Ba'al Shem Tov

וזהו כוונת פינחס, שאחר שזכה ליו"ד ונקרא ביו"ד פינחס אם כן זכה לאליהו, וזהו שאמר ר' אליעזר היסב שמו של פינחס בשמו של אליהו, פירוש היסב כמו אור המקיף ליו"ד הוא שם של אליהו, כשמתחבר היו"ד עם אותיות ה ו. וזהו אל יהו, וכל זה בא לו מתושבי גל עד שעשה תשובת ישראל הוא המלכות שנקראת תשובת ישראל, להשיב אותה לישראל דלעילא, בהר הגלעד הוא הבינה שהוא לעילא מג"ל הם חג"ת, ולכן המתיק אותם בזה שעשה גבורות בזמרי, תחת אשר קנא לאלהיו הוא אלהות של מלכות, והחזיר אותה לאותיות אליהו, לכך זכה לברית כהונת עולם הוא חסד, שבירר החסד, להיות הכל חסד טוב ולא התפשטות רע, וזכה להיות לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם שהוא השפעת החסד: (דברים נחמדים בס"ס גנזי יוסף).

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. נודע מה שכתב בזוהר (אחרי דנ"ז ע"ב) ובכתבים בליקוטי תורה פ' ויקרא כי נדב ואביהו אינון תרי פלגי גופא דלכך נטל פינחס נשמת שניהם שהם נחשבין לאחד כמו שכתב בזוהר יעו"ש, וזהו שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום וכו', כי נודע על פי ששמעתי מרבותי כי המחבר שני דברים יחד נקרא שלום, ולכך נקרא היסוד שלם כו', ומבשרי אחזה אלהי (איוב י״ט:כ״ו) וגם כן כשיש פירוד בין אנשים, זה האדם המחברן נקרא רודף שלום, וסיבת חטא נדב ואביהו שלא נטלו עצה זה מזה שנאמר ויקחו איש מחתתו שלא היה שלום ביניהם, ופינחס שתיקן זה וניתתקן על ידי שניתן לו ברית שלום לחברן בחינת נשמת נדב ואביהו לחד גופא וכו': (תוי"י פ' אחרי דצ"ו ע"ד).

יפקוד ה' וגו' איש על העדה וגו' ואשר יוציאם ואשר יביאם, כתבתי בשם מורי זלה"ה ביאור פסוק יפקוד ה' איש אשר יוציאם ואשר יביאם, כי ראש הדור יוכל להעלות כל הדיבורים והסיפורים של אנשי דורו, לקשר הגשמיי ברוחניי כמו (בתענית דכ"ב ע"א) תרי בדחי וכו' ודפח"ח: (בן פורת יוסף דט"ז ע"א).

יסוד נקרא כל, כי שם נכללו כל המדות העליונות, והוא המחבר כולם ומשפיע למלכות הנ(ק)רא כלה, גם כן לטעם זה שנכללו בה כל המדות גם כן, והצדיק הוא גם כן שמחבר כל המדות, וכמו שכתבתי על פסוק אשר יוציאם ואשר יביאם בשם מורי כו': (תוי"י פ' לך די"ט ריש ע"ב).

באדם פרטי מתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים ד"נ ע"ב) והוא מעלה בעצמו את שלא לשמה על ידי לימודו לשמה, ואם אין בחינה זו באדם פרטי, אז יש בחינה זו בראשי הדור, וזהו שאמר הכתוב אשר יוציאם ואשר יביאם, שביאר מורי זלה"ה שיביאם לשיטתו: (תוי"י פ' אמור דק"י ע"ג).

שמעתי מהרב המנוח מוהר"ם שיש בעניני בני אדם ד' מיני זיווגים, אחד זיווג פנים בפנים, היינו כשלומד ומתפלל בתכלית השלימות, בחינה ב' בחינת זיווג אחור בפנים, דהיינו כשהוא טרוד בעסקיו ואין לו פנאי ללמוד ומכל מקום חושק תמיד שימצא עת פנוי שיוכל ללמוד, בחינה ג' הוא זיווג פנים באחור, היינו גם כשילמוד ומתפלל מבלבלין אותו מחשבות זרות מחמת טרדתו, ויש עוד בחינה ד' בחינת זיווג אחור באחור, הגרוע מכל שלשה בחינות הנ"ל וכו', מה שאין כן בחינה ד' בחינת זיווג אחור באחור אין בזה תקנה כי אם במה ששמעתי ממורי זלה"ה ואשר יוציאם ואשר יביאם וכו' ודפח"ח: (צ"פ דפ"ו ע"ג).

להבין סוד ענין דברי זוהר הקדוש הכל בחכמה אתברירו (עי' בזוה"ק שמות ד"כ ע"א) כי הוא גם באדם התחתון כן, כי על ידי החכמה והשכל שלו מברר הטוב מהרע, כי בלא השכל בוודאי אינו יודע מהו טוב ומהו רע, אך על ידי החכמה והשכל שלו הוא מברר הטוב והתכלית, וזהו ענין גדול, למשל כשבאה לאדם איזה מחשבה זרה בתפלה או בלימוד, וכשמסתכל בעיניו היטב על מחשבה זרה ההוא, יראה כי יש בה טוב ורע, למשל כשבאה לאדם מחשבה זרה של ממון, בוודאי יש לו אהבה לזה ממון, והנה אהבה שרשו בעולם העליון, נמצא האהבה הוא הטוב שבמחשבה זו, אבל הענין עצמו דהיינו הממון הוא הרע שבו, וכשמסתכל בחכמה שלו על מחשבה זו ומעיין בה היטב, ומברר הטוב שבה, נדבק הטוב שבה תיכף בחכמה שלו, כי הם מין במינו, כי שניהם הם מעולם העליון והרע שבמחשבה זרה ההוא נופל למטה, נמצא שבחכמה שלו מברר הטוב מהרע והרע נופל למטה, כי מחמת שאינו משגיח על הרע ונבזה הוא בעיניו, כי זה כלל גדול, שדבר המאוס בעיני אדם נופל למטה:

וכן הוא גם כן באדם, כשאדם מב(ז)ה את עצמו, ונחלט בלבו שאין תפלתו ולימודו חשוב לכלום, ואין נחשב בעיניו עבודתו שהוא עובד, אדם כזה נופל ממדרגתו למדרגה פחותה וגרועה, ובשביל זה הולך אחר כך כמו בלי דעת וחסר שכל בעבודתו יתברך שמו, ונמשל כבהמה נדמה, ורמז לזה (בתהילים ט״ו:ד׳) נבזה בעיניו נמאס, רצה לומר, כשנבזה בעיניו עבודתו שהוא עובד, אז בעצמו הוא נמאס, ובשביל זה כמה צדיקים וחסידים לפעמים מתפארים בעצמם, והוא מטעם זה, כשרואים את עצמם שאין להם התלהבות כל כך בעבודת השם יתברך ונפלו ממדרגתם, מתפארים בעצמם בפני בני אדם, ומחמת זה באה להם אהבת השם יתברך ויראתו, יותר גדולה, וזהו גם כן טעם מה ששבחוהו התלמידים לר' שמעון בן יוחאי ע"ה בפניו (עיין בזוה"ק ויצא דקנ"ו ע"א, בא דל"ח ע"א, יתרו דפ"ז ע"א, ועוד בהרבה מקומות) כדי שיהיה לו התפארות גדולה, ויבא בשביל זה לאהבה ויראה יותר גדולה, כי בוודאי הרשב"י היה מוכרח להשפיל עצמו במדרגות התחתונים להעלות ניצוצות מכולם, כי בודאי אדם גדול כמותו היה סובל כל העולם, ובודאי מוכרח היה להשפיל עצמו במדרגות התחתונים לסבול הכל, וזהו פירוש הפסוק אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ונתנו לו התלמידים התפארות שעל ידי זה יבא להתפארות השם יתברך, באהבה ויראה: (ליקוטים יקרים די"ד ע"א).

סליק פרשת פינחס בס"ד

סוד שלשה דיינים שבהתרת נדרים מבואר לעיל פ' בא בהגה ו' ע"ש:

במדרש (ילקוט ר"פ מטות רמ"ז תשפ"ד) זה הדבר אשר צוה ה' זהו שאמר הכתוב (קהלת ה׳:ד׳) טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, אמר הקדוש ברוך הוא הוו זהירין בנדרים ואל תפרוצו בהם, שכל הפרוץ בנדרים סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות כאילו כופר בו, ואין לו מחילה שנאמר (בפ' יתרו) כי לא ינקה וגו', וכתיב (ירמיהו ד׳:ב׳) ונשבעת חי ה' באמת, אמר הקדוש ברוך הוא לא תהיו סבורין וכו' ע"ש:

אמר הרב [הבעש"ט זי"ע] רמז מן התורה לדברי רבותינו ז"ל שתקנו לומר קודם כל מצוה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הוא מן זה הפסוק, זה הדבר, והענין הוא, כי שלמה המלך עליו השלום אמר טוב אשר לא תדור וכו', ולכאורה קשה באיזה אדם מדבר, אם באדם שאינו חושש לתשלום נדר, פשיטא שאסור לידור שהוא בלאו ועשה כדאיתא בגמרא (ע"ש בגמרא נדרים ד"ג ע"ב) ואם באדם שרוצה לשלם הנדר, אמאי אמר טוב אשר לא תדור הא אמרינן (בנדרים ד'ח ע"א) מניין שנשבעין לקיים את המצוות וכו', וגם דוד המלך עליו השלום אמר (תהילים קט״ז:י״ד) נדדי לה' אשלם וכו' וכי עבר דוד ח"ו על זה:

אלא הענין הוא, דכל מצוה שאדם עושה, הוא מתקן בכל הבחינות של נר"ן, עד למעלה בקוצו של יו"ד שהוא טמיר ונעלם, ואם המצוה בעובדא, הוא ענין בחינה אחרונה של המצוה, שהוא צריך לתקן עוד בדיבור ובמחשבה, ואם המצוה בדיבור, זהו ענין אחרונה של המצוה, וצריך לתקן עוד קול ומחשבה, וכשאדם מחשב לעשות מצוה, עדיין אין לו פחד מקטרוג הקליפות כי אין להם אחיזה במחשבה, רק כשהאדם מדבר בפיו לעשות מצוה, אז יש לו קטרוגים לבטל המצוה, מפני שהקליפות יש להם יניקה ממקום הדיבור:

ואם כן על פי זה, כשאדם רוצה לעשות מצוה, ומוכרח לדבר לעשות המצוה, וחושש מפני המקטריגים, לכך תקנו חכמינו ז"ל לומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כו' על ידי ההוא טמיר ונעלם, אם כן עשה הייחוד של המצוה בדיבור ובקול ובמחשבה, עד למעלה שהוא טמיר ונעלם, אם כן אין לו שום פחד מהקטרוג ומניעות המצוה, ולא מפני שום פנייה בעשיית המצוה, כיון שהעלה כל חיות המצוה למעלה, ואינו מחוסר אלא עשיית המצוה שהוא בחינה אחרונה, וממילא אין להם למקטריגים שום כח למנוע ממנו המצוה:

וזהו שאמר הכתוב (בפ' תצא) כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו, אמר הרב [הבעש"ט זי"ע] שהפסוק הוא מבטיח, כי כשיעשה האדם יחוד קודם עשיית המצוה, וזהו לה' אלהיך, בוודאי תהיה בטוח כי לא תאחר לשלמו, כלומר שישלים המצוה גם כן בעובדא, כיון שעשה היחוד בשלימות, וזהו שאמר הכתוב זה הדבר, והוא רמז על הייחוד, כי זה הוא יסוד והדבר הוא מלכות, ועל זה אמר אשר ציוה ה', היינו שציוה ה' לכל אדם קודם עשיית המצוה, לומר היחוד בשלימות, והיינו איש כי ידור נדר לה', לעשות המצוה, לא יאמר בסתם לעשות המצוה רק לעשות היחוד בשלימות:

ולזה קאמר המדרש זש"ה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, פירוש, משלא תשלים היחוד רק לומר סתם לעשות המצוה, דאם כן יש חשש קטרוג, ולזה טוב אשר לא תדור שלא יאמר כלל, רק לחשוב לעשות המצוה, ואז אין לו שום חשש ממקטריגים אבל באמת אם הוא משלים היחוד בשלימות גמור אזי וודאי טוב יותר, ולא יהיה לו שום פחד ממקטריגים, אדרבה יהיה לו סיוע ועזר לגמור המצוה:

וזהו שאמר דוד (אשלמה נדרי) [נדרי לה' אשלם] פירוש שיהיה הנדר בשלימות היחוד, אבל כשאינו משלים היחוד, זה נקרא פורץ בנדרים, ובא על ידי זה למעול בשבועות שהוא מניעת המצוה שהוא תיקון הזיי"ן מדות שנקרא שבועות, לכן צריך ליזהר להשלים היחוד, בילא"ו: (דברים נחמדים בס"ס גנזי יוסף).

מצות עשה לדון בדין הפרת נדרים, נחקק באות יו"ד של שם הויה, בסוד חכם מתיר הנדר, וכו' ביאור הדברים עיקר סוד השבועה בסוד שבעה הבלים של הגוף, ושבעה פעם שבעה הוא מ"ט ימי עומר סוד הבנין קומת המלכות, וסוד נדר הוא שער החמשים נ' דר כולל כל השערים בסוד חג השבועות, חיי המלך, בחינות כתר הכולל הכל, ובחינות כתר עיקר באבא, יו"ד דשם, ומשם בא המצוה לדון דין נדרים ושבועות, והחכם מתיר הקשר, כי ממשיך מוחין חדשים והארות מקיפין חדשים, אשר שם לא נרשם איסור זה, כי הם חדשים, כטעם וחילופיהן בגולם (אבות פרק ה') שאמר מרן אלקי הבעל שם טוב נודע לנו להיות התחלפות כל ההפכיים בגולמא, שהוא העדר שבין הויה להויה, על ידי יו"ד שהוא סוד גולם, בסוד חכם מתיר נדר ושבועה, והוא סוד מצוה זאת שחקיקתה ביו"ד חכמה יו"ד דשמא קדישא וחלופיהן בגלם בחכמה וכו': (אוצר החיים פ' קדושים דקנ"ח ע"א).

סליק פרשת מטות בס"ד

אלה מסעי בני ישראל וגו'. שמעתי בשם אא"ז זללה"ה כי כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו, ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע, ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה, וכמו שזכרנו (בפ' בהעלותך) בפסוק על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כי הוא בחינת קטנות וגדלות, ע"ש בפירוש הפסוק הנ"ל:

וגם שמעתי מאיש אחד מיוחד, שמ"ב מסעות הוא בחינת הספירה משם מ"ב, שמלילה ראשונה של פסח עד חג השבועות, שהוא השלימות בקבלת התורה, ואף על פי שהם מ"ט יום, כל שבוע הוא בחינה אחד הכוללת כידוע, ושרשם הם מ"ב, והם מרומזים נגד המ"ב מסעות הנכתבים פה:

ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו, ליסע ממסע למסע, וידוע שכל המסעות הם בחינות קדושים וטהורים, כמו ששמעתי מן אדוני אבי זקיני זללה"ה בשם ס' ברית מנוחה קברות התאוה הוא בחינת החכמה, כי שם קברו את העם המתאוים, פירוש, מי שבא למדת חכמה אזי בטל ממנו כל התאוות, מרוב דבקותו בו יתברך שמו, ומזה נבין לכל המסעות שבודאי הם בחינות קדושות ומעלות רמות, וכן גם כן תבערה בודאי הוא בחינה קדושה, אך הם כאשר באו למקומות הללו נשתנה הדבר על ידי מעשיהם, ונהפך להם ללא טובה ר"ל, כמו שמפורש בתורה קברות התאוה כי שם קברו (בפ' בהעלותך) וכן שאר המסעות כפשוטן, וכן בתבערה כי בערה בם אש ה', ואם היו נוסעים ובאים למסעות הנ"ל ולא ישנו אותם במעשיהם, בודאי היה מאיר להם כל מסע ומסע באור הגנוז בתוכו, ודי בזה למבין:

והוא שאמר הכתוב אלה מסעי בני ישראל וגו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', פירוש, משה כתב בתורה המסעות איך הם עומדים ברומו של עולם, מתחלת יציאת האדם מרחם אמו, עד בואו לארץ החיים העליונה, כדי שידע האדם הדרך אשר ילך בה על פי ה', [אבל] ואלה מסעיהם למוצאיהם, היינו האיך שינו אותם במעשיהם ללא טובים, ולכך לא נאמר כאן על פי ה', והבן זה, וה' יורנו בדרך הישר והאמת לפניו אמן: (דגל מחנה אפרים פ' מסעי).

עוד שמעתי בשם מורי כשהלך בנסיעה הידועה. הראה לו רבו במקום זה היה מרמז הנסיעה שהיו נוסעין ישראל במדבר במסע זו, וכל נסיעת האדם מרומז בתורה וכו', וכן כשנשברה לו הספינה והיה בעצבות גדול, ובא רבו ותמה עליו, והראה לו באיזה עולמות הוא עכשיו, והיו שמות אהי"ה וצרופי אהי"ה וכו', ואז התחזק בלבו למתקן בשרשן כידוע לו וכו' ודפח"ח: (תוי"י בסופו דר"ח ריש ע"ד).

ואלה מסעיהם למוצאיהם. מסעיהם נסיעה בדרך, כמו שאמר מהר"י בעל שם טוב ז"ל וכו': (נועם מגדים).

ויסעו ממרה ויבאו אלימה וגו'. יש לפרש בזה על דרך רמז, דהנה שמעתי מן אא"ז זללה"ה בשם ס' ברית מנוחה, כי כשרואים איזה תלמיד חכם שיצא חוץ לשיטה ר"ל, ועושה שלא כהוגן, בוודאי שתה מן המים המרים ע"כ, והנה להבין זה הוא ענין רב, אך על פי פשוטו יש להבין זה, כי בתורתינו הקדושה יש מים מתוקים ומים המרים, וראה שכל התנאים והאמוראים והצדיקים מימות משה רבינו עליו השלום, ושיהיו עד שיבא משיח, כולם לומדים מן התורה דרך ישכון אור לעבודת הבורא יתברך שמו, ולהיפך כל האפיקורסים ימח שמם מביאים ראיה מן התורה עצמה להיפוך, ושיש ח"ו שתי רשויות, וכמו כן הרבה ענינים דנזכרים בגמרא מן הצדוקין ע"ש, והיינו שיש בתורה מים המרים גם כן, ואותו שאינו לומד באמת, אזי טועם טעם המרירות שיש בתורה ר"ל, וכשנכנסין בזה הדרך השם יצילנו, אז כבד הדבר מאוד לפטור עצמו מזה הדרך של שקר:

והנה קבלתי אלים ר"ת יעקב אבינו לא מת (תענית ד"ה ע"ב) והוא מרמז על בחינת אמת, כי קושטא קאי ואינו בטל לעולם ולכך יעקב שהוא מדת אמת, לא מת, שהוא חי וקיים לעולם:

והוא שמרמז הכתוב, ויסעו ממרה, היינו שישראל הסיעו עצמם מן מים המרים שהוא דרך השקר, ויבואו אלימה, כמו לאלים, היינו לבחינת יעקב אבינו לא מת, שהוא בחינת אמת, וכשבאו לזה הדרך לטעום טעם מתיקות התורה, אז, ושם שתים עשרה עינות מים, היינו שהיו י"ב שבטים, היה כל אחד מוצא בתורה מעיין נובע מקור חכמה, איך לעבוד את השם יתברך ברוך הוא, כל אחד לפי בחינתו, ושבעים תמרים, היינו שזכו לבחינת סוד גימטריא שבעים, היינו שהשיגו רזי תורה, ויחנו שם, היינו שעל ידי זה היה להם חיות וקיום, והבן: (דגל מחנה אפרים פ' מסעי).

והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם. בשם הבעל שם טוב, שלשה ערי מקלט הוא הרמז מחשבה, דיבור, מעשה, שצריך האדם לברוח מפני גואל הדם, הוא הס"ם שרוצה לבטל אותם מעבדות הבורא, וצריך להתחזק בעצמו במחשבות קדושות, ודיבורים קדושים, ומעשים טובים, כי אף על פי שעדיין אינם כל כך בהירים וזכים, מכל מקום טוב יותר משב ואל תעשה, כי מכל מקום רעותיה דמריה עביד: (קדושת לוי בליקוטים דק"ט ע"ב).

סליק פרשת מסעי בס"ד

אלה הדברים אשר דבר משה וגו'. שהמחשבה אינה מושגת רק לאדם שהוא יודע בדעת מה שהוא מחשב, וממחשבה יצא לקול, וממנו לחמשה מוצאות הפה, וזהו אלה, ר"ל א אלוף בינה, ממשיך לג' קוים וזהו ל מאלה ומשם לחמשה מוצאות וזהו ה מאלה (חסר כאן): (לקוטי אמרים די"ב ע"ב).

והנכם היום ככוכבי השמים וגו'. פירש"י מהו והנכם היום הנכם משולים כיום קיימים לעולם כחמה וכלבנה וכוכבים, כתיב (משלי ד׳:י״ח) ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, היינו כי השמש בעצמה מאירה במקומה בשוה בתחלת היום ובאמצע היום, רק המניעה הוא מחמת הארץ המפסקת בין בני אדם ובין השמש, על כן אין האור מתפשט כל כך בתחלת היום, רק מקצת מקצת עד שמתפשט על הארץ, כן הצדיק, הוא בעצמו מאיר תמיד, רק המניעה מחמת המקבלים, והמניעה הוא גם כן מחמת הארץ המפסקת, היינו העולם הזה, כי בני אדם משוקעים בעולם הזה, ועל כן אינם יכולים לקבל אור הצדיק, הוא ענין שאמרו בגמרא (עירובין דכ"א ע"א) על פסוק (זכריה ה׳:א׳) מגילה עפה, כד עייפת לה וכו', כד קלפית לה וכו', נמצא כל העולם כולו כזרת אחד מג' אלפים ומאתים בתורה, נמצא שהתורה גדולה ורחבה, רק שהזרת קטן שהוא העולם עומד בפני מאור העינים, ומונע מלראות אור הגדול של התורה, אף שכל העולם הזה הוא רק זרת קטן נגד התורה, שהוא גדולה מאוד ורחבה מני ים, ולכאורה קשה איך יוכל דבר קטן כזה, להפסיק ולחצוץ בפני דבר גדול כזה, שגדול כמה אלפים פעמים כמותו, כי כל העולם הזה כולו קטן מאוד כנגד התורה שגדולה כנגדו אלפים פעמים:

אך הוא כמשל המובא, כמו מטבע קטנה אם תחזיק אותה נגד עיניך ימנע מלראות הר גדול, אף על פי שההר גדול אלפים פעמים כמו המטבע הקטנה, אך מחמת שהמטבע עומדת נגד עיניו, על כן חוצצת בפני ראיית העינים, עד שאינו רואה הדבר הגדול ממנו כמה פעמים, כן כשמגיע ובא אל העולם הזה נשאר שקוע שם בהבלי עולם, ונדמה לו שאין טוב מזה, והעולם הזה הקטן והמועט, מונע אותו מלראות אור גדול ומופלג של התורה, שהוא גדול כמה אלפים פעמים כנ"ל, והוא ממש משל השמש, שהארץ מפסקת מלראות אור גדול של השמש, אף שהשמש גדול כמה פעמים כמו הארץ, והוא כמשל הנ"ל כמובן:

וזהו ואורח צדיקים כאור נוגה, כאור נוגה ממש, כמו השמש שמאירה תמיד, רק שהמניעה מחמת שהארץ מפסקת כנ"ל, אף שהארץ קטנה נגד השמש וכמשל הנ"ל, כן הצדיקים מאירים תמיד, רק שהארץ היינו העולם הזה, מפסיק, מלראות אור הגדול שלהם, ואף שאורם גדול מאוד, והעולם הזה כולו בכלל האו(ר) קטן ופחות מאוד, נגד אורם הגדול, עם כל זה הוא מפסיק, ומונע מלראות אורם כמשל המטבע הנ"ל:

וכל זה מחמת שהעולם עומד בפני עיניו וחוצץ בפניו, עד שאינו רואה אור התורה והצדיקים, הגדול ממנו אלפים פעמים, אבל אם יסלק המפסיק הקטן מנגד עיניו, דהיינו שיטה עיניו מן העולם, ולא יסתכל על העולם, רק ירום ראשו ויגביה עיניו, ויסתכל למעלה מן העולם המפסיק וחוצץ, אזי יזכה לראות אור הגדול והמופלג של התורה והצדיקים, כי באמת אורם גדול אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו כנ"ל, רק שעולם הזה עומד לפני עיניו, ואינו מניח אותו כלל להטות עיניו, להסתכל למעלה על אור התורה והצדיקים, כמשל המטבע הקטנה הנ"ל ממש, העומדת בפני העינים, ומפסקת מלראות הר גדול וכו' כנ"ל, אבל בקל יוכל לסלק המטבע מנגד עיניו, ותיכף יראה ההר הגדול ממנו, כמו כן ממש לענין העולם והתורה שבהעברה בעלמא יכול להעביר העולם מנגד עיניו, אז יזכה לראות אור הגדול של התורה והצדיקים המאירים בכל העולמות כולם באור גדול מאוד, והבן:

וכן שמעתי בשם הבעל שם טוב, שאמר אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העינים ומעכבת מלראות אורות גדולים: (ליקוטי מוהר"ן סי' קל"ג).

והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו. דקשה דהוי ליה לומר הדבר הקשה תקריבון וכו' ומאי מכם, ועוד הוי לי' למימר והודעתיו, מה ושמעתיו, ונ"ל דבא להודיענו ענין הקושיא, שהוא קשה להאמין וכי אפשר לשמוע ענין הכרוזין של מעלה שמכריזין בכל יום לעורר לבבות ישראל בתשובה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל כמה פעמים מענין הכרוזין בש"ס ובזוהר, לכך אמר והדבר אשר יקשה, המניעה הוא מכם, ור"ל הכרוז נקרא דבר וכו', ואשר יוקשה לכם להאמין שלא נשמע הכרוז לבני אדם, המניעה הוא מכם, שעל ידי גסות ועכירות החומר שלכם הם מסך מבדיל מלשמוע, כמו שכתוב בזוהר (פ' ויחי דרכ"ד ע"א) החרשים שמעו וכו' (ישעיהו מ״ב:י״ח) וזהו שאמר תקריבון אלי, כמו ופרעה הקריב (בפ' בשלח) והיינו שיתקרב לבחינת משה שנאמר (בפ' שמות) של נעליך שהוא בחינת החומר, ולזככו, ואז ושמעתיו, היינו על ידי בחינת אמצעיות דמשה יכול לשמוע וזהו שאמר ושמעתיו: (בפ"י בהקדמה ד"ט ע"ג).

סליק פרשת דברים בס"ד

ואתחנן אל ה' וגו' אדני וגו'. אמר הבעל שם טוב זלה"ה כי לכן נקרא אדנ"י מלשון אדנים: (מנחם ציון בהוספות לפ' יתרו)

אדני אלהים וגו'. פירש רש"י רחום בדין, עיקר ענין למצוא בדין שורש חסד מבואר לעיל פ' נח בעמוד התפלה אות קנ"ט ושם בהגה קנ"ד באורך, ושם מבואר גם כן איך לעשות צירוף אחר מאותיות הגזר דין: (והוא מתוי"י פ' נח דט"ו)

אתה החלות להראות את עבדך וגו'. מבואר לקמן בפ' נצבים אות יו"ד, שכל העבודה שלו בעבודת השם יתברך, היה נראה אצלו שאינו רק התחלה ע"ש: (והוא מס' אהבת דודים שה"ש פסוק הנך יפה)

אשר מי אל בשמים ובארץ וגו'. נשמע בשם הבעש"ט זללה"ה, כשהצדיק נקרא מי על שם שנאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שכשהצדיק עולה תמיד ממדרגה למדרגה, ולא נודע איה איפוא מקומו הראשון, תמיד השאלה עליו מי הוא זה שהיה בכאן ולא נודע מקומו, ואחר כך נמצאו דברי פי קדשו בס' מגלה עמוקות: (תשואות חן).

ושמרתם ועשיתם וגו'. ובפירוש רש"י ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו, צוואת הריב"ש עליו השלום, להיות תמים בעבודתו יתברך שמו עבודה תמה, ועיקר שלא לשכוח הדברים, ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב הן מעט, ולראות תמיד לדבק את עצמו במדות טובות והנהגות ישרות, ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה, וסימן לדבר (בפרק ב' דאבות) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, פירוש זהיר מלשון (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ר"ל הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כמו ממצוה חמורה, כי (סנהדרין דק"ו ע"ב) רחמנא לבא בעי: (צוואת הריב"ש ד"ב ע"א).

והוא דבר גדול מאוד, כי אז ידע שעשה פעולה ביום זה, שברא מלאך אחד, ואם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו' (איוב ל"ג כ"ג), וסימנך (קהלת ח׳:ה׳) שומר מצוה לא ידע דבר רע, היינו כשאדם מקבל על עצמו דבר זה להיות עומד על משמרתו מהבוקר עד ערב אולי יזדמן לו מצוה, וזהו שומר, מלשון (פ' וישב) ואביו שמר את הדבר, אזי הסגולה מזה הוא שלא ידע דבר רע, היינו שלא יבא לידי קרי הנקרא רע ח"ו, וסימנך (תהילים נ״ב:ג׳) חסד אל כל היום, היינו שבכל יום ויום צריך לעשות חסד לאל יתברך: (צוואת הריב"ש ד"ג ע"ב).

רק השמר לך ושמור נפשך מאוד. מריב"ש, כאשר גופו חולה גם הנשמה נחלשת ואינו יכול להתפלל כראוי, אף על פי שהוא נקי מעבירות, לכך צריך האדם לשמור בריאות גופו מאוד: (צוואת הריב"ש די"ג ע"א, ליקוטים יקרים דט"ז ע"ד).

כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא. כתבתי בשם מורי כי השכינה נקראת אש אוכלה וצריך לחברה לאש חיורא וכו' יעו"ש. (תוי"י ר"פ דברים דקע"ה ע"ד).

והפיץ ה' אתכם בעמים וגו' ועבדתם שם וגו' ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת וגו'. שמעתי ממורי משל לסוחר אחד שהיה בים והיה סוער הים והולך למאוד עד סכנת מיתה, אז הסוחר עמד בתפלה שינצל בזכות אשתו הצנועה, והיה שם גוי עובד עבו"ז, ותמה על הסוחר שהתפלל בזכות אשתו, והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה, ואמר זה הגוי אני אלך ואפתנה, ואיזה אות אתה מבקש ממנה, והשיב שיש לה טבעת אחת חשוב על ידה ואם יביאנו אז ידע וכו', והסכימו על איזה קנס, שיתן כל אחד סחורתו לזה שכנגדו המנצח, והלך אצלה לפתותה, ולא יכול להתקרב אצלה כלל, וחזר ובא אליה כמה פעמים באמרו שיש לו סוד מבעלה, ולא השגיחה עליו, עד ששכר את שפחתה לגנוב ממנה טבעת זה, בכמה תחבולות שעשה, ועלתה בידו, ובא עם טבעת זה הסימן לבעלה, ולקח הסחורה ממנו, ובא בספינה ריקנית אל ביתו, ובשמוע האשה מביאת בעלה, אז קשטה את עצמה ויצאה לקראתו, בדברי ריצוי ואהבה שהיה ביניהם מאז ומקדם, וכל זה לא נכנס באזניו, והיתה תמה עליו, ולא ידעה על מה ולמה זז מחבתה ואהבתה, ובא עמה לביתה ולבו בל עמו, וסיבב הדבר עד ששלחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג, רק הבעל כסות ולשון שינה, כאילו הוא מלח אחד ממנהיגי הספינה לבדו, והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה, והתחננה מזה המלח שיתן לה מעט אוכל להשיב נפשה, ואמר אם תנשק אותי אזי אתן לך, וכך עשתה בהכרח, ואחר כך תבעה לתשמיש וכו', ויהי היום באה הספינה לחוף הים, וזרקה הספינה וקפצה ליבשה, וביקשה אוכל, ומצאה שני אילנות אחד שהאוכל ממנו נעשה מצורע, וב' האוכל ממנו נתרפא מצרעתו, ולקחה זה בתרמילה עד שבאה לבית המלך בדמות איש, והוצרך שם לרפואה זו, והיא עשתה הרפואה, ונתנו לה הון רב, וחזרה לביתה, ומצאה לבעלה והתרעמה עליו מה שעשה לה ששילחה מביתו בספינה עם מלח אחד מכוער והוצרכה לנשקו ושאר דבר מכוער עבור גודל צער אכילה וכו', והבעל שמח בלבו על גודל תרעומותה וצניעותה, וחקר הבעל וימצא הדבר ששקר ענה בה הגוי שגנב טבעתה, ונתברר הדבר, ואז עשו בו שפטים וכו':