Avodat HaMelekh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah

Sefaria · Halakhah > Mishneh Torah > Commentary > Avodat HaMelekh > Sefer Madda · 159 sections

6.2.1
ושבעה שמות הם. המספר הזה של שבעה לא ידענו מאין לקחו רבנו ובכל מקום ששנויה בריתא זו בפ"ד דמס' סופרים ובירושלמי פ"א דמגילה ובבלי פ' שבועת העדות לא הוזכר מספר זה ועי' אבות דר' נתן פל"ד עשרה שמות של שבח נקרא הקב"ה ומנה שם לכולהו שמות שהזכיר רבנו ומצאתי באשכול הל' ספר תורה סי' י"ז, אמר רב סעדיה גאון שמותיו של הקב"ה הנעתקים ממדותיו כגון בורא יוצר אדון רחום אם טעה וכותבן שלא במקומן נמחקין, ושמותיו העקרים אם טעה וכותבן שלא במקומן אינם נמחקין והם ששה, הוי"ה י"ק ק"ל אלקים שדי אהיה ונשאל ממר רב האי גאון ע"ז ואמר שבהלכות הזכיר עוד אלו"ק ועוד אדנ"י שאין נמחקים, אלא כי אלו"ק אפשר שמנה רב סעדיה גאון בכלל אלקים ונשימם שבעה, ואפשר לומר שהוא שם בפני עצמו ונמצאים שמונה כי אדנ"י לא הזכיר מר סעדיה ולא הזכיר צבאות דבהלכות כותב ר' יוסי אומר צבאות כולו נמחק ואמר שמואל הלכה כר' יוסי ואמרו חז"ל זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור, אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני בי"ק ונקרא בא"ד (ר"ל דאפשר להכי לא הזכיר רב סעדיה גאון שם אדנ"י בפני עצמו מפני שהוא כלול בשם הוי"ה בקריאתו וכמ"ש הכ"מ כאן לחד נוסחא) אבל אנו למדין בקבלה מפי גדולי עולם אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי וכו' סוף דבר ג' היתרים של הששה שהזכיר מר סעדיה הם אדנ"י אלו"ק וצבאות הרי תשעה ע"כ. הרי לפנינו דבין רב סעדיה גאון ובין רב האי גאון לא התאימו מספר השבעה. והנה גם בדברי רבנו ישנם נוסחאות שונות ואותה שלפנינו בפרטה אתה מוצא שמונה שמות וכבר עמד ע"ז הכ"מ והנה הכ"מ ז"ל הביא ג' נוסחאות שונות והביא לאחרונה נוסחא מדויקת מדפוס וויניצא והוא, שם הוי"ה אדנ"י ואלו"ק ואלקי"ם ואהיה ושדי וצבאות, וכן נמצאת נוסחא זו ברמב"ם דפוס קונשטנדינא רס"ט, ובנוסח ישן במעשה רוקח הספרדי, גם מרן הגר"א ז"ל החליט לעיקר כהנוסחא השלישית דמנה בה אהיה וכן הוא גם בכת"י אברבנאל, ובאמת שנוסחא זו נמצאת גם בארחות חיים ח"ב הוצאת מקיצי נרדמים בדין אהבת השם ויראתו אולם מ"מ יש מחלוקת בין מרן הכ"מ ז"ל למרן הגר"א ז"ל שהכ"מ תופס לעיקר למנות שם אלו"ק במספר השבעה ולא מנה שם ק"ל והגר"א ז"ל להיפך מונה שם ק"ל ולא שם אלו"ק (וגם נוסחא זו נמצאת במעשה רוקח הספרדי) ולדידיה שם אלו"ק נכלל בשם אלקי"ם אלא דזהו בלשון יחיד וזהו בלשון רבים כמו אדון אדונים, והחילוק ביניהם היא השגחה והנהגה בכלל או בפרט, ולא מנה שם ק"ה שהוא נכלל ג"כ בשם העצם אע"ג שמנה שם ק"ל לפי שהוא שרש אחר שהוא לשון חוזק, וראיה שמצינו משמש במקום אחר יש לאל ידי, אילי הארץ, אבל שם ק"ה הוא ג"כ משם העצם משמש על הויה וקיום, ולכן לא מצינו במקום אחר וכן בגמ' וירושלמי ומס' סופרים לא מנו אותן לבד, וכן הוא כל השבעה שמות סדורים בגמרא, רק כשתחשוב כל שם אלקים לאחד, אבל לפי תרגומו ק"ה שם היראה. ונראה שזהו פלוגתת ר' שמואל בר נחמן ור' אלעזר בירושלמי דחגיגה ובבראשית רבה פי"ב ובגמ' שלנו אמרינן כר"א כמ"ש בפ"ג דמנחות כ"ט ב' מאי דכתיב כי בי"ה ה' וכו' (ביאור הדברים דהנה בירושלמי חגיגה פ"ב ה"א ובמדרש רבה בראשית פי"ב דס"ל לרשב"נ בביאור הקרא סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו, אין לך כל מקום ומקום שאינו ממונה על ביה שלו ומי ממונה על ביה שבכלם הקב"ה וכו' ובמדרש רבה בנוסח אחר קצת, ועי' להרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה לפרשת מקץ מ"ג כ"א תקן הגרסא ופירשה, כך מי ממונה על בייא של עולמו הקב"ה, ר"ל שבכל מקום יש איש ממונה על הצעקה ועל העוות והקב"ה ממונה על צעקת העשוקים בעולם הצועקים בייא עי"ש ור"א פליג שם במדרש רבה [ובזה ג"כ הנוסח בירושלמי משונה] וס"ל בשתי אותיות ברא הקב"ה את עולמו וכו', ולפי"ז לרשב"נ שם ק"ה הוא שם בפני עצמו וכפי' התרגום, אבל לר"א הוא כלול בשם העצם, ובסוגיא דילן במנחות דריש ר' יהודה בר ר' אילעאי אילעי כר"א דבשתי אותיות ברא הקב"ה את עולמו וכן הוא גם בירושלמי בשם ר' אבהו משמיה דר' יוחנן ולפי"ז הכי קי"ל, ושם ק"ה אינו שם בפ"ע) כ"כ הגר"א ז"ל. ואנכי זכני השי"ת ומצאתי בכת"י הנמצא בבית העקד של המלוכה בברלין וכבר הזכרתיו כמה פעמים, הנוסח כמו שהחליט מרן הגר"א ז"ל ותא חזי מה רב תוקפיה דמרן זצ"ל והיא הנוסחא המחוורת וכמו שיבואר עוד להלן, ומצאתי להרדב"ז ז"ל בלשונותיו סי' ל"ד שכתב הנה בדקנו בספרי הרב ז"ל כתיבת יד ונמצא כתוב בהם שם אהי"ה כלשון הברייתא וא"ת פשו להו והוא ז"ל מנה שבעה, לא קשיא כי שם אלו"ה הוא גזור משם אלקי"ם אבל שם א"ל אינו גזור משם אלקים שהרי חסר הה"א והוא מלשון תקיף דכתיב ואת אילי הארץ לקח הלכך נהי דהמוחק אותם לוקה אבל אין למנות אלו"ק ואלקים בשני שמות שזה לשון יחיד וזה לשון רבים וברור הוא והוא כדעת מרן הגר"א ז"ל. והנה לפי נוסח זה מתאימין דברי רבנו לדברי רב סעדיה גאון אלא שנחלק עליו בשם ק"ה וצבאות ובשם ק"ה ס"ל כמ"ש לעיל כר' יהודה בר אלעאי ור' אבהו בשם ר' יוחנן ור' אלעזר דלדידהו שם ק"ה הוא חלק משם העצם ובצבאות ס"ל לרבנו כעדותו של רב האי גאון שכן אנו למדין בקבלה מפי גדולי עולם שהנוסחא הנכונה אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי ולהכי מנה רבנו גם שם צבאות. ומ"ש רבינו כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה. ספרי פרשת ראה ר' ישמעאל אומר מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה שנא' וכו' וכן הוא במס' סופרים פ"ה ה"ו הגר"א וכן העתיק הבה"ג בהל' סופרים והביא דברי רבי ישמעאל בספרי ובסוגיא דמכות שהבאנו מבואר רק מוחק את השם אבל לא באות אחת ועי' ביראים סי' ט' שהעתיק מימרא דר' ישמעאל בספרי ר' ישמעאל אומר מנין למוחק את השם שעובר בל"ת שנא' וכו' ולא העתיק אפילו אות אחת וכן רבנו בספר המצוות לא העתיק רק מחיקת שם, וכן הסמ"ק בסי' ק"ס לא הביא אלא מחיקת השם, עמדתי ע"ז לפי שמצאתי שגם בכת"י ברלין הנוסח בדברי רבנו כאן כל המוחק אחד משבעה שמות אלו לוקה. וע"פ זה היה מקום לישב דברי מהר"ם אלשקר ז"ל שהביאו הכ"מ להלן בה"ד דס"ל בדעת הראב"ד ז"ל, דצ"ב מצבאות וש"ד משד"י רשאי למחוק אף שהיה כבר כתוב כל השם, וזהו מה שהשיג שם על רבנו דס"ל דוקא בצ"ב מצבאות אין בו מחיקה דהיינו דוקא בעוד שלא נכתב כולו, ותמה עליו איך עלה על דעתו שיהא רשאי למחוק אפילו אות אחת, ועי' לח"מ שם שהקשה דלמה לא השיג על הא דכתב רבנו כאן להדיא דמוחק אות אחת לוקה, וכאן לא השיגו הראב"ד כלל, ולפי"ז הרי הדברים מיושבים דס"ל דדוקא שם שלם אסור למחוק, ורק בק"ל וק"ה אסור למחוק מפני שהם שמות במקום אחר אבל באמת אין שום ספק דמחיקת אות אחת הוי דאוריתא, שהרי אפילו בנטפלין רבו הדעות דס"ל דהוי דאוריתא, ואפילו לענין חיוב מלקות על אות אחת גם זה פשוט דלוקה דהרי אם מוחק י' דהוי"ה או א' דאלקי"ם הרי נמצא דמחק את השם כולו, וכן בכולהו זולת במוחק מ' דאלקים או א"ה דאהי"ה, דנשאר עדיין שם, אבל גם זה אינו, דשם הנשאר הוא שם קדוש אחר ולא אותו הנמחק, ואין מקום כאן להאריך במה שנוגע לדינא מזה.
6.3.1
כל הנטפל לשם מלפניו וכו' אינן כקדושת השם. בכת"י ברלין אינן מקדושת השם, ומ"ש רבנו וכל הנטפל לשם מאחוריו וכו' אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם מפני שהשם מקדשם, ואע"פ שנתקדשו ואסור למוחקם, המוחק אלו האותיות הנטפלות אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות. בכת"י אברבנאל כתיב וכיון שנתקדשו אסור למוחקם, המוחק וכו', ובארחות חיים לרב אהרן הכהן מלוניל ז"ל העתיק בנוסח זה וכל הנטפל לשם מאחריו וכו' אינם נמחקין אלא הרי הן כאותיות שם המפורש מפני שהשם מקדשן ואע"פ כן אם עבר ומחקן אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות העתקתי כל הדבר משום שיש להתלמד בהם, והנה נחלקו רבותינו בתראי (הלבוש הט"ז מהר"ם לובלין המשאת בנימין ועבודת הגרשוני הנודע ביהודא והחתם סופר) דאיכא דס"ל דמחיקת נטפלין אינו אלא מדרבנן והכי דייקי מדברי רבנו דאינו לוקה ע"ז כי אם מכת מרדות אבל לא הראו מקורו מנין לו לרבנו לומר כן, ואית מאן דס"ל דקדושת נטפלין ג"כ דאוריתא ואית ביה לא תעשון כן לה' אלהיכם, אלא דמלקי לא לקי עליהו משום דנפקו רק מדרשא (עי' חתם סופר חלק יו"ד רס"ג). ומהא דאמרו בירושלמי מגילה פ"א ה"ט כל האותיות הכתובין עם השם מלפניו הרי אלו חול ונמחקין כגון לה' בה' וכו' שכן מצאנו בציץ שהוא מובדל ממנו קדש למד מלמטן וה' מלמעלן, אין להביא ראיה מזה דהוא מדין דאוריתא, דכוונת הירושלמי דכיון דחלקוהו א"א לומר שקדושת השם חלה עליו וממילא דאין כאן שום איסור אפילו דרבנן של נטפלין דלא מקרי נטפלין כלל ואמנם מלשון רבנו הרי הן כאותיות שם המפורש מפני שהשם מקדשן, לשון זה נראה דהוא דאוריתא, וכן לשון ואע"פ כן אם עבר ומחקן אינו לוקה משמע דהוי דאוריתא, והדבר צריך תלמוד, אחרי שנעלם ממני מקור דברי רבנו.
6.4.1
כתב א"ל מאלקים יו"ד ה"א מהוי"ה אינו נמחק וא"צ לומר ק"ה שהוא שם בפני עצמו מפני שזה השם מקצת שם המפרש הוא. ובכת"י ברלין הנוסח שהוא שם בפני עצמו מפני שהוא מקצת שם המפורש ועי' בהשגת הראב"ד שכתב זה אינו כלום שלא אמרו אלא בא' ל' מאלקים וק"ה מהויה אבל שין וד' משד"י וצ"ב מצבאות הרי אלו נמחקים, וכבר נלאו כל חכמי לב למצא חידת השגתו ועי' כ"מ האריך הרבה, ועי' מה שהביא בשם מהר"ם אלשקר ומ"ש בזה בה"ב. והנה מרן הכ"מ הביא השערה דאולי נזדמנה להראב"ד נוסחא בדברי רבנו שהיה כתוב בה ו"ה מהוי"ה וכן נ"ל שהיתה נוסחת בעלי ההגהות עי"ש ועי' להרדב"ז בלשונותיו סי' ל"ד כתב וז"ל עוד מצאתי בספר מדויק כתב א' ל' מאלקים וה' מהשם וכו' והאריך בזה וזוהי כהשערת הכ"מ ז"ל, ועי' עוד בלשונותיו ח"ב סי' רנ"ד כתב ודע שיש טעות סופרים בספרים שלנו שכתוב י"ה מהוי"ה אלא צ"ל ו"ה וכן נמצא בספרים מדויקים קדומים וכן נראה שהיה בספרו של הראב"ד ולכן השיגו עי"ש. ונראה דהשגת הראב"ד ז"ל היא על מה שכתב רבנו הטעם מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא, והנה התוס' הביאו בשבועות שם ובע"ז י"ח דעת רבינו חננאל דגם א"ד מאדנ"י אינו נמחק, ואנחנו שזכינו לדברי ר"ח מצאנו שם בהדיא שכתב כן, והיתה כן נוסחתו בסוגיא, והוי מלתא בלא טעמא דהרי הטעם הוא מפני שיש שמות כיוצא בהו במקום אחר ולא שייך כן (ביי"ד) [בא"ד] מאדנ"י ועי' בתוס' שבועות שם שכתבו ושמא משום דשם המפורש הוא יש להחמיר בו יותר. וראה זה מצאנו באשכול הל' ספר תורה סי' י"ז שכתב ורבנו חננאל כתב א"ד מאדני אינו נמחק משום שהוא שם המיוחד וחזינו מזה דין חדש דאע"ג דבשאר השמות שאינן נמחקין, מקצת השם נמחק, אבל בשם המיוחד שאני דאע"ג דלא הוי שם במקום אחר חייב והנה רבנו בפ"ב מהל' עכו"ם ה"ז כתב אין המגדף חייב עד שיפרש את שם המיוחד של ד' אותיות שהוא א' ד' נ"י וכו' ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם הוי"ה ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל, וכ"כ רבנו כאן בה"ב השם הנכתב הוי"ה והוא השם המפורש או הנכתב אדנ"י, ולפי"ז ולפי הטעם שכתב רבנו דלהכי חייב בא' ל' וק"ה משום שהוא מקצת שם המפורש, הרי לפי טעם זה גם בא"ד מאדנ"י הדין כן וכמ"ש ר"ח ז"ל. אבל באמת ס"ל להראב"ד ז"ל דהטעם הוא כמ"ש בירושלמי מפני שיש שם כיוצא בו במקום אחר, ולפי"ז דוקא הנהו תרתי שמות ולא אחרים, וכתב הראב"ד על טעמו של רבנו דזה אינו כלום ור"ל דמקצת שם המפורש אינו גורם לאיסור המחיקה, והוא ישר ומצאתי שהרגישו כן במרכבת המשנה ח"א ובסדר משנה והמעיין יראה מה בין דברי ודבריהם. ונראה עוד לומר בזה באופן אחר דלכאורה באמת דברי רבנו תמוהים מאד במ"ש דאם כתב י' ה' מהויה אינו נמחק וא"צ לומר ק"ה שהוא שם בפני עצמו, דעל כרחך ביאורו דדינא קמ"ל דאם נתכוין לכתוב השם כולו וכתב מקצתו דאז לא חלה קדושת השם על אותו מקצת אף דהוא שם בפני עצמו, ורק דאסור למוחקו מפני שהוא מקצת שם המפורש וכתב רבנו דזה א"צ לומר דאם כתב שם ק"ה בפני עצמו ר"ל שקדשו בפני עצמו דאסור במחיקה משום שהוא שם בפני עצמו, ותמוה דלמה לא כתב כן גם בשם א"ל דהוא ג"כ שם שאינו נמחק, ואם כתבו באלקים הוי רק מקצת השם וא"צ לומר כשכתבו בפני עצמו והוא פלא. ולפי"ז על כרחך צ"ל דכוונת רבנו, דאם כתב יו"ד ה"א מהויה אינו ר"ל שכתב כסדר, אלא שכתב יו"ד מתחלתו והא של סוף השם, שהרי סדר הכתיבה בשם אינו מעכב מדינא (עי' לרבותינו מה שהאריכו בפרט זה ועי' מג"א סי' ל"ב סקכ"ז ובהגהות הגאון רעק"א סי' רע"ו סי"א דאפילו לדעת הזוהר הקדוש אינו אלא לכתחלה עי"ש היטב) ולפי"ז באופן זה אין היו"ד וההי"א שם בפני עצמו שהרי היו"ד והה"א מרחיקים זה מזה אלא שהוא מקצת שם המפורש ומ"מ אינו נמחק, ואח"ז כתב רבנו וא"צ לומר שאם כתב ק"ה שהוא שם בפני עצמו ור"ל שכתב יו"ד וה"א רצופים מתחלת השם והן זה לא יצויר אלא בשם ק"ה אבל לא בשם ק"ל ולכן לא כתבו רבנו בשם ק"ל, ועל זה השיג הראב"ד דבעינן דוקא שיהא שם במקום אחר, ובעינן דוקא שיכתוב יו"ד וה"א ביחד ואז אסור במחיקה, (ובאמת מסתפקא עוד ביו"ד וה"א באהי"ה האחרונים אם הוי מקצת השם לענין זה כשכתבם ראשונים). והנה באמת על כרחך צריך לדחוקי בדברי רבנו, אם היה לפני הראב"ד הנוסחא בדברי רבנו כמו שהביא הכ"מ בהלכה ב' מדפוס וויניצא וכמו שהבאנו ממקורות הרבה, דרבנו מנה שם אלו"ק במספר השבעה שמות, ולא מנה שם ק"ל, ולפי"ז ליתא במספר השבעה גם שם ק"ל גם שם ק"ה וא"כ שפיר יש לתמוה על רבנו שכתב כאן וא"צ לומר ק"ה שהוא שם בפני עצמו, ולמה דוקא הזכיר שם זה ולא הזכיר דא"צ לומר ק"ל שהוא שם בפני עצמו. וצריך לדחוקי בדברי רבנו דקאי בכתבו שם ק"ה מפוזרין ואח"כ בכתבו רצופין, והטעם שהוא מקצת שם המפורש קאי על הטעם דלהכי אינו נמחק בק"ל מאלקים וק"ה מהויה ולפי"ז השיג הראב"ד על רבנו. אבל לפי מה שהעתקנו כהחלטת מרן הגר"א ז"ל והראנו יסוד לדבריו, דהנוסחא הדווקנית בדברי רבנו דמונה שם ק"ל ולא שם אלו"ק ולפי"ז נמנה שם ק"ל במספר השבעה, ולא שם ק"ה, ולהכי כתב רבנו וא"צ לומר ק"ה שהוא שם בפני עצמו, שהרי לא הזכירו במספר שבעה השמות שאינן נמחקין (משא"כ בשם ק"ל שביארו ונמנה שמה) וכתב הטעם מפני שזה השם מקצת שם המפורש קאי דלהכי איתא במחיקה ולא הוזכר לעיל מפני שהוא מקצת שם המפורש וכלול בשם המפורש, אבל מודה רבנו דק"ל מאלקים וק"ה מהוי"ה הטעם משום שיש שם כיוצא בו במקום אחר, ודוקא אלו ולא א"ד, ודוקא שהם שם ולא מפוזרין, והטעם מפני שהוא מקצת שם המפורש קאי רק על איסור מחיקת שם ק"ה בפני עצמו דלא הוזכר לעיל משום טעם זה, והדברים ברורים ומאירים בעזה"י. והנה ראיתי בקרית ספר להרב המבי"ט ז"ל שכתב לדבר פשוט דבמחיקת ק"ל מאלקים וק"ה מהויה אין איסור אלא מדברי סופרים, ואנכי לא אדע מקור דבריו אבל אם כנים הדברים, ינעמו דברי הראב"ד והשגתו דס"ל בביאור דברי רבנו דשם ק"ה בפני עצמו הוי רק מקצת שם המפורש וכמו בק"ל מאלקים וק"ה מהויה, וש"ד משד"י וא"כ לא הוי מחיקתו אלא מדרבנן, וזה אינו לדעת הראב"ד דלא אמרו אלא בק"ה מהוי"ה, אבל בק"ה לחודיה הוי שם בפני עצמו והוא דאוריתא וזהו השגתו, והוא ג"כ ניחא לפי מה שבארנו בדעת רבנו, דהטעם שהוא מקצת שם המפורש קאי רק אמאי דלא נמנה במספר השבעה לפי שהוא כלול בשם המפורש אבל בודאי הוא שם בפני עצמו וחייב על מחיקתו דאוריתא והרבה יש עוד להאריך בכל זה.
6.5.1
שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקב"ה. (בכת"י ברלין שמשבחין בהן להקב"ה) כגון חנון וכו' הרי הן כשאר כתבי הקודש ומותר למוחקן. והנה עי' לקמן בה"ח דכתבי הקודש אסור לשרפם או לאבדם, וקשה לומר דכאן מדאוריתא קאמר דמותר למוחקן ושם בה"ח מדברי סופרים הוא, שאין זה מדרך רבנו לכתוב מותר על מה שאסור מדברי סופרים ועי' בחינוך מצוה תל"ז הרי הן כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקן לצורך שום דבר, ואם נפרש כן על כרחך צ"ל בדעת רבנו דשם הקודש אית ביה איסור מחיקה אפילו לצורך שום דבר, והוא כדעת רבותינו האומרים כן ומדייקים כן מדברי רבנו שבה"ז גבי סתירת המזבח דבעי דרך השחתה משא"כ במחיקת השם לא הזכיר רבנו שיהא דרך השחתה, ועי' בתשב"ץ ח"א סי' ב' האריך הרבה בזה וס"ל דזה שרי והביא ראיות לזה, ועי' בתשובות הרמ"א סי' ק' הביא תשובת רבנו האי גאון ז"ל הביאה גם המרדכי בשבועות ואי קשיא גבי סוטה דכתיב וכתב ומחה וכו' הא לא קשיא דהא מוציא מידי ספק ומידי איסורא ועי' ברמ"א ז"ל שפי' שר"ל שאין זה בכלל מחיקת השם שאנו למדין מקרא דואבדתם את שמם וכו' דדוקא דרך מחיקה ואבידה אבל לצורך תיקון שרי עי"ש היטב, הרי דאפילו שלא לצורך תיקון השם כי אם לצורך אחר אין כאן איסור מחיקה והדברים ארוכים אצל רבותינו, וכן מטין גם דעת רבנו ולפי"ז אין הדברים הרי הן כשאר כתבי הקודש מובנים כלל. והנה כבר הבאתי לעיל בה"ב דברי רבנו סעדיה גאון ז"ל הובא באשכול, ומצאתי הדברים מועתקים גם בס' ארחות חיים לרב אהרן הכהן מלוניל בדין אהבת השם, וז"ל כתב רבנו סעדיה ז"ל הכינויין אם טעה בהן הסופר וכתבן שלא במקומן נמחקין, וכתב הראב"ד ז"ל דאם לא טעה אסור למוחקן, או (אפילו) [צ"ל אי] כתב כל הפסוק אסור למחקן אפילו טעה, דאי לא טעה מאי איריא הני, דכל תיבה של אותיות הקודש דהיינו תורה ונביאים וכתובים נמי אסור למחוק אלא ודאי בדטעה והוא שלא נשלם הפסוק ובכי האי גוונא נמחקין לפי שבשר ודם נקראין בהם ואינן מיוחדין אל השם ואלו המיוחדין אפילו כתבן שלא במקומן אינן נמחקין והמוחקן לוקה ע"כ. והנה בודאי דדין הכינויין בכתבן שלא במקומן איירי דאי לאו הכי הרי הו"ל כתבי הקודש, אבל מ"מ הדברים תמוהים והרי בנכתבו שלא במקומן אין עליהם דין כתבי הקודש כלל ואיך כתב רבנו והרי הן כשאר כתבי הקודש, גם למה צריך רבנו לומר הרי הן כשאר כתבי הקודש בעוד שכתבי הקודש באמת אסור למוחקן והרי בגמ' שם ליתא אלא דכינויין נמחקין ונתקשיתי בזה זמנים טובא עד שזכיתי והראני בן גיסי הגאון שיחי' בכת"י ברלין ושם כתיב הרי הן כשאר דברי הקודש ומותר למחקן ולא הזכיר רבנו כתבי הקודש כלל בזה, דבודאי כתבי הקודש אסור למוחקן, ואם נכתבו שלא במקומן אין עליהם דין כתבי הקודש כלל, אלא כשאר דברי קודש שלא נתנו לבזיון אבל מותרים במחיקה והדברים ברורים, ועכשיו עיינתי וראיתי כי גם בס' ארחות חיים העתיק דברי רבנו הרי הן כשאר דברי הקודש (אלא שהמוציא לומר הוסיף ותקן כתבי הקודש מבלי הבחנה) והדברים מאירים ושמחים ועי' מ"ש בדברי רבנו בסוף הפרק.
6.6.1
ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכת או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה. לא נתבאר מקור דברי רבנו דלוקה על זה, ועי' סדר משנה האריך לתמוה דלמה ילקה והרי אין זה אלא גרמא, וכתב משום דהוי פסיק רישא. אולם ראה זה מצאתי בכת"י אברבנאל הנוסחא, היה השם חקוק בכלי מתכת או בכלי זכוכית והתיך הכלי אין זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו (ובכת"י ברלין אלא יגוז את מקומו וגונזו) ויש לעיין הרבה בזה אחרי כי נעלם מקור הדברים. והנה הפר"ח ז"ל הרבה להוכיח מכאן דס"ל לרבנו דאפילו שם שלא נכתב לשם קדושת השם חלה עליו קדושה לענין זה דלוקין על מחיקתו והב"י הביא בשם הרשב"ץ ז"ל וכן הסמ"ג והסמ"ק וכן הוא ביראים והביאו גם בהגהות מיימוני דס"ל להדיא דאם לא נכתב השם לשם קדושה אין בו איסור מחיקה ועי' ט"ז וש"ך בסי' רע"ו. והנה בדברי רבותינו אלה כבר עורר הרב ברכי יוסף דעד כאן לא קאמרי דאין בו איסור מחיקה, אלא כגון דלא נתכוין לכתוב השם כלל וכדומיא דמייתי שמה דנתכוין לכתוב יהודא, אבל אם נתכוין לכתוב אותיות של שם אלא שלא נתכוין לקדשם יש בו איסור מחיקה, ועי' בביאורי מהרש"ל לסמ"ג שהקשה כן וישב בדוחק, ומדברי היראים בחדש סי' שס"ו משמע כן להדיא מדמדמה לה להקדש טעות עי"ש היטב, אבל מדברי רבנו לקמן נראה בהדיא דאף שם שנכתב בכוונה לכתוב השם אלא שלא נתכוין לשם קדושה אין בו איסור מחיקה דהרי כתב בה"ח באפיקורס ישראל שכתב ספר תורה ששורפין אותה עם האזכרות שבה, משום שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו, ולא מטעם שכתבו לשם עבודה זרה עי"ש היטב במה שכתבנו לקמן, ולפי"ז על כרחך צ"ל דהכא מיירי בחקקו לשמו וגם זה צ"ע עדיין בדין חקיקה אי הוי ככתיבה ועי' באחרונים שהאריכו, אבל לפי הנוסחא שהבאנו דאינו לוקה יקבלו כל הדברים פנים חדשים לגמרי וצע"ג.
6.6.2
נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו וכו'. בדברי רבנו אלה נתקשו המחברים ולא מצאו דרך סלולה, דלפי הסוגיא בשבת ק"כ, לת"ק דס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה אם לא מצא גמי מהדר אחריו ובלא זה אינו יכול לטבול, ולר' יוסי דטבילה בזמנה מצוה, אי איכא גמי בודאי כורך עליו ואי ליכא אינו צריך להדר אחריו, ונמצא רבנו דלא כמאן, דלת"ק לא מהני סבוב בגדים ולר"י לא בעינן, והנה הרב כ"מ כתב דרבנו כת"ק ולא בירר הדבר והרב לח"מ אחרי שיישב דברי רבנו ממקומות הנראים סותרים (מפ"ג דשביתת עשור דחייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ וכן מהא דפסק כר' חנינא סגן הכהנים בפ"ג מהל' עבודת יוה"כ ופ"ב מהל' פרה) בא לידי מסקנא דרבנו ס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה כת"ק וסבוב בגדים שהזכיר רבנו סברא דנפשיה היא כמ"ש הכ"מ, ואי דקשיא למה לא אמרו כן בגמרא שיסבב בבגדיו הוא משום דהוי תיקון דחוק והדברים מתמיהים דתיקון דחוק זה לגמרא, כתבו רבנו מדנפשיה, ועי' במרכבת המשנה ח"ב דעתו בדברי רבנו ההיפך, דס"ל כר"י דטבילה בזמנה מצוה ואפ"ה כורך עליו גמי בדאית ליה כדאמר בגמ' ובדלית ליה, הרי עכ"פ גם לר"י מנח ידיה עלוייה אלא דלרבנן לא מהני מנח ידיה דלמא אשתלי, וכתב רבנו במקום מנח ידיה דמסבב בבגדיו והוא מתוקן יותר, וראיתי גם למחבר שפי' דהא דאמרו בגמ' מנח ידיה עלוייה הכונה לסבב בבגדיו אלא דא"צ לקשור בגמי אבל סוף סוף כמדומה כל הדברים יגעים, והמעיין ברבנו חננאל בסוגיא דשבת שם יראה כי לדעתו כי אחרי שאמרו בגמ' דפליגי בטבילה בזמנה מצוה חזרה בה הגמ' ממימרא דמנח ידיה עלויה שהרי כתב ופרקינן לדברי הכל אסור לעמוד לפני השם ערום ואי איכא גמי וכיוצא בו לכרוך על השם ולטבול בזמנו, דכו"ע דכריך, כי פליגי היכא דליכא מידי מצוי וצריך לאהדורי ולאתויי ר' יוסי אומר טבילה בזמנה מצוה ואתיא מצוה זו ודחה לעמידת ערום בפני השם וטביל בדלא מיכסי, ורבנן סברי טבילה בזמנה לאו מצוה הלכך לאהדרי (והוא תיבה אחת ולא כמו שטעו המדפיסים וכתבו לא הדרי ומטעם זה היו צריכין להגה"ה עי"ש) הרי דחזרו לגמרי מהא דמנח ידיה עלוייה, ועיין בזה. וזכיתי ומצאתי בכת"י ברלין הנוסח המדויק בדברי רבנו כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב אחריו ולא יהדק כדי של יחוץ, שלא אמרו לכרוך עליו גמי אלא שאסור לעמוד לפני השם ערום ע"כ. ויגעתי ב"ה ומצאתי בס' ארחות חיים לר"א הכהן מלוניל שהעתיק דברי רבנו ואם לא מצא גמי מסבב אחריו ופי' למצא גמי וכו' כמו שהבאתי מכת"י והם שני עדים נאמנים לאמתת הנוסח, ולפי"ז אין שום מקום קושיא וקמט בדברי רבנו דס"ל כת"ק דטבילה בזמנה לאו מצוה ואי לית ליה גמי מסבב אחריו, והדברים ברורים בעזה"י.
6.7.1
הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח וכו' לוקה. ולא כ"כ רבנו במחיקת השם דנבעי דוקא דרך השחתה, והוכיחו מזה הרבה, דבאיסור מחיקת השם לא בעינן דרך השחתה כלל, ואפילו אם מוחק לצורך תיקון אסור (ויש מחלקים בין לצורך תיקון השם גופיה דשרי ובין לצורך תיקון אחר) והתשב"ץ ח"א סי' ב' כתב להיפך דכיון דמחד קרא ילפינן גם איסורי מחיקה א"כ בעינן גם למחיקה דרך השחתה דוקא ובלצורך תיקון שרי, ורבותינו האריכו בזה הרבה, וכבר הבאתי לעיל בה"ה דעת רבנו האי גאון ז"ל הביאו המרדכי בשבועות דלצורך תיקון שרי, ומקור דברי רבנו דבעי כאן דרך השחתה דוקא כבר כתב מרן הגר"א ז"ל באו"ח סי' קנ"ב דהרי בית המקדש גופיה סתריה הורדוס בב"ב ג' וכן בבית הכנסת אמרו לא לסתור וכו' וכבר הביא כן התשב"ץ בח"א סי' ב', והחולקים רוצים לדחות ראיות אלו ואכ"מ להאריך עוד, (ועי' בפ"א מהל' בית הבחירה הי"ז ובפ"ט מהל' כלי המקדש ה"ג ופ"ח מהל' מעשה הקרבנות ה"כ ובמ"ש שם בעז"ה) ומ"ש רבנו או מן ההיכל או משאר העזרה. בנוסח אחר הובא במעשה רוקח הספרדי או מן העזרה ולא או משאר העזרה והוא ישר וכן הוא בדפוס קונשטנדינא משנת רס"ט וכן הוא בכת"י ברלין.
6.8.1
כתבי הקודש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדן ביד. הנה מבואר בדברי רבנו דגם פירושיהן וביאוריהן דהיינו תרגום ותורה שבעל פה יש להם דין כתבי הקודש לענין זה, ולכאורה הרי הם אסורים בכתיבה שהרי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם והותרו רק משום עת לעשות לה' ומ"מ דין כתבי הקודש עליהם ועי' תשב"ץ סי' ב' שם הביא מקור הדברים ממעשה דאבא חלפתא בשבת קט"ו א' זכורני את רבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד ע"ג מעלה בהר הבית הביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעו תחת הנדבך וכו' וכי מותר לאבדן ביד אלא מניחן במקום התורפה והן מרקיבין מאליהן הרי מבואר דאף דאסור בכתיבה מ"מ לאבדן ביד אסור, ושם ב' אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה, ובכל זאת כשנטל טומוס של ברכות ושקעו בספל של מים אמר לו גדול עונש האחרון מן הראשון ועי"ש עוד מה שהאריך בכל זה, ועי' בתוס' ורא"ש ומרדכי והגהות מיימוני בפכ"ב מהל' שבת ועי' במאור ומלחמות שם שהביא ראיה מהא דתניא במס' סופרים פי"ז דברי חכמים כדרבונות כולם נתנו מרועה אחד, ורועה אחד אמרן וכולן מצילין אותן מפני הדליקה וספרי אגדתא אע"פ שלא ניתן לכתוב אפ"ה מצילין אותן מפני הדליקה מה טעם עת לעשות לה' הפרו תורתך, ועי' בפט"ז שם ה"ב הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק לעולם הבא, ומ"מ אסור לאבדה ועי' בשו"ת באר שבע סי' מ"ג.
6.8.2
והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות. עי' בספר המצוות שכתב ואין מאבדין כתבי הקודש שנאמר וכו' מ"מ אין זה מדאוריתא, ועי' מג"א סי' קנ"ד סק"ט וכלל שם רבנו גם בתי כנסיות ובתי מדרשות וזה בודאי אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הר"ן במגילה פ' בני העיר ועי"ש מ"ש בשם הרמב"ן ז"ל והתשב"ץ שם הביא ראיה מוכרחת שאין בכתבי הקודש אלא איסור דרבנן, מהא דאמרינן בשבת קט"ז א' שם, הגליונין וספרי מינים אין מצילין אותן מפני הדליקה ר' יוסי אומר אף בחול קודר אזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן, והנה ספרי מינים שם, הם המה ספרי תורה נביאים וכתובים שכתבו להם המינים כתב אשורית ולשון הקודש כמ"ש רש"י ז"ל וכל הראשונים ומחלק שם ר' יוסי בין האזכרות לשאר הספר דלאזכרות מצריך קדירה ושאר הספר נשרף, ומשמע דבשריפת שאר הספר ליכא לאו ומלקות בשום מקום דאי לאו הכי לא היה מיקל בשאר הספר יותר מן האזכרות, ועי' ארחות חיים ח"ב העתיק דברי רבנו דהמאבדן ביד לוקה, וצ"ע. אבל פשוט דכוונתו ג"כ מכת מרדות ומצאתי בכת"י ברלין הנוסח הרי זה לוקה מכת מרדות, ונשמטו שתי המלות האחרונות. ומ"ש רבינו אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו. והנה רש"י ז"ל בגיטין מ"ה כתב הטעם מפני שכתבן לשם עבודת גילולים, כנראה לפי שרש"י היה גורס שכתבן מין וסתם מין בישראל הוא עובד גילולים עי' ע"ז כ"ו וחולין י"ג, אבל גירסת רבנו היא שכתבו אפיקורס ואפיקורס הרי אינו עובד ע"ז אלא שאינו מאמין וכמ"ש רבינו בהל' תשובה ולהכי כתב הטעם מפני שאינו מאמין בקדושת השם, וכן כתבו המחברים ועי' בעין יצחק קמא חלק או"ח ס' ה', אבל זה אינו, דבכל הנוסחאות הישנות איתא גם בדברי רבנו כאן אבל מין ישראל ולא אפיקורס ישראל ונשתבש לאפיקורס ע"י הבקורת כידוע, אבל מ"מ דברי רבנו מכוונים דרש"י ז"ל הרי ס"ל בכל מקום דמינים ר"ל עובדי ע"ז או תלמידי אותו הידוע כמבואר בכל המקורות הישנים, אבל רבנו חשב את המינים לענין בפני עצמו עי' בפ"ג מהל' תשובה ולא שייך גביהו הטעם מפני שכתבן לשם ע"ז שהרי בכלל המינים גם האומר שאין אלוה ואין לעולם מנהיג וכדומה עי"ש וא"כ לא שייך לומר גביהו שכתבו לשם ע"ז ולהכי כתב רבנו מפני שאינו מאמין בקדושת השם וכו', והנה עי' לקמן בדברי רבנו בפ"ב מהל' עכו"ם ה"ה שכתב ומחשבה של אפיקורס (ובנוסחא הישנה של מין) לעכו"ם ולפי"ז צע"ג לישב דברי רבנו כאן דהרי מבואר להדיא דמחשבת מין לעכו"ם והוא כשיטת רש"י ז"ל. אמנם עי' בכ"מ שם מ"ש בלשון רבנו דקאי שם דוקא על הנך אפיקורסים התרים אחרי מחשבות לבם עי"ש ולא בכל המינים ועדיין צריך בירור. אולם עי' מ"ש שם בעז"ה לברר הנוסחא האמיתית בדברי רבנו שהיא כמו שנמצאת בדפוס קונשטנדינא רס"ט וכך צ"ל ואסור לספר עמהן ולחשוב עליהן תשובה כלל שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה ומחשבה של מין לעכו"ם ור"ל דאסור לחשוב לבקש תשובה על דברי המין שגם המחשבה בענין זה לעכו"ם הוא עי"ש היטב מה שבארתי הדברים והוא מוכרח שם לפי הענין וא"כ אין שוב מקום לסתירה ודברי רבנו כאן ברורים.
6.8.3
שורפין אותו עם האזכרות שבו. עי' כ"מ ומשמע דס"ל דפסק רבנו כר' טרפון וכר' ישמעאל שם, ואין צורך בזה עי' בתוס' שם ד"ה ספרי מינים אומר ר"י דמיירי שנמצאו ביד מינים דאי כתבן מין הא אמר בפ' השולח נמצא ביד מין יגנז כתבן מין ישרף, ודוחק לומר דאתי כר"ט ולא כרבנן ור' יוסי עי"ש עוד בראשונים ז"ל.
6.8.4
מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולמעשיהם. חילק רבנו את הדין לתרתי, חדא שאין כאן קדושת השם ולא קדושת כתבי הקודש, וממילא מותר לאבדן, ואח"כ כתב דכדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולמעשיהם מצוה איכא לשורפם, ועכ"פ מבואר דכיון דלא נכתב השם לשם קדושת השם, אין בו איסור איבוד וכבר עמדתי על דברי רבנו אלה בה"ו, להוכיח מכאן דרבנו ס"ל כשיטת הראשונים ז"ל היראים הסמ"ג והסמ"ק והרשב"ץ דכולהו ס"ל דשם שלא נתקדש אין בו איסור מחיקה ואמנם מבואר כן בדברי רבנו לפי הנוסחא שהיא בידנו. אבל ראה זה מצאתי בנוסח כת"י ברלין מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו בשמו. ולפי"ז יש כאן כוונה אחרת ור"ל שאינו מאמין בקדושת השי"ת ואינו כותב בשמו והאריך רבנו להסביר דבריו, אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, מה שאינו מבואר הכוונה בזה לכאורה אבל ר"ל כיון שהוא אינו מאמין בה' וכל מה שכותב אינו כותב אלא כשאר דברי חול, ולהכי לא נתקדש השם אבל ישראל כשר שכותב בשם ה', אלא ששכח לקדש את השם ולכוין בו לקדושת השם לא ידעתי אם כלול בדין זה ועי' באשכול הל' ס"ת סי' י"ג דאם בתחלת הכתיבה אמר הריני כותב לשם קדושת ס"ת ושכח אח"כ לקדש השמות לא מפסל ועי' באחרונים וש"ך וט"ז סי' רע"ו ויש להאריך בכל זה אכ"מ ובאתי רק להעיר.
6.8.5
וכן כתבי הקודש שבלו יגנזו. משנה שבת פ' ר' עקיבא צ' מקק ספרים ומקק מטפחותיהם כל שהוא שמצניעין אותן לגונזן ובריש פ' כל כתבי אמרו רב חסדא מתרץ לטעמיה וכו' בין שקורין בהם נביאים ובין שאין קורין בהם כתובים אע"פ שכתובין בכל לשון נמי מצילין וה"ק ומקק שלהן טעונין גניזה. והנה עי' בשו"ת באר שבע סי' מ"ג שכתב לדבר פשוט דבעי גניזה בכלי חרס ואצל תלמיד חכם וכמ"ש רבנו בפ"י מהל' ס"ת ה"ג ורבנו סמך את עצמו כאן על מ"ש בהל' ס"ת וצ"ע לומר כן בדעת רבנו שסמך עצמו על דלקמן, גם קשה לומר כן על ס"ת שכתבה עכו"ם שגם היא צריכה גניזה. ואולי דרבנו מיירי שם בהל' ס"ת בס"ת שהיתה בכשרות ונפסלה, ואפשר גם ס"ל דדוקא בנשתייר בה פ"ה אותיות וכמו דאמרו בשבת ואז צריך גניזה בכלי חרס ואצל ת"ח ויש להאריך בכל זה טובא.
6.9.1
כל השמות האמורים באברהם קודש, אף זה שנאמר א"ד אם נא מצאתי חן הרי הוא קודש. עי' כ"מ לפי שיש אומרים שזה חול ואפסק הלכתא דהוא קודש הזכירו רבנו, ובירושלמי וכן במס' סופרים הוזכר עוד מחלוקת דאלקים דכאשר התעו אותי אלקים ועל כרחך צ"ל דרבנו ס"ל כתנא דויש אומרים דאף הוא קודש ואילולי אלקים כבר התעו אותי, אבל צ"ע קצת דלמה לא הזכירו רבנו כשם שהזכיר קרא דאם נא מצאתי חן.
6.9.2
כל השמות האמורים בלוט חול חוץ מזה אל נא אד' הנה נא מצא עבדך חן. כבר עמד המהרש"א ז"ל ע"ז, דהרי בודאי קאי רק היכא דהוזכר אד', אבל שם הוי"ה שהוזכר בלוט בודאי קודש (וכן שם אלקים שהוזכר שתי פעמים ג"כ קודש בודאי) וא"כ לא נשאר כי אם הראשון הנה נא אדוני סורו נא אל בית עבדכם וקשה לומר ע"ז כל השמות ועי' כ"מ בשם הריטב"א דכתב ג"כ הכי ורבנו העתיק לשון הגמ' ובריתא דמס' סופרים.
6.9.3
כל השמות האמורים במיכה חול. ור"ל אף שם הויה כת"ק עי' כ"מ, והנה בירושלמי פ"א דמגילה סיים גם בדברי הת"ק חוץ מאחד דכל ימי היות בית אלקים בשילה, וצ"ל דפליג אתלמודא דילן, ובאמת כתב המהרש"א ז"ל דהא דאמר חוץ מאחד קאי גם את"ק ואינו כן בדברי רבנו, ומצאתי באשכול הל' ספר תורה סי' י"ז העתיק ג"כ כדברי ת"ק חוץ מאחד וכהירושלמי, ועי' רדב"ז בלשונותיו סי' ס"ז פשיטא ליה דבית אלקים קודש צריך ביאור. ואפשר לומר כמ"ש הרב נחל אשכול דגם רבנו ס"ל דבית אלקים בשילה קודש ולא הזכירו משום דכל ימי בית אלקים בשילה לא מיכה אמרו אלא שמואל כתבו וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית אלקים בשילה, ודוקא לר' אליעזר דס"ל דאלהים חול והויה קודש דידיה ראוי להזכיר חוץ מזה אבל רבנו לא הוצרך להזכירו כלל, ומ"מ קשה דהרי בירושלמי הזכירו גם הת"ק דס"ל דגם הוי"ה שם חול וצע"ק. ובכלל יש לי מבוכה רבה בענין זה, דהנה בתרגום יהונתן שם י"ח פסוק ה' ויאמרו לו שאל נא באלהים תרגום שאיל כען במימרא דה' הרי דס"ל דגם זה קודש וכן להלן פסוק י' כי נתנה אלהים בידכם ארי מסרה הוי"ה בידיכון וגם זה קודש, עד שמצאתי להרד"ק ז"ל שעמד בזה, וכתב דהתרגום יונתן חולק, והוא תמה איך אפשר לומר על השני שהוא חול עי"ש במה שהאריך בזה דעכ"פ מידי ספק לא נפיק ואינו נמחק, ולדעת רבנו דגם הוי"ה הנאמר במיכה חול כת"ק אין מקום לכל זה.
6.9.4
כל שלמה האמור בשיר השירים קודש והרי הוא כשאר הכינויין חוץ מזה האלף לך שלמה. עי' כ"מ מה שתמה בשם הר"ן על פסק רבנו דהאלף לך שלמה חול והוא כת"ק, והרי שמואל ס"ל כיש אומרים שם והאלף לך שלמה קודש, והרב סדר משנה כתב דרבנו דחה הא דשמואל מהלכה משום סוגיא דיבמות ק"ט ואיבעית אימא תוקע עצמו בדבר הלכה בדיינא דאתי דינא לקמיה וכו' ויליף דלעולם יראה הדיין עצמו כאלו חרב וכו' שנא' הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה ופרש"י גבורים דיינים שלשלמה שהשלום שלו מטתו בית המקדש דשם לשכת הגזית וכן הוא בסנהדרין ז' הרי דכולהו ס"ל דמטתו שלשלמה קודש וזהו דלא כשמואל ויש אומרים דלדידהו הנה מטתו שלשלמה קודש. ואני בעניי לא ירדתי לסוף דעת רבותינו, דאטו שמואל הכריע בדין זה אי האלף לך שלמה הוא קודש או חול, והרי שמואל אמר רק דכל מלכותא דקטלה חד משיתא לא מיענשה, ויליף לה מפסוק זה דהאלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, והנה אם קרא דהאלף לך שלמה הוא חול לכו"ע ולית מאן דאמר כלל דהוא קודש, הרי א"א למילף מיניה דבר זה ואין שום סמך במקרא זה, אשר על כן ממימרא דשמואל מוכח דעכ"פ איכא מאן דס"ל דהוא קודש, וא"כ יש מקום ללימוד זה לחדא משיתא ומזה הוכיחו דעל כרחך תנא דיש אומרים ס"ל דזה קודש, ולפי"ז הוכיח שמואל לחדא משיתא לתנא די"א, והרי ת"ק לא פליג כלל במציאות זו, ובעצם הדין הרי שמואל יוכל למסבר שפיר כת"ק, והוכיח חדא משיתא לתנא דיש אומרים, וכמדומה שאין מקום לקושיא כלל.
6.9.5
כל שלמה האמור בשיר השירים קודש והרי הוא כשאר הכינויין. וכן כתב באנת מלכא מלך מלכיא, דהרי הוא כשאר הכינויין, והוא פלא, דהרי בשאר הכינויין כתב רבנו לעיל בה"ה דרשאי למוחקן וכבר עמדו ע"ז רבותינו ז"ל ועי' כ"מ שכתב דהוא קודש לענין אם השביע את העדים בהם וכפרו דחייבים, וכ"כ הריטב"א והר"ן והרא"ש ז"ל בתשובה, והדין דין אמת אבל תמוה לכוין כן בדעת רבנו להביא דין זה בין דיני מחיקת השם ועי' רדב"ז בלשונותיו ח"א סי' ס"ז וח"ב סי' רנ"ה עי"ש. ומוכח מזה כמ"ש לעיל בה"ה דעת רב סעדיה גאון ז"ל והראב"ד ז"ל דהא דכינויין נמחקין דוקא שנכתבו שלא במקומן אבל אם נכתבו במקומן אסור למוחקן והוא מדאוריתא ובכתבי הקודש איסורן רק מדרבנן ועי"ש מה שהבאתי בשם הראב"ד ולפי"ז דברי רבנו מבוארין דהו"ל כנויין ובמקומן אסורין במחיקה מתורת קדושת כנוי שם שמים ועדיף מקדושת כתבי הקודש דשם הוי רק איסורא דרבנן.
6.9.6
כל מלכיא האמור בדניאל חול חוץ מאנת מלכא מלך מלכיא. עי' בכ"מ שכתב דהשם מלכיא הוא חול ועל כרחך הכוונה על מלכא ועי"ש מה שהאריך ועי' רדב"ז בלשונותיו סי' מ"ז אין דעתו כן עי"ש היטב מ"ש בזה.
7.1.1
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. עי' בדברי רבנו לקמן בפ"ג מהל' תשובה ה"ח, ובמ"ש שם, ומ"ש רבינו ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו וכו'. עי' כ"מ ולח"מ מה שכתבו בזה ועי' לרבנו בשמונת פרקיו בפ"ז כתב להדיא וחכם הוא כולל כל המעלות השכליות בלי ספק, ועשיר הוא ממעלת המדות ר"ל ההסתפקות מפני שהם קוראים המסתפק עשיר וכו' וכן גבור הוא ג"כ במעלת המדות ר"ל שינהיג כחותיו כפי הדעת והעצה וכו' ועי' בחסד לאברהם שם הקשה ממ"ש הרב שמואל אבן תבון ז"ל בהקדמה, שמלת חכם רצה בו בעל מדות לבד ועשיר הוא עשיר ממש וכן גבור ר"ל גבור ממש וכאן לא פירש כן, ועי"ש דר"ל דמה שאמרו חכם לענין הנבואה וכן עשיר וגבור יש לו ביאור אחר, שהרי א"א לומר דעשיר ממש וכדומה והרי כמה נביאים לא היו עשירים כאליהו ואלישע וכן גבור עי"ש שהאריך. ולדעתי בדיוק לא הזכיר רבנו הכא מפורש גם עשיר במדותיו ע"פ מ"ש שם ודע שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שהיו לו כל המעלות השכליות ורוב מעלות המדות, והחזקות שבהן וכו' אלו המדות וכיוצא בהן הן מחיצות בין השי"ת עם הנביאים ע"ה למי שיש לו ב' מדות או ג' מהם בלתי ממוצעות וכו' נאמר בו שראה השי"ת מאחר ב' מחיצות או ג' וכו' עי"ש בדבריו הקדושים. ומה שתמהו דלא הזכיר רבנו בעל קומה שמנו חכמים שם בשבת צ"ב הנה המעיין ברבנו נסים גאון ז"ל ורבנו חננאל ז"ל שם יראה שלא היה כן בגרסתם כלל ועי' בדקדוקי סופרים שם הביא הגרסא הנכונה ולא הוזכר בעל קומה וקאמר התם גבור מנין דאמר רב משה רבנו י' אמות הוי וכו' עי"ש ומדת הענוה שהוזכרה בגמרא כלולה בדברי רבנו, ואין להאריך עוד.
7.1.2
והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם. וכו' עי' במורה נבוכים ח"ב פל"ב בגדרי ההכנה לנבואה.
7.2.1
הנביאים מעלות מעלות הן וכו'. עי' במורה נבוכים ח"ב פל"ב ופמ"ה בארוכה ועי' בפסקתא זוטרתא בהעלותך ושאר כל הנביאים כל אחד ואחד לפי כחו לכך נאמר וביד הנביאים אדמה.
7.2.2
וכלם אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה וכו'. עי"ש [במורה נבוכים] פמ"א ופמ"ד ועי' בספרי ראה מכלל שנא' במשה פה אל פה אדבר בו יכול אף הנביאים כן ת"ל או חולם חלום, ועי' בציוני לקמן ה"ו.
7.3.1
הדברים שמודיעין לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו וכו'. עי' במורה נבוכים שם פמ"ג ועי' ספרי בהעלותך פיסקא ק"ג או כשם שאני מדבר עם הנביאים בחידות וכו'.
7.3.2
כמו הסולם שראה יעקב וכו' והוא היה משל למלכיות ושעבודן. עי' מדרש רבה ויצא ועי' בפתיחת רבנו לספרו המורה שם כתב ענין אחר ואולם ראה גם שניהם יחדיו כמ"ש במדרשים וכבר עמדו ע"ז.
7.4.1
שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות. עי' כ"מ ועי' פסחים קי"ז מנו חכמים עוד דברים מונעים אל הנבואה והמה כלולים בדברי רבנו בה"א ועיין היטב בפ"ז משמונת פרקיו שהבאנו לעיל ומבואר הכל.
7.5.1
ואע"פ שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהם ואפשר שלא תשרה. עי' לח"מ בה"א מ"ש שם רבנו מיד רוח הקודש שורה עליו ועי' לרבנו פל"ב ממורה ובאמת מקור דברי רבנו מהא דמצינו כמה פעמים ראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך ולפעמים אמרו שאין המקום גורם, עי' סוכה כ"ח וסנהדרין י"א וכבר דבר בזה רבנו במורה, ובאמת רוח הקודש ונבואה שני דברים מיוחדים המה, וכל העכובים המה בנבואה אבל רוה"ק חלה עליו מיד והדברים ארוכים ורחבים וכבר עמדו עליהם. עי' במדרש שוחר טוב סי' נ' (בדפוס וורשא) אמר דוד אני שכבתי מנבואה ואישנה מרוה"ק הקיצותי ע"י חושי הארכי וכו' עי"ש הרי להדיא דתרי מילי אולם עי' מכילתא בא פרשת החודש, ובילקוט שם ובירמיה מ"ה יהושע שמש את משה ושרתה עליו רוה"ק אלישע שמש את אליהו ושרתה עליו רוה"ק ואני מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי ואין מנוחה אלא נבואה שנא' וכו' עי"ש היטב ומשמע דרוה"ק ונבואה חדא מלתא היא ויש לישב. אכ"מ.
7.6.1
כל הדברים שאמרנו וכו' חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים. עי' במורה נבוכים פל"ה וביתר פרקיו שמה ותמצא מבואר הכל. ומ"ש רבינו ומה הפרש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה וכו'. וכן כל הנביאים ע"י מלאך וכו' משה רבינו עליו השלום לא ע"י מלאך וכו'. וכן מ"ש רבינו שאינו מתנבא בחידה וכו'. וכן מ"ש רבנו כל הנביאים אינם מתנבאים בכל עת שירצו וכו' עד לפיכך פירש מן האשה. הוא בספרי שם פ' ק"ג ועי' בספרי ברכה, ובספרי בהעלותך אשרי ילוד אשה וכו' כל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו, ורבנו בעצמו בפי' המשנה לסנהדרין הביא מקור דבריו וז"ל מאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש אמרו חז"ל (תורת כהנים ריש אחרי) אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא ולענין הזה מפרש לה רבנו שמשה מדבר בכל עת שירצה.
7.6.2
ונתקדש כמלאכים. עי' בספרי שם ר' יוסי אומר אף ממלאכי השרת עי"ש וס"ל כוותיה.
7.7.1
וכשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת. מבואר בגמ' דסנהדרין פ"ט ב' המוותר על דברי נביא מנא ידע דאיענש דיהב ליה אות, וכן הוא בירושלמי סוף סנהדרין והנביא שנתנבא בתחלה אם נתן אות ומופת שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו, ולפי"ז הא דאמרו במדרש רבה במשה שאמר והן לא יאמינו וכתיב אחריו מה זה בידך ויאמר מטה כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות, הוא מחמת שאמר לו הקב"ה ושמעו לקולך, וידע הקב"ה שאינם צריכים לאות אבל בלא זה בודאי היתה טענת משה חזקה שהרי אין צריכים להאמין לו שהרי לא הוחזק עדיין בנבואה, ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ח ה"ב דרבנו מפרש באופן אחר לגמרי שאלת משה והן לא יאמינו לי, ובמ"ש שם.
7.7.2
ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא. וכ"כ לקמן ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, הוא כת"ק דר' עקיבא בסנהדרין צ' שם, דהרי ר"ע ס"ל חס ושלום שהקב"ה מעמיד חמה לעוברי רצונו ועי' בספרי שם, דהוא פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור"ע ועי' היטב ברבנו חננאל לסנהדרין שם כתב וק"י כר"ע אבל נביא השקר מתחלתו ח"ו שהקב"ה נותן אות או מופת על ידו להטעות עולמו עי"ש היטב.
7.7.3
אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה וכו' ואח"כ בא ועשה אות ומופת. על כרחך צ"ל דאין כוונת רבנו שהוא מוחזק בנבואה דזה שהוא מוחזק לנביא אינו צריך אות ומופת וכמ"ש בגמרא שם היכא דמוחזק שאני, והיינו שהוחזק כבר לנביא, וכאן כוונת רבנו שחזקתו ראוי לנבואה ועי' מ"ש רבינו במורה נבוכים ח"ב פ' הארבעים. ומסגנון לשון רבנו משמע דבלא אות ומופת אין מאמינים לו וכמ"ש בגמ' וירושלמי שהבאנו ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"י ה"א וה"ה ושם מבוארים הדברים כדי צרכם. וקצת צ"ע מהירושלמי סנהדרין שם בעובדא דחנניה בן עזור וירמיה שחנניה בקש אות מירמיה והרי ירמיה היה כבר נביא מוחזק וא"צ לאות, ואפשר לומר לפי שסתר החשבון שלו שהיה בנוי על נבואת ירמיה עי"ש.
8.1.1
משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין ע"פ האותות יש בלבו דופי וכו'. עי' בעקרים מאמר ראשון פי"ח הביא דברי רבנו אלה וביארם ברחבה ודבריו נעימים.
8.1.2
היה צריך להשקיע את המצרים קרע את הים והצלילן בתוכו. צריך ביאור לכאורה דהא עיקר נס קריעת ים סוף הלא היה כדי שיעברו ישראל בתוך הים ביבשה ולמה הזכיר רבנו רק מה שהיה צריך להשקיע את מצרים, והפשוט דר"ל דכוונת כל הצווי היה בשביל כך וכמ"ש הכתוב ואכבדה בפרעה ובכל חילו ובלא זה היו ישראל נצולין באופן אחר לגמרי ולא היו צריכין לשוב לפני פי החירות והדברים ארוכים. ומ"ש רבנו צרכנו למזון הוריד לנו את המן. ברמב"ם דפוס מגדל עוז הנוסח נצטרכו למזון הוריד את המן הביאו הרב מעשה רוקח הספרדי והסכים עליו, והוא ישר.
8.2.1
נמצאו אלו ששולח להם, הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להם אות אחר, שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת וכו'. עי' במכלתא דר' שמעון בן יוחאי (שהוציא לאור הרה"ג הפרופ' הופמן ז"ל) בפרשת יתרו כ' פכ"ב (עמ' 114) וז"ל אתם ראיתם לא מפי עדים ולא מפי כתב וכן לעיל פסוק ג' אתם ראיתם ולא מפי עדים ולא מפי כתב ולא מפי מסורת אני אומר לכם, ולא זכיתי להבין פירוש הדברים, שהם והוא עדים בדבר, ולמה צריך רבנו לעדותו של משה, ועל מה יעיד, ולמה בעי שהם והוא עדים בדבר, כשני עדים שכל אחד עד לחבירו והרי בפשוטו שכל ישראל המה עדים על נבואתו של משה ואינם צריכים לראיה אחרת, כעדים שראו בעצמם שאינם צריכים לראיה אחרת וכמו שסיים רבנו וכתב כך משה רבנו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות, ומ"ש רבינו ואין אחד מהם צריך להביא ראיה לחבירו. בכת"י אברבנאל הנוסחא ואין אחד מהם צריך להביא ראיה על חבירו, ונוסחא דידן עדיף.
8.2.2
וזה שאמר לו הקב"ה בתחלת נבואתו וכו' והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי עד שהודיעו הקב"ה וכו' והוא שהכתוב אומר וזה לך האות וכו'. דברי רבנו תמוהין שהם היפך סדור הכתובים ועי' לח"מ ומחברים רבים, ומרכבת המשנה חושב דהא דאמר רבנו עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים וכו' ור"ל זהו מאמר הכתוב והאמינו לקול האות האחרון ועדיין מידי מבוכה לא יצאנו. אבל כוונת רבנו בזה מבוארת, דר"ל דעל מאמר השי"ת ושמעו לקולך טען משה ואמר והן לא יאמינו לי מה שהוא תמוה מאד וכבר דרשו ז"ל במדרש רבה שאמר משה שלא כהוגן והבאתיו לעיל ונענש משה ע"ז וגם זה קשה מאד דהרי מצאנו אח"כ שאמר השי"ת והיה אם לא יאמינו לך הרי דחששת משה לא היתה כ"כ רחוקה עד כי אמרו במדרש שם מיד השיבו הקב"ה כשיטתו, נתן לו אותות לפי דבריו, והדבר יפלא ביותר כי על מה שאמר לו השי"ת וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, על זה לא טען משה כלל כי לא יאמינו לו, מה שבאמת ע"ז יש לטעון יותר כמו שטענו המחברים וכי יש לך אות מה שיהיה אחר זמן אחר שיוציא את העם ממצרים, אמנם רבנו השיב על כל אלה תשובה נצחת, דהאות הזה היה רק למשה, על שראהו הקב"ה שהוא חושש שהמאמין ע"פ האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב, והבטיחו השי"ת על זה שלא יהרהרו אחר אמונת נבואתו ואמר לו וזה לך האות ור"ל שהאות הזה רק למשה הוא, וזה לך האות, לך דווקא שבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ויראו הכל בעיניהם ולא ישאר בלבבם שום הרהור והמה יהיו העדים ע"ז, אולם על האותות שעשה במצרים שהיו רק לשעה באמת עליהם נסתפק משה והן לא ישמעו לי, לפי שהמאמין ע"פ האות יש בו דופי ואין לו קיום וכן היה באמת שהאמינו וחזרו, גם לא שמעו אליו אח"כ מקוצר רוח ואין כונת רבנו כלל דמתחלה אמר והן לא יאמינו לי, ולבסוף נתן לו האות של בהוציאך את העם ממצרים, אלא שכונתו דבתחלת נבואתו של משה בעת שנתן לו האותות הרי טען משה והן לא יאמינו לי, לפי שהאמנה ע"י אות ומופת יש בה דופי וכן היה באמת, והבטחת השי"ת היתה כי אלה האותות ישמשו רק עד יציאתם ממצרים ואח"כ ישתנה הדבר, וזהו מה שנתן לו למשה אות מכבר ואמר לו וזה לך האות שעליו לא טען משה כלל, והדברים פשוטים.
8.2.3
אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה. בכת"י אברבנאל מפני המצוה שצונו בתורה.
8.3.1
לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצוות שציוה משה וכו'. כתב רבנו כן לומר שאפילו מי שמוחזק לנביא אם בא להכחיש נבואתו של משה דבריו בטלים שהרי עיקר חזקתו לנביא לא בא אלא ע"פ קיום האות שנצטוינו עי"ז להאמין לו ויבואר בדברי רבנו לקמן בפ"ט. והנה לר' עקיבא דס"ל בסנהדרין צ' שהבאנו לעיל דקרא דובא האות והמופת קאי במי שהן אמת מתחלה וחזרו להיות נביאי שקר כחנניה בן עזור הרי זה מבואר בקרא דאפילו מוחזק ועושה אות ומופת לא מהני כיון שהוא סותר דיני הנביא, והוא מבואר להדיא כן בהפסקתא זוטרתא ולמדך הכתוב שאם בא אות ומופת ע"י נביא כשהיה נביא אמת וחזר ואמר וכו' אל תשמע לו ולר' יוסי הגלילי שלפי הנראה רבנו סתם כוותיה, הנה לדידיה האות והמופת אינם מוכיחים כלום, אלא כשאנו מצווים להאמין לו אז נשמע לו, ואם הוא מתנבא נגד הדין שוב אין המופת עד כלל על הנאמנות ופשוט.
9.1.1
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם וכו' אין לה לא שנוי ולא גרעון וכו'. עי' בעיקרים מאמר ג' פי"ד ט"ז י"ט וכ' ועיין היטב בדברי רבנו בפ"ג מהל' תשובה ה"ח, ולא ראיתי להאריך בזה. ומה שכתב רבנו ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. עי' כ"מ מ"ש בזה ועי' לח"מ שכן דרך רבנו להביא פסוק שלא נזכר בגמ' מאחר שהוא מבואר יותר ועי' תמורה ט"ז א' מה שמבואר שם, וכבר העירו ע"ז. ויש לבאר הכוונה שם למה יהושע השיב לא בשמים היא ושמואל השיב דרשא דאלה המצות שאין נביא רשאי לחדש, ופנחס השיב לא בשמים ואלעזר מאלה המצות ועי' מהרש"א שם ויש שם חילוף גרסאות עי' בעין יעקב שם וברש"י ואכ"מ להאריך בכל זה.
9.1.2
לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל (ובכת"י אברבנאל אם יעמוד איש בין מלך מישראל בין מאומות ואין לו מובן) ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה וכו' הרי זה נביא שקר. והנה דברי רבנו צריכים עיון במה שכתב בין מן האומות, הרי דגם בנביא מן האומות איכא דין נביא השקר, ובספרי שופטים פיסקא קע"ה דריש נביא מקרבך ולא מחוץ לארץ מאחיך לא מאחרים יקים לך ה' אלקיך ולא לגוים ומה אני מקיים נביא לגוים נתתיך בנוהג מנהג גוים, הרי להדיא דממעט נביא מאחרים וקשה מאד לומר שאין זה לדינא אלא הבטחה לישראל שלהם יקים ה' נביאים מאחיהם, ולא מאחרים ולא לאחרים, וצ"ל דהספרי ממעט אחרים רק ממצוה דאליו תשמעון דגביה קאי, אבל לא מדין נביא השקר דשם לא כתיב מאחיך כלל, וממעטינן שם רק חשוד למפרע עיין מבארים, ולא יותר, והנה באמת צ"ב גם הדרשה דנביא מקרבך ולא מחוץ לארץ, וביותר יפלא דכאן במצות אליו תשמעון דרשו מקרבך ולא מחוץ לארץ, ובנביא השקר דכתיב ג"כ בקרבך שם דרשו בספרי שם בקרבך לרבות את האשה ולא למעט חוץ לארץ עי' בספרי הובא במדרש תנאים הוצאת הרב הד"ר הופמן זצ"ל וכן הובא בילקוט ראה שם, והוא ג"כ כנ"ל דבדין נביא השקר לא ממעטינן כל הני ורק במצות אליו תשמעון ודרשו ע"ז אפילו אמר לך לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה לפי שעה שמע לו, בזה רק ממעטינן כל הני וצע"ג. והנה כתב רבנו לפיכך אם יעמוד איש וכו' ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה וכו' הרי זה נביא שקר וכו' ומיתתו בחנק. ותמהו רבותינו מאד בדברים אלו דהנה בסוגיא דסנהדרין צ' פליגי אמוראי דרב חסדא וכן אביי ס"ל דנביא שהדיח בעקירת כל הגוף דשאר מצות לכו"ע בחנק (וזהו לגרוע מצוה שכתב רבנו) ובקיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצוות לדברי הכל פטור ולרב המנונא וכן לרבא בעקירת כל הגוף דשאר מצוות לרבנן דס"ל נביא שהדיח בסקילה גם זה בסקילה ובקיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצוות ס"ל ג"כ דדברי הכל פטור, והנה זה ודאי דרבנו ס"ל כר"ח ואביי דעקירת כל הגוף דשאר מצות בחנק שהרי כתב להדיא כן דלגרוע מצוה חייב חנק (אף שהוא קשה דלמה לא פסק כרבא נגד אביי ועי' ברבנו חננאל שם כתב להדיא וקי"ל כרב המנונא דרבא קאי כוותיה, אמנם מרש"י הוריות ד' ב' דמביא שם ברייתא דהכא ופירש שם רש"י רק פירושא דרב חסדא משמע דס"ל ג"כ דהכי עיקר) אבל מה שכתב רבנו דגם לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, בסוגיא דהוריות ד' מבואר שם דאי אמרי העראה בשומרת יום שריא והעראה באשה דוה הוא דכתיבא או אי אמרי מושיט וזורק בשבת שריא, או בעכו"ם אי אמרי דהשתחויה דוקא בפישוט ידים ורגלים אסורא זהו ביטל מקצת וקיום מקצת דתנן שם במתניתין הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבין כיצד וכו' ובביטול היום וקיים למחר אבעי לן שם בגמ' אין שבת בשביעית מהו מי אמרינן כיון דמקיימין ליה בשאר שני שבוע כביטול מקצת וקיום מקצת דמי או דלמא כיון דקא עקריין ליה בשביעית כעקירת כל הגוף דמי ופשטו לה דגם זה הוי עקירת מקצת, והנה במה שכתב רבנו דאם מפרש פירוש אחר הרי זה כולל מה שהבאנו לעיל דהעראה בשומרת יום שריא או מושיט וזורק שריא ומ"מ כתב רבנו שחייב חנק ותמוה דהרי בעוקר מקצת וקיים מקצת לדברי הכל פטור, ועי' בלח"מ מה שתמה עוד טובא בכל זה. וראיתי להרב מרכבת המשנה ח"א שכתב ע"ז ז"ל והדברים מרפסין אגרא, שהרי רבנו לא איירי כלל מדין מסית ומדיח דהרי לענין מסית ומדיח בעינן דינים מיוחדים שישיב המסית איך נניח וכו' והמסית אומר כך חובתנו. והרי בעינן ג"כ שיקבל המסית ובלא אהני הסתתו כלל בודאי פטור המסית, וא"כ התם בסוגיא על כרחך באהני הסתתו, ואלו רבנו רק בדין נביא שקר איירי ובזה היכא שעוקר מצוה לגמרי הוי בודאי נביא השקר ובקיים מקצת וביטל מקצת, אם כבר הוחזק בנבואה שומעין לו ואדרבה מצוה איכא ובלא הוחזק ג"כ פטור דאולי אמת קאמר אלה דבריו ז"ל, ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו, דבודאי הא דאמרו בגמ' דבקיים מקצת וביטל מקצת פטור לדברי הכל, היינו אחר שנתגלה שהוא נביא שקר, דאי לאו הכי פשיטא דפטור והרי אדרבה מצוה איכא לשמוע בקולו היכא דהוחזק לנביא, ואי לא הוחזק וליכא מצוה דאליו תשמעון אבל בודאי דלא שייך לומר שהוא יחויב מיתה, ובעל כרחך הא דאמרו שם דפטור בשכבר נתגלה שהוא נביא שקר ומ"מ פטור כמ"ש רש"י ז"ל דבנביא השקר דכתיב ביה כי יזיד לדבר דבר בשמי דבר שלם בעינן ולאו אעוקר דבר תורה קאי דהתם סקילה הוא דחייב, וקרא דכי יזיד אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה, וזהו מה שתמוה בדברי רבנו שכתב דאם פירש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמע ממשה חייב חנק משום נביא השקר, והרי בכלל זה איכא גם קיים מקצת וביטל מקצת כמבואר בסוגיא דהוריות, והו"ל לרבנו לפרש דדוקא אם עוקר כל הגוף בשאר מצות הוא דחייב משום נביא השקר (משום דס"ל כרב חסדא או משום דכאן מיירי בדין נביא השקר ולא מיירי בדאיכא חיוב מדיח כלל) אבל אי קיים מקצת וביטל מקצת אף שהוא נביא שקר מ"מ פטור וכמבואר בסוגיא ולא ידענא מקום לתירוצו של המרכבת המשנה ז"ל. אבל באמת שיטת רש"י ז"ל תמוה מאד דלמה יהיה כן דבדברים בעלמא יתחייב משום נביא שקר ובעוקר דבר תורה אם רק קיים מקצת ליפטר משום נביא שקר והרי עכ"פ התנבא מה שלא שמע ואם אין כאן דבר שלם מה בכך, גם תמיהת הלח"מ דהא כתב רבנו בפ"ה מהל' עכו"ם וכן נביא השקר מיתתו בחנק ואע"פ שנתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע, ויפלא דהיכא דלא שינה כלל ממה שכתוב בתורה יתחייב מיתה ובשינה מקצת יפטר, והוא תמוה. והנה הופיע עלינו אור חדש דברי רבנו חננאל ז"ל בסוגיא וזהו נוסחתו אמר רב חסדא מחלוקת בעוקר הגוף דעבודה זרה כי בקש להדיחך מן הדרך אפילו מקצת מן הדרך אבל המדיח בעיקר הגוף דשאר מצוות דברי הכל פטור וכו' ופליג עליה רב המנונא בעוקר הגוף דשאר מצוות ואמר רבנן אמרו בסקילה ור' שמעון בחנק אבל במדיח בקיים מקצת שאר מצוות ובביטול מקצת דברי הכל פטור עד דמתודע לך עכ"ל. והנה אנו רואים מדבריו, דכאן אפלגו ר"ח ור"ה אי יש דין מדיח גם בשאר מצוות דס"ל לר"ח דבשאר מצוות ליכא דין מדיח ופטור מתורת מדיח, וגם קרא דללכת בה דקאי על מצות עשה ג"כ בעכו"ם קאי בעשה דונתצתם אבל בשאר מצוות ליכא הדחה כלל, ולר"ה גם בשאר מצוות איכא דין מדיח ותלוי בפלוגתא דנביא שהדיח דלרבנן בסקילה ולר"ש בחנק, אבל מודו כולהו דבביטול מקצת וקיום מקצת ליכא דין הדחה, ופטור מתורת מדיח עד דמתודע לך ר"ל דאז עכ"פ חייב משום נביא השקר, דאי מתודע ששקר דיבר חייב משום נביא שקר אבל משום מדיח פטור לעולם. ולפי"ז ליכא קרא כלל למעט נביא שקר בקיים מקצת וביטל מקצת אלא מדין מדיח הוא דממועט למאן דאית ליה דגם בשאר מצות איכא דין מדיח, ולא הוזכר בדברי רב חסדא כלל דין קיים מקצת וביטל מקצת דכיון דליכא דין מדיח בעוקר כל הגוף דשאר מצות בודאי מכ"ש בביטל מקצת (כגירסת רבנו חננאל) ורק לרב המנונא דס"ל דאיכא דין מדיח גם בשאר מצוות בעי למעט קיים מקצת מדין הדחה, אבל בודאי חייב משום נביא השקר, ולפי"ז במפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, הנה אם אמר דהעראה בשומרת יום שריא ורק באשה דוה הוא דכתיבא, או אם פירש דמושיט וזורק בשבת שריא דהוי קיים מקצת וביטל מקצת, משום הדחה פטור גם לרב המנונא ומשום נביא השקר חייב אליבא דכו"ע דזה הוי שקר בודאי שאין הנביא רשאי לחדש פירוש חדש מה שלא קבלנו ממשה, ואי קיים מקצת וביטל מקצת באופן שאמר לבטל היום ולקיים למחר, הנה במדיח כן לעכו"ם שאומר עבדוה היום ומחר בטלוה זה הוי מדיח באופן שיתאים לכל דיני הדחה וכאשר יתבאר לקמן ובמנבא בלא הדחה הוי נביא השקר בודאי וביה איירי רבנו בסוף פרק זה ואי עשה כן בשאר מצוות, הנה לא יצוייר שום חיוב כי אם כשיודע תיכף שהוא משקר וזהו מה שאמרו פטור עד דמתידע לך, אבל אי לא נודע תיכף אפשר שאפילו יתודע לאח"כ שמשקר פטור דהא חסרה לה התראה דהא א"א להתרות בו, דדלמא אמת קא אמר וממילא פטור גם משום נביא השקר. ולפי"ז בריתא דמביא בגמ' אח"כ המתנבא לעקור דבר מן התורה חייב לקיים מקצת ולבטל מקצת ר' שמעון פוטר ובעבודת כוכבים אפילו אומר היום עבדוה ולמחר בטלוה דברי הכל חייב, ומתרץ לה אביי אליבא דרב חסדא דמתנבא לעקור דבר מן התורה דברי הכל בחנק, ר"ל משום נביא השקר ובזה הרי ליכא פלוגתא כלל, והדר תני לקיים מקצת ולבטל מקצת ר"ש פוטר וה"ה לרבנן, על כרחך היינו באומר בטלוה היום ולמחר קימוה דוגמא דעכו"ם דמסיים אח"כ ובעכו"ם אפילו אומר וכו' ובקיום מקצת כזה פטור אפילו מנביא שקר כמ"ש לעיל דהא אין כאן התראה, אם לא דמתידע לו תיכף בתוך כדי דבור שהוא משקר, אבל בקיום מקצת וביטול מקצת דפירוש אחר בתורה כמו להתיר העראה בשומרת יום וכדומה בודאי הוי נביא השקר וביה לא איירי כאן בבריתא כלל ולפי"ז דברי רבנו מבוארים ומבוררים בכל פרטי הדינים, והא דפסק רבנו כר"ח באמת אינו מבואר כאן בפרק זה, אבל הוא מוכרח מהא דלא הביא רבנו דין מדיח בשאר כל המצוות בפ"ה דעכו"ם, וצ"ל דטעמו כמ"ש הלח"מ משום דר"ח רביה דרב המנונא, או משום דאביי ורבא לא פליגי אליבא דנפשיהו וכמ"ש הרדב"ז ז"ל בלשונותיו סי' מ"ו לדבר פשוט דהיכא דלא פליגי אליבא דנפשיהו ליתא להך כללא עכ"פ הדברים מבוארים כל הצורך.
9.2.1
א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה כמו שאמר האחרון שבהם זכרו תורת משה וכו'. והוא בפסקתא ר' יודן בר רבי סימון פתח נביא אקים וכו' כמוך והכתיב וכו' ואת אמרת כמוך אלא כמוך בתוכחות וכו' וכן הוא במכלתא הובא במדרש תנאים שהוציא לאור הרה"ג ר' דוד צבי הופמן ז"ל. וכתב רבנו וכן אם צונו בדברי הרשות וכו' מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים. הנה כאן אינו מבורר בדברי רבנו אם חייב מיתה בידי שמים גם בעובר על צווי הנביא לקיים או לעבור על המצוה לפי שעה, ורק לקמן בה"ג ביאר דאיכא בזה מצוה דאליו תשמעון, אבל לא ביאר אי איכא בזה חיוב מיתה אם לא שמע לדבריו, אבל מבואר להדיא בהקדמתו לפי' המשנה ובספר המצוות מצוה קע"ב אליו תשמעון אפילו אמר לך עבור על אחת מן המצוות הכתובות בתורה לפי שעה שמע לו והעובר על דבריו חייב וכו'. והנה במשנה איתא המוותר על דברי נביא ופי' רבנו שזהו העובר על דברי הנביא, ועי' בפי' המשנה שפי' ומוותר על דברי נביא שיקיל ויעלים עין בדברי הנביאים ולא יעשה מצותם על הדיוק (ועי' בס' מלאכת שלמה למשניות שם הביא בשם ס' כתר תורה להר"ר דוד ויטאל ז"ל שרבנו מפרש המוותר על דברי הנביא ר"ל מי שמדקדק אחריו ביותר לנסותו, והם המה דברי רבנו בסוף פ"י לקמן, ואיני יודע מנין לו לומר כן). והנה ראיתי בס' מנחת חינוך מצוה תקט"ז תמה טובא על דברי רבנו דאם נימא דכל העובר על דברי הנביא ואיננו שומע בקולו בכלל מוותר על דברי נביא הוא וחייב מיתה בידי שמים, א"כ כל מצוות עשה שבתורה יהיה חייב עליהם מיתה בידי שמים כדין עובר על דברי נביא אדון הנביאים, וקשה לומר דדוקא בשאר נביאים חייב העובר על דבריהם ולא במשה שהרי פלא לומר כן, ומלבד זה תקשי מהא דשאול שנענש להסירו ממלוכה ולמה לא סגי ליה בדיניה דמוותר על דברי נביא על דברי נבואת שמואל, עוד דייק מהא דאמרו בגמ' שם המוותר על דברי נביא כגון חבריה דמיכה בן ימלא דכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר וכו' הכני נא וימאן וכו' ויאמר לו יען אשר לא שמעת וכו' ולמה צריכה הגמ' למשל כגון וכו' הא מי שעובר על דברי נביא ישנו בעונש וא"צ דמיון לזה עי"ש, ואשר על כן כתב דלולא דברי רבנו הוי אמר בפירוש המוותר על דברי נביא הוא כפירש"י ז"ל דרצונו לומר המפקירים שלא חששו לדברי הנביא וע"ז יש חיוב מיתה בידי שמים משום שאינו מאמין בנבואה, אבל אם עובר רק על מצות הנביא עובר רק בעשה ואינו חייב מיתה בידי שמים וכתב שהדבר נ"ל ברור כן. ודבריו ז"ל נפלאו ממני, דהרי פשוט אם אמר הנביא דבר בשם ה', וצוה שיעשו כן, הנה העובר חייב מיתה בידי שמים, אבל אם יאמר הנביא שהקב"ה צוה לעשות כן, ומי שלא יעשה כן נענש באיזה עונש שהוא, הרי ברור דהעובר על דברי הנביא נענש רק במה שאמר שיענש אם לא יקיים אבל אין כאן חיוב מיתה בידי שמים להעובר על דברי נביא, שהרי גם זה בכלל הנבואה, שאם יעבור יענש בעונש האמור ע"י השם, ולפי"ז מאי קשיא ליה דיתחייב מיתה בידי שמים על כל עשה, והרי משה רבנו צוה קיום העשה וצוה גם העונש על עבירת העשה שאין בה מיתה בידי שמים ואיך אפשר לומר אח"כ שיתחייב על זה מיתה בידי שמים כדין המוותר על דברי נביא והרי כך נצטוה מפי הגבורה וכך היתה הנבואה שאין על עבירתה חיוב מיתה בידי שמים ופשוט, והקושיא משאול בודאי לק"מ דהרי פשוט דאינו חייב מיתה בידי שמים אלא א"כ עבר על דברי נביא במזיד כדין כל התורה כולה אבל אם היה מוטעה בדין בודאי שאינו חייב מיתה, והרי שאול טעה בדין זה, שהרי למד ודרש ק"ו מדין עגלה ערופה וכדרשתם ז"ל מקרא וירב בנחל עי' יומא כ"ב ב', והראיה שאמר לשמואל הקימותי את דבר ה' הרי שטעה בזה, ובודאי שלא היה שם שום חיוב מיתה בידי שמים אלא שמ"מ נענש והוסר ממלוכה על שמעו בקול העם וכמבואר בכתובים כי יראתי את העם ואשמע בקולם וע"ז נענש, ודברי רבנו ברורים (ובאמת עי' ברש"י ז"ל על התורה שהעתיק ג"כ העובר על דברי נביא ולא כמו שרוצה הרב הנ"ל לדייק מלשון רש"י בגמ' דבעי דוקא שיפקיר ויבעט בדברי הנביא). בר מן דין נראה לי לומר דאינו חייב העובר על דברי נביא אלא א"כ שמע מפי הנביא, אבל אם לא שמע הדברים מפי הנביא אף שהוא ג"כ בכלל הנבואה פטור ממיתה, וראיה לזה מהא דבעינן שם בגמ' לימוד מיוחד לנביא העובר על דברי עצמו מקרא דלא ישמע קרי ביה וכו' וקשה דתיפוק ליה שהרי הוא שמע מפי הגבורה ויודע הצווי והרי הוא ג"כ בכלל הנבואה דאי לאו הכי אינו עובר על דברי עצמו, וא"כ הרי הוא מוותר על דברי נביא, ובעל כרחך כיון דהוא לא שמע הדברים מפי נביא אף שהוא יודע הנבואה מ"מ לא היה חייב מיתה בידי שמים משום זה אי לאו קרא דלא ישמע דמרבינן מיתה לעובר על דברי עצמו, ונראה עוד דהדבר מפורש בספר בקרא דודבר אליהם את כל אשר אצונו ודרשו ע"ז ודבר עליהם שלא להושיב מתורגמן ונראה דאין זה צווי רק לנביא שלא להושיב מתורגמן אבל הוא דין בדיני נבואה ותנאי בדין והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי דדוקא במדבר ע"י עצמו אבל לא ע"י מתורגמן, והוא מטעם זה דבעינן דוקא שישמע מפי הנביא עצמו. ולפי"ז אין מקום לקושית המנחת חינוך דלחייב על כל עשה ולא תעשה מיתה בידי שמים משום עובר על דברי נביא, דהרי אנחנו לא שמענו הדברים מפי משה עצמו ואין כאן חיוב מיתה בידי שמים אם לא לדורו של משה ששמעו מפיו ולפי"ז מיושב מאי דהקשה המנחת חינוך דלמה אמרו בגמ' המוותר על דברי נביא כגון חבריה דמיכה וכו' ולמה בעינן דוגמאות לעובר על דברי נביא ולפי"ז ניחא דהדוגמא היא דבעינן שישמע דוקא מפי הנביא דוגמא דחבריה דמיכה ויש להאריך עוד בזה אבל אכ"מ.
9.3.1
וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו. עי' כ"מ דפשטיה דקרא למוותר על דברי הנביא שאינו שומע לדבריו וכן משמע מיניה נביא עצמו שהעם אינו שומע, ונראה מזה דנביא העובר על דברי עצמו הוא היינו הך עם מוותר על דברי נביא וכן ראיתי להרב התורה והמצוה שכתב כן בביאור הספרי, ועי' בהגהת המהרש"ל והב"ח בסוגיא שם דגרסי קרי ביה לא ישמע לא ישמיע לא ישמע, וכן מצאתי בספר המצוות החדש מכת"י מינכן שהביא שם הגאון ר' חיים העליר שבכ"י הערבי ואבן איוב הנוסחא הכי להדיא וא"כ נביא העובר על דברי עצמו הוא לימוד מיוחד מלא ישמע ועי' בהגהות הגר"א ז"ל שהביא גי' הגאונים ז"ל וכנראה ילפי עובר על דברי עצמו מקרא דאשר ידבר בשמי עי"ש היטב.
9.3.2
וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה. (בכת"י אברבנאל וכן למדו חכמים הראשונים וכו') בכל אם יאמר לך הנביא וכו'. עי' כ"מ ובאמת הוא מבואר בספרי שופטים כדברי רבנו במלואם ובעינן לזה שיודע שהוא נביא כמבואר לעיל בפ"ז.
9.3.3
ואילו שאלו את אליהו וכו' אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה'. עי' תוס' סנהדרין פ"ט ב' וביבמות דף צ' ב' ובתוס' ישנים שם שעמדו שם להקשות דאיך פריך שם ולגמר מיניה והרי הכא הוי ע"פ הדבור וכתבו התוס' בסנהדרין וכן בתוס' ישנים שם, דמדקדק התם מלישנא דבריתא דקתני הכל לפי שעה דמשמע הכל מפני צורך השעה, ואי על פי הדבור למה לי צורך השעה, בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא או שמקרא היה דורש גוי וקהל גוים עי"ש, ובדברי רבנו מבואר ההיפך, והכל לפי שעה אינו ר"ל לצורך שעה, אלא דר"ל דאפילו למגדר מילתא אם יאמר הנביא שמה שהוא עושה אינו רק משום מגדר מלתא והדין אינו כן אבל שהדין באמת הוא כן, הרי זה נביא השקר וס"ל לרבנו דהכא על פי דבור נעשה וכן מבואר בירושלמי מגילה פ"א הי"א ותענית פ"ב ה"ח ובמדרש רבה ויקרא פכ"ב א"ר שמלאי הקב"ה אמר לו שנאמר ובדברך עשיתי בדבורך עשיתי, והא דמקשו דאיך פריך הגמ' וליגמר מיניה והרי הכא הוי על פי הדבור אינו מובן, דהכא איכא מצוות עשה דאליו תשמעון וגם בבי"ד איכא מצוות עשה על פי התורה אשר יורוך בכל השלשה דברים עי"ש בר"מ פ"א דממרים ה"ב, וכיון שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה למה לא יוכלו גם לעקור בקום ועשה וכמו באליהו ומשני מגדר מלתא שאני, ולמגדר מלתא אין ה"נ דרשאי לעבור אפילו בקום ועשה לפי שעה וכמו שכתב רבנו בפ"ב דממרים ה"ד. אבל כל זה ע"י בי"ד דוקא אבל לא ע"י יחיד ואפילו הוא נביא כאליהו אם לא שהוא בא בנבואה ולפי"ז יובן מאד מאי דחזר רבנו וכתב ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם ולכאורה הדברים מיותרים לגמרי שהרי כבר כתב רבנו לעיל וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה לפי שעה מצוה לשמוע לו (וכבר עמד ע"ז הרב מעשה רוקח הספרדי ומ"ש הוא ז"ל דלהכי כתבו רבנו שנית דלא נטעי לומר דדוקא נביא כאליהו בעינן הוא תמוה דנביא מוחזק או עשה אות מה לי אליהו מה לי שאר נביא). ולפי דברינו יהיה כוונת רבנו לבאר דדוקא כשהנביא אומר כן בשם ה' כמו שאמר אליהו אבל אני אקריב היום בחוץ כדבר ה', משא"כ אם לא אמר כן בתורת נביא אלא בא לעשות סיג מעצמו לדבר תורה אף שהוא נביא מוחזק לא מהני ובעינן דוקא בי"ד לכך וכמ"ש בהל' ממרים וזהו נגד דעת התוס' לגמרי, וצריך תלמוד בכל הענין הרחב הזה, כי ראה זה מצאתי ברמב"ם דפוס קונשטנדינא רס"ט הנוסח בדברי רבנו אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר זה כדי להכחיש נביאי הבעל ואם אין זה טעות הדפוס אז יקבל הענין פנים אחרים, והדברים מבוארים כפי שכתבתי לעיל. וראיתי להעיר בזה כי אפשר כיוון רבנו במאי דאמר ועל הדרך הזה אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם למה שנעשה לפי שעה ע"פ נביאים אחרים זולת אליהו שלא הזכירם רבנו, והרי גם בימי עזרא שהקריבו מזידין ואמרו ע"ז בגמ' בתמורה ט"ו אמר ר' יוחנן הוראת שעה היתה ה"נ מסתברא וכו' אלא כבשים כנגד מי עי"ש וכן מה שהזכיר עזרא שם המפורש בגבולין ואמרו ביומא ס"ט ב' דמה שגדלו בשם המפורש הוראת שעה היתה ומנוח שהעלה את גדי העזים ואת המנחה על הצור הא אמרינן ג"כ בזבחים ק"ח דהוראת שעה הוי להקריב בלי מזבח וגם למ"ד דבמות בימי שילה אסורין הא אמרו שם בזבחים קי"ט ב' אלא למ"ד זו וזו שילה ובמות הוי אסירן מאי ויקח מנוח הוראת שעה היתה, להתיר שחוטי חוץ וכן בקרבן גדעון אמרו בתמורה שלהי כ"ח דאמר ר' אבא בר כהנא שמונה דברים התירו באותה לילה, חוץ ולילה וזרות וכלי שרת וכלי אשירה ועצי אשרה ומוקצה ונעבד (ועי' מדרש רבה אחרי ובירושלמי פ"ק דמגילה הי"ב הגי' ז' עבירות הותרו עי"ש) וכן אמרו בירושלמי דמגילה שם ובמדרש רבה שם דטלה חלב שהקריב שמואל ג' עבירות נעשו בה היא ועורה, ומחוסר זמן, ולוי היה ולמ"ד במות בימי שילה אסורין שחוטי חוץ היו ועי' במדרש רבנו פי"ד זה שמואל בן אלקנה שהיה אפרתי והקריב באיסור במה ועי"ש ברד"ל ורש"ש מה שתמהו בזה, וכן מה שהקריב יהושע בגלגל בבמה, במדרש רבה שם, וכן דוד שהקריב בבמה שחוטי חוץ עי' במדרש רבה במדבר שם, וזה כוונת רבנו באמרו ועל הדרך הזה אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה, ור"ל גם במקום שאינו למגדר מלתא אבל כיון שהוא לפי שעה אנו מחויבים לשמוע בקולם.
9.4.1
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה. עי' כ"מ שהביא ע"ז אמרם אילו אמר לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתנא ליה (חולין קכ"ד) ומאמר זה הביאו רבנו בפירוש המשנה שם על נביא שאמר דבר בדין מדיני התורה אבל לא על עקירת דבר שלמדנו מפי השמועה, ואפשר כיוון גם מרן הכ"מ לזה, אבל מקור דברי רבנו בעוקר דבר שלמדנו מפי השמועה כבר בארנו לעיל דהרי בהוריות ד' אמרו במפרש דבר שלא כמו שלמדנו מפי השמועה הוי עוקר מקצת ומקיים מקצת והרי כבר בררנו דעת רבנו דעוקר מקצת וקיים מקצת חייב משום נביא השקר ואפילו בלפי שעה הוי ג"כ נביא השקר אלא שאין ממיתין אותו משום דאין כאן התראה, ולפי"ז הרי ברור שבעוקר דבר מדברים שלמדנו ע"פ השמועה הוי נביא השקר וכמבואר לעיל ועי' היטב בדברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה שהבאנו והנה בדפוס אמסטרדם הנוסח כאן וכן אם עקר דבר מדבריהם, שלמדנו מפי השמועה והיינו הך, אולם בכת"י אברבנאל הנוסח וכן אם עקר דבר מדבריהם, ויש להתבונן בזה ועי' בדברי רבנו בפ"א מהל' ממרים ואכ"מ להאריך בזה ויבואר אי"ה במקומו הראוי.
9.4.2
או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק אע"פ שעשה אות שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא. עי' כ"מ שכתב שנראה מדברי רבנו שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור יחנק ומדבריו בראש הפרק נראה דדוקא כשבא להוסיף או לגרוע או לשנות עי"ש מה שנדחק, עוד הקשה הכ"מ ז"ל אבל קשה לי דאמרו ביבמות בפ"ק דיצתה בת קול לומר הלכה כבית הלל וקי"ל הכי בכל דוכתי והתוס' שם ובפ' הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבנו וצ"ע ע"כ. ור"ל שהתוס' כתבו לישב הא דאמרו בכל מקום אין משגיחין בבת קול וכאן אפסק הלכתא כהבת קול ותי' דאפשר דבתנור עכנאי היה הבת קול לכבודו של ר' אליעזר וכן בתירוצם השני כתבו דלהכי קי"ל כב"ה משום דהבת קול לא היה נגד הדין דבאמת ב"ה הוו להו רובא, ושני התירוצים לא יתכנו לדעת רבנו דס"ל דאפילו כיון להלכה הרי זה נביא השקר משום דלא בשמים היא, ובודאי יקשה עוד יותר לדעת רבנו דאיך אפשר לומר דהוא נביא שקר והרי אנו מוצאים שהכריעו בדינים מן השמים והרי יצתה בת קול והכריעה ובג' מקומות הופיעה רוח הקודש וכדומה ולו יהא שאין אנו משגיחין בזה אבל איך נידון אותו לנביא השקר. והנה ראיתי להרב מרכבת המשנה ח"ב כתב וז"ל והלכה כדברי פלוני פי' ואנו יודעים ע"פ בי"ד הגדול שנקבע הלכה כדברי פלוני ודלא ככ"מ שנדחק בזה עכ"ל, ולא ירדתי לסוף דעתו, דאם כוונתו לחלק דדוקא היכא שיש כבר הכרעה מבי"ד הגדול שהדין כך הוא ושהלכה כדברי פלוני, ואז אם אומר הנביא שהדין כן אף שכיון להלכה הוי נביא השקר, שהרי כבר יש הכרעת ההלכה ע"פ בי"ד הגדול, משא"כ כשאין עדיין הכרעת בי"ד אין עליו דין נביא השקר ושפיר יכול להכריע מלבד שתמוה לומר כן עוד מדברי רבנו שנביא להלן בפי' המשנה נראה שאינו כן, ועל כרחך צ"ל דכונתו שדוקא באומר שהדין כך או שהלכה כדברי פלוני וע"פ בי"ד הגדול נקבע להיפך, ולפי"ז הרי דוקא באינו מכוון כהלכה נקרא נביא שקר, ולפי"ז היינו הך מה שכתב רבנו כבר שעקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה. ומלבד כל זה הרי רבנו בפי' המשנה בהקדמתו כתב להדיא וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך וכי סברת פלוני היא אמת יהרג וכו' שלא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים אנשי הסברות והדעות הרי להדיא דאף שכיון להלכה וגם בדבר שלא נקבע עדיין ע"פ בי"ד הגדול הדין כך שהוא נביא שקר, וראיתי לחכם אחד שרוצה לומר דתלוי הדבר בפלוגתא דסוף עדיות דאיכא תנאי דס"ל דאליהו בא להשוות המחלוקת וכן לטמא ולטהר הרי דיכריע בדיני התורה, ובאמת מצינו לרז"ל במקומות אין מספר שאליהו יברר ספיקות, ולדעת החכמים שם אינו בא להורות בשום דינים אלא לעשות שלום בעולם ורבנו לטעמיה דס"ל הכי בסוף הל' מלכים כחכמים, ואין זה אלא חדוד והרי אליהו הוא ג"כ מחכמי המסורה ויכול להכריע ע"פ הקבלה שבידו, והא דמביא רבנו ראיה בהקדמתו שם מהא דאמרו אילו אמר לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתנא ליה וכן מהא דאמרו אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו אף שהם מחכמי המסורה, ר"ל היכא שבאו לשנות הקבלה בתורת נביאים אבל בודאי יכולים להכריע בדין ע"פ קבלתם וכמו שיבואר להלן וכי משום דנביאי נינהו גרעי. והנה יצא עתה לאור ס' אור שמח וראיתי שרוצה לחלק בין היכא שבאה ההכרעה על האדם, וכמו בבת קול דבית הלל שבאה ההכרעה לא על עצם הדין אלא שהלכה כב"ה בכלל, או אם באה ההכרעה בהלכה פרטית לאמור ההלכה כפלוני שע"ז אמרו לא בשמים היא ואם אמר כן נביא הרי זה נביא שקר, אבל לקבוע הלכה בדרך כלל שאלו ואלו כדאים לסמוך עליהם ולפסוק כמותם אין זה בגדר לא בשמים היא והוא דבר חדש וצריך ראיות. והנה בודאי מצינו דהכריעו להלכה ע"פ דברי הנביאים עי' זבחים ס"ב דשלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד שהעיד על המזבח ואחד על מקום המזבח ואחד שהעיד שמקריבין אע"פ שאין בית והעתיק כן גם רבנו בפ"ב מהל' בית הבחירה ה"ד, והנה אם אפשר לומר על מקום המזבח שהוא רק בירור דבר ולא דין אבל שמקריבין אע"פ שאין בית הרי זה דין מדיני התורה וסמכו על הנביא ולר' אליעזר בן יעקב שם הרי העיד להם נביא גם על התורה שתכתב אשורית, ולכאורה נהי דאין זה חידוש שנאמר על זה אין נביא רשאי לחדש וכמ"ש בסנהדרין כ"ב את משנה התורה כתב שעשוי להשתנות אבל מ"מ הרי עשו ע"פ נביא בדין מדיני התורה, וכן מצינו שהעיד ר' דוסא בן הרכינס ביבמות ט"ז שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר ג' דברים צרת הבת אסורה עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומקבלין גרים מן הקרדויין ומן התרמודין וכן בנזיר נ"ג שבי"ד שלאחריהם אמרי מפי חגי זכריה ומלאכי דחצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל, רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים, אבל לא לנזיר ועושה פסח וכן אפסק להלכה, וכן א"ר יוסי מפי חגי זכריה ומלאכי בראשית הגז ארבע, בחולין קל"ז וכן אמרו ר' מאיר ור' אלעזר ור' שמעון במעשר בהמה מפי חגי זכריה ומלאכי, והוא דבר פשוט שהרי מלבד שהיו נביאים הרי היו חכמי המסורה ועל ידיהם נתקבלה ונמסרה התורה מדור לדור ובודאי שהכרעתם ע"פ הקבלה היא העיקר וכל מה שמנינו בזה ע"פ קבלת הנביאים אמרו כן ועיקר האיסור הוא אם הנביא אומר כן מצד הנבואה שכך נאמר לו מן השמים והרי זה סותר למה שנמסר לנו לא בשמים היא וא"כ ממילא נביא שקר, שהוא סותר זה שכתוב בתורה ועי' בתוס' בכורות נ"ח ד"ה מפי חגי שהביאו בשם רש"י וכיון דנבואה היא, כהלכתא בלא טעמא היא וליכא למיקם עלה, אולם ברש"י שלפנינו אינה. ומה שיש לעמוד קצת הוא מה דאמרו בכמה דוכתי כמו במועד קטן ה' רמז לציון קברות מן התורה מנין ת"ל וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון א"ל רבינא לרב אשי הא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמר וכו' וכן בפרועי ראש דחייבין מיתה ילפינן מקרא דיחזקאל וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וכתיב בתריה ויין לא ישתו עי' תענית י"ז וסנהדרין כ"ב ופ"ג וכן בערל דאמרו ע"ז בכמה דוכתי דדבר זה מתורת משה לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי, וכן הא דבגדי כהונה הוא של פשתים מיחזקאל ילפינן עי' יומא ע"א וזבחים י"ח וכן הדין דלא יחגרו במקום שמזיעין לא למטה ממתניהן ולא למעלה מאציליהן אלא כנגד אצילי ידיהן הוא מקרא דיחזקאל לא יחגרו ביזע ועי' במנחות מ"ה כהנים אצטריך ליה סד"א הואיל ואשתרי מליקה גביהו אשתרי נמי נבילה והרי כל אלו דיני התורה ע"פ נבואה נאמרו ע"י יחזקאל ואף שאמרו שם בכל אלה גמרא גמירי להו ואתא יחזקאל ואסמכוה אקרא, אבל לפי דברי רבנו דאפילו כיון את ההלכה מ"מ דין נביא השקר עליו דדיני התורה לא בשמים המה הרי כל זה צריך תלמוד. אשר מכל זה נראה ברור, דודאי אין כלל זה דלא בשמים היא שאין שום הכרעת דין משמים שהרי בודאי יש שיכריעו וכמו שמצאנו במקומות אין מספר דיצתה בת קול ואמרה כך כך וכן אמרו במכות בשלשה מקומות הופיעה רוח הקודש, אבל הכוונה היא שאין כח בהכרעת שמים להכריע את הדין ואין אנו מחויבים לשמוע להכרעה זו, ובודאי אם יאמר נביא שנתגלה לו מן השמים שהדין כך וכך אין זה נביא השקר אלא שאין אנו מחויבים לשמוע בקולו כלל והרי הוא כאחד משאר החכמים, והדברים מבוארים להדיא אצל רבנו בפתיחתו לפירוש המשנה וז"ל וזה העיקר מפתח לכל הענין ההוא ובזה לבדו הנביא יבדל משאר בני האדם במצוות, אבל בעיון וסברא המצוות הוא כשאר החכמים והם כמוהו שאין להם נבואה, שהנביא שיסבר סברא ויסבר כמו כן מי שאינו נביא סברא, ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת לא תשמע אליו רק אלף נביאים כולם כאליהו ואלישע יהיו סוברים סברא אחת ואלף חכמים וחכם, סוברים היפך הסברא ההיא אחרי רבים להטות וכו' הרי שכתב רבנו רק שאין הנביא מכריע בזה שאומר שהקב"ה אמר אליו אמת אבל לא אמר כלל עליו שהוא נביא שקר, וכן אין שואלין לנביא דינים שישים עליהם בתורת נבואה וכמו שכתב רבנו בפי' המשנה שם שלא נאמר בתורה ובאת אל הנביא כי אם אל השופט וכן אין נשאלין באורים ותומים בדין מדיני התורה וכמו שאמרו בדוד וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי מאי קא מיבעי ליה אילימא אי שרי אי אסור (בשבת) הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים עי' עירובין מ"ה. אמנם כשבא הנביא ומצוה כן בשם ה' בדין מדיני התורה הרי זה נביא השקר, שהרי דבר זה א"א, שהרי נבואת הנביא כשהוא בא בצווי אל בני ישראל מכרחת ע"פ המצוה דאליו תשמעון והאיש אשר לא ישמע וכו' והרי כיון דלא בשמים היא הכרעת התורה וא"א להכריח בהכרעתם, א"כ אי אפשר שישולח נביא על זה וזהו מה שכתב רבנו או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני, ואפילו מכוין להלכה אין בכך כלום שא"א שיצווה ע"ז הנביא וזוהי הכחשה בתורה שנאמר בה לא בשמים היא, אבל בנבואת יחזקאל שבא וניבא עתידות את אשר יהיה באחרית הימים בבנין המקדש ומבאר כמה דינים בודאי דהוי נבואה ואנו רשאים ללמוד מנבואה זו כל הדינים שאפשר ללמוד מהם בביאור דיני התורה, ובודאי שהיה רשאי לכלול כל הני דינים שהיה לו בקבלה בסדר הנבואה שנאמרה לו לעתיד, ואין זה נוגע כלל לדין הנביא הבא לצוות בשם ה' בדין מדיני התורה והדברים מבוררים בעזהי"ת בזה בכל הפרטים.
9.4.3
אבל לפי שעה שומעין לו בכל. עי' בפ"ב מהל' ממרים ה"ד ומשמע מדברי רבנו כאן דלפי שעה יכול לומר גם הלכה כדברי פלוני משום דלא גרע מעוקר מצוה לפי שעה, וקשה הציור בזה, וצריך תלמוד.
9.5.1
אבל בעכו"ם אין שומעין לו ואפילו לפי שעה וכו' ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכו' ויחנק. ועי' לח"מ בה"א שתמה והרי בעוקר מקצת וקיים מקצת בעכו"ם גם רב חסדא מודה דלרבנן בסקילה, ורבנו דס"ל כרבנן דנביא שהדיח בסקילה בפ"ה דעכו"ם איך כתב הכא בעוקר מקצת דעכו"ם דבחנק, ועדיפא הו"ל להקשות שהרי כתב כאן רבנו ואפילו לפי שעה וא"כ הרי ס"ל לרבנו דאפילו בעוקר כולו הוא בחנק, אמנם הרי כבר ביארנו לעיל דהתם בנביא המדיח, וכאן בנביא המתנבא בשקר ואיננו מדיח, וכבר עמד ע"ז גם הלח"מ בעצמו לקמן בהל' עכו"ם והוא פשוט וברור.
10.1.1
כל נביא וכו' אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבנו וכו'. עי' הקדמת רבנו לפירוש המשנה מ"ש בזה, ומה שכתב רבנו ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר. עי' בירושלמי פי"א דסנהדרין בעובדא דירמיה וחנניה בן עזור שמת בערב ראש השנה וצוה את בניו להסתיר הדבר ולהוציאו אחר רה"ש בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר הרי שנביא מוחזק כירמיה אם נפל דבר קטן מדבריו הוא ראיה שהוא שקר.
10.2.1
ובודקין אותו פעמים הרבה וכו'. עי"ש בדברי רבנו שכתב וכשיצדק לנו בהבטחה אחת או בשתים אין לנו להאמין בו ולומר שנבואתו אמת אבל יהיה ענינו תלוי עד ירבו מופתיו האמיתים, וצ"ב לדעת השיעור לזה.
10.3.1
מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך מאשר ולא כל אשר. מקור הדברים במדרש רבה בראשית פרשה פ"ד רואה היתה באסטרלוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה הדא דכתיב מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך ר' אייבו אמר מאשר ולא כל אשר, ועי' סוטה י"ב ב' והיה כי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים צופין ואינם יודעין מה צופין וכו' ראו שמושיען של ישראל וכו' הוה שראו אצטגניני פרעה וטעו.
10.3.2
וכן הוא אומר הנביא אשר אתו חלום וכו' מה לתבן את הבר נאם ה' כלומר שדברי הקוסמין והחלומות כתבן שנתערב בו מעט בר וכו'. מקור הדברים הביא רבנו בעצמו בפתיחתו שם מה לתבן את הבר נאם ה' ופרשו החכמים ענין הדבר בזה שהנבואה היא ברורה ואין בה תערובת מן הכזב כמו הבר המבורר מן התבן והחלומות וכיוצא בהן מן הידעונים רובן כזב כתבן שיש בו גרגירי חטה ואמרו ברכות נ"ה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך א"א לחלום בלא דברים בטלים עכ"ל.
10.3.3
ובדבר הזה הכתוב הבטיח ואמר שאותן הדברים שמודיעין המעוננים הקוסמין לאומות ומכזבין, הנביא יודיע לכם דברי אמת ואין אתם צריכים למעונן וקוסם וכו'. מקורו בספרי שופטים אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו שמא תאמר להם יש במה לשאול ולי אין לי ת"ל ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך ובספרי שלנו מסיים לך נתנה ואתה מניח דברי תורה ומתעסק בבטולה, אבל בספרי שהו"ל במדרש תנאים איתא ושמא תאמר להן יש במה להשאל ולי אין לי ת"ל ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך נביא מקרבך, ועי"ש פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן אם בשבח ישראל הכתוב מדבר עי"ש.
10.4.1
דברי הפורענות שהנביא אומר וכו' אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו. עי' יומא ע"ג ב' ואע"פ שגזירת נביא חוזרת ועי' פרש"י כגון של יונה בן אמיתי ועי' ירושלמי תענית פ"ב וכן הוא במדרש רבה בראשית פנ"ג בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם לא איש אל ויכזב ובשעה שהוא גוזר להביא רעה ההוא אמר ולא יעשה וכו' וכן הוא בתנחומא וירא.
10.4.2
שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה. עי' פרקי דר"א פ"י פעם שניה שלחו לירושלים להחריבה כיון שעשו תשובה הקב"ה עשה כרוב חסדיו ונחם על הרעה ולא חרבה והיו ישראל קוראין אותו נביא שקר, ועי' בהגהות הרד"ל שר"ל עמי הארץ שבישראל, ואפשר שהוא ע"פ מה שכתב רבנו לעיל ה"ב דבודקין את הנביא פעמים הרבה אם נמצאו דבריו נאמנים כולם הרי זה נביא אמת וביונה רק פעם ראשון שלחו להשיב את גבול ישראל ועמדו דבריו כמבואר בפרקי דר"א שם, ובשניה שלא נאמנו הדברים לא החזיקו אותו לנביא אמת, אבל הרי ידענו דנביא אמת היה אלא הקב"ה נחם על הרעה וכמו שטען יונה לפני המקום ברוך הוא.
10.4.3
שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר. ברכות ז' א' וא"ר יוחנן משום ר' יוסי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו ועי' לרבנו בפתיחתו מה שהקשה מהא דוירא יעקב ואמרו שירא שמא יגרום החטא עי"ש מה שמחלק בין מה שבין הקב"ה לנביא עצמו בין מה שמבטיח לאחרים ולא ראה דבריו הלח"מ ז"ל.
10.4.4
ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו וזה מפורש במסכת שבת. כל המאמר הזה ליתא בכת"י אברבנאל וכן הראני בן גיסי הגאון שיחי' שבכת"י ברלין ליתא (ולהשערתו היא השגת משיג אחד על רבנו וכן צ"ל והלא מצינו שחזר בדבר טובה וכו') ולרגיל בדברי רבנו נראה ברור שאין זה לשונו ועי' בפתיחת רבנו שהאריך בפרט זה ולא הזכיר מזה כלל, ובמעשה רוקח הספרדי הובא כל המאמר וחסר שם רק וזה מפורש במסכת שבת וזה ברור שאינו מלשון רבנו וכן ליתא ברמב"ם דפוס קונשטנדינא רס"ט.
10.4.5
הא למדת שבדברי הטובה לבד יבחן הנביא הוא שירמיה אמר בתשובתו לחנניה בן עזור וכו'. הוא בירושלמי פי"א דסנהדרין ה"ה א"ל אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם ואתה מתנבא לטובה את הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך.
10.5.1
נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה שהרי משה רבנו העיד ליהושע והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות. בזה מבוארים דברי הספרי ברכה בקרא ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל וז"ל הספרי מפני מה כי סמך משה את ידיו עליו, אין לך משמע גדול מזה ויעשו כאשר צוה ה' את משה ועדיין לא נתן מוראו עליהם שנא' ביום הזה גדל ה' את יהושע באותה שעה נתן מוראו עליהם ואינו מובן. ולפי דברי רבנו מבואר יפה, שמפני שסמך משה את ידיו עליו להכי וישמעו אליו בני ישראל ר"ל שהאמינו אותו לנביא אף שלא ראו ממנו שום אות אבל אין לך משמע גדול מזה שהרי רק צוה ה' את משה והעיד עליו בנבואה ומוראו ניתן לו אח"כ כשראו גם את האותות בעברם את הירדן. והנה הא דאמרו בירושלמי פי"א דסנהדרין ה"ו שני נביאים שנתנבאו בכרך אחד דפליגי שם ר' יצחק ורבי אושעיא אי צריך ליתן אות ופרשו המפרשים דאיירי שאחד מעיד על חבירו ובזה פליגי ועי' יפה מראה וקרבן העדה שם צ"ל דהתם בשאין שניהם מוחזקים לנביאים, משא"כ היכא דאחד מוחזק א"צ השני לאות.
10.5.2
נביא שנודעה נבואתו והאמינו בדבריו וכו' אסור לחשב אחריו וכו' ואסור לנסותו וכו'. ולכאורה תמוה מהא דחזקיה שאמר לישעיה מה אות והרי ישעיה היה נביא מוחזק, אולם עי' בירושלמי שהבאנו לעיל מתיב מאן דאמר צריך למ"ד אינו צריך והא כתיב ויאמר חזקיה אל ישעיה מה אות, א"ל שנייא היא תמן דו עסק בתחיית המתים יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, ור"ל שהרי כבר אמר לו כי מת אתה ולהכי בקש ממנו אות אף שלא היה צריך אות ולפי"ז אין עוד קושיא גם על רבנו, ונסיון דגדעון על כרחך צ"ל כמו שכתב הפר"ח ז"ל דלא היה נסיון אלא שעשהו לראות ולהוכח אם כדאי הוא לכך שיעשה על ידו נס ותשועה לישראל.

Friedberg Edition. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://fjms.genizah.org Licence: Public Domain. Source.