Avodat HaMelekh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah
- 1.1.1
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. פתח רבנו בשם הוי"ה ברוך הוא עיין מפרש. והרב סדר משנה תמה למה פתח כן רבנו רק בספרו זה, ולא ביתר ספריו. והאריך לבאר דבר זה. ונעלם כרגע מעיני הרב ז"ל כי רק הספר הזה נכתב בידי רבנו בלשון הקדש, וזולתו בערבית. ואין מקום לדבר בזה. וביאור הדברים של יסוד היסודות ועמוד החכמות עי' בהלכה ד' דר"ל יסוד היסודות בדרך האמונה, ועמוד החכמות בדרך המופת, וכמו שהאריך רבנו במורה בכמה דוכתי ועי' בהקדמת ספר האמונות והדעות לרבנו סעדיה גאון ז"ל.
- 1.1.2
לידע שיש שם מצוי. וכן לקמן בה"ו דייק לכתוב וידיעת דבר זה מצות עשה. וגם במנין המצות שבראש הספר כתב לידע שיש שם אלוה. ועי' להרב מעשה רוקח הספרדי דעתו דלכן דייק רבנו לכתוב לידע ולא כתב להאמין לפי שעיקר המצוה הוא ע"י הידיעה האמיתית כדרך שעשה אברהם אבינו ע"ה ועל דרך דע את אלהי אביך. אמנם בספר המצוות מצוות עשה א' כתב רבנו צונו להאמין באלהות. והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות, אולם כבר העיר הגאון ר' חיים העליר בספר המצות החדש שהוציא לאור ע"פ כתב יד מינכן, כי בגוף הערבי כתובה מלת אעתקא"ד שבאמת יש לה גם מובן דעת, ושפיר אפשר לתרגם שצונו בידיעת האלהות וכן והוא שנדע שיש עלה וסבה וכו' ולפי"ז יתאימו דברי רבנו בספר המצוות לדבריו כאן. וכמו שכתב גם במנין המצות שבראש ספר זה. והנה הרב ר' חסדאי בספרו אור ה' כתב בהצעתו, ואולם היות שרש התחלות התורה האלקית היא האמונה במציאות האל יתברך הוא מבואר בעצמו להיות התורה מסודרת ומצוה ממסדר ומצוה. ואין ענין להיותה אלקית זולת היות המסדר והמצוה האל יתברך. ולזה טעה טעות מפורסם מי שמנה במצות עשה להאמין מציאות האל יתברך. עכ"ל. ודבריו מכוונים כלפי דעת רבנו ומנינו, ועי' מ"ש לקמן בה"ו. ולפי דברינו אין מקום לתמיהתו. שבודאי יודה רבנו שהאמונה התמימה במציאות האל יתברך הוא עיקר. ולא יצויר מצוה בלי מצוה ידוע. אבל יש גם מצות עשה לדעת את ה'. והרי למצוה זו כבר יש מצוה מיסוד האמונה הפשוטה. ודברי רבנו ברורים ועי' מ"ש לקמן.
- 1.1.3
שם מצוי ראשון. אם הפירוש הוא כמו שרצו המפרשים לומר שם מצוי בצרי תחת השין, הנה כוונת רבנו כאן למ"ש במורה ח"א פ"א ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ר"ל שכמו שהוא אחד, כן יקרא אז בשם אחד לבד, והוא המורה על העצם לבד, ולא שהוא נגזר. ובפרקי דר' אליעזר אמר עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד. הסתכל איך גלה שאלו השמות הנגזרים כלם נתחדשו אחר חדוש העולם וכו' ואין אצלם שם בלתי נגזר אלא זה, והוא יו"ד ה"א וי"ו ה"א אשר הוא שם המפורש הגמור עיי"ש היטב בדברי רבנו ז"ל ועי' למרן הגר"א בפירושו לס' יצירה פ"א ה"א אופן ג' היה לו נוסח אחר ופי' אחר בזה לפי דרכו בקודש. ואולי העתיק לשון הזוהר חדש בראשית ו' ע"א בשם ר' אבא אמר ר' יוחנן ושם הנוסח קודם שנברא העולם היה ה' אחד ושמו אחד. וכלשון רבנו בפרקי דר"א העתיק גם הרשב"ץ במגן אבות ועי' להגאון רד"ל בשם הגר"א עיי"ש היטב ועי' נפש החיים שער ב' סוף פ"ב בהג"ה שם. ואולם עיין בפתיחת הרב אבן תבון למורה כתב, כשירצו החכמים לומר שיש בעולם או בנמצא דבר אחד, ואמרו שיש שם דבר אחד רומזים במלת שם אל המציאות ואין זה בנמצא בלשון עברי ע"כ. ובאמת מצינו לרבנו שהוא משתמש פעמים רבות במלת שם.(בקשר עם יש או אין) במובן המלה הערבית ת"ם לציין מציאות או אי מציאות עי' לקמן ה"ד ובהל' עבודה זרה פ"א ה"א ובהל' תשובה פ"ג ה"ז ובהל' חמץ פ"ח ה"ח ובהל' מגילה פ"ב הי"ז ובפי"ד מהל' איסורי ביאה ה"ג ושאין שם צדיק גמור וכו' (ובדפוסים החדשים הכניסו כאן תיבת שום במקום שם ללא צורך) ועי' איסורי מזבח פ"ב ה"ח ועוד במקומות הרבה.
- 1.3.1
שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא איננו צריך להם וכו'. מקורו בפסקתא זוטרתא בפסוק מעונה אלהי קדם. אתה הוא מעון העולם שכל העולם מתקיים בך ועי' מדרש רבה בראשית פס"ח ושמות רבה סוף פמ"ה אתרי טפלה לי ואין אני טפל לאתרי ובמדרש רבה ברכה ועוד טובא וכבר העירו בזה.
- 1.4.1
הוא שהנביא אומר וה' אלקים אמת הוא לבדו האמת וכו'. מקור הדברים בירושלמי פ"ק דברכות ובפ"ק דסנהדרין ובמדרש רבה ריש פרשת אמור. למה הוא אמת אמר ר' אבון שהוא אלקים חיים ומלך עולם ועי' פסקתא פי"ד וכבר העירו מזה. והנה רבנו כתב כאן הוא שהנביא אומר, ואח"כ בהלכה ה' כתב גם מופת לזה שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלי מסבב וכבר עמד בזה הרב קנאת סופרים לספר המצוות. והוא לפי מה שכתבנו לעיל דיסוד היסודות ר"ל ע"פ דרך האמונה, ועמוד החכמות בדרך המופת, ולזה כתב הוא שהנביא אומר וזהו יסוד האמונה ואח"כ נגד עמוד החכמות הביא ע"ז המופת. ורבנו בכל זה לשיטתו אזיל דיש אמונה והוא העיקר ובנוי על יסוד הנבואה, ויש מצוה שהיא הידיעה והיא בנויה על המופת. והבן.
- 1.5.1
והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית בכח שאין לו הפסק שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלי מסבב וכו'. עי' עקרים מאמר שני פ"ה וז"ל המופת הראשון מהם שעשה הרב ז"ל הוא בנוי על מציאת תנועה תדירה נצחית כמו שיניח הפילוסוף, וזה ממה שלא יודה אותו כל בעלי הדת האלהות המאמינים בחידוש וכו' ועי' בענפים שם כתב וז"ל רבים כותבים סרה על הרמב"ם וכו' ובפרט מ"ש בס' המדע וכו' וז"ל אלוה זה אין לסופו קץ ותכלית שהרי הגלגל סובב תמיד (מכוין לדברי רבנו לקמן בה"ז) אלא שכבר התנצל הרמב"ם בסוף פע"ג (צ"ל פע"א) מחלק הראשון מהמורה וז"ל הנה כבר התבאר לך כי מופתי מציאות ה' ואחדותו והיותו בלתי גשם אמנם צריך שילקחו לפי הנחת הקדמות ויתקיים המופת השלם הן שיהיה העולם קדמון או מחודש ולכן תמצא כי לעולם במה שחברתי בספרי התלמוד כשיזדמן לי זכרון יסודי הדת לדבר בקיום מציאות שאני אקיימנה במאמרים נוטים לצד הקדמות. אין זה שאני מאמין הקדמות אמנם אני רוצה שאקיים מציאותו יתברך באמונתנו בדרך מופתי שאין מחלוקת בו בשום פעם עכ"ד רבנו ועי"ש באריכות דבריו העמוקים.
- 1.6.1
וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך. רבנו בספר המצות הביא מקורו מגמרא דמכות כ"ד בדרשה דר' שמלאי דמונה אנכי במנין תרי"ג המצות. ודעת הרב בעל הלכות גדולות ידועה דס"ל דאנכי הוא עיקר ויסוד אבל לא מצוה, ודעתו מיוסדת על דרשת המכלתא דאמרו שם כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי הרי דאנכי אינה בכלל המצות אלא יסוד. ועי' להרמב"ן ז"ל בהשגותיו לספר המצוות שבמנין העשין בעמדו לימין הבה"ג ומישב דבריו כתב מ"מ אבל עוד במצות לא תעשה אבאר המתחוור לי ושם במנין הל"ת הכריע כדעת רבנו דאנכי הוא מצוות עשה. ועי' לרבנו במצוה ב' ביאר שזאת המצוה תקרא עול מלכות שמים. רצונם ההודאה ביחוד והאמנתו. וכנראה כתב כן בכדי לישב ההשגה מהמכלתא שהבאנו וכבר העירו רבותינו האחרונים ז"ל שבאמת אין סתירה לדעת רבנו מהמכלתא שהרי סתם מכלתא ר' ישמעאל ולדידיה אפשר שפיר לומר דאין אנכי במנין העשין. דהרי ס"ל לר"י דהשיבו על לאו לאו, ועל הן הן, הרי דאנכי ולא יהיה לך לא נאמרו בדבור אחד, אבל לדידן דס"ל דאנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו והרי לא יהיה לך הוא בודאי מצוה אפילו לדעת הבה"ג וממילא גם אנכי מצוה. ומיושב בזה גם מה שהשיגו על רבנו מהא דאמרו בהוריות ח' איזו מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זה עכו"ם הרי דלא יהיה לך היא מצוה ראשונה ולא אנכי, ולפי"ז ניחא שפיר, דהתם ג"כ תנא דבי ר' ישמעאל קאמר לה ולדידיה אין אנכי במנין המצוות, ועי' סדר משנה האריך. ואנחנו שזכינו לאורה של המכלתא דר' שמעון בר יוחאי (שהוציא לאור הה"ג ר' דוד צבי הופמן ז"ל) ושם איתא וידבר אלהים מלמד שהיה אומר להם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון (ר"ל שהיה אומר הדברות כסדר ולא שנים בבת אחת) דבר אחר וידבר אלהים את כל הדברים יכול באחרונה אמרו לו קבלנו עלינו, ת"ל אנכי ה' אלהיך. אנכי היה בכלל ויצא מוצא מן הכלל למד על הכלל מה אנכי היה לו דבור בפני עצמן וקבלה בפני עצמו אף כל הדברות היה להן דבור בפני עצמו וקבלה בפני עצמן. וגם כאן משמע דאנכי הוא עיקר בפני עצמו, ולא מצוה רק כהמכלתא דר' ישמעאל דקבלו עול מלכות תחילה. אמנם גם כאן סיים אח"כ מה ת"ל לאמור מלמד שהיה נאמר להם על כל דיבור ודיבור על לאו לאו ועל הן הן והוא להדיא כר' ישמעאל דאנכי ולא יהיה לך לא נאמרו בדבור אחד אבל אין הדברים מוכרחים כלל. אולם לפי מה שבארנו לעיל בשיטת רבנו, דס"ל דהאמונה במציאות הוא עיקר, והמצוה היא הידיעה א"כ לא קשה כלל מן המכלתא. ואדרבה רבנו הכריע כן בכדי להשוות דעת המכלתא עם סוגית הש"ס דילן דמנה מצות אנכי במנין תרי"ג המצות ואלו במכלתא משמע דהוא עיקר ולא מצוה. ועל כן חלק להו רבנו בתרתי דהעיקר הוא האמונה והמצוