← All works
Bach Sefaria · Halakhah > Tur > Commentary · 1,691 sections
Single column Two columns
Even HaEzer.154.11.1 ומ " ש ואפילו אומרת דיירנא בהדיה בסהדי וכו' ה " א ס " פ המדיר ומפרש הרמב " ם בפט " ו דאישות וכ " כ רבינו דכל זמן שלא נשא אחרת צריך לגרשה לזו ולא יועיל כשתאמר האשה לא אתייחד עמו כלל או האיש אומר לא אתייחד עמה כלל וא " כ למה אגרש אותה כיון שעדים מעידים שלא אתייחד עמה ולא אבא אליה וא " כ בודאי היום או מחר אשא אשה אחרת לביתי אפ " ה כל זמן שלא נשא אחרת צריך לגרשה לזו כי לא נאמין לו שישא אשה אחרת :
Even HaEzer.154.12.1 הפילה וכו' משנה ס " פ הבע " י והיא אומרת שלא הפילה היא נאמנת שם בגמרא דאי איתא דאפילה נפשה בעקרתא לא מחזקא :
Even HaEzer.154.13.1 ומ " ש מ " מ מוחרת לינשא לאחר טעמו משום דלא איתרעי גופה שלעולם לא יגמור הריונה אלא תולין בעונש הבעל שלא זכה הוא לבר קיימא ממנה : ומ " ש והיא אומרת שהפילה עד ג' פעמים נאמנת שם דאי איתא דלא אפילא נפשה בנפלים לא מחזקא ואע " ג דמותרת לינשא לאחר מ " מ אין לה קופצים אחרי שהוחזקה לנפלים הרא " ש :
Even HaEzer.154.14.1 בא להוציא תוך עשר שנים כו' ס " פ הבע " י הוא אמר מינה וכו' וע " ל סעיף ה' :
Even HaEzer.154.15.1 ואם הוא אומר אשא אשה אחרת ואבדוק עצמי וכו' שם אמר איהו איזיל אינסיב איתתא איבדוק נפשאי א " ר אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה וכו' רבא אמר נושא אדם כמה נשים וכו' :
Even HaEzer.154.16.1 ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה וכו' תימא דלעיל הביא תשובת הרא " ש שפסק אין לגרוע כח הראשונה במה שאין לה בנים כיון שלא הוחזקה בג' אנשים וכן מוכח בפרק הבע " י דלא גרע כחה בין לענין מזונות בין לענין כתובה אף עפ " י שיש לו בנים מאשה אחרת כ " ז שלא הוחזקה בג' אנשים ואע " ג שילדה האחרת שנשא וכאן פסק בהיפך דאם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה ופשיטא דה " ה אם לא יוציא דאינו חייב במזונות ובתשובת הרא " ש פסק דאם אינו מוציא בגט יש לה מזונות ואפשר לומר דתשובת הרא " ש הוא ע " פ ההוכחה דדייק מדקבעי תלמודא נישאת לג' ולא ה " ל בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי מי מצי א " ל איגלאי מילתא דאת הוא דגרמת ומדלא מיבעיא ליה אם נשאו הראשון והשני וילדו מהו דליתבעוה כתובה דאיגלאי מילתא דאת גרמת אלמא דלא אמרינן איגלאי מילתא אא " כ הוחזקה בג' אנשים דתלינן שמא לא זכו ליבנות ממנה ואעפ " י שר " י תירץ וכו' וכתב וקצת י " ל דמיירי בשיש לו בנים מאשה אחרת הלכך אין לתלות בעונש שלו אלא אית לן למימר דאיהי לא זכתה ליבנות ממנו וכו' לא סמכינן אהאי שינוייא דאית תמן שינוייא אחרינא וכו' ובפסקיו נמי כתב שינויא דר " י וז " ל ומיהו שמא י " ל דכיון דקיים פריה ורביה אין לנו לתלות בעונש שלו אלא אית לן למימר אדרבה איהי הא לא זכתה וכו' ואחר כך כתב והר " ש בר חיים תירץ דמיירי כששהתה עם השלישי י' שנים וכו' יש מתרצין דבנדרים איירי כשהיא באה להפקיע עצמה מתחת בעלה בע " כ הלכך חיישינן שמא נתנה עיניה באחר אבל הכא דמיירי שהבעל רוצה לגרשה ובכתובה הוא דפליגי ולא שייך הכא שמא עיניה נתנה באחר ורב אלפס מפרש דהאי הוא אמר מינה קאי אשהה עמה עשר שנים והוא טוען ברי מינה הוא דלאו בת אולודי היא כגון שהיא מפלטת שכבת זרע ( הגה " ה מדברי ה " ה הוא טוען ברי שהיא מתקשה בשעת תשמיש ) אלא שאינו יכול לברר בעדים ורוצה לישבע ואין מוציאין ממנו כתובה כיון שטוען טענת ברי אלא שהיא אומרת ומה בכך שהיא אינה ראויה לילד גם הוא אינו ראוי לילד והיא טוענת ברי שאינו יורה כחץ והוא אינו יכול להכחישה דלא קים ליה ביורה כחץ וקמ " ל רבי אמי דהיא נאמנת למאי דפי' אפילו בתוך עשר נמי והוא בא לגרשה בלא כתובה שטוען ברי שאינה ראויה להוליד והיא אומרת מיניה איהי מהימנא דלעיניה נתנה באחר ליכא למיחש כיון דהיא אינה תובעת להתגרש עכ " ל הרא " ש ולפ " ז ניחא הא דכתב רבינו ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה היינו דוקא כשהיא באה להפקיע עצמה מתחת בעלה בע " כ והוא אומר אבדוק עצמי וכו' הלכך אם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה ואע " ג שלא הוחזקה בג' אנשים כיון דטוען ברי שהיא מתקשה בשעת תשמיש או שמפלטת שכבת זרע אבל לעיל בתשובת הרא " ש הבעל לא בא בטענת ברי שאינה יולדת אלא שבא לידע אם העכבה אינה ממנו לא נגרעה כח האשה לא לענין כתובה ולא לענין מזונות וכיון שאין הבעל בא להוציאה וגם היא אינה תובעת גט ואע " ג דלדינא דגמרא כופין אותה להוציא מ " מ אין המנהג כך כמ " ש לשם בשאלה וגם התנה עם הראשונה שכאשר יגרשה יתן לה כתובה ותוספת ונדוניא וא " כ אם לא יגרשנה חייב במזונותיה כ " ז שלא הוחזקה בג' אנשים כיון שאינו טוען ברי :
Even HaEzer.154.17.1 ומ " ש והרמ " ה כתב וכו' פירוש חולק הוא אמ " ש שאם גם האחרת אומרת שאינו יורה כחץ יוציא מיד ולא ישהה עמה י' שנים ע " ז חולק הרמ " ה שצריך שישהה עמה י' שנים :
Even HaEzer.154.18.1 גרשה הראשון כו' שם בברייתא עברה וניסת לו ולא הכיר בה תצא מיד ואין לה כתובה כתב הרא " ש אבל מן הב' יש לה כתובה אע " ג דס " ל להאי תנא דבתרי זימני הוי חזקה מדאסר לה לשלישי היינו דוקא לענין איסורא אבל לענין ממון בעיא חזקה תלתא זימני וכו' עכ " ל :
Even HaEzer.154.19.1 כתב הרמב " ם אשה שבאה לב " ד וכו' איכא לתמוה דלעיל ס " ו כתב רבינו בדין זה דכופין אותו להוציא מיד אפי' תוך י' וכאן הביא דברי הרמב " ם דאין כופין וי " ל דלעיל כיון דמכחישה כופין מדרב המנונא דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ובודאי קושטא קאמרה וכמ " ש התוס' ס " פ הבע " י סוף דיבור המתחיל שבינו לבינה ודברי הרמב " ם בשאינו מכחישה ובהא אמרינן בנדרים יעשו דרך בקשה :
Even HaEzer.154.20.1 סדר הגט ואם הבעל שולח וכו' צריך השליח המביא הגט להיות אצל הסופר וכו' ולעיל בסימן קמ " ב כתב שא " צ להיות השליח אצל כל הכתיבה ואדרבא אם באו להחמיר אין שומעין לו ע " ש סעיף י' :
Even HaEzer.154.21.1 וצריך לדקדק שיהא כל הגט יבש וכו' פירוש שאם לא יהיה יבש ה " ל כתב שיכול להזדייף :
Even HaEzer.155.1.1 קטנה שאין לה אב וכו' כתב נ " י בפ' ב " ש לדעתה כבת י' כבת י " א שלא לדעתה כבת ה' כבת שש כו' וז " ל הרמב " ם בפי " א מה " ג איזו היא קטנה שצריכה למאן מבת שש ועד בת עשר שנים בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קידושיה ושהן קידושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז ותמרה וכיוצא בהן ה " ז צריכה מיאון ואם אינה יודעת לשמור קידושיה א " צ למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם ופחותה מבת שש אפי' יודעת לשמור א " צ מיאון ויתירה על בת י' אפי' סכלה ביותר צריכה מיאון עכ " ל וע " ל בסימן מ " ג ובב " י לשם שהביא דברי ה " ה בפ " ד דאישות :
Even HaEzer.155.2.1 והמיאון הוא שתאמר אי איפשי בפלוני בעלי ואי אפשי בקידושין וכו' פי' הרמב " ם לשם דר " ל או אי אפשי בקידושין וכו' :
Even HaEzer.155.3.1 ומ " ש וממאנת בין מן האירוסין בין מן הנשואין וכו' בפרק ב " ש פליגי בה ב " ש וב " ה והלכה כב " ה דאף בזמן נשואין דסד " א דלאו אדעתא דהכי נסבה דתמאן ותהא בעילתו בעילת זנות קמ " ל דאין כאן חששא דבעילת זנות כיון שעל ידי קידושין ונשואין בא עליה כ " כ התוס' בפרק הזורק ( גיטין דף פ " א ) בד " ה ב " ש :
Even HaEzer.155.4.1 ומ " ש רק שיהא בפני שנים שיעידו על הדבר פי' אע " ג דבחד נמי סגי אפ " ה צריך שנים כדי שיעידו על המיאון דע " א אינו נאמן וכ " כ התוס' ולכן הוסיף רבינו בלשונו ואמר שיעידו על הדבר :
Even HaEzer.155.5.1 ומ " ש וכשם שממאנת בבעל וכו' כלומר ל " ת הואיל וזיקתה הגיע מנשואי הבעל ולא מיאנה בו שוב אינה יכולה למאן ביבם קמ " ל :
Even HaEzer.155.6.1 ומ " ש לפיכך א " צ לא כתיבה ולא מסירה וכו' כלומר א " צ לא כתיבה של בעל ולא מסירה של בעל כמו בגט :
Even HaEzer.155.7.1 קטנה שממאנת אין לה כתובה ק' או ר' אבל יש לה תוספת וכו' פי' רש " י ס " פ אלמנה ניזונת אבל תוספת יש לה דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה עכ " ל :
Even HaEzer.155.8.1 ואם אינם בעין א " צ לשלם כצ " ל וכ " כ הרמב " ם בפכ " ד מהל' אישות ולפני הב " י היה כתוב ואם אינן בעין צריך לשלם ופי' מה שפירש וספר מוטעה נזדמן לידו ומיהו אם כולן בבת אחת כגון שמכרן ואכל דמיהן דזהו קרנא מקרי חייב לשלם וע " ל בסימן קי " ו :
Even HaEzer.155.9.1 ואינה צריכה להמתין ג' חדשים וכו' דליכא למיגזר אטו גדולה כיון דאין מיאון בגדולה משא " כ בגרושה דגזרינן קטנה גרושה אטו גדולה :
Even HaEzer.155.10.1 הממאנת ביבם אסורה לאביו וכו' פי' אף על גב דבסמוך כתבתי דממאנת בבעל מותרת בקרוביו דבכל קרוביו מותרת אף לאביו דעקרתינהו לנישואין והוי כאנוסה ומפותה אבל אם מת בעלה ולא מיאנה בו ומיאנה ביבם אע " ג דנפקא בלא חליצה דעקרי לנשואי קמאי אפ " ה אסורה לאביו מפני מראית העין דבשעת נפילה דאהנו נשואי קמאי למיפל קמי יבם ולהצריכה מיאון לגבי יבם נראית ככלתו של חמיה וסובר רבינו דה " ט דשמואל דאמר מיאנה יבמה באחד מן האחין יבמין מותרת לשאר אחין דלאביו דוקא כיון דבשעת נפילה נראית ככלתו דאסורה לו לא הותרה לו לאחר המיאון מפני מראין העין אבל ליבמין דבשעת נפילה הותרה לכל האחד מהאחין הילכך אף לאחר שמיאנה באחד מן האחין נשארה בהיתרה לכולהו דאמרת לא רעינא בך ולא צבינא בך בך הוא דלא רעינא הא בחברך רעינא כדאיתא התם וז " ל רבינו לפיכך מיאנה מאחד מהיבמים מותרת לשאר האחין דהקשה ב " י ע " ז וז " ש ולשון רבינו שכתב לפיכך אינו מכוין יפה דהא הני תרי דיני לא תלו הא בהא עכ " ל אבל למאי דפי' ניחא דרבינו ס " ל דלא הותרה הממאנת אלא לקרובי היבם דהיינו האחין שהותרה להן בשעת נפילה אבל לקרובי המת דהיתה אסורה להן בשעת נפילה ודאי דאחר המיאון נמי אסורה כי היכי דאסורה לאביו ולכן אמר רבינו לשון לפיכך לאורויי דמ " ש אבל מותרת לשאר קרוביו אינו אלא לומר דמותרת לשאר קרוביו של יבם ולפיכך אינה מותרת אלא לשאר אחין בדוקא לאפוקי לקרוביו של מת היא אסורה כשם שהיא אסורה לאביו וזהו ג " כ דעת הרמב " ם בפי " א שכתב גם כן לשון זה דלפיכך כמ " ש רבינו ותימה גדולה אמאי נתקשה לשון רבינו לב " י יותר מלשון הרמב " ם אין ספק דתקפה עליו משנתו אבל לפע " ד לשון זה וזה מכוון מאד שאין הממאנת מותרת אלא לאחין בלבד וכ " כ הריטב " א כמ " ש נ " י ומה שהבינו מדברי הרמב " ם שמתיר אפי' לקרובי המת והשיגו עליו כל הגדולים וכ " כ ה " ה בשם הרמב " ן והרשב " א ומביאו ב " י נלפע " ד דאין כאן מחלוקת אלא גם הרמב " ם הכי ס " ל ככל גדולי עולם דאינה מותרת אלא ליבמין והכינקטינן :
Even HaEzer.155.11.1 עד מתי הבת ממאנת וכו' אבל כ " ז שלא ילדה וכו' מדהאריך רבינו בלשונו זה נרא' שהוא סובר כמ " ש ה " ה פ " ב דאישות שאיפשר לקטנה שתתעבר ולא תמות אבל כל זמן שילדה הרי בנים כסימנין משעת העיבור ואפילו מקודם זמן נערות ואינה יכולה למאן : והרמב " ם כתב וכו' בפרק ב' דאישות ונ " ל דט " ס הוא וכו' גם הראב " ד השיג עליו וכתב ה " ה שכן פירשו כל המפרשים ושכן עיקר .
Even HaEzer.155.12.1 ומ " ש שהן ל " ו שנה פי' ל " ה שנה ויום אחד וכ " כ הרמב " ם לשם דאפי' ביום א' בתוך ל " ו הגיע לרוב שנותיו :
Even HaEzer.155.13.1 אין ב' שערות סימן גדלות וכו' ואפילו לחליצה וכו' פי' לא מיבעיא דמחזיקין לה כגדולה לענין מיאון לחומרא שלא תמאן אלא אפי' לקולא מחזקינן לה כגדולה שתחלוץ לכתחילה אע " פ שקידשה אביה דקידושיה דאורייתא ומת בעלה ולא חיישינן שמא באו תוך הזמן :
Even HaEzer.155.14.1 ומ " ש ור " ת כתב וכו' פי' לסברא הראשונה ביום אחרון של שנת י " ב נמי שומא היא והוא דעת הרמב " ם לשם ומביאו ב " י אבל ר " ת חולק וטעמו מפורש בב " י .
