← All works

Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Orach Chayim

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 5,485 sections

1. 65.3

   ק"ש. וה"ה שאר דבר שהציבור אומרים כגון תהלה לדוד קורא עמהם שכן דרך ארץ. תניא ושל"ה:

2. 65.4

   יפסיק. וב"ח פסק דמפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע לקבל עול מלכות שמים עם הציבור. וט"ז פסק דבפסוקי דזמרה יש להפסיק אבל בברכות שלפני ק"ש אין להפסיק כלל בשביל פסוק ראשון של ק"ש אלא אז יאמר אותן התיבות בניגון כמו שהציבור אומרים ק"ש ע"ש. וכ"כ הפר"ח וכתב דמאן דפסק בברכות דק"ש לקרות פסוק ראשון מק"ש עם הציבור כסברת הב"ח ראוי לגעור בו:

3. 66.1

   בשלום. אפי' בלשון לע"ז ובכל מקום שאסור לדבר אפי' בלשון הקודש אסור. תוס' רפ"ב דברכות ומהר"ם טיקטין כ' בגליון הרי"ף בשם נמוקי מהרא"ש דוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שאם לא ישאל יבא לידי שנאה. ובבה"כ שאין אנו שואלין בשלום חלילה לשאול או להשיב לא בין הפרקים ולא בפד"ז עכ"ל ובס' החינוך פרשת ואתחנן כ' ומי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפי' בין הפרקים עמ"א. (ובס' אליהו רבה פילפול עמוק בש"ס ופוסקים):

4. 66.2

   בחכמה. ומ"א כ' דמי שגדול ממנו בחכמה הוי מפני הכבוד. ואם הקורא גדול ממנו אין מפסיק אפי' לת"ח. ומשמע בהרשב"א דמותר לכתחילה לשאול בשלום הקורא אעפ"י שיודע שיצטרך להשיבו ובת"ה סי' (קל"ה) [קל"ח] איתא דת"ח מופלג בדורו הוי בכלל מורא עיין סי' תע"ב סעיף ה'. מ"א:

5. 66.3

   מלך. אפי' מלך ישראל הוא בכלל מי שירא ממנו דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ע"ת:

6. 66.4

   הפסוק. ודוקא היכא דסליק עניינא אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא יפסיק ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק כ"מ ספ"ב מ"א וכתב ר"י חסיד דוקא שלום ולא יותר עיין ע"ת ובס"ק א':

7. 66.5

   טלית. דבציצית אינו חובת גברא שאם אין לו טלית פטור מציצית ויוכל לקרות ק"ש בלא ציצית ודאי הוי הפסקה (ועיין במ"א ובספר אליהו רבה):

8. 66.6

   הפסוק. דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב"ו ק"ו מפני כבוד הקב"ה. ומה"ט נ"ל אם שמע קול רעמים יפסיק ויברך. מ"א:

9. 66.7

   בלבד. פי' מודים אנחנו לך בלבד. ובברכו אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד ואמן יש"ר עד יתברך. וישתוק וישמע עד אמן שאחר יתברך ויענה אמן. ומתתקבל ואילך לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג. ועל ברכת התורה עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד וגם אמן. ובקדושה יאמר רק קדוש וברוך ולא ימלוך ל"ח. ובהגהת י"נ משמע שעונין גם ימלוך שזה שייך לקדושה. אבל בתוספתא פ"ק דברכות משמע כדברי. ל"ח מ"א:

10. 66.8

    הקדוש. משום דהוא סיום ג' ראשונות ושומע תפלה הוי סיום אמצעית. והא דלא חשיב אמן של ברכת שים שלום. לפי שזה אף היחיד עונה אחר סיום י"ח ולפיכך אין לו להפסיק בשבילו מאחר שיכול לאומרו ביחיד ב"י בשם מהרי"א: וכתוב לבוש דלדידן דקי"ל בסי' רט"ו דיחיד אינו עונה אמן אחר סיום י"ח צריך להפסיק בק"ש לענות אמן אחר שים שלום ובל"ח כ' דלא יפסיק אלא יסמוך על אמן שאומר בעושה שלום והסכים עמו המ"א ע"ש:

11. 66.9

    תחנונים. ויש ללמוד ג"כ במכ"ש דיוכל להפסיק בפסוקי דזמרה ע"ת. ונ"ל דאמנים דעלמא שאינן מהנהו דכתבינן בס"ק ז' וח' מותר לענות אם עומד בפסוקי דזמרה או בברכת ק"ש. ועיין סי' נ"א ס"ק ג' במ"א ובסי' נ"ט סעיף ד' ובהג"ה. ובסי' זה סעיף ט' ובמ"א ס"ק י"ד ודו"ק. אבל ב"ה וב"ש נ"ל דאסור לענות בפסוקי דזמרה או בברכות ק"ש עמ"א סי' קכ"ד ס"ק ט':

12. 66.10

    מפסיק. ועולה ישראל במקומו ובלבוש כ' נוהגים להפסיק ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת ומ"מ לא יקרא עם החזן כלל וכ"כ הכנה"ג שיעלה ומכ"ש שלא יפסיק לומר לחזן שיעשה מי שבירך וכתב מ"א וצ"ל דאפילו שהה כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש דזה לא הוי אונס עיין סי' ס"ה וכן הסכים הב"ח והל"ח דיעלה. וט"ז כ' דבק"ש שהיא דאורייתא לא יפסיק אבל בברכותיה שהם דרבנן יפסיק. ומינה דבפסוקי דזמרה נמי יפסיק והע"ת כתב לדברי האוסר בק"ש ה"ה דאסור בברכותיה רק בפסוקי דזמרה יש להקל. ועיין סי' קל"ה ס"ק ו' במ"א. ובכה"ג מחלק דאם קורא סתם כהן קרב א"צ להפסיק אבל אם קראוהו בשמו אפילו איכא כהנים אחרים יפסיק ע"ש ובהלק"ט ח"א סי' כ"ד מחלק באם אין שם כהן אלא הוא יעלה מפני כבוד הציבור ע"ש. והפר"ח פסק כהרשב"א דלא יעלה אפילו אם קראוהו בשמו ולא יש אחר בקהל ע"ש:

13. 66.11

    אמת. ויש ליזהר שלא להפסיק בין אמת לויציב מ"א ע"ש. ועיין תוס' י"ט פ"ב דברכות משנה ב' והפר"ח כ' על התוי"ט שכתב על המחבר מה שלא פסק כן ע"ש ולא הבנתי ולדעתי דברי התוי"ט המה ברורים וכדבריו כ' ג"כ המ"א ע"ש:

14. 66.12

    ישראל. ובתפלה יאמר גואל ישראל. כ' ט"ז שאלתי את מו"ח ז"ל ועוד הרבה גאונים על מ"ש במערבית בא"י מלך צור ישראל וגואלו שהוא נגד הש"ס פרק ע"פ דבק"ש והלל גאל ישראל וכו' ע"ש שנדחק מאוד לתרצו. כ' בש"ג דאין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו מפני היראה:

15. 66.13

    אמן. המדקדקים ממתינים בצור ישראל כדי לענות אמן ובסעיף ט' משמע שיש להמתין בשירה חדשה וכתב המ"א ונ"ל דאם ירצה יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ ואז אינו מחויב לענות אמן. עיין סי' נ"ט ס"ד והרא"ם ח"א סי' ו' הכריע שאין לענות אמן אחר גאל ישראל אפי' אחר הש"ץ עיין ע"ת:

16. 66.14

    תפילין. והיה מתירא שיעבור זמן ק"ש וקרא. וה"ה אם מתירא שיעבור זמן תפלה מתפלל בלא תפילין וכשיבאו אחר כך לידו יניחם באמצע היום או במנחה ויאמר איזה מזמור עי' ס"ס למ"ד. צ"ע מי שאין לו תפילין אם טוב יותר להתפלל עם הציבור בלא תפילין או מוטב שיתעכב אחר תפלת הציבור להשאיל תפילין מחבירו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין פסק המ"א דמוטב שיתעכב אחר תפלת הציבור וישאול תפילין כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין ע"ש:

17. 66.15

    עליהם. והפר"ח חולק וס"ל דכיון דשרי להניח תפילין בין גאולה לתפלה יוכל לברך ג"כ ולא מיקרי הפסק ע"ש. ובספר אבן העוזר פסק ג"כ דיכול לברך על תפילין לאחר גאל ישראל ע"ש. ובנזדמן לו הטלית פסק שאסור להתעטף בו כלל עד אחר תפלת י"ח. אבל היכא דמתבייש לישב בלא טלית מוטב להתעטף בין הפרקים ויברך עליו ע"ש. עוד פסק דמותר לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה ואסור להמתין בשירה חדשה ע"ש:

18. 66.16

    כתקנה. אבל ידי ק"ש יצא:

19. 66.17

    ונכון. ומ"א כ' דברוקח משמע דמי שאין לו פנאי יקרא ק"ש לבדה בלא ברכות ואח"כ כשיהיה לו פנאי יקרא הברכות עם ק"ש ויתפלל וכ"ה לעיל ס"ס מ"ו ע"ש:

20. 67.1

    ולאחריה. ואע"ג דפסוק ראשון לבד הוא מדאורייתא והשאר הוא דרבנן וכ"ש הברכות וספק דרבנן אינו חוזר י"ל כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותיה. אם לא מפני ביטול תורה די בפסוק ראשון כ"מ וע"ל סי' ס"ג ס"ק ו' ומשמע בל"ח סי' מ' דאם יודע שאמר פסוק ראשון וספק אם קרא השאר אין צריך לחזור ולקרות. מיהו בסי' ס"ד סעיף ג' ד' משמע שצריך לחזור ונ"ל דמעיקרא כן תיקנו שיחזור. ואם מסופק לו אם אמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב צריך להחזיר לכ"ע דיציאת מצרים חייבים להזכיר מדאורייתא ומשמע בתוס' דברכות דף (כ"ה) [כ"א] ע"א ד"ה ספק וכו' דאומר אמת ויציב שנית ע"ש. ובדף כ' ע"ב תוס' ד"ה בעל קרי וכו' דמשמע דמוטב שיאמר ק"ש שנית דאית בה תרתי קבלת מצוה ויציאת מצרים ע"ש. ולפי' הר"ש משמע שיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב שכולם חדא מילתא היא. אבל אם ברור לו שאמר פרשת ציצית רק שהוא מסופק אם אמר אמת ויציב לא יחזיר דכיון שאמר פרשת ציצית אז אמת ויציב מדרבנן שכבר נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית. ואיתא בש"ס דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא. וכ' המ"א ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא ע"ש ועי' ט"ז ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. ומ"ש הט"ז כמו בהפרשת דמאי ע"ש. הוא נגד המשנה במסכת דמאי פרק א' משנה ד' ומפרישין אותו ערום וכו' ע"ש. ואולי שט"ס הוא בדברי ט"ז. (ואם מסופק שקרא ק"ש ויודע שאמר אמת ויציב כתבו תוס' דאינו חוזר אפי' כשיודע שהרהר אמת אינו חוזר כ"כ בתשובת בית יעקב סי' קל"ח):

21. 68.1

    דמי. אמנם בשעה שהחזן אומר קדיש אסור להרהר בספר שצריך הרבה לכוין בעניית הקדיש. פר"ח:

22. 68.2

    מהצבור. והאר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקליר שנתקנו ע"ד האמת: וכן לא היה אומר יגדל אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד שנים עשר שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בש"ס הוא שוה לכל הכוונות. ובשל"ה האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה וכו' ליהטה אש סביבותיו ע"ש. כ' הר"מ מינץ סי' פ"ז שמנהגו לומר הפיוט ואח"כ מתחיל בברכת יוצר אור שלא להפסיק באמצע הברכה. ואם מתפלל ביחיד לא יאמר שום פיוט באמצע הברכה עכ"ל וכתב המ"א מיהו בס"ס נ"ד כ' הרמ"א דאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר. אבל כשאומר באמצע הברכה הוי מעין הברכה. מיהו בפסח שהחזנים מאריכים הרבה בנגונים מוטב לומר הפיוט קודם שיתחיל בברכה דהרוב הוי שלא מעין הברכה. ואם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים ע"ש:

23. 69.1

    ברוך ה' וכו'. ואם לא שמע ברכו רק שמע הקהל עונים עונה אמן ע"ל סי' נ"ז ס"ק א':

24. 69.2

    שמע. ואם שמע מהקורא בתורה דיו ואין חוזרין בשבילו עמ"א. וה"ה שמתפללין כל התפלה בשביל אחד שלא התפלל. ב"י ד"מ. וכ' המ"א מיהו נ"ל דאם אין שם י' שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש רק יתחיל מיד בקול רם דהא עיקר הכוונה משום קדושה: (וכתב מ"א בסי' (ע"ד) [נ"ד] שאם פורסין אחר קדיש בתרא יאמר מקצת פסוקים קודם פריסת שמע שלעולם אין אומרים קדיש אלא אחר פסקים או אחר תפלת י"ח):

25. 69.3

    ויעבור. ועכשיו נוהגין שהאבלים פורסים על שמע אפילו שמע ויש אחד שלא שמע ואינו נכון. מ"א:

26. 69.4

    תחלה. שישלים תפילתו ר"ל דכ"ש הוא דלא יפסיק הפורס והעובר לפני התיבה אם לא התפלל תחלה אע"פ שיצטרך לקרות אח"כ ק"ש ולא יסמוך גאולה לתפלה והמ"א כ' דלכתחילה לא יעשה כן אלא יתפלל כסדר ויסמוך גאולה לתפלה ואח"כ יפרוס שמע:

27. 69.5

    אור. אם לא התחיל חוזר ואומר ברכו לאותם שבאו לבה"כ. ב"י לבוש:

28. 69.6

    להפסיק. בין גאולה לתפלה דבלא"ה מפסיקים בפסוקים אבל באמצע ברכות לא יפסיק. מ"א:

29. 69.7

    הראשון. אפי' חזן הראשון. לבוש. כ' במשפטי שמואל שאם הראשונים הוציאו ס"ת וקראו בה אין לשניים להוציא ס"ת פעם אחרת ולקרות בה:

30. 70.1

    מק"ש. ופטורות ג"כ מברכת ק"ש דיש להם ג"כ זמן קבוע אבל אמת ויציב מחוייבות לאמרם דזכירת יציאת מצרים דאורייתא וא"כ צריכים לסמוך גאולה לתפלה דבתפלה חייבים כדלקמן סי' ק"ו סעיף ב'. מ"א:

31. 70.2

    שמים. משמע מצד הדין פטורין. והב"ח פסק דחייבים מדינא לקבל עול מלכות שמים בפסוק א' ע"ש והע"ת והיד אהרן חלקו עליו ע"ש:

32. 70.3

    ג' ימים. עיין תוספות יום טוב פ"ד דפסחים משנה ה' וביד אהרן:

33. 70.4

    קורא. ר"ל קורא ומתפלל ואם אינו קורא מיחזי כיוהרא. ע"ש:

34. 70.5

    רבים. כ' בכ"מ בשם הר"מ דדוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עמהם לש"ש ומיהו השתא נמי אם עוסקים אפי' בהצלת ממונם ואין מי שישתדל אלא הוא אינו פוסק דעוסק במצוה הוא עכ"ל:

35. 70.6

    עסקיהם. ועכ"פ יקרא פסוק ראשון ובשכמל"ו אם אפשר. ואם פטור מלקרות וקורא נקרא הדיוט ל"ח. ובד"מ משמע דאם מתכוין כקורא בתורה שפיר דמי עמ"א וע"ת ויד אהרן. וכ' מ"א ונ"ל דמ"מ יאמר פרשה שיש בה יציאת מצרים אפי' עבר זמן ק"ש:

36. 70.7

    וקורא. וכתב הב"ח דהרמב"ם מיירי בהתתיל בהיתר והראב"ד איירי שהתחיל באיסור. ולא פליגי וכן יש להורות. מ"א ט"ז ופר"ח וביד אהרן:

37. 71.1

    לקוברו. כגון שמתה אחותו ויש לה בעל דהבעל חייב לטפל בקבורתה. ולאפוקי מר"ת שמתה אחותו נשואה אמו של ר"י ואכל בשר ושתה יין כיון שיש לה בעל. וחולק עליו הרא"ש. ועיין ט"ז:

38. 71.2

    ומתפלה. מיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל וכן עשה מהרי"ל. וכתב המ"א ונ"ל דקודם חצות יתפלל שחרית כמ"ש סי' פ"ט אבל ברכת השחר לא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור כמ"ש בי"ד סי' שמ"א ס"ב לענין הבדלה:

39. 71.3

    להחמיר. פי' דמיירי בשאין לו מי שיעסוק בצורך המת:

40. 71.4

    בשבילו. פי' דאפי' אם מוטל עליו לקברו רק שיש לו בני אדם אחרים שיתעסקו בשבילו ורוצה להחמיר על עצמו אין מוחין בידו זהו דעת ראבי"ה. וכתב רש"ל בתשובה סי' ע' שעכשיו לא נהגו כראבי"ה וכתב ט"ז מ"מ נ"ל דבן שהוא אונן על אביו ויש מתעסקין ילך לבה"כ ויאמר קדיש כי זה כבודו של אביו ומותר לכ"ע ע"ש. ועיין בי"ד סי' שע"ו שכתב הט"ז שם דבשבת יאמר קדיש קודם הקבורה אבל לא בחול ע"ש וצ"ל דשם מיירי בשאין לו מתעסקין. ועיין עוד שם מ"ש בסי' שמ"א סק"ב:

41. 71.5

    שמ"א. דשם פסק דאינו רשאי להחמיר וכן עיקר. ט"ז וב"ח פר"ח: (וכן כתב בספר אליהו רבה שראה כן הלכה למעשה מזקנו הגאון זצ"ל). ושגם דעת הב"י כן שאין רשאי להחמיר רק דאין בית דין מוחין כידו ע"ש:

42. 71.6

    ערב. כתב ט"ז נ"ל כיון שיש עליו חיוב בעת ההוא יש לו לקרות ק"ש של ערבית בעוד יום אע"פ שאין הקהל קורין ק"ש אלא בלילה מ"מ זה שיהיה פטור בלילה לא יבטל ממנו עול מלכות שמים כל שיוכל לקרות קודם לילה דהא בכל יום אנו קורין ק"ש של ערבית אפי' בעוד היום גדול ע"כ יכול זה לסמוך ע"ז לקרות באותו שבת קודם שיצא שבת עכ"ל. ובתשובות שבות יעקב ח"א סי' (ק') [ח'] חולק עליו וכ' דהמעיין בב"י יראה דחייב לעת ערב לא קאי רק אשאר מצות ולא אק"ש ואף אם נימא דקאי גם על ק"ש מ"מ תפלת ערבית ודאי לא יתפלל דכיון שרוצה להתפלל ערבית תפלת חול א"כ חול הוא אצלו וחל עליו אנינות ואונן פטור להתפלל ע"כ. ועיין ב"ח ובמ"א. מי שהתחיל להתפלל או לקרות שמע ונעשה אונן פתאום אי יגמור או יפסיק. פסק שבות יעקב ח"א סי' ז' דלא יפסיק אלא יגמור כיון דהא דאונן לא יקרא את שמע או יתפלל הוא רק דרבנן:

43. 71.7

    פטור. ואם אפשר לקיים את שניהם חייב לקיים את שניהם. תוספות והרא"ש ע"ת:

44. 71.8

    קורא. ואין לחלק בין אם מונח בספינה או במקום אחר משום דחיישינן לעכברים. ב"י ע"ת:

45. 71.9

    הקברות. ע"ל סי' מ"ה ס"ק א' מש"ש. ועיין מ"א סי' זה ס"ק ד':

46. 71.10

    לא יצא. אפילו היה שוגג כ"מ. והראב"ד חולק וס"ל דאין לחזור ולקרות. ופסק ע"ת לענין ברכות של קריאת שמע נקטינן כדברי המיקל דקי"ל ספק ברכות להקל. וכך פסק פר"ח דלק"ש יש לחוש לדברי הרמב"ם אבל אם בירך או התפלל אינו חוזר להתפלל ולברך דעיקר כדברי הראב"ד ע"ש. עיין ט"ז סי' זה ס"ק ה' ולעיל סי' מ"ה ס"ק א' ודו"ק:

47. 72.1

    בהם. פי' שיש חבורות מזומנים לכך. דלא כלבוש שפירש דהיינו הסמוכים למטה מג"א. וכ' ר"י אע"פ שיש לאחרונים לקרות בעוד שנושאים הראשונים אפ"ה פטורים מפני דלפעמים נמלכין ונותנין להם לשאת ולפיכך אין להם להתחיל. ע"ת:

48. 72.2

    לק"ש. משמע דאפי' סמוך לק"ש של ערבית שזמנו כל הלילה נמי אין מוציאין. והר"י כ' דאין להחמיר בק"ש של ערבית. וכ"כ המ"א דאם לא יקברוהו היום יעבור על לא תלין. אם הוא מפלג המנחה ולמעלה יקרא ק"ש ויקברנו אח"כ עסי' רל"ה. מ"א:

49. 72.3

    מפסיקין. ואפי' התחילו בתר דמטי זמן ק"ש אין מפסיקין. פר"ח:

50. 72.4

    יתחילו. ויקראו מה שיוכלו. ב"ח:

51. 72.5

    שהות. ואם לאו יקרא קריאת שמע קודם כיון שעדיין לא התחילו במצות תנחומין. מ"א:

52. 73.1

    ביניהם. ואז אפילו פניהם זה לזה מותר. ב"י:

53. 73.2

    פנים. פירוש שיחזירו שניהם אחוריהם זה לזה. כ"מ מ"א:

54. 73.3

    ובשנת י"ג. עיין מ"א:

55. 74.1

    לבו. עמ"א שהעלה דאם צואה בבית והניח ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק"ש דשדינן ראשו בתר רובו. ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לקרות דעכ"פ הצואה נגדו ע"ש. והיד אהרן כ' עליו שיש לגמגם בדין זה:

56. 74.2

    ערות חבירו. פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו:

57. 74.3

    הערוה. פי' דהמים אע"פ שהם צלולים עכ"פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה. אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם ערוה במים ע"כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו. אבל ראשו כיון שרואה למעלה מן המים שרי כמ"ש המג"א:

58. 74.4

    כיסוי. דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי. פר"ח:

59. 74.5

    בידיו. ע"ל סי' ב' ס"ק ו' מש"ש:

60. 74.6

    עכורין. ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט. מ"א:

61. 74.7

    שרי. כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה. רשב"א מ"א משמע דאם מסתכל בערוה אסור. לפ"ז צ"ל דהחמירו יותר בראיית עינים מבראיית הלב דבעינים אפי' הם למעלה מן המים אם מסתכל בערוה אסור לקרות אבל בלב אם הוא למעלה מן המים אע"פ שהמים צלולים והלב רואה את הערוה כיון שהוא למעלה מן המים והמים מפסיקין מותר לקרות. ע"ת:

62. 74.8

    כהפסקה. פי' אם עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע"ג דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף. מ"מ הפסקה מיהא הוי ב"י: ומהר"ם טיוולי חולק אי כיסוי דעדיף טפי מהפסק לא מהני משום דהלב ויד חד גופא הוא כ"ש הפסק דלא מהני מזה הטעם עצמו. וכתב הפר"ח דהכי נקטינן:

63. 74.9

    מהלב. הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הם עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר לא יראה בך ערות דבר. מש"ה אם הם עומדות ערומות צריכה שתהא יושבת כמ"ש רמ"א ע"ז. אלא שמה שכ' הרמ"א דאז אין לבן רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן. דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר. וט"ס הוא וצ"ל ואז אינו נראה ערוה שלהן. ט"ז מ"א ע"ת והב"ח חולק וס"ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי' כשיש לה מלבושים וט"ז חולק עליו ופסק להתיר כמ"ש הש"ע ע"ש. ועיין בי"ד סי' ר' (ועיין בס' אליהו רבא שמקיים הגירסא בש"ע ואז אין לבן רואה כו' דבנשים נמי שייך לבן רועה ערותן אלא דכיון שערותה למטה חשוב לבישת חלוקה הפסקה והעלה בספרו ליו"ד טעם למנהג הנשים דמברכין על הטבילה במים. משום דעל הרוב לבן חוץ למים ואכן אם הלב במים צריכה לכסות או לחבק בזרעותיה ע"ש):

64. 74.10

    בבגד. וכ' הב"י ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי בנגע בידיו אתי לידי הרהור אבל בנגיעת הכיס לית לן בה דאפילו אי הוי נוגע בידו לא אתי לידי הרהור ע"כ ומהר"ם טיוולו חולק וס"ל דכיס נמי מיקרי ערוה לענין זה ותרוויהו אסירי. עיין יד אהרן ובגינת ורדים בגן המלך סי' קכ"א:

65. 74.11

    ק"ש. לפי שאינו מדבר לפני המלך משא"כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו:

66. 75.1

    באשה. אם לבושה דק ומתחזי בשר מתוכה אסור. ה"ג מ"א:

67. 75.2

    כנגדה. הר"י מקיל דאינו אסור אלא כשמסתכל בה אבל אם בראיה בעלמא מותר עיין ב"י ולא נהירא אלא בכל ענין אסור. ב"ח וכ"ה משמעות הפוסקים. עיין ע"ת:

68. 75.3

    מטפח. ב"ח חולק וס"ל דאפילו באשה אחרת נמי אין איסור אלא דוקא בטפח אבל פחות מטפח שרי ע"ש. לכאורה לדבריו צ"ע מ"ש הש"ס בברכות דף כ"ד אמר ר"י טפח באשה ערוה למאי וכו' אלא באשתו ולק"ש ע"ש. למה לא משני בקיצור הכא לק"ש דאיירי בכל הנשים ולמה נקט באשתו ולק"ש אלא ש"מ דחילוק יש וק"ל. אם שוקה מגולה אסור אפי' באשתו פחות מטפח שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים. ט"ז וכ"כ הב"ח. עיין דבר שמואל סי' רצ"ג:

69. 75.4

    אחרת. והרשב"א כ' דוקא לאנשים דאיכא משום הרהור אבל לנשים לא. ומ"מ דף כ"ו ע"א פסק כהרא"ש דאף באשה אסור לראות ערות חברתה. גם השכנה"ג הקשה על הרשב"א ע"ש. והפר"ח כתב דברי הרשב"א הוא עיקר ע"ש:

70. 75.5

    אשה. ושער של ערוה של איש יוצא דרך הבגד מותר. גמרא דף כ"ד. מ"א:

71. 75.6

    הראש. עיין בא"ע סי' כ"א ס"ק ה' מש"ש. ועמ"א:

72. 75.7

    לצמתן. ובזוהר החמיר מאוד שלא יראה שום שער האשה וכן ראוי לנהוג ועי' ביומא דף מ"ז ע"א בענין קימחית:

73. 75.8

    וכ"ש פאה נכרית כצ"ל. וה"ה אם חתכה שער של עצמה וחברה אח"כ בראשה עיין עטרת זקנים:

74. 75.9

    אשה. אפי' פנויה ובא"ע סי' כ"א משמע דקול זמר א"א לעולם אסור לשמוע אבל קול דבורה שרי. עמ"א ובב"ח וביד אהרן:

75. 75.10

    לביאה. היינו בן ט' שנים. וכתב המ"א ומ"מ לא יאחוז המוהל בערוה בשעת ברכה וקטן בעצמו יוכל לקרות אפי' הוא ערום. עמ"א:

76. 75.11

    ממנה וכו'. ב"ח פסק דוקא החזרת פנים מהני אבל עצימת עינים או לילה או סומא לא מהני ע"ש וכן הוא דעת המ"א וט"ז (ועיין בס' אליהו רבה פילפול ארוך מזה) וט"ז העלה עוד דהך החזרת פנים דהתירו הוא דוקא שהחזיר כל גופו ועומד לצד אחר ע"ש. והמחבר יד אהרן העלה כדברי ש"ע ע"ש. מותר להרהר בד"ת אע"פ שהוא מסתכל בערוה. פר"ח וכ"כ המ"א סי' פ"ה ס"ק ב':

77. 76.1

    בעששית וכו'. ואם מגיע לו ריח רע אסור ל"ח פרק מי שמתו אות קל"ב:

78. 76.2

    כנגדה. פי' ובעינן הרחקה מלפניו כמלא עיניו ומאחריו ד' אמות וב"ח פסק דכיון דצואה עוברת היא ואינו עומדת במקום אחד סגי בהרחקת ד' אמות אפי' מלפניו כמ"ש ב"י בשם מהרא"י. וט"ז העלה דאם מעביר צואה מלפניו על פני רחבו של אדם אז די בד' אמות. דקודם שמגיע לד' אמות או אחר שנתרחקה ד' אמות שרי כיון שהוא אז מצדו ואמרינן גם בסי' ע"ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד' אמות. אבל מכנגדו ממש צריך להרחיק כמלא עיניו ע"ש. וכ"כ הפר"ח דלאחריו ד"א ומלפניו מלא עיניו:

79. 76.3

    בבגדיו. ואם הוא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחו והוא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה. ב"י:

80. 76.4

    חור. ר"ל מחיצה יש בינו לבה"כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה דאלת"ה אסור לקרות כנגד בה"כ. רש"י:

81. 76.5

    מתירין. דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל אבל לא שאר איברים אפילו אינם נקיים שרי. והיש אוסרין טעמם דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעינן שיהיו כולם נקיים. וכתב המ"א משמע דאם הוא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע ע"ש ועפר"ח:

82. 76.6

    כצואה. משמע דאם הוא על בגדיו ומכוסה שרי מיהו בס"ח סי' תק"ט איתא דאפי' על בגדיו אסור. עמ"א:

83. 76.7

    טבעת. מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו. ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסרוגין הוי מן המעי ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם שותת ויורדת תדיר מאליה אז הוי מפי הטבעת ואין לו תקנה. מ"א בשם הרדב"ז וכנה"ג וע"ת:

84. 76.8

    עבה. אבל אם מים ע"ג לא מהני אא"כ הם עכורים שאין הצואה נראית מתוכם הגהת הרי"ף ול"ד לצואה בעששית דהתם כיסוי מעליא הוא:

85. 76.9

    מותר. וה"ה אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים בבית שרי ובאשפה אסור. ש"ג ריא"ז. והפר"ח חולק עליו וכתב ולא נהירא דשאני הכא דאיכא חזקה דחזקת בית שאין בה צואה אבל אי חזינן צואה דלא ידעינן. ספיקא דאורייתא הוא. והמ"א פסק דאזלינן בתר המצוי אם מצויין תינוקות יותר מכלבים אפילו בבית אסור וה"ה אפכא באשפה אם מצויין כלבים יותר תלינן בכלבים ע"ש. ולפי דברי הפר"ח נ"ל דבאשפה אפילו שיהיו הכלבים מצויין יותר דבאשפה חזקה דשכיח צואה ויש ספק אם צואת כלבים או צואת אדם תלינן להחמיר. יד אהרן. ובבאה"ט אשר לפני יש שם ערבובי דברים ע"ש:

86. 76.10

    מותר. דהיינו אם אין ריח רע באשפה כמ"ש. סי' ע"ט ס"ח:

87. 76.11

    קלוח. ושותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא. הרא"ש:

88. 76.12

    ולקרות. כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן:

89. 77.1

    אחת. ואין חילוק אם השתין הרבה או מעט כ"מ מ"א. ובתשובת חכם צבי סי' ק"ב פסק דאם המי רגלים הם פחותים מרביעית דסגי ברוב מים לבטלן וא"צ רביעית דלא אמרינן רביעית אלא להקל שאף אם המי רגלים של פעם אחד הם מרובים מרביעית סגי ברביעית לבטלן. ובש"ג בשם ריא"ז מקיל יותר ומתיר דאם המי רגלים פחות מרביעית דא"צ מים אלא כנגד המי רגלים שוה בשוה ולא בעי רוב מים וכדאי לסמוך עליו באיסור תורה כ"ש באיסור דרבנן עכ"ל ע"ש:

90. 78.1

    בבגדו. אבל אם הם מגולים צריך להסיר בגדיו אבל בתפלה שאסור לזוז ממקומו מתפלל כדרכו אפילו הם מגולין כיון דאינן אסורים רק מדרבנן. ב"י עמ"א ס"ס צ':

91. 78.2

    אמות. או ממתין עד שיבלע בקרקע כשיעור שיתבאר לקמן סי' פ"ב כצ"ל. עמ"א. מי שיש לו חולי האבן בר מינן שמטפטף תמיד מי רגלים לאונסו ואם כן לא יכול להתפלל לעולם יש להתיר לעשות לו בגד סביב אברו והבגדים העליונים יהיו נקיים ויכנס לבה"כ ויתפלל ובשעת הטפת מי רגלים יפסיק ואח"כ יתפלל ודוקא שלא הוצרך לטפטף בשעה שהתחיל להתפלל ואעפ"י שיודע שבתוך תפלתו יצטרך לטפטף. תשובת רמ"א סי' צ"ח מ"א:

92. 79.1

    בלילה. דבעינן מחניך קדוש. אבל בערוה בראיה תליא מלתא ע"ל סימן ע"ה סעיף ו' ועיין ב"ח ודו"ק:

93. 79.2

    כמלאחריו. וצדדין שלפניו כלפניו דמי. מ"א:

94. 79.3

    הצואה. משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל אע"פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולים להחזיר פניהם מיהו בסי' נ"ה ס"ק כ' י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם. וכתב ט"ז דבמי רגלים שפיר יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד"א ע"ש. ומ"א כ' דאם הוא בפסוקי דזמרה דאינו מוציא י"ח מותר לש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד"א ממקום שכלה הריח ע"ש:

95. 79.4

    י"ט. והוא דאיכא רוחב ד' טפחים על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ב"ח. וט"ז חולק עליו וכתב דאע"פ שאינו רחב ד"ט הוי שפיר הפסק ע"ש. ובספר אליהו רבה חולק על ט"ז ופסק כדעת הב"ח וכ"פ הרמב"ם ע"ש:

96. 79.5

    אחד. ר"ל בחדר אחד:

97. 79.6

    בצדה. פי' אצל הפתח:

98. 79.7

    אותה. ונ"ל דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע. מ"א:

99. 79.8

    שלה. אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה. מ"א:

100. 79.9

     ריח רע. כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח כ"מ ולהי"א בסעיף ב' שרי בכל ענין:

← Previous · Next → — showing 601–700 of 5,485

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.