← Library

Ba'alei HaNefesh

Sefaria · Halakhah > Rishonim · 340 sections

1. Author's Introduction.1

   אמר אברהם בר דוד ז"ל המחבר. העיר השם הנכבד והנורא את רוחי לדבר על ענין דבוק האדם באשתו ולבאר משפטי חבוריהן ופרידותן לכל תולדותם ומקריהם כמצות הבורא עליהם.

2. Author's Introduction.2

   וחברתי מהם ספר וקראתי שמו ספר בעלי הנפש על שם כי הוא חוק ומשפט למושלים על נפשותם ואין נפשם מושלת עליהם רוצה אני לומר הנפש המתאוה היא נפש הבהמי' המושלת על הכסילים והמושכת אותם לתאות העולם והנאותיו עד אשר ישכחו נפלאות הבורא וגודל מעשיו ויאמרו מי רואיו ומי יודעיו כענין שנאמר כי הלל רשע על תאות נפשו ובוצע ברך נאץ ה'. אך הצדיק המושל ביראת אלהים רוח אלהים נוספו בו ויאחז צדיק דרכו ויקח בידו נפש השכל להלחם עם הבהמית כגבור הנלחם בכלי מלחמתו ובעת עלותה ישפילנה ובעת התגברה יחלישנה עד אשר ישב בטח ושלוה וימצא שלום לנפשו כענין שנאמר תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סור מרע. נהיה משרש נהייתי ונחלתי והוא על משקל נפש נענה תשביע ר"ל תאוה הנשברת אחריתה תערב לנפשו הוא נפש השכל. ותועבת כסילים סור מרע כי הכסילים התעיבו את הטוב ובחרו את הרע. ולא יוכלו לסור מאחרי תאותם ומשרירות לבם הרע. ועל זה הדרך נקראו הצדיקים בעלי הנפש כי הם בעלים בנפשותם ואדונים בתאותם. ועל כן קראתי שם הספר הזה בעלי הנפש.

3. Author's Introduction.3

   ואומר תחלה כי הבורא יתע' שמו ויתברך ברא עולמו בששה ימים ובששי ברא מן האדמה בהמה חיה ורמש וחייתו ארץ ובאחרונה ברא את האדם כאדם שהוא עושה סעודה ומתקן כל צרכי הסעודה ואח"כ יביא את קרואיו. וכן עשה הבורא יתברך אחר שברא השמים וכסיליהם והארץ וכל תולדותיהם והימים ותולדותם ברא האדם והמשילו על כל התחתונים כמש"ה תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. גם את העליונים נתן לשמשו כדכתיב והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ וכתיב לאותות ולמועדים ולימים ושנים. אף כי עליוני העליונים והם שבעה ככבים וי"ב מזלות כולם מופקדים על תשמיש האדם אם למעלה אם לשפלות אם לחכמה אם לסכלות אם לעושר אם לדלות אף כי ד' יסודי האדם בנויים על ד' יסודי העולם מתפרנסים מהם. גם הרוחנים העליונים נתונים לשמש האדם הצדיק כמו שמצינו בא המלאך לבשר את שרה ולבשר גם את שפחתה ואין צריך להאריך בזה כי רבו מקומותם וידועים לכל אדם. ואין לתמוה על זה כי אף הבורא יתברך כתוב על כבודו שהוא משתדל ומתעסק בצרכי הצדיקים כאשר כתב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. וכתי' אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה ואין צורך להאריך בזה כי רבו מקומותם וידועים לכל אדם.

4. Author's Introduction.4

   ומה נפלאו מעשה הבורא ומי יבין סודם. כי כל הנבראים מן האדמה זכר ונקבה, והאדם נברא אחד ואחר כך ברא לו ממנו עזר כנגדו ומי יוכל לעמוד על גודל מעשיו ונפלאותיו ולהגיע אל תכלית חכמת מעשיו. אך כי האדם צריך לחשוב בדלות תבונתו ובמיעוט שכלו כי כל מעשה האל עשה בחכמה ובתבונה ובדעת עשה את הכל. ואומד אני בקלות שכלי כי לטובת האדם ולהנאתו בראו אחד שאלו נבראו זכר ונקבה מן האדמה כשאר כל הנבראים היתה האשה אצל האדם כבהמה הנקבה אצל הזכר שאינה מקבלת עליה שולטונות הזכר ולא עומדת אצלו לשמשו אף כי זה חוטף מלפני זה וזה מלפני זה וזה בועט בזה וזה בזה, ואיש לדרכו יפנו. וגם אינם מיוחדים זה לזה לפי שבתחלה נבראו זה בפני עצמו וזו בפני עצמה. ולכן ראה הבורא צורך האדם והנאותיו וברא אותו יחידי ולקח אחת מצלעותיו ובנה ממנה את האשה והביא אל האדם להיות לו לאשה ולהיות לו לעזר ולסעדו ולמסעדו מפני שהיא נחשבת אליו כאחד מאיבריו אשר נבראו לשמושו. וכי יהיה מושל עליה כמושלו על אחד מאיבריו כי תהיה משתוקקת אליו כאחד איבריו משתוקקים להנאות גופו וזש"ה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. ר"ל אלו ברא את האדם כענין יצירת בהמה לא מצא עזר כנגדו ואמר לא טוב, המציאה הזו אינה אחר בדיקה וחפוש כשאר המציאות שאין נכון לדבר כך על הבורא אך הוא במציאות המחשבה הקדמונית כאשר נבראים זכר ונקבה מן האדמה הביט וראה בטובת האדם ולא מצא עזר לאדם בבריאה ההיא. ואמר לא טוב היות האדם לבדו. כלומר כמו הבהמה שאין הנקבה מתיחדת אל הזכר ולכן אעשה לו עזר כנגדו שתהיה משמשתו בכל צרכיו כנגדו שתהיה עומדת אצלו תמיד אך טוב שיהיה האדם מתאחד עם האשה. כי הבהמות הם ממתבודדת ואין הנקבות מיוחדות לזכרים ולכן אעשה לו עזר כנגדו כלומר אבראנו בענין שיהיה לו עזר ממנה שתהא מיוחדת לו. וזהו כנגדו לומר שתעמוד אצלו יום ולילה ולכך הזכיר יצירת הבהמה והחיה אצל בריאת האשה לומר שאילו נבראת האשה לאדם כענין יצירת הבהמה והחיה לא הי' לאדם עזר מן האשה. ע"כ בראה הבורא מגוף האדם. ועל זה אמר האדם בראותו אותה וידע כי ממנה נלקחה אמר ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק כאשתו, כלומר ראויה זו שתהא מיוחדת לאדם. והאדם מיוחד אלי'.

5. Author's Introduction.5

   וע"כ ראוי האדם לאהוב אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו ולרחם עליה ולשמרה כאשר ישמור אדם אחד מאבריו. וכן היא חייבת לעבדו ולאהוב אותו כנפשה כי ממנו נלקחה ועל כן צוה הבורא את האדם על אשתו לאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע.

6. Author's Introduction.6

   ולמען ידע האדם כי יש לו בורא המושל עליו. שם לו חוק ומשפט בהתחברו אל האשה כאשר שם חוקיו על כל מתנות האדם כי אם נתן לו שדה הזרע צוה כמה חקים בחרישה ובזריעה ובקצירה שלא יחרוש בכלאים ושלא יזרע כלאים ובקצרו את קצירו לא יכלה פאת שדהו ובעת קצירו השבלים הנושרות מתוך ידו יניח אותם לעני הוא הלקט. ובאספו העמרים אם ישכח עומר בשדה לא ישוב לקחתו ואחר כלותו מלאכת תבואתו בגורן ירים ממנו תרומה ומעשרות ובעת לישו את בצקו ירים חלתה ממנה ובעת אכלו את לחמו יברך את בוראו לפניו ולאחריו, וכן בכרמו ובזיתיו שם לו מאלו החקים ואחרים מלבד אלה הפרט והעוללות שבכרם, וכן על לבושו שם חוקיו וצוה עליו שלא ללבוש כלאים. ואם יש לו כסות בת ארבע כנפים יעשה לה ציצית ואם יש לו בהמה שלא ירביענה כלאים ופטר חמור יפדה בשה. ובכור בהמה טהורה יתן לכהן, ואם נטע כל עץ לא ירביענה כלאים ואם נטע עץ מאכל ישמר ממנו ערלה ורבעי. ואף על גופו שם חקו למול את בשר ערלתו. ועל ימי הבלו שם לו חק לשמור את שבתות וימים טובים גם על האשה אשר נתן עמו לעזרו שם לו חק ומשפט ושם נסהו ויצו עליה להבדל ממנו לעתים ידועים בעת נדתה ובעת לידתה ולהביאה פארות ופנים שונים ודרכים מחולקים. עוד יש עתים אחרים שהוא חייב לפרוש ממקרה העתים וענייני הקדושות מדברי סופרים כאשר נפרש בשער הפרישה בע"ה:

7. Author's Introduction.7

   ולפי שראיתי כי רבו עלילותם ונפלאו סודם מהרבה בני אדם וכי הדברים קרובים לשגות בהם ואשר רובם מתנהגים עליהם בשגגה נתתי את לבי לתור לדרוש ולחקור את סודם ולעמוד על תכונתם וחברתי מהם את הספר הזה וחלקתי אותו לשבעה שערים.

8. Author's Introduction.8

   השער הראשון שער הפרישה.

9. Author's Introduction.9

   השער השני תקון הוסתות.

10. Author's Introduction.10

    השער השלישי שער הכתמים.

11. Author's Introduction.11

    השער הרביעי שער הספירה והבדיקה.

12. Author's Introduction.12

    השער החמישי שער הטבילה

13. Author's Introduction.13

    השער הששי שער המים.

14. Author's Introduction.14

    שער השביעי שער הקדושה.

15. Sha'ar HaPerishah.1.1

    שער הפרישה ראיתי לפרש בו זמני הפרישה אשר האדם חייב לפרוש מאשתו בעודה תחתיו ולא אזכור בהן אותן האסורות עליו שהוא חייב לגרש אותן כי אם אותן שהוא מותר לקיימן אבל הוא צריך לפרוש מהן מפני הטומאה ותולדותיהם או מפני מקרה העתים, וכן אפרש ענייני הפרישה כמה הם וכי הם זה למעלה מזה כאשר אנו עתידים לפרש.

16. Sha'ar HaPerishah.1.2

    ואפרש תחלה פרישות הנדה והיולדות כי הנה מפורשת בתורה ומהנה נלקחו הפרישות הקלות והחמורות.

17. Sha'ar HaPerishah.1.3

    אומר תחלה כי האדם צריך לפרוש מאשתו בעת נדתה ולהתרחק ממנה כאשר כתוב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ואמר החכם בחכמתו עת לחבק ועת לרחוק מחבק. ותניא באבות דר' נתן ז"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים פירוש דברים של הרגל ת"ל לא תקרב יכול תישן עמה בבגדיה על המטה ת"ל לא תקרב. מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרת בהן על בתי כנסיות ובתי מדרשות נזדמן לה אליהו ז"ל א"ל בתי אותן ז' ימים הראשונים פ' ימי הזיבה מהו אצליך א"ל לא נגע בי אפי' באצבע קטנה, כל אותן ימים האחרונים פי' ימי הספירה מהו אצליך אמרה לו אכלתי עמו ושתיתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו לא נגע בבשרי אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. שום קריבה בעלמא.

18. Sha'ar HaPerishah.1.4

    ואמרי רבוותא. נדה כל ימי טומאתה אסורה למיכל על פתורא דגברא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה ואעפ"י שאין הטעם מפורש מכאן לאסור אותה על השולחן כי יש לומר עם הזבה דקאמר בקערה אחת קאמר אבל על שלחן אחד מותרת, ואם תאמר מפני שהשוו בגמרא ענין עלית העוף והגבינה על שלחן אחד לענין הנדה ומה התם לכל השלחן נאסר אף כאן כל השלחן נאסר עליה אין זה דומה לזה שלא השוו ענין העוף והגבינה לנדה אלא לענין שלא תישן עמו במטה בבגדיה כי כשם שהשלחן הזמנה לאכילה כך המטה הזמנה לתשמיש וכמו שגזרו בבשר וגבינה עלייה אטו אכילה כך ראוי לגזור עלייה אטו תשמיש אבל אכילת הנדה עם בעלה על שלחן א' מותר שאפילו בקערה אחת אינה אלא משום הרגל מאין לנו לאסור, אלא שיש לסמוך את דבריהם ממה שאמרו כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים והתם ודאי על שלחן אחד נמי אסור דומיא דעוף וגבינה דאיכא למגזר ביה עלייה אטו אכילה וקאמר כיוצא בו אלמא אכילת זב וזבה נמי אסור על שלחן אחד כי האיך. מיהו אתחזי לן שאם הפרישה מפה אחרת לעצמה אעפ"י שהיתה אוכלת על השלחן מותר דהא איכא הכירא להרחקה, והכי נהוג עלמא נמי לבשר וגבינה.

19. Sha'ar HaPerishah.1.5

    אמר ר' יצחק בר' חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, מזיגת הכוס דביתהו דשמואל מחלפא ליה מידא דימינא לידא דשמאלא משום הכירא. אביי מנחא ליה אבי סדייא. הצעת המטה ל"א אלא בפניו אבל שלא בפניו ל"ל בה.

20. Sha'ar HaPerishah.1.6

    כתב ר"ח ז"ל דכל הני מילי בימי ליבונייהו אבל בימי נדתן אסור וכולהו רבוותא לא איפלגי בהא מידי. ולפי דעתי חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מיקל בימי לבון טפי מימי נדה ואין ראוי לעשות כן.

21. Sha'ar HaPerishah.1.7

    תניא בנדרים פרק שני. אל תרבה שיחה עם האשה שסופך בא לידי ניאוף. ר' אחא בר' יאשיה אמר כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה וכל המסתכל בעקיבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנין. ואמר ר' יוסף ובאשתו נדה. אמר רבי שמעון בן לקיש עקיבה דקתני במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב. יש מפרשין דהא דריש לקיש אדרב יוסף אתמר ולקולא קאמר דאפי' באשתו נדה לא מיענש בבנים שאין מהוגנין אלא במקום הטנופת. וי"מ דהא דריש לקיש מלתא באפי נפשה היא, ולפרושי למילתא נמי אתא ומילתא דרב יוסף לחוד ודריש לקיש לחוד דהא דר' יוסף בעקיבה ממש ובאשתו נדה בדקאמרה בהדיא והא דריש לקיש אפי' באשתו שאינה נדה ומאי עקיבה מקום הטנופת ורב יוסף וריש לקיש לא פליגי בעיקרא דמלתא אלא בפרושא דברייתא דמר מוקים לה בעקיבה ממש כפשוטה ובאשתו נדה ומר מוקי לה באשה סתם בין נדה בין שאינה נדה כפשוטה ומאי עקיבה מקום הטנופת ואנן לית לן לאכרועי בהא מילתא דמעשה שמים הוא. מיהו מידי איסורא לא נפיק ונקטינן כתרווייהו לחומרא דאסור להסתכל בעקב אשתו נדה ומן העקב נלמוד כל מקום המכוסה שבה שמא יבוא לידי הרגל עבירה ואסור להסתכל בה במקום הטנופת אעפ"י שאינה נדה. ועוד דאיכא למימר דלא פליגי אלא דמר מוקים לה הכי ומר מוקים לה הכי ותרוייהו סבירא להו דהדדי. ועוד תניא בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מכאן שהבושה מביאה לידי יראת חטא מכאן אמר וכו' סימן יפה לאדם שהוא ביישן. אחרים אומרים כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. ומיהא שמעינן דאסור להסתכל במקום הטנופת כלל שכל המסתכל אין לו בושת פנים. ועוד דקא מיגרי יצר הרע בנפשיה כמו שאנו עתידים לפרש בשער הקדושה בע"ה:

22. Sha'ar HaPerishah.1.8

    כתב רב אחא משבחא ז"ל ואשה שקבעה לה זמן לראייתה נאמנת לומר לא ראיתי. אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לדעתה. מיהו היכא דהוחזקה נדה בשכנותיה כגון דלבשה מנא דהיא לבשה בימי נדתה ואמרה לבעלה טהורה אני לא מהימנא דאמר ר' יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה אלמא דודאי משוינן ליה. ותנן נמי בכתובות בפרק המדיר ומשמשתו נדה. ואקשו אי דידע לפרוש אי דלא ידע נסמוך עלה ואוקימנא כדרב יהודא דכי האי גוונא לא איבעי ליה לסמוך עליה אלמא לא מהימנא.

23. Sha'ar HaPerishah.1.9

    והיכא דאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני לא מהימנא דהא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא אבל אם נתנה טעם לדבריה נאמנת כי ההיא מעשה דשמואל דאמרה ליה דביתהו טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ואמר לה שמואל אתמול טמאה ועכשיו טהורה אמרה ליה לא הות בחילי ההיא שעתא ובעא מיניה שמואל מרב ואמר ליה נאמנת והכי אתמר בירושלמי.

24. Sha'ar HaPerishah.1.10

    ורב אחא כתב בשאלתות הכי איתא דאמרי שדר לה שמואל כסא דברכתא ולא קבילא וכי הוה יתבא נדה הוה מודעא ליה בכסא דברכתא דלא שתית כסא דברכתא דאמר מר ומשנאו במתנה לאנשי ביתו כי היכא דניהו ליה שלמא וכי שתיא אתי לידי הרגל עבירה והדר אמרה ליה טהורה אני אחותך היא דאיקלעת לגבאי אמרה אי שתינא קמא אמרה לא קאעבדא לי יקרא אמינא אשדריה נהילך דשתתייה את, הדין הוא לישנא דרב אחא ולא ידענא היכא אשכחיה. ושמעינן מינה דנדה אסורה למשתי מכסא דגברא דגברא ולא ידענא מאי טעמא דהתם לאו אפתורא דגברא הות אכלה ושלא בפניו הות והרי הצעת המטה שהוא דבר המביא לידי הרגל ואפ"ה שלא בפניו מותר. ונ"ל דאם איתא להא מילתא בכי האי גוונא בלחוד הוא דאיתא דקא מייחד ליה כסא וקא משדר ליה ניהלה כי התם משום דקאי דעתיה עילוה והכין תניא במסכת כלה המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה מפני שדעתו סומך עליה ד"א מפני שיצרו רבה עליו. ונדה לבעלה נמי להא דמיא. ומסתברא דלא שנא כוס של ברכה ולא שנא כוס אחר היכא דימייחד לה ומשדר ניהלה אסור דהא קא מעייל דעתיה עילוה. והאי דנקט כוס של ברכה רבותא קאמר מיהו היכא דקא שתו כולהו מההיא כסא ושתיה איהי נמי בתרייהו לית לן בה.

25. Sha'ar HaPerishah.1.11

    הנה כבר ביארנו פרישות הנדה בכל ימות השנה אבל יש בה פרישה אחרת שהיא למעלה מזו שאנו עתידים לפרש.

26. Sha'ar HaPerishah.1.12

    אך ראיתי להקדים עניני היולדות שהם שווין לפרישה זו שזכרנו בנדה. ואומר כי היולדות אסורה לבעלה דכתיב כימי נדת דותה תטמא. ואע"פ שאינה רואה דם טמאה שבעה לזכר וי"ד לנקבה וכן היא טמאה לעולם עד שתטבול ולא שנא כי ילדה ולד של קיימא ולא שנא הפילה נפל ובלבד מיום מ' ואילך.

27. Sha'ar HaPerishah.1.13

    ודוקא שפיר מרוקם מרוקם פי' מצויר בצורת איברים. ואעפ"י שהוא מלא מים מלא דם דהכי אסיקו בגמרא מעולם לא דכו שפירא בנהרדעא וכו'. אבל שאינו מרוקם לא ואפילו הפילה חתיכה לבנה ויש בה עצם ואפילו הפילה יד או רגל שאין חתוכין כצורות אצבעות בכולן טמאה לידה י"ד יום מספק נקבה דחיישינן שמא הרחיקה לידתה. וא"ת הא דתניא בברייתא המפלת יד חתוכה אמו טמאה לידה אלמא בעינן חתוכה התם לענין קרבן נאכל הוא דבעינן אבל לענין טומאת לידה בכל דהו נמי טמאה דהא שפיר מרוקם אין לו חתוך אצבעות ידים ורגלים וכיון דחיישינן שהרהיקה לידתה והפילה אותו איברים איברים אעפ"י שאינה חתוכה נמי טמאה לידה. ואיכא נמי מאן דאמר דהא דבעי יד חתוכה אליבא דת"ק דמתני' הוא דבעי שפיר מרוקם וכי לא הויא יד חתוכה הוו תרי ספיקא דילמא מולד שאינו מרוקם הוא ואת"ל מרוקם הוא דילמא גוף אטום הוא אבל השתא דקי"ל כשמואל דאמר לכל שפיר חוששת ליכא אלא חדא ספיקא ואפילו לשאינה חתוכה נמי חוששת דגוף אטום לא שכיח. והמפרש הזה לא ירד אל תוכן פי' המרוקם ושאינו מרוקם כי הנפל שאינו מרוקם הוא והשפיר המלא השנוי במשנתנו אין בו לא תבנית יד ולא תבנית רגל ולא צורת איברים והמרוקם הוא המצוייר בצורת איברים אלא שאין לו חתוך ידים ורגלים. וא"ת מאחר שהשפיר ששנינו במשנתינו מלא מים מלא דם אין לו צורת איברים מאי איריא כי מלא מים מלא דם אפי' מלא בשר ועצמות לא כלום הוא שהרי חתיכה בעלמא היא וחתיכה שאינה לבנה אע"פ שיש בה עצם לאו כלום היא ואפי' היא לבנה נמי כחתיכה חיא דחיישין לולד שמא הטילה אותו חתיכות חתיכות אבל בגוף שלם כי האי גוונא היינו אטום מלמטה ומלמעלה וקיימא לן לא כלום הוא. אין הכי נמי. ומשום דבעי למתנא ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה דאפי' מלא מים נמי הוי ולד כרבי יהושע דפליג בברייתא בהדי רבנן משום הכי תנא רישא בשפיר מלא מים מלא דם מיהו לשפיר שאינו מרוקם ליכא מאן דחייש.

28. Sha'ar HaPerishah.1.14

    והמפלת מין בהמה חיה ועוף ואפילו מין דגים וחגבים ושרצים אמן טמאה לידה מאי טעמא כיון דקי"ל דבתר צורת פנים אזלינן. ואיכא תנא נמי דאמר במקצת צורה נמי ולד הוי כגון המצח וגבות העין וגבות הזקן ואנן השתא לא בקיאינן בצורת הולד ויש הרבה בחיות הים שהן דומות לחיות הארץ ואפשר שיהיה בצורת פניהם מקצת צורת אדם. גם יש במיני השרצים שהן דומין לחיות קטנות שבארץ כגון החולד והעכבר והתנשמת ושאר שרצים לא נודע לא הם ולא צורתם ואם נטהר בהם א' או ב' שמא יבא הדבר לידי שבוש, הלכך בכולן טמאה י"ד יום לפי שאין אנו יכולין לבדוק בין זכר לנקבה אא"כ הולד גדול.

29. Sha'ar HaPerishah.1.15

    ובתר י"ד ימים דנקבה בעיא למיתב ז' נקיים מ"ט משום דקי"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם והכי איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק בתרא דנדה ואע"ג דההוא דם בקושי חזיתיה ואמרינן קושי הסמוך ללידה רחמנא טהריה הא קי"ל דאין קושי לנפלים ואפי' ולד מעליא נמי הוי דהא אמרינן לקמן דהאידנא דם טוהר ליכא ואפי' בימי טוהר ויולדת וכל שכן הכא דכלהו נשי ספק טועות נינהו דלא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה. וקי"ל דקושי הסמוך ללידה בימי נדה נדה וכיון דדם טמא לכולהו דמי האידנא ז' נקיים בעיא למיתב. מיהו ימי לידתה שאין רואה בהן עולה לז' נקיים אי לא חזיא בשבעה ימים אחרים לי"ד לנקבה טובלת ומותרת לבעלה והיא שבדקה עצמה בבדיקת הזבה כמו שאנו עתידים לפרש בשער הספירה והבדיקה.

30. Sha'ar HaPerishah.1.16

    וכתב רב אחא דהא דאמרינן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם דוקא מיום ארבעים ואילך ליצירת הולד אבל ביום מ' כיון דמיא בעלמא היא לית ליה פתיחת הקבר ומייתי ראיה משמעתא דכריתות פרק ארבע מחוסרי כפרה דקא מוקים התם למתניתא בהאי טעמא. וקשיא לי הא דגרסינן הכא פרק המפלת דקא מוקים לפלוגתא דר' יהודה ורבנן בחתיכה באפשר לפתיחת הקבר בלא דם. והא הכא דחתיכה לאו ולד ניהו כלל ולטומאת ולד לא חיישא ביה ואפי' הכי מטמא ר' יהודה משום נדה דאי אפשר לפתיחה בלא דם. ועוד תניא קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו בספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אלמא במפלת רוח נמי אמרינן הכי וכיון דפליגי תנאי בהא מילתא ואיפסוק הלכתא דא"א לפתיחת קבר בלא דם מנא ליה לרב אחא לאיפלוגי בין נפל של ארבעים ואחד לנפל של ארבעים יום ואי משום שמעתא דכריתות ההיא אוקימתא בעלמא היא ואשנויא לא סמכינן דמסקנא דמילתא כדמעיקרא אסיקנא התם ואפי' הויא מסקנא דשמעתא כי האי שנויא מאי ראיה איכא מהתם לאיפלוגי בין נפל לנפל. הא קאמר הכא דמאן דאמר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לית הלכתא כוותיה בהא הילכך בכולהו בעיא למיתב שבעה נקיים כדאמרן. ואפי' המפלת שפיר שאינו מרוקם והוא מלא מים מלא דם משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

31. Sha'ar HaPerishah.1.17

    אבל המפלת כמין קליפות כמין שערות כמין עפר כמין יבחושין אדומים, אין כאן חשש לידה ולא חשש (פתיחת הקבר) אלא א"כ יש עמהן דם טמאה נדה ואם, או תטיל למים בפושרין אם נמחו טמאה ואם לא נמחו לאלתר שבקינן להו בגויה עד מעת לעת ועבדינן לי' בפושרין כל מעת לעת ואם נמחו טמאה ואם לאו טהורה דאמרינן כי לא נמחו בריה הוא אבל הרואה דם יבש אע"פ שלא נמוח טמאה נדה.

32. Sha'ar HaPerishah.1.18

    המפלת שליא טמאה לידה לפי שאין שליא בלא ולד ואתמוחי הוא דאתמוחי ואם ילדה ולד תחילה ואחר כך הפילא שליא תולין את השליא בולד דאמר מר מעשה ותלו את השליא בולד אחר עשרים ימים וכי תלינן הני מילי בבן קיימא אבל בנפל לא תלינן ובבן קיימא נמי לא תלינן שליא אלא בזמן שהיא באה אחר הולד אבל אם יצאה שליא קודם ולד ודאי ולד אחר הוא וכל הנך דאמרינן בגמרא נברא בעין אחת ובירך אחת באמצע אמו טמאה. וושטו אטום אמו טהורה וגוף אטום ופניו טוחות וגולגלתו אטומה וכמין אפיקותא דדיקולא ושיש לו שני גבין ושני שדראות בכולן אמו טמאה לידה י"ד יום לפי שאין אנו בקיאין בצורות הללו ובעיא נמי ז' נקיים לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

33. Sha'ar HaPerishah.1.19

    כתב הרב ר' יצחק בהלכות שלו שאין לנו דם טהור בזמן הזה ופירש הטעם כיון דאיכא יולדת בזוב שאין דמה טהור עד שתשב ז' נקיים ואע"פ שנכנסה כמה בימי טוהר טמאה עד שתשב עליו ז' נקיים אלו דברי הרב. אבל בעל הלכות ורב אחא משבחא כתבו דאיכא דם טוהר כדינא דגמרא. אבל נראין דברי הרב ולאו מטעמי' אלא כיון דכולהי נשי האידנא טועות משווינן להו ולא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה הכי איכא למיחש ליולדת דילמא לא ידעא בין ימי טוהר לבתר ימי טוהר ואתי למיגע באיסורא דאורייתא ואל תתמה שהרי בימי חכמים הראשונים שהיו בקיאין בכל דבר גזרו על דם בתולים ואפי' תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות ונשאת בועל בעילת מצוה ופורש וכל זה כדי שלא ישתבשו בשאר דמים וכ"ש בדורות הללו שיש לנו לפרוש מכל הדמים שלא יבא לידי איסור.

34. Sha'ar HaPerishah.1.20

    הלכך כל מראה אדמימות שבדם טמא וצריכה ז' נקיים בין יולדת בין בשאינה יולדת חוץ ממראה ירוק ומראה לבן. ודם השחור טמא מדר' חנינא דאמר האי שחור אדום הוה אלא שלקה. הילכך כל מראה שחור נמי טמא לפי שאין אנו בקיאין עכשיו בין שחור לדיהה ממנו:

35. Sha'ar HaPerishah.1.21

    הנה השלמנו דין הנדה והיולדת ופרישתן לכל ימי השנה.

36. Sha'ar HaPerishah.1.22

    אך יש נדה אחרת גדולה מזו והיא הכלה שלא נבעלה ופירסה נדה שהוא אסור להתיחד עמה הלילה אלא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים כדאיתא בכתובות בפ' ראשון ומהלשון הזה נלמד דלא סגי לי' בחדא מיניהו אלא שצריך להיות בבית אנשים ונשים והוא ישן בצד אחד בין האנשים והיא ישנה לצד השני עם נשים נמצא הייחוד הזה הוא חמור יותר מיחוד של אשת איש שהיא מתיחדת עם שני אנשים כשרים וזו אינה מתיחדת עם בעלה עד שיהו שם אנשים ונשים והטעם מפני שהיא אשתו והיצר מקטרג עלי'.

37. Sha'ar HaPerishah.1.23

    וי"א לענין יחוד אשה אחרת כמו כן כי האי גוונא בעינן טפי וכי אמרינן דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים הני מילי ביום אבל בלילה לא יישן עמה בבית אחת עד שיהיו שם שלשה כשרים מפני שהיא דומה לדרך זו דאמרינן לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה שמא יצטרך אחד לנקביו ונמצא אחד מתיחד עם הערוה. והכי נמי חיישינן דילמא אדניים חד מינהו איתער חד ועביד איסורא ומסתברא כוותיה. מיהו שמירת נשים לא בעינן כלל ממעשה דר' יהושע שהלך הוא ותלמידיו לפדות ריבה אחת ובלילה השכיבה תחת מרגלותיו:

38. Sha'ar HaPerishah.2.1

    עתים שצריך לפרוש מאשתו כגון סמוך לוסתה דאמרי רבנן דמחייב איניש למפרש מינה כל אותה עונה דרגילה למיחזי בגוה כדמפרשינן בשער תיקון הוסתות בעז"ה. ואסמכוה אקרא דוהזרתם את בני ישראל מטומאתם מיהו ההיא פרישה לא דמיא לפרישת נדה דלא פריש מינה אלא מתשמיש בלחוד שלא אסרו שום קריבה אלא בנדת טומאתה בלבד ובשעה שהוא יוצא לדרך התירוה לו אפי' ביום וסתה מאי טעמא וסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזרו.

39. Sha'ar HaPerishah.2.2

    ויש עתים אחרים שהם ממקרה הזמן שהוא צריך לפרוש ממנה כגון אבל בימי אבלו בין בחול בין בשבת וכגון תשעה באב ויום הכפורים שהן אסורין בתשמיש אלא שאין צריכין הרחקה אחרת שהרי אמרו באבל באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו וכ"ש שהיא מותרת לאכול עמו אפי' בקערה אחת. ומשמעתא דכתובות פ' ראשון משמע שהיא מותרת לישן עמו במטה, והדעת מכרעת שע"י דבר חוצץ קאמר מיהו משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב מיבעי לי' לארחוקי שלא ישן עמה במטה כלל.

40. Sha'ar HaPerishah.2.3

    ויש אבלות אחרת שהוא אסור להתיחד עם אשתו בלילה אלא שהוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים כדתניא הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין אנשים ואשתו ישנה בין הנשים יש מפרשין כל אותן ימי המשתה בלבד. ויש מפרשין כל ימי המשתה והאבל וכן עיקר. ואע"ג דאבלות אחרת אין זקוק לכך. אבילות דהכא שאני דקילא ואתי לזלזולו בה.

41. Sha'ar HaPerishah.2.4

    ואיכא מאן דאמר דאי מתרמי לי' לאינש ברגל שצריך כמו כן שישן הוא בין האנשים ואשתו בין הנשים משום דדמי האי לאבלות דחתן דמזלזלין ביה דלא נהיג אבלות ברגל וקיי"ל דאסור בתשמיש דאמרינן דברים שבצנעה נוהגים הלכך בעי הרחקה יתירה כי הכא, ולי נראה דשאני רגל משבעת ימי המשתה דאית בהו אפושי שמחה לשושבינין ולכל בני חופה אבל שמחת הרגל לית ביה כי היא גונא דאי לא תימא הכי שבת הא לא נהיגי ביה אבלות אלא דברים שבצנעה וגבי שבת לא אשכחן מאן דאמר שיהא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. אלמא טעמא דשבעת ימי המשתה משום אפושי שמחה הוא דקא מפשי בהו ומשום הכי אתי לזלזולי באבלות דידיה וכן הלכתא.

42. Sha'ar HaPerishah.2.5

    עוד יש עתים אחרים שהוא אסור בתשמיש כגון שני רעבון למי שאינו מחוסר בנים וסמני רעבון כדאמרינן מדינתא אמדינתא כפנא.

43. Sha'ar HaPerishah.2.6

    וכן אכסנאי אסור בתשמיש המטה ומסתברא שאם יחדו לו ולאשתו בית שהוא מותר ובלבד שלא ישן בטליתו של בעל הבית ולא אמרו אלא משום צניעות.

44. Sha'ar HaPerishah.2.7

    וכן אמרו אסור לשמש בפני כל חי מדקאמרינן בפני משמע נעור קאמר אבל ישן מותר. וכל חי דאמרינן כגון עבדיו ושפחותיו אבל בפני בהמה מותר. ומסתברא דתינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי ורמיזא הא מילתא בפ' ערבי פסחים בענין המשמש במטה שהתינוק ישן עלי' וכו'.

45. Sha'ar HaPerishah.2.8

    וכן אמרו ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום ואם הוא בית אפל מותר ואם הוא תלמיד חכם וצריך לאותו דבר מאפיל בטליתו ומותר.

46. Sha'ar HaPerishah.2.9

    וכן אמרו אסור לשמש מטתו לאור הנר. ומסתברא אפי' מאפיל בטליתו נמי אסור משמעתא דמסכת יום טוב דבעינן התם מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר.

47. Sha'ar HaPerishah.2.10

    וכן אמרו בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש בתוכו עד שיעשה בו מחיצה עשרה. ואם יש לו בית אחד עד שיוציאנו משם וכן בית שיש בו תפילין או חומשין או נביאים או כתובים אסור לשמש בו עד שיתנם כלי בתוך כלי ויהי' העליון כלי שאינו כליין כגון גלימא עילוי קומטרא. ועכשיו שנתנה תושבע"פ לכתוב משום עת לעשות לה' אף ספרי הגמרא נמי כן צריכין כסוי.

48. Sha'ar HaPerishah.2.11

    וכן מי שנדר הנאת תשמיש מאשתו בין שנדר הוא בין שנדרה היא ואמרה הנאת תשמישך עלי.

49. Sha'ar HaPerishah.2.12

    וכן אשת ישראל שקנא לה ונסתרה אסורה לו ואפי' להתיחד עמה עד שישקנה והיא טהורה.

50. Sha'ar HaPerishah.2.13

    וכן אשת כהן שנשבית אסורה לבעלה ואסורה להתיחד עמו ממעשה דר' זכריה בן הקצב (אבל מותר לדור עמה בחצר) אבל אשת כהן שנאנסה אסורה לקיימה (ר"ל בחצר) דבשבויה הקלו אבל לא באנוסה. והכי אי' בכתובות:

51. Sha'ar HaPerishah.3.1

    הנה השלמנו כל הפרישות ומצאנו מכללן תשע פרישות זו למעלה מזו.

52. Sha'ar HaPerishah.3.2

    הראשונה פרישת הקדושות. כגון אכסנאי ובפני כל חי. ותשמיש היום. ולאור הנר. ובית שיש בו ספר תורה וכתבי הקדש כל אלו אסורין במקומן ויש להן היתר במקום אחד.

53. Sha'ar HaPerishah.3.3

    מוסיף עליהן שני רעבון שהן אסורים בכל אותה מדינה.

54. Sha'ar HaPerishah.3.4

    מוסף עליהם הנודר מן התשמיש שהוא אסור בכל מקום עד שיתיר את נדרו. וכן פרישת יום הוסתות לנדה שהוא אסור בכל מקום עד שתעקר את הוסת.

55. Sha'ar HaPerishah.3.5

    מוסף עליהם תשעה באב ויום הכפורים שאין להם היתר.

56. Sha'ar HaPerishah.3.6

    מוסף עליהם האבל בתוך שבעת ימי חופתו שהוא אסור להתיחד עמה בלילה אבל אינו חייב בשאר מיני פרישות.

57. Sha'ar HaPerishah.3.7

    מוסף עליהם הנדה שהוא חייב בכל מיני פרישה בחבוק ונשוק ודברי בטלים ומזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו ובאכילת שלחנו ובשגירת הכוס ואפי' כוס של ברכה ובנגיעת אצבע קטנה שלה ואסור להסתכל בעקיבה ובכל מקום הסתר שלה.

58. Sha'ar HaPerishah.3.8

    מוסף עליהם הנדה בימי חופתה ולא בעל שהוא אסור בכל אלה ואף להתיחד עמה בלילה.

59. Sha'ar HaPerishah.3.9

    מוסף עליהם אשת ישראל שקנא לה ונסתרה שהיא אסורה בכל אלה ואסורה להתיחד עמו ביום ובלילה אבל יש לה היתר.

60. Sha'ar HaPerishah.3.10

    מוסף עליהם אשת כהן שנשבית שהיא אסורה בכל אלה ואין לה היתר לעולם.

61. Sha'ar HaPerishah.3.11

    הרי תשעה פרישות זו למעלה מזו. נמצאו באבל שתים מהן ובנדה שלש כאשר פירשנו:

62. Sha'ar HaPerishah.3.12

    וראיתי בתשובת שאלות לרבינו האיי זצ"ל שגם שאלו אותו על הכלה שנבעלה בעילת מצוה אם היא צריכה שבעה נקיים וטבילה כשאר נדה או לא והשיב מנהגא דילן שאם בעל וראתה דם אע"פ שראתה דם יגמור ביאתו ופורש. ונוהגת עצמה כל שבעה כנדה ויתבא לה לגיסא כשאר נדות כדי שלא יהא הרגל וצריכא ז' נקיים כעיקר זבה אלא שאין אנו מטמאין משכב שתחתיה בשעת בעילה משום דלאו נדה ודאי היא אלא ספק.

63. Sha'ar HaPerishah.3.13

    ואיני עומד על בירור דבריו במה שאמר שאין אנו מטמאין משכב שתחתיה בשעת בעילה משום דלאו נדה ודאי היא ואלו היתה נדה ודאי כלום יש טומאה וטהרה בזמן הזה לטמא משכב שתחתיה. ונראה מדבריו שאסור לישן על מטתה של נדה אפי' בשעה שאינה במטה משום הרגל. ודוקא נדה ודאי אבל כלה מותר לישן על אותה מטה לאחר שעמדה מאצלו ואפי' באותו סדין שהדם עליו. ואע"פ שאין זה מן ההלכה הרי הם דברים שהדעת מכרעת עליהם.

64. Sha'ar HaPerishah.3.14

    והאי בועל בעילת מצוה ופורש דקאמרינן לא פורש מיד הוא דאם כן נמצא יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות ופורש מיד מן המטה או שפורשת היא מאצלו ולנעוץ צפרניו בקרקע ער שימות האבר אינו צריך שהרי התירוהו לגמור ביאתו אלא עומד עד שימות ופורש וזו היא גמר ביאה דקאמרינן ואסור לעשות אחר כך שום הרגל כנדה גמורה. ודומה לי כי מפני החומר הזה נהגו של בית ר' שלא יבאו לידי הספק בבעילת מצוה.

65. Sha'ar HaPerishah.3.15

    הצור ברחמיו יצילנו מחטא ומכל מכשול ועון ויודיענו ארחות חיים שובע שמחות את פניו אמן אמן:

66. Sha'ar HaPerishah.3.16

    נשלם שער הפרישה שבח והודאה לבורא קצוות ששה.

67. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.1

    ראיתי לפרש תחלה חשש הוסתות לוסת הקבוע ולשאינו קבוע ואחר נפרש הזמן הראוי לקביעת הוסת ואת שאינו ראוי ואחר נפרש ענין הוסת באיזה דרך הוא נקבע:

68. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.2

    ותחלה נאמר כי חשש הוסתות דרבנן היא דפלוגתא דרב ושמואל היא. דאיתמר הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור קסבר וסתות דרבנן ושמואל אמר אפי' בדקה ומצאה טהור טמא קסבר וסתות דאורייתא וקיימא לן כרב באיסורי. ועוד דמוקמינן לפלוגתייהו כתנאי דתניא הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה ר' מאיר אומר טמאה נדה וחכמים אומרים תבדוק. שמואל קאי כר' מאיר ורב קאי כרבנן. ועוד מדבעי רבא מרב נחמן וסתות דאורייתא או דרבנן. ובלישנא בתרא פשט ליה וסתות דרבנן אלמא מדהכי פשט ליה דהכי הלכתא ועוד מדאמרי' ביבמות חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך ומוקמינן לה אפי' בשעת וסתה שמע מינה וסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזור דאי דאורייתא היכי שרינן ליה ועוד דמחייבינן ליה נמי אלא ש"מ דרבנן היא. והכין פסק רב אחא וכן פסק בעל ההלכות. ואע"ג דתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם. אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה עונה. ההיא אסמכתא בעלמא היא.

69. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.3

    מיהו אע"ג דחששא דרבנן היא אמרו רבנן שאם הגיע יום וסתה ולא בדקה ולא ראתה תבדק לאחר מיכן ואם מצאה טמא טמאה ומדאמרינן תבדק ש"מ שהיא בחזקת טומאה ואסורה לשמש עד שתבדק ואע"ג דאמרי' אינה אסורה אלא אותה עונה בלבד הני מילי כשבדקה ביום וסתה ומצאה טהורה אבל אם לא בדקה אסורה עד שתבדק.

70. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.4

    מיהו לאותה עונה לא סגיא לה בבדיקה מידי דכולי יום הוסת כשעת הוסת דמי דקיימא לן כרב יהודה דאמר כל היום שלה ומאי כל היום שלה עונת היום והני מילי כשהיא רגילה ביום או אפי' עם הנץ החמה מיד אבל רגילה לראות בלילה ואפי' קודם הנץ החמה מיד אינה חוששת אלא בלילה ואם בדקה ולא ראתה מותרת לשמש ביום.

71. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.5

    והיכא דרגילה למיחזי בהנץ החמה גופיה אי נמי דלא קים לה במילתא שפיר ולא ידעה אי קודם הנץ החמה אי לאחר הנץ החמה ודאי נקטינן להו לחומרא כל הלילה וכל היום. (ובהרא"ש נדה דס"ג הביא דברי הראב"ד הנ"ל בזה"ל ואם רגילה בהנץ החמה ולא קים לה שפיר אי קודם הנץ או לאחר הנץ יש מחמירין לאוסרה כל היום וכל הלילה וי"א כיון דווסתות דרבנן כ"ש סמוך לווסתה הלכך הוי ספק דרבנן לקולא ולא חיישינן אלא ליום שהוא בוודאי כימי נדתה והכריע הוא להקל עכ"ל. וכן הוא בטור י"ד סי' קפ"ד ודעת הרז"ה בהשגות דספיקו להקל והוי כאשה שאין לה וסת קבוע ואין צריך לפרוש כלל עונה ומותרת בלילה וביום).

72. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.6

    והיכא דרגילה למיחזי ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד לאחר הנץ החמה ודאי איכא מאן דאמר אסורה בלילה וביום מאי טעמא כיון דההיא שעתא כולה שעת הוסת היא ואפי' לר' יוסי דאמר אף ימים ושעות וסתות מודה בשעת הוסת מיהת אסורה לשמש בכולה הלכך לר' יהודא דאמר כל עונה שלה ומפני שעת הוסת כל עונה נאסרת. כל היום וכל הלילה אסורה שהרי וסתה בלילה וביום הוא. ואיכא מאן דאמר דכל כי האי גוונא בתר תחילת הוסת אזלינן ולא מתסרא אלא בלילה ואע"ג דכולה שעת הוסת אסורה לשמש ואפי' לר' יוסי הני מילי לשעת הוסת בלחוד אבל לאסור את שלפניו ואת שלאחריו לא אמרינן אלא לההיא עונה דתחלת הוסת קאי בגוה ואם בדקה קודם הנץ החמה ולא ראתה אסורה לשמש כל אותה עונה. אבל כל היום מותרת לפי שעיקר הוסת בתחלתו הוא דאמרינן לקמן שאין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה אלמא כלהו ימי נדה בתר ראיה קמייתא שדינא להו. והכא נמי סוף ראיה בתר תחילתה שדינא להו ואנן אכרענן בהא מילתא כי הא סברא בתרא מהא דתניא היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה דברי ר' יוסי ורבי יהודה אומר כל הלילה שלה ואוקימנא להא דרגילה למחזי בסוף לילה. והא ודאי כל היכא דתני עם לאלתר משמע וא"כ דכה"ג אסורה ביום ובלילה היכא קתני כל הלילה שלה והא א"א דלא עיילי ראיה בתוך הנץ החמה ותתסר ביממא ובליליא ועוד סתמא קתני להיות רואה ולא מפליג בין ראיה מרובה לראיה מועטת הילכך אינה אסורה אלא עונת הלילה ושעת הוסת בלבד.

73. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.7

    והא דאמרינן דכל אותה עונה אסורה דוקא בוסתות דיומי אבל בוסתות דגופי כגון מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כריסה וכל אותן השנוים במשנתינו פרק האשה שעושה צרכיה אינה אסורה אלא עם וסתה בלבד בין יש לה יום קבוע לאותן סמנים בין אין לה אבל לפני וסתה מותר ואם בדקה בשעת וסתה ולא ראתה מותרת לאחר הוסת. וראיה לדבר מדקתני עלה במתני' ר' יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות משמע דהכי קאמר כי היכי דוסתות דגופא לא מיתסרא אלא לשעתא ה"נ וסתות דיומי לא מתסרא אלא לשעתא ולמאן קאמר לאו לר' יהודה בר פלוגתיה אלמא בוסתות דגופא לא פליג ר' יהודה ודוקא כשהי' רגילה לראות כל הראי' בתוך הוסת אבל אם רגילה לראות ממנה אחר הוסת אסורה מן הוסת ואילך כל היום וצריכא בדיקה אחר הוסת כדי לטהר הוסת וכדי להתירה לבעלה אחר אותה עונה אבל קודם הוסת מיהא מותרת בלא בדיקה ואע"ג דאכרענן לעיל דבתר תחלת הראי' אזלינן הנ"מ בשתי עונות דלא אסרינן עליה אלא ההיא עונה דתחלת הוסת קאי בגוה אבל תוך הוסת ואחר הוסת חדא עונה היא. וכיון דפשטה ראייתה אחר הוסת כולה יומא מתפס מן הוסת ואילך מתסרא.

74. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.8

    ואמרי רבנן דל"ש וסת קבוע ול"ש וסת שאינו קבוע חששת ליום ראייתה דתניא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורים. ואמר רבא לא תימא דקאי יום השינוי בימי נדתה אלא אפי' קאי לה בימי זיבתה כגון שהיתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים ושנתה לששה עשר או לשבעה עשר דקאי לה בתוך שמונה עשר יום לראיית נדתה אף ע"ג דההיא ראיה לא חזיא לקביעת וסת כדאמרינן לקמן מיחש מיהו חיישא לה.

75. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.9

    ומדקתני זה וזה אסורין משמע דכי הדדי ניהו אלמא לוסת שאינו קבוע נמי חוששת כל היום ומסתברא לן דוקא שלא קבעה וסת לא לימים ולא לשעות אבל אם קבעה וסת לשעות ולא קבעה לה לימים אינה חוששת אלא לשעתה בלבד דעד כאן לא פליג ר' יהודה עליה דר"י אלא בלימודה לימים כדתניא היתה למודה להיות רואה ליום עשרים משש שעות לשש שעות והגיע יום עשרים ולא ראתה אסורה לשמש כל שש שעות דברי רבי יהודה ור' יוסי מתיר עד שש שעות וחוששת לשש שעות וכו'. הכא הוא דפליג ר' יהודה דכיון דלמודה ביום עשרים אע"ג דלמודה בשש שעות קביעותה דיומא אמר לה ועקר לקביעותה דשעה דחיישינן כיון דקביע לה וסת בהאי יומא כולי יומא זמנה היא אבל היכא דקביע לה וסת לשעות ולא קביע לה וסת ליומא ודאי קביעותה דשעה מהני לה ולא אתי וסת שאינו קבוע דיומא ועקר לה לקביעותה דשעה. ותו איכא למיגמר להא מילתא מההיא אתתא דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הוית חזיא דם ואתית לקמיה דר' יוחנן ואמר לה שמא דימת עיריך עלתה ביך לכי והבעלי לו על גב הנהר. והא התם דבין שהיה לה וסת בין שלא היה לה וסת יום טבילתה לא היתה קבוע פעמים מקדמת ופעמים מאחרת וביום טבילתה היתה לה שעה קבוע לראיה שבכל עת שהיתה נכנסת לעיר וחברותיה מרגישות בה מיד רואה ואעפ"כ לא חשש ר' יהודה אלא לשעתא בלבד דהיינו שעת כניסתה לעיר אבל קודם כניסתה לעיר התירה ש"מ שאם קבעה וסת לשעות ולא קבעה לימים אינה חוששת אלא לשעתה בלבד.

76. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.10

    ואע"פ שהשוו וסת שאינו קבוע לוסת הקבוע לענין חששא אבל לענין עקירה לא שוו אהדדי דכל וסת שהוא קבוע שלשה פעמים צריך לעקרו שלשה פעמים וצריכה שתבדוק עצמה ביום הוסת כדי לעקר הוסת אבל וסת שאינו קבוע אפילו קבעתו שני פעמים הרי הוא נעקר בפעם אחד ואינו צריך בדיקה שאם הגיע אותו יום ולא בדקה ולא ראתה כיון שעבר אותו יום הותרא היא והותר אותו היום ואם שנתה ליום אחר חוששת לאותו יום לפי מה שהוא ולעולם הוסת שלא נקבעה שלשה פעמים האחרון עוקר את הראשון בפעם אחת.

77. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.11

    ועוד יש הפרש בין וסת קבוע לשאינו קבוע שהוסת שאינו קבוע כיון שעבר עליה אותו יום ולא ראתה נעקר לגמרי בפעם אחת ואע"פ דלא שנתה לוסת אחר אבל וסת שהוא קבוע אפי' עברו עליה שלש עונות כמותן ולא ראתה כיון שלא שנתה ליום אחר נהי דאינה חוששת לאותו יום עד שתחזור ותראה בו ביום אבל חזרה וראתה בו ביום אפילו אחר כמה הפסקות חוזר למקומו וצריכה עוד שלשה פעמים לעקרו מאי טעמא דאמרינן אורח בזמנו בא דתניא היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושנתה ליום שלשים זה וזה אסורים הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד שלשים יום וחוששת ליום שלשים. הגיע יום שלשים וראתה יום עשרים ולא ראתה יום שלשים ולא ראתה יום עשרים וראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים מפני שאורח בזמנו בא. שמעינן מהא שאע"פ שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה כיון שחזרה באותו יום חזר הוסת למקומו אפילו בפעם אחת. ודוקא שלא שנתה לוסת אחר אבל שנתה לוסת אחר כבר עקר הראשון לגמרי ואם תחזור לראות בו הרי הוא כתחלת וסת וכאשה שהיא משנה את וסתה לוסת אחר דבעינן שלשה פעמים לעקור הראשון ולקביעת השני והראשון נעשה שני והשני ראשון.

78. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.12

    ומכאן אתה למד שהאשה שאינה רואה בימי עבורה בשיכלו ימי מניקתה ותחזור לראות אם חזרה לוסת הראשון אפי' בפעם אחת קבעה לה וסתה וצריכה שלשה פעמים לעקרו ולא עוד אלא אפי' חזרה לוסת אחר הרי היא כלמודה לראות בענין אחד ושנתה לענין אחר שצריכה שלשה פעמים לעקר את הראשון. וזה חומר יש בהפסקת ימי מניקתה מה שאין בן בהפסקה אחרת דאלו הפסקה אחרת אם עברו עליה שלש עונות ולא ראתה כלל ולבסוף שלש עונות שנתה ליום אחר אינה חוששת לוסת האחר אלא ליום השינוי. אבל בהפסקת ימי מניקתה אפי' התחילה לראות בענין אחר חוששת לזה וחוששת לוסת האחר למדנו דבר זה ממ"ש לענין מעת לעת דאלו זקנה שהפסיקה ג' עונות ולא ראתה ולבסוף ראתה דייה שעתה ראייה הראשונה ואילו גבי מניקת ביון שעברו ימי מניקתה וראתה דם מטמאה מעת לעת אפי' בראייה הראשונה אלמא וסת במקומו עומד ודמים למקומם הם חוזרין ולא נסתלקו דמיה אלא לשעתה. והטעם מפני שכל הפסקה שהיא באה מחמת דבר הגורם נסתלק הגורם חזר הוסת למקומו. והגורם להפסקת עוברת ומניקה מפני שאיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חדש. וכן הדין לאשה שהיתה במחבא שלש עונות והפסיקה מחמת חרדה כשהסתלק החרדה חוששת לוסתה. אבל הפסקה אחרת אם היתה למודה מראש חדש לראש חדש והפסיקה שלש עונות ולבסוף ראתה בחמשה בחדש אינה חוששת לראש חדש הואיל והוחזקו לה ג' חדשים בלא ראיה אבל אם תחזור ותראה בראיה שנייה בר"ח מיד חזרה לוסתה שכבר בא האורח בזמנו. ויש מי שאומר דמנקת כיון שעברו ימי מניקתה אע"פ שלא התחילה לראות מיד חוששת לוסתה הראשון. והסברא הזאת אינה באה אלא בזמן שהיה וסתה הראשון קבוע לימי החדש כגון מריש ירחא לריש ירחא או מחמשה בירחא לחמשה בירחא וכיוצא בהן דכי שלמו ימי מניקתה חיישא לריש ירחא קמא דפגעה ביה אבל אם היה וסתה הקבוע בהפלגות כגון מעשרים יום לעשרים יום או מכ"ה לכ"ה כשתשלים ימי מניקתה לאיזו הפלגה חוששת עד שתחל לראות. ומסתברא דבין בזה ובין בזה אינה חוששת עד שתשוב לראות דחששא דרבנן היא וכי לא חזיא אמרינן שמא עדיין לא חזרו דמים למקומם שהרי כל ימי עוברה ומניקתה דמיה מסולקין מפני שאיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד לאחר כ"ד חדש לימי מניקתה.

79. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.13

    ואשה שהיא רואה בעונותיה בימי עיבורה ובימי מניקתה כיון שלא הפסיקה שלשה עונות הרי היא חוששת ליום וסתה ואסורה לשמש. מיהו לא בעיא בדיקה שאם לא בדקה ולא ראתה טהורה מאותו יום ואילך. ואם עברו עליה ג' עונות כיון שלא בדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת עד שתשיב לראות. וכן אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה מותרת מאותו יום ואילך מפני שחרדה מסלקת את הדמים. והאי עוברה דאמרינן הכא דדמיה מסולקין דוקא משהוכר העובר שלה אבל עד שלא הוכר עוברה הרי היא כשאר נשים ובעיא בדיקה וכל אשה צריכה לחוש תחלה בימי עיבורה עד שיעברו עליה ג' עונות בלא ראייה ובדיקה ואשה שהפסיקה ג' עונות ולא ראתה ולסוף ג' עונות ראתה כבר אמר' שחזרה לוסת הא' וחוששת מעונה לעונה שאורח בזמנו בא. ואם הפסיקה ג' עונות אחרות ולבסוף ראתה כמו כן חזר הוסת למקומו וחוששת מעונה לעונה. אבל אם הפסיקה ג' עונות אחרות ולבסוף ראתה שוב אינה חוששת מעונה לעונה שכבר עקרה הוסת הראשון שהיה קבוע לעונות וקבעה לה וסת אחר בהפלנת ג' עונות. ואשה שקבעה לה וסת באיזה ענין שתקבע אותו או קרוב או רחוק אינה חוששת אלא לאותו וסת בלבד. וזה חומר יש בוסת שאינו קבוע מי הקבוע דלוסת שאינו קבוע חוששת בתחלת וסתה לשתי חששות אחת לימי החדש ואחת לשיעור הפלגה כמו שנפרש לפנינו בקביעת הוסתות משא"כ בקבוע.

80. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.14

    ואשה שהיא למודה לראית בעונותיה ה' ימים או ד' רצופים נאמרו בה ג' פנים יש מי שאומר שאינה חוששת ג' עונות אלא ליום ראשון בלבד כי הוא עיקר הוסת והוא צריך ג' פעמים לעקרו אבל שאר ימי עונה אעפ"י שהיא למודה בהן כמה פעמים נעקרים הם בפעם אחת לפי שאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה כמו שנפרש לפנינו בזמני קביעת הוסתות הילכך הרי הן כוסת שאינו קבוע והם נעקרים בפעם אחת ואינה חוששת להם אלא לעונה אחת. ויש מי שאומר שאפי' עונה אחת אינה חוששת להם לפי שאינן אלא משיכת הוסת ודמים יתרים הוא דאתוספו בה כדאמרינן בגמרא ס"פ בנות כותיים ומדקרי להו תוספת דמים אלמא אין להם דין וסת בפני עצמו. והילכך כיון שנעקר הראשון כלן נעקרין עמו. ואם לא ראתה ביום ראשון הוא הוי עקירה לשני. ויש מי שאומר כשם שחוששת לראשון ג' עונות כך היא חוששת לכולן ג' עונות. והטעם כיון שאין אנו עתה בקיאין במראה דמים ולא בתקון הוסתות דכלהו נשי האידנא טועות משוינן להו דלא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה וקי"ל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך י"א יום שבין נדה לנדה כדבעינן למימר קמן הילכך איכא הכא שתי חששות שמא היום הראשון של וסת היה דם טהור והשני או השלישי היה דם טמא והוא היה תחלת הוסת ועיקרו א"נ הראשון או השני היו מתוך י"א והשלישי והרביעי תחלת נדה וראוין לקביעת וסת, וכיון דאיכא השתא הנך הששות כלהו ימי הוסת הם עיקר וצריכה לחוש להם ג' פעמים כראשון של וסת. הנה אלה ג' פנים נאמרו על זה הענין. ולזה הטעם השלישי כמה חומרות וכמה ספקות יכולות להולד לאשה שאין לה וסת קבוע מיום ליום בלא שנוי ואפי' למי שיש לה וסת קבוע יש חששות אלא שאינן מתפרשות עתה עד שנגיע לקביעת הוסתות. מ"מ צריכין אנו להכריע על דבריהן ולעמוד על עיקריהם ולברר מהן הלכה למעשה ואומר אני כי יש עוד פנים רביעים מוכרעים ושקולין למעשה:

81. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.15

    עתה אפרש אותם ואומר תחלה כי מה שחשש המחמיר הזה לדם טמא ודם טהור וחשש לקלקול הוסתות אע"פ שמצינו שחששו רבותינו לכל אלה ה"מ היכא שרואה דם לטמא כל הדמים שהיא רואה ולהצריכה שבעה נקיים כאלו היא רואה בתוך זיבה דהתם ספיקא דאורייתא הוא וחששא דאורייתא אבל היכא דאינה רואה חשש וסתות היא דאמרינן דרבנן היא ואפי' בקבוע וכ"ש בשאינו קבוע הילכך ספיקא בדרבנן לקולא: ועוד דרוב דמים שבאשה טמאין ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא ואפי' לקולא דתניא קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל. ואמרינן בגמרא דהמפלת בדאפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמפלגי דר' יהושע סבר א"א לפתיחת הקבר בלא דם והא הכא דלא קא חזינן לדמא ולא ידעינן אי דם טמא אי דם טהור הוא ואמאי נאכל, ליחוש דילמא דם טהור הוא, אלמא כיון דרוב דמים שבמקור טמאים הם, כודאי משוינן להו, הילכך מביאה קרבן ונאכל ממה נפשך, או יולדת היא, או זבה גדולה, והכא ודאי קולא היא, דקא שרינן ליה תרי איסורי, נבלה, וחולין לעזרה. וכל שכן הכא לגבי וסתות דחומרא הוא דמבעי לן למיסמך ארובא לאו (טועות נינהו) [דם טהור] וכן בחשש הטועות נמי רובה לאו טועות נינהו וחששא דרבנן במקום דאיכא רובא להתירה ליכא למיחש ליה כלל. מיהו לגבי האי דוכתא בלחוד איכא טעמא אחרינא דמיבעי ליה למיחש לכל ימי העונה כדברי המחמיר ולאו מטעמיה אלא כיון דאיכא שופעת ואיכא נמי מדלפת שהיא בשופעת שאינן אלא ראייה אחת ואפי' מדלפת כל ז' כדאיתא בפרקא קמא דנדה הילכך הוו להו כל ימי העונה ביום א' ושעה אחת ואשכחן דאפי' ר' יוסי דמיקל בחשש עונת הוסתות בשעת הוסת מיהת מודה דחיישא ומשום הכי איבעי ליה למיחש תלתא זמני לכל ימי עונה עד דעקרא להו אבל למיחש לדם טמא ודם טהור ולמיחש לספק טועות לגבי חשש וסתות להא ודאי לא חיישינן לא במקום וסת קבוע ולא במקום וסת שאינו קבוע. עוד יש טעם להחזיק הדרך הזה ולחוש כל ימי העונה עד שתעקר מהם ג' פעמים מפני שהוא רוב המצוי בנשים לשנות וסתן יום ויומים וג' ימים פעמים מרחיקות ופעמים מקריבות וחוזרת למקומם וכיון שהדבר מצוי כן אין ראוי לסמוך ולהחזיק כל ימי הוסת בטפילה לתחלת הוסת ולטהר שאר ימי הוסת בעקירת פעם א' כי שמא הימים שהם עתה בתוך הוסת היו כבר תחלת הוסת ואעפ"י שהם עתה אמצע וסת לא אבדה מעלתם הראשונה. לפיכך אין לנו אלא כלשון האחרון שתהא צריכה עקירה ג' פעמים לכל ימי הוסת. וזה הדרך הוא הנכון והישר בעיני ומסיר הספקות מעלינו ובו ראוי ללכת בענין שנא' סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי:

82. Sha'ar Tikkun HaVesatot.1.16

    הנה השלמנו חושי הוסתות לוסת הקבוע ולשאינו קבוע לוסת שהיא מגופה ושאינה מגופה כגון מפהקת ומעטשת ולוסת הימים והשעות. אך נפרש עוד בהם בקביעת הוסתות בחשש קביעת וסת ימים ובחשש קביעת וסת בהפלגות. ועוד יש וסתות אחרים שהם נקבעים מחמת אונס ואין החשש שלהם דומה לאלה וכשנגיע לשם נבאר הכל באר היטב בע"ה:

83. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.1

    עתה נפרש הזמן הראוי לקביעת הוסתות ואת שאינו ראוי שאילו קבעה אותו בזמן הראוי לקבעו דינו כוסת קבוע. ואם קבעה אותו בזמן שאינו ראוי אפי' ראתה בו כמה פעמים דינו כוסת שאינו קבוע.

84. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.2

    וכבר בררנו כי הוסת הקבוע בין שהוא מגופה בין שהוא חוץ מגופה צריך לעקרו שלשה פעמים וצריכה בדיקה בשעת הוסת כדי לטהרו. ואם לא בדקה ולא ראתה אסורה לשמש אפי' עד כמה שתבדק. ועוד בררנו כי וסת הימים אסורה לשמש כל אותה עונה או יום או לילה אבל וסתות הגוף מותרת לפני הוסת ואפי' באותה עונה ואם בדקה בשעת הוסת ומצאה טהור מותרת לאחר הוסת מיד והוא שהיתה למודה לראות בתוך הוסת כאשר פרשנו.

85. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.3

    ואחר שבררנו כל זה צריכין אנו לפרש הזמן שהוא ראוי לקביעה. ונאמר כי שבעת ימי נדה אינם ראויים לקביעת וסת שאם ראתה בריש ירחא והפסיקה ראייתה וראתה בחמשא בירחא ועשתה כן אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת לחמשא בירחא כי אם לריש ירחא בלבד. ולריש ירחא חוששת עד שתעקור אותו שלשה פעמים וצריכה בדיקה לטהרו כמו שבארנו אבל לחמשא בירחא אינה חוששת אלא פעם אחת. ואם עקרה אותו פעם א' החמישי הותר ראש חדש לא הותר עד שעקרה שלשה פעמים.

86. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.4

    אבל יש ענין אחר שהאשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה כנון שראתה שני פעמים בריש ירחא בלחוד. ובשלישי ראתה עשרים וחמשה וריש ירחא אף על גב דריש ירחא בתרא קאי לה בימי נדתה קבעה לה וסת בריש ירחא הואיל והשנים הראשונים הוחזקו ממעין סתום וראיית עשרים וחמשה אמרינן עלה בגמרא דמים יתרי איתוספי בה.

87. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.5

    ואמרינן עלה תרין פרושי איכא מאן דמפרש דראיית ריש ירחא הוא עיקר וסת והקדמת עשרין וחמשא תוספות אותו הוסת הוי ומדקרי ליה תוספות הוסת לא חיישא לההיא ראיה כלל. וזהו הדעת הראשון מן השלשה פנים שזכרנו למעלה בחשש הוסתות. ולזה הדעת כ"ש ראיות שבתוך ימי הנדה שאין חוששים להן כלל. ויש מפרשים דהא דאמרינן בראיות עשרין וחמשא דמים יתירי הוא דאיתוספו בה לאו למימרא דהויא היא טפילה לראיות ריש ירהא אלא לאפוקי דראיית ריש ירחא לא הויא טפילה לראיית עשרין וחמשא דמים יתירי הוא דאיתוספו בה ודלמא וסתה אחרינא קא קבעה. ובין הלין תרין פרושי איכא דראיית עשרין וחמשא ללישנא קמא לא חיישא כלל וללישנא בתרא חיישא ומסתברא לחומרא.

88. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.6

    אבל ראיות שבתוך ימי הנדה שורת הדין טפילה נינהו לתחילת הוסת ואפילו הפסיקה ביניהן. מיהו הא אכרענא לעיל דכיון דאיכא שופעת ומדלפת שהן כראיה אחת ושעה אחת. ואשה כיון שהוחזקה בארבעה ימים או חמשה רצופים לראייתה אינה בודקת עצמה ואינה יודעת אם מפסקת ביניהם אם לאו הילכך חוששת לכולם ועיקר הוסת נמי הוי כדכתיבנא לעיל והשתא דאמרינן דראיית עשרין וחמשא חיישא לה אי חזייא הכי תלתא זמני קבעה לה נמי וסת מעשרין וחמשא ולריש ירחא.

89. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.7

    והא דאמרינן דאין קובעת וסת בתוך ימי נדתה לא מבעי' היכא דכולהו ג' זימני חזי להו בתוך ימי נדתה דלא קבעה אלא אפילו חזיא תרי זימני קמאי ריש ירחא וה' בירחא וריש ירחא וה' בירחא ובזימנא תליתאה קא חזיא בחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא דסד"א כיון דאיעקר לריש ירחא וקאי חמשא דירחא בדוכתי' אגלאי מילתא דה' בירחא עיקר וסתה וריש ירחא קמאי תוספת דמים אפ"ה לא קבעה, אשתכח דכי האי גונא לא קבעה לה וסת כלל, בריש ירחא הא לא קבע לה וחמשא בירחא אבתי לית לה אלא חדא זימנא וכי משלמא עלי' תרי זימני אקבע לה לחמשא בירחא.

90. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.8

    וכשם שאין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה כך אינה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה דתנן בס"פ בנות כותים כל אחד עשר בחזקת טהורה ואמר רב הונא בר חייא אמר שמואל לומר שאין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה מאי טעמא דאסתלקו דמיה בימי נדתה ומדאיבעיא ליה לר' פפא עלה דהא מילתא מקבע לא קבעה מיחש חיישא מהו דתיחוש לה ושקלינן וטרינן עלה אלמא הכי הלכתא. ועוד דגרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה, א"ר פפא ל"א אלא למקבע דבעינן תלתא זימני אבל למיחש אפילו בחדא זימנא חיישא לה ואקשינן עלה מאי קמ"ל תנינא שנתה ליום עשרים זה וזה אסורים מהו דתימא ה"מ היכא דקאי בתוך ימי נדתה אבל היכי דקאי בימי זיבתה אימא לא תיחש ליה קמ"ל. מדא"ר פפא הכי ש"מ דבימי נדה דהיינו בתחלת י"ח יום של נדה קבעה לה וסת אבל בימי זיבה לא קבעה לה וסת ומאי נינהו י"א יום שבין נדה לנדה ולהכי אצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דלא חזיא ההיא ראיה למקבע לה וסת מיחש מיהא חיישא לה. ואיכא מ"ד דלית הלכתא בשמואל דר"י ור"ל פליגי עלה דתרווייהו מודו דבימי זיבה קבעה לה וסת דלא פליגי אלא בימי נדתה אבל בימי זיבה לתרווייהו קבעה ולאו מילתא היא דהא אוקימנא למילתייהו בגון דאתחז' לתרי זימני קמאי ממעין סתום כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרין וחמשא וריש ירחא דכיון דתרי זימני קמאי בימי נדתה חזיתינהו אע"ג דשלישית הואי בתוך ימי נדתה ממש בתר דובא קמא שדינן לה וכי היכי דלגבי נדתה קבעא לה וסת בכה"ג כ"ש בתוך ימי זיבתה דקבעה לה וכה"ג שמואל נמי מודה דאע"ג דאחד עשר לא חזו למקבעא בהו וסת אי חזאי מעיקרא ב' ראיות מריש ירחא לריש ירחא ובשלישית חזאי בעשרין בירחא ובריש ירחא דקיימא ראיה שלישית בימי זיבה קבעא לה וסת הואיל ותרי קמייתא חזאי ממעיין סתום. ול"פ שמואל בימי זיבה בהדי ר' יוחנן ור"ל. ואי קשי' לך הא דגרסינן בפ"ק דנדה לענין קפיצה דאמרינן דהיכי דקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי ובחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה דקבעה לה וסת לימים אלמא קבעה וסת מחד בשבא לחד בשבא דהיינו בתוך י"א יום שבין נדה לנדה ההיא ל"ק מידי דהתם לא לאשמועינן דאשה קובעת בימי נדתה קא אתי אלא לאשמועינן וסת דקפיצות והאי דנקט חד בשבא לסימנא בעלמא הוא דנקט. א"נ דהתם איכא למימר בחד בשבא דקאי לה בימי נדה קאמר כגון דאתחילה בחד בשבא והדר חזאי בחד בשבא אחרינא דעשרין ותרתין. וכיון דחזינן שמעתא בהדיא דאין האשה קובעת וסת בימי זיבתה ומתני' נמי דקתני וכל י"א בחזקת טהורה ושמואל נמי על מתני' אמרה לשמעתיה וחזינן סוגיא דאמוראי בתראי כוותיה. לא שבקינן האי מימרא דאיתמר בהדיא. ונקטינן מלתא דלא אתיא אלא מכללא ולא איתמרא בהדיא.

91. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.9

    הילכך כיון דקיי"ל דאין אשה קובעת וסת בתוך י"א היכא דרגילה למחזי מט"ו לט"ו לראייתה דכל חדא וחדא קיימא לחברתה בתוך ימי זיבה רואין את האמצעית כאילו אינן והשאר קובעת לה וסת מעשרין ותשעה לעשרין ותשעה דקיימי אהדדי בימי נדה ואי חזאי בהו ארבע ראיות מעשרים ותשעה לעשרים ותשעה קבעה לה וסת להפלגת עשרין ותשעה ובעיא עקירה תלתא זימני ובדיקה. אבל אמצעיות דקיימי בימי זיבה לא בעיא בדיקה. ועקרא להו בחדא זימנא.

92. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.10

    מיהו דוקא להנהו ראיות דקיימי בתוך שמנה עשר יום לראיה הראשונה אבל היכא דרגילה למיחזי חמשה ימים בבל וסת ותרי יומי קמאי מינייהו קיימי בימי זיבה לראיה הראשונה ותלת בתראי קיימי בימי נדה. הנך תלתא יומי בתראי דחזו לקביעת וסת קבעה בהו בתלתא זימני. ואפילו היכא דשפעת בהו בהנך חמשא יומי כולהו אע"ג דאמרי' שופעת אינה אלא בראיה אחת דמתוך אחד עשר היא אפי' הכי קבעה לה וסת דחיישינן שמא הפסיקה הלילה מתוך השינה ולא ידעה.

93. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.11

    ואי הוו תלתא זימני בתוך אחד עשר יום ותרי מינייהו בתחלת שמנה עשר יום אע"ג דלא מתחלת תחלת נדה עד דספרה שבעה נקיים מסתברא לי דלמקבע בהו וסת בימי נדה חשבינן להו וקבעה דכי אמר שמואל ימי זיבה לא קבעה בהו וסתה אמתני' קאי דקתני כל אחד עשר בחזקת טהורה ועלה אמר שמואל לומר שאינה קובעה לה וסת בתוך אחד עשר ודוקא קאמר אחד עשר אבל ימים הראויים לספירת אחד עשר לא קאמר דקים להו לרבנן דבשבעה ימי נדה היא מתמרקת מדמיה ולא הדרי אלא עד שמונה עשר יום. וכי מטיא לשמנה עשר בין שהם ראוים לנדה בין שהם מספירת זיבה ראוים הם לקביעת וסת:

94. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.12

    הנה זה הטעם עוד סיוע למה שאמרנו למעלה דרבי יוחנן וריש לקיש לא פליג אדשמואל דאפשר לאוקי למלתייהו בימי זיבתה ממש בענין הזה שפירשנו ושמואל נמי מודה בהא דכה"ג אפי' בימי זיבתה קובעת לה וסת. ובעי תלתא זימני למעקרינהו ובבדיקה:

95. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.13

    הנה פרשנו כי ימי הנדה וימי הזיבה אינם ראויים לקביעות וסת ועל הדרכים שפרשנו.

96. Sha'ar Tikkun HaVesatot.2.14

    ועוד יש עתים אחרים שאינם ראויים לקביעת וסת כגון ימי עבורה משהוכר העובר וכן ימי מניקתה וכן מקום החרדה בבולן אם באתה אשה לקבוע בהן וסת חדש בתחלה אינה נקבע מפני שדמיה מסולקין. ודומין לאחד עשר יום שבין נדה לנדה שאינה קובעת בהן וסת אבל היא חוששת לראייתה מידי דהוי אוסת שאינו קבוע עד שתעקר ממנה פעם אחת ואפילו בלא בדקה ולא ראתה טהורה מיום זה ואילך כאשר פרשנו למעלה בראשי הוסתות:

97. Sha'ar Tikkun HaVesatot.3.1

    הנה כתבנו הזמנים שהוסת נקבע בהן ואת שאינו נקבע בהן לכל מחלקותם ותוצאותיהם נשאר לנו לפרש איך הוסת נקבע כדי לדעת את חושי הוסתות לקבוע ולשאינו קבוע ואם בחסרנו מחושי הוסתות שלא פרשנו אותו במקומו. נשיב עתה לפרש. לפי שגם הענין ראוי לפרש בו חושי הוסתות עם פי' קביעתם:

98. Sha'ar Tikkun HaVesatot.3.2

    ונאמר תחלה כי זו המסורה בידינו מדברי רבותינו שאין קרוי וסת אלא לאותו שיש לו צד שוה ושהשוותה בו ראיותיה שלש פעמים. דקיימא לן כסתם מתניתין וסתם לן תנא בוסתות ושור המועד כרשב"ג וכל צד שיש בו היא קובעתו לוסת ג' פעמים והוא שלא יהא ביניהם הפסק ואם יהיה ביניהם הפסק צריך שיהי' שוה לשלשתן שלא יהא האחד קרוב והאחד רחוק. ומתוך הפרטין יתבאר לך כל זה.

99. Sha'ar Tikkun HaVesatot.3.3

    והצדדין המשוין את הוסתות שלשה אבות הם ולהם תוצאות הרבה.

100. Sha'ar Tikkun HaVesatot.3.4

     הא' ימי החודש ואע"פ שאין הפלגתן שוה כגון מריש ירחא לריש ירחא או מחמשא בירחא לחמשא בירחא וכיוצא בו ואע"פ שזה החדש מלא וזה החדש חסר. ולמדנו זה מן הדלוג שנחלקו בו רב ושמואל ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ושבעה עשר בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג ואילו היינו חושבים כל החדשים מלאים או חסרים באשר סברו מקצת אנשים א"כ אין כאן דילוג אלא הפלגות שלשים יום בין כל ראייה וראייה והרי היא זו כלמודה לראות מעשרים יום לעשרים יום ולמה נחלקו בה רב ושמואל בלשון דילוג והלא כל הוסתות הוכללו בהפלגה והי' להם לחלוק בסתם על הוסתות אם תהיה הראשונה מן החשבון אם לאו וממה שאנו עתידין לפרש יתברר הדבר כראוי שהם לא חלקו בוסת אחר אלא בדילוג לבד:

Next → — showing 1–100 of 340

Vilna, 1911. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990010887420205171/NLI Licence: Public Domain. Source.