Even HaEzer.155.15.1 ולענין שיעור אורך השערות וכו' והרמב " ם כתב משיהיו ניטלות בפי הזוג חשיבא גדולה כלומר שהרמב " ם לא כתב כסברא הראשונה להחמיר משיהיו נקרצין בציפורן עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן אלא כתב להחמיר משיהיו ניטלות בפי הזוג עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן ויראה מדבריו שהוא קודם קריצתן בציפורן דאילו לסברא הראשונה שהוא פי' רש " י קריצתן בציפורן הוא שיהיו ניטלות בפי הזוג ותימא הלא קי " ל דבין כך ובין כך להחמיר שלא תמאן ולא תחלוץ הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן וא " כ מאי נ " מ אם זה קודם או זה קודם וכך הקשה מהרש " ל ונלפע " ד ליישב דלא קי " ל להחמיר שלא תמאן ושלא תחלוץ אלא לכתחילה הואיל ולא הגיע ראשן לעיקרן אבל בדיעבד קי " ל אין הלכה כיחיד במקום רבים והשתא לפי' רש " י דקריצתן בציפורן הוא קודם אפי' בדיעבד אם חלצה בכדי קריצה בציפורן חליצתה פסולה דקי " ל כר' ישמעאל ור " ע דפליגי אר " א דבכדי לקרוץ בציפורן לא חשיבי שערות ולגבי מיאון חשוב מיאון בדיעבד כיון דלא חשיבי שערות אבל בחלצה משיהיו ניטלות בפי הזוג חליצתה כשירה דקי " ל כר " ע ור " א דפליגי ארבי ישמעאל דלא בעינן כדי לכוף ראשן לעיקרן ולענין מיאון אינו מיאון דגדולה היא ולהרמב " ם הוי איפכא דבחלצה משיהיו ניטלות בזוג הויא חליצתה פסולה ואם מיאנה הוי מיאון בדיעבד אבל בחלצה בכדי לקרוץ בציפורן החליצה כשרה כר " ע ור " א דתרוייהו פליגי ארבי ישמעאל דלא בעינן כדי לכוף ראשן לעיקרן ולענין מיאון אינו מיאון אפי' דיעבד דגדולה היא ולענין הלכה נקטינן כדברי כולן להחמיר אפילו בדיעבד בפלוגתא דרבוותא אבל כשיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן חולצת לכתחילה כנ " ל וכל זה לדינא דגמרא אבל עדיין צריכין אנו למודעי היאך יש לנהוג בזמן הזה כי בסימן קס " ד כתב בפי' סדר חליצה סכ " ז וז " ל ולענין שיעור אורך השערות שסומכים עליהן כתוב בקונטרסים שהוא כרוחב אצבע שקורין אמה עכ " ל . ולכאורה קשה דכאן מפורש דלהיותר מחמיר סגי בדבריו בכדי לכוף ראשן לעיקרן לחלוץ לכתחילה וכ " פ כאן בש " ע סי " ח ולא בעינן כרוחב אצבע ולכאורה היה נראה דאידי ואידי חד שיעורא הוא ומילתא דפסיקא נקט בקונטרס דבאורך רוחב אצבע אין בו ספק דודאי יש בו כדי לכוף ראשן לעיקרן וגם דלפי דטורח הוא לבדוק ראשן לעיקרן ועוד דאין אנו בקיאין בכפיפה זו ע " כ נתנו האחרונים גבול באורך רוחב אצבע דכל אדם יוכל להבין אם יש בהן אורך רוחב אצבע אם לאו ואין ספק שכך היא הקבלה מהגדולים הקדמונים ולאו דבעינן רוחב אצבע בצימצום מדינא אלא כדי לאפוקי נפשין מלעז שאין אנו בקיאין בכפיפה זו הניחו גבול זה דאורך אצבע לכתחילה אבל בדיעבד ודאי כשרה אף באין בו אלא כדי לכוף ראשן לעיקרן ואין בהן כדי רוחב אצבע מיהו ביבם שאינו אלא בן י " ג שנה ויום אחד ולא נמצא לו אלא ב' שערות בלבד והן באורך אצבע לא ראיתי מרבותי שעשו כך מעשה לכתחילה וגם אנחנו לא עשינו מעשה בזה מעולם והוא דכיון דקי " ל דב' שערות צריך לבדוק בעיקרן אם יש בהן גומות ואין אנו בקיאין להכיר הגומות א " כ אפי' יש בהן כדי כפיפה או אפי' רוחב אצבע אין לחלוץ לכתחילה בשני שערות בלחוד דשמא אין להם גומות וכ " כ בסה " ת בסי' קל " ג דאין לחלוץ אא " כ יש ריבוי שערות או ב' שערות ארוכות הרבה כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה וכ " כ בסמ " ג ע " ש סה " ת וכ " כ רבי' בסימן קס " ט וכ " כ האגודה בפרק מ " ח והוא מיסוד ה " ר פרץ בסמ " ק ה' חליצה וכ " כ בש " ע בסימן קס " ט סי " א : ומ " ש רבינו וכ " כ גם בש " ע לסמוך ע " פ השכנים או קול עם ב' שערות לא היה צריך לכותבו שהרי אפי' היו עדים כשרים מעידין על השנים שהוא בן י " ג שנה ויום אחד לא היינו סומכין על ב' שערות בלחוד אא " כ דאיכא ריבוי שערות או שערות ארוכות ואז א " צ כלל עדים או חזקת שכנים וקול או קומה אלא דכן דרכו של רבינו לכתוב מה שעולה לפי ההלכה מדין התלמוד ומה שעולה מדין הגאונים והפוסקים אע " פ שאין אנו סומכין ע " ז בזמה " ז ואחר זה נמשך גם הש " ע ולכן בסי' ס " ח כתב שיעור רוחב אצבע שהוא ניתן לשיעור הכפיפה וקודם זה בסימן קס " ט סי " א כתב וע " ז סומכין שלא לבדוק אם יש גומות בשערות מאחר שיש ריבוי שערות או ארוכות אלמא דאם אין שם אלא ב' שערות שאינן ארוכות הרבה כמו שיש לאיש גדול ולאשה גדולה צריך לבדוק בגומות וכיון דאין בקיאין בגומות אין לחלוץ אלא בריבוי שערות או ארוכות וכ " כ במרדכי פמ " ח בשני מקומות ובשם סה " ת ומקור דבריהם הוא מדברי ר " י בתוס' פ' האומר דקידושין סוף ( דף ס " ג ) בד " ה בני זה ע " ש מיהו אחר העיון ראיתי דטובא קשה לשיטה זו דפי' והוא דאי איתא דשיעורא דכפיפה ושיעורא דאצבע אידי ואידי חד שיעורא הוא וצריך לבדוק לגומות היאך אמר ולענין שיעור אורך השערות שסומכין עליהן וכו' הלא בזמן הזה דאין בקיאין בגומות אין לסמוך אשיעורא דאצבע כי היכי דאין סומכין אשיעורא דכפיפה דשמא אין בעיקרן גומות ולא כתב לן הילכתא למשיחא דאינהו בקיאין בגומות דאם כן לא איצטריך לשיעורא דאצבע אלא בשיעורא דכפיפה דקאמר תלמודא ולכן קרוב לומר דהקונטרסים באו לבאר ולפרש דמ " ש רבינו ע " ש ספר התרומה וז " ל וע " ז סומכין שא " צ לבדוק אם יש בהם גומות אע " ג דקי " ל שצריך שיהיו בעיקרן גומות אם יש ריבוי שערות או שהן ארוכות א " צ לבדוק על הגומות עכ " ל דמדכתב בסתם או שהן ארוכות ולא נתן גבול לאותו אורך ע " כ כתב לבאר זה ואמר ולענין אורך השערות שכתבו הטור והתרומה שסומכין עליהן הוא כשהן ארוכות כרוחב אצבע כי אז א " צ לבדוק בגומות ולפ " ז משמע דהקונטרסים לא ראה גוף סה " ת שכתב לשם וכ " כ בסמ " ג בשמו או ארוכות הרבה כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה וכו' אלא ראה מ " ש הטור ע " ש סה " ת ופי' דבריו דהיינו ארוכות כרוחב אצבע וכך קיבל מהגדולים שאז הגיע לכלל גדלות וא " צ לבדוק בגומות אי נמי ראה גוף סה " ת וסמ " ג וסמ " ק והמרדכי אלא דמפרש לשונם שאמרו ארוכות הרבה דהיינו כשהן באורך רוחב אצבע והיינו גדולות שוכבות דכתב בסמ " ק דכך רגילות באיש וכו' ומכל מקום איך שיהיה הפי' בב' שערות בלבד כשהן ארוכות אבל זה פשוט הוא בשיש שם ריבוי שערות דשוב א " צ לבדוק באורך השערות כלל דמסתמא הגיע לכלל גדלות לד " ה כשיש ריבוי שערות וא " צ לבדוק אם יש בעיקרן גומות גם א " צ לבדוק אם יש ביניהן על הפחות ב' שערות שיהא בהן שיעור כפיפה דאפילו אין שם גומות ולא שיעור כפיפה ודאי גדול הוא כיון דיש שם ריבוי שערות ואין ספק אצלי דלפי שיש פנים לפרש הך שיעורא דאצבע בשתי דרכים דפירושים לכך לא ראינו לרבותי שעשו מעשה החליצה לכתחילה כשלא היה שם אלא שתי שערות בלבד בשיעורא דאצבע אלא דוקא בשיש שם ריבוי שערות ומ " מ אם יזדמן לפני ב " ד יבם שאין לו אלא ב' שערות בלבד והן ארוכות כרוחב אצבע והיבמה שומרת ויושבת עגונה כמה שנים יכול לחלוץ לה לכתחילה כי לפע " ד שיטה זו האחרונה היא עיקר במ " ש הקונטרסים לפסק כ' ב " י דסומכין עליהן אף בזמן הזה שאין בודקין בגומות ואף על פי שאין שם אלא ב' שערות בלבד ודלא כנראה משמעות הסה " ת והסמ " ק והסמ " ג והמרדכי לכאורה דבעינן ארוכות הרבה כמו לאיש גדול אלא סומכין על שיעורא דאצבע דלזה אני קורא ארוכות הרבה כמו לאיש גדול אבל אין לסמוך כלל על שיעורא דכפיפה בזמן הזה חלילה וחס כיון דהיה צריך לבדוק בגומות ואין אנו בקיאין בגומות בזמן הזה וכך העליתי בתשובה שכתבתי בשנת הש " צ לבני ישיבה דק " ק פרנקפורט ע " י הרב הגדול והישיש בתוכם כמוהר " ר יוזפא במהר " ר פינחס נוירלינגן ז " ל :
Even HaEzer.155.16.1 בד " א שיכולה למאן וכולי כל הסוגיא בפרק יוצא דופן ( נדה דף מ " ו ) ובפרק בית שמאי ( סוף יבמות דף ק " ט ) ומפורש היטב בב " י :
Even HaEzer.155.17.1 ובסה " ת החמיר וכו' מבואר דלא החמיר אלא אחר י " ב שנה דשמא איכא גומות אבל קודם י " ב שנה אפי' איכא גומות לאו כלום הוא דהא לעיל קאמר דאין שערות סימן גדלות אלא כשבאו מי " ב שנה ואילך וכשיש להן גומא אלמא דקודם י " ב שנה אפי' אית להו גומא שומא נינהו דאי בדלית להו גומא אפילו לאחר י " ב שנה לאו סימן גדלות הוא אלמא דקודם י " ב שנה אפילו אית להו נמי גומא לאו סימן גדלות הוא ומיאונה מיאון וכן עשה מהר " י פולק מעשה בימיו ומביאו בהגהת ש " ע :
Even HaEzer.155.18.1 הביאה סימנין אחר י " ב ולא בעל אחר כך הוי ספק קידושין וכו' פי' הוי ספק קידושין דרבנן דשמא אף על גב דקידושי קטנה לאו כלום הן מ " מ כי גדלה דיש לה סימנים ושנים אמרינן דקידושין גדלי בהדה ואע " ג דלא בעל דנתקדשה השתא אפ " ה תפסי קידושין דמעיקרא מדרבנן א " ד לא תפסי כלום אפילו גדלה כיון דקידושי קמאי לאו כלום נינהו ואם בא להוציאה צריכה גט מדרבנן אבל בנ " י פרק בית שמאי כתב וז " ל אברייתא המקדש את הקטנה קידושי' תלויין דתלמודא מפרש לה בתרי גווני או לומר קידושיה תלויין עד שתהיה גדולה ואז גמרי הקידושין דהו " ל בשעה שנתן לה כסף קידושיה כאילו התנה עמה הרי את מקודשת לי לאחר גדלות וכאותה ששנינו הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום שאם לא חזרה בה בתוך ל' הויא מקודשת לו דאורייתא לאחר ל' יום אעפ " י שנתאכלו המעות משום שנשאר עליה שעבוד הדינר והכא נמי כיון דתקינו רבנן נישואין ה " ה משתעבדת בכסף קידושין ולפיכך כשגדלה גדלי קידושיה בהדה ד " ת וה " ה מקודשת גמורה לראשון וא " כ א " צ גט משני או ר " ל תלויין דאי בעל לאחר שגדלה ה " ה אשתו גמורה ולא תפסי בה קידושי שני כלל ואי לא בעל לא צריכה גט משני עכ " ל משמע דספק דאורייתא הוא דלא כמ " ש רבי' וצריך עיון :
Even HaEzer.155.19.1 ומ " ש ומיהו ואם לא גירשה וכו' כ " כ לשם הרי " ף והרא " ש וכתב הרמ " ה דוקא היכא שלא בעל וכו' אע " ג דבמ " ש רבינו קודם זה נמי משמע הכי שהרי אמר שאם היה ידוע שהיה לה שערות קודם שבא עליה הוו קידושין גמורין וכו' מ " מ הביא כל לשונו של הרמ " ה משום סוף דבריו דאם חטפה דרך אונס וכו' שפסק כרב אשי ודלא כהרי " ף והרמב " ם והרא " ש שהשמיטוהו ובמקצת ספרים כתוב הרמב " ם במקום הרמ " ה וטעות הוא :
Even HaEzer.155.20.1 וכתב רב אלפס וכו' כתב ב " י דבר פשוט הוא דלא קאי אמאי דסמיך ליה אלא למ " ש לא בעל ראשון אחר שגדלה ונתקדשה . לאחר ראשון מגרש ונושא שני עכ " ל ופשוט הוא :
Even HaEzer.156.1.1 כי ישבו אחים יחדיו וגו' מ " ע היא וכו' פי' כשהוא אחיו מאביו לחוד נמי חולץ או מייבם אבל אחיו מאמו ולא מאביו לא וה " א רפ " ב דיבמות מימרא דרב יחדיו המיוחדין בנחלה הראויין לירש זא " ז פרט לאחיו מן האם רבה אמר יליף אחוה אחוה מבני יעקב וכו' וסוגיא בפ " ב אהא דתנן מי שיש לו בן מ " מ וכו' אתיא כרבה וכפירש " י בריש יבמות . ומ " ש אפי' הי " ל זרע ומת פשוט דלא ימחה כתיב וכשמת הזרע הרי שמו מחוי ועוד דכתיב ובן אין לו ולא כתיב ולא היה לו בן משמע אין לו בשעת מיתה קאמר והכי מוכח בפרק יש מותרות דפריך ולא נעשה מתים כחיים לענין ייבום מק " ו ת " ל דרכיה דרכי נועם וה " א בפ' האשה רבה האשה שהלך בעלה ובנה למד " ה ובאו וא " ל מת בעליך ואח " כ מת בנך ונשאת ואחר כך א " ל חלוף וכו' ובפרק האשה שלום האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למ " ה ובאה ואמרה מת בעלי ואח " כ מת בני וכו' ולקמן בסימן קס " ה יתבאר אי מצות יבום קודמת או מצות חליצה קודמת :
Even HaEzer.156.2.1 ל " ש אשת אחיו מן האירוסין וכו' בפ " ק אמתניתין דשש עריות חמורות מאילו איתא בגמרא דבין לב " ש בין לב " ה איצטריך לן החוצה לרבות הארוסה וכתבו התוספות דאיצטריך לרבות ארוסה משום דכתיב בית אחיו ובפרק קמא דיומא משמע דבית נשואה משמע עכ " ל :
Even HaEzer.156.3.1 ובלבד שהיה להם ישיבה אחת בעולם ריש פ " ב דיבמות אמר רב אמר קרא כי ישבו אחים שהיה להם ישיבה אחת בעולם . ומ " ש ושלא תהיה היבמה ערוה עליו ריש יבמות ט " ו נשים פוטרות צרותיהן וכו' ובגמרא אסיקנא דוקא ערוה אבל שאר נשים כגון צרת איילונית צרת ממאנת צרת מחזיר גרושתו משנשאת כולן צרותיהן מותרות חוץ מצרת סוטה ויתבאר לקמן בסימן קע " ג :
Even HaEzer.156.4.1 ואם הניח אחיו זרע וכו' משנה פ " ב דיבמות מי שיש לו בן מ " מ פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן הייבום חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הכותית ובגמרא מ " מ לאתויי ממזר מ " ט דאמר קרא אין לו עיין עליו ומשמע לכאורה דבן הבן וכו' נמי מהאי דרשא דעיין עליו נפקא לן דפוטרין וכ " כ הרא " ש בשם בעל הלכות וז " ל והא דבת פוטרת כתב ב " ה דילפינן נמי מבן אין לו עיין עליו אבל התוס' הקשו על זה וכתבו דבת נפקא לן מלא ימחה ובת הבן ובן הבת נפקא לן מהא דדרשינן גבי נחלה בן אין לו ע " ע וכו' וכ " כ גם הרא " ש ועי' בתוס' ר " פ יש נוחלין ( בבא בתרא דף ק " ט ) בד " ה כיון דלענין :
