← Library

B'Mareh HaBazak Volume IX

Sefaria · Responsa > Modern > B'Mareh HaBazak · 471 sections

1. 1.1

   מוסקבה, רוסיה

2. 1.2

   שבט תשע"ב

3. 1.3

   א. בתי כנסת שיש בהם פחות ממניין מתפללים

4. 1.4

   שאלה: באזור שלנו יש שלושה בתי כנסת רחוקים זה מזה (כשבעים קילומטר), ויש רק שמונה או תשעה מתפללים בכל אחד מהם. האם אפשר לצרף ספר תורה או נער לפני בר מצווה כדי לומר דברים שבקדושה? האם אפשר לסמוך על המופיע במסכת סופרים (י, ו), שם משמע שאפשר לפרוס על שמע בשישה או בשבעה מתפללים?

5. 1.5

   מה אפשר לעשות במקרים כאלה? האם כדאי לסגור את בתי הכנסת?

6. 1.6

   תשובה: בשעת הדחק1לדעת מו"ר הגרנ"א רבינוביץ שעת הדחק פירושה רק אם אירע מקרה חריג של שעת הדחק, אך אין לנהוג כן באופן קבוע. אפשר לצרף קטן שיודע למי מתפללים לעשירי. יש מי שכתב שזה דווקא אם הוא מחזיק חומש בידו, היינו חומש הכתוב על קלף או ספר תורה. מכמה טעמים נראה שכדאי שיניחו את הספר על השולחן והקטן יאחז בו. אמנם אם אין זה אפשרי – אפשר להקל אף אם לא יאחז בידו ספר2זה לשון הגמרא בברכות (מז ע"ב – מח ע"א): "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. אמר רבי יוסי: קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו. והא תנן: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם! הוא דאמר כרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניף לעשרה... אמר רב הונא: תשעה וארון מצטרפין. אמר ליה רב נחמן: וארון גברא הוא? אלא אמר רב הונא: תשעה נראין כעשרה מצטרפין. אמרי לה כי מכנפי, ואמרי לה כי מבדרי. אמר רבי אמי: שנים ושבת מצטרפין. אמר ליה רב נחמן: ושבת גברא הוא? אלא אמר רבי אמי: שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין. מחוי רב חסדא: כגון אנא ורב ששת. מחוי רב ששת: כגון אנא ורב חסדא. אמר רבי יוחנן: קטן פורח מזמנין עליו. תניא נמי הכי: קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, ושלא הביא שתי שערות – אין מזמנין עליו, ואין מדקדקין בקטן. הא גופא קשיא! אמרת: הביא שתי שערות – אין, לא הביא – לא, והדר תני: אין מדקדקין בקטן, לאתויי מאי? לאו לאתויי קטן פורח. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכין – מזמנין עליו". הראשונים נחלקו על מה מוסבים דברי הגמרא: "ולית הלכתא וכו'", האם על כל ההלכות שנאמרו קודם או רק על חלק מהן (ראה מאירי שם). בתוספות (שם מח ע"א ד"ה ולית הלכתא) כתבו: "ואומר רבינו תם, אף על פי דלית הלכתא ככל הני שמעתתא מיהו הלכה כר' יהושע בן לוי דאמר קטן ממש עושין אותו סניף לעשרה, והכא דבעינן פורח ויודע – היינו דוקא בשלשה, ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אר' יהושע בן לוי...". והביאו ראיה לפירוש זה. בהמשך כתבו שבבראשית רבה מפורש שדברי ר' יהושע בן לוי אמורים לגבי זימון ולא לגבי תפילה: "והיה אומר רבינו תם דאין הלכה כן, לפי שחולק על הגמרא שלנו, דודאי ר' יהושע בן לוי לענין תפלה נמי קאמר". ר"י, המובא בתוספות שם, חולק על רבנו תם: "דאין עושין קטן סניף לעשרה לא לתפלה ולא לברכת המזון, וגם היה אומר ר"י שגם רבינו תם עצמו לא היה נוהג לעשות כן, לעשות קטן סניף לעשרה, ולא עשה מעשה". ר"י נקט כן משום שכך משמע בירושלמי, ונראה שלכן פירש כך גם את דברי הבבלי. יש מהראשונים שפסקו כרבנו תם, אך רובם נקטו כדעת ר"י. וכן פסקו הרמב"ם (הלכות תפילה ח, ד) והשולחן ערוך. וזה לשון השולחן ערוך (או"ח נה, ד): "יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין, ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים, והוא הדין דעבד ואשה אין מצטרפין". עוד כתבו התוספות שם שיש שמצרפים קטן לתפילה רק אם יש בידו חומש, וכתבו על כך: "ואומר רבינו תם דמנהג שטות הוא, דכי היכי דאמר אטו ארון גברא הוא – הכא נמי אטו חומש גברא הוא?", והמשיך לסתור דעה זו, עיין שם. וכן כתבו עוד ראשונים, וכן פסק הרמ"א שם: "ואפילו על ידי חומש שבידו אין לצרפו". הרמ"א הוסיף וכתב "מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק", והיינו שבשעת הדחק יש שנהגו להקל כדעת רבנו תם ולצרף קטן לעשרה לתפילה (אף בלי חומש בידו, שהרי הוא סבר שזהו מנהג שטות). המשנה ברורה (שם ס"ק כד) פסק: "ובזמנינו נוהגים לצרף קטן על ידי חומש שבידו, ומיהו דוקא לשמוע ברכו וקדיש, שהוא חיוב. אבל קדיש שאחר עלינו לא יאמרו, והרבה אחרונים מחמירין שלא לצרף שום קטן, אפילו בשעת הדחק, עד שיושלם לו הי"ג שנים". אמנם יש מהאחרונים שכתבו שבשעת הדחק יש לנהוג כשיטת ה"יש נוהגין" שהביא הרמ"א. ונראה שהגדרת 'שעת הדחק' אינה קבועה, והדבר תלוי בראות עיני מורה ההלכה לפי בחינת כל מקרה לגופו, ועיין לעיל הערה 1. באגרות משה (או"ח חלק ב סי' יח) כתב לגבי גיל הקטן ואופן החזקת הספר: "ואם אפשר, טוב שיהיה קטן בן י"ב שנה שהוא מופלא סמוך לאיש, שכן איתא בר' יונה בברכות שם, דבעינן שיהיה מופלא סמוך לאיש שמועיל לנדרים, עיי"ש. ואף שבשעת הדחק יש לסמוך לצרף הקטן אף בלא חומש, טוב שיהיה בידו חומש בגלילה. וכיון שבזמננו ליכא חומשים כאלו – יש ליתן לו ספר תורה, ואף שהיא פסולה סגי לגבי זה לצאת ידי מנהג המגן אברהם. אבל בעת שיקרא הקטן קריאת שמע ויתפלל בלחש אסור לו לאחוז הספר תורה, ולכן תהיה הספר תורה מונחת על השלחן, והקטן יאחוז בהעץ חיים, וגם כדי שיהיו העם רשאים לישב, טוב שהספר תורה תהיה מונחת על השלחן והקטן יעמוד אצלה ויאחז בהעץ חיים". עיין שם עוד במה שכתב לגבי שעת הדחק וכן מה שכתב על דרך ההכרעה במחלוקת ראשונים זאת..

7. 1.7

   אין תפילה בציבור אלא בעשרה, ומה שנכתב במסכת סופרים – לא נפסק להלכה3במסכת סופרים (י, ו) אמרו: "אין פורסין על שמע, לא בישיבה ולא בעמידה, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהן, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא... ואין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה; ורבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה, ונותנין טעם לדברים, 'בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו י"י', כמניין התיבות. ויש אומרים אפילו בששה, ש'ברכו' – ששי הוא". לעומת זאת, במשנה (מגילה ד, ג) נאמר: "אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה". בתוספות במגילה (כג ע"ב ד"ה ואין פורסין על שמע) הביאו בשם רבנו תם שהכוונה במסכת סופרים היא שהשבעה או השישה לא שמעו ברכו או קריאת התורה וכו', אך מלבדם יש עוד שלושה ששמעו, כך שסך הכול יש עשרה, וכדברי המשנה במגילה שם. להלכה נפסק (שולחן ערוך או"ח נה, א) שאין תפילה בציבור אלא בעשרה גדולים, ובשעת הדחק בצירוף קטן (שם, ד). יש להעיר כי יש שהעלו מהסוגיה בברכות שם שאפשר שיהיו שבעה גדולים ושלושה קטנים עמהם כדי לקיים תפילה בציבור. המאירי (ברכות מז ע"ב) הביא דעה זאת, וכן כתב הכלבו (סוף סי' יא). ובעל המאור (ברכות לה ע"ב מדפי הרי"ף) כתב שאפילו ארבעה קטנים מצטרפים: "כיון דאיכא רובא מהגדולים – מצטרפין למנין עשרה...". אמנם בבית יוסף (או"ח סי' נה) כתב על הכלבו הנ"ל ש"הפריז על המידה". נמצא שלמסקנה אין לומר דבר שבקדושה אלא בעשרה גדולים, ובשעת הדחק יש לצרף קטן כפי שנתבאר לעיל..

8. 1.8

   נראה שכדאי להמשיך ולהתפלל בבית הכנסת אף שאי אפשר לקיים בו תפילה בציבור, מכיוון שיש חשיבות לתפילה בבית כנסת אף בלא מניין4שולחן ערוך או"ח צ, ט., וכן משום שאולי בעתיד יצליחו לקבץ מניין.

9. 2.1

   פלורידה, ארצות הברית

10. 2.2

    אב תש"ע

11. 2.3

    ב. מינוי אישה לנשיאת בית כנסת

12. 2.4

    שאלה: האם חברי בית כנסת אורתודוקסי רשאים למנות אישה לנשיאת בית הכנסת?

13. 2.5

    תשובה: א. לדעת פוסקים רבים הדבר מותר1פסק הרמב"ם (הלכות מלכים א, ה): "אין מעמידין אשה במלכות, שנאמר 'מלך' (דברים יז, טו) ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש". מקור דברי הרמב"ם הוא מדברי הספרי (דברים פי' קנז): "'שום תשים', מת מנה אחר תחתיו. 'מלך', ולא מלכה... דבר אחר: 'שום תשים עליך מלך', מצות עשה. 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי', מצות לא תעשה. 'איש נכרי', מיכן אמרו: האיש ממנים פרנס על הציבור ואין ממנים האשה פרנסת על הצבור". אמנם, מכמה טעמים נראה שאין ללמוד משם שיש להימנע מלמנות אישה לנשיאת בית כנסת: א. הראשון לציון הרב בן ציון חי עזיאל (פסקי עזיאל בשאלות הזמן, סי' מד) והרב הראשי לתל אביב הרב חיים דוד הלוי (בספרו מים חיים, חלק א סי' ע) פסקו שהאיסור הוא למנות אישה לשררה על הציבור, אך אם הציבור עצמו בוחר באישה ומקבל אותה – אין מניעה בכך. ולפי זה, אם חברי בית הכנסת מקבלים על עצמם שאישה תהיה הנשיאה – אין מניעה בכך. מקורם הוא מדברי הרמב"ן (חידושי הרמב"ן שבועות ל ע"א) שכתב על דבורה הנביאה: "ומאי דכתיב 'והיא שופטה את ישראל' – פירושו מנהגת, שעל פיה ובעצתה היו נוהגין זה עם זה, כדין מלכה. ואף על גב דאמרינן בספרי 'שום תשים עליך מלך, ולא מלכה', נוהגין היו בה כדין מלכה. אי נמי מקבלין היו דבריה ברצונם". וכן כתבו הרשב"א והריטב"א (בחידושיהם לשבועות שם), ואת דבריהם הביא הברכי יוסף (חושן משפט סי' ז ס"ק יא). אמנם, אין ראיה גמורה מדברי הרמב"ן, כי ייתכן שכוונתו היא שהציבור רק נהג בפועל לפי דברי דבורה, אך היא מעולם לא מונתה במינוי רשמי, אך אם ממנים אישה במינוי רשמי, אף שהציבור מקבל אותו עליה – הרי זה בכלל מה שקבעו שאין ממנים אישה. וראה משא ומתן בעניין זה בשו"ת פרי מלכה (סי' סז-עא). וכן ראה בחוות בנימין (חלק א סי' יב) בעניין מינוי גוי לשררה, שדחה סברה זו. על כל פנים, לגבי שררה על מקום מסוים ואינה על כלל ישראל, דעת הראשון לציון הרב מרדכי אליהו (תחומין חלק ז עמ' 519-518) והראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון (שו"ת בנין אב, חלק א סי' סה) היא שהציבור רשאי לקבל על עצמו אישה (וראה בספר משטר ומדינה בישראל על פי התורה חלק ב עמ' 542 הערה 24). ב. מו"ר הגר"ש ישראלי (חוות בנימין סי' יב) פסק כי מינוי לזמן אינו דומה למינוי של מלך, מפני שמינוי למלך עומד לעולם ועובר בירושה, ורק מינוי כזה מוגדר כשררה. אך מינוי לזמן שאפשר לסלקו אינו אלא כשליח לבצע פעולות מסוימות, ואינו מוגדר כשררה. לפי זה, נשיאות בית כנסת אינה 'שררה'. בדומה לכך כתב הרב שמואל אלימלך טוירק (בשו"ת פרי מלכה, סי' סז): "דאפילו להרמב"ם אין איסור למנות אשה רק במינוי שיש בה שררה וכפייה, אבל בקהילות שלנו הנשיאים רק מוציאים לפועל מה שחברי בית הכנסת או ההנהלה מחליטים, ואין זה שררה אלא עבדות". ג. הרב אפרתי (חוברת שערי צדק, חלק ו עמ' 254) מביא בשם אחד מגדולי ישראל להליץ על המנהג שבוחרים נשים, מפני שאין זו שררה מוחלטת, שהרי כולם כפופים לחוקים. ולפי זה, אם לבית הכנסת יש תקנות וחוקים שהנשיא כפוף להם – הנשיאות אינה מוגדרת כשררה., אך יש פוסקים שאסרו2הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה, יו"ד חלק ב סי' מה) כתב שלכתחילה אין למנות אישה לשררה כדי לחוש לדעת הרמב"ם. אולם אף לדעתו, ישנם ראשונים רבים שחולקים על הרמב"ם, ואם יש צורך אפשר לסמוך על דעתם. וכן נכתב לאסור בשם הגרי"ד סולובייצ'יק (הרב צבי שכטר, מפניני רבנו: קונטרס בעניני פסק הלכה, בתוך בית יצחק לח, תשס"ו, עמ' 28) וכן אסר בשו"ת משנה הלכות (חלק ז סי' רנד)..

14. 2.6

    ב. אם המינוי יוסיף יראת שמים ויגרום לנשים ומשפחות להגיע אל בית הכנסת – הדבר אף מומלץ3כלל נקוט בידינו: משפחה שבה האישה באה לבית הכנסת – גם שאר בני המשפחה יגיעו בעקבותיה..

15. 2.7

    ג. אם הדבר יגרום לחולשה ומרד כנגד המנהגים – יש להימנע מכך.

16. 2.8

    ד. אם המינוי יעורר מחלוקת בבית הכנסת יש לפעול אך ורק בדרכי נועם, מפני שמחלוקת ציבורית – נזקה מרובה.

17. 3.1

    ניו יורק, ארצות הברית

18. 3.2

    שבט תשע"ב

19. 3.3

    ג. חיוב נשים בתפילה וסדר קדימה של קטעי התפילה בתפילת שחרית

20. 3.4

    שאלה: כמה תפילות ביום מחויבת אישה להתפלל?

21. 3.5

    מהו סדר הקדימה בתפילת שחרית שעל פיו אדע איזו תפילה להתפלל לפי הזמן שיש בידי?

22. 3.6

    תשובה: לדעת הרמב"ם יש מצוות עשה מן התורה להתפלל תפילה אחת ביום. את מניין התפילות, זמנן ונוסח התפילה תיקנו חכמים1ספר המצוות מצוות עשה ה, והלכות תפילה פרק א.. לדעת הרמב"ן2השגות למצוות עשה ה. אין מצווה מן התורה להתפלל, וחיוב התפילה הוא תקנת חכמים.

23. 3.7

    מבואר במשנה (ברכות ג, ג) שנשים חייבות בתפילה. לדעת הרמב"ן נשים חייבות בתפילת עמידה כתקנת חכמים, כלומר שחרית ומנחה. לדעת הרמב"ם נשים חייבות במצווה מן התורה להתפלל, וגם בחיוב התפילה כתקנת חכמים, כלומר שחרית ומנחה3מבואר בגמרא בברכות (כ ע"ב) על המשנה שקבעה שנשים חייבות בתפילה: "וחייבין בתפלה דרחמי נינהו. מהו דתימא: הואיל וכתיב בה 'ערב ובקר וצהרים', כמצות עשה שהזמן גרמא דמי, קמשמע לן". הרמב"ם והרמב"ן נחלקו האם המצווה להתפלל היא מן התורה או מדרבנן, ויש שכתבו שנחלקו גם בפירוש הגמרא (ראה מאירי שם). לפי דעת הרמב"ן, שמצוות התפילה היא מדרבנן, כוונת הגמרא היא שלמרות שחכמים תיקנו להתפלל בזמנים מסוימים, ובדרך כלל נשים פטורות ממצווה שהזמן גרמא כמבואר במשנה (קידושין א, ז), מצווה זאת יוצאת דופן, ונשים חייבות בה. הטעם לכך הוא "דרחמי נינהו". נמצא שלשיטת הרמב"ן נשים חייבות בתפילה כתקנת חכמים. לעומתו, לדעת הרמב"ם, שסובר שחיוב התפילה הוא מן התורה ומן התורה אין זמן קבוע לתפילה, לא מובן מדוע הגמרא הטעימה את חובת התפילה "דרחמי נינהו", הרי תפילה היא ככל מצוות עשה שלא הזמן גרמן, שנשים חייבות! מדברי הרי"ף (ברכות יא ע"ב-יב ע"א בדפיו) נראה שהוא לא גרס תיבות אלו בגמרא (וכן משמע מהמאירי ברכות כ ע"ב), וכן כתב הב"ח (או"ח סי' קו, בסופו). וראה דקדוקי סופרים (שם אות ב-ג) על אודות הגרסאות השונות בגמרא. ולפי זה, הטעם שנשים חייבות בתפילה הוא משום שזו מצוות עשה שלא הזמן גרמא, וכן כתבו הרי"ף (שם) והרמב"ם (תפילה א, ב), ויש שאף גרסו כך בגמרא (ראה דקדוקי סופרים שם). ולשיטתם יש לברר, האם נשים חייבות רק במצווה מן התורה, היינו תפילה אחת ביום שאין לה נוסח או זמן קבוע, או שהן חייבות אף בתקנת חכמים שתיקנו שלוש תפילות ביום, ולהם זמן ונוסח קבועים. ונראה שאפשר להביא כמה ראיות שאף לשיטה זו נשים חייבות בתפילה כתקנת חכמים. ראשית, המשנה והגמרא בדרך כלל דנים בחיוב התפילה כתקנת חכמים, ועל כן, אם מבואר במשנה שנשים חייבות בתפילה - בפשטות נראה שהכוונה היא לחיוב התפילה כתקנת חכמים. וכן משמע מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בקידושין (א, ז), בעניין הגדרת מצוות עשה שהזמן גרמן: "הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה, ומקרא מגלה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקדוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה, וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים...". נראה שכוונת הרמב"ם היא לחלק התפילה שמדרבנן, שהרי הרמב"ם מגדיר את התפילה כמצוות עשה שהזמן גרמא, ובהלכות תפילה כתב הרמב"ם שמצוות התפילה שמן התורה היא מצוות עשה שלא הזמן גרמא, ועל כורחינו כוונתו היא לחיוב התפילה מדרבנן, שהוא תלוי בזמן, ואף על פי כן נשים חייבות בו. נוסף לכך, לא מצינו בשום מקום שהרמב"ם כתב במפורש שנשים פטורות מחיוב התפילה מדרבנן, ואדרבה, כתב סתם שחייבות, ומשמע שחייבות גם בחיובי התפילה מדרבנן. כמבואר בלשון הרמב"ם (הלכות תפילה ו, י): "נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפלה, וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפלה...". הרי שלא חילק בין החיובים. ראיה נוספת שכוונת הרמב"ם בהלכה זו אינה על חיוב התפילה מן התורה בלבד אפשר להביא מדבריו לגבי הפטור של האיש: "וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפילה", והרי ודאי שהפטור מקריאת שמע פטור אף מחיוב התפילה מדרבנן ולא רק מחיוב התפילה מדאורייתא, ואם כן גם תחילת ההלכה, הקובעת שנשים חייבות בתפילה, עוסקת בחיוב התפילה מדרבנן. אמנם השולחן ערוך (או"ח קו, א-ב) ניסח את ההלכה מעט שונה מהרמב"ם, וזה לשונו: "כל הפטורים מקריאת שמע פטורים מתפלה, וכל שחייב בקריאת שמע חייב בתפלה, חוץ מהמלוין את המת שאין לַמִּטה צורך בהם, שאף על פי שהם חייבים בקריאת שמע פטורים מתפלה. ונשים ועבדים שאף על פי שפטורים מקריאת שמע חייבים בתפלה, מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. וקטנים שהגיעו לחינוך חייבים לחנכם". ההבדל המרכזי בין הניסוח של השולחן ערוך לבין הניסוח של הרמב"ם הוא שהרמב"ם כתב שהתפילה היא מצוות עשה שלא הזמן גרמא בתחילת הלכות תפילה (א, ב), בביאור חיוב הנשים להתפלל מן התורה: "ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא", ואילו השולחן ערוך כתב טעם זה גם על החיוב מדרבנן. ונראה שכוונת השולחן ערוך היא שמכיוון שהחיוב מדרבנן הוא הרחבה של החיוב מדאורייתא, ובחיוב מדאורייתא נשים חייבות מכיוון שזו מצות עשה שלא הזמן גרמא – הרי שהן חייבות אף בחיוב מדרבנן. וייתכן שזו גם כוונת הרי"ף (ברכות יא ע"ב בדפיו), שכתב שנשים חייבות בתפילה משום שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמא. מכל מקום, יש לציין שדעת השולחן ערוך אינה ברורה לגמרי, והאחרונים נחלקו בדעתו (ראה יחוה דעת חלק ג סי' ז, ושו"ת מחזה אליהו סי' יט עמ' נח). אמנם, המגן אברהם (שדבריו צוטטו למעלה בתשובה, סי' קו ס"ק ב) כתב: "כן כתב הרמב"ם, דסבירא ליה דתפלה מצות עשה דאורייתא היא, דכתיב: 'ולעבדו בכל לבבכם וכו'', אך מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה, ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות, משום דאומרים מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה, ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר. והרמב"ן סובר תפלה דרבנן, וכן דעת רוב הפוסקים, ועיין בתוספות ברכות (כ ע"ב). ובסמ"ק כתב שמצוה להתפלל בעת צרה". אף שביאור זה ברמב"ם אינו נראה מהמקורות שצוינו לעיל, ואף מלשון המגן אברהם נראה שלא החליט כן, אלא רק כתב שאפשר לומר כן (ומדברי המגן אברהם סי' רצט ס"ק טז נראה שדעתו היא שנשים חייבות בשחרית ומנחה), כיוון שהמגן אברהם ציין שכך נוהגות רוב נשים, מנהג ישראל דין הוא. אך מי שבידה לקיים את חיוב התפילה כתקנת חכמים, תבוא עליה ברכה.. אולם המגן אברהם (סי' קו ס"ק ב) העיד שמנהגן של בנות ישראל הוא לקיים רק את המצווה מן התורה, וייתכן שלשיטת הרמב"ם די בזה, "ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות, משום דאומרים מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה, ומדאורייתא די בזה, ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר".

24. 3.8

    מנהג ישראל דין הוא, ויסודו בהדרכה שטיפול בילדים קודם לכל דבר. ועוד מצד הדין, נשים שמטפלות בילדיהן פטורות מן התפילה מחמת טרדתן4אמרו בעירובין (דף סה ע"ב): "אמר רבי אלעזר: הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים", וכתב הרמב"ם בהלכות תפילה (ד, טו): "כוונת הלב כיצד? כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר – אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. אמרו חכמים: ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו, ואחר כך יתפלל". אמנם בשולחן ערוך (או"ח צח, ב) כתב: "לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו. ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפלה". אמנם אפשר לומר שהנשים נהגו כעיקר הדין, ומחמת הטרדה לא התפללו, כדי להימנע מלהתפלל בלא כוונה, וכן כתב בתשובות והנהגות חלק א סי' עד., וכן משום שהעוסק במצווה פטור מן המצווה5הטיפול בילדים הוא עיסוק במצוות חסד מתמשכת, ועיסוק זה פוטר את האישה מלהתפלל כדין עוסק במצווה פטור מן המצווה (אור לציון חלק ב פרק ז אות כד)..

25. 3.9

    נשים שיצליחו להקפיד להתפלל שחרית ומנחה למרות הטיפול בילדים – תבוא עליהן ברכה.

26. 3.10

    נשים אינן חייבות בתפילת ערבית, מכיוון שהיא רשות, ובניגוד לגברים – הנשים לא קיבלו אותה על עצמן כחובה6מגן אברהם (סי' רצט ס"ק טז), משנה ברורה (סי' קו ס"ק ד)..

27. 3.11

    חיוב נשים בשאר חלקי התפילה:

28. 3.12

    ברכות השחר – שנוי במחלוקת, ונראה שראוי שיברכו, מפני שגם הן בכלל הדברים שעליהן תיקנו ברכות השחר7ראה במשנה ברורה (סי' ע ס"ק ב) שהסתפק בזה. ובערוך השולחן (שם ס"ק א) כתב שחייבות מעיקר הדין, ולעומת זאת הגרב"צ אבא שאול (שו"ת אור לציון חלק ב פרק ד אות א) כתב שפטורות..

29. 3.13

    פסוקי דזמרה – פטורות, ומכל מקום יכולות לאומרם בברכה, תחילה וסוף8ערוך השולחן (או"ח סי' ע ס"ק א) כתב שהן פטורות, וכן משמע מדברי שולחן ערוך הרב (שם ס"ק א). במשנה ברורה (שם ס"ק ב) למד מדברי ר' עקיבא איגר (בהגהותיו לשולחן ערוך או"ח סי' נב) שפסוקי דזמרה נתקנו כמבוא לתפילה, ולפי זה רצה לחדש שכיוון שנשים חייבות בתפילה (לרוב הדעות כפי שנתבאר בהערה 3) – הן חייבות גם בפסוקי דזמרה. וביחוה דעת (ג, ג) דחה ראיה זו, והסיק שנשים פטורות מפסוקי דזמרה. ולמעשה נראה שפטורות מפסוקי דזמרה, כי לדעה שהנשים חייבות רק במצוות התפילה מן התורה ודאי שפטורות מפסוקי דזמרה, אלא אף לסוברים שנשים חייבות בתקנת חכמים, ייתכן שחכמים חייבו אותם רק בתפילה עצמה, ולא בכל סדר התפילה, וכפי שהם פטורות מקריאת שמע כדלהלן. מה שכתבנו שיכולות לברך אף שאינן מחויבות נכון לכל העדות והמנהגים כמבואר בהערה הבאה..

30. 3.14

    קריאת שמע וברכותיה – פטורות, ונכון ללמדם שיקבלו עליהן עול מלכות שמים באמירת פסוק ראשון של קריאת שמע9נשים פטורות מחובת אמירת קריאת שמע מכיוון שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (משנה ברכות ג, ג). וכתב המגן אברהם (סי' ע ס"ק א) שמטעם זה הן פטורות גם מברכותיה. אך למרות שאינן חייבות – פסק השולחן ערוך (או"ח ע, א): "ונכון הוא ללמדם שיקבלו עליהן עול מלכות שמים". וכתב הרמ"א: "ויקראו לפחות פסוק ראשון". ועוד כתב המגן אברהם (שם) שאף על פי שפטורות מברכות קריאת שמע, הן חייבות בברכת 'אמת ויציב' משום שמצוות זכירת יציאת מצרים היא מן התורה, וממילא גם צריכות לסמוך גאולה לתפילה. ודעת הפרי מגדים (אשל אברהם שם) היא שנשים חייבות בזכירת יציאת מצרים מדרבנן. אמנם השאגת אריה (סי' יב) חלק על המגן אברהם, וכתב שזכירת יציאת מצרים היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות, וכן מסקנת ערוך השולחן (אורח חיים שם ס"ד). אמנם אף שאינן חייבות, מכל מקום יכולות לומר את הברכות בשם ומלכות, ואין חילוק בזה בין הנוהגים כפסקי השולחן ערוך ובין הנוהגים כפסקי הרמ"א, מפני שזה אינו תלוי במחלוקת אם יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא שאינן מחויבות בהן, מכיוון שטעם הסוברים שאין לברך הוא מפני שבנוסח הברכה נאמר 'וציוונו', והרי הן לא נצטוו, ברם בברכות קריאת שמע לא נאמר 'וציוונו', ראה שו"ת מחזה אליהו (סי' טז עמ' נג), ציץ אליעזר (חלק ט סי' ב), ואור לציון (חלק ב עמ' נה) שחלקו על היביע אומר (או"ח חלק ב סי' ו וחלק ג סי' ו) שפסק שלא יברכו..

31. 3.15

    תפילת מוסף – כדין שחרית ומנחה10המשנה ברורה (סי' קו ס"ק ד) כתב שהאחרונים נחלקו בדין זה, הצל"ח כתב שפטורות מכיוון שזו מצות עשה שהזמן גרמא, והמגן גיבורים כתב שחייבות. ולפי מה שהתברר לעיל בהערה 3 משמע שדין תפילת מוסף הוא כדין כשחרית ומנחה, וכמסקנה זאת כתב הגרב"צ אבא שאול באור לציון (חלק ב עמ' עא)..

32. 3.16

    סדר הקדימויות בין חלקי התפילה הוא:

33. 3.17

    תפילת עמידה, קריאת שמע, ברכות השחר11ראה לעיל הערה 7 שהאחרונים נחלקו אם חייבות או לא. ומכל מקום אף לדעת הסוברים שחייבות נראה שלא תיקנו חכמים ברכות השחר למי שעקב כך לא יוכל לקבל על עצמו עול מלכות שמים באמירת 'שמע' וכדומה., אמת ויציב שלאחר קריאת שמע, ברכות קריאת שמע שלפניה, פסוקי דזמרה12לגבי סדר הקדימה במזמורים יש לנהוג על פי דברי השולחן ערוך (או"ח נב, א)..

34. 4.1

    ויקטוריה, אוסטרליה

35. 4.2

    ניסן תשס"ט

36. 4.3

    ד. מנהגי אבלות בבית הכנסת בליל שבת

37. 4.4

    שאלה: בקהילתנו נהוג שהאבלים בערב שבת נכנסים לבית הכנסת לפני קבלת שבת. בזמן קבלת שבת הם יושבים בפאתי בית הכנסת, ואחרי 'מזמור שיר ליום השבת' הם נכנסים לאולם המרכזי. האם אנו נוהגים על פי ההלכה?

38. 4.5

    תשובה: א. המנהג המקובל אצל האשכנזים1בבאר הגולה (יו"ד סי' שצג) ציין את מנהג קבלת פני האבל בבית הכנסת, והפנה לדברי הטור (שם) שהביא את מנהג קדמון בשם אביו הרא"ש: "וכתב א"א הרא"ש ז"ל, ונוהגין באשכנז שהאבל הולך לבית הכנסת בשבת ואחר התפלה יוצא האבל תחילה ויושב לפני בית הכנסת וכל הקהל הולכין אחריו ויושבין אצלו ועומד האבל והולך לביתו וכל הקהל הולכין אחריו ויושבין שם שעה אחת, וסומכין על דבר הגדה בפרקי רבי אליעזר, ראה שלמה המלך שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקב"ה לפיכך כשבנה בית המקדש בנה שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבילים ולמנודים, והיו ישראל הולכים בשבתות בין השערים הללו, הנכנס בשער חתנים יודעין שהוא חתן, ואמרו לו, 'השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות', הנכנס בשער האבילים ושפמו מכוסה היו יודעין שהוא אבל, 'ואומרים לו השוכן בבית זה ינחמך', והנכנס בשער האבלים ואין שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה, ואומרים לו, 'השוכן בבית זה יתן בלבך לשמוע דברי חבירך ויקרבוך'. משחרב בית המקדש התקינו חכמים שיהיו חתנים ואבילים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו ואת האבל ויושבין עמו לארץ, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, ועליהם הוא אומר: ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים". קבלת פני האבלים בכניסת שבת כנהוג היום היא זכר למנהג זה. הוא שהאבלים נכנסים לפני 'מזמור שיר ליום השבת' ומקבלים תנחומים מהקהל2המנהג כפי שנהוג בימינו נזכר בשו"ת שיבת ציון (סי' ס): "ולכן משעה שהקהל קבלו עליהם שבת, דהיינו באמירת 'ברכו' בתפלת ערבית, פסק דין אבילות, דאז הוא הכנסת שבת, וכן נוהגין שהאבל עומד בערב שבת למנחה בחליצת מנעלים חוץ לבית הכנסת, וקודם שמתחיל החזן 'ברכו' קוראים להאבל שיכנס ונועל מנעליו". כך ציינו את כניסת השבת והפסקת האבלות הפומבית בגלל כניסת השבת. גם בפתחי תשובה (יו"ד סי' ת ס"ק א) הביא המנהג בשמו.. מכיוון שקבלת פני האבלים היא מנהג ולא חיוב, ניתן לקיים את המנהג בדרך הנהוגה בקהילתכם3במנהג זה נהגו רק חלק מקהילות האשכנזים, והספרדים לא נהגו במנהג זה כלל. ראה גשר החיים (פרק כ סעיף ה ס"ק א-ג). ועוד, הרי המנהג בקהילתך כולל את קבלת פני האבל, וציון כניסת השבת על ידי המעבר לחלק המרכזי של בית הכנסת..

39. 4.6

    ב. אם האבלים מקבלים עליהם את השבת לפני הכניסה לבית הכנסת4על ידי אמירת 'הריני מקבל עלי תוספת שבת קודש' וכדו'. או ש'קבלת שבת' מתחילה בבית הכנסת שלכם אחרי שקיעת החמה, אין בעיה בנוכחות האבלים בבית הכנסת בזמן אמירת קבלת שבת, כי אין אבלות נוהגת בפרהסיה בשבת5שולחן ערוך יו"ד ת, א..

40. 4.7

    ג. כאמור לעיל, לכתחילה נהגו שהאבלים נכנסים לבית הכנסת קודם שהציבור אומר 'מזמור שיר ליום השבת'6בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סי' מט, פרק יא אות א) דן בזמן הפסקת האבלות בערב שבת, והביא שיטות פוסקים שהאבלות נפסקת רק מזמן כניסת השבת. כך משמע מפשט הגמרא (מועד קטן כז ע"א): "תנו רבנן: מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת? מן המנחה ולמעלה. אמר רבה בר הונא: אף על פי כן, אינו יושב עליה עד שתחשך". וכך פסק הנימוקי יוסף (שם יז ע"א בדפי הרי"ף), שהאבלות נפסקת משתחשך. הציץ אליעזר (שם) מציין שהמנהג הוא שהאבלים מתכוננים לשבת ומגיעים לפתח בית הכנסת קודם כניסת השבת. ונראה להסביר שדברים אלו מותרים כי הם חלק מההכנות לשבת. המאירי (מועד קטן שם) מנמק את היתר הגמרא להעמיד את המיטות בבתי האבל כבר מחצות היום כי אי אפשר לסדר את כל מיטות הבית סמוך לשבת. מכאן נראה שדברים שצריכים להיעשות קודם השבת עצמה, כיציאה לבית הכנסת והחלפת בגדי האבלות, מותרים. לכן, אם האבלים בקהילתך יכולים להישאר מחוץ לבית הכנסת – הדבר עדיף, כי ההימצאות בבית הכנסת איננה הכרחית קודם השבת. אם בחלק האחורי של בתי הכנסת אין מתפללים, אלא רק האבלים, אין בעיה בנוכחות האבלים שם, כי הם אינם נמצאים יחד עם הציבור. בערוך השולחן (יו"ד סי' שצג סע' ד) כתב שהבעיה בשהות האבל בבית הכנסת היא ההימצאות בחבורה וניהול שיחות עם הציבור: "ולמדנו מכל אלה שיציאה מפתח ביתו אינו מהדברים האסורים באבל אלא שממילא כן הוא, דכיוון שאסור במלאכה ובמשא ומתן ולטייל מה יעשה חוץ לביתו, ועוד כדי שיתבודד בביתו ולא ישכח אבלותו כשילך אצל בני אדם, ומטעם זה אסור לו לילך בחול לבית הכנסת להתפלל, משום שיש שם בני אדם הרבה".. בעת הצורך הם יכולים להיכנס לבית הכנסת כשעה ורבע (שעות זמניות) קודם השקיעה – מפלג המנחה ואילך, ואם אין בררה, יכולים להיכנס לבית הכנסת כשעתיים וחצי (שעות זמניות) קודם השקיעה – מזמן מנחה קטנה7ערוך השולחן (יו"ד סי' ת סע' ה) פסק ששעה ורבע קודם כניסת השבת מתחילים האבלים להתכונן לשבת, וכן פסק בגשר החיים (חלק א פרק כא סע' יב ס"ק ג), וכתב שמזמן זה והלאה האבלים מתנערים לקראת שבת. ערוך השולחן לא הגביל את הפסקת האבלות לדברים הנצרכים בלבד, אלא כתב שאפשר כבר ללבוש מנעלים. אמנם כיוון שפוסקים רבים הקפידו על שעת קבלת השבת – לכתחילה עדיף לחוש לשיטתם. בשו"ת שיבת ציון המובא לעיל ציין שניתן להפסיק את מנהגי האבלות מזמן מנחה קטנה, דהיינו שעתיים וחצי לפני שבת. ובגשר החיים פסק שבשעת הצורך ניתן לסמוך על שיטתו. הציץ אליעזר הבין את דברי השיבת ציון בשונה מגשר החיים, והסביר שהשיבת ציון התיר לקבל שבת מזמן מנחה קטנה, אבל לא התיר להפסיק את האבלות מזמן זה למי שלא קיבל עליו שבת. אם בקהילתך יש צורך להגיע לפני שבת לבית הכנסת בשל המרחק וכדו', וישנה בעיה לחכות מחוץ לבית הכנסת – ניתן לסמוך על שיטות אלו..

41. 4.8

    בכל המקרים שלעיל ראוי שהאבלים ישבו בצד בית הכנסת ולא ינהלו שיחות וכדו' עם שאר באי בית הכנסת8על פי האמור בהערה 6, שכל מה שלא הכרחי לפני שבת לא הותר. האבלים אינם מותרים בשיחות רגילות עם הנמצאים בסביבתם, שהרי האבל אסור בשאילת שלום ובשיחות שישכיחו ממנו את אבלותו..

42. 5.1

    קייפטאון, דרום אפריקה

43. 5.2

    תמוז תשע"א

44. 5.3

    ה. פתיחת מכללה בבעלות יהודית בשבתות ובחגים

45. 5.4

    שאלה: האם מכללה שהיא בבעלות פרטית של יהודים אך רוב המרצים והסטודנטים אינם יהודים יכולה לקיים לימודים בשבתות ובימים טובים?

46. 5.5

    תשובה: לכתחילה ראוי שמכללה שהיא בבעלות יהודית לא תקיים לימודים בשבתות. חשיבות יתרה יש לכך, כיוון שברוב המוסדות להשכלה גבוהה בעולם מקובל שלא לקיים לימודים בשבת1בשו"ת חתם סופר (חלק ו, ליקוטים סי' מג) אסר על פועלים גויים לבנות בית כנסת בשבת מטעם שאף הגויים אינם מניחים לבנות ביום אידם בפרהסיה. עוד עיין שו"ת במראה הבזק (חלק ז סי' כו)..

47. 5.6

    מותר ליהודי לומר לגוי לעשות מלאכה בעבורו אף אם הגוי יעשה אותה בשבת, ובלבד שהיהודי לא הורה לו לעשותה דווקא בשבת, והגוי מדעתו בחר לעשותה בשבת. אך גם באופן זה, הדבר מותר רק אם אין חשש של מראית עין, שיאמרו שהיהודי הורה לו לעשות בשבת.

48. 5.7

    לכן, אף שמלכתחילה ראוי להימנע מכך, אם ישנו רצון של המרצים או הסטודנטים שאינם יהודים לקיים לימודים דווקא בשבתות או ימים טובים במקרים מיוחדים ובאופן לא קבוע – אין לבעלים היהודי להתערב. שהרי כל עוד שהבעלים היהודי אינו מורה להם לקיים לימודים בשבת וביום טוב, אלא רק מעסיק אותם כדי לקיים את הלימודים בכללותם, ובאפשרותם לקיים את הלימודים שלא בשבת וביום טוב, אף אם הם בפועל בוחרים לקיים לימודים בשבת וביום טוב – אין בכך איסור, כיוון שהם עושים כן מדעתם2כך מבואר במשנה (שבת א, ז-ט) לפי שיטת בית הלל, וכן עולה מסוגיית הגמרא (שם יט ע"א) לגבי שליחת איגרת, וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת ו, יב) ובשולחן ערוך (או"ח רמד, א) שבאופן זה הגוי "אדעתא דנפשיה קעביד". ואף שמבואר שם שאם המלאכה נעשית בצורה ידועה ומפורסמת – הדבר אסור משום מראית עין, שהרואה יחשוב שהיהודי שכר את הגוי לעשות מלאכה בשבת. מכל מקום כאן אין איסור משום מראית עין מכמה טעמים: א. על פי מה שנאמר לנו, דבר הבעלות הפרטית של יהודים על המכללה אינו מפורסם, וראה משנה ברורה (שם ס"ק ד) שאפילו "אם קצת יודעים שהיא מלאכת ישראל" – מותר. ב. הלימודים אינם מתקיימים במקום ציבורי וגלוי, אלא בבניין משרדים סגור. ואף שיש אנשי צוות יהודים שיודעים שמתקיימים לימודים, הרי שיוכל לומר להם שהדבר נעשה בדרך היתר, וכמבואר ברמ"א (או"ח רמג, ב ובמשנה ברורה ס"ק טו) לגבי מרחץ שרוחצים בו רק אנשי הבית. ג. עשיית מלאכה בזמן הלימודים אינה מוכרחת, ולכן אף אם מישהו יראה שמתקיימים שם לימודים, כלל לא ברור שהוא יראה עשיית מלאכה. ד. כיוון שיש אופן לעשות זאת בהיתר, כמבואר בתשובה, ייתכן שדינו כמו שדה (שם רמג, א) שכיוון שהדרך לקבל שדה היא באריסות – אין חשש של מראית העין, מפני שאף אם יודעים שהשדה היא של ישראל – אומרים שהגוי עובד "אדעתא דנפשיה". עיין משנה ברורה (סי' רמד ס"ק ז ובביאור הלכה שם), שכתב שבמקום שהמנהג הוא להעסיק את הפועל בקבלנות יש מקילין, וכן בשו"ת במראה הבזק (חלק ז סי' כח) כתבנו שיש להקל אם יש דרך היתר לשכירות הגוי..

49. 5.8

    אף באופן זה יש לוודא שהמרצים והסטודנטים היהודים ידעו שאינם מוכרחים לעבוד או ללמוד בשבת ויום טוב.

50. 5.9

    א. אם מרצה או סטודנטים שאינם יהודים החליטו על דעתם לקיים פעילות בשבת, יש לאפשר לסטודנטים היהודים חלופות אחרות כדי שהדבר לא יגרום להכשלת יהודים ח"ו בחילול שבת ויום טוב.

51. 6.1

    ניו ג'רסי, ארצות הברית

52. 6.2

    תשרי תשע"א

53. 6.3

    ו. ביצוע תשלומים בשבת או ביום טוב באמצעות הוראות בנקאיות

54. 6.4

    שאלה: אנשים רבים חותמים על הוראות קבע לבנק, ובהן הם מורים לבנק לשלם את חשבונותיהם. שמחת תורה יחול השנה ביום שישי כ"ג בתשרי תשע"א, שהוא גם אחד בספטמבר 2010. לאנשים רבים יש חשבונות רבים, כגון: חשבונות חשמל, מים, שכירות דירה וכדומה לשלם ביום זה. האם יש בעיה הלכתית במצב כזה?

55. 6.5

    אציין שאי אפשר לבקש מהבנק לשלם את החשבון בערב יום טוב, מכיוון שהמשכורות גם הן נכנסות לחשבון ביום זה.

56. 6.6

    תשובה: מותר ליהודי לבקש ביום חול מגוי לבצע עבורו העברה בנקאית, גם אם היא תחול ביום טוב או בשבת, כל עוד הגוי אינו חייב עבור כך לבצע מלאכה ביום טוב או בשבת1יש לדון כאן בשני היבטים: א. בעצם תחולת ההעברה בשבת או יום טוב מצד איסור לעשות מקח וממכר בשבת. ב. מצד האפשרות שהגוי יעשה עבור כך מלאכה, כגון מלאכת כותב או מלאכה אחרת, בשבת או יום טוב. אסור לעשות מקח וממכר בשבת גזרה שמא יכתוב (רמב"ם הלכות שבת כג, יב, והלכות מכירה ל, ז), ובכלל זה אסור לפרוע חוב בשבת (שבת קמט ע"א, שו"ת הריב"ש סי' קנו; רמ"א או"ח שז, יא). אמנם, יש לברר אם במקרה שלפני שבת נותן הוראה לפרוע בשבת והפירעון מתבצע מאליו בשבת יש איסור. בשו"ת ר' עקיבא איגר (קמא סי' קנט) הסיק שאסור לעשות מעשה ביום חול שמכוחו ייגמר קניין בשבת גם אם אינו עושה דבר בשבת עצמה. וכן משמע בשו"ת מהר"י ברונא (סי' קכא), וכן כתב בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' מו, אך עיין שם שהתיר במקום מצווה). האבני נזר (או"ח סי' נא) ביאר שטעמו של ר' עקיבא איגר הוא שאף על פי שבדרך כלל מותר להתחיל מלאכה בערב שבת שתיגמר מאליה בשבת (משנה שבת א, ה-ו), זהו דווקא במלאכה שלאחר שהאדם התחיל אותה מערב שבת היא אינה תלויה עוד בקיומו של האדם, והיא תתבצע אף אם האדם ימות. אך חלות הקניין הוא דבר התלוי בקיומו של האדם, ואם האדם ימות – הקניין יתבטל, ונמצא שהקניין מתבצע בשבת מכוח האדם, ולכן נחשב כאילו עשה מעשה בשבת. וראה ביאור נוסף לשיטת ר' עקיבא איגר בשו"ת הר צבי (או"ח חלק א סי' קכו, וחלק ב סי' סא-סב). לפי זה, לכאורה אסור שההעברה הבנקאית תחול בשבת, משום שנמצא שפירעון החוב מתבצע בשבת, ואף שהאדם אינו עושה שום מעשה בשבת, מכיוון שפירעון החוב מתבצע בשבת מכוחו הדבר – אסור. אף על פי כן, נראה שיש להקל במקרה זה מכמה טעמים. ראשית, דברי ר' עקיבא איגר אינם מוסכמים, ויש פוסקים שחלקו על דבריו (מהר"ם שיק או"ח סי' קלא, אמרי יושר חלק ב סימן צו, שו"ת מהרש"ג חלק ב סי' קיז. וראה סיכום הדעות בשערים המצוינים בהלכה סי' פ ס"ק לב*), ולשיטתם אין חילוק בין קניין לשאר מלאכות, וכל שאינו עושה מעשה בשבת – אין איסור (ובאגרות משה או"ח חלק ג סי' מד כתב שאין ראיה לדברי ר' עקיבא איגר, אך גם אין ראיה לחולקים, ויש להחמיר מספק). נוסף לכך, יש להקשות על דברי ר' עקיבא איגר מפסק השולחן ערוך (או"ח שז, ד) שמותר לבקש מגוי לקנות או למכור עבורו חפץ אף אם הגוי יעשה זאת בשבת, אם לא אמר לו לקנות או למכור בשבת ואינו מוכרח לקנות או למכור דווקא בשבת, משום שהגוי עושה זאת על דעת עצמו ("אדעתא דנפשיה"). ולכאורה, על פי חידושו של ר' עקיבא איגר, אף שאין כאן איסור של אמירה לגוי, מכל מקום היה צריך לאסור משום שהקניין מתבצע בשבת. בקונטרס האינטרנט בהלכה (שחיבר הרב דוד ליכטנשטיין, סי' ז ענף ג) יישב את הקושיה, וכתב שאף לדעת ר' עקיבא איגר האיסור הוא דווקא אם יהודי מבצע את הקניין וגורם לקניין להיגמר בשבת, כיוון שנחשב כאילו עשה קניין בשבת. אך אם גוי מבצע את הקניין עבור יהודי – אין איסור מצד שהקניין נגמר בשבת, כיוון שאת הקניין עשה גוי. וכן מוכח גם מדברי המגן אברהם (סי' שז ס"ק טז), שאם שלח מעות עם גוי כדי לפרוע את חובו בשבת – הדבר אסור רק מצד אמירה לגוי אך לא מצד שפירעון החוב מתבצע בשבת (וכן דייק מדברי המגן אברהם בשו"ת מהרש"ג חלק א סי' לט). ובחלקת יעקב (או"ח סי' סז, דבריו הובאו בשו"ת במראה הבזק חלק ה סי' לז הערה 21) חילק חילוק שונה מעט. ולפי דבריו, לר' עקיבא איגר אסור דווקא אם מכוון שהקניין ייגמר בשבת, מה שאין כן בנדון של השולחן ערוך (בסי' שז), שאמר לגוי לקנות או למכור עבורו, אינו מכוון שהקניין יהיה דווקא בשבת, ולכן אין איסור מצד שהקניין התבצע בשבת. אמנם, המגן אברהם עוסק במקרה שאמר לגוי לפרוע את החוב בשבת עצמה, ועדיין לא חשש שהוא גורם שיהיה שהפירעון יתבצע בשבת, ועל כן נראה שכל שנעשה על ידי גוי – אין איסור מצד שהקניין מתבצע בשבת, ויש לדון רק מצד איסור אמירה לגוי. נמצא, שבנדון דידן שאינו פורע את החוב בעצמו אלא נותן הוראה לבנק, והגוי עובד הבנק מבצע עבורו העברה בנקאית על מנת לפרוע חובו, לדעת החולקים על ר' עקיבא איגר – ודאי שאין איסור, כי אינו עושה דבר בשבת עצמה, ואף לר' עקיבא איגר ייתכן שיהיה מותר, כיוון שנראה שר' עקיבא איגר יודה שאם הקניין מתבצע על ידי גוי אין איסור, אף אם הקניין חל בשבת. לגבי איסור אמירה לגוי, בהגהות מיימוניות (הלכות שבת פרק ו אות ב) כתב: "אסור ליתן לנכרי מעות בערב שבת שיקנה לו למחר ביום השוק, כי יש שליחות לנכרי לחומרא, ולא דמי לכל הני דשרי בין השמשות עם השמש, ולא דמי למסירת כתבים ביד נכרי, דכולהו אדעתא דנפשייהו קעבדי, ואם ירצה – לא יעשה למחר, ודמי לפוסק לשבות ואין שובת. אבל הכא אי אפשר אלא למחר ביום השוק". מדבריו משמע שאם אי אפשר לעשות את המלאכה אלא בשבת – הרי זה כאילו אמר לו לעשותה בשבת. ברם בבית יוסף (או"ח סי' שז) כתב ש"יום השוק לאו דווקא", והכל תלוי אם אמר לגוי לקנות לו בשבת. במנחת כהן (משמרת השבת שער א חלק ד) הבין שכוונת הבית יוסף היא להקל כל עוד לא אמר לו לקנות בשבת, אף אם יום השוק הוא בשבת ואינו יכול לקנות אלא בשבת (יש להעיר כי דעת המנחת כהן בתחילה הייתה שלא לפסוק כדברי הבית יוסף, אך בסוף סבר כדבריו, וכתב ביחוה דעת [חלק ג סי' יז] שבשעת הצורך אפשר לסמוך על שיטה זו). ברם המגן אברהם (סי' שז ס"ק ג) כתב שאם יום השוק הוא בשבת ואינו יכול לקנות ביום אחר – הדבר אסור כאילו אמר לו לקנות בשבת. וכן פסק הט"ז (שם ס"ק ג), ובפרי מגדים (משבצות זהב שם סי' רמד ס"ק ה) פסק שאפילו אם הגוי יכול לאנוס את עצמו ולעבוד בלילה ולא בשבת, מכיוון שאין הדרך לעשות כן – הרי זה כאילו ציווה אותו לעשות מלאכה בשבת, וכן פסק במשנה ברורה (סי' רמד ס"ק כד). עולה מכאן שאסור ליהודי להורות לגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת, וגם אם לא אומר לו במפורש שרוצה שיעשה בשבת, אלא שאין לגוי אפשרות אחרת לקיים את ציוויו של היהודי כי אם לעשות בשבת – הרי זה נחשב כאילו ציווה במפורש שיעשה בשבת. אך אם הגוי היה יכול לעשות את המלאכה בחול, ובחר, מטעמי נוחות, לבצע את הפעולה בשבת – הדבר מותר, כיוון שהחליט כן על דעת עצמו, ועושה את הדבר "אדעתא דנפשיה". לגבי נדון דידן, מבירור עם בנקאים התברר שלכל הבנקים יש אפשרות לתת פקודה למחשב להעביר כסף מחשבון לחשבון בתאריך עתידי. רוב הבנקים מעבירים הוראות קבע בדרך זו, ולא צריכים להורות למחשב בכל חודש מחדש לשלם את החובות הקבועים של כולם. לגבי שאר החובות הדבר תלוי. לכל בנק קריטריונים משלו לקבוע אם בקשת ההעברה בנקאית תוכנס למחשב בשעת הבקשה או בשעת התשלום. החלטה מסוג זה קובע בדרך כלל מנהל הבנק, והבנקאים יודעים אילו כספים יעברו מיד ואילו ימתינו. מכיוון שהלקוח פועל בהוראה זו מול הבנק, ולבנק יש אפשרות לתת את ההוראה לפעולת התשלום כבר מערב החג – הרי שאין הכרח שהגוי יעשה מלאכה דווקא ביום טוב, ולכן מותר לתת את ההוראה לבצע את ההעברה הבנקאית כרגיל..

57. 7.1

    קיטו, אקוודור

58. 7.2

    מרחשוון תשע"א

59. 7.3

    ז. נסיעה ברכב לבית הכנסת בשבת עם נהג גוי במקום סכנה

60. 7.4

    שאלה: אני קונסול ישראל באקוודור, והולך ברגל בשבת לתפילה. זמן ההליכה הוא כחצי שעה, ויש בה סיכון מסוים בגלל תפקידי הרגיש.

61. 7.5

    האם יש היתר כלשהו לנסוע אחת לכמה זמן ברכב עם נהג גוי, אפילו של הנציגות, לבית הכנסת ובחזרה, עקב הסיכון בהליכה רגלית בזמנים קבועים?

62. 7.6

    תשובה: א. במקרה המיוחד שלך יש מקום להתיר1בשו"ת במראה הבזק (חלק ג סי' לח) נפסק להתיר לזקן לומר לגוי שיסיע אותו, כדי למנוע ממנו ניתוק קשר עם הקהילה היהודית. היתר זה מסתמך על דעת בעל העיטור שהובאה ברמ"א (או"ח רעו, ב), המתיר לומר לגוי לעשות מלאכה לצורך מצוה. את ההגעה עם נהג גוי פעם בכמה שבועות, ובפרט יש חשיבות להגעה לבית הכנסת במקרה זה, כיוון שמדובר בסגל הדיפלומטי של מדינת ישראל שעושה עבודת קודש בשליחות מדינת ישראל2סברת מו"ר הגרנ"א רבינוביץ..

63. 7.7

    ב. יש להקפיד שהנהג יפתח את דלת המכונית, הן בכניסתך לרכב והן ביציאה, מכיוון שלעתים יש בפתיחת הדלת מלאכה האסורה בשבת, שגורמת להדלקת מנורה ברכב, וכפי שמצוי ברוב המכוניות.

64. 7.8

    ג. על מנת למנוע חשד, יש להסביר למתפללי בית הכנסת שהגעתך לבית הכנסת במכונית היא על ידי גוי ומחשש סכנה, ואין ללמוד מזה היתר למקרים אחרים.

65. 8.1

    ניו יורק, ארצות הברית

66. 8.2

    מרחשוון תשע"א

67. 8.3

    ח. אופניים מיוחדים לנסיעה בשבת

68. 8.4

    שאלה: ידוע לנו שהשאלה על אודות רכיבה על אופניים בשבת וביום טוב הייתה קשורה בעיקר לחשש של תיקון תקלות נפוצות, כגון בריחת אויר מן הגלגלים או ירידת ה"שרשרת" ממקומה.

69. 8.5

    כיום עומדת לרשותנו טכנולוגיה ששימוש בה יבטל לגמרי את שני החששות.

70. 8.6

    מדובר באופניים המסוגלים לעבור מרחק של 50,000 מייל (כ-80,000 ק"מ) בלי שום בעיה עם השרשרת. באופניים יש רצועה הדומה מאוד לרצועה המשמשת מכוניות, שאיננה נשחקת ואיננה יכולה לצאת ממקומה. המערכת כולה נסתרת בתוך האופניים.

71. 8.7

    אופניים אלה גם מצויידים בגלגלים וצמיגים המאפשרים נסיעה של 25 מייל (כ-40 ק"מ) גם בלי אוויר בצמיגים.

72. 8.8

    אנחנו נדאג שהאופניים יעוצבו בשונה מאופניים אחרות, ויהיה ברור שהם מיועדים לנסיעה בהיתר בשבת, והם ייראו כמופיע בתמונה (א).

73. 8.9

    האם יש היתר הלכתי לנסיעה באופניים כאלה? יש כבר אופניים כאלו בשוק. והם נראים כמופיע בתמונה (ב).

74. 8.10

    תשובה: שאלת הרכיבה על אופניים בשבת עלתה על שולחנם של מלכים-הפוסקים מימים ימימה1כפי שיובא בהמשך. ועיין עוד בכף החיים או"ח סי' תד ס"ק ח, ובשו"ת שאילת יעקב סי' מה., עם הפצתו של כלי רכב זה בעולם. מצד אחד, בעיית המחמר ושביתת הבהמה נפתרה, וגם בעיית ההבערה איננה קיימת. מצד שני, התעוררה השאלה של אווירת השבת ושאלת "עובדין דחול". יום השבת אמור להיות מוקדש להתעלות רוחנית ויש להבדילו משאר ימות השבוע. לכן דרשו חז"ל על דברי הנביא (ישעיה נח, יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר": "וכבדתו – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול... מעשות דרכיך – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך – חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. ודבר דבר – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול... אלא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול מאי היא?... כדבעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת?"2שבת קיג ע"א-ע"ב..

75. 8.11

    חלק מהפוסקים התירו את השימוש באופניים, ובראשם בשו"ת רב פעלים (חלק א או"ח סי' כה) וכך נהגו בחלק מהקהילות של יוצאי חלב3כך היא גם דעת מו"ר הגרנ"א רבינוביץ'. לדעתו ההיתר לשימוש באופניים כאלו בשבת יגביר את שמירת השבת.. פוסקים רבים חששו מהבעיה של אווירת השבת, ונוסף לכך מצאו נימוקים שונים כדי לאסור את השימוש בהם, וחלקם אף טענו שיש כאן גזרה שמא יבוא לעשות מלאכה4להבנת הדבר נסכם את הדעות העיקריות שהובאו בפוסקים שדנו בשאלת רכיבה על אופניים בשבת. בשו"ת רב פעלים (שם) התיר רכיבה על אופניים בשבת ויום טוב בעיר שיש בה עירוב, שכן אין לחדש גזרה שמא יעשה זאת במקום שאין עירוב, וכן אין כאן עובדין דחול. אולם בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ג או"ח סי' יב סע' ה ס"ק ד) כתב שהרב פעלים לא התיר אלא מפני שלא הכיר את אופן השימוש באופניים, ואם היה יודע שהם עשויים להתקלקל בקלות ויש חשש גדול שיבוא לתקנם בשבת לא היה מתיר. עוד כתב ששמע שלאחר שראה הרב פעלים את אופן השימוש באופניים חזר בו מהיתרו. לכאורה לאור דברים אלו יש מקום לומר שעל אופניים שאינם עשויים להתקלקל יהיה מותר לרכוב בשבת כיוון שהחשש שמא יבוא לתקן – רחוק הוא. אולם המעיין בדברי הרב פעלים שם יראה שכשנימק מדוע אין כאן עובדין דחול כתב: "דלא מחזי כעובדין דחול משום שבזה הגאר"י [=האופניים] הנזכר בשאלה על הרוב אינו עשוי לרכוב בו אלא רק אדם אחד לבדו, ולכן אינו נראה כהולך למקום רחוק, דאין דרך לילך למקום רחוק אדם יחידי". היות שכיום נהוג לרכוב על אופניים אף למקומות רחוקים, ייתכן שאף לדעת הרב פעלים קיים האיסור מצד עובדין דחול (בייחוד באופניים המוצעים כאן, שמורכבים ממערכות טובות כל כך שניתן לרכוב עליהם למקומות רחוקים בלא חשש שיתקלקלו בדרך). גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סי' ל אות א) כתב שלושה טעמים לאסור רכיבה על אופניים בשבת: "(א) גזירה שמא יצא חוץ לתחום. (ב) משום עובדין דחול ושבות דאורייתא בזה דאינו שובת וגופו נע ונד... (ג) יש בזה גם הגזירה של שמא יתקן מנא, שבהרבה פעמים מתפוצץ הגומי מסביב לגלגל או מתרוקן האויר ויבוא לתקן אותו או למלאות אויר בגומי וכדומה", ובהמשך דבריו ציטט את שו"ת שאילת יעקב שכתב "דבלאו הכי הוא עובדא דחול, ולפעמים רוכבים כן ממקום למקום ויחשדוהו שיצא חוץ לתחום או למסחרו". חשש הקלקול הוא רק הטעם השלישי שמביא הציץ אליעזר. שני הטעמים הראשונים קיימים גם באופניים מסוג זה. יתרה מזו, כפי שכתבנו, באופניים מסוג זה הטעמים הראשונים קיימים שבעתיים דווקא מפני האיכות הגבוהה שלהם, שמאפשרת רכיבה למרחקים גדולים בלא חשש..

76. 8.12

    כל הפוסקים מסכימים כי בשבת ובחג רכיבה על אופניים עדיפה על נהיגה בכל רכב ממונע.

77. 8.13

    האופניים שהצעתם בשאלתכם אכן פותרים חלק מן הבעיות שהעלו המתנגדים, ויש יתרון לעיצוב המיוחד ל"אופני שבת", אך הם אינם פותרים את כל החששות. כמו כן נותרה הבעיה העיקרית, שהיא אווירת השבת.

78. 8.14

    לכן פשוט שאם ניתן להשפיע על יהודים שנוסעים בשבת באיסור שיעברו מנסיעה ברכב לנסיעה באופניים – יש לעשות זאת.

79. 8.15

    אולם, לגבי השאלה אם להתיר זאת היתר גורף את ההחלטה צריך לקבל כל רב מקומי על פי המצב שבקהילתו. אם ההיתר ימעט בחילול שבת ולא יפגע

80. 8.16

    באווירת השבת – ניתן להתיר את השימוש באופניים המתוארים בשאלה5אולם דעת מו"ר הגרז"נ גולדברג שאין להתיר בשום מקום.. אם ההיתר יגרום לאווירה של "יום ספורט"6כפי שקורה לצערנו ביום הכיפורים במקומות רבים במדינת ישראל. – יצא שכרנו בהפסדנו ואין להתיר זאת.

81. 9.1

    כרם ביבנה, ישראל

82. 9.2

    מרחשוון תשע"ג

83. 9.3

    ט. מריחת קרם ידיים בשבת

84. 9.4

    שאלה: האם מותר למרוח קרם ידיים בשבת?

85. 9.5

    תשובה: מותר למרוח קרם ידיים שדרך הבריאים למרוח1כפי שפסק השולחן ערוך (או"ח שכז, א): "החושש במתניו, לא יסוך שמן וחומץ; אבל סך הוא שמן לבדו, אבל לא בשמן ורד, משום דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד". וביאר שם המשנה ברורה (ס"'ק ב) שמותר לסוך בשמן הואיל וגם דרך הבריאים לסוך אותו ולא ניכר שהוא לרפואה. ולכן אם מדובר בקרם ידיים שאין דרך הבריאים להשתמש בו הדבר אסור משום רפואה בשבת., באופן שהקרם נבלע בידיים2אחת מל"ט אבות מלאכות המופיעה במשנה (שבת ז, ב) היא מחיקת העור (בלשון המשנה: "המוחקו", ויש גורסין: "הממחקו"). ובביאור המלאכה כתב הרמב"ם (הלכות שבת יא, ה): "ואיזה הוא מוחק? זה המעביר שיער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק פני העור". ומבואר בגמרא (שבת עה ע"ב): "הממרח רטיה בשבת – חייב משום ממחק". ועל פי זה פסק הרמב"ם (הלכות שבת יא, ו): "וכן הממרח רטיה כל שהוא או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שיחליק פניהם חייב משום מוחק". נמצא שישנם שני אופנים למלאכה: הראשון הוא החלקת משטח על ידי מחיקתו, כגון מחיקת שיער מן העור. השני הוא יצירת משטח חלק באמצעות מריחת חומר עליו, כגון מריחת שעווה. אמנם, אם מורח חומר באופן שהוא נבלע בדבר שנמרח עליו, נראה שאין בכך משום מלאכת ממחק, שהרי אינו יוצר משטח חלק. ויש להביא לכך ראיה מהמשנה (שבת יד, ד) הקובעת שמותר לסוך שמן על הגוף. וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח שכז, א-ב) שמותר לסוך את הגוף בשמן. והנה תכלית הסיכה בשמן היא להבליע את השמן בגוף, וכמאמר הכתוב (תהלים קט, יח): "וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו". ואמנם לגבי עור העומד למלאכה מבואר ברמב"ם (הלכות שבת כג, י): "מעבד מאבות מלאכות הוא, והמרכך עור בשמן כדרך שהעבדנים עושים הרי זה מעבד וחייב". אך מכאן גם מוכח שבסיכת העור בשמן אין משום ממרח אלא מעבד, ועל כרחך יש לומר שבעור של גוף האדם אין מלאכת מעבד, שהרי מותר לסוך בשמן. וכן פירשו בספר דעת תורה (לרב שלום שבדרון, או"ח שכח, כו) ובערך ש"י (או"ח שכח, כב) ובספר נפש חיה (לרב ראובן מרגליות, או"ח סי' שכז), שהסיבה שאין בסיכה בשמן משום ממרח היא משום שתכלית הסיכה היא להבליע את השמן בעור. עוד מבואר בגמרא (שבת קכא ע"ב): "רוק – דורסו לפי תומו". ופירש רש"י: "רוק דורסו לפי תומו – שאין מתכוין למרח ולאשוויי גומות, דאף על גב דממילא ממרח הוא, כי לא מיכוין – שרי, משום מאיסותא". וכן פסק השולחן ערוך (או"ח שטז, יא): "לא ישפשף ברגליו רוק על גבי קרקע, משום משוה גומות, אבל מותר לדרסו לפי תומו שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות; ואף על גב דממילא ממרח הוא, כי לא מכוין שרי, משום מאיסותא". וכתב המגן אברהם (סי' שטז ס"ק כד): "וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו. ויש לומר דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר על גבי חבירו, אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע". והקשה האליה רבה (סי' שטז ס"ק לה), מה היא קושיית המגן אברהם? והרי רש"י והשולחן ערוך אסרו מטעם מירוח והתירו לפי תומו רק משום שאינו מתכוון! ותירץ בהגה"ה על הדעת תורה (שם) שלדעת המגן אברהם כוונת רש"י לאסור משום אשווי גומות, שזו מלאכת חורש או בונה (ראה שבת עג ע"ב), ומה שכתב "ממרח" היינו שעל ידי שממרח את הרוק עם העפר משווה גומות (וכן עולה מדברי הרמב"ם בהלכות שבת כא, ב). ולכן הקשה המגן אברהם מדוע לא אסר מצד מירוח הרוק עצמו, ועל כך תירץ שכיוון שמבליע הרוק בקרקע אין כאן משום מלאכת ממרח אלא רק משום השוויית גומות. וכן פסקו המשנה ברורה (סי' שטז ס"ק מט) וערוך השולחן (סי' שטז ס"ק לב), שאין מלאכת ממרח אם כוונתו שייבלע במה שמורחו עליו. ועל פי זה פסק במנחת יצחק (חלק ז סי' כ) שמותר למרוח משחה אם כוונתו שכולה תיבלע בגוף, וכן הביא בשמירת שבת כהלכתה (פרק לג הערה נח) בשם הגרש"ז אוירבך. וכן פסק בשו"ת שיח נחום (סי' כ). אמנם בשמירת שבת כהלכתה (שם) הקשה מדברי התפארת ישראל (כלכלת השבת אות ל, הובאו דבריו במשנה ברורה סי' שכז ס"ק טז) שהמצחצח נעליים במשחה שחורה חייב משום ממרח. אולם נראה שאין משם קושיה, שהרי אף שאין כוונתו לעשות שכבה עבה כמו המורח שעווה, מכל מקום תכלית המרוח הוא להשאיר שכבה דקה על מנת לתת לנעליים מראה חלק ומבריק. אמנם יש להקשות על התפארת ישראל מטעם אחר, והוא שבמאירי (שבת עה ע"ב ד"ה השף) ובחידושים המיוחסים לר"ן (שם ד"ה והמסתת) מבואר שאין חייב משום ממרח אלא אם צריך משטח חלק על מנת שהתשמיש שלו יהיה נוח (וכמו ממרח רטייה), ולא אם מחליק לנוי בלבד (אמנם למאירי ייתכן שיהיה חייב משום מכה בפטיש עיי"ש, וכן יש לדון על מריחת משחת נעליים מצד מעבד וצובע). ועיין עוד מה שדן בדברי התפארת ישראל ביביע אומר (חלק ד או"ח סי' כח אות יד). על כל פנים, נמצא שהמורח קרם ידיים כדי להבליעו בעור אין במעשהו משום מלאכת ממרח, והרי זה כמו סיכה בשמן המותרת בשבת. ובדבר אם שייך מירוח במשחה רכה במקום שאינה נבלעת בעור, ראה שו"ת מטה לוי (סי' כא), ציץ אליעזר (חלק ז סי' ל), באר משה (חלק א סי' לו), יביע אומר (חלק ד או"ח סי' כח) ושמירת שבת כהלכתה (פרק לג הערה נח)..

86. 10.1

    ניו יורק, ארצות הברית

87. 10.2

    אייר תשע"ג

88. 10.3

    י. שחייה בשבת

89. 10.4

    שאלה: האם ההלכה מתירה שחייה בשבת וביום טוב? מדוע? אם כן, האם נדרש עירוב? האם אוכל להשתמש במגבת להתייבש אחרי השחייה?

90. 10.5

    תשובה: א. אסור לשחות בשבת בבריכה שאין לה שפה, גזרה שמא יתקן חבית של שייטין1המשנה (ביצה לו, ב) מונה דברים האסורים משום שבות בשבת וביום טוב. אחד מהם הוא האיסור ש"אין שטין" (כלומר שחייה באופן שעוקר רגליו מהארץ) על פני המים. הגמרא (שם) מבארת שטעם האיסור הוא גזרה שמא יעשה חבית של שייטין. גזרה זו איננה גורפת, שהרי בגמרא (שבת מ ע"ב) מסופר על ר' אבהו ששט באמבטי, ומחלקת שם הגמרא בין בריכה שיש לה שפה, שבה לא גזרו שמא יתקן חבית של שייטין, לבין בריכה שאין לה שפה, שבה גזרו. לדעת רש"י אם יש לבריכה שפה היא דומה לכלי, ועל בריכה כזו חז"ל לא גזרו. הרי"ף (שם יח ע"ב – יט ע"א בדפיו) פירש שאם יש לבריכה שפה, הרי שגם אם המים נעקרים החוצה, מיד הם חוזרים לפנים, ועל כן אין בריכה כזו דומה לנהר (ראה שם בר"ן בשם גאון). מכל מקום. לדינא שני ראשונים אלה מסכימים שאם יש לבריכה שפה מותר, ואם אין לה שפה אסור. בשולחן ערוך (או"ח שלט, ב) פסק כטעמו של הרי"ף: "אין שטין על פני המים אפילו בבריכה שבחצר, מפני שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דמי לנהר. ואם יש לה שפה סביב מותר, דכיון דאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם, הוי לה ככלי וליכא למיגזר בה שמא יעשה חבית של שייטין".. אף בבריכה שיש לה שפה, אם היא נמצאת ברשות הרבים או בכרמלית – יש לאסור לשחות בה מחשש שמא השוחה יתיז מים חוץ לארבע אמות2החילוק שהובא לעיל, בין בריכה שיש לה שפה לבין בריכה שאין לה שפה, אמור רק לגבי בריכה בחצר שהיא רשות היחיד ואין חשש שיתיז ארבע אמות ברשות הרבים. אך בבריכה העומדת ברשות הרבים או בכרמלית, משמע מרש"י (שבת מ ע"ב ד"ה ואפילו עומדת בחצר) שאף אם יש לה שפה אסור לשחות בה, שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות. וכך פסק ערוך השולחן (או"ח סי' שלט סע' ד). ועיין ביאור הלכה (שם סעיף ב ד"ה ואם יש) שכתב שאולי לרי"ף יהיה מותר לשחות אף בבריכה ברשות הרבים אם יש לה שפה. וכן מחשש שמא יטלטל את המים שעל גופו ארבע אמות3נעיר כי מלבד החשש שמא יתיז ארבע אמות ברשות הרבים, אם הבריכה ברשות הרבים או בכרמלית ובסמוך לשפת הבריכה המים נמוכים – יהיה אסור ללכת בתוך הבריכה ארבע אמות בעוד מי הבריכה נמצאים על חלקי גופו שמחוץ למים, שהרי מטלטל בכך את המים..

91. 10.6

    בכל המקרים הללו מותר לרחוץ ולא לשחות4משנה ברורה סי' שכו ס"ק כב. בתוך ארבע אמות לשפת המים. מיד ביציאה מהמים יש להתנגב היטב כדי שלא לטלטל את המים שעליו5שבת (קמא ע"א), וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח שכו, ז).. לכן גם לא יניח את בגדיו או את המגבת שבה הוא משתמש במרחק הגדול מארבע אמות מהמקום שבו ירחוץ6עיין במגן אברהם (סי' שכו ס"ק ח), כף החיים (שם ס"ק כו), ערוך השלחן (שם סע' ח-ט) ומשנה ברורה (שם ס"ק כא) שכתבו שכיוון שהרחיצה בנהר כרוכה בכמה חששות ומכשולים שקשה ליזהר מהם (איסור טלטול המים; איסור השחייה; האיסור לפצל את הקיסמין כדי לנקות את המים; איסור סחיטה בשיער), הנהיגו הקדמונים שלא לרחוץ בנהרות באגמים ובמעיינות..

92. 10.7

    בבריכה הנמצאת ברשות היחיד ויש לה שפה, מעיקר הדין מותר לשחות בה בלא בגדים7במקום שאין בעיית צניעות. או לחלופין בבגד נקי8ברש"י למשנה בשבת (קמב ע"ב ד"ה מקנחה) מבואר שאין לשרות בגד במים, משום ששרייתו היא כיבוסו. בדין זה יש שלוש שיטות עיקריות בראשונים: יש אומרים שהאיסור הוא אף בבגד נקי (כן נראה דעת רשב"ם, דבריו הובאו בתוספות שבת קכ ע"א; ראה בית יוסף או"ח סי' שב אותיות ט-י); יש אומרים שאסור דווקא בבגד שיש עליו לכלוך (תוספות (שבת קיא ע"ב ד"ה האי מסוכרייתא); ולפי רבנו תם, אם נתינת המים על הבגד נעשית בדרך לכלוך – מותר (מובא בתוספות שם). נמצא שאם בגד הים מלוכלך, לכל הדעות יהיה אסור ליכנס עמו למים, דשרייתו זהו כיבוסו, שהרי שחייה בבריכה להנאתו אינה דרך לכלוך [אף אם היינו מגדירים אותה כדרך לכלוך, הפרי מגדים (סי' שב, אשל אברהם ס"ק יח) אוסר בבגד מלוכלך. אך עיין ביאור הלכה (סי' שב סעיף ט ד"ה שאין) שדעתו נוטה שבדרך לכלוך מותר אף בבגד מלוכלך]. בבגד נקי, לסוברים ששרייתו זהו כיבוסו, יהיה אסור, כן סובר הגר"א (שם ס"ק לא) בדעת השולחן ערוך וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק מח). אך המגן אברהם (שם ס"ק כא) סובר שדעת השולחן ערוך היא שדווקא בבגד שיש עליו לכלוך שרייתו זהו כיבוסו, עיינו ביאור הלכה (שם ד"ה שיש עליו לכלוך). לכאורה היה נראה לומר שלסוברים שבבגד נקי אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו (מגן אברהם בדעת השולחן ערוך) יהיה מותר להיכנס בבגד ים נקי, אלא שכמה ראשונים הסוברים שבבגד נקי אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו כתבו שזהו דווקא במים מועטים. אך לשרותו במים מרובים אסור שמא יבוא לידי סחיטה, כמבואר בגמרא (שבת קיג ע"ב) לגבי מי שפגע באמת המים, שאין לו לעבור במים, מפני שלפעמים יישורו בגדיו במים ויבוא לידי סחיטה (סמ"ג, סמ"ק וספר התרומה, הובאו דבריהם בבית יוסף שם סי' שב סעיפים ט-י, וכן כתב הרמ"א שם שב, ט). ולכן נראה שאסור להיכנס לבריכה בבגד ים מחשש שמא יסחט. ואף שהתירו למי שנשרו כליו במים ללכת בהם ולא חששו שמא יבוא לידי סחיטה, מטעם שלא אסרו על האדם הבגדים שלובש אותם (שולחן ערוך או"ח שא, מה), מכל מקום נראה שזה דווקא בדיעבד, אם נרטב במי גשמים או שנפל לנהר. וכן יש להוכיח מהאיסור לעבור באמת מים שמא יבוא לידי סחיטה (שולחן ערוך שם, ג). רק בהולך לדבר מצוה התירו לעבור באמת המים, ואף שם התירו רק אם יעשה שינוי, כגון שלא יוציא את ידו מתחת לשפת חלוקו, כדי שיזכור שלא לבוא לידי סחיטה (שולחן ערוך שם, ד). ואף במקרה כזה העלו האחרונים שאם יכול להקיף את אמת המים, עדיף לעשות זאת ולא לעבור בתוכה (משנה ברורה שם ס"ק יב). אמנם, אם נאמר שבגד ים נחשב בגד שאינו מקפיד אם נרטב, כיוון שאינו נהרס במים וייעודו הוא דווקא לשימוש במים, אולי היה מקום להתיר ולא לחשוש שמא יסחט. שהרי המשנה ברורה (סי' שב ס"ק מז) כתב שבבגד שלא מקפיד עליו ומניחו כמה זמן עם המים, לא גזרו שמא יסחוט. מכל מקום נראה שיש לאסור, כיוון שמצוי הוא שסוחטים בגד ים בסיום הרחצה, וודאי שמצוי הוא שמנערים את בגד הים ביציאה מהמים, וגם הניעור נחשב כסחיטה. ראה רמ"א (או"ח שב, א) ומשנה ברורה (שם ס"ק ד) וביאור הלכה (סי' שא סע' מה ד"ה ואינו חושש). על כל פנים, הרי יש דעות בראשונים, וכן דעת השולחן ערוך על פי הגר"א וכן פסק המשנה ברורה (כמובא לעיל), שאף בבגד נקי אומרים ששרייתו זהו כיבוסו. ואם כן, עצם שריית בגד הים במים אסורה אף אם נאמר שאין לגזור שמא יסחוט. העשוי מניילון או חומר סינתטי שאינו סופג מים9מה שהוזכר בהערה הקודמת אמור לגבי בגד הסופג נוזלים, אשר שייכת בו בעיה של כיבוס וסחיטה. אך בבגד העשוי מניילון או מחומר פלסטי אחר שאינו סופג נוזלים (דבר המצוי בעיקר במעילי גשם), לא שייך איסור סחיטה או כיבוס (אלא אם משפשף). על כן יהיה מותר ליכנס עם בגד כזה למים ואף לנערו אחר כך מהמים בחזקה. וכן פסק במנוחת אהבה (חלק ג יב, טו) ובשמירת שבת כהלכתה (מהד' תש"ע טו, לז; בהערה קכב שם מביא בשם הגאון רש"ז אוירבך שפלסטיק אינו דומה לעור, שאסור מדרבנן לסוחטו, שהרי עינינו רואות שפלסטיק אינו בולע כלל, מה שאין כן עור שעל כל פנים קצת לחות נספגת בו)., ואחרי השחייה מותר לנגב את גופו10בגמרא שבת (קמז ע"ב) אמרו: "אמר ר' יוחנן: הלכה, מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו" [ופירש"י (במשנה שם קמז ע"א) שהדיון הוא במקום שיש עירוב]. מבאר הדרישה (או"ח סי' שא אות כה) שמדברי ר' יוחנן "מביאה בידו" יש ללמוד שאף שבכך יותר יש לחוש שמא יסחוט, בכל זאת אין חוששים ומותר. וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח שא, מח) בעקבות הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. וכתב הר"ן (סב ע"ב בדפי הרי"ף) שהטעם שלא חששו לסחיטה כפי שחששו במקרים אחרים הוא מכיוון שכל הרוחצים מסתפגים, אם נאסור להסתפג יהיה כאילו אנחנו אוסרים לרחוץ. ואין לאסור לרחוץ, שהרי "אי אפשר, שאין הדבר עומד"; היינו שתקנה כזו היא קשה מדיי על הציבור, ולא תחזיק מעמד. אם כן מוכח שהניגוב מותר. וכן יש ללמוד מהגמרא שבת (קמא ע"א), שם רב יהודה אמר שמי שרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה אחר כך, כדי שלא יישארו מים עליו ויטלטלם ארבע אמות בכרמלית. וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח שכו, ז). אמנם במגן אברהם (סי' שא ס"ק נח) כתב שטוב להסתפג בדבר שאינו מקפיד על מימיו, אך בביאור הגר"א (שם ס"ק קו) משמע שסתם אלונטית אין מקפיד על מימיו (דבריהם הובאו במשנה ברורה שם ס"ק קעג). ונראה שבמציאות של ימינו ודאי שאין מקפידים על מים הנספגים במגבת, ולכן מותר לטלטל את המגבת אחרי השימוש בה ואין לחוש בה שמא יסחוט [וראה משנה ברורה שם ס"ק קעה]. ואת שערותיו11בגמרא שבת (קכח ע"ב) אמרו: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער". וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת ט, יא). אך המגיד משנה (שם) כתב שכוונת הרמב"ם היא שאין סחיטה בשער מן התורה, אך יש בכך איסור דרבנן, ודבריו הובאו בבית יוסף (או"ח ראש סי' של). וכן כתב בביאור הלכה (סי' שב סעיף ט ד"ה אסור) בדעת הרמב"ם, וביאר שהטעם שאין בכך סחיטה מהתורה הוא לפי שסחיטה שייכת רק בדבר שהוא רך ביותר. מכל מקום הואיל ואיסור דרבנן יש בכך, לכן אין ללחוץ בידיו בכוח על שערו. אך מותר לנגב את שערו במגבת, הואיל והאיסור הוא רק מדרבנן, משום שדומה לסחיטה, ולכן אם רק מנגב שערו – אינו דומה לסחיטה אלא רק לקינוח. נוסף לכך, סחיטה כזו היא סחיטה כלאחר יד, ויש לומר שלא גוזרים במקרה כזה בדרבנן (ראה בן איש חי, שנה שנייה, פרשת פקודי אות ח, וכף החיים או"ח סי' שכ ס"ק קיא, דבריהם הובאו במנוחת אהבה חלק ב פרק י הערה 168). וכן התיר בשמירת שבת כהלכתה (יד, כב), ובהערה סו כתב בשם הגרש"ז אוירבך שכיוון שגם איסור דרבנן אינו מוזכר בגמרא בפירוש, מסתבר שמותר לנגב את השער אם המים נבלעים מיד במגבת ואינם נראים בעין. וכן נראה מלשון השולחן ערוך (או"ח שכו, ז): "הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה... אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו – לא הקפידו בו". משמע שהרוחץ בנהר מותר לו לנגב את ראשו.. אך יש ליזהר שלא לסחוט את שערו בידיו אלא רק על ידי המגבת.

93. 10.8

    ב. כל זה מעיקר הדין. אמנם פוסקים רבים כתבו שנהגו שלא לרחוץ בנהרות ובאגמים כדי להמנע מאיסורים שונים העלולים להיות כרוכים בכך, כמבואר בהערה 6.

94. 11.1

    קליפורניה, ארצות הברית

95. 11.2

    תשרי תשע"א

96. 11.3

    יא. ענידת צמיד בריאות בשבת

97. 11.4

    שאלה: קיימים כיום צמידי בריאות שעונדים אותם על היד והם מודדים כמה ערכים של פעילותו הגופנית של האדם, כגון מספר צעדים ביום, מרחקי הליכה וריצה, רציפות שינה, שריפת קלוריות ועוד. ערכים אלה אינם מוצגים על המסך באופן אוטומטי, אלא הם שמורים בתוך הזכרון של המכשיר כך שניתן להוציא את המידע הדרוש לאחר השבת. חלק מהצמידים גם משמשים כשעון. האם מותר לענוד צמיד כזה בשבת?

98. 11.5

    תשובה: א. מותר לענוד בשבת צמיד המשמש למדידת ערכים כגון מספר צעדים ביום, מרחקי הליכה וריצה, רציפות שינה, שריפת קלוריות ועוד, ובלבד שהצמיד כבר נמצא על גופו ופועל מערב שבת, והאדם נוהג כרגיל ואינו עושה שום פעולה שמפעילה באופן ישיר את הצמיד, אלא הצמיד מודד תמיד את פעולותיו של האדם1מכיוון שהצמיד בכל מקרה פועל ומודד את כל תנועותיו, גם בלי שום פעולה מיוחדת מצד האדם הלובשו. לדוגמא, ישנם צמידים שבהם יש חיישנים העוקבים אחר תנועת ידו של האדם ועל פי זה הם מחשבים את כמות הצעדים שהוא צועד. אם האדם ימעיט בהזזת ידו, החיישנים עדיין יכניסו את חישוב הצעדים (שבמקרה זה יהיה אפס או קרוב לכך) לתוך הזיכרון. וכאשר האדם כן הולך ומניע את ידו, אמנם כתוצאה מכך ישתנה סכום הצעדים אותו הצמיד ישמור בזכרונו, אבל אין האדם גורם לצמיד לחשב את הצעדים, כי בכל מקרה הצמיד מחשב אותם. כך שפעולת האדם משפיעה רק על תוצאות החישוב, אבל לא על עצם פעולת החישוב. נוסף לכך, האדם אינו עושה שום פעולה מיוחדת המכוונת להפעלת הצמיד, אלא הולך לפי תומו. עיין שו"ת שבט הלוי (חלק ט סי' סט) ושו"ת שיח נחום (סי' כה) שכאשר נעשית מלאכה כתוצאה מפעולת האדם אך האדם אינו עושה שום מעשה מכוון אלא הולך לפי תומו, אין בכך איסור. אמנם עיין בשבט הלוי שבמקום שמעוניין שתיעשה מלאכה אין היתר של הולך לפי תומו, וכגון שבפתיחת הדלת נדלק אור בחדר, והוא מעוניין שיידלק האור. אך נראה מדבריו שזה רק היכן שיש מעשה מסוים, כגון פתיחת דלת שמכוון בה שתיעשה מלאכה, מה שאין כן בנדון זה שנוהג כרגיל ואינו עושה שום מעשה מיוחד עבור הצמיד. ועוד שבלאו הכי אין פעולה ישירה המפעילה את הצמיד, כפי שנתבאר לעיל. ויש לציין עוד שייתכן שהמדידות שהמכשיר עורך אינם נכללים בכלל מדידה שאסרו חז"ל (ראה או"ח סי' שכג). ראה בדברי הרב שלמה זלמן אוירבך בספר מאורי אש (עמ' 66; עמ' צז במהד' תש"ע) לגבי השימוש במד-חום בשבת: "טעמא דאסרו חכמים מדידות ומשקלות בשבת ויום טוב מבואר דהוא משום עובדין דחול, ונראה דלא שייך טעם זה כי אם באלו המדידות והמשקלות שעל פי רוב עוסקין בהן בימי החול בשעת מקח וממכר או שאר משא ומתן של חול וכיוצא בהם מהדברים האסורים בשבת ויום טוב, ולכן אם נתיר לו את המשקל והמדידה בשבת יבוא לעשות בהן כדרך שהוא עושה בחול, והיינו דאסרום משום עובדין דחול, מה שאין כן מדידת חום בני אדם, דליכא שייכא כלל מדידה זו לעובדין ד'חול' והוי רק עובדין דחולי, לכן שרי גם בשבתות ויום טוב". וראה עוד בדבריו המובאים בספר שמירת שבת כהלכתה (מהד' תש"ע) פרק מ הערה ג. לפי זה, אין לאסור אלא מדידה מהסוג הנעשית בחול לצורכי מקח וממכר וכדומה מאיסורי שבת. המדידה הנעשית על ידי הצמיד אינה משמשת לצורכי מקח וממכר ואינה בכלל המדידה שנאסרה..

99. 11.6

    ב. אסור ללחוץ על כפתורי הצמיד בשבת.

100. 11.7

     ג. באחד הדגמים שבדקנו ישנו מסך המראה את השעה, וכאשר אדם מסובב את ידו כדי לראות מה השעה, תאורת המסך נדלקת אוטומטית. מכשיר מסוג זה אסור לענוד, אלא אם ניתן לבטל את ההפעלה האוטומטית של תאורת המסך.

Next → — showing 1–100 of 471

B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://www.eretzhemdah.org/ebooks.asp?lang=he&top=1&PageId=3 Licence: CC-BY. Source.