Ba'al Shem Tov

איתא בגמרא (סוכה דכ"ח ע"א) דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא, וקשה שיקראו ח"ו להוויות דאביי ורבא דבר קטן, כי זה עיקר תורתינו הנאמרה לנו בסיני, אלא הכי פירושו, באמת הן תורה הנגלית והן הנסתרות הכל סוג אחד, כי הכל הולך אחר כוונת האדם, שאם אין כוונתו רק לידע ענינה לבד, אינו זוכה לשום דבר, ועליו נאמר (ישעיהו מ׳:ו׳) וכל חסדו כציץ השדה, אבל אם כוונתו שחושק לדביקות השם יתברך, להיות מרכבה לו, ואין לזה דרך כי אם על ידי התורה והמצוות, אזי הן על ידי נגלות התורה והן על ידי נסתרות התורה, יזכה להיות מרכבה לו יתברך שמו, וזהו שאמרו דבר קטן הוויות דאביי ורבא, ר"ל מי שלומד לחידוד ולתענוג ולצורך עצמו, הוא דבר קטן, פירוש, שעובד הוא את השם יתברך בדבר קטן, וכאין הוא שהרי הוא כמי שחושק לדבר חכמה אחרת, אבל מי שחושק להיות מרכבה לו יתברך שמו על ידי לימוד התורה, הוא דבר גדול, וזהו דבר גדול מעשה מרכבה, רצו לומר לעשות עצמו מרכבה להשם יתברך על ידי התורה: (כש"ט דט"ז ע"ב, ועיין ליקוטים יקרים ד"כ ע"א).

לימוד חכמת האמת נקרא נסתר, פירוש כי נסתר נקרא מה שאין אדם יכול להשיגו, כמו טעם של המאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם, שאי אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה, ונקרא זה דבר סתר, כמו כן ענין אהבת הבורא ויראתו יתברך שמו אי אפשר לפרש לחבירו איך הוא האהבה בלב, ולכן נקרא זה נסתר, כי הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר פתוח לפניו ואינו נסתר, ואם אינו מבין הרי הוא עם הארץ, ולפני איש כזה, גמרא ותוספות גם כן נקרא נסתר, אלא ענין הנסתרות שבספר הזוהר וכתבי האר"י ז"ל הכל בנויים על פי הדבקות האלהית: (כש"ט ח"ב דכ"ד ע"א, ועי' לק"י דכ"ג ע"ד).

שאלו להבעש"ט ז"ל מה לעשות לזה שכשהם מחדשים חידושי תורה הם שמחים, ויש להם צער על זו השמחה אולי עבירה הוא, והשיב הבעש"ט מה לעשות, הנה כתיב (תהילים י״ט:ט׳) פקודי ה' ישרים משמחי לב הם בעצמם משמחים הלב, וכשהם שמחים במה שעשו קישוטין לשכינה באמת אין רע, ובודאי למצוה רבה יחשב לו: (בסוף ס' דרכי צדק).

לא יתכוון בלימודו לשום דבר לא עולם הזה ולא עולם הבא וכו', רק לשם ה עילאה, וכל זה, כשיפתח תחלה שער היראה שהוא ה תתאה, כמו שאמר רבי ישראל בעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים (במשנה אבות פ"ה) הפוך בה והפוך בה ובה תחזי, וסיב ובלי בה, ואחר כך מתמיה התנא ומן ה לא תזוע בתמיה: (מאור עינים בלקוטים דצ"ב ע"ג).

אומרים צדיקי קארלין בשם הבעל שם טוב זי"ע, שעיקר לימוד תורה לשמה הוא ללמוד ממנה מדה טובה: (כן מצאנו בכתבי הרי"מ מקאזניץ ז"ל).

שמעתי שהבעש"ט הקדוש פעם אחת בא אל פתח בית המדרש, ועמד על הפתח ולא רצה ליכנס לפנים, ושאלו אותו על מה זה אינו רוצה לכנוס, והשיב שאינו יכול כי הוא מלא מתורה ותפלה, והוסיפו להפלאות עליו הפלא ופלא, לאמר, והלא אדרבה בבית קדוש כזה שהוא מלא מתורה ותפלה ראוי יותר לכנוס בו, ואז פתח להם עיניהם להבינם בטוב טעם כוונתו הקדושה, שאין זה מעלה לבית תפלה שיהיה מלא מתורה ותפלה, שזהו מחמת שעסק התורה ותפלה שהעולם לומדים ומתפללים בו לאו איהו בדחילו ורחימו ולא פרחת לעילא (בזוהר נשא, דקכ"ג ע"ב ובתיקוני הזוהר תיקון י') ונשאר הכל למטה, על כן הוא מלא על כל גדותיו תורה ותפלה מפה לפה, ואין מקום לכנוס בו, אבל אם היו לומדים ומתפללים בו בכוונה ובדחילו ורחימו כראוי, היו עולים כל התורות והתפלות למרום, ולא היה נשאר כלום למטה, ואז היה הבית קדושה פנוי, והיה בו מקום מרווח כרצונו: (באר משה פ' נח, ובס' כת"י תורת משה פ' שופטים)

ענין מחשבות זרות הבאים לו לאדם בעת שעוסק בתורה ובתפלה, שהם קומה שלימה, ושצריך להעלותם, מבואר היטב לעיל פ' נח בעמוד התפלה אות קט"ז ושם בהגה באורך, ועוד שם במקומות רבים:

כתבתי בשם מורי זלה"ה בעת עוסקו בתורה ובמצוות לא יחשוב בלבו שהוא עושה כך, רק השכינה העושה זאת, ודפח"ח: (צפנת פענח דכ"א ע"ד).

שמעתי ממורי כי העושה מצוה גדולה או לומד תורה הרבה והתפלל בכוונה, לא יכניס בלבו שום התפארות שהוא עשה זאת, כי אם מלכות שנקרא אני מן אדני היא עשתה זאת, מה שאין כן אם מתפאר לומר שהוא בעצמו עשה זה, אז גורם ח"ו שמסתלק י' מן אני ונשאר אן וכו' ודפח"ח: (בן פורת יוסף דע"ז ע"א, תוי"י קרח דקנ"ד ע"א). ונ"ל שזהו מה שאמרו במשנה (פ"ג. דאבות) מאין באת ולאן אתה הולך וכו', ר"ל כאשר חושב את עצמו לאפס ואין, שיודע שבא מטפה סרוחה, אז מאין באת, מה שאין כן במתפאר שהוא העושה, וזה נקרא הולך היפך ביאה כנודע, אז מסתלק י' ונשאר אן, וזהו שאמרו ולאן אתה הולך, והבן, ואפשר שמעתי זה גם כן ממורי והשם יתברך יודע: (שם בס' בן פורת יוסף דע"ז ע"א).

איתא בגמרא (סנהדרין דל"ט ע"א) אלהיכם כהן הוא ר"ל שעובד את עצמו, כי מחמת כח הניתן במחשבה מעולם המחשבה ובדיבור מעולם הדיבור האדם מחשב ומדבר: (שם בס' בן פורת יוסף דע"ז ע"א).

מה שאמרו רבותינו ז"ל (באבות פרק ד') כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני מבוא לעיל פ' בחוקותי אות ו' ע"ש:

שמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור דרש באכסניא של תורה (עיין עיקר הלשון בגמרא ברכות דס"ג ע"ב), דאיתא (בפרק ו' דאבות) הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת וכו' על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד, וקשה מה קאמר שני דברים בלבד, ועוד קשה היה לנו לומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ופירש דכשאדם לומד מרב הגון התורה הוא פרה ורבה אצלו, כנודע וכו', וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה, אלא כפשוטו כמו שלמד ממנו, ולזה אמר מה דוד שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, דהיה רשע, ולא פרה ורבה רק נשאר שני דברים בלבד כמו שלמד ממנו, וקראו רבו וכו', הלומד מחבירו ששניהם צדיקים דאז התורה פרה ורבה, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד, ובזה מתורץ שפתחו באכסניא של תורה שהיו כולם צדיקים וכו':

עוד שמעתי בשמו קצת באופן אחר, כי עשרת הדברות כולל כל התורה, כמו שביאר רבינו סעדיה גאון וכו' יעו"ש, וכמו שנכללת כל התורה בעשרת הדברות כך נכלל כל התורה כולה בתיבה אחת וכו', וכל זה אם נשמת הרב שלומד ממנו שרשו מן עולם האחדות, מה שאין כן אם נשמתו מעולם הפירוד, גם התלמיד שלומד ממנו מקבל ממנו גם כן דברים נפרדים, וזהו שאמר שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וכו' ודפח"ח:

העולה מזה כי הלומד לשמה לייחד בעולם האחדות, אז גורם היחוד שיהיה תורתו פרה ורבה, ומבשרי אחזה אלוהי (איוב י״ט:כ״ו) כמו ביחוד הגשמיי פרה ורבה בגשמיי כך ברוחניי: (בן פורת יוסף דכ"ג ע"ד, ודכ"ט ע"ד צפנת פענח דס"ח ע"א).

שמעתי ממורי ביאור ש"ס פתח באכסניא של תורה וכו', וביאור מה דוד המלך שלא למד אלא שני דברים בלבד וכו', והקשה איך אפשר ללמוד אות, וגם לשון אכסניא של תורה, ושמעתי ממורי ביאור [הדבר] כי יש ג' סוגים א' קירוב הגורם לזיווג, כגון חמשה דברים באשה ערוה קול באשה ערוה וכו' (זוהר פ' נשא דקמ"ב ע"א) וגם שלא להסתכל בבגדי צבעונין של אשה (ע"ז ד"כ ע"ב) וכו', ב' חיבוק ונישוק, ג' זיווג ממש וכו', והנה בשכינה קירוב הגורם לזיווג הוא, כשיש לו עצבות, והולך לדבר עם חבירו לפקח העצבות, וכו', ועל ידי קירוב חברותא, שצריך לדבר עם חבירו גם שהוא צבוע הוא גם כן יחוד הנ"ל וכו', וההפרש בין הלומד מרבו רשע הוא, שאין רק שני דברים, שלא עשתה פירות ונשארו רק שני דברים בפירוד וכו' על פי חקירה, מה שאין כן אם רבו צדיק עושה פירות שפרה ורבה וכו', וזהו שאמרו מה דוד וכו' הלומד מחבירו שהוא צדיק כמותו על אחת כמה וכמה וכו', והעולה מדבריו שנתחבר אות של כל אחד ודפח"ח: (תוי"י בסופו דר"ט ע"ב).

שמעתי בשם הבעל שם טוב פירוש המשנה (באבות פרק ב') וכל תורה שאין עמה מלאכה, ר"ל שאינו עושה מעשה ופעולה על ידי התורה בעולמות העליונים להעלות ניצוצים ולהמשיך השפעות: (דודאים בשדה פ' וישב).

בשם אלוקיי רבש"ן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, שאין עושה עם התורה מלאכה, שיכול ללמוד ואינו לומד ואינו עושה מצוה, סופה בטלה: (כתבי קודש דכ"ד ע"ב).

כתיב (משלי א' כ') חכמות בחוץ תרונה, פירוש, אם חכמתו חשובה כשהוא עוסק בחכמתו, בחוץ, דהיינו בקליפות, שמעלה משם ניצוצות חכמה זו, אז תרונה: (ליקוטים יקרים ד"ד ע"ד). סו. שמעתי מן אדוני אבי זקיני זלה"ה, שפעם אחת בא אליו איש אחד, וביקש מאתו שיאמר לו תורה, והשיב לו מזה הפסוק (מלאכי ב׳:ז׳) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ודרשו חכמינו ז"ל (במס' מוע"ק די"ז ע"א) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו מפיהו ואם לאו לאו, ע"כ, והקשה איך ימצא רב כזה בדור הזה שיהיה דומה למלאך ה' צבאות, גם צריך להבין תיבות יבקשו מפיהו, כי היה נכון לומר ישמעו מפיהו, ואמר הוא ז"ל שכך הוא הפירוש, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, היינו כמו מלאך העומד תמיד במדרגה אחת, כך הוא עומד תמיד במדרגה אחת, והנה יש בחינת קטנות ובחינת גדלות, והוא שאמר, אם הרב דומה למלאך היינו שיש לו בחינת עומד כמו מלאך, אף על פי שזה אי אפשר לעמוד תמיד על מדרגה אחת, כי נופל ל(פ)עמים אל הקטנות, מכל מקום גם קטנות שלו הוא גדלות גם כן לאדם אחר, רק נגד בחינת גדלות שלו הוא קטנות, ולבחינה זו נקרא עומד, היינו שאינו נופל לשפלות ולקטנות מאוד, רק שנחשב לקטנות נגד בחינת הגדלות שלו, כל אחד לפי בחינתו, אז תורה יבקשו מפיהו, יבקשו דייקא, היינו שמותר לשאול ולבקש ממנו שיאמר תורה, כי אינו צריך לחשוב שמא הוא כעת בבחינת הקטנות, ואינו יכול כעת לומר תורה, כי בוודאי לא נפל לבחינת קטנות כזה, שלזה הוא בבחינת עומד רק הקטנות הוא לפי בחינה ומדרגה שלו, עכ"ד: (דמ"א יתרו ד"ה אם את הדבר).