Even HaEzer.156.5.1 ומ " ש ואפילו הניח זרע עובר עבירה וכולי משום דמדרשא עיין עליו משמע כל זרע בעולם פוטר אבל להתוס' והרא " ש דמבן אין לו דגבי ייבום לא דרשי מיניה אלא ממזר קשה מנ " ל זרע עוברי עבירה ויש לומר דמסברא אתא דהרי בנו הוא ולא אשכחן דנתבטל שם בן מרשעים והא דפליגי ר " מ ורבי יהודה בספ " ק דקידושין ומשמע דהלכה כרבי יהודה דאם אין נוהגים מנהג בנים אין קרויין בנים אינו אלא לומר שאין קרויין בנים למקום ב " ה אבל ודאי דהוי בן לאביו המולידו אפילו היה רשע גמור תדע דהא לר' יהודה אפי' סכלים לא מקרי בנים אע " פ דאין בהן אלא שטות ואינן רשעים אלא שאין מתנהגים בדרך ישר ותו דאם כן נתת דבריך לשיעורין אימתי הוא ע " ע כל כך עד שאינו נקרא בנו ותו דילמא הרהר תשובה בלבו כדאמר פ' האיש מקדש וכ " כ התוס' פ " ב דיבמות דסתם בן הוי אפי' ממזר לא איצטריך ובן אין לו עיין עליו אלא משום דלא לילף אחוה אחוה מבני יעקב דלא זקיק דמה התם כשרים ולא פסולין וכולי ומדלא זקיק מיפטר נמי לא פטר אבל לענין עובר עבירה ליכא למילף מבני יעקב כיון דאינו מפורש בקר' שלא היו ע " ע למילף מה התם וכו' דהתם גופה לא ידעי' ואדרבה אשכחן בקרא ראובן ויהודה שעברו אלא שהודו ועשו תשובה ותו דהרי כולם נשתתפו במכירת יוסף ואע " פ שנפרש ע " ע דקאמר על עון ע " ז קאמר והשבטים כולם היו מאמינים בה' אחד כדאיתא פרק מקום שנהגו אפסוק ויקרא יעקב אל בניו וכו' ונילף מה התם לאו עע " ז וכו' אפ " ה לא שייך לומר מה התם וכו' כיון דאינו מפורש בקרא אלא מדרשא ותו דאפילו לענין אשת אחיו שלא היה בעולמו כתוב בתוס' לשם דאין סברא למילף מבני יעקב דלא מקרי אחים חלא א " כ הם בעולם אחד כבני יעקב דפשיטא דמקרי אחים ואי לאו דמיעט קרא בהדיא לא הוה שיוך למילף מבני יעקב לענין הך מילתא עכ " ל וא " כ כל שכן היכא דלענין אח שהוא עע " ז אין סברא למילף מבני יעקב דפשיטא דאחיו הוא דעשו ישראל מומר הוא כדאיתא ספ " ק דקידושין ונקרא אח בכתוב הלא אח עשו ליעקב ותו דאי בן עע " ז לא היה פוטר לא הוו שתקי מיניה תנאים ואמוראים לאודועי מהיכא נפקי לן אלא בע " כ כל בן בעולם פוטר ואפי' רשע ועע " ז וכך כתב הרמב " ם והסמ " ג בה' יבום ולא נמצא במחברים שנחלקו ע " ז הארכתי בזה מפני שהוא צורך למחלוקת הגדולים באח מומר אם זוקק הוא לייבום אם לאו כמ " ש סימן קנ " ז :
Even HaEzer.156.6.1 וכתב רב נטרונאי וכו' מחלוקת זו כתבוהו הרי " ף והרא " ש פרק ב' דיבמות ואיכא למידק דלעיל בסי' ט " ו סתם רבינו דבריו כדעת הרא " ש וא " כ למה הביא כאן כל הדיעות ונראה דרבי' אתא לאורויי לן דכאן אין להקל כהרא " ש לפוטרה לגמרי או להתייבם כהרמב " ם אלא צריך להחמיר בפלוגתא דרבוותא כדעת הגאון דחולצת ולא מתייבמת דנראה שהסכים לזה הרי " ף אבל לעיל לגבי איסור אחותו כתב בסתם כהרא " ש להחמיר לחייב עלה משום אחותו כיון דלגאון נמי ספק חייב ולא חשש להרמב " ם דמיקל שם שהוא סברת יחיד נ " ל . ואכתי קשה הלא הרא " ש הסכים בס " פ הזורק לדעת הרמב " ם דבראו עדים שבא על אשה דעלמא דלא חיישינן דבעל לשם קידושין וכדלעיל בסוף סימן קמ " ט וכאן בשפחתו תופס דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומאי שנא וי " ל דבשפחה שהוא עם הדומה לחמור והיא עבירה גדולה כדלעיל בסימן י " ו תלינן דודאי לשחררה כי היכי דלא יעביד עבירה רבה מה שאין כן באשה דעלמא שאין שם אלא איסור פנויה דקיל ותו כיון דבידו הוא לשחררה לא שביק היתירא ועביד איסורא כדכתב הראב " ד בהשגותיו פ " י מה " ג וסברתו בזה הוא היפך מסברת הרמב " ם דכתב לשם בשאר נשים ה " ה בחזקה שבעל לשם זנות עד שיפרש כי היא לשם קידושין ואצ " ל בשפחה וכותית והפליג לסברא הגאונים שאמרו בשפחתו דבועל לשם קידושין ע " ש ובתשובת בן לב ( דף מ ) הקשה על דברי הגאון וז " ל וצ " ע בדברי הגאון מהא דאמרינן ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את ברי את ולית לך בנכסי מידי הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין כדלקמן בסימן קס " ג וא " כ כאן נמי נימא שיחלוקו בן השפחה עם האח היורש או עם קרוביו ואפשר לתרץ דמאי דקאמר הכא ולענין ממונא אזלינן לקולא ולא ירית היינו דוקא היכא שיש לו בן אחר ודמי להא דאמרינן התם ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם דאמרינן ליה אייתי את ראיה דאחונא את ושקול דהתם בני יבם הם בודאי יורשין וזה הספק הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וא " כ ה " נ איירי בסיפא כשיש לו בנים אחרים אלא דקשה לי לישנא דקאמר אבל איהו גופיה לא מצי מזבני ליה ירתי דאי איתא דהשתא קמיירי דוקא היכא דיש לו בנים הל " ל לא מצי מזבני ליה בני עכ " ל ולפעד " נ דקושיא מעיקרא ליתא דודאי מיירי הכא דלא שביק בני אלא האי בן משפחתו אלא מיהו ודאי שלא אמרו ממון המוטל בספק חולקין אלא בספק ויבם דהספק בשניהם הוא לכל העולם ומצי ספק טעין ליבם אין אתה מוחוק בנכסים יותר ממני דכשם שאני ספק יורש כך אתה ספק יורש אבל כאן דאין ספק זה אלא לאותו גאון והעומדים בשיטתו דמסתפקא להו אי אמרינן בשפחתו בודאי שחררה קודם שבא עליה אם לאו אבל לגדולים אחרים לא מספקא להו אלא פשיטא להו דאף בשפחתו בא עליה בזנות ולא שחררה כמ " ש הרמב " ם א " כ חשוב האי בן כמו ספק לגבי שאר יורשים שהם ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ודו " ק :
Even HaEzer.156.7.1 ואפי' זרע שיולד אחרי מותו וכו' ודוקא לאחר שיולד וכו' ר " ל לאפוקי אם הפילה דאז מתייבמת דלא כה " ר פרץ דבסמוך : ומ " ש ולא משכחת לה וכו' כ " כ סמ " ק וכתב עוד די " א דמשכחת לה נמי כגון שבא עליה ופירש ולא ידעה עד חדש ימים ולבסוף ב' חדשים לביאה שנייה הוכר עוברה הרי הדבר ידוע שמביאה ראשונה נתעברה והוכר העובר לג' חדשים כמשפט עכ " ל ור " ל דכיון שנולד לט' דראוי להיות בר קיימא אע " פ דלא שהה ל' יום בר קיימא הוא לד " ה וזהו דתנן בפרק יוצא דופן תינוק בן יום א' פוטר מן הייבום ומפרש בגמרא ובן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה ובע " כ דהיינו כשהוא בר קיימא כדתנן בפ' החולץ וכ " כ סמ " ג במצות ייבום ואפילו לא נגמרו סימניו כיון שכלו לו חדשיו היינו בר קיימא אבל הרמב " ם כתב בפ " א דד " ת אפי' לא כלו לו חדשיו ומת בו ביום נמי פוטר והיינו בנגמרו סימניו כמ " ש ה " ה ולפ " ז צ " ל הא דתנן ר " פ החולץ הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה אם אין הולד של קיימא יקיים היינו דלא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו דנפל גמור הוא :
Even HaEzer.156.8.1 ומ " ש או אפילו אין ידוע וחיה שלשים יום וכו' בפרק הערל אמר רבי אבהו סימני ח' אין עושין בו מעשה עד שיהא בן עשרים ופריך ובן ח' מי קא חיי והתניא בן ח' ה " ה כאבן ואסור לטלטלו ומשני הב " ע כשגמרו סימניו דתניא איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו ר' אומר סימגים מוכיחים עליו שעריו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא ואשתהויי הוא דאישתהי אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למה " י ואשתהי עד י " ב ירחי שתא ואכשריה כמאן כרבי דאמר אשתהי ומשני כיון דאיכא רשב " ג דאמר אשתהי כרבים עבד דתניא רשב " ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל כך הוא גירסת רש " י והתוס' והרא " ש וכתבו התוספות וז " ל והתניא בן ח' אסור לטלטלו ואם יכול להיות בר קיימא לא היה אסור לטלטלו ומשני הב " ע שגמרו סימניו דע " י סימנים יש היכירא להוציאו מתורת נפל בעשרים שנה וכו' ס " ל להתוס' דהסוגיא מוכרחת דכל שיכול להיות בר קיימא אינו אסור לטלטלו וטעמא דאיסור טילטול מדרבנן הוא ואין סברא לאסרו היכא שיכול להיות בר קיימא ומ " ה פריך אדרבי אבהו דאמר דבן ח' יכול להיות בר קיימא מדתניא ה " ה כאבן ואסור לטלטלו ולפי זה למאי דמשני הא דאסור לטלטלו בדלא גמרו סימניו אף בשהה ל' יום נמי הוי נפל ודאי בדלא גמרו דאם היה יכול להיות בר קיימא לא היה אסור לטלטלו וא " כ לפ " ז הא דקיי " ל כרשב " ג דבשהה ל' יום אינו נפל היינו דוקא בדגמרו סימניו דאי בדלא גמרו אפי' שהה נפל הוא דקי " ל נמי כהא דתניא דאסור לטלטלו אם ידוע דבן ח' הוא ואם אינו ידוע ספק נפל הוא וכן מבואר עוד במ " ש התוס' לשם דע " כ רשב " ג בסתם ולדות נמי מיירי דאי לא מיירי אלא בבן ח' מה בא להוסיף על רבי אלמא דרשב " ג איירי נמי כשגמרו סימנים ור' איירי נמי דוקא בשהה ל' יום אלא דרשב " ג הוסיף דאפי' בסתם ולדות נמי אפילו גמרו אי לא שהה ספיקא הוי כדתניא כל ששהה וכולי ולא נקט אם שהה וכמ " ש התוס' ונראה נמי דאע " ג דרבי לא איירי אלא בבן ח' בסתם ולדות נמי סובר דאי לא שהה אפילו גמרו ספיקא הוי לדברי התוס' שהרי כתבו דלרבי כי גמרו סימנים חשיב בר קיימא בל' יום כשאר ולדות ומילתיה דרבי אבהו כרבנן ומ " ה פריך תלמודא ארבה תוספאה כמאן כרבי דהא רבי ס " ל דאמר אשתהויי אשתהי בלא שום הוכחה יתירה אלא דבעינן ל' יום כשאר ולדות אפילו אינן ודאין בני ח' ע " ש . ומ " ש התוס' לשם ונראה דאפי' בגמרו סימנים דאסור לטלטלו וכו' וזה סותר תחילת דבריהם דבגמרו שרי לטלטלו ולפע " ד באין ספק דהאי ונראה הוא מדברי בעל התוס' שבא להשיג על הסוגיא לפר " י כלומר אע " פ דנראה לפי הסוגיא דתלמודא אמאי דפריש ומשני דבגמרו סימניו שרי לטלטלו כפר " י אבל לפי משמעות התוספתא נראה דאסור והשתא אין כאן סתירה על פר " י כיון דמתוך הסוגיא מבואר דלא ס " ל לאסור כל היכא שיכול להיות בר קיימא כדפי' ותו דאין כ " כ נפקותא לענין פסק הלכה דאף למאי דכתבו ונראה דאפילו בגמרו סימנים דאסור לטלטלו וכו' היינו לרבנן אבל לרבי ודאי שרי והלכה כרבי וכ " פ התוס' בפי' בשם ר " י פרק רבי אליעזר דמילה בדיבור המתחיל בן ח' ( דף קל " ה ) וכ " כ הסמ " ג בה' מילה נמשך מדברינו אלה שדעת רבינו כדעת התוס' וכך הוא דעת הרא " ש בפרק הערל אבל ב " י השיג על רבינו ואמר שאין ראיה מדברי התוספות לדבריו ואמר וגם הם סותרים למ " ש הרמב " ם ולפעד " נ ודאי דהרמב " ם סובר כל ששהה ל' אינו נפל אפילו לא גמרו כמ " ש בפירוש בהלכות מילה וה " ה בגמרו בלא שהה נמי אינו נפל כמבואר לשם אבל רבינו פוסק כדעת התוס' דבעינן תרתי דשהה ל' יום וגמרו סימניו דהשתא אפילו בן ח' ודאי בר קיימא הוה ואע " פ שלא נתבאר זה בפי' בדברי רבינו ועוד שהרי כתב ואפילו אין ידוע וכו' מ " מ הדבר מוכרח דלא היתה כוונתו לדיוקא ולומר דבידוע שהוא בן ח' אפילו תרתי דגמרו סימניו ושהה ל' דספק נפל הוא דא " כ קשה הא דפסקינן הלכה כרשב " ג ואיירי נמי בבן ח' ודאי כדאיתא להדיא בפרק הערל וכ " כ הרא " ש פר " א דמילה דכל שגמרו סימניו אפי' בן ח' ודאי אמרינן אשתהויי אשתהי ויוצא מידי נפל בל' יום וכ " כ בפרק הערל גם נ " י פרק הערל כתב די " מ דרשב " ג תרתי בעי וכל שהוא ספק בן ט' ספק בן ח' אעפ " י שגמרו סימניו ספק נפל הוא תוך ל' יום ע " ש והיינו כדברי רבינו :
Even HaEzer.156.9.1 ומ " ש ואפילו מת ביום ל' כ " כ הרמב " ם והסמ " ג ביום ל' וכך הוא הגירסא במקצת ספרים בפרק החולץ וכך גורסים רש " י ור " ח בפר " א דמילה אבל התוס' והרא " ש בפרק החולץ גורסים בתוך ל' יום וכן הוא בשאלתות ומ " מ כיון דלענין דינא אף הרא " ש מודה דאין חילוק בין יום ל' לתוך ל' כתב רבינו בלשון הרמב " ם :
Even HaEzer.156.10.1 ומ " ש ל " ש נפל מן הגג וכו' כ " כ הרא " ש בפרק החולץ דהלכה כרשב " ג דאפי' נפל מן הגג ספיקא הוי אם לא שהה כדאיתא פר " א דמילה ואף על גב דלא חיישינן למיעוטא שאני הכא דמיעוטא דנפלים שכיח חיישינן למיעוט המצוי והוא ממ " ש התוס' לשם ומ " ש ואם אין ידוע שכלו לו חדשיו וכו' כ " כ הרא " ש בתשובה ומביאו ב " י וע " ש דפסק כך מסברא ולפעד " נ דכיון דאין האשה נאמנת לומר מת יבמה שתינשא לשוק דהואיל ואינו אלא איסור לאו שמא יהא קל בעיניה כדלקמן בסי' קנ " ח א " כ בכלל זה כל מה שאומרת כדי שתינשא לשוק אינה נאמנת ועוד דכ " ש הוא דאפילו במת יבמה דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אינה נאמנת כ " ש הא דלאו עבידא לאיגלויי היא אי כלו חדשיו אי לאו :
Even HaEzer.156.11.1 ואם הפילה נפל אחרי מותו מתייבמת כ " כ הרמב " ם והסמ " ג והסמ " ק במצות ייבום וכך מבואר בר " פ החולץ בפלוגתא דר " י ור " ל דאר " י החולץ למעוברת והפילה שמה חליצה סברא היא דאם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברה מפולי מפלה מי לאו בת חליצה וייבום היא השתא נמי תיגלי מילתא למפרע אלמא דהפילה בת יבום היא . ומ " ש בשם הר " פ איתיה בהגהת סמ " ק והא פשיטא דלא פליג הר " פ אתלמוד ערוך שהבאתי דבת חליצה וייבום אלא מפרש דלצדדין קאמר דבהפילה נפל גמור דלא כלו חדשיו הא ודאי בת יבום היא דלא הוי ולד כלל אבל אי איכא לאסתפוקי שמא כלו לו חדשיו אסורה להתייבם דחשיב ולד בכלו לו חדשיו כדמוכח בנזיר וחולצת ומיהו אם לדין יש חשובה דנזירות שאני דבנדרים הלך אחר משמעות הלשון אבל לגבי יבום נפקא לן מלהקים שם ומלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי ובילדתו מת שמו מחוי ועיין בתוס' ר " פ החולץ במ " ש התוס' בד " ה והא ל " ל ( דף ל " ה ) ותו דבפרק יוצא דופן תנן להדיא בן יום אחד פוטר מן היבום ומסיק הב " ע דבן יום א' בן קיימא דקים ליה שכלו חדשיו אלמא דאפי' קים ליה שכלו חדשיו אינו פוטר אא " כ חי שעה א' :
