← All works

B'Mareh HaBazak Volume V

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 638 sections

1. 52.39

   זוהי מהפיכה אדירה בנושאי "לפני עור" באיסורים. התפיסה בנויה על יסוד הערכה מסוימת של התרחישים השונים שיכולים לקרות אם לא תעבור את העבירה, אתה מניח שאם לא תעבור, יווצר מצב חמור יותר. מן הסתם, גם אם אחר כך במבט לאחור תיווכח שהכשלת אותו, ולו היית מונעו מהאיסור, לא היה נגרם נזק גדול, בכל זאת מכיוון שבשעת המעשה התכוונת לטובה – לא עברת על "לפני עור". ולכן, בנידון דידן אם ההערכה שלך היא שהאדם יתקרב בעזרת פעילות חינוכית זו, אין הדבר מוגדר כמכשול.

2. 52.40

   יתכן שניתן לסייג את דברי הגרש"ז. האחרונים מעירים שלא הרי 'לפני עור' בגרימת עבירה על איסור הלכתי, כאיסור "לפני עור" בגרימת מכשולים אחרים: בכל המכשולים הרגילים, כנתינת יעוץ כלכלי גרוע לדוגמא אתה עובר רק אם הלז לא מעוניין בכישלון ואתה מכשילו, אולם אם האדם רוצה בכישלון, אין בכך "לפני עור". לעומת זאת באיסורים, אם הנזיר רוצה לשתות יין, אסור להגיש לפניו כוס. וכן הסבירו מה שסברו התוס', שבגרימת איסור דרבנן עוברים רק על "לפני עור" מדרבנן – והלא לכאורה קשה: במה אכילת בשר עוף בחלב מהווה פחות מכשול מאשר השקעה אומללה? וביארו שאם הנכשל איננו רוצה במכשול ואיננו יודע עליו ודאי שעובר המכשיל מדאורייתא, אלא שדברי תוס' נאמרו במקרה בו הנכשל רוצה באיסור, שאז רק המימד הייחודי של הכשלה באיסור קיים, אך רק ברמה דרבנן. ולכן גם בגרימת איסור דרבנן ניתן לעבור ב"לפני עור" מן התורה אם האדם לא רוצה לעבור את העבירה, כי זוהי עצה גרועה, אבל גם אם האדם רוצה לעבור את העבירה, יש בעיה ייחודית של "לפני עור" באיסורים.

3. 52.41

   במכשול שאיננו איסור יש יותר מקום לאמץ את תפיסת הגרש"ז, ואילו באיסורים קשה יותר להתבונן על התמונה הכוללת, כי בסופו של דבר נגרם איסור.

4. 52.42

   כמו כן יש לבחון את דבריו ביחס לחקירה הקיימת באחרונים על רקע מחלוקת בעל המאור והרמב"ן בסנהדרין עד ע"א, לגבי השאלה האם "לפני עור" הינו איסור עצמאי הנשאר קבוע בכל המכשולים, או שהמכשיל עובר על רובד נמוך מאותה עבירה שניסה להסית אליה (מי שהסית לרצח, עובר על איסור רציחה ברמה נמוכה). אם "לפני עור" זוהי עבירה כללית ועצמאית, אין קשר לחומרת העבירה שמסיתים אליה, אבל אם זוהי עבירה ספציפית, אתה עובר על העבירה שהסתת אליה בחומרתה העצמאית – דאורייתא דרבנן וכו'.

5. 52.43

   ובכן אם האיסור הינו לאו העומד בפני עצמו אזי יש מקום לראות את התמורה הרוחנית בכללותה לטווח ארוך. אולם אם "לפני עור" הינו פן של העבירה המתבצעת ע"י הנכשל, יש פחות מקום להתיר על סמך הראיה הכוללת של הגרש"ז אוירבך.

6. 52.44

   בהערות על המנחת שלמה נאמר שהחוז"א לא התיר כה"ג באיסור ודאי. המשנה בשביעית אומרת שאסור למכור למחלל שביעית כלים שמטרתם אך ורק לאיסור, אולם כלים שניתן לעשות בהם גם איסור וגם היתר – מותר למכור. החזו"א שואל למה מתירים בכלי איסור והיתר. והרי זהו ספק "לפני עור"? ועונה שנתינת דבר שלא ברור שיגרום לאיסור הותרה, כי אם נחמיר בספקות נגרום מניעת חסד ומכשול לעמי ארצות ונעבור על "לא תשנא" ושאר עבירות.

7. 52.45

   ולכן נכתב בהערות למנחת שלמה, שהחזו"א הולך נגד שיטתו של הגרש"ז אוירבך במקרים של ודאי איסור. אך יש לציין שהחזו"א ורש"ז אינם דנים באותו מקרה. ר' שלמה זלמן דן במקרה שהרעה והטובה שעשויים להיגרם הן מאותו מישור - יש פגיעה רוחנית שיכולה לגרום לטובה רוחנית. ואילו החזו"א טוען שאם בשביעית לא נמכור להם, הבעיה איננה שהדבר יפגע בהם מבחינה רוחנית, פשוט יווצר מצב של שנאה ותחרות, ומבחינת טובתם הרוחנית יתכן שעדיף היה לא לתת. ולכן אין ראיה נגד הגרש"ז מדברי החזו"א.

8. 52.46

   אך ר' משה בתשובה צ"ט חולק על זה מכל וכל, ואף מביא את דין מסית בנוסף לדין "לפני עור". ע"י הזמנת האדם לפעילות, אתה מגרה אותו לעבור עבירה. הוא מוכיח מנחש הקדמוני, שלמרות שלא הסית לע"ז, אלא לשאר העבירות, הוא נקרא מסית. (אם כי קשה להקיש מנחש לכל העבירות, שכן בגן עדן זוהי הייתה העבירה היחידה, אך גם מהרמב"ם במו"נ משמע שדין מסית שייך בכל העבירות).

9. 52.47

   ר' משה מחלק בין איסור מסית לאיסור "לפני עור" – במסית אתה חייב רק אם הפעולה חייבת להיעשות באיסור, אך לדרבן אנשים הגרים בסמיכות ויכולים לבוא ברגל לפעילות, מותר מצד מסית, ואסור רק משום "לפני עור". הוא טוען שבהודעה על קיום פעילות שיש בה פרסים ללא דירבון מפורש, לבאים לבית הכנסת בשבת, למשל, לא עוברים על מסית, אבל יש בהודעה זו ספק "לפני עור" – ויש להבהיר שפרסים אלו יינתנו רק לאילו שאינם מחללים שבת. אך בפועל קשה מאוד ליישם פסק זה, וגם ההיתר לתלות מודעה ולא לשדל איננו אפקטיבי, לצערנו, היום: ולכן תשובתו של ר' משה מרחיקת לכת באופן משמעותי. יישום תשובתו של ר' משה ילווה בסגירת בתי הכנסת ברוב הקהילות בגולה.

10. 52.48

    גם מי שיחלוק על חידוש הרש"ז לגבי "לפני עור", לגבי מסית בוודאי יש מקום לאמץ את שיטתו, שכן מסית מנסה להעבירך מדרך טובה לדרך רעה , וכאן יש לבחון את הדרך בכלליותה. היתרו של ר' שלמה הוא מהפכני ב"לפני עור" במישור הדאורייתא, אך לגבי חד עברא דנהרא, שהאיסור הוא מדרבנן, יש יותר מקום להתיר, וזאת יש לבחון ע"פ הסברות שהעלינו:

11. 52.49

    1. אם מדובר על איסור "לפני עור" מדרבנן, השאלה היא אם ניתן לסמוך על היתר הרש"ז ברובד דרבנן.

12. 52.50

    2. אם האיסור הוא מצד מסייע ידי עוברי עבירה, הבהרנו כבר שאין איסור אם ההכשלה איננה נעשית בו זמנית לעבירה.

13. 52.51

    3. לגבי תוכחה, גם אם לגבי "לפני עור" יש מקום לדון בכל עבירה לגופה, אך לגבי תוכחה ואפרושי מאיסורא הנלמדים מ"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" – ברור שיש לראות את התמונה בכללותה, שהרי מצווה לומר דבר הנשמע ואסור לומר דבר שאינו נשמע, והתוכחה נמדדת בתועלת שלה לטווח ארוך, וכאן תפיסתו של ר' שלמה היא בוודאי במקומה.

14. 52.52

    קיים עוד צד להתיר, עפ"י שיטת הריטב"א בע"ז, האומר שאם אדם עובר עבירה ב"סיטונות", אזי אין "לפני עור" אם אותו אחד יעבור פעם נוספת מחמתנו, למרות שהפוסקים לא פוסקים כמוהו, ניתן לצרף את דינו למערכת השיקולים במישור הפורמלי.

15. 52.53

    סיכום:

16. 52.54

    במצבים של תרי עברי דנהרא, שבלי פעולתינו לא היה יכול להתבצע איסור, קשה מאוד להסתמך על היתרו של ר' שלמה זלמן.

17. 52.55

    אבל בחד עברא דנהרא, יש רבים המתירים לכתחילה, וגם אם נאסור מדרבנן, יש מקום להתיר אם הפעילות נושאת אופי חינוכי (ברור שסתם פעילות שאינה חינוכית כלל אסורה), למרות שברור שזה לא יגרום לחזרה בתשובה אמיתית, אבל די בהתקרבות אל הקב"ה.

18. 52.56

    כמובן שקיימים כאן גם היבטים נוספים, מעבר לצד הפורמלי של "לפני עור", יש לשקול כיצד אנו מבחינה ציבורית הולכים להיות שותפים בעניין כזה, וזוהי בוודאי בעיה עקרונית. הדבר מצטייר כנתינת גושפנקא לביצוע העבירה, למרות שכל ההיתר הנו מצד "לפני עור".

19. 52.57

    מבחינה מעשית במישור הפרטי ר' שלמה זלמן פוסק שניתן להזמין אדם המחלל שבת, רק בתנאי שתציע לו מקום לינה באזור, גם אם הוא ידחה הצעה זו מחובתך להציע לו. כמובן שהיתר זה תקף אך ורק בהזמנה בעלת מטרות חינוכיות, ועל מגבלה זו יש להקפיד.

20. 52.58

    במישור הציבורי בעיה זו חמורה יותר משתי בחינות: מצד אחד הצורך לקיים את המסגרת גדול. מצד שני, התחושה שבית הכנסת כמוסד נותן יד לעניין, בעייתית. ואעפ"כ, אם נתחשב בנסיבות ובמיוחד כשמדובר בעיירה ברוסיה, רצוי וניתן לבצע פעילות שכזו. אך ככל שניתן יש לדאוג לאופציה להגיע ברגל, ואסור בשום אופן שיווצר מצב, שבו אתה תציג את חילול השבת כדבר שאתה שלם עמו. עליך להבהיר שחילול השבת הוא למורת רוחך, ועדיף שיגיעו ברגל או ישהו בקרבת מקום.

21. 52.59

    תשובה:

22. 52.60

    הפנייתך לתשובתו של הגרש"ז אויערבך בוודאי מוסיפה פן חדש ומעמיק לשאלת "לפני עור" וסיוע בידי עובר עבירה, מהפכנות שגם הגר"א ליכטנשטיין מצביע עליה בשיעורו. אנו מודים לך גם על ההפניה לשיעור. צירפנו גם את השיעור כדי לתת האפשרות להעמיק את הדיון בנושא.

23. 52.61

    עם זאת, הלכה למעשה, ברגע שמדובר על יוזמה של פעילות שאיננה יכולה להתבצע ללא חילול שבת, גם הגרש"ז אויערבך וגם הגר"א ליכטנשטיין יודו שאין ליזום אותה לכתחילה. הצעתך היא להרחיב את דברי הגרש"ז אויערבך, וזאת לעומת הגר"א ליכטנשטיין, המוכן לקבל את חידושו רק במכשול שאיננו איסור, וזה לשונו: "ואלו באיסורים קשה יותר להתבונן על התמונה הכוללת, כי בסופו של דבר נגרם איסור".

24. 52.62

    עוד יש להדגיש, כמבואר בתשובתו שם וגם בדברי הגר"א ליכטנשטיין כי הבחינה הציבורית חייבת להילקח בחשבון, וכאשר רב יוזם פעולה שבהכרח תביא לעבירה על איסור, הרי שיש סכנה, שהדבר יצטייר "כנתינת גושפנקא לביצוע העבירה" (הגר"א ליכטנשטיין שם). כל זה נמנע כאשר מדובר בפעילות שלא בהכרח גוררת חילול שבת, אבל יש העלמת עין מאלה המצטרפים אליה תוך כדי חילול שבת, מתוך תקוה שבעתיד ישמרו שבתות הרבה2עיין גם בשו"ת "במראה הבזק" (ח"ג תשובה לב) בגדרי "מוטב שיהיו שוגגין", ח"א תשובה לא, ח"ג תשובות לו, לח, מד העוסקות בנושא זה ובפתרונות לבעיות מסוג זה..

25. 53.1

    הונג קונג, סין, אלול תש"ס

26. 53.2

    נג. תשלום בעבור שימוש בשטחים ציבוריים בבניין משותף, אם פוטר מעירובי-חצרות

27. 53.3

    שאלה:

28. 53.4

    בעל בית בקהילה מנסה ליצור בבניין בו הוא מתגורר "עירוב חצרות" ולבצע שכירת רשות מהנהלת הבניין על מנת שיוכל לטלטל בשטחים הציבוריים של הבניין (לדוגמא – חדר המדרגות, מבואה, וגן משחקים חיצוני מגודר).

29. 53.5

    כשניגש הבחור להנהלת הבניין כדי לבצע את שכירת הרשות נתקל בבעיה הבאה – לפי כללי הנהלת הבניין אסור להם לקבל כסף או שווה כסף כתשלום עבור שכירת רשות שכזאת.

30. 53.6

    לעומת זאת הפנתה הנהלת הבניין את תשומת לבו, שלמעשה הוא משלם כל חודש שני תשלומים נפרדים – אחד עבור שכר דירה ואחד עבור הנהלת הבניין. התשלום עבור הנהלת הבניין מקנה לו במפורש רשות להשתמש ולהתהלך בכל המבנים והמתקנים הציבוריים הנמצאים בבניין (מצ"ב נוסח חוזה שעליו חתם הדייר הנ"ל). אי לכך לא נראה לי שיש כאן איזו שהיא בעית שכירת רשות.

31. 53.7

    שאלתי האם שכירת הרשות שהוזכרה לעיל מספיקה לדין עירוב חצרות?

32. 53.8

    יש לציין שלמשפחה ישנם שלושה ילדים קטנים שצריכים להעסיק אותם בשבת ומכיוון שאין בהונג-קונג עירוב אין להם אפשרות להגיע למרכז היהודי (המצויד בעירוב-חצירות). כדי לא להישאר נעולים בדירתם כל השבת הם רוצים לנצל לפחות את השטחים הציבוריים של הבניין.

33. 53.9

    תשובה:

34. 53.10

    1. כאשר ישנו רק דייר אחד יהודי וכל יתר הדיירים הינם גויים, אין צורך כלל בעירוב-חצרות1עירובין (סא ע"ב), שו"ע אורח חיים (סי' שפב סע' א), ועיין סוף הערה 2..

35. 53.11

    2. כאשר ישנם שני דיירים יהודים ויותר, יש לשכור2חכמים קבעו שעירוב-חצרות ללא שכירות מקום כאשר ישנו דייר גוי אינו מועיל, והוא כדי לא לעודד מגורים של יהודים ביחד עם גויים. עם זאת נתנו חכמים גם "חבישה למכתם" - ע"י שישכור את רשות הגוי. פתרון זה קשה לביצוע, שכן הגוי לא בנקל ישכיר את רשותו, וכמבואר בגמ' (שם סב ע"א). את רשות הגוי3כלומר הגוי יתן רשות ליהודי גם בחלק שלו, ולא רק בחלק המשותף., ודי בשכירה בערך כלשהו4ואפילו פחות משווה פרוטה, כמבואר בגמרא (שם סב ע"א), וזאת על אף שקניין כסף בעלמא מצריך שווה פרוטה, משום שאצל בן-נח אף פחות משווה-פרוטה נחשב ממון, וברמב"ם (הל' ערובין פ"ב הי"ב) משמע שהטעם הוא משום ששכירות זו אינה אלא "היכר", ואין נזקקין לגדרי השכירות המקובלים., כגון שיתן לו אגוז5טור (שם סע' ה), ע"פ הירושלמי. או תפוח, וזהו כנראה הפתרון גם לבעיה במקומכם6ויסביר לאחראי שאין זה תוספת תשלום אלא תשלום בעבור קבלת רשות נוספת.. אך כל עוד לא נעשו העירוב והשכירות, אין לטלטל בשטחים הציבוריים. בשעת הצורך מותר לטלטל בחדר-המדריגות בלבד7שו"ת "אור לציון" (ח"א סי' לא)..

36. 53.12

    3. אין זה מספיק שהגוי יתן את רשותו במתנה8כתב ה"חיי אדם" (כלל עה סע' א), על פי רבינו יהונתן שמתנה אינה יכולה לשמש כתחליף לשכירות, והטעם - כדי שיראה הגוי, שאף שהוא מוכן לתת לו לישראל במתנה, אין הישראל מעוניין אלא בשכירות, ויחוש לכשפים, ומשום כך גם לא ישכיר לישראל, ואז הישראל לא יוכל לטלטל מביתו לחצר, וכתוצאה מכך לא ירצה לגור עם הגוי (דבר המתאים לעיקרון המנחה המבואר בגמ' וכמוסבר לעיל). אך כתב "ביאור הלכה" (שם, סי' שפב ד"ה ממנו) שנראה פשוט, שבכתיבה גמורה בערכאות (שיש לה תוקף ע"פ חוק) מועיל, עיי"ש. אלא-אם-כן מתן הרשות הוא מתנה גמורה שיש לה תוקף גם ע"פ החוק המקומי. בשעת הדחק ישנו מקום להקל ולאמר שאף אפשר אף לשאול9נחלקו ראשונים, אם מועילה שאלה בגוי וכדלהלן: בגמרא (שם סג ע"ב) מובא מקרה שדייר גוי לא היה מוכן להשכיר רשותו, וסבר רבא שהפתרון לכך הוא, שאחד הישראלים יתקרב לגוי, עד שישאיל לו הגוי רשותו שיוכל להניח כליו וכיו"ב, ועל-ידי-כך נעשה כ"שכירו ולקיטו" שהדין בזה "שנותן את עירובו ודיו" (אף שלא מדעת בעה"ב), ומשמע מדברי רש"י (ומפשטות לשון הגמרא) שהכוונה, שזה ששאל את המקום די בו מעתה להשתתף בעירוב כשאר הדיירים הישראלים, ומהני, והמשתמע מכך הוא ששאלה מועילה בעכו"ם. אך הרמב"ם פירש בכוונת הגמרא, שלאחר ששאל מן הגוי ונעשה כשכירו ולקיטו, יכול הוא מעתה להשכיר רשות הגוי אף שלא מדעתו ("ונותן עירובו ודיו" כתב "בית יוסף" שפירש בשואל מן הישראל), ומשמע דלא סגי בשאלה. ובשו"ע אורח חיים (סי' שפב סע' יב) הביא שתי הדעות (וב"סתם" הביא דעת רמב"ם). מן הגוי את רשותו.

37. 53.13

    1) בבנין שהדיירים בו אינם בעלי הדירה, אלא הדיירים שוכרים את דירותיהם מן בעלים, ניתן לעיתים לשכור אף מן הבעלים10מובא בגמ' (עירובין סה ע"ב) שריש-לקיש ותלמידי ר' חנינא הגיעו למקום שדרו בו ישראלים וגוי, ורצו לשכור את רשות הגוי, וגוי זה דר בשכירות מחברו (הגוי), ובאותה השעה היה נוכח המשכיר בלבד, ושכרו את רשות הגוי מן המשכיר, ואמרו להם רבותיהם שעשו כדין. ומבואר שם שזהו דווקא, אם המשכיר רשאי לסלק את השוכר מביתו, אך אם אינו רשאי, הרי השוכר נכנס תחת הבעלים, ולא יועיל לשכור את הרשות מן המשכיר. וכתב הרב המגיד (פ"ב מהל' עירובין הי"ד) בשם רשב"א ("עבודת הקודש" ש"ד סי' ג) והביא ריב"ש (סי' תכז) את דברי רשב"א למעשה, שאף כאשר אינו יכול לסלקו, אם יש למשכיר תפיסת-יד בבית, היינו, שמניח כליו בבית [או אפי' שיש לו רשות להניח כליו בבית], מספיק לשכור מן המשכיר, דלא גרע מ"שכירו ולקיטו" (פועל) של הגוי, שהדין בזה הוא שניתן לשכור אף ממנו. במקרה של השכרת דירה מרוהטת נחלקו פוסקים, אם הרהיטים (שולחן, מקרר וכד') נחשבים "מניח כליו בבית השוכר". ועיין עוד בשו"ת "משנה הלכות" ח"ד סי' ס (ד"ה הנה מבואר) ובשו"ת "באר משה" (ח"ח סי' יבאות יא). ועיין עוד בשו"ת "משנה הלכות" (שם) שכתב שניתן לשכור אף מן האחראי על אחזקת הבניין (“SUPER”), כיון דהוי כשכירו ולקיטו של בעה"ב. ועיין עוד בעניין עירוב-חצרות בשו"ת "מראה הבזק" (ח"ג תשובה מ, ובהערות שם)..

38. 53.14

    2) ע"פ האמור לעיל אין התשלום לוועד-הבית פותר דבר, שכן אין המשלם שוכר בו את ביתו הפרטי של הגוי.

← Previous — showing 601–638 of 638

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah -- Vol. 5. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/ebooks.asp?lang=he&top=1&PageId=3 Licence: CC-BY. Source.