בדור הזה עקבות משיחא, אמר מרן האר"י וריב"ש זצ"ל, שמצוה לגלות סתרי תורה ורזין עליונים לבער קוצים מן הכרם: (נוצר חסד פ"ד אות ו').

הריב"ש זצל"ה, היה מזרז לאנשי מעשה, שילמדו בכל יום בס' תקוני הזוהר: (דרך אמונה ומע"ר, מהקדמה לס' תהלים).

פעם אחת היה הרב [הבעל שם טוב זי"ע] מוכיח לאדם אחד על מה שדיבר בקבלה ברבים, והשיב לו איש מפני מה מר גם כן דורש קבלה ברבים, והשיב לו הרב אני לומד את העולם שיבינו, שבעולם הזה ובאדם גם כן שייכים כל הדברים שנאמרו בספר עץ חיים, ולא שאני נותן להבין את הרוחניי שכתב בעץ חיים, אבל מר דורש כל הדברים ככתבן בספר עץ חיים, אם כן אתה עושה מרוחניות גשמייות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחניי:

שמעתי מאדוני אבי זקיני זללה"ה. שאביו שלו לקחו בלא דיבור, כמו משה רבינו עליו השלום, ואם היה לוקחו בדיבור היה ממלא בתורתו כל חללא דעלמא, וביער כל הקליפות, והיה מביא משיח: (בס"ס דגל מחנה אפרים).

אמר קדוש ה' מוהר"י בעש"ט נ"ע אשר בלימוד ספרי הקבלה יש ליזהר שלא ידמה הדברים כפשטותן, שהעשר ספירות אלקים או אלוקי וכו', וגם שלא יומשך אחר שאר כינויים גשמיים הנזכר שם דרך משל, ואף שמכל מקום אמת דברי המקובלים שבחסד הוא בחינת שם אל וכמו שכתוב (תהילים נ״ב:ג׳) חסד אל כל היום, וכן אלהים הוא בגבורה וכמו שכתוב בזוהר ובכתבי האר"י ז"ל, הענין הוא, בחינת אור אין סוף ברוך הוא המלובש בכלי החסד וכו' שנתלבש במדת החסד, שיהיה אור וחיות במדת החסד, כמו הנשמה המתלבשת בגוף גשמיי על דרך משל, אף על פי שהגוף הוא גשמיי ואינו מערך הנשמה שהוא חלק אלוהי ממעל, עם כל זה היא מתלבשת בו ומחיה אותו, עד שהוא חי ממנה ממש, ובו ועל ידו משפעת השפעות גשמייות כו', שכל זה לא היה נשפע מהנשמה אם היתה בלי גוף, כי אם על ידי התלבשותה בגוף, ועם כל זה הנשמה משפעת, לא הגוף מצד עצמו, כך על דרך משל נמשך אור אין סוף ברוך הוא ונתלבש במדת החסד ושאר מדות עליונות, ומשפיע בהן ועל ידן עולמות וחיות, בבחינת גבול ומדה, שאילו לא היה מתלבש במדות הנ"ל, לא היה כלל ההשפעה והחיות בבחינת גבול ותכלית, כי אם בלי גבול וכו', והנה אור אין סוף שהוא נשמה לבחינת חסד דרועא ימינא, לו אנו קוראין השם אל, ולא להחסד עצמו ח"ו שאינו רק כלי לאור ולנשמה זו, ועל דרך זה ענין השם אלקים בגבורה, אין ר"ל השם על המדה עצמה, אלא על אור אין סוף המלובש בה כנ"ל. נמצא כל השמות אף ששם זה בחסד ושם זה בגבורה, עם כל זה, כיון שהכוונה וענין של השם הוא לאור אין סוף הוא נשמה לחסד וגבורה, אם כן כולם ר"ל על בורא עולם ממש, אף ששם זה בחסד ושם זה בגבורה, וכמו על דרך משל שנותן המלך מתנה לזולתו, ונתן מתנה מרובה בידו הימנית, ולפעמים נותן על ידי שמאלו, אף שידו השמאלית אינה הימנית, מכל מקום בכל הנותן הוא המלך, כי אין הידים עצמם הנותנים, כי אם חיותו המלובש בהן ובכל גוף המלך, והרי הכל אור וחיות אחד: (לקוטי תורה מהר"ב ז"ל, ויקרא)

יש הרבה שינויים בכל רגע, וכפי השנויים כך ישתנו מאמרים של הזוהר, לפרש אותו בכל יום פירוש אחר, כמו שעושין במתיבתא עילאה דקודשא בריך הוא, בכל יום לומדין ספר הזוהר עם פירוש חדש מן קודשא בריך הוא, כמו שגילה מרן הריב"ש טוב ששמע מרבו אחיהו השילוני ושמע בעצמו במתיבתא דרקיע: (זוהר חי בראשית דקל"ז ע"א שהוא על זוה"ק ד"ל ע"א, וכן הוא בדגל מתנה אפרים פ' בא ד"ה א"י החודש).

מה שעיקר לימוד הקבלה ראוי להיות בשבת מבואר לעיל פ' יתרו אות ל"ד ושם בהגה מ"ו ע"ש:

ובשכבך ובקומך, קודם השינה ישכב באימה ויראה וירגיז וירעד מהבורא יתברך, ולא יבא לידי חטא כמו שכתוב (תהלים ד') רגזו ואל תחטאו: (לקוטים יקרים ד"ב ע"ב, צוואת הריב"ש ד"ג ע"ב).

וכשהולך לישן יחשוב הלא המוחין שלו ילכו להקדוש ברוך הוא ויתחזקו לעבודתו יתברך: (צוואת הריב"ש ד"ג ע"ב).

בשם הבעש"ט זלה"ה טעם לשינה, שאיתא בשם האר"י ז"ל בכתבים טעמים נשגבים לזה, שהוא בחינת מוחין דקטנות כדי להעלות למוחין דגדלות, והבעל שם טוב זלה"ה אמר דרך משל, למלך שהיה לו בן יחיד יקר מאוד ושלח אותו למלחמה, וביקש ממנו שכל הביזה והשלל שיבוז וישלול ישלח מעט מעט לביתו לאחדים, ושאל אותו הבן הלא יהיה יותר כבוד כשאביא הכל בפעם אחד, אמר האב אני חושש פן ח"ו יבא האויב ויתגבר וישיב ממך הכל לכן תציל לאחדים, והנמשל מובן, כיון שהנשמה מסגלת כל היום תורה ומצוות ומעשים טובים, יש לחוש פן יתגבר היצר וישדוד הכל ח"ו, לכן ניתנה השינה ועולה הנשמה וגונזת שם באוצר המשומר:

בשכבך ובקומך. וכגון דא צריך להודיע ולהרגיל עצמו לקום בחצות לילה: (צוואת הריב"ש ד"ג ע"א).

כשקם בחצות ונופל עליו שינה ילך לכאן ולכאן בבית, וישיר בשירות ותשבחות, ויגביה קולו, כדי להסיר מעליו השינה: (צוואת הריב"ש ד"ד ע"א).

יהא זהיר מאוד לקום תמיד בחצות לילה, ואם אינו קם והיה שלא מחמת אונס, הוא למעלה בנידוי ח"ו, ויהפוך הלילות לימים, ויישן ביום כמה שעות כדי שיספיק לו מעט שינה בלילה: (צוואת הריב"ש ד"ד ע"א).

יאחוז במדת זריזות מאוד, ויקום בזריזות משינתו, כי נתקדש ונעשה אדם אחר, והוא ראוי להוליד, ונעשה כמדת הקדוש ברוך הוא שהוליד עולמות, וכן כל דבר שעושה יעשה בזריזות, כי בכל דבר יכול לעבוד את ה': (צוואת הריב"ש ד"ג ע"ב).

זהו כלל גדול באותה מצוה [אולי צריך לומר מחשבה] שהתחיל בה כשקם ממטתו ילך בה כל היום, ולא במחשבה אחרת: (צוואת הריב"ש ד"ד ע"א).

כתיב (תהילים קי״ט:נ״ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, ואמר מרן אור ישראל [הבעש"ט זי"ע] כשאדם רוצה לקום בחצות לילה, והיצר בוודאי יקטרג עליו ויפיל עליו שינה, וכן כל כיוצא באלו ענינים, עצה היעוצה להתעורר לאיזה ענין גופניי, לעשות צרכיו ולעסוק בעניני הגוף, ואחר כך ואשיבה רגלי אל עדותיך: (נתיב מצותיך נתיב התורה שביל א' אות ד', אור החכמה פ' בחקותי).

וקשרתם לאות על ידך וגו'. נמצא כתוב בשם רבינו הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, ענין קשירת תפלין של יד, כמו אחד שנחלש מאוד קושרין לו את היד, כדי שיוחזר חיותו על ידי הקשירה (עיין שלחן ערוך או"ח סימן שכ"ח סעיף מ"ז) כן צריך להיות מקודם התפשטות הגוף וכלות הנפש אל המצוה, ועל ידי הקשירה יומשך חיות חדש, והבן בחכמה: (נוה הצדיקים שבס"ס שושנים לדוד).

הנחת תפלין של הרב המגיד מטריסק ז"ל גלוי לכל, שכשהובא לפניו נער בר מצוה לחנכו בהנחת תפלין, הוא ציוה לעשות העניבה אשר בה נכנסת הרצועה של יד לצד חוץ, ולכרוך מצד פנים לצד חוץ, למעלה ממרפקו שלשה כריכות, ועל הזרוע שמונה כריכות, כי כריכה ראשונה אינה במלואה ואינה נחשבת, כדרך שאין חושבין כריכה הראשונה אצל כריכת הציציות, ובכל פעם שהובא לפניו עלם כזה, אמר בזה הלשון, כך אני מניח, וכן הניח אבי, ואבי זקיני, וכן הניח הבעש"ט וכן האר"י הקדוש ז"ל, כמקובל בידם מפי אליהו הנביא זכור לטוב: (במכתב הרה"ח מוהר"ח מפרשיסחא).

וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. שמעתי בשם הר"י בעש"ט שנכון לקבוע המזוזה בתיק שאינו ברזל, מעין מה שאמרו חכמינו ז"ל (מדות פרק ג' משנה ד') אינו בדין שיונף המקצר על המאריך, ובמזוזה כתיב למען ירבו ימיכם, וגם על כל מתכות, ואיני יודע אם הוסיף השומע מעצמו לגבי מתכות וכו': (דעת קדושים הלכות מזוזה סימן רפ"ט ס"א).

היום לעשותם. פירש רש"י ומחר לקבל שכרם והוא מגמרא (עירובין דכ"ב ע"א), בעל שם טוב ע"ה נגב"מ אמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קדושין דל"ט ע"ב) כי אין העולם יכול לקבל אור השכר של שום מצוה ושום דבר הגון, כי הוא מאין סוף ברוך הוא, וניצוץ כלול מכולו, והעולם יש לו סוף: (מאור עינים סו"פ בשלח).

כמו שביאר מרן אלקי ריב"ש, שבדיבור אחד קטן עם זהירות ודביקות, כל חללא דעלמא אין יכול לקבל שכרה, ועיקר הוא הבהירות וזהירות. (נוצר חסד פרק ב' אות א').

