Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Even HaEzer

Sefaria · Halakhah > Shulchan Arukh > Commentary > Ba'er Hetev · 2,236 sections

_.1.1
אשה. וחייב לבעול בכל עונה אפילו שהרשת את בעלה שימנע עונתה חייב לבעול בכל עונה עד שיהא לו בנים הרמב"ם פט"ו ה"א. וכן איתא לקמן סימן ע"ו ס"ו: ומשמע אחר שיהיה לו בנים מהני רשות שלה אפי' אם יוכל עוד להוליד. וצ"ע מנ"ל להרמב"ם חילוק זה דמהני מחילה שלה אחר הקיום פ"ו דהא אפי' אם קיים פו"ר מ"מ חייב לקיים לערב אל תנח ידך ב"ש ע"ש. הראנ"ח ח"ב סי' מ"ג נסתפק אי מהני דבורא בעלמא ולא מצי הדרי בה או לא ע"ש:
_.1.2
תורה. בכלל זה איתא הספקת תלמידים. ובכלל לישא אשה איתא להשיא יתומים בדמיו כמ"ש בא"ח סימן קנ"ג. ול"ד ס"ת אלא ה"ה שאר ספרים נמי אסור למכור אלא לדברים אלו כמ"ש ביו"ד סי' ר"ע וכ"כ בה"י: וכתב הח"מ דוקא משום מצות פו"ר מוכרים ס"ת אבל להשיא יתומה אין מוכרין כי היא אינה מצווה על פו"ר אלא דוקא להשיא יתום מוכרים משום פו"ר. והב"ש כתב עליו מיהו למ"ש לקמן ס"מ מוכרין ס"ת לקיים לערב אל תנח ידך י"ל להשיא יתומה נמי מוכרים ס"ת לקיים לשבת יצרה דאשה נמי מצווה על שבת. ומיהו למ"ש ס"ס י"ג בהג"ה אשה אל תשב בלא בעל משום חשד. והוא מהרמב"ם פט"ו מה"א דין י"ו. משמע דאינה מצווה על שבת. ועיין תשובת רד"ך שכתב דהאשה מצווה על שבת. ולכאורה קשה דאם י"ל דמוכרים ס"ס. בשביל להשיא יתומה כדי לקיים שבת יצרה א"כ ה"נ מוכרים ס"ת בשביל שלא יעמוד הוא בלא אשה אף בשכבר קיים פו"ר כסברת י"א שבסעי' ח' א"כ לא מוכח תוס' מידי בחגיגה דף ב' ע"ב האי עשה אלים טפי כדאמרי' במגילה מוכר אדם ס"ת וכו' ומייתי לא תהו בראה כ"א לשבת וגו' וכן בגיטין דף מ"א ע"ב דילמא להכי אתיא הגמר' הקרא דלא תהו וגו' להורות אף בשכבר קיים פ"ו וה"ה בשביל יתומה דלא שייך פו"ר מוכרים בשביל שבת יצרה. ועיין במ"א בא"ח סימן קנ"ג ס"ק ט' ע"ש. ולאחר עיון לאו קושיא הוא. דתוס' שכתבו האי עשה אלים טפי וכו' סברי באמת כדיעה א' שבסעי' ח' וכן הוא בהדיא ביבמות דף ס"א ע"ב תוס' בד"ה נפקא מינה וכו'. והב"ש דכתב דמוכרים ס"ת בשביל להשיא יתומה כדי לקיים שבת יצרה. כ"כ לפי י"א שבסעי' ח' עיין ודו"ק. ולענין אם יש חילוק בין ס"ת של יחיד או של רבים עיין בי"ד סימן ר"ע ובא"ח סימן קנ"ג:
_.1.3
בן י"ח. אע"ג דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה הבן י"ג מ"מ מצוה זו קבלו חכמינו ז"ל שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה והתחלת למוד גמרא הוא מבן ט"ו ואילך. וכתב ה"ה ריש פרק ט"ו מה"א דמצוה היא שישא בהתחלת שנת י"ח:
_.1.4
המובחר. היינו י"ג שלימות כ"מ מרמב"ם. אבל רש"י ותו' בסנהדרין דף פ"ו ע"ב ס"ל חצי שנה או שנה קודם שנעשה גדול נמי מצוה:
_.1.5
כזנות. זהו דעת הרמב"ם וטור. אבל תוס' ורא"ש ס"ל דלא הוי זנות כיון דבקדושין היא אצלו. ועיין ח"מ וב"ש. ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ה מחלק אם אביו משיאו לקטן או האב יתפוס מטלטלין לכתובה אז הוי מצוה אבל אם הוא עצמו נושא אשה הוי כזנות מטעם דא"א לכתוב כתובה דאין מעשה הקטן כלום וישרה עם אשתו בלא כתובה והוי ביאתו זנות ע"ש ועיין מה שהקשה הב"ש ס"ק ג' על הב"ח ועי' בסנהדרין דף ט"ו ע"ב ודו"ק:
_.1.6
להתאחר. ואין קצבה לדבר אפי' כל ימיו והוא שאין יצרו מתגבר עליו ב"ש:
_.1.7
לגרשה. עיין ח"מ. ואם רוצה לגרשה בזמן הזה בע"כ אחר ששהתה י"ש נראה בכה"ג לא גזר ר"ג ב"ש עיין סימן קנ"ד:
_.1.8
סריס. משמע הקפידה היא שלא היו סריסים או איילונות דאינם ראויים כלל להוליד אבל אם הם ראויים להוליד אלא נשא אשה איילונית. והיא נשואה לסריס תו אביהם פטור מפ"ו ח"מ ב"ש:
_.1.9
ונקיבה. משמע שני זכרים ומכ"ש שתי נקבות לא מהני. אבל תוס' ביבמות דף ס"ב ע"ב ס"ל דבשני זכרים הבאים מבן ובת קיים פו"ר. ובש"ג הוסיף אפילו בשתי בנות הבאים מבן ובת קיים פו"ר. ואם היה לו ב' זכרים והם הניחו זכר ונקיבה. או שהיה לו ב' זכרים וא' מהן היה לו בת לא קיים פו"ר שצריך הוא שיוליד תחלה זכר ונקיבה ואם הבן קיים והבת מתה והניחה בת קיים פו"ר ואם הבן קיים ולא הוליד עדיין והבת מתה והניחה בן לא קיים פו"ר. יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פו"ר ואם נקרא בנו לכל דבר ח"מ. וב"ש הביא ראיה דהוי בנו לכל דבר:
_.1.10
ממזר. דוקא ממזר ידוע חי. אבל ממזר אינו ידוע אז אינו חי לא קיים פ"ו:
_.1.11