Even HaEzer.156.12.1 שאלה לא " א הרא " ש וכו' כלל נ " ב וברור הוא דאיירי דידוע היה דנגמר שערו וצפרנו דאל " כ אפי' חיה ל' הוי ספק נפל להרא " ש אם אינו ידוע שנולד לט' חדשים . ודין נולד לט' חדשים דהוי בר קיימא לא ביארו רבינו ויש בזה מחלוקת בגמרא ובפוסקים דלרבי יהודה בפ' בנות כותיים ומייתי לה בסוף פרק הערל דאמר דיה חדשה וקסבר שיפורא גרים וקסבר יולדת לט' יולדת למקוטעים א " כ הכל תלוי בחדשי לבנה ואם בעל ופירש אפי' לא נולד בסוף ט' אלא מיד בר " ח של תשיעי הוי בר קיימא וגם לא בעינן ח' חדשים הראשונים שלימים אלא אפי' נתעברה בסוף החדש הראשון יולדת בתחלת תשיעי וכ " כ התוס' להדיא בפרק בנות כותים וכתב הריב " ש בסימן תמ " ו דמדברי הרמב " ן בספר תורת האדם נראה שפוסק כר' יהודה ומביאו ב " י אבל מדברי הרמב " ם בפ' א' דייבום מבואר שפוסק כשמואל דאמר כחסידים הראשונים ופליגי אר' יהודה ואומר שם דחדשי העיבור הוה חדשים שלימים כ " א ל' יום ויולדת לט' אינה יולדת למקוטעין והילכך כל היכא שלא שהה ל' יום הוי ספק נפל אפי' נולד בחדש תשיעי ואפילו גמרו סימניו ואין ראיה לומר שהרי עינינו רואות בזמנינו שרוב נשים יולדות בר קיימא פחות מט' חדשים גמורים דכיון שאין בועלין ופורשין אין טבילתן ראייה וכ " פ הריב " ש לשם לאיסור גם הר " ש בן הר " ש בר צמח פוסק כך דבעינן שלימים כדעת הרמב " ם ומביאו ב " י אלא שבזה חולק שלדעתו אם בעל ופירש אפי' לא נגמרו ט' שלימים ולא שהה ולא נגמרו סימניו הוי ולד גמור ופוטר אמו מן החליצה ומן היבום וטעמו שעתה נשתנו הענינים ומיהו נ " ל דאף לדעתו בעינן ח' חדשים הראשונים שלימים דהא איהו לא ס " ל כרבי יהודה דאמר שיפורא גרים אלא בעינן ח' חדשים של ל' יום לה " ר יונה אפילו הוא מתחיל באמצע חדש לבנה אלא דלא בעינן חדש התשיעי שלם לגמרי כדפי' ולענין מעשה צ " ע . וכל זה לענין חליצה אבל לענין אם הולד ממזר כגון אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון וילדה תחלת כסלו אע " פ שאין ביניהם כ " א ה' חדשים לא חיישינן לומר שהיתה מעוברת קודם לכן דהא ביולדת לז' הכל מודים לרבי יהודה דיולדת למקוטעין ומשמע דמודים נמי דשיפורא גרים דהכל תלוי בחדשי לבנה וחוזר דין בן ז' לרבנן כדין בן ט' לר' יהודה וכדאיתא בפרק בנות כותים וכדפי' בסמוך דכשתולין בחדשי לבנה אפילו נתעברה בסוף חדש מיד שיגיע תחלת החדש מונין לה חדש שני ולפ " ז אפי' הפילה בתשרי ושמעו הולד בוכה לא חיישינן שהיתה מעוברת קודם לכן דאיפשר לו לבכות לה' חדשים דחדש חמישי לבן ז' כחדש שמיני לבן ט' ואין ספק שבן ח' בוכה ויונק אלא שהוא נפל וכך פסק ה " ר דוראן כמו שכתב ב " י בשמו לקמן בסוף הספר והרב בהגהת ש " ע מבואר לעיל בסימן ד' :
Even HaEzer.156.13.1 האומר זה בני וכו' משנה ואוקימת' דגמרא פרק י " נ ( דף קל " ד ) ובקידושין פרק האומר ( דף ס " ד ) פירש " י דבדלא מוחזק לן באחי דקיימא הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם הלכך אם אמר יש לי בנים דאחזקה קמייתא הוא דמוקים לה נאמן ואי אתי אח לאחר מכאן ואמר אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה דאהני דיבורא לחזקה עכ " ל וכך פירשב " ם בפרק י " נ והוצרכו לפרש כך דאי לאו הכי קשה מה לנו לנאמנותו הלא כיון דלא הוחזק לן באח אינה זקוקה ליבום אלא ודאי אתי לאשמעינן אפי' אתי אח לאחר מכאן וכו' והרא " ש בפרק האומר כתב ואפי' אתו סהדי דאית ליה אח מותרת לשוק עכ " ל ולפ " ז ודאי הך דיש נוחלין דהאומר זה בני נאמן דמוקמינן לה בדמוחזק לן באח ונאמן הואיל דבידו לגרשה ומה לו לשקר וכדאמר התם רב יוסף היינו נמי אפי' אי אתי אח לאחר מכאן וכו' אי נמי אפי' אתו סהדי דאית ליה אח נמי מותרת לשוק דהא הך די " נ דמוקמינן בדמוחזק לן באח בגוונא דהאומר הוא דמוקמינן בדלא מוחזק לן דאית ליה אח וכי היכי דהתם אפי' אתו סהדי ה " נ דכוותא ולכן כתב רבינו תרוייהו אפי' הוחזק באחים ואפי' אם באו אח " כ עדים שיש לו אחין כפי הנוסחאות המדוייקות בספרי רבינו :
Even HaEzer.156.14.1 ומ " ש אבל אם יש עדים שיש לו אחים וכו' פי' כיון שקדמו עדים דאית ליה אחי ולא היה מוחזק דאית ליה בני לא אמרינן מה לו לשקר הואיל דבידו לגרשה דלא אמרינן מה לו לשקר כי עדים דמי ואתו עדים ועקרי לחזקה ודין זה הוא ע " פ דעת הרי " ף והרמב " ם והרא " ש גבי היה מוחזק באחין ואמר אין לי אחין וכו' דאינו נאמן דלקמן בסי' קנ " ז ס " ו אבל להרז " ה שחולק דנאמן להתיר לעולם ופסק כשינוייא דאביי בפרק האומר והלכה כרבי דמ " ל לשקר כי עדים דמי ואתו עדים ועקרי לחזקה א " כ לפי זה האומר זה בני נאמן אפי' אי קדמו עדים דאית ליה אחי ולא הוה מוחזק דאית ליה בנים אפ " ה אין כאן אלא חזקה לייבום ואתי מ " ל לשקר ועקרה לחזקה ונאמן וב " י הבין מדברי הרמב " ם רפ " ג דסובר כך ותימה דהלא לא פסק הרמב " ם כאביי אלא ודאי אינו נאמן ס " ל ולפי דפשוט הוא לפי שיטתו סתם דבריו ולא פירש . כתב רשב " ם בפרק י " נ דהא דקתני זה בני נאמן אע " ג דמוחזק לן באח ה " ה נמי אם אמר יש לי בנים נאמן להתירה אלא משום סיפא אצטריך ליה למיתני הכי וכו' וכ " כ הרמב " ם רפ " ג האומר זה בני או שאמר יש לי בנים ה " ז נאמן ואחריהם נמשך רבינו ודקדקו ג " כ שכתבו בסתם לאורויי לן דהא דתנן בפ' האומר מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן לאו דוקא בשעת מיתתו ודלא כתירוץ האחרון של תוס' לשם בד " ה רבי סבר שכתבו די " ל דאי מוחזק לן באחי לא יהא נאמן במ " ש בשעת מיתתו יש לי בנים דבשעת מיתה לא שייך למימר מ " ל לשקר אי בעי פטר לה בגט דשמא אין לו כח עכ " ל דלפ " ז מתני' די " נ דמוקמינן לה בדמוחזק לן באחי דנאמן מטעם מ " ל לשקר אינו אלא בדאמר כך קודם מיתתו ומ " ה תנן התם בסתם האומר זה בני נאמן אבל בס " פ האומר דאיירי בדלא מוחזק לן באחי תנן מי שאמר בשעת מיתתו :
Even HaEzer.156.15.1 אמר בשעת קידושין יש לי בנים וכו' ברייתא בפרק האומר פליגי בה רבי ורבי נתן והלכה כרבי מחבירו דאינו נאמן לאוסרה וס " ל לרבינו דהך פלוגתא איירי בדלא מוחזק לן בבני כלומר דלא ידעינן אי אית ליה בני אם לאו הלכך לר' נאמן לומר יש לי בנים אפי' מוחזק לן כאחין כדמוקמינן בפרק י " נ ותו לא מהימן לומר בשעת מיתה אין לי בנים ורבי נתן פליג דנאמן אף לאסור לחומרא דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא וחיישינן לדברי הבעל והכי הוה סלקא אדעתיה מעיקרא בפרק האומר דבהא פליגי רבי ורבי נתן וכחב הרא " ש לשם דהכי הוה לפי המסקנא והסוגיא דפ' י " נ ודלא כשינוייא דאביי פרק האומר וה " ה נמי בפלוגתא דר' ור' נתן באומר בשעת קידושין אין לי אחים ובשעת מיתה אמר יש לי אחים נמי בכה " ג היא בדלא מוחזק לן באחי ואע " ג דמוחזק לן דלית ליה בני אפי' הכי לרבי נאמן לומר אין לי אחים הואיל ובידו לגרשה ומ " ל לשקר ולפיכך אם חזר ואמר בשעת מיתה יש לי אחים אינו נאמן לחזור מדיבורו ור " נ פליג דנאמן אף לאסור לחומרא והלכה כרבי אבל בדמוחזק לן דאית ליה אחי ואמר אין לי אחין אינו נאמן לסתור החזקה להרא " ש כמ " ש בסימן קנ " ז . וממילא נמי בדמוחזק לן דלית ליה בני אינו נאמן לומר יש לי בנים לסתור החזקה ואיכא לתמוה למה לא כתב רבינו שני דינים אלו בפי' ואפשר דס " ל לחלק דבחזקה דלית ליה בני כיון דאיפשר דיש לו בן ולא ידעינן ליה לפיכך נאמן לעולם לומר יש לי בנים ואינו דומה לאומר אין לי אחין דהתם ודאי איפשר דאית ליה אחין והוא לא ידע דלא ראיתי אינה ראיה כנגד חזקה דאית ליה אחים וכך חילק ה " ה בפ " ג דיבום אצל מ " ש הרמב " ם דעד א' נאמן להעיד שנולד בן לבעלה וכ " כ בסמ " ק דנאמן לומר יש לי בנים אפי' מוחזק לן בלא בנים אלא דהראב " ד והרשב " א ס " ל דאין חילוק ולעולם אינו נאמן לסתור החזקה ע " ש ומ " ה ג " כ לא היה צריך רבינו לפרש בדלא מוחזק לן באחי ואמר בשעת קידושין אין לי אחים וחזר ואמר יש לי אחים דאינו נאמן דזה נלמד במכ " ש דכיון דאף במוחזק לן באחי ואמר יש לי בנים אינו נאמן לחזור מדיבורו בשעת מיתה ולומר דאין לו בנים כל שכן בדלא מוחזק לן לא בבני ולא באחי ואיפשר דיש לו בן ואמר בשעת קידושין אין לי אחין דאינו נאמן לחזור מדיבורו בשעת מיתה ולומר יש לי אחין ועוד דהוי בכלל מ " ש בסימן קנ " ז לא היה מוחזק באחים ואמר יש לי אחים אינו נאמן אלמא דאפי' היכא דלא אמר תחלה אין לי אחים אינו נאמן א " כ כ " ש דאינו נאמן אם חוזר מדיבורו שהרי בתרוייהו מיירי דלא מוחזק לן בבני כנ " ל ליישב דברי רבינו :
Even HaEzer.156.16.1 והרמ " ה כתב שחולצת ולא מתייבמת טעמו דפסק כר " נ ואע " ג דקי " ל כרבי מחבירו שאני רבי נתן דרביה דרבי ורביה דאבוה הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דסוגיין דעלמא דמ " ל לשקר לאו כעדים דמי ומפרש דר " נ ה " ק דכיון דמרע ליה לדבוריה בשעת מיתה עקריה מ " ל לשקר לגמרי וקמה לה בחזקה דמעיקרא והילכך אי מעיקרא הוה מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני ודאי חולצת ולא מתיבמת דשמא יש לו בן כדבריו הראשונים ואפי' אי מעיקרא לא הוה מוחזק לן לא באחי ולא בבני ובחזקת שאינה זקוקה ליבם היא מ " מ כיון דהשתא אתא אח ואמר אחוה דמיתנא אנא או אתו סהדי דאחוה דמיתנא הוא חיישינן נמי שמא יש לו בן וז " ש ר' נתן אף נאמן לאוסרה כלומר דבריו האחרונים שקולים כמו הראשונים ולא ידעינן הי מינייהו שיקראו לפיכך חולצת ולא מתייבמת ועיין במ " ש הר " י בנכ " ה ח " ג . מיהו נראה דאף להרמ " ה בדאחזוק לן בבני ואמר אין לי בנים אינו נאמן לאוסרה אפילו אתא חד ואמר אחוה דמיתנא אנא ואפילו אתו סהדי ואמרי דאית ליה אח וטעמא דמילתא דהשתא ליכא למימר מ " ל לשקר והוציאה מחזקתה :
Even HaEzer.156.17.1 כתב הרמב " ם ע " א נאמן וכו' בפ " ג והראב " ד השיג עליו וכתב ה " ה שהרשב " א ובעל המאור הסכימו לדעת הרמב " ם גם הסמ " ג והסמ " ק פסקו כן אבל בתשובת הרשב " א אלף רנ " ב כתב איני רוצה להכניס ראשי בין המחלוקת אע " פ שיראה לפשוטן של דברים כדברי הרמב " ם וסוף דבריו ומ " מ אפילו לדברי הראב " ד חוששין לעד וחולצת ולא מתייבמת וכו' נראה דאף ע " פ דלהלכה הסכים הרשב " א לדעת הרמב " ם כמ " ש ה " ה מ " מ אמר הלכה ואין מורין כן ושלא תינשא לשוק עד שיחלוץ לה יבמה וע " ל בסימן קנ " ח בע " א שמעיד שמת יבמה לשם נאריך בזה בס " ד :
Even HaEzer.156.18.1 וכתב עוד מי שזינה וכו' בס " פ אלמנה לכ " ג איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי פירש " י ספק ממזר וקאמר רבא בלישנא קמא דרב דאמר ממזר דדיימא מעלמא פי' חשודה מאחרים אבל לא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה אמר רבא מנא אמינא לה דקתני במתני' בכהן שבא על אשה באונס או בפתוי וילדה תאכל בתרומה משום בנה דמחזקינן ליה בכהן וה " ד אילימא דדיימא מעלמא אמאי תאכל אלא לאו דדיימא מיניה לחודיה ולא דיימא מעלמא וקא שדינן ליה אבתריה וכ " ש ארוסה א " ל אביי לעולם אימא לך כל היכא דדיימא מיניה אף ע " ג דלא דיימא מעלמא אמר רב הולד ממזר מ " ט דאמרינן מדאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרה נפשה לעלמא ומתני' שהיו שניהם חבושים בבית האסורים ומפרש הרמב " ם דהך סוגיא אתיא כמ " ד תרומה בזמן הזה דאורייתא ולפיכך ס " ל לאביי ורבא דתרומה דאורייתא דינו שוה לשאר איסורא דאורייתא אבל למאי דקי " ל דתרומה בזמן הזה דרבנן וכמ " ש הרמב " ם בפ " א דתרומות ובארתיו בארוכה בי " ד סי' של " א בס " ד נשתנה דינם ולענין תרומה פסק הרב כלישנא קמא ולקולא כרבא וז " ש לשם בפ " ו מה' תרומה וז " ל ואף ע " פ שהדבר ספק הואיל ובלא קידושין הוא שמא מאחר נתעברה הרי הולד בחזקת זה שבא עליה והוא שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננין אחריה עם זה הכהן ע " כ אבל לענין איסור יבמה לשוק דאורייתא פסק לחומרא וז " ש הרמב " ם אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו דמשמע לשונו הוא דמכח חומרא דנין בזה והיינו כדדחי אביי וס " ל להרמב " ם דאיפשר דאפילו רבא מודה ביבום דלהחמיר דנין בו ואפ " ה לענין ארוסה שעיברה פסק הרב בפט " ו מהא " ב כרבא דלא הוי ספק ממזר אלא בדדיימא מעלמא וטעמו כיון דלהאי איסורא ולהאי היתירא יש להקל בדדיימא מיניה לחודיה אף ע " ג דאיסורא דאורייתא הוא ובתר דידיה שדינן ליה וכמו שנתבאר לעיל בסי' ד' ובזה נתיישבו דברי הרמב " ם על נכון וה " ה נתקשה בהם . והקשה המרדכי בפ " ב דיבמות על דברי הרמב " ם מהא דתנן מי שיש לו בן מ " מ לאתויי ממזר פוטר אשת אביו מן היבום אלמא דלא חיישינן לשמא זינתה עם אחר ותירץ דמיירי הך מתני' שהיו שניהם חבושים בבית האסורין וכדמוקי אביי למתני' דס " פ אלמנה לכ " ג כדפי' ואכתי איכא למידק בלשון הרמב " ם שאמר ואמרה זה העובר ממנו הוא ואפי' הוא מודה לה אע " פ שהוא בנו לענין ירושה וכו' דמאי ואפי' דקאמר דמשמע לא מיבעיא באינו מודה לה והלא באינו מודה לה פשיטא דאינו בנו כלל לשום דבר כדלעיל בסימן ד' ואפשר לומר דאינו מודה לה אין פירוש שהוא מכחישה אלא דהוא שותק או שהוא אלם או שהלך לו אבל העיקר הוא דה " ק ל " מ באינו מודה לה אלא מכחישה דהוי ספק לענין יבום וחולצת ולא מתייבמת אלא אפי' הוא מודה נמי הוי ספק לענין יבום אבל מ " ש אעפ " י שהוא בנו לענין ירושה וכו' לא קאי אלא על מ " ש מקודם ואפילו הוא מודה לה כלומר אע " פ שהוא מודה לה דאז הוא בנו לענין ירושה דבמה שנוגע בממון פשיטא דכיון שמחזיקו בבנו דיורש הוא נכסיו דלא יהא אלא אחר אילו בעי למיתב ליה מתנה מי לא מצי יהיב וכדאיתא בפי " נ אבל לענין איסור יבמה לשוק לאו כל כמיניה לשוייה בנו ולעולם ספק הוא דמדאפקרה נפשה לגבי דידיה דילמא אפקרא נפשה לעלמא וחולצת ולא מתייבמת :
Even HaEzer.156.19.1 האשה שהלך בעלה ובנה למ " ה וכו' כ " פ הרמב " ם בפ " ג ונראה מדבריו שם שלמד כך מדין היה לה חמות דר " פ האשה בתרא דכיון דהתם אינה חוששת שמא ילדה חמותה וכבר ניתן לה יבם במ " ה מפני שלא גזרו בדבר זה חלא נעמיד אותה על חזקתה ה " נ הכא אמרינן העמד אותה על חזקתה ודין ה " ל חמות כתבו רבינו בסוף סימן קנ " ז :
Even HaEzer.156.20.1 הלכה היא ובעלה ובנה וכו' משנה ס " פ האשה שלום והטעם בכולן דאינה נאמנת להוציאה עצמה מחזקתה שהיתה בו בשעת הליכה להקל אלא להחמיר וחולצת ולא מתייבמת . ומ " ש וכתב הרמב " ם בד " א וכו' בפ " ג והכי מוקי לה בפרק האשה בתרא אבל הרי " ף והרא " ש השמיטו אוקימתא זו מפסקיהם ונראה דס " ל דדוקא באשה שהלך בעלה וצרתה למ " ה דכתב רבינו בסמוך התם הוא דאיכא למיחש לשמא ילדה צרתה ולד של קיימא דהא שכיח טובא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וכו' ומ " ה תנן בר " פ האשה בתרא לא תינשא ולא תתייבם פי' לעולם וכאוקימתא דר' חנינא התם אבל בהלכה היא ובעלה וכו' דתנן בסתמא חולצת ולא מתייבמת משמע פשטא דלעולם שריא בחליצה ולא חיישינן הכא לדילמא אתו סהדי ואמרי כדקא אמרה איהי ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה דאין לנו לחוש מעצמנו דילמא איכא סהדי אא " כ שיצא קול בכאן דאיכא סהדי במ " ה כמו שהוכיחו התוספות בפרק יש נוחלין ( בבא בתרא דף קלה ) ולפ " ז הני אוקימתי דפרק האשה בתרא דרב פפא מוקי לה בגרושה ורב חייא בריה דרב הונא אמר באומרת אני והוא נחבאנו במערה אינו אלא לפי סברת המקשה שהשוה דינים אלו וקאמרי דאף לדידיה לא קשיא אבל לאו דסמכא נינהו הני אוקימתי דקושטא הוא דדיניהם חלוקים וכפשטא דמתני' דאיכא לחלק שפיר בין חששא דדלמא ילדה דשכיח ובין חששא דלמא אתי סהדי דלא שכיח כנ " ל דעת הרי " ף והרא " ש ומיהו לענין מעשה יש להחמיר כהרמב " ם ורבינו שהביא דבריו :
Even HaEzer.156.21.1 האשה שהלך בעלה וצרתה וכולי עד לא היתה זו חלוצה בריש פרק החולץ אפסיקא הילכתא כריש לקיש דפסולה מדכתיב ובן אין לו עיין עליו פירוש הואיל ובאותה שעה היה ראוי להתקיים אינה בת יבום וחליצה ולפי טעם זה אפילו היתה צרתה מעוברת בשעת חליצה של זו נמי לא פטרה ההיא חליצה כיון דההיא שעתא לא הוית שייכא ההיא חליצה הואיל ואחת מהן מעוברת ואיכא הכא עיין והכי מבואר בסוגיא ובפירוש רש " י למאי דמייתי סייעתא לריש לקיש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למ " ה וכו' ואף על גב דדחינן לההוא סייעתא עיקר דבריו דחלוצה לא פטרה הואיל ואחת מהן מעוברת לא נדחה ע " ש ( בדף ל " ו ע " א ):
Even HaEzer.157.1.1 מי שיש לו אח מ " מ וכו' משנה ואוקימתא דגמרא פרק ב' דיבמות ( דף כ " ב ) ועיין לעיל במ " ש ריש סימן קנ " ו : ומ " ש אפילו לא יצא אלא ראשו ורובו וכו' כך כתב הרמב " ם בפרק א' וטעמו מדקאמרינן בסתמא שהיתה להם ישיבה אחת בעולם אלמא דאין לו שיעור אפי' שעה אחת בלחוד וכל שיצא ראשו ורובו חשיב ילוד בפרק המפלת וה " ל נמי ישיבה יחד שעה אחת בעולם :
Even HaEzer.157.2.1 ומ " ש ואפילו עבד וכו' בפרק החולץ איפסיקא הילכתא דאפילו אשה וקרוב נאמנים גלויי מילתא בעלמא נינהו והרמב " ם בפ " ד מבאר דה " ה עבד דדינו כאשה לכל דבר ורבינו כתב דה " ה שפחה אע " ג דאיכא תרתי אשה והיא שפחה דטעמא דאינן אלא מגלי דהדין גברא פלן והיא ניהי איתתא פלונית כדכתב הרי " ף לשם אבל עדות עכו " ם מל " ת לא ואע " ג דהרמב " ם ז " ל כתב לשם שטעם דין זה שוה לטעמו של דין עדות אשה אפ " ה לא התיר כאן עדות עכו " ם כיון דלא אשכחן בגמרא דהתירו אלא אשה וקרוב אין לנו להוסיף אלא מאן דדמי להו ושאני עדות אשה דהוחזקו כבר להשיא ע " פ עכו " ם מל " ת מטעם דמתוך חומר וכו' ועי' במ " ש לקמן על דין זה בסי' קס " ט :
Even HaEzer.157.3.1 כתב רב שרירא גאון וכו' כ " ז כתוב במרדכי פרק החולץ וגם כתב שרש " י חולק וס " ל דזקוקה ליבם דאעפ " י שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין וחולץ ולא מייבם ונראה להר " ם להביא ראיה לדברי הגאונים מפ' הגוזל בתרא דבנפלה לפני מוכה שחין ה " א דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה מעיקרא אי לאו מטעמא דמינח נייח לה דטב למיתב טן דו וכו' אבל לגבי מומר ליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה כי יעבירנה על דת לבא עליה כל זמן שהיא נדה ובהגהות מרדכי כתב דלמהר " ם אין חילוק בין אם היה מומר בשעת נשואי אחיו אם לאו דבכל ענין אדעתא דהכי לא קדשה נפשה עכ " ל מיהו לפעד " נ דאף למהר " ם יש לחלק דכיון דלא התנה האשה בפירוש שלא תהא זקוקה לו אלא דאנן סהדי דכך היה דעתה מתחלת נישואיה ליכא למימר אנן סהדי בהא אא " כ דהיה מומר בשעת נישואיה דכיון דסתמא דמילתא הכי הוא לא בעי לאתנויי וכמ " ש התוס' פרק האיש מקדש ופרק אלמנה ניזונית דיש דברים כן אבל כשלא היה מומר בשעת נישואין דאיכא תרתי ספיקי שמא לא ישתמד יבמה ואת " ל ישתמד שמא לא ימות בעלה בחיי מומר בלא בנים איפשר דמכנסת עצמה לספק שאפי' ימות בעלה תיזקק ליבום גם מ " ש בהגמ " ר לשם כמו השגה על מהר " ם ממ " ש התוספות בפ' הגוזל דדוקא מן האירוסין דלא ה " ל ממנו שום טובה אמרינן אדעתא דהכי לא קדשה נפשה אבל לא במן הנישואין נלע " ד ליישב דמהר " ם מפרש דדוקא במוכה שחין איכא למימר האי סברא אבל במומר הדעת נותנת שאינה מכנסת עצמה בשום ספק מחמת חבת בעלה ואף במן הנשואין מיהו למ " ש מהרא " י בת " ה בסימן רנ " ג נראה דעת הגאונים בהיתר זה אינו מטעם שכתב מהר " ם אלא מטעמא דנישואין מפילין כיון שהיה מומר בשעת נשואי אחיו לא חיילא עליה זיקה ולפ " ז אם לא היה מומר בשעת נשואי אחיו חיילא עליה זיקה ההיא שעתא ושוב לא פקעא אפי' היה מומר בשעת מיתה ולפר " ח דפסק מיתה מפלת אפילו לא היה מומר אלא בשעת מיתה נמי פטורה מן החליצה ומן הייבום וכבר השיב מהרא " י עליהם בטוב טעם ולפעד " נ ראיה ברורה לאיסור מדקאמר תלמודא בממזר כיון דלענין יבום מיפטר פטר מזקק נמי זקיק א " כ מומר נמי דהכל מודים דמיפטר פטר כדלעיל בסימן קנ " ו מזקיק נמי זקיק דאחיו הוא ואיכא לתמוה למה לא שתו לב הגדולים שלפנינו לראיה זו המפורשת לאיסור ואפשר דאיכא למדחי ולומר דממזר שאני דכיון דנקרא אחיו שהרי אחיו הוא במצות אלא דסלקא אדעתין למילף מאחוה דיעקב הלכך השתא דילפינן מבן אין לו עיין עליו דלא ילפינן מאחוה דיעקב ולא בעינן כשרין דאפילו פסול נמי פוטר הלכך מסתמא נמי זקיק ולא ילפינן מאחוה דבני יעקב כיון דאחיו הוא במצות אבל במומר אפילו לא נילף מאחוה דבני יעקב נמי לא זקיק כיון דלא נקרא אחיו במצות ואע " ג דמיפטר פטר היינו משום דכתיב ובן אין לו עיין עליו אבל לענין זיקה אינה זקוקה לו ומ " ה ס " ל דאם לא היה מומר בשעת נישואין זקוקה לו כיון דנישואין מפילין ואז היתה זקוקה לו ושוב לא פקעה זיקה אף לאחר שנעשה מומר וזה טעם רב יהודאי דפוטר גם אשת מומר משום דלאו אחיו הוא במצות וכל זה דוחק דודאי הויא דמומר נמי נקרא אחיו כמו ממזר ובנ " י כתב ראיה לאיסור מדתנן חוץ מן האח שיש לו מן השפחה ומן הנכרית משמע דוקא הא אבל מומר זוקק דאי משום דפלח ע " ז הא ולד נכרית נמי פלח לע " ז ואפילו הכי אי לאו דלאו אחיו הוא היה זוקק ליבום עכ " ל . מיהו נראה דאין זה ראיה כלל דהולד שפחה ונכרית שנתגיירו נמי מיירי דאעפ " י שנוהגים כמנהג ישראל לכל דבר אפ " ה אינו זוקק ואינו פוטר וכך מבואר ברמב " ם פ " א להדיא אבל הראיה שכתבתי אין ספק בה והכי משמע מלשון הרמב " ם דכתב אפילו היה לו זרע ממזר או עע " ז ה " ז פוטר וכו' מי שיש לו אח מ " מ אפי' ממזר או עע " ז וכו' מדסידר דינים אלו סמוכין ותכופין זה עם זה משמע דטעמו דכיון דלענין יבום מיפטר פטר מיזקק נמי זקיק וס " ל דמומר נמי אחיו מקרי דעצמו ובשרו הוא . ולענין הלכה למעשה מהר " ם גופיה כתב דאעפ " י שהבאתי ראיה לדברי הגאונים לא מלאני לבי לעבור על דברי רש " י כאשר מזה בא מעשה לידי ע " כ . ותו נראה כיון דהגאונים עצמם פסקו להתיר מטעם ראיה אחרת כמ " ש ועליה חלקו הבאים אחריהם מעתה אין כח לנו להתיר מטעם ראייתו של מהר " ם כיון שהוא עצמו לא נסמך עליה וכן כתב מהרא " י דאפילו היכא דהוא מומר גמור בשעת קידושין ומיתה אין להקל מדברי רש " י ומהר " ם לפוטרו מחליצה ועוד דהרמב " ם והסמ " ג כתבו להדיא דעע " ז זוקק אשת אחיו ליבום וכיון דסתמא קאמרי משמע אפילו היה עע " ז בשעת נישואי אחיו גם אין להקל ולחלק דאינהו מיירי בעע " ז ומקיים שאר כל המצות אבל מומרים לכל התורה כאותו שלפנינו מודו דאינו זוקק דסתם עע " ז דקאמר תלמודא היינו שהוא כופר בכל התורה מיהו מהרא " י כתב תקנה לזה מה שנהגו להתנות בשעת קידושין שלא תיזקק ליבום אם תפול לפניו ומתנה כן בתנאי כפול דהשתא כשהיבם מומר נתבטלו הקידושין למפרע והוי מתנה בעלמא ונראה דתקנה זו יש לה סמוכות מההיא דריש כתובות דתקינו רבנן לגבי גיטין דלא מהני טענת אונס משום צנועות ומשום פרוצות ופרכינן ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן אשת איש לעלמא אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות והשתא כל שכן הכא דמתנה בפירוש שלא תיזקק ליבום וכו' דפשיטא דנעקרו הקידושין למפרע כשתפול לפניו והוי מעות מתנה כדכתבו התוס' לשם להדיא וממילא יהיו כל בעילותיו בעילת זנות למפרע והא עדיפא דאין גורמין בידים אלא ממילא הוא וגם לא הוי מתנה על מ " ש בתורה הא דכתב המרדכי פרק הפועלים דאיתא בירושלמי המתנה על מ " ש בתורה תנאו בטל כמו אם מתי לא תיזקק ליבום ומייתי ליה בת " ה יש לחלק דדוקא באומר אם מתי לא תיזקק ליבום אעפ " י שכפל תנאו ה " ל מעמ " ש בתורה כיון שהוא רוצה בקידושין אלא שלא תיזקק לייבום אבל במתנה בפירוש שאם תיזקק לייבום שלא תהא מקודשת למפרע אין זה מעמ " ש בתורה כיון שאם מת בלא בנים לא היתה אשתו מעולם ולא קשיא א " כ בעילותיו למפרע הויין בעילות זנות כדאיתא להדיא פ' השולח ופ' האשה רבה דקא משני אין שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות כ " ש כשהוא מתנה בפירוש שלא תהא מקודשת אם תפול לפני יבם דלית לן למיחש לבעילת זנות כיון דבשעת ביאה לא נתכוין לזנות . שוב מצאתי תשובת מהרא " י כ " י שכתב למהר " ר יונה והר " ר ידידיה שכך נהגו בנויישטט לאחר יום הרג רב להתנות בכה " ג ותשובה אחרת השגה עליו מפרק המדיר דקדשה על תנאי וכנסה סתם וכו' דלדברי התוס' אפילו קדש וכנס על תנאי ואח " כ בעל סתם צריכה גט ולהרי " ף והרמב " ם אפי' בעל לאלתר אחולי אחליה לתנאה וצריך גט ומהרי " ח מוסיף דאפילו בעל ע " ת צריכה גט דמסתמא התנאי לא היה אלא משום כתובה אא " כ יתנה בפירוש אף לענין גט וא " כ בעינן תנאי בשעת ביאה וא " כ מסתברא נמי לפ " ז דבעינן תנאי על כל ביאה וביאה ואם לא התנה צריכה גט דאין לומר כיון שהתנה בבעילה ראשונה דליהוי בעילת זנות אם לא יתקיים התנאי גם כל בעילותיו יהיו בחזקה זו מן הסתם דאדרבה יש לנו לומר אטו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום כו' ועוד אפי' יהא מתנה כך בכל ביאה וכו' מ " מ לכתחלה אסור לעשות כן ע " כ בקיצור וכל זה יש ליישב דאין דומה תנאי זה לשאר תנאים דכיון דהעונות גרמו לגזירות שנטמעו בין העכו " ם א " כ מוטל עלינו לתקן שלא יתערבו יותר בין העכו " ם כי מי ירצה להתחתן עם זה על ספק שתתעגן כל ימיה וע " י כך ילך וישא נכרית ויטמע בין העכו " ם ולפיכך לא נקרא זה לכתחילה אלא כמו דיעבד הוא דמאחר דאחיו מומר צריכין אנו לתקן לזה שישא ישראלית וגם לא נקראו בעילותיו בעילות זנות שהרי היא אשתו ומיוחדת לו כל ימיו והויא למפרע כפלגש דשריא ולא נקרא בעילת זנות ועוד דאיהו ודאי בועל לשם נישואין אלא דאיהי רוצה בכך שלאחר מותו אם תפול לפני יבם שיהיו כל בעילותיו למפרע שלא לשם קידושין ואדעתא דהכי נתקדשה ונישאת לו אבל איהו גופיה ודאי בשעת ביאה בועל בלי תנאי שהרי הוא לא התנה עמה כלום ואינו דומה לקידש על תנאי וכו' דצריך שיתקיים התנאי בחייו ואם לא יתקיים יהיו בעילת זנות גם לשם הוא התנה עמה ובועל לשם זנות אם לא תקיים התנאי ואינו דומה להכא כל עיקר אחר שכתבתי זה ראיתי למהר " ר דוד הכהן בתשובה בית תשיעי שכתב ג " כ סברא זו דלא הויא בעילת זנות והאריך גם התיר אפילו בלא תנאי אלא שאותו נדון לא היה סתם מומר גם כתב דהרמב " ם ר " ל דוקא עע " ז לחוד ולא מומר לכל התורה אבל אין נראה כלל לחלק בכך כדכתבתי לעיל :
Even HaEzer.157.4.1 ולא ידענא למה לא תהיה אשת מומר זקוקה ליבם כתב ב " י ודאי קושטא דמילתא הכי דאשת מומר זקוקה ליבום ואפי' קידשה אחר שהמיר וכו' : ומ " ש ואפי' קידשה אחר שהמיר וכו' טעמו דלא מיבעיא קידשה קודם שהמיר דלמ " ד נישואין מפילין פשיטא דזקוקה ליבום אלא אפילו קידשה אחר שהמיר דאינה זקוקה ליבום למ " ד נישואין מפילין אפ " ה יש להחמיר כיון דלמ " ד מיתה מפלת זקוקה היא ליבום אבל לפעד " נ דאיפכא מסתברא דבקידשה אחר שהמיר ודאי דקידושיו קידושין דכיון דאין אשה מתקדשת אלא לדעתה והיא פשטה ידה וקיבלה קידושין מן המומר א " כ רצונה בכך ומקודשת דאעפ " י שחטא ישראל הוא אבל היכא דקידשה ואח " כ המיר אנן סהדי דלא קיבלה קידושין ממנו ולא נישאת לו אלא ע " ד שיחזיק בדת ישראל אבל היכא שיהפוך דתו ע " ז לא היה רצונה ולא היה דעתה שיהיו קידושין אלא המעות יהיו מתנה ונמשך שכל בעילותיו למפרע יהיו בעילות זנות וכדפי' לעיל ועי " ל טעם אחר דמומר לא נקרא בשם אחיו דהא אין מצווין להחיותו ואי נקרא אחיו קרי כאן וחי אחיך עמך ומ " ה שרי להלואתו בריבית דלגבי נשך כתיב אחוה והא דאמר אע " פ שחטא ישראל הוא היינו בדברים דלא כתיב אחוה כגון קידושין וגיטין ומטעם דילמא הרהר תשובה בלבו אבל לענין יבום לא מהני טעם זה דסוף סוף לא נקרא אחיו כיון דלאו אחיו הוא במצות וכ " כ בהגה " ת מרדכי לדעת ר " ח ואם כן טעם זה מספיק נמי להיכא דהבעל מומר . מיהו כיון דב " י כתב אוי לו למי שמיקל בזה נהגינן לאיסור אבל לקדש ולהתנות אם יש לו אח מומר כדלעיל כתב בהג " ה ש " ע בשם מהר " י ברי " ן דשרי לכתחלה וכך עשה מעשה . ונראה דה " ה מי שהיה לו אח שהלך מפניו ולא נודע ולא נשמע ממנו אם חי אם מת שיכול גם כן לקדש ולהתנות בתנאי כפול שאם ימות בלא בנים ולא יהא נודע אם האח הוא חי או מת כי יהיה בחזקת אבוד כמו עכשיו או יהא נודע שהוא מומר במקום פלוני שלא תהא מקודשת ושרי להתנות כך אפילו לכתחלה :
Even HaEzer.157.5.1 לא היה מוחזק באחין וכו' משנה בקידושין פרק האומר מי שאמר יש לי אחים אינו נאמן ומוקמינן לה התם וכן בפרק י " נ דמיירי בדלא מוחזק לן באחי ובחזקת שאינה זקוקה ליבם היא ולאו כל פמיניה דמפיק לה מחזקתו אפילו ע " א נמי אינו נאמן כנגד חזקה כמו שהביא הרא " ש ראיה לזה בתשובה הביאו ב " י .
Even HaEzer.157.6.1 היה מוחזק באחין וכו' שם בברייתא אמר בשעת קידושין אין לי אחים ובשעת מיתה אמר יש לי אחים נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור דברי רבי רבי נתן אומר אף נאמן לאסור ומוקי לה אביי בדמוחזק לן באחי ואפילו הכי סבירא ליה לרבי דנאמן להתיר ולא לאסור וסבירא ליה להרז " ה דכיון דהלכה כרבי מחבירו א " כ נקטינן דאף במוחזק באחין ואמר אין לי אחים דנאמן וס " ל להרז " ה דזו היא דעת האלפסי אבל הרא " ש ע " ש הרמב " ן כתב דלא קי " ל כשינוייא דאביי ואף רבי לא קאמר דנאמן להתיר אלא דוקא בדלא מוחזק לן באחי אבל במוחזק לן באחי אינו נאמן לסתור החזקה לגמרי והוא דעת הרי " ף ז " ל לדעתו וכן כתב הרמב " ם והסמ " ג והסמ " ק ונראה דלמה שכתב רבינו בסימן הקודם בדין האומר בשעת קידושין יש לי בנים וכו' דאינו נאמן לאוסרה והרמ " ה חולק וחולצת ה " ה כאן בלא הוחזק באחים ואמר בשעת קידושין אין לי אחים וחזר ואמר בשעת מיתה יש לי אחים דאינו נאמן לאוסרה אפילו בא אח אח " כ ואמר אחוה דמיתנא אנא פטורה לגמרי ולהרמ " ה חולצת ולא מתייבמת דכיון דחזר מדיבורו איתרע מה לי לשקר אבל אם לא היה חוזר מדיבורו נאמן במ " ש אין לי אחים ואפילו אי אתי אח ואמר אחוה דמיתנא אנא פטורה לגמרי כיון דאיכא מ " ל לשקר אבל בלא הוחזק באחי ואיהו לא אמר כלום או אפילו אמר יש לי אחים כיון דליכא מ " ל לשקר מותרת לשוק ודוקא כל זמן שלא בא אח אין חוששין לומר שמא יבא אח דהעמידנה על חזקתה אבל אם בא אחד ואמר אחוה דמיתנא אנא אפילו לא אמר יש לי אחין מ " מ איתרע לה חזקה ואזלינן בה לחומרא וחולצת ולא מתייבמת דשמא לאו אחיו הוא כיון דליכא סהדי כן נראה מפי' רש " י פרק האומר שכתב בדלא מוחזק לן באח ואמר יש לי בנים נאמן ואפילו אתא אח וכולי משמע אבל בדלא אמר יש לי בנים צריכה חליצה דהא אתא אח ואיתרע לה חזקה אבל ממ " ש הרא " ש לשם וז " ל נאמן לומר שיש לי בנים ואפילו אי אתי סהדי וכו' משמע מדבריו אבל בדלא אמר יש לי בנים אי אתי סהדי וכו' איתרע לה חזקה אבל באתא אח ואמר אחוה דמיתנא אנא לא איתרע לה חזקה ואחריו נמשך רבינו שאמר כאן בא אחד ואמר אני אחיו אינו נאמן ואפילו ע " א אינו נאמן וטעמו מפורש בתשובת הרא " ש שהביא ב " י בסימן זה . ותו משמע לע " ד מלשון רבינו ומסדורו דאפילו באומר יש לי אחין ואח " כ בא אחד ואמר אני אחיו ואפילו ע " א מעיד עליו כדבריו אינן נאמנין ובזה מתיישב הא דקשה למה לא כתב רבינו דין אמר בשעת קידושין אין לי אחי וכו' והוא דמדכתב באומר יש לי אחים אפילו שלא על ידי חזרה אינו נאמן כל שכן על ידי חזרה דאינו נאמן ואפילו אי אתא אח וכו' ואי אתו סהדי ואמרי דיש לו אח פשיטא דאסורה לשוק ואפילו אמר הבעל מתחילה אין לי אחין אינו נאמן להכחיש עדים דאפילו כנגד חזקה אינו נאמן לשיטת האלפסי והרמב " ם והרא " ש כל שכן כנגד עדים אפי' אתו עדים אחר כך ואף על גב דלהרמ " ה דפסק כרבי נתן נאמן הבעל אף לאסור אפילו על ידי חזרה ומכל שכן דנאמן בלא חזרה לא חשש רבינו לכתוב דעתו כאן כיון דבפרק יש נוחלין תנן בסתמא זה אחי אינו נאמן ובפרק האומר נמי תנן יש לי אחים אינו נאמן דלא כרבי נתן אבל באומר יש לי בנים וחזר ואמר אין לי בנים דלא תנא בה מידי חשש רבינו וכתב מחלוקת הרמ " ה דחולצת ולא מתייבמת כר " נ מטעמא דקמה לה בחזקה דמעיקרא דאין לו בנים וה " ה באומר אין לי בנים בלבד כיון דאף בלא אמירתו היא עומדת בחזקה שאין לו בנים אבל בכאן שעומדת בחזקה שאין לו אחים ואיהו אמר יש לי אחים אינו נאמן להוציאה מחזקתה ודלא כר' נתן כנלע " ד :
Even HaEzer.158.1.1 כשם שהאשה נאמנת וכו' משנה ריש פרק האשה שלום והא דכתב רבינו כשם כו' נראה דרצה לומר שהטעם שוה בשניהם דכשם דלא חיישינן בדאמר מת בעלה שתינשא דקאמרה בדדמי משום דחיישינן לקלקולא שמא יבא בעלה לאחר שניסת לשוק ותהא מקולקלת הכי נמי חיישא באומרת מת בעלה שתתייבם :
Even HaEzer.158.2.1 ומ " ש והיבם נכנס לנחלה על פיה שם מימרא דרב חסדא ריש ( דף קי " ז ) מדכתיב יקום על שם אחיו לנחלה אמר רחמנא והרי קם . ומ " ש אבל אינה נאמנת לומר מת יבמה וכולי כתב הרמב " ם בפ' ג' הואיל ואינו אלא איסור לאו שמא יהא קל בעיניה וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה וכו' ופשוט הוא לשם במשנה בסוף הפרק ותו נראה דהא אפילו המביא גט ממדינת הים כיון שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישאנה משום חשד וכדלעיל סימן י " ב כל שכן במעיד מת אחי כדי שייבם את אשתו דלא ישאנה . ומ " ש לפיכך הלכה היא ובעלה ויבמה וכו' גם זה פשוט במשנה סוף הפרק והני בין ובין לא איצטריך דפשיטא היא דאין חילוק אלא איידי דברישא תנא דאיכא לחלק וכדלעיל בסימן קנ " ו . תנא בסיפא דאין חילוק :
Even HaEzer.158.3.1 כתב הרמב " ם וכולי טעם מחלוקת זה מבואר בב " י באורך ולענין הלכה אעפ " י שהרמב " ם השוה מדותיו דכשם דע " א נאמן במיתת הבעל כך נאמן ביבמה להעיד שניתן לו בן להתירה לשוק מכל מקום הראב " ד מחלק דבניתן לו בן דלאו מילתא דעבידא לאגלויי היא אין עד אחד נאמן ואע " פ דבש " ע בסימן קנ " ו סעיף ח' וכאן ס " ג פסק כהרמב " ם בתרוייהו הנה בהגה " ה כתב דיש חולקים ואם כן היה נראה דאין להקל אמנם לפע " ד נראה דבעד אחד דמעיד במיתת הבעל דאיכא חששא דתתעגן כל ימיה דאי איפשר להשיג עדות אחר יש לסמוך על הרי " ף והרמב " ם וטובא רבוותא הסמ " ג והסמ " ק ובעל המאור והרשב " א כמ " ש ה " ה פ " ג ונ " י פרק האשה רבה ומ " ש בהגהות ש " ע ויש אומרים דאין עד אחד נאמן לומר שמת יבמה להתירה לעלמא עכ " ל . אלמא דחוששין לחומרא כהרא " ש ובנו רבינו וה " ר ירוחם ע " ש הרמ " ה נראה ודאי דלא בא הרב אלא לגלות דאיכא רבוותא דמחמירין ולכן יש ליזהר שלא להקל לכתחלה היכא דאיפשר להשיג עדות אחר על ידי טורח אבל במקום עגון ודאי דיש להתיר כהני רבוותא דמקילין שהם רוב בנין ורוב מנין וכ " פ מהר " ם פדוואה בסימן פ " ט אבל בניתן לו בן דליכא חששא דעיגון כלל כשהיבם לפנינו אפילו היה הראב " ד יחיד לא היה ראוי להקל ובתחילה להתירה לשוק בלא חליצה כ " ש דאיכא הרא " ש ובנו רבינו וה " ר ירוחם ע " ש הרמ " ה וגם הרשב " א דהכריח להקל כמ " ש ב " ה ונ " י משמו הנה בתשובה סימן אלף רפ " ב כתב למעשה יש להחמיר וחולצת ולא מתייבמת ומדברי רבינו נמי נראה דיש להחמיר בניתן לו בן מדלא הביא בסימן קנ " ו דברי הרמב " ם דמיקל גם בניתן לו בן ואע " פ שלא הביא גם דעת המחמירים יש לומר דנסמך על מ " ש כאן דיש מחמירים בע " א שמעיד במיתת הבעל דעבידא לאיגלויי כל שכן דיש להחמיר במעיד שניתן לו בן דהא הראב " ד מיקל בע " א במיתת הבעל ומחמיר בניתן לו בן ואע " פ דהראב " ד אינו מחלק בין איכא עגונה לאין בו עגונה אלא מחלק בין עבידא לגלויי ללא עבידא לאיגלויי ולדידן יש להחמיר אפי' במידי דעבידא לאיגלויי מ " מ לדידן ס " ל ה " ט דבניתן לו בן כיון שהיבמה עם היבם במדינה שיחלוץ לה אין לסמוך לכתחילה על ע " א לפוטרה כיון דליכא עיגונא וכמ " ש בהגהת ש " ע דיש חולקים וכך הורתי הלכה למעשה והארכתי בתשובה על זה עוד כתב בתשובת הרשב " א דכל שהאמינו בו ע " א אפי' עד מפי עד וכל אותן שנאמנות במת בעלה נאמנות כאן להעיד ליבמה וכך פסק מהר " ם פדוואה בסי' פ " ט והכי נקטינן :
Even HaEzer.159.1.1 אע " פ שהיבמה אסורה לזר קודם שתתייבם או שתחלוץ כלומר אבל לאחר כך מותרת לזר ולצדדין הוא דלאחר שתתייבם מותרת לזר אם מת היבם או גירשה אבל כשיחלוץ לה מותרת לזר מיד אחר החליצה ומ " ש אם קדשה זר תפסי בה קידושין וצריכה גט כתב ב " י כלומר דלא תפסי בה קידושין אלא לענין שצריכה גט אבל לא לענין שיהיו קידושין גמורין שהרי אין קידושין תופסין בה אלא מספק כדאיפסקא הלכתא כשמואל בפרק האשה רבה ( יבמות דף צ " ב ) ועיין לעיל בסימן ו' :
Even HaEzer.159.2.1 ומ " ש ואם קדשה במזיד וכו' כ " כ לשם התוספות והרא " ש ומביאו ב " י וכתב בת " ה בסימן רכ " ב על מעשה שיצא קול שמת היבם ונתקדשה לזר ואח " כ בא היבם וחלץ לה מדעתו ונישאת אח " כ למקדש ואוסרה לבעלה אפי' לדעת ר " ת וכתב עליו ב " י ואין דבריו נראים בעיני וגם בעיני יפלא הפלא ופלא להוציא אשה מבעלה בפלוגתא דרבוותא במידי דרבנן דהא פשט התוספות הוא דר " ת מפרש הסוגיא דאף בנתקדשה מזיד כיון דלא עבדא איסורא שהרי חלץ לה מקמי שנישאת למקדש שריא לאינסיבא למקדש ואף ע " פ שכתבו אח " כ וכן הורה ר " ת הלכה למעשה באשה שלא ידעה שהיה לה יבם וכו' לאו למימרא דוקא דלא ידעה אלא אפי' ידעה נמי ונתקדשה מזיד היה מתיר ר " ת לישא אותה לאחר שחלץ לה יבם אלא המעשה שהיה כך היה בלא ידעה ותו נראה דהתוס' נקטו לא ידעה לאורויי דיוקא דוקא נתקדשה אבל נישאת אפילו לא ידעה תצא דעבדא איסורא קנסינן לה והכי מוכח להדיא באשר " י דכתב תחלה דר " ת מתיר בנתקדשה ואח " כ כתב דה " ג ור " ת אוסרין מיהו דברי ר " ת עיקר וכתב אחר כך דבנתקדשה שוגג אף לה " ג שריא דלא אסרה למקדש אלא משום שלא יהא חוטא נשכר מכלל דלר " ת דשריא למקדש אפי' נתקדשה מזיד שריא ותו איכא לתמוה על מ " ש הרב דהך אתתא דהשגיחה לקול ונתקדשה חשיבא מזידה דכיון דאשכחן בדוכתא טובא דחיישינן לקלא לחומרא כדאיתא פ " ב דכתובות דאמרינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן היא ונפיק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתינן ליה וכו' וכן בסוף גיטין דאמרינן חיישינן לקלא לחומרא בקלא דלא פסיק אע " ג דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן מעתה אין לתמוה על מה שטעתה האשה וחשבה דבכל דוכתא חיישינן לקלא בין לקולא בין לחומרא ולא נקראת מזידה אלא שוגגת והכי משמע בסמוך אצל נתייבמה בטעות שעל ידי שמועה ששמעה שמת בעלה נתייבמה ותו דמה שנסמך הרב על מ " ש באשיר " י בלשון ה " ג דאם נישאת תצא מן המקדש לשון זה לא נמצא בספרי' שלנו לא בתוס' ולא באשיר " י אלא כך הוא הלשון אבל בנתקדשה תצא מן המקדש וכך הוא הנכון וא " כ משמע ודאי דלא אסרינן לה אלא שלא תינשא לכתחילה אבל אם נישאת לא תצא ותו דמה שנסמך הרב על מ " ש ה " ג דאסורה למקדש עולמית אין זה כלל הוכחה דאפשר דהכי קאמר דאע " פ דגירשה המקדש וחלץ לה אחר כך יבמה אפ " ה אסורה למקדש עולמית ור " ל דאפילו חזר המקדש וקדשה אחר שחלץ לה יבמה מוציאין אותה ממנו ובא להוציא מלב סברת הרמב " ם שכתב דאין מוציאין בזו וכמ " ש רבינו לדעת הרמב " ם דאפי' קידשה תחילה במזיד אין מוציאין ולכן כתב ה " ג אסורה עליו עולמית דכיון דקידש מזיד מוציאין אותה ממנו אפי' חלץ כה יבמה כ " ז שלא נשאת אבל בנשאת לאחר שחלץ לה יבמה הכל מודים דלא תצא דלא קאמר ה " ג ור " ח תצא בדנישאת אלא בנישאת מקמי שחלץ לה דעבדה איסורא אבל בדנישאת לאחר שחלץ לא מפקינן לה מבעלה דלא אמר אלא דתצא מן המקדש ולא תינשא לו לכתחילה אבל בדיעבד כשנשאת לא תצא כיון דלא עבדה איסורא אע " פ שנתקדשה מזיד ואין בזה מחלוקת ואצ " ל היכא דהוה קלא דלא פסיק דמת היבם דפשיטא דלא חשיבא מזידה אלא שוגגת וכ " נ ממ " ש מהרי " ו בתשובה סי' נ " ד וסי' ס " ג דבנשאת לאחר שחלץ לה יבמה אפי' נתקדשה מזיד אין מוציאין אותה מבעלה וכ " פ ב " י בש " ע בסתם דאם חזר ונשאת אחר שחלץ לה יבמה אין מוציאין אותה מידו דאלמא דאפי' קידשה מתחילה במזיד אין מוציאין כשנשאת לאחר שחלץ ומ " ש בהגהת ש " ע די " א דבקדשה מתחילה במזיד אפי' נשאת אח " כ מוציאין מידו וכתב כן לדעת ר " ת נלפע " ד דאינו כן וכ " ש מה שהביא אח " כ דעת מהרא " י ביצא קול שמת יבמה וכו' דתצא אפילו נשאת דנראה דס " ל דיש להורות כך לאיסור לא נהירא אלא כדפי' דאפילו קדשה מתחילה במזיד לא מפקינן לה כשנשאת את " כ ולא הסכים הרא " ש לסברא הראשונה לאסרה למקדש כשקידשה מתחילה במזיד אלא דוקא כשחזר וקידש לאחר שחלץ לה יבמה דאסור לו לישא אותה לכתחילה אלא צריך לחזור ולגרשה אבל אם עברה ונשאת אין מוציאין אותה מידו ודוק :
Even HaEzer.159.3.1 ואם נשאת לזר וכו' חוזר אמ " ש בתחילת הסימן אם קדשה זר וכו' מקמי שחלץ לה דאיכא חילוק בין מזיד לשוגג ובשוגג מותרת למקדש וקאמר השתא דאם נשאת לזר מקמי שחלץ לה אפי' בשוגג תצא והוא מימרא דרב גידל בפרק האשה רבה ( יבמות דף צב ):
Even HaEzer.159.4.1 ומ " ש ודינה וכו' פי' זו שנישאת מקמי שחלץ לה דקאמרינן דתצא דינה ג " כ שכל י " ג דרכים בה והולד ג " כ ממזר ואע " ג דאינו ממזר מן התורה מן היבמה שאינו בכרת אלא לאו גרידא כתבו התוס' בשם ר " י דמ " מ הוי ממזר מדרבנן משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למד " ה ולי " א והרמב " ם הא דאמרינן בגמרא אין ממזר מיבמה ר " ל אינו ממזר כלל אפילו מדרבנן אלא כשר לגמרי ועיין בב " י :
Even HaEzer.159.5.1 זינתה מותרת ליבם כתב ה " ר ירוחם דוקא אם היבם ישראל אבל אם היבם כהן אסורה לו מאחר שנבעלה לפסול לה . נתייבמה בטעות וכו' בפרק האשה רבה סוף ( יבמות דף צ " ה ) מוקי לפלוגתא דרב ושמואל כגון שקדש אחיו את האשה והלך למד " ה ושמע שמת אחיו ועמד וייבם את אשתו רב אמר הרי היא כאשת איש ניסת בע " א שאסורה לבעלה וזו נמי אסורה לראשון שהוא עכשיו יבמה דאמרי אינשי תנאה הו " ל בקידושין ולא נתקיים ומותרת לשני ועכשיו יוצאה בגט ונשאה ראשון ונמצא נושא את אשת אחיו ושמואל אמר אינה כא " א ושריא לראשון וכו' והלכה כרב באיסורי דבארוסה אסורה לחזור לבעלה אבל בנשואה מותרת לחזור לבעלה כיון דאינה צריכה גט מהשני ואע " פ דבא " א הניסת ע " פ ע " א אפי' היתה נשואה אסורה לראשון שאני התם דכיון דנישאת על פי ב " ד יאמרו העולם בודאי הראשון גירשה ונשאה השני ומש " ה צריכה גט מהשני שלא יאמרו א " א יוצאה בלא גט ומאחר שצריכה גט מן השני אסורה לחזור לראשון שלא יאמרו מחזיר גרושתו משנשאת אבל גבי יבמה ליכא למימר שאחיו גירשה והוא נשאה דכ " ע ידעי שגרושת אחיו אסורה ובודאי יאמר דבטעות יבמה ע " ש :
Even HaEzer.159.6.1 אחר מיתת הבעל וכו' פלוגתא דאמוראי ריש פרק ב' דיבמות והלכה כמ " ד יש זיקה אפילו מתה קודם שייבם ולא אמרינן דמיתה פקעה הזיקה ואפילו נפלה לפני שני אחין וכו' דהו " א כיון דלא ידיע קמיה מאן מינייהו רמיא לא דמיא ככנוסה ולא חשיב למיסר קרובות :
Even HaEzer.160.1.1 היבמה ג' חדשים הראשונים וכו' ברייתא פרק החולץ סוף ( יבמות דף מ " א ) ופי' רש " י ג' חדשים הראשונים שאינה יכולה להינשא משמת בעלה ניזונית משל בעלה וכו' כלומר דצריכה להמתין ג' חדשים דלא תתייבם תוך ג' שמא היא מעוברת ויהיה בר קיימא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא וגם לא תחלוץ דכתיב אם לא יחפוץ וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ולמסקנא אפי' שאר כל הנשים צריכות להמתין ג " ח כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני וכיון דמחמת בעלה מעוכבת מלהינשא ניזונת משל בעלה מכאן ואילך שאינה מעוכבת מחמת בעלה אינה ניזונת משל בעלה וגם משל יבם אינה ניזונית דכיון שלא כנסה לא עדיפא מארוסה שאין לה מזונות :
Even HaEzer.160.2.1 עמדה בדין וכו' פירוש תבעתו בבית דין בהגעת הזמן לייבם או לחלוץ דהיינו אחר ג " ח ונתרצה לייבם ונתאחר עד שאירעו אונס חייב במזונותיה דהו " ל לכונסה לאלתר קודם שאירע לו אונס אבל אם לא תבעתו בב " ד ואירעו אונס אפי' תבעתו בינו לבינה אינו חייב במזונותיה ונראה מדברי רבי' שהיה גורס עמדה בדין פי' תבעתו בב " ד אבל בכל הספרים גרסינן עמד בדין משמע דאפילו תבעתו בב " ד אינו חייב אא " כ שבא לפני ב " ד ועמד בדין וכך כתב הרמב " ם פ' י " ח דאישות ע " ש :
Even HaEzer.160.3.1 ומ " ש וכתב א " א הרא " ש דוקא ברח וכו' פי' אף על פי שתבעתו בתחילה לייבם או לחלוץ ונתרצה לייבם ונתאחר אינו חייב במזונות אם לא שחזרה ותבעתו בב " ד שייבם או יתן לה מזונות ופסקו ב " ד לה מזונות אם לא ייבם מיד ולפ " ז נראה ודאי דאם מתחילה תבעתו בהגעת הזמן שייבם או יחלוץ או יתן לה מזונות ונתרצה לייבם ופסקו לה ב " ד שאם לא יהא מייבם מיד שנתן לה מזונות חייב מיד במזונות ואינה צריכה לתבעו שנית :
Even HaEzer.160.4.1 והרמב " ם אינו מחלק וכו' שכתב תבעתו לדין לייבם או לחלוץ ועמד בב " ד וברח וכולי כצ " ל דתרתי בעינן דתבעתו וגם עמד בדין ופסקו לו דין שחייב לזונה מיד אם לא ייבם או יחלוץ לה מיד לאחר ג " ח כדפי' בסמוך :
Even HaEzer.160.5.1 ומעשה ידיה שלה לעולם אפי' היא ניזונית פי' לאחר ג " ח לעולם מעשה ידיה שלה דבין לא תבעתו בב " ד דאין לה מזונות ובין תבעתו ועמד בדין דיש לה מזונות מ " מ מעשה ידיה שלה לעולם דכיון דלא כנסה לא משעבדא ליה ומה שניזונת אינו אלא מתורת קנס לפי שלא פטרה כמו שפסקו לו ב " ד וכמו שפירש " י להדיא דקנסינן ליה אבל בג' חדשים הראשונים ביבמה וכן כל אלמנה דניזונת מדינא משל בעלה מתנאי ב " ד גם מעשה ידיה של יורשים דמשעבדא להו משעה שנכנס לחופה עם בעלה וכדלעיל בסימן צ " ה וכן ביבמה בג' חדשים הראשונים כמ " ש הרא " ש בתשובה ומביאו ב " י ועיין בתוס' לשם בד " ה עמד וברח :
Even HaEzer.160.6.1 נפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם מוכרת ונותנת וכו' משנה פרק החולץ ( יבמות דף לח ) ומשמע מדכתב רבינו בסתם דבין בנפלו כשהיא ארוסה ובין נפלו כשהוא נשואה מוכרת וכו' דרבה ואביי ורבא כולהו ס " ל דרישא איירי אפי' בנשואה דמוכרת ונותנת וקיים ואפילו לעולא דמוקי רישא דוקא בנפלו כשהיא ארוסה אבל נישואין לא היינו דוקא לב " ש אבל לב " ה דפליג בסיפא בדנפלו כשהיא נשואה וס " ל דנ " מ בחזקתן היינו נמי שמוכרת ונותנת וקיים :
Even HaEzer.160.7.1 ומ " ש ואפילו עשה בה מאמר ה " א התם לאוקימתא דאביי רישא דלא עבד בה מאמר קודם שנפלו לה נכסים הילכך זיקה לא מהני ולא מידי אף לב " ש ומוכרת ונותנת וקיים סיפא דעבד בה מאמר ומאמר לב " ש קני ועושה ספק נישואין וחולקין ולב " ה אפי' מאמר לא קני ומוכרת ונותנת בנ " מ וקיים ולא אשכחן מאן דפליג עליה דאפשר דעולא ורבה ורבא מודו לאביי בהא דאפי' עשה בה מאמר לב " ה לא קני מידי בנ " מ וכך כתב הר " ן ומביאו ב " י :
Even HaEzer.160.8.1 בד " א בנכסי מלוג אבל נצ " ב וכו' הקשה ב " י דמאי מלוג ומאי צאן ברזל שייך בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם וצ " ע ותימה הלא בתוספות לשם בד " ה ובית הילל מחלקין ג " כ בשומרת יבם שנפלו לה נכסים בין נ " מ לנצ " ב ורבינו לא כתב פסקיו אלא על פי מסקנת הרא " ש שהוא כמ " ש התוס' לר " ת אבל הדבר פשוט שגם בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם אפשר שהיבמה קודם שנתייבמה עשתה עם היבם מעמד באלו הנכסים שנפלו לה עתה שהשדות כך וכך יקבל עליו אחריות ויהיו נצ " ב ושדות כך וכך יהיו נ " מ ויאכל בהם פירות ואין זה דוחק כלל וכך מוכח בסוף סימן זה :
Even HaEzer.160.9.1 ואם מתה וכו' עיין בב " י מבואר טעם מחלוקת רש " י ור " ת ע " פ דברי התוספות והרא " ש ולשם מבואר דל " ק לר " ת דהכא כולהו ליורשי הבעל ולעיל בסימן צ' כתב דיחלוקו דהתם גבי נפל הבית עליו ועל אשתו אם הבעל מת תחלה חשובה האשה כאילו גבתה כתובתה אבל הכא שהיא זקוקה ליבם אין לה כלום עד אחר חליצה עכ " ל ומביאו ב " י :
Even HaEzer.160.10.1 ומ " ש וכי היכי וכו' שם בגמ' א " ל רבה לעולא אדמיפלגי בגופא ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות אלמא דחד דינא אית להו ומשמע דכל היכא דאית ליה פירות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אם מכרה מוציא היבם מיד הלקוחות דהא זכה בנכסים לאכול הפירות וכ " כ ב " י על שם הר " ן בשם הרשב " א :
Even HaEzer.160.11.1 נפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה וכו' שם אוקמה אביי רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם הלכך מודים ב " ש דמוכרת לכתחילה סיפא דנפלו לה כשהיא תחת בעלה הראשון וקסבר אביי ידו כידה פי' נשואה ידו כידה ולא יותר וכשמת ואין ליבם אלא זיקה ידו גרועה מידה ונ " מ בחזקתן לב " ה ואין ליבם בהם כלום ולב " ש נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת ידו כידה ויחלוקו ופליג עליה רבא ואמר לב " ה נמי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת ידו כידה ויחלוקו בנ " מ והלכה כרבא כדכתב הרא " ש ושכך הוא דעת האלפסי וז " ש רבינו שחציים של נ " מ הם ליבם ולפ " ז משמע דכך הם פי' דברי רבינו נפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה וכו' א " צ לומר שלא תמכור בנצ " ב בין נצ " ב שהכניסה לבעל הראשון קודם כניסה לחופה ובין נכסי צאן ברזל מאותן נכסים שנפלו לה בעודה תחת בעלה כשקבל הבעל עליהם באחריותו שהרי היבם אוכל כל פירותיה אלא אפילו נ " מ מאותן נכסים נמי לא תמכור שגם בהם יש חלק ליבם וכו' כלומר לא תמכור כולם אבל חציין ודאי יכולה למכור וכמ " ש ב " י בשם הרשב " א והר " ן אבל הב " י הבין מלשון רבינו שהיבמה אינו יכולה למכור כלל בנ " מ ותמה עליו ואין כאן קושיא ועי " ל דאפילו נאמר דדעת רבינו שלא תמכור כלל בנ " מ ודלא כהרשב " א והר " ן נמי ניחא דס " ל לרבינו דאעפ " י שחציין שלה אפ " ה לא תמכור בלא רשותו דכיון דידו כידה יש לו זכייה בכל הנכסים וצריכין לחלוק בפני ב " ד וכל זמן שלא עשו חלוקה בפני ב " ד לא תוכל למכור ואם מכרה אינה מכירה וז " ש אצ " ל שלא תמכור בנצ " ב אלא אפילו נ " מ נמי לא תמכור דמשמע הלשון דכי היכי דבנצ " ב לא תמכור כלל ואם מכרה אינה מכירה ה " נ בנ " מ כל הדין כמו בנצ " ב :
Even HaEzer.160.12.1 ומ " ש ואם מתה יחלקו בהם יורשיה ויורשי הבעל זה פשוט דכיון דבחייה אין ליבם בהם אלא חציים א " כ אף אם מתה אינן יכולין לירש אלא החציה ול " ד לנפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם דכיון דהכל מודים דבחייה מוכרת כל הנכסים ונותנת וקיים דאין ליבם בהם כלום א " כ אם מתה הכל ליורשיה וכן בנצ " ב בנכסים שנפלו בעודה תחת בעלה כיון שהבעל קבל עליו אחריות בעודה נשואה חשובים הם כנצ " ב שקיבל עליו אחריות בשעה שכנסה לחופה ואם מתה הם בחזקת יורשי הבעל ול " ד לנצ " ב שקיבל עליו היבם אחריות בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם דכתב לעיל לרש " י דזיקת נשואה עושה ספק נשואה וחולקין דשאני הכא דבאים הנצ " ב מכח ודאי נשואה שנפלו לה בעודה תחת בעלה וקיבל עליו אחריותו דאף רש " י מודה שהכל ליורשי הבעל וב " י לא נתיישב לו דברי רבינו ולפע " ד דבריו נכונים אין בהם גמגום כי כל דבריו ע " פ סוגיית הגמרא והרמב " ם כתב וכולי ולא נהירא עיין בב " י שהאריך בזה מדברי האחרונים כולם תפסו על הרמב " ם בזה :
Even HaEzer.161.1.1 מי שהיו לו נשים רבות וכו' משנה וגמרא פרק החולץ ( יבמות דף מ " ד ) וכתב ב " י דמ " ש ואינו חולץ אלא א' מהן כדי נסבא שכבר כתב שחליצתה של א' מהן פוטרת את כולן ושרי ליה מריה דא " כ מ " ש דאינו יכול לייבם אלא אחת מהן נמי כדי נסבא שכבר כתב דביאה של א' מהן פוטרת את כולן אלא צריך לפרש דלאו כדי נסבא דלעיל קאמר דפוטרת את כולן ואין צריך לייבם עוד וכאן אשמועינן דאיסורא קא עביד דבית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים והויא אשת אח שלא במקום מצוה כדאיתא התם וא " כ בחליצה נמי איסורא דאורייתא היא לחלוץ יותר מאחר כדאיתא התם בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים וכך מבואר לשם בתוספות בד " ה ונייבם לחדא דאסור ד " ת לחלוץ ב' בתים ועיין עוד בתוס' בפ " ק סוף ( דף י " ב ) בד " ה איהו כתבו כך בפי' ולפ " ז הא דכתב רבינו ואין היבם יכול לייבם אלא אחת מהם ולא חולץ אלא אחת מהן הא דכתב ואין היבם יכול חוזר גם על מ " ש ולא חולץ אלא אחת מהם דגם לחלוץ אינו יכול כלומר אינו רשאי דאיסורא דאורייתא היא דלא כמה שפי' ב " י ולא חולץ אלא אחת מהן כלומר א " צ לחלוץ אלא אחת מהן דאלמא דליכא איסורא דליתא אלא איסורא דאורייתא הוא כדפירש' ונראה דאם עבר וחלץ לב' בתים אעפ " י דשנייה מותרת לכהן כיון דלא היה צריך לחלוץ לה אפ " ה אסורה מדרבנן לינשא לכהן שמא יאמרו חלוצה מותרת לכהן כדלעיל בסוף סימן קנ " ו :
Even HaEzer.161.2.1 ומצוה על הגדול שבהם וכו' משנה וגמרא לשם ( ד " ל " ח ) ואע " ג דבמשנה תנן מצוה בגדול לייבם לא רצה לייבם מהלכין על כל האחין אין פירושו לא רצה לייבם אלא לחלוץ דהתם אין מהלכין על כל האחין אלא כיון שהגדול רוצה לחלוץ חולץ והא דאמרינן ביאת קטן עדיפא מחליצת גדול היינו דוקא כששניהם לפנינו והגדול רוצה לחלוץ והקטן רוצה לייבם אבל הכא מיירי דלא ידעינן מאי דעתיה דקטן דבתחילה חייבת היבמה לתבוע את הגדול לייבם או לחלוץ כדכתיב בקרא והיה הבכור ואז אם אינו רוצה לייבם אלא לחלוץ חולץ דעל הבכור קאמר קרא אם לא יחפוץ וגו' ואינה צריכה לילך אל הקטן ולשאול את פיו אם רוצה לייבם אלא כיון שהגדול רוצה לחלוץ חולץ וכ " כ הרמב " ם בפ " ב :
Even HaEzer.161.3.1 ומ " ש לא רצה חוזרין על כל האחין דרך גדילתן בפרק כיצד ( דף כ " ד ) תני אביי קשישא מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין אצל אחיו לא רצה חוזרין אצל גדול ופירש " י הולכין אצל קטן משמע קטן הימנו וגדול משאר אחיו אלמא מהדרינן אגדול דגדול קודם וכו' כ " כ התוספות לשם יותר בביאור והוא דעת הראב " ד בהשגות פ " ב וגורס בהך דאביי קשישא מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין אחר גדול אלמא כל הגדול מחבירו הוא קודם למצוה וכך הוא דעת הרשב " א כמ " ש ה " ה לשם משמו דלא כדעת הרמב " ם לשם דמאחר שנסתלק הגדול שוב אין דין קדימה לאחד על השאר וז " ש רבינו חוזרין על כל האחין זא " ז דרך גדילתן והכי נקטינן :
Even HaEzer.161.4.1 וכופין אותו לחלוץ ואין כופין אותו לייבם וכ " כ הרמב " ם לשם ואעפ " י דלהרמב " ם מצות יבום קודמת אפ " ה אין כופין לייבם דאין אדם דר עם נחש ב " י בשם הר " ש בן הרשב " ץ וכן אם היה גדול במדינה אחרת וכו' אע " ג דבמשנה נקט מדינת הים לאו דוקא מ " ה אלא לכל מקום רחוק קרו לה מ " ה ולפי שלא נמצא גבול לריחוק זה נקט רבינו מדינה אחרת שכל שהוא מדינה אחרת דהיינו דחלוקים בלשונם הו " ל מקום רחוק ואיכא למיחש לענין אם תמתין עליו וכ " כ נ " י שהויי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה עכ " ל וכ " כ הרמב " ם וכן אם היה הגדול במדינה האחרת דס " ל דלמדינה אחרת שהוא מקום רחוק קרי לה מ " ה וכ " כ התוס' ריש גיטין בהא דתנן המביא גט ממ " ה דפירש " י כל ח " ל דלהכי נקט ממ " ה דמשמע רחוק כמו האשה שהלך בעלה למ " ה פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למ " ה לאפוקי רקם וחגר דפליג בהו ר " ג עכ " ל לפ " ז משמע להדיא דדוקא מדינה אחרת אבל היה הגדול בעיר אחת מאותה הארץ שאינם חלוקין בלשונם שפיר יכול לתלות בגדול או תלך היא אליו ויחלוץ לה לשם ואשכחן דקרי לה מדינה אחרת בחלוקים בלשונם לעיל ריש סימן ע " ה :
Even HaEzer.161.5.1 היו לו אחים רבים וכו' משנה פרק החולץ סוף ( יבמות דף מ " ג ) ואיכא למידק דבגמ' לשם מסיק דאעפ " י דאפשר לו לפרנס את כולן דעשיה הוא עצה טובה קמ " ל דלא לייבם אלא ד' ולשאר יחלוץ אבל טפי מד' לא לייבם כי היכי דנמטייה עונה בחדש ואמאי לא כתבו רבינו כאן ולא הרמב " ם בפ " ב דיבום ויש לומר דהרמב " ם נסמך על מ " ש בפי " ד דאישות שלא ישא אדם יותר על ד' נשים דבכלל זה גם כן שלא ייבם יותר מד' גם רבינו נסמך על מ " ש דברי הרמב " ם בזה לעיל בסימן ע " ז :
Even HaEzer.162.1.1 הכונס את יבמתו נאסרות צרותיה וכו' עד אלא בעשה בפ " ק ( דף י' ) איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה פליגי בה ר " ל ור' יוחנן ר " ל אמר בין הוא בין האחין חייבין על צרתה כרת ועל החלוצה הוא אינו חייב כרת והאחין חייבין עליה כרת ור " י אמר בין הוא בין אחין אינן חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת ומפרש התם פלוגתייהו ( ובדף י " א ) איתמר הבא על יבמה ובא א' מן האחין על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכרת כריש לקיש וחד אמר בעשה כרבי יוחנן וקי " ל כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וכן כתב האלפסי והרא " ש פרק החולץ ופירש " י בעשה בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ " ל והא דקאמר איתיביה ר " י לר " ל החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחים בשלמא לדידי דאמינא חייבי לאוין נינהו וכו' היינו לומר חייבי לאוין הבאים מן העשה אבל התוספות בד " ה חד אמר בעשה הקשו על גירסת הקונטרס ושר " ת גורס חד אמר בלאו וכן פי' ר " ת וכו' וכן כתבו עוד התוס' בפרק ואלו נערות בדף ל' בד " ה אי לאפוקי אבל רבינו נמשך אחר גירסת רש " י והרי " ף והרא " ש מיהו קשה תינח בבא על יבמתו ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה דאינו אלא בעשה כדפי' אבל בחולץ לה ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה דקאי עלה בלאו דלא יבנה כיון דלא בנה שוב לא יבנה דהוי לאו גמור ואפ " ה כתב רבינו דאינו אלא בעשה וצ " ע :
Even HaEzer.162.2.1 כגון באמה ובבתה לאו דוקא דה " ה באחותה נמי אסור כיון שחלץ לה ואם לא חלץ לה היה מותר באמה ובבתה ובאחותה וכן מ " ש והיא אסורה בבנו ובאחיו היינו מפני שחלץ לה דאי לא חלץ לה היתה מותרת לבנו ולאחיו דאחיו היה מייבם אותה אבל לאביו אסורה אפי' לא חלץ לה שהרי היא כלתו אשת המת וכלשון רבי' כ " כ הרמב " ם בפ " א ה " ג כגון אם אם אמה ובת בן בנה דבהני תרתי אסור החולץ כמו בגרושתו וי " ס גורסין ובן בן בנו וקאי אחלוצה דהיא אסורה לבן בן בנו וכ " כ הרמב " ם בפ " א :
Even HaEzer.162.3.1 לפיכך מתה מותר באחותה הלשון מגומגם וב " י נדחק בפירושו ואפשר דלפי שהתוס' הקשו על פירש " י בסמוך שפירש דאפילו בנשואות לאיש נכרי אסור בצרת אחות החלוצה דסברי אינשי דחזו דאזלא אחותה עמה לבית דין דלאחותה חלץ וקנסיב צרת חלוצתו דא " כ אפילו מתה נמי ליתסר באחותה ומכח קושיא זו הסכים הרא " ש לפר " י כמו שכתב רבינו בסמוך לכן הקדים לומר לפיכך מתה מותר באחותה להוציא מפירש " י ולפ " ז יותר מתוקן היה לגרוס האי לפיכך מתה מותר באחותה בסוף פירוש ר " י :
Even HaEzer.163.1.1 המייבם זוכה בנכסי המת וכו' .
Even HaEzer.163.2.1 ומ " ש קודם שחלקו כלומר אף על פי שעדיין לא חלקו חשוב מוחזק דאם כבר חלקו נכסי המת ממש הן ולא איצטריך לאשמועי' דזכה בהן היבם דפשיטא דלא גרעי משאר נכסיו אלא מיירי קודם שחלקו דנקראו עדיין הנכסים על שם אביהם ואפי' הכי חשוב מוחזק דמיד שמת אביהם נפלו לפני בניו זכה כל אחד בחלק ירושתו אף על פי שלא חלקו והו " ל מוחזק וכן מה שאינו נוטל בשבח מיירי דוקא בשבח ששבחו קודם חלוקה דבהא לא זכה בשעה שנפלו הנכסים לפני יורשים שלא היו בעולם ולא נקרא מוחזק אבל בנכסי המת ממש זכה בין בגוף בין בשבח וה " ה דזכה בשבח ששבח חלקו בנכסי אביהם לאחר חלוקה דנכסי המת נקראו כדפרישית :
Even HaEzer.163.3.1 ייבם היבם לסוף ב' חדשים פי' דלא הגיע עדיין חדש שלישי אפילו יום אחד בחדשו לא היה ניכר עיבורה תלינן דבן שני הוא מדכתיב ויהי כמשלש חדשים וגו' דאלמא דהעובר ניכר מיד כשהגיע חדש שלישי אלא מיירי שיבמה לסוף ב' חדשים מקמי שהתחיל השלישי ומכ " ש אם יבמה בתוך חדש השני או בתוך חדש הראשון דספק הוא ואף ע " פ דבעינן צ' יום כמ " ש לקמן בריש סימן קס " ד היינו דלכתחילה אזלי' לחומרא אבל מדינא סגי ברובו של ראשון ורובו של שלישי ואמצעי שלם דהיינו ב' חדשים ויום אחד וכן היה מעשה כדאיתא בפ' החולץ ( יבמות דף מ " ג ):
Even HaEzer.163.4.1 ומ " ש אם אבי המת קיים וכו' כך כתב הרא " ש לחלק בכך וכתב טעמו ומביאו ב " י . ומ " ש אם מת ספק קודם חלוקה וכו' כ " כ הרא " ש וטעמו דלאחר חלוקה חשובים הנכסים שהגיעו לחלק הספק מן המת כשאר נכסי הספק ממש דחולקין בהן הסבא והיבם ולא יגיע לסבא אלא רביע מנכסי המת אבל כשמת הספק קודם חלוקה אז חולקין הסבא והיבם בנכסי המת בשוה ומגיע לסבא מחצה בנכסי המת וכן ליבם מחצה :
Even HaEzer.163.5.1 ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא וכו' פירש רש " י בגמרא כיון דיבם אמר את בראי דידי ולית לך ולא מידי הוי יבם ודאי יורש ויודע מכח מי הוא בא ומוחזק בנכסים וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ולא דמי לספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי המת דספק אמר אני בן המת ונכסי כולהו דידי הוא ובני יבם אמרי אחינו אתה ואין לך אלא חלק כאחד ממנו ואפ " ה לא אמרינן דהספק הוי ודאי יורש ובני יבם ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי דהתם אע " ג דספק אית ליה זכייה בנכסי ממ " נ אפ " ה לא חשיב ודאי דלא ידע מכח מי הוא בא לירש ע " כ שיטת רש " י ואכתי קשה בספק וסבא בנכסי יבם אמאי חולקין נימא נמי האב ודאי יורש והספק ספק כבר נשמר רש " י לשם מקושיא זו שכתב וז " ל וא " ל האב ודאי מוחזק דאם זה בנו אין כאן לאב כלום וכיון דאיכא ספק דילמא כולהו דהאי או כולהו דהאי חולקין עכ " ל פירוש לפי' דלא אמרינן הכא אין ספק מוציא מידי ודאי אלא דבאיכא תרתי חדא דהוא ודאי יורש לזה ויודע מכח מי הוא בא וגם מי דודאי מגיע לו עכ " פ מקצת נכסיו ממ " נ אבל אם הוא ודאי יורשו ויודע מכח מי הוא בא אלא דאיכא ספק דילמא אין מגיע לו כלום א " נ מגיע לו ודאי דאית ליה זכייה בנכסים אבל אינו טוען טענת ודאי דאינו יודע מכח מי הוא בא לירש אין זה ודאי אלא אידי ואידי ספיקא נינהו ודו " ק :
Even HaEzer.164.1.1 היבמה לא תחלוץ וכו' הכי אסיקנא פ' החולץ ( יבמות דף מ " ג ) וחומרא מדרבנן הוא דלא צריך מדינא אלא ב' חדשים ויום אחד כמ " ש בסימן קס " ג ס " ב : כתב בהגהות מרדכי סוף גיטין דבחלצה תוך ג' נחלקו בה רבותינו אם חליצה פסולה היא וצריכה לחזור על כל האחין או יחלוץ לה החולץ פעם שנית ולא תחזור על האחין משמע דאפי' למ " ד א " צ לחזור על כל האחין מ " מ החולץ צריך שיחלוץ לה פעם שנית לאחר ג' ותימה על מ " ש הרמב " ם בפ " א ורבינו דאין צריך כלום אלמא דאין צריך לחלוץ לה פעם שנית וצ " ע :
Even HaEzer.164.2.1 חלצה ונמצאת מעוברת וכו' פי' ובשעת חליצה לא היה ניכר כלל עוברה ונראית חליצה מעולה ואפ " ה אם ילדה בר קיימא לא פסלה מן הכהונה ואם הפילה צריכה חליצה אחרת ומ " ש שאם הפילה צריכה חליצה אחרת כ " כ הרמב " ם ספ " א וכתב ה " ה לשם דאסור בקרבותו בחליצה זו אע " פ שאינה פוטרת ואף רבינו סבר כן וקצר בלשונו כמנהגו הטוב עכ " ל
Even HaEzer.164.3.1 ומ " ש לפיכך הכונס או חולץ ליבמתו תוך ג' חדשים ונמצאת מעוברת ולה צרה וכו' והולד אינו פוטר וכו' ריש פ' החולץ ריש ( יבמות דף ל " ו ) אסיקנא דברייתא הכי קתני הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת ה " ז לא תינשא צרתה שמא לא יהא ולד בן קיימא וחליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה וא " ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם :
Even HaEzer.164.4.1 הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותה ממנו ואם הפילה יחזור ויקיים משנה וגמ' ר " פ החולץ ובנ " י לשם כתוב שהקשו למה לא קנסו חכמים שיוציא בגט ( ובחליצה ) כי היכי דקנסו בנשא מעוברת חבירו כדלעיל בסימן י " ג ותירצו דכיון שלא הוכר עוברה וסבור היה לעשות מצוה לא רצו לקונסו ומיהו אם הוכר עוברה כתבו הריטב " א ורבותיו ז " ל דבהא ודאי קנסינן ליה להוציא בחליצה ( ובגט ) ואף ע " פ שאין הולד של קיימא עכ " ל מיהו לפי מ " ש הרא " ש בהא דיוציא מעוברת חבירו שהוא כדי שלא יבא עליה א " כ הכא דאיסורא דאורייתא קעביד אם יבא עליה ל " ח שיבא עליה ולא בעיא גיטא אלא הפרשה בעלמא כמ " ש הרא " ש לשם ר " פ החולץ ( סוף דף קל " ג ) ול " ק מידי מיהו נראה דבהוכר עוברה וכנסה מודה גם הרא " ש דלא סגי בהפרשה אלא צריך שיוציא בגט ובחליצה כיון דהוכר עוברה וכנסה א " כ אינו חושש לאיסור דאורייתא ויבא עליה והכי נקטינן דבהוכר עוברה וכנסה דאסור לקיימה אלא יוציא לכל הדיעות ודו " ק :
Even HaEzer.164.5.1 והרמ " ה כתב כיון דספק הוא אין מוציאין ממנו פי' כיון דפליגי בה רשב " ג ורבנן דלרשב " ג לא שהה ספיקא הוא אי הוו בר קיימא ולרבנן ולד מעליא הוא ולא איפסיקא הילכתא מצי אמר קים לי כרשב " ג ואין מוציאין ממנו ובסמוך נמי היכא דילדה ולא שהה ונתייבמה אח " כ אין מוציאין מה " ט דמצי אמר קים לי כרשב " ג ורבינו ס " ל דכיון דגבי כהן אין מוציאין אלמא דסמכינן אדרבנן שהם רבים ודבריהם עיקר ולכן השיג על הרמ " ה בסמוך ואינה השגה דלגבי כהן מצי אמר קים לי כרבנן ולגבי יבם מצי אמר קים לי כרשב " ג דהא לא איפסיקא הילכתא לא כמר ולא כמר ומה שלא השיג רבינו על הרמ " ה הכא בנתייבמה ונמצאת מעוברת ה " ט דכיון דבשעה שכונסה לא הוכר עוברה ואנוס היה שפיר הוא דאין מוציאין ממנו כיון דלא איפסיקא הילכתא ומצי אמר קים לי כרשב " ג אבל בכנסה לאחר שילדה ולא שהה דבמזיד עבר אדרבנן סבירא ליה לרבינו דכיון דגבי כהן סמכינן אדרבנן הכא נמי סמכינן אדרבנן ולא מצי אמר קים לי כרשב " ג ומוציאין אותה ממנו כנ " ל לפרש דעת הרמ " ה ודלא כפי' ב " י ואח " כ חזר ותמה עליו והניחו בצ " ע גם נתיישב אמאי השיג רבינו אהרמ " ה גבי ילדה ולא שהה ונתייבמה ולא השיג עליו בייבמה ונמצאת מעוברת וילדה ולא שהה וסברא זו לחלק בכך ס " ל לנ " י שהבאתי בסמוך ס " ג ע " ש :
Even HaEzer.165.1.1 רב אלפס פסק דמצות יבום קודמת בפרק החולץ ( יבמות דף ל " ט ) מייתי פלוגתא דאבא שאול ורבנן ומסקנא דגמ' דהלכה אף בזמן הזה כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה מ " מ אפי' מתכוין לשם נוי או לדבר אחר אפ " ה מצות יבום קודמת :
Even HaEzer.165.2.1 ומ " ש ורש " י כתב דמצות חליצה קודמת ומ " מ אם שניהם לפנינו וכו' רש " י לא כתב בפירוש דמצות חליצה קודמת כאבא שאול אלא דמשמע הכי מדפי' הא דאמר רב אין כופין פי' אין כופין לחלוץ אי ניחא לתרוייהו לייבומי אבל אם האשה אינה רוצה בייבום מטעינן ליה ואם לא מצינן לאטעויי כפינן ליה לחלוץ אלמא דמצות חליצה קודמת וכך מבואר ממ " ש הרא " ש וז " ל וג " ז קשה לפירש " י שפירש אע " פ שמצות חליצה קודמת אין כופין אותו לחלוץ דסוגיא דתלמודא דהתם ( פ' מ " ח ) מוכחא דלמ " ד מצות חליצה קודמת כופין אותו לחלוץ ור " ת מפרש ( דרב דאמר אין כופין ) דקאי ארישא וכו' עד אע " פ שמצות יבום קודמת אין כופין אותו לקיים עיקר המצוה ובאותן שודאי הוא שמתכוונים לשם מצוה מניחין אותן לייבם אבל לאחרונים אין מניחין אותן לייבם אלא אדרבה כופין אותן לחלוץ דעכשיו מ " ח קודמת עכ " ל ודברים אלו צריכין ביאור דמ " ש וגם זה קשה לפירש " י וכו' ר " ל דמה שפירש " י היכא דשניהם רוצים בייבום אין כופין אותן בשום דבר אף במילי כדי שיחלוץ לה אלא מניחים אותם לייבם דאין לנו לחוש דמתכוונים שלא לשם מצוה והא ליתא דסוגיא דתלמודא מוכחא דכופין אותו במילי כיון דמצות חליצה קודמת וכן מ " ש אח " כ בדברי ר " ת אבל לאחריני אין מניחין אותם לייבם ר " ל דמרחיקין אותם וכופין אותם במילי שיחלוץ לה דכיון שאינו ידוע שמכוונים לשם מצוה מחזקינן אותם במן הסתם באינן מתכוונין לשם מצוה וכאבא שאול ואמאי דקאמר עוד אלא אדרבא כופין אותו לחלוץ ה " ק דלפעמים כופין אותו אף בשוטים לחלוץ כגון דידוע שאינן מתכוונים לשם מצוה :
Even HaEzer.165.3.1 ומ " ש רבינו ע " ש ר " ת בידוע שמכוין לשם מצוה והיא ממאנת וכו' רצונו לומר אם יש לה טענה דכופין אותן בשוטים להוציא כופין אותו נמי בשוטים לחלוץ ואם אין לה טענה אע " ג דידוע שמכוין לשם מצוה אין כופין אותה בשוטים ליבום דפשיטא דאף עכשיו בזמן הזה לאבא שאול היכא דידוע שמכוין לשם מצוה ה " ל כמשנה ראשונה דאין כופין ליבום שהיא עיקר המצות לפי פר " ת וכמ " ש התוס' בפרק אע " פ ( כתובות דף ס " ד ) בסוף ד " ה מאי שנא מיהו במילי ודאי כופין כיון דידוע דנתכוין לשם מצוה וכדאתקין רב יהודה אי צבית לייבומי וכו' והשתא מדיוקא משמע דהיכא דידוע דאינו מכוון לשם מצוה לאבא שאול דקי " ל כמותו וקאמר כאילו פגע בערוה וקרוב להיות ממזר ודאי דכופין אותו בשוטים לחלוץ וכדפירש' דלזה נתכוין ר " ת במ " ש אין מניחין אותה לייבם אלא אדרבה כופין אותו לחלוץ ועוד דהלא אפי' כשהיא תובעת אותו לפוטרה והוא אינו חפץ לא לייבם ולא לחלוץ כופין אותו בשוטים לחלוץ כל שכן היכא דידוע שאינו מכוין לשם מצוה דפוגע בערוה והיה לו לרבינו לפרש זה ולבארו אלא שקיצר ותו דמתוך תשובת הרא " ש וספר המצות שהביא רבינו בסמוך דכופין בשוטים לחלוץ לה כשהוא נער ובער או יש לו אשה ורוצה בייבום ואין זה אלא לפי דבידוע הוא שאינו מכוין לשם מצוה אלא לשם ממון הארכתי בכל זה לפי שהב " י כתב וז " ל דמאי דמשמע מדברי רבינו כאן ולקמן בסי' זה דלר " ת כופין כשאינו מכוין לשם מצוה כפיית מילי הוא עכ " ל דמשמע מלשונו אפי' ידוע שאינו מכוין לשם מצוה והא ליתא דבידוע שאינו מכוין לשם מצוה כופין בשוטים כדפי' וכמ " ש ב " י גופיה בד " ה מצאתי כתוב והכי נקטינן מיהו אעפ " י דמדינא הכי הוא לר " ת והרא " ש וגם רש " י וההולכים בשיטתן מודים בהא מ " מ אין לכוף כלל לחלוץ אפילו בידוע שאינו מכוין לשם מצוה דדילמא הלכה כרבנן דמצות יבום קודמת ואפילו ידוע דאינו מכוין לשם מצוה דיבמה יבא עליה כתיב מ " מ וכרבנן ואסור לכופו לחלוץ הילכך נהגינן לפשר ביניהם כדי שיחלוץ ברצון ואע " פ שנתקשר בק " ס ובחרם קודם החופה לחלוץ לה בחנם ובשעת חליצה אינו רוצה לחלוץ אלא תבעה להתייבם אין כופין אותו לחלוץ משום דאם מצות יבום קודם ה " ל מתנה על מ " ש בתורה ויכול לחזור בו ולתבוע הייבום ועיין בתשובת מהר " ם פדו " אה סי' י " ח גם נראה דלהר " א ממי " ץ שהיה מתיר חרם דר " ג מ " ה שלא לישא ב' נשים כשהיה נשוי אשה ובא לחלוץ כדי שיהא ראוי לייבמה ומדעולה לייבום עולה נמי לחליצה דאל " כ היתה חליצה פסולה וצריכה לחזר על כל האחין לפ " ז צריך ג " כ להתיר השבועה והחרם שנתקשר בו לחלוץ לה בחנם אלא שלא נהגו כהרא " ם וע " ל בפי' סדר חליצה סמ " ו ולעיל סוף סי' א' הבאתי לההוא דהרא " ם :
Tur Even HaEzer, Vilna, 1923. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970 Licence: Public Domain. Source .