סליק פרשת ואתחנן בס"ד

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות וגו'. יש כלל אחד גדול, שצריך לדבק עצמו לפנימיות התורה והמצוה, דהינו לקשר מחשבתו ונשמתו אל שורש התורה והמצוה אשר הוא עושה דאם לא כן עושה ח"ו קיצוץ ופירוד בנטיעות, וכאשר קבלתי ממורי וכן מצאתי בחסד לאברהם נהר י"ד וכו': (בן פורת יוסף דכ"א ע"א).

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו'. וקשה דההי"ן של שני פעמים האדם מיותרים, והוי לו לומר יחיה אדם, יש לומר דאיתא בס' ליקוטי תורה מהאר"י ז"ל, דהחוקרים הקשו מאין הוא חיות הנשמה, דאין הדעת נותן שיהיה חיות הנשמה מלחם ומאכל גשמיי, ואין לומר דהנשמה יכולה לחיות בלי מזון כמו מלאך, דאם כן מה טעם אם עובר אדם ושוהה כמה ימים בלא מזון ימות ברעב, והמיתה הוא פירוד הנשמה מן הגוף, וקשה מה טעמא תצא הנשמה מחמת מניעת אכילה, כיון שאינה ניהנית ממנה, ונבוכו הרבה בזאת החקירה: ותירץ האר"י ז"ל שהיו סכלים ולא ידעו בשורש הבריאה, דאמרו רבותינו ז"ל (אבות פרק ה') בעשרה מאמרות נברא העולם, פירוש, על ידי המאמרות עצמן נתהווה הכל, דמאמרו של הקדוש ברוך הוא מרום וקדוש, ותיכף כשאמר הקדוש ברוך הוא יהי רקיע נתהווה הרקיע, וכמו שנאמר (תהילים ל״ג:ו׳) בדבר ה' שמים נעשו, ונכנס המאמר ההוא בחיות פנימי להחיות הרקיע כל ימי עולם שיעמוד כמו שנאמר (תהילים קי״ט:פ״ט) לעולם ה' דברך נצב בשמים וכן כשאמר תוצא הארץ דשא ועץ פרי או תוצא הארץ נפש חיה, אותו המאמר היה מהווה הכל, והמאמר הזה הוא חיות פנימי להם:

וכשנוטל אדם פרי או דבר מאכל ומברך עליו בכוונה ואומר ברוך אתה ה', כשמזכיר את השם מתעורר אותו החיות שעל ידו נברא הפרי ההוא כי נברא הכל על ידי השם, ומוצא מין את מינו וניעור, וזה החיות הוא מזון הנשמה, וכל זה במאכלים המותרים וכשרים שציוה הקדוש ברוך הוא להעלותן מגשמיות לרוחניות:

וזהו שאמר הכתוב ויענך וירעיבך, כי המן היה רוחניי מאוד, וההדיוטות לא היה להם קורת רוח ממנו, שעל כן אמרו (בפ' בהעלותך) ונפשינו קצה וגו', וזהו שאמר ויאכילך את המן שהוא רוחניי מאוד, לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלים, אלא שנתגשם קצת, כדי שיהיה בו תפיסת יד, לבא לידי כך למען הודיעך, אפילו בזמן שתבא לארץ ישראל ותאכל לחם גשמיי, שתקדים כבוד נשמתך לכבוד גופך, ולהעלות הכל מגשמיות לרוחניות, כי לא על הלחם לבדו, פירוש בזמן שהוא לבדו גשמיות, בלי התעוררות הרוחני בו, יחיה האדם, פירוש, הנשמה שנקרא האדם בה"א הידיעה, כי הגוף נקרא בשר אדם והנשמה נקרא האדם (זוהר בראשית ד"כ ע"ב), כי על כל מוצא פי ה', כשאתה מוציא השם בכוונה על ידי הברכה שברכת עליו, שעל ידי זה מתעורר בו הרוחניות, ומזה יחיה האדם, שהוא הנשמה, שניזונה מרוחניות המאכלים, כי הקדוש ברוך הוא עשה כן בכוונה מכוונת, שעל ידי שהיה בונה עולמות ומחריבן (רבתי בראשית פרשה ג') נפלו ניצוצין קדושין לד' חלקי הבריאה דומם צומח חי מדבר שראוי לאדם להעלותם:

והמשל למלך שנאבדה לו אבן טובה מתוך טבעתו, והנה עמדו לפני המלך בעת ההוא הרבה מעבדיו ושריו הפרתמים והפחות וסגנים מאנשי מלחמתו עד אין מספר, ועם כל זה לא רצה המלך לצוות להם שיחפשו את האבן הטוב, רק ציוה לבנו יחידו וחביבו שיחפש וימצא האבדה, ויחזירה לאביו המלך, הגם שהיה המלך בטוח בכל אחד משריו ועבדיו שכאשר ימצאוהו יחזירו אותו בשלימות, אף על פי כן לא היה ברצונו שהם יחפשו אותו, כי רצה לזכות את בנו חביבו, וכדי שיקרא המציאה על שמו, ולא עוד אלא שרמז גם כן לבנו חביבו בכמה רמזים מקום מציאותו, כי מתחלה היתה האבדה מדעת המלך מקומה, ועשה הכל רק למען לזכות את בנו חביבו, וכדי שיגיע גם להמלך מזה גודל תפארת ושעשועים מבנו, לאמר ראו כי שום בן אדם בעולם לא היה יכול לחפש למצוא זולת בנו:

והנמשל מובן שתחילת בריאת העולמות היה, כדי לברר הניצוצין קדישין על ידי אומה ישראלית, כמו שדרשו (במדרש רבתי בחקותי פרשה ל"ו) בשביל ישראל שנקראו ראשית, שהם יבררו ממאכלים מותרים וכשרים:

וזהו שאמר ריב"ש על פסוק (תהילים ק״ז:ה׳) רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, פירש בכאן סוד גדול והוא למה ברא הקדוש ברוך הוא דברי מאכל ומשקה שאדם תאב להם, והטעם שהם ניצוצי אדם הראשון, שהיו מתלבשים בדומם צומח חי מדבר, ויש להם חשק להתדבק בקדושה, והם מעוררין מיין נוקבין, בסוד מה שאמרו חכמינו ז"ל (בזוהר פינחס דרמ"ז ע"ב) אין טפה יורד מלמעלה שאין טפיים עולה כנגדה, וכל אכילה שאדם אוכל ושותה, הם ממש חלקי ניצוצות שלו, שהוא צריך לתקן, וזהו שכתוב רעבים גם צמאים, שאדם רעב וצמא להם למה זה, ואמר נפשם בהם תתעטף בסוד גלות, בלבוש ויחשבה לזונה כי כסתה פניה (בפ' וישב), וכל הדברים שהם משמשים לאדם הם ממש בסוד הבנים שלו שנתלבשו, והבן, והשם יתברך רמז להם לישראל בכמה רמזים, שימצאו האבדה ויחזירו לבעליהם, לאביהם שבשמים, ולא ציוה כן למלאכים ושרפים ואופנים, והאבדה ההוא מדעת היתה כמאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבתי פ"ג סי' זיי"ן) שהיה בונה עולמות ומחריבן כנ"ל: (כתר שם טוב די"ת ע"ב)

ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו'. שמעתי בשם אא"ז זללה"ה על פסוק (תהילים כ״ב:כ״ז) יאכלו ענוים וישבעו, דאיתא בגמרא (גיטין ע ע"א) לעולם יאכל אדם פחות משליש וישתה פחות משליש, שאם יכעוס יעמוד על מילואו, נמצא מי שיש לו בחינת ענוה שבוודאי לא יבא לידי כעס, אז מותר לו לאכול לשובע, והוא שאמר הכתוב יאכלו ענוים וישבעו, שמותר להם לאכול עד שיהיו שבעים, כי בוודאי לא יבואו לכעס כלל: (דגל מחנה אפרים פ' בחוקתי).

ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו' אשר נתן לך. הרב הצדיק ר' שלמה אמר בשם הבעש"ט, אפילו הקערה עם המאכל מונחת על השלחן, אם אין השם יתברך מצוה לאכול אי אפשר לאכול: (מדרש פנחס החדש אות י"א).