ונתגייר. בתשובת מהר"י סג"ל סי' רכ"ג פסק אפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פו"ר. וכ"מ מתוספת דיבמות דף ס"ב ע"א ד"ה רי"א קיים פו"ר וכו'. וכנה"ג פסק דבנים גוים אינם עולים לו לקיום פ"ו ע"ש. ועיין מ"ש הבה"י. ועי' מ"ש התוספת בחגיגה דף ב' ע"ב ד"ה לא תהו בראה וכו' שסיימו שם ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען ע"ש. והיא נגד הסוגיא דפרק ד' מיתות דאמרי' פו"ר לישראל נאמרה ולא לבני נח ע"ש וכ"כ המרש"א והניח בצ"ע. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קל"ד נשאל עליו והשיב דתו' דחגיגה כתבו זה התירץ למ"ד בני נח מצווין אף על הסירוס כדעת ר' חדקא דאמר הכי בפ"ד מיתות. ואל תתמה ע"ז שהרי הסמ"ג פסק ג"כ הכי וכ"כ הת"ה סימן (רנ"ט) [רצ"ט] הובא דבריו בב"י ס"ס (ו') [ה']. וצריכין אנו לומר דאע"ג דפשוט להש"ס לומר דמצות פ"ו לא נאמרה לבני נח היינו שאינם מצווים בהכרח לקיים המצות דפו"ר אך הרשות בידם שלא לעסוק כלל בפ"ו אבל לסרס עצמו בענין שא"א להם לעסוק בפ"ו זה ודאי באיסורו קיים לדעת ר' חדקא וא"כ בהאי חצי עבד וחצי בן חורין דהוי כסירוס ממש שאינו יכול לישא שפחה ולא בת חורין שפיר כתבו תוס' דבענין זה אף הבני נח מצווין עכ"ל. ושמעתי לתרץ ע"פ תוס' דיבמות דס"ב ע"א ד"ה בני פ"ו וכו' וא"ת דפרק ד' מיתות משמע דב"נ לא מיפקדי אפו"ר וי"ל דהכא לאו בני חיוב בפו"ר קאמר אלא שבניהם נקראים על שמם ע"ש לפ"ז יש לפרש מה שכתב התוס' בחגיגה דפ"ו אכולהו בני נח כתיב דה"ק דבניהם יקראו על שמם ומינה דשייכי בפ"ו אע"ג דלאו בני חיובא נינהו ע"כ שמעתי ולא הבנתי דהתוספ' מסיימו אף לכנען והתם אמרינן דהכל מודים בעבד שאין לו חייס עי' ודו"ק:
_.1.12
אשה. איסור מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא ב"ש. ורמב"ן במלחמות ה' מסופק בזה:
_.1.13
בת בנים. מדרבנן הוא החיוב הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. וכתב הרמב"ן דאין כופין אותו לכ"ע דלא תקנה היא אלא כעין ישוב דרך ארץ ואין מחמירין עליו כ"כ:
_.1.14
בנים. ואם אינו מוצא שום אשה בלא מכירה צריך למכור ס"ת כדי שלא יעמוד בלא אשה והיינו דמסיים לא יעמוד בלא אשה דאל"כ הא כבר כתב לפני זה דאסור לו לעמוד בלא אשה ואף דמפשט הגמרא משמע דטעם מכירת ס"ת לישא אשה משום שבת יצרה מ"מ הרהור עבירה קשה משבת יצרה ח"מ וב"ש כתב דלדעת נ"י אין מוכרין ע"ש:
_.1.15
ס"ת. ע"ל ס"ק ב' מש"ש:
_.1.16
זו. דמשום חשש קטטה יוכל לבטל מצות לערב אל תנח ידך אבל לא לעשות עבירה כי יש לחוש פן יתגבר יצרו עליו ב"ש. ועיין ח"מ:
_.1.17
בסיפוקייהו. ואם היא מוחלת ורצונה להסתפק במועט ודאי רשות לישא אפי' אם א"א למיקם בסיפוקייהו דכתיב והחזיקו שבע נשים באיש א' ח"מ. מיהו ביבמה נראה אפי' אם היא מוחלת מ"מ מוטל על הב"ד ליתן לה עצה טובה שאל תנשא לו. ב"ש:
_.1.18
בחדש. היינו אם הוא ת"ח דעונה שלו בכל שבת. ואפילו אם יש לו כמה נשים אין מוטל עליו העונה יותר רק העונה מה שחייב כשיש לו אשה א'. ב"ש:
_.1.19
אחת. ר"ל אפי' בלא חר"ג כיון שנהגו הוי כאלו התנה כן. אלא מחמת המנהג מהני ריצוי שלה אבל משום חר"ג לא מהני ריצוי שלה ד"מ ב"ש:
_.1.20
החרים. משום קטטא תיקן ולא משום דררא דאיסורא ונ"מ בזה היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא המיקל לא הפסיד. גם עכשיו אחר אלף חמישי כבר כלה הזמן ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר לכן במקום ספיקא מעמידין על דין תורה ד"מ. כתב בהלכות קטנות סי' ל"ח דתקנת ר"ג אקרקפתא דגברי מונח אבל אשה בכל דהו ניחא לה ולכן מותרת לינשא ב' אשכנזית לספרדי א' ושכן הורה הרב אורי שרגא ע"ש:
_.1.21
לכנוס. כ"כ מהרי"ק שורש ק"א. ועיין מהרי"ק שורש ס"ג שכתב ועל ענין ארוסה שטוענת מאיס עלי וכו' להתיר לו לגרש בע"כ או לישא אחרת ע"ש וההיא תשובת מהרי"ק פסק הרמ"א כוותיה בסי' ע"ו סעי' ב' בהגה ע"ש משמע דאף בארוסה הצריך לו היתר מטעם מורדת ולא קאמר דבארוסה לא גזר ר"ג כלל. ונ"ל הא דאמרי' דבארוסה לא החרים ר"ג היינו דוקא אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור אבל אם דעתו לכנוס אותה לבסוף כל העומד לכנוס ככנוסה דמי מיד חל עליו חר"ג שלא לישא על אשתו אף כשהיא עדיין ארוס' לכן בשורש ס"ג דהוא רוצה לכנוס אותה שהיא מורדת עליו לכן חל חר"ג עליו וצריך היתר טעם מורדת. וזהו הפי' בהג"ה דכ' אהא וכן בארוסה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור שבות יעקב ח"א סימן נ"ב ובתשובת חכם צבי שאלה קכ"ד כתב דפירוש ברמ"א הוא דכתב אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור היינו שלא תטעה שאם יש לו ארוסה שרשאי לישא אחרת עליה אף שבדעתו לכנוס ארוסתו ומטעם שהשניה אינה אסורה כיון שעדיין הראשונה אינה אשתו וגם הראשונה תהא מותרת לכנוס אחר נשואי שניה שהרי בהיתר נתקדשה לו קמ"ל דאסור. ובה"י פירש הרמ"א בע"א ע"ש. ועי' ב"ש. ובגוף הדין חולק החכם צבי בתשובתו סי' קכ"ד ופסק דבארוסה נמי החרים ר"ג ע"ש: וכ"פ בתשובת מיימונית סי' ל"ד ומהר"י סג"ל סק"א אבל בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קי"ב ובח"מ סימן נ"ב פסק כמהרי"ק דבארוסה לא החרים וכ"כ מבי"ט ח"ב סימן ר"ט. ומהרשד"ם חא"ה סימן ע"ח. בן עשיר שקידש בתולה אחת שפחה עברית שבבית לפני עדים ואח"כ נתחרט וגם אביו ובני משפחתו מוחין בדבר שלא להכניסה לנשואין והבתולה אינה רוצה לקבל גיטה והוא רוצה לישא אחרת אם יש למנוע מחמת חר"ג. פסק שבות יעקב ח"ב סי' קי"ב דאין למונעו מחמת חר"ג דבארוסה לא החרים. ולפי דברי החכם צבי הנ"ל שחולק עליו ופסק דבארוסה נמי החרים ר"ג. יש למנעו: וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף נ"ט העלה דמהרי"ק איירי כשהראשון באירוסין אבל כשהראשונה בנשואין אעפ"י שהשניה היא באירוסין עובר על חר"ג דלא כהרשד"ם חא"ה סימן ע"ח דס"ל דכל שהשניה אינה בנשואין אלא באירוסין לבד לא עבר על חר"ג ע"ש: ועיין תשובת ב"י סימן י"ב מדיני גיטין ומהרי"ט חא"ה סימן ח' ומר"י הלוי סימן כ"א קטן שנפלה לו יבמה ובעודנו קטן נשתדך לבת זוגו וכעת הוא בן י"ג שנים ויום א' ולא הביא ב' שערות וזמן הנשואין הגיע ואבי הבת רוצה להשיא לו בתו כתנאי השידוכין. האם יש למנוע לישא משודכת מכח חר"ג אע"ג דכתב ביבמה לא החרים היינו ברוצה לייבם על אשתו הנשואה משא"כ ברוצה לישא על יבמתו הזקוקה פסק בחכם צבי שאלה קט"ז דמותר לישא משודכתו קודם שיחלוץ היבמה ואין בזה משום חר"ג ואפי' לרמ"א דפסק דנהג במקום מצוה ואפי' במקום יבום וצריך לחלוץ. היינו שיוכל לחלוץ אבל אונס כי הכא לא ע"ש. וע"ע סימן ק"ד:
_.1.22
שנשתטית. כתב הכל בו דאין להתיר חר"ג אלא עפ"י מאה אנשים מג' קהלות מג' ארצות ובד"מ כתב דא"צ בזה הזמן להתיר ע"י מאה אנשים כי כבר כלה הזמן חר"ג ואינו אלא מנהג שנהג להחמיר. מיהו ב"ח כתב קבלה היא מגדולי עולם שיציע הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר מאה רבנים וגם ישליש סך הכתובה ונדוניא ותוס' כתובה ביד הבית דין ואח"כ ישא אחרת: ועוד כ' בסי' קי"ט שיתן הגט ביד שליח הולכה שיהיה הגט בידו עד שתתשפה וחייב לייחד לה בית בפני עצמה וישמור אותה ממנהג הפקר וחייב ליתן לה מזונות: ודבריו שם מ"ש בשם רש"ל סותרים למ"ש בסי' זה ע"ש: ואם אין ידו משגת להשלים הכתובה כתב בתשו' צמח צדק סימן ס"ו דיש תקנה דקרובים ימכרו הכתובה לבעלה בטובת הנאה בכדי דמי' שיהיו מספיק לה הרווחים למזונותיה ולפרנסה ע"ש: ואחר שתתרפא חייב לגרשה מיד כדי שלא יהיה לו שתי נשים ב"ש:
_.1.23
להחמיר. דשם נתבאר דאין יכול לישא שתי נשים שחר"ג אין המקום גורם אלא אקרקפתא דגברי: וכתב הרש"ך ח"ב סימן ל"ז דאינו חייב לקיים חר"ג אלא כשהוא נשוי אשה מן המקום שיצא משם אבל אם לא היה נשוי אשה מן המקום שיצא משם יוכל לישא כאן במקום שאינו נוהג חר"ג שתי נשים. אבל מהריב"ל ח"ג סימן ק"ך כתב אפי' בשלא נשא במקום שנהג חר"ג אלא שנשא אשה במקום שאינו נוהג חר"ג ורצה לישא אשה על אשתו אסור הואיל והוא ממקום שנהג חר"ג וכנה"ג פסק כמהריב"ל מ"ש בהגהת ב"י סעיף ב'. ההולך ממקום שלא נהגו חר"ג למקום שנהגו חר"ג אינו יוכל לישא אשה על אשתו במקום שנהגו חר"ג. מי שעלה לא"י ולא עלתה אשתו עמו ורוצה לישא שם אשה אחרת וחושש לחר"ג שולח לה גט ע"י שליח ומשער הזמן שאיפשר שהגיע גט לידה ונושא אחרת הר"ם מטראני ח"א סימן ר"י. וכתב כנה"ג עליו ותמה אני אם הוא חושש לחר"ג לישא אשה אחרת למה לא חשש ג"כ לחר"ג שלא לגרשה בע"כ ומה תקנה מצא לו שישלח לה גט בע"כ. ויש לדחוק דבגירושין. דבשעת גירושין עובר על החרם ותו לא אבל לישא אשה אחרת כל עוד דאגידא ביה עובר על החרם ובעמוד והוצי' קאי:
_.1.24
החמישי. עיין כנה"ג:
_.1.25
מהן. פי' השניה תדחה מפני הראשונה אא"כ שהראשונה מקבלת גט ברצון עיין תשובת מהרש"ל סי' י"ד:
_.1.26
אחר. משום חר"ג. ועיין תשובת צ"צ סימן ע' דפסק שם דדוקא אם המירה ברצון אבל אם המירה באונס אין רשאי לישא אחרת ע"ש ועיין כנה"ג:
_.1.27
חשדא. כ"כ הרמב"ם פט"ו מה"א. ותימא דבפכ"א מהא"ב כתב ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס ע"ש. ויש ליישב דמ"ש הרמב"ם בה"א דלא תעמוד בלא איש הוא מצד עצה טובה דלא תחשד. ושם בהלכות א"ב ע"פ הדין דמצד הדין הרשות לאשה שלא תנשא לעולם דאפי' איסור דרבנן ליכא גבה דידה לא משום שבת יצרה ולא משום הרהור משא"כ גבי דידיה וק"ל. כנה"ג ובהרד"ך בית י"ז חדר יו"ד:
_.2.1
פיסול. היינו פסול דאסורה לו כגון חשש ממזר או חללה לכ"ג וכה"ג:
_.2.2
ממון. ה"ה הנושא בלא ממון נמי איכא עונש אלא כוונתו לדייק אם נושא אשה בשביל ממון וליכא בה פסול משפחה ליכא איסור ח"מ ב"ש:
_.2.3
ממון. אע"ג דלפני זה כתב כל שאינה פסולה עליו מותר לישא לשם ממון היינו אם נותנין לו ממון ברצון טוב אבל לעגן כלתו בשביל זה או לענין עצמו ולהמתין מלישא אשה עד שימצא אשה שתתן לו ממון אסור ועליהם נאמר כל הנושא אשה לשם ממון וכו' כלומר שהעכוב מלישא אשה בשביל חמדת ממון גורם לו להוליד בנים זרים ח"מ ב"ש ועיין בבה"י:
_.2.4
כשרות. בטור כ' בשם הרמ"ה מי שאינו משפחתו ידוע לנו לא אמרינן שהוא בחזקת כשרות לכן יש להחמיר ב"ש: וכ"כ בה"י מי שבא מארץ אחרת הן איש או אשה או בחור או בתולה או אלמן או אלמנה צריך ראיה שהוא ישראל ואף שמתנהגים כדת ישראל ומדברים בלשונינו ויודעים בכל טוב היהודים אעפ"כ צריכין ראיה וכן הוא תקנות מדינות ליטא שאין לסדר שום קידושין אא"כ שיש לו ראיה שהוא ישראל ומאיזה משפחה ע"ש: וכ"כ מהרי"ט בתשובה ח"א סימן קמ"ט ע"ש:
_.2.5
ואכזריות. דג' סימנים יש בישראל ביישנים רחמנים וגומלי חסדים. וכל שאין לו ג' סימנים אין ראוי לדבק בו ודוקא שאין לו סימן כלל אבל אם יש א' מסמנים אלו ראוי לדבק בו וגבעונים הי' ניכר בהם שאין לו שום סימן ב"ש:
_.2.6
שנים. כ"כ הרמב"ם. אבל רש"י פירש שקראו שנים שמץ פסול ולא שמעידין עדות גמור:
_.2.7
עבדות. לא כתב או עבד דעבד שנתערב בישראל הולד כשר ולהרמב"ם אף לכהונה לא פגום. ע"כ נקט עבדות כלומר דהערעור הוא שיש בהם עבדים ושפחות וכל ולד הנולד במשפחה הוא ספק עבד דשמא נולד מן השפחה ח"מ:
_.2.8
לבדוק. לפרש"י שהבאתי בסמוך ס"ק ו' דליכא עדות גמור שנתערב מממזר שפיר. אבל להרמב"ם דאיכא עדות גמור קשה למה א"צ בדיקה הלא היא מוזהר [ת] שלא תשא ממזר ע"כ יש להחמיר בשיש עדות שצריכה היא לבדוק אחריו ח"מ ב"ש:
_.2.9
ולמשפחתו. ולא אמרינן דזה השותק הוא הפסול ושאר בני המשפחה אין צריך בדיקה אלא החשש במשפחה כול' ב"ש דלא כח"מ:
_.2.10
א'. קשה אם נתערב בה למה לי דזה שותק ת"ל דצריך בדיקה כיון שנתערב בה א' מפסולים ותירץ הב"ש דנ"מ אם נתערב ספק ממזר מותר לישראל לישא אשה מן משפחה זו כמבואר לקמן ומ"מ אם שתקה מחזיקי' אוחה שהיא ממזרת. גם נ"מ אם נתערב ספק חלל או אלמנה ממשפחה זו אם נשאת לא תצא כמבואר בסעיף ה' אבל אם שותקת תצא. וב"ח וח"מ תירצו בע"א:
_.2.11
לבתה. וכ"ד האחרונים:
_.2.12
ממזר. היינו אם יש עדים אז אסור ישראל לישא מן משפחה זו אבל אם יצא קול שנתערב אין איסור ומותר לישראל לישא מן משפחה זו ב"ש ע"ש:
_.2.13
נטמעה. אפי' אם ידוע לשנים שנטמעה באיזה משפחה פסול אין ראוי לגלות ב"ש. וח"מ חוכך בזה דהאיך אין לגלות דהיום או מחר יבאו עדים ויהיו הבנים ספק ממזרים ע"ש. ודוקא ממזרים ונתינים דאין ראוים לבא בקהל ונטמעו אין מגלים אבל חללין דיש להם תקנה להתחתן בישראל מגלים ב"ש. וא"ל הא קי"ל ממזר דלא ידוע אינו חי ומבואר בספר חסידים אפי' יב"ח אינו חי וא"כ האיך אשכחן דנטמעו ממזרים: תירוץ ב"ש דאיירי במקומו היה ידוע ואז חי ואח"כ הלך למקום אחר ונושא אשה ושם א"י אם הוא ממזר:
_.2.14
הדור. ואם יקח המיוחסת יצטרך לקבל צדקה טוב שיקח אותה שאינה מיוחסת ס"ח סימן שפ"א:
_.2.15
ג"פ. צ"ע בי"ד סי' רס"ג ח"ג פסק אם אשה מלה בנה ומת מחמת מילה וגם אחותה מלה בנה ומת מחמת מילה שאר האחיות לא ימולו בניהן כו' א"כ משמע שני פעמים הוה חזקה ובהדיא משמע בגמ' דיבמות דף ס"ד דדין א' להם לענין מילה וצרעת. וע' בה"י בי"ד רס"ג מ"ש:
_.2.16
ילדה. דוקא כשאינה חפיצה בו אבל כשהיא חפיצה בו מותר ס"ח סי' שע"ה וכ"כ ח"מ:
_.3.1
הזה. אחרונים חלקו וכתבו דנאמן לקרות בתורה הואיל ואין איסור בדבר אבל לישא את כפיו דאיכא איסור עשה מדאורייתא דכתיב כה תברכו אתם תברכו ולא זרים אינו נאמן. ערש"י בכתובות ד' כ"ד ע"ב וע' בפ' כל כתבי דאמר ר"י שם מימי לא עברתי על דעת חבירי אם אומר לי עלה לדוכן וכו' כתבו שם תו' לא ידע ר"י מה איסור יש בזה ע"ש. וב"ש כתב כל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור מש"ה לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ"כ או שיעלה בתורה ממילא בא"י דנוהגים בתרומה בזמן הזה כמ"ש בי"ד סימן של"א אינו נאמן אפי' בזמן הזה ח"מ ב"ש ובה"י כתב דנאמן בזמן הזה אפי' בא"י ע"ש ויש לחקור אם נאמן ליתן לו ה' סלעים בשביל פדיון הבן. ואם אינו נאמן הואיל דאיכא איסורא דאורייתא והוא נהנה וכסברת הב"ש. א"כ קשה למה נאמן לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו בזמן הזה דליכא תרומה הא איכא חשש זה דפדיון הבן וצ"ע. כלל העולה מדינים אלו לענין יוחסין לכ"ע בעינן שני עדים כשרים. ולתרומה דרבנן די עד א' ב"ש:
_.3.2
לוקה. כיון שמחזיק את עצמו לכהן נאמן על עצמו להחמיר והוי התראת ודאי:
_.3.3
חללה. וכהן אחר שבא עליה אינה לוקה משום חללה ודאית וכן זרעה ספק חללים אבל הוא עצמו שחזר ובא עליה לוקה משום חללה לפי דבריו כמו דלוקה אותו משום גרושה:
_.3.4
הספר. דאל"כ חיישי' שמא עבד הוא והמחבר בסעי' ה' שכתב שראיתי לפ' טובל וכו' ולא כ' הוציאני מבית הס' ט"ס הוא וצ"ל הוציאני מבית הספר ב"ש ובה"י דלא כח"מ:
_.3.5
לכהונה. היינו תרומה דרבנן. והוא הדין נשיאת כפים דשוה לתרומה דרבנן. ב"ש:
_.3.6
עליו. אפי' אם ידוע דהוא אביו נאמן. ופוסקים אחרים ס"ל כשידוע שהוא אביו אינו נאמן עב"ש. מעשה בא' שהיה משמש בכהונה ט"ו שנים ושוב קידש גרושה ואמר שאינו כהן. אינו נאמן וכופין לגרש אותה הר"י הלוי סימן ל"ג חות יאיר סי' ק"י שבות יעקב סי' צ"ג בח"א ועי' בלבוש. ודין הבכורות שנפדו על ידו בודאי ואותן שהן בספק שנפדו על ידו אין צריכין לחזור ולפדות עצמם ע' בחות יאיר סי' ק"י מהרי"ט סי' קמ"ח ובמבי"ט ח"א סי' רי"ט ופרח מטה אהרן ח"א סימן נ"א ורשד"ם תא"ה סימן רל"ה ובאר שבע ד' קי"ו:
_.3.7
כהן. עיין ח"מ ב"ש:
_.3.8
עצמו. דוקא בא"י דיש שם תרומה ואין קורין אותו לתורה בלא ראיה לכן מהני אם כתב כן אבל בח"ל שעולה לתורה לכהן יש לומר שכתב כן אני פלוני כהן משום דעולה לתורה לכהן לכן אין סומכין ע"ז בא"י ח"מ ב"ש. ולמ"ש לעיל סק"א בשם בה"י נסתר דבריהם וע' בי"ד ס"א סקי"ג מש"ש בשם הפר"ח:
_.3.9
כותית. קשה דבסמוך ס"ו כתב דע"א המעיד שאביו כהן אין מעלין אותו לכהונה שמא אביו נשא חללה אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו ב' והעידו שאביו של זה כהן הרי זה בחזקת אביו א"כ אנוס זה שמעיד שא' מהם מוחזק בכהונה היינו שאבותיו היו בחזקת כהנים דאם מעיד עליו ע"כ מהיכי תיתי יש לחוש שמא בן כותית הוא וא"כ דכשם דלקמן חיישי' שמא חלל הוא ה"נ גבי עדות אנוס שמא אביו נשא חללה. ותי' הח"מ דכאן איירי לקרות בתורה דלאו איסורא היא ובסעיף ו' איירי מנשיאת כפים ואכילת תרומה דהם דבר איסור לזרים:
_.3.10
תרומה. ע"ל סק"ד מש"ש:
_.3.11
כהן. ל"ד אביו אלא אבי אביו נמי. ואם הוחזק דודו או בן לוי לכהן נסתפק מהר"מ מטראני ח"ב סי' מ' אם הוא כהן ע"ש:
_.3.12
החזקה. היינו חזקה שבניה כרוכים אחריה סומכים אפילו לענין יחוס עבי"ד סי' ע"ט ותו' קדושין ד' פ':
_.3.13
חלוצה. ואם יצא קול עליה שהיתה מזנה תחת בעלה מבואר לקמן סי' ד' סט"ו:
_.3.14
אביו. לענין תרומה דרבנן ולא לענין תרומה דאורייתא ב"ש:
_.3.15
עליהם. כגון שהיה קדושי טעות דיוצאות מראשון בלא גט וכן איירי מ"ש בסמוך הם אוננים עליו דאל"כ היכי משכחת ליה כיון ששניהם חיים א"כ ע"כ דגירשה בעלה כהן הראשון ושוב לא משכחת שתנשא לכהן השני:
_.3.16
לכהונה. כתב הח"מ נראה דה"ה להיפוך שזינתה עם כהן תוך ג"ח למיתת בעלה הכהן ג"כ הולד פסול לכהונה: והב"ש כתב עליו ואין מוכרח ע"ש. הקשה הח"מ למה לא אמרי' זיל בתר רובא ורוב בעילות תולין בבעל לו יהא זינתה תחת בעלה הולד כשר ע' ביבמות ד' ק' ע"ב אלא לאו בזנות ופרש"י התם ששניהם באו עליה בזנות משמע דוקא ששניהם בזנות אבל נשואין אחר זנות תולין בנשואין עכ"ל ר"ל דמוכח הואיל דכתב רש"י ששניהם באו עליה בזנות למה לא כתב כפשוטא דהשני נשא אחר שבא עליה הראשון בזנות אלא ודאי דרש"י סבר דמתני' לא מצי איירי מזה דא"כ תולין בודאי משני דכל בעילות תולין בבעל והוי בנו של שני לכל דבר ודלא כמהרש"א שם. כך נ"ל כוונתו של הרב ח"מ. וא"כ יתבטלו דבריו של הרב ב"ש בזה ע"ש ודו"ק. אבל עכ"פ הדין דין אמת דלא תלינן בבעל אלא היכא שזינתה תחת בעלה אז אמרי' כיון דהבעל מצוי לה בודאי רוב בעילות ממנו אבל אם זינתה קודם הנשואין יש לומר דכבר היתה מעוברת. עיין בית שמואל:
_.4.1
עולם. בפרק הערל אמר רבא לא תתחתן דכתיב בז' אומות בגיותן אבל אחר שנתגיירו שרי אלא נתינים דוד גזר עליהם. הדר אמר רבא לא תתחתן איירי בגיירותן אבל בגיותן לית בהו חתנות ופסק הרמב"ם פי"ב מהא"ב כלישנא קמא וכל ז' אומות מותר להתחתן בהם אחר שנתגיירו אלא נתינים שהם מז' אומות גזר דוד עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וליכא איסור דאורייתא. אבל אלו דחשיב אפילו נתגיירו אסורים. ואפילו ספק ממזר אסור לעולם הר"מ מטראני ח"א סי' ל"ד:
_.4.2
מאלו. כלומר על אלו אומות קודם שנתגיירו הולד כמותה כמו שהדין בכל אומות שולדה כמוה:
_.4.3
לכהונה. כמו בכל כותי הבא על בת ישראל כדלקמן סי"ט וילפינן בגמ' דיבמות דף מ"ה מק"ו דאלמנה ע"ש. אלא שהרי"ף מסופק בזה אם הם פגומים לכהונה והרמב"ם פסק בפשיטות דכשרים לכהונה ע"כ בדיעבד אין מוציאין אם נשאת לכהן. אחרונים:
_.4.4
הפסול. דקי"ל כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום:
_.4.5
לכהונה. אף ע"ג דביאתם בעבירה מ"מ הבת כשרה. ואין להקשות לפי מה שפסק המחבר כאן דגר עמוני שנשא בת ישראל דהבת כשרה אפי' לכהונה א"כ נסתר הק"ו דילפינן גוי וערל הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה מאלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום כ"ש גוי ועבד הא איכ' למיפרך גר עמוני יוכיח שפוגם בביאתו ויש עבירה בביאתו ואפ"ה בתה כשרה לכהונה כמו שהקשה תו' ביבמות ד' ע"ז ע"א ד"ה ר' יוחנן אמר כשרה וכו' והניחו בתימ' ע"ש. וא"כ למה פסק המחבר דגוי שבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה. ויש לומר דיש לנו עוד ק"ו מאלמנה לכ"ג שקדושין תופסין בנה פגום כ"ש גוי ועבד שאין קדושין תופסין שבנה פגום וע"ז ליכא פירכ' ומ"ט כתב הב"ח ול"ד לנכרי ועבד הבא על ב"י שהולד פגום משום דאין קדושין תופסין ולא כתב דק"ו הוא מאלמנה אלא ודאי דלא נעלם מעיניו קושית התוס' וכוונתו כמ"ש ע' ודו"ק דלא כב"ש וע' בחדושי בית יהודה ביבמות דף מ"ה שהקשה באמת כן שם למה יליף הגמרא דגוי ועבד דהולד פגום מק"ו דאלמנה מחמת שאין איסור' שוה בכל למה לא יליף מאלמנה מק"ו דקידושין תופסין ע"ש ומתרץ משום דבעי למימר הכל מודים ר"ל אפילו ר' יהושע אבל ר"ע פשיטא דמודה דהא לר"ע הולד ממזר מכ"ש דפגום הוי וא"כ אמטו להכי מוכרח לומר ק"ו השוה בכל ולא מתפיסת קידושין דלר"ע בחייבי לאוין נמי קידושין לא תפסי וליכא ק"ו כלל להכי אמר ק"ו לענין שוה בכל דאפילו לר"ע אתי שפיר הק"ו עכ"ל בית יהודה. א"כ לפי מה דקיי"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין א"כ שפיר מצינו למילף מק"ו דקדושין תופסין עיין ודו"ק:
_.4.6
מותרת. כלומר לאחר שנתגייר. וב"ח גורס הבת היא מצרית. לומר דהולכים אחר הפגום וח"מ כ' עליו שהוא טעות דהא בנכרית ולדה כמוה:
_.4.7
עמונית. ה"ה שאר גיורת דהא גיורת עמונית אין בה שום פגם והוי כבת ישראל והולד הולך אחר הפגום:
_.4.8
האומות. אפי' ז' אומות:
_.4.9
עומד. משום דלמצרים נתן הכתוב קצבה לשוב אחר מ' שנה וא"ל דא"כ דמצרים לא נתבלבלו האיך דרים במצרים תירץ המרדכי דאינו אסור אלא לשוב דרך א"י למצרים:
_.4.10
רבו. עיין ב"ש שהקשה למה אוקמי בש"ס כשהשיאו רבו לו אשה ולא אוקמי בנשא לפני רבו הקושיא זו הקשה ג"כ ב"י וב"ח. ולדידי לא קשיא מידי דאיכ' למימר דכי הדר מוקמינן הברייתא דכותב שטר אירוסין לשפחתו באמר צאי והתקדש בו תו לא צריכין לאוקמי כשהשיאו רבו אלא מוקמינן לה כפשטא דשמעתת' דנשא הוא בפני רבו עיין ודו"ק. וכ"כ הכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ג':
_.4.11
פגום. ר"ל דלאו פגום לכהונה קאמר דבהדיא איתא בגמרא דמנדה אין הולד פגום אלא ר"ל שהוא פגום ומקולקל ואין משפחתו מיוחס ובזה ישבתי קושית הט"ז בי"ד סימן קצ"ו ס"ק י"ב ע"ש:
_.4.12
ממזר. הדיעה קמייתא היא דעת הרמב"ם. ויש מי שאומר הוא דעת ה"ג דגזרינן שמא ע"י שם בא לכאן כעובדא דשמואל וכתב הרא"ש אנן תלינן שבא ע"י שם אע"ג דהיא אינו אומרת כן. מיהו תוס' סוף קדושין כתבו אנן לא תלינן שבא ע"י שם אא"כ היא אומרת שבא. והב"י ס"ס קע"ח הביא תשובה א' ולפי התשובה י"ל דלא פליגי הרמב"ם עם ה"ג אלא דה"ג איירי כשהבעל אינו כאן והרמב"ם איירי כשהוא בפנינו ואינו אומר שבא והמחבר נראה דסבירא ליה לדעת הרמב"ם לעולם דהולד ממזר אפי' כשהוא אינו כאן. ואם הוא כאן ואומר שלא בא אז הולד ממזר ודאי דהוא נאמן לומר שאינו בנו ואם הוא אומר שבא והי' מכחשתו כתב בח"מ דהוא אינו נאמן להכשיר את הולד וי"ל דגם הרמב"ם מודה לזה ולמעשה צ"ע ב"ש עיין ח"מ:
_.4.13
דאשתהי. מיהו תוס' בנדה דף ל"ח כתב דלא קיי"ל אשתהי:
_.4.14
כ"כ. היינו יב"ח אבל אם ילדה בחדש העשירי אף שהוא יותר מרע"א ימים אפשר דלא חיישינן אף בעידי כיעור מאחר שרגילות הוא להוליד בחדש העשירי ח"מ ב"ש. כתב מהריב"ל בח"ד סי' י"ט דאם יצא קלא דלא פסק שהיא פרוצה אם קול זה יצא אחר דאשתהי ודאי דלא אמרינן דמרעין לה לחזקה דמוכח מילתא דמשום דאשתהי מרננין אחריה אבל אם יצא קודם דאשתהי יב"ח יש להסתפק ועיין כנה"ג בהגהת הטור:
_.4.15
גורמים. מה שהקשה הב"ש מש"ס דר"ה מבשורת שרה וכו' ומה שתירץ דלהמסקנא דאמר יולדת לז' יולדת למקוטעים תו א"צ לומר דהיתה שנת מעוברת כו' ע"ש כ"כ בה"י ע"ש. ומ"ש הח"מ בס"ק י"ב דגם הששה חדשים של ימי נערות סגי בד"ח וב' ימים ע"ש לא משמע כן סוגית הגמרא בקדושין דף ע"ט ע"א אימת אלימא בתוך ששה בהא נימא רב וכו' ע"ש וגם הרמב"ם רפ"ב מהא"ב דין ב' כתב עד ששה חדשים גמורים ע"ש ועיין מ"ש הב"ש סימן ל"ד ס"ק ה':
_.4.16
מזנה. ה"ה אם באו עדים שזינתה ג"כ בניה כשרים דזיל בתר טעמא דרוב בעילות תולין בבעל א"כ אף שיש עדים שזינתה רק לרבותא דסיפא נקטינן שאף על רנון וקול כהן חושש לה מדין תורה ועיין כנה"ג שהאריך. וא"ל בסימן ו' סעיף י"ז פסק המחבר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין ומותרת לכהן. תירצו אחרונים דרינון גרע טפי מיצא שם מזנה בעיר. וב"ח כתב דכאן איירי בא"א דגרע טפי ולקמן איירי בפנויה ע"ש. ומ"ש הב"ש דבסוגיא דגיטין מ"ש כתנאי וכו' מבואר דאיירי בא"א ואפילו הכי אין חוששין ע"ש. לא הבנתי דהמעיין בגמרא שם דף פ"ט ע"א ברש"י ובתוס' יראה לעינים דהדין עם הב"ח ע"ש. וכן משמע מש"ס כתובות דף ל"ו ע"ב. דהקשה שם והאמר רבא יצא לה וכו' משמע דבפנויה איירי ע"ש:
_.4.17
בבעל. משום דהבעל מצוי לה משא"כ בארוס אפילו אם בא עליה בודאי משום דאין מצוי לה ב"ש:
_.4.18
תורה. היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאת אין מוציאין ומ"ש בסמוך ואם בעלה כהן חוששין על הבנים היינו לכתחלה ב"ש וכתב בשבות יעקב ח"ב סימן קמ"א דוקא בקלא דפסק אבל בקלא דלא פסק ודאי מוציאין ומהאי טעם פסק שם באשה א' שהיתה יושבת תחת בעלה ויצא עליה קלא דלא פסק שזינתה תחתיו ונתאלמנה ועמדה ונשאת לכהן כופין אותו להוציא דהוי קלא דקודם הנשואין עי"ש. ועיין מהר"י ווייל סימן כ"ד:
_.4.19
חללים. דהא אם זינתה תחתיו פעם א' אפי' נבעלה באונס נעשה זונה ואסורה לכהונה. ואם בא עליה בעלה אח"כ נעשו הבנים חללים אבל אם בעלה ישראל אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשרים אפי' לכהונה ב"ש. אם ידוע שלא בא עליה בעלה אחר הקול שזינתה כגון שהיה בעלה במד"ה ותיכף שהלך בעלה ממנה יצא קול שזינתה ואז ספק אם נתעברה מבעלה קודם הליכתו וקודם הקול אז ודאי דכשם שאין הולד ממזר מכח דתולין בבעל קודם הליכה ה"ה לאו חלל הוא והא בהא תליא ח"מ:
_.4.20
לבנים. ר"ל חשש ממזר כיון דלא שייך בה לומר רוב בעילות מהבעל. אבל לרוב פוסקים לא אמרינן שום חשש ממזר אפי' אם היא פרוצה ביותר עיין ב"ש וכנה"ג:
_.4.21
השני. הא לאחר שגרשה השני נתעברה מן הראשון לא הוי ממזר דאפי' מחזיר גרושתו לא הוי ממזר אבל אם בא עליה השני אחר שגירשה הראשון אפ״ה הוי ממזר מדרבנן כמ״ש בש״ע סימן י״ד סעיף נ״ו הרמב״ם וב״י וב״ח. והפרישה והח״מ חלקו וכתבו משמעות לשון התוס' ר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ז ע״ב) ד״ה הולד ממזר מזה ומזה כו' משמע דמראשון לעולם הוי ממזר אפי' אחר שגרשה השני ע״ש. והב״ח הסכים עם ב״י משום קנס כן הוא בשני אפילו אחר גירושי הראשון אבל אם גירש הראשון והשני וזנתה עם השני אין ממזר מן השני ע״ש: ודברי רש״י מוכיחין דאם החזירה הא' אחר גירושי הב' לא הוי ממזר מדרבנן שכתב שהולד ממזר מזה ומזה אם ילדה מב' ממזר גמור ואם שוב החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר דרבנן ע״כ. הנה מבואר מדבריו דלא כתב דמראשון הוי ממזר מדרבנן אלא היכא דמשני הוי ממזר מדאורייתא והוא בלא גירושין. גם דברי תוס' מתפרשין בשלא גירשה הב' אז הוי מראשון ממזר שכתבו דף צ״ב ע״א בד״ה וחכמים אומרים וכו' ואי רישא ממזר מדרבנן האחרון אמאי אינו ממזר דכי היכי דקנסוה גבי בעל קנסוה ג״כ גבי בועל דאפי' אחר שמת בעלה או גירשה אסור בה והולד ממזר ממנו ע״כ ואי מיירי בגירשה הב' היכן מצינו שקנסוה גבי בעל אלא ודאי בשלא גירשה הב' מיירי ועיין מ״ש המחבר בית יהודה בתוס' זה. איברא רש״י בדף פ״ט ע״ב ד״ה לאוסרו בבת ישראל כו' נראה הפך מזה. שכתב שם וקנסא בעלמא הוא ולעשות סייג לתורה ע״כ. משמע אפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר מא' מדרבנן ואסור בישראלית דאל״כ קודם גירושי הב' לא שייך לומר קנסא בעלמא ולעשות סייג הלא הסברא נותנת דאסור בישראלית כדי שלא יאמרו דממזר נשא ישראלית דהעולם יסברו שבא מא״א דמהאי טעמא צריכה גט משני כדי שלא יאמרו וכו' וה״נ כן הוא אלא ודאי דאפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר דרבנן דאז לא שייך לחשש זה ואפ״ה אסרו בבת ישראל ע״כ משום קנס בעלמא עיין מ״ש הרא״ש תחלת פרק האשה שהלך בעלה למד״ה ועי' סי' י״ז ס״ק ק״ע בב״ש ובסי' ט״ז ס״ק כ״ג בב״ש מ״ש ועיין כנה״ג סימן י״ז ובהגהת ב״י סי' תקצ״ד. ובסי' ק״נ בהגהת הטור סעיף א'. ועיין הרלנ״ח סימן מ״ב. ובתשובת מהר״א ששון סימן קצ״ו. והר״ם גלאנטי סימן ק״ך. גם את זה ראיתי מה שרוצה הב״ש לדחות הראיה של הח״מ שהביא מתוס' דף מ״ט ע״ב ע״ש ולא הבנתי דא״כ למה דחו תוס' והרא״ש דלא דמי דהתם קנסוה וכו' ע״ש למה לא דחו כפשוטא דהתם נמי כן באשה שהלך בעלה למד״ה אם גירשה ואח״כ בא בעלה עליה לא הוי ממזר דומיא דסוטה רק אם לא גירשה הוי ממזר מדרבנן דמיחזי כא״א. ובאמת צ״ע על רמ״א שהעתיק תוס' והרא״ש אם זינתה ואח״כ בא עליה בעלה אין הולד ממזר. הוא ללא צורך אחרי שפסק המחבר דוקא בא עליה קודם שנתגרשה משני הולד ממזר אבל לאחר גירושין אם בא בעלה עליה לא הוי ממזר ממילא הוי כזינתה ואח״כ בא בעלה עליה דזהו הדין בעצמו. בשלמא תוס' ורא״ש שהביאו סברי באשה שהלך בעלה למד״ה דאפי' לאחר שנתגרשה משני אם בא עליה בעלה הוי ממזר משום קנס וה״א דה״ה בסוטה הדין כן והוצרך לחלק דשם לא שייך קנס אבל לפי פסק ש״ע צ״ע. אשה שהיתה נשואה ואח״כ היתה בחזקת גרושה ולא היו עדים אלא קול ואח״כ הולידה ויצא הדבר בהיתר ד״מ ב״ש. מי שהוציאה בעלה על שחשדה עם פלוני וב״ד לא הזקיקוהו לכך מפני שלא היו שם לא עידי טומאה ולא עידי כיעור והלכה ונשאת לנחשד וילדת אותו הולד אפילו ממזר מדרבנן לא הוי הר״י אדרבי סימן קנ״ד:
_.4.22
ובניו כמותו. דאין לישא שום אשה אלא גיורת וכן בתה אינה יכולה לישא רק לגר ובניו ממזרים כמ"ש בסעיף כ"ב ב"ש:
_.4.23
כשר. עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף כ"ט אם האנוסים שנשתמדו בפרנקיאה אם בניהם הם כגוים גמורים ואם בא א' מהם על אשת חבירו דהולד הנולד מהם אם נתגייר מותר לבא בקהל או מאחר שבאו מזרע ישראל וישראל שנשתמדו לעולם הם נקראים ישראל משומד וקדושיו קידושין ממילא אם בא על אשת חבירו הולד הנולד הוי ממזר ע"ש ועיין בתשובת הרא"ש ח"א סימן מ"ו ובח"ב סימן ל"א:
_.4.24
שפחה. אבל ממזרת אסורה לעבד דהא אכתי הבנים ממזרים הם. מיהו תוס' בגיטין דף מ"ה ד"ה לישא שפתה. ובחגיגה דף ב' תוס' ד"ה לישא שפחה משמע דמותר לעבד לישא ממזרת רק הבנים הם ממזרים ע"ש: הרש"ך ח"ג סי' ט"ו פסק דוקא ודאי ממזר אבל ספק ממזר אסור בשפחה. אבל הרדב"ז ח"א סי' קפ"ח פסק דאפי' ספק ממזר מותר בשפחה ע"ש:
_.4.25
הבן. ה"ה אם לא נתגייר אותו הבן ובא על בת ישראל דהולד כשר דלא גרע משאר אחרונים:
_.4.26
בקהל. כי בעודו עכו"ם לא שייך ממזר דדוק' היכי דשייך קדושין:
_.4.27
בממזרת. דקהל גרים לא נקרא קהל. והיינו מצד ממזרת אין איסור אבל מ"מ אסור להרבות ממזרים כי בניו הם ממזרים. ושפחה אסורה לגר דהא היא מוזהר על כל מצות. מיהו גר עמוני שרצה לישא שפתה מסופק הח"מ. וגר עמון שנשא ממזרת הולכים אחר הפגום שבשניהם והולד הוא ממזר עמוני ח"מ ב"ש:
_.4.28
ספק. ומדאורייתא מותר רק מדרבנן הוא דעשו מעלה ביוחסין:
_.4.29
אחר. אפי' אי לא דיימי מעלמ' מ"מ חוששין שמא זנתה עם אחרים וח"מ חולק היכי דלא דיימי מעלמ' ואחד מודה שבא עליה הוא בנו ודאי הואיל והוא מודה שבא עליה ומכ"ש במיוחדת לו שבא עליה הרבה פעמים תלינן ברוב ביאות דידיה. ודברי הרב בהג"ה כאן שכותב ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו הוא סותר למ"ש ס"ס ג' דכהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה עצמה לאחרים והתם בפנויה סתם מיירי ומכ"ש במיוחדת ח"מ וב"ש הסכים עם הח"מ במיוחדת לו והודה לדבריה דהוי בנו וכתב מ"ש רמ"א ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת זה קאי על אם אינו מודה לה אבל אינה מיוחדת אפי' מודה שנבעלה לו ואפי' לא דיימי מעלמ' חוששין שזנתה עם אחר. ועל קושית הח"מ תירץ הב"ש דלעיל איירי אם כולם כהנים דליכ' איסור דאוריית' ע"ש. ובתשו' כנסת יחזקאל שאלה נ"ו תירץ קושית הח"מ באופן אחר ע"ש. ובח"י תירץ הכא איירי שהבועל הוא ממזר ודאי וא"כ אמרינן לקולא שזנתה עם אחרים אפי' הוא מודה והראי' שכתב אם פלוני כשר הולד כשר ולחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים וא"כ לעיל גבי כהן הבועל הוא כשר לא אמרינן כשם שהפקירה וכו' ע"ש. ועיין בהרמב"ם פ"ג מהלכות יבום דין ד' ועיין ב"ש:
_.4.30
בנו. אם אשה א' תובעה לאחד ואמרה דהולד ממנו ויתן לה מזונות והוא כופר פטור אפי' משבועה. אע"ג אם תובע אותו שיתן לה האתנן חייב שבועה מ"מ על הולד הוא נאמן בלא שבועה ריב"ש סימן מ"א ועיין סימן קע"ז סעיף ה' בהג"ה וע"ל סימן כ"ב ס"ק ד'. וכ"כ בה"י ע"ש ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קמ"ה קמ"ו:
_.4.31
מיוחדת. עיין ס"ק כ"ט מש"ש:
_.4.32
וכשר. היינו כשהבעל אצלה. בתשובת מהר"י ווייל סימן ע"ד פסק אשה שנתגרשה וילדה דהולד כשר משום ס"ס שמא אחר גירושין זנתה ואת"ל קודם גירושין שמא זנתה עם עכו"ם ואם היא אומרת שזנתה קודם גירושין נאמנת לשוויה הולד לספק ממזר עכ"ל: וכתב ד"מ עליו דאיירי דבעלה לא היה אצלה דאל"כ תלינן בבעל ועיין מ"ש הב"ש:
_.4.33
ליורשו. א"ל הא לעיל פסק אף שהוא מודה אעפ"כ אמרינן שזנתה עם אחרים י"ל דבארוסה יש סברא יותר לתלות בארוס מבאחרים משום דבארוס התירה עברה ואפקירה אבל לא באחרים. בה"י ופרישה. ולפי מ"ש לעיל בשם בה"י דלחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים לא צריך לזה הטעם. כתב בפרישה אם הוא בפנינו ואומר שאין הולד ממנו והיא אינ' בכאן אז הולד ספק ממזר שמא מכותי נתעבר' ומ"ש בסמוך אם הוא מכחיש אותה הולד ממזר ודאי היינו כשהי' כאן ואינה אומרת מכותי הולד עיין ב"ש:
_.4.34
ממזר ודאי. דהתורה נתנה נאמנות לאב לומר שאין הולד ממנו:
_.4.35
זונה. אדלעיל קאי כשאומרת מארוס נתעברה והוא מכחישה:
_.4.36
לא תצא. אבל לכתחלה אסור'. אם היא אומרת שאינו מארוס והוא שותק הוי ספק ממזר על פיה ואם היא אומרת שאינו מארוס. והוא אומר ממנו עיין בסמוך בהג"ה:
_.4.37
דאיסור'. ואם יש ידים מוכיחות שמשקר אין אומרים הא שוויא אנפשיה חתיכה דאיסור' הראנ"ח ח"א סי' מ"ח:
_.4.38
לאחרים. דלא שייך בארוס לומר רוב בעילות מארוס דלא שכיח אצלה כ"כ:
_.4.39
לפוסלו. אפי' אם זנתה בודאי תולין בבעל הגה בסעיף כ"ו:
_.4.40
שאומרת וכו'. אבל אם בודאי בא עליה הארוס ולא דיימי מעלמ' לכ"ע היא אינ' נאמנ':
_.4.41
וי"א דהוא נאמן. וכן הלכה נ"י בשם הריטב"א. ואם הארוס אינו כאן והיא אומרת שבנה ממזר אינו אלא ספק ממזר כמו בפנויה שבסעיף כ"ו ב"ש:

Torat Emet 357. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads Licence: Public Domain. Source.