן לפסול ספר תורה אפילו היה כותב לו בחנם אבל כשהוציאה מידו ונתנו לפלוני אם היה עושה עמו בחנם לא היה נאמן כיון שאינה בידו וחזקה דמשקר דפועל ואומן חזקה שעושין כהוגן דלא מרע נפשיה אבל כשעשה בשכר מתוך שהוא נאמן להפסיד שכרו וכו' ולכך שאלו בסתם ספר תורה ביד מי כדי להוציא מפיו אם עשה בחנם או בשכר דמתוך תשובתו ישמע ויבין אם הוא לוקח או לאו וכאשר השיב ביד לוקח אם כן נשמע דעשה עמו בשכר אמר לו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך וגו' ואם היה נשמע מתוך תשובתו דעשה עמו בחנם לא היה נאמן אף על הגוילין לפסול ספר תורה כיון שאינה בידו כדפרישית והכי נקטינן :
Yoreh De'ah.282.1.1 חייב אדם לנהוג כבוד וכו' עד לפי כחו הכל מדברי הרמב " ם סוף ה' ספר תורה : ומ " ש הרואה אותו כשהוא מהלך וכו' עד שיעבור זה שמוליכו וכו' ברמב " ם כתוב עד שיעמוד זה שמוליכו וכו' ופי' בכ " מ כלומר דאי עומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע עד כאן לשונו וע " ל בסימן רמ " ד :
Yoreh De'ah.282.2.1 היה הולך ממקום למקום וכו' ר " פ מי שמתו ת " ר המוליך עצמות ממקום למקום ה " ז לא יתנם בדסקיא ויתנם ע " ג חמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג בזיון ואם היה מתירא מפני עכו " ם ומפני לסטים מותר וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה אהייא אלימא ארישא פשיטא מי גרע ספר תורה מעצמות אלא אסיפא פשט הסוגיא משמע דבס " ת נמי אם היה מתיירא מותר לרכוב עליו ולא חיישינן לבזיון כיון שאינו עושה כן אלא להצילם מיד עכו " ם אלא דשלא במקום סכנה נחלקו דהרמב " ם בסוף הל' ספר תורה כתב דמניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על הבהמה והולך משמע דוקא בחיקו וכו' אבל להפשילו לאחוריו על החמור אסור בס " ת ולפ " ז הא דתניא בירושלמי בסתם דסקיא מלאה ספרים מפשילו לאחוריו דמשמע אפי' אינו מתיירא מפני עכו " ם דוקא בשאר ספרים מיתניא אבל ספר תורה אסור להפשילו לאחוריו אפילו שלא במקום סכנה א " נ הרמב " ם אינו מחלק בין ספר תורה לשאר ספרים וגם בשאר ספרים שלא במקום סכנה לא שרי אלא בחיקו כנגד לבו והך ברייתא דירושלמי איירי במקום סכנה וכגון דליכא שוב סכנה במה שמפשילו לאחוריו ואי לא יצא מן הסכנה במה שמפשילו לאחוריו ודאי דמותר אף לרכוב כתלמודא דידן ואפילו אם נפרש כיון דתניא בסתמא בירושלמי ודאי מיירי שלא במקום סכנה כלל ואין חילוק בין ספר תורה לשאר ספרים ואיכא למימר דהרמב " ם ס " ל דלית הלכתא כהך ברייתא דירושלמי כיון דלא אייתי לה בתלמודא דידן ולפיכך לא שרי לנהוג בזיון לא בספר תורה ולא בשאר ספרים אלא במקום סכנה דשרי אף לרכוב עליהם אבל שלא במקום סכנה לא שרי אלא דוקא בחיקו כנגד לבו זו היא דעת הרמב " ם והיא הסברא הראשונה שכתב רבינו אבל התוספות מפרשים דתלמודא דידן הכי קאמר דבין בעצמות ובין בספר תורה שלא במקום סכנה אסור לרכוב עליהן ובמקום סכנה מותר אף לרכוב עליהם ולהפשילו לאחוריו שלא במקום סכנה נמי שרי אפילו בספר תורה כדתניא בירושלמי וכדמשמע מדיוקא דרישא דדוקא לרכוב עליהן אסור שלא במקים סכנה אבל להפשילן לאחוריו שרי דאל " כ הו " ל לאשמועינן רבותא דאפילו להפשילן לאחוריו אסור ואנא ידענא דכל שכן דאסור לרכוב עליהן אלא ודאי דוקא לרכוב עליהן הוא דאסור אבל להפשילן לאחוריו שרי וכ " כ המרדכי פרק מי שמתו וסוף מועד קטן והוא דעת הרא " ש פרק מי שמתו והביאו רבינו וז " ל הרא " ש דרישא דקתני בעצמות דלא ירכב עליהם משמע דיוקא אבל אם מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי וכן בספר תורה ואפילו אם נפשך לאסור בספר תורה בנביאים ובכתובים שפיר דמי ומיהו נראה דאף לספר תורה ש " ד מדתני בסיפא כך אמרו בספר תורה דלא מסתבר למימר דמשום שריותא דגנבים ולסטים דוקא נקטיה דהא מילתא דפשיטא הוא שינהג בו בזיון ולא ימסרנו ביד גנבים ולסטים אלא משום דיוקא דרישא נמי נקטיה דשרי להפשילו לאחוריו עד כאן לשונו וקשה דא " כ מאי פריך אילימא ארישא פשיטא הא איצטריך ליה משום דיוקא דרישא דשרי להפשיל לאחוריו שלא במקום סכנה ויש ליישב דאם כן קשה דהך בבא דכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה לא קאי אמאי דקאמרו בפירוש בעצמות אלא אדיוקא דרישא גרידא ולשון כדרך שאמרו וכו' ודאי משמעו אמאי דאמרו בפי' גבי עצמות אבל למאי דמוקמינן אלא אסיפא פירוש דקאי נמי אסיפא השתא ניחא דהך בבא עיקרא איצטריך לאשמועינן דאף בספר תורה שרי להפשיל לאחוריו שלא במקום סכנה כמו בעצמות אלא דקאמר ג " כ כדרך שהתירו בעצמות לרכוב עליהן בשעת הסכנה הכי נמי שרי לרכוב בספר תורה אע " ג דפשיטא הוא וכל פירושו זה רחוק מפשט הסוגיא דודאי לא איצטריך הך בבא אלא משום סיפא ובדין להפשיל לאחוריו שלא במקום סכנה לא קאמר תלמודא דידן מידי ומ " ש הרא " ש דלא איצטריך משום סיפא דהא מילתא דפשיטא הוא וכו' הא ליתא דהא חזינן דה " ר יונה כתב איפכא דיותר מוטב שיאבד אותם משינהג בהם מנהג בזיון גדול כזה לרכוב על ספר תורה ויתבאר בסמוך :
Yoreh De'ah.282.3.1 ומ " ש בשם רב אלפס הוא בפרק מי שמתו וז " ל וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה שאם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר להניחם על גבי החמור שהוא רוכב עליו עד כאן לשונו ומשמע ליה להרא " ש שלא היה צריך רב אלפס להך פירושא שכתב שאם היה מתיירא וכו' אלא לאורויי דהא דתניא וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה לא קאי אלא אסיפא דמתיר במקום סכנה לרכוב עליו אבל לא קאי אשריותא דדיוקא דרישא דשלא במקום סכנה אסור לרכוב עליהן אבל מותר להפשיל העצמות לאחוריו דזה אסור בספר תורה אלא דוקא בחיקו כנגד לבו ומיהו קשה דלפ " ז היה לו לרב אלפס לומר מותר להניחם ע " ג החמור וירכב עליהם מדקאמר מותר להניחם ע " ג החמור שהוא רוכב עליו משמע שהאדם רוכב על החמור בלבד והספר מונח ע " ג החמור לאחוריו וס " ל לרב אלפס דאפי' במקום סכנה לא שרי אלא להפשילו לאחוריו וברייתא דירושלמי לא מיירי אלא במקום סכנה והא דתניא וכדרך שאמרו בעצמות וכו' ה " ק כדרך שאמרו בעצמות שלא לחוש לבזיון במקום סכנה כך אמרו בספר תורה ומכל מקום הא כדאיתא והא כדאיתא בעצמות שרי אף לרכוב עליהן אבל בספר תורה אסור לרכוב עליהן אלא להניחם ע " ג חמור שהוא רוכב עליו ומפשילן לאחוריו בלבד שרינן ליה ולא יותר שמוטב שיאבד אותם משינהג בהם בזיון גדול כזה וכך הוא הבנת ה " ר יונה בדברי רב אלפס אלא שהוא ז " ל כתב בדרב אלפס הך דירושלמי מיירי שלא במקום סכנה ובשאר ספרים אבל בספר תורה אסור להפשילו לאחוריו שלא במקום סכנה אלא דוקא לפניו ובמקום סכנה נמי לא שרי אלא להפשילו לאחוריו אבל לרכוב עליהן אסור בכל ענין ולענין הלכה נקטינן הכא והכא לחומרא דשלא במקום סכנה לא שרי אלא בחיקו כנגד לבו ואפילו בשאר ספרים ובמקום סכנה נמי לא שרי אלא להפשילו לאחוריו אבל לא לרכוב עליו וכדכתב ה " ר יונה לפרש דברי רב אלפס דהכי משמע הלשון כדפרישית ואף על גב דבש " ע כתב כלשון הרמב " ם דמתיר לרכוב עליו במקום סכנה יש להחמיר שלא לעשות מעשה בזיון בפלוגתא דרבוותא נראה לי :
Yoreh De'ah.282.4.1 ולא יאחוז אדם ספר תורה וכו' כ " כ הרמב " ם פ " י דהלכות ספר תורה ולמד כך מהא דאיתא בר " פ מי שמתו תניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא ואם עושה כן עובר משום לועג לרש ומסיק דתוך ד' אמות הוא דאסור חוץ לד' אמות שרי ומ " מ קצת קשה כיון דבבה " ק ליכא איסורא אלא משום לועג לרש אין לו ענין להנהגת כבוד בספר תורה ואפשר לומר דגם דבר זה איננו כבוד לספר תורה שיהא לועג לרש בקיום מצוה זו ואיכא למידק דפשט הברייתא משמע דליכא איסורא לאחוז ספר תורה אלא בקורא בו והרמב " ם ורבינו כותבין דבאחיזת ספר תורה בלחוד איכא איסורא וי " ל בע " כ צריך לפרש דתרתי קתני דאיכא איסורא באחיזת ס " ת אפי' אינו קורא בו וכן בקורא אף ע " ג דאינו אוחז בס " ת דאי חדא קתני דאוחז ס " ת בזרועו וקורא בו קשיא דכיון דבקורא לחוד איכא איסורא אף ע " ג דאינו אוחז בס " ת כדתניא מת תופס ד' אמות לק " ט דאסור לקרות ק " ש בע " פ תוך ד' אמות אם כן לאיזה צורך תני וס " ת בזרועו ואף על גב דהתוס' מיישבים קושיא זו וז " ל וס " ת בזרועו וקורא וה " ה דע " פ אסור לקרות עכ " ל וכ " כ ה " ר יונה להרמב " ם ורבינו לא ניחא להו יישוב זה לומר דבחנם נקט וס " ת בזרועו כיון דאיכא לועג לרש בקריאה גרידא ולהכי מפרשים דתרתי קתני דבכל חד מהני איכא משום לועג לרש דאחיזת ס " ת בזרועו אף ע " פ שאינו קורא בו מצוה היא ואית בה משום לועג לרש והכי דייק לישנא מדלא תני וקורא בו אלא וקורא אלמא דבקורא בע " ט קאמר מיהו באלפסי גורס וקורא בו אבל גי' הרמב " ם ורבינו וקורא כגי' ספרים דידן והכי נקטינן דתרתי קתני ובכל חד איכא משום לועג לרש : כתב הרמב " ם דאף מבית המרחץ צריך להרחיק ד' אמות כמו מבית הכסא אבל רבינו השמיטו גם הרב בספר כסף משנה כתב דאינו יודע לו טעם והסכים לדעת רבינו וכן פסקי בש " ע : כתב הרמב " ם בפ " י מהל' ס " ת וכל כתבי הקדש אפי' הלכות ואגדות אסור לזרקן וה " א בפרק בתרא דעירובין [ דף צ " ח ] זאת אומרת אין מזרקין כתבי הקודש והתם משמע דלאו דוקא ס " ת אלא כל ספרי הקודש אין מזרקין אותם ור " ל שיקח אותם בידם דרך כבוד ויניחם במקומם הראוי ולא יעשה כן דרך זריקה מידו למקומם וכן כשיתנם לחבירו לא יתן לו בזריקה :
Yoreh De'ah.282.5.1 בית שבו ספר תורה וכו' ס " פ מי שמתו קאמר ריב " ל ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה אי לית ליה ביתא אחרינא אבל אי אית ליה ביתא אחרינא צריך שיוציאנו וסובר הרמב " ם דבמנית כלי בתוך כלי נמי יוצא י " ח כמו בעשה מחיצה עשרה דהכי תניא התם בית שיש בו ספר תורה או תפילין . אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאנה או יניחה כלי בתוך כלי ומסתמא ריב " ל לא פליג אהך ברייתא אלא ודאי צריך לפרש דשוין הן בדין אבל הרא " ש מפרש דמדאמר ריב " ל ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה אלמא דוקא מחיצה עשרה ולא כלי בתוך כלי והא דתניא כלי בתוך כלי נמי סגי לא קאי אספר תורה אלא אתפילין ושאר ספרי הקדש ובש " ע הביא ב' הדעות ולא הכריע :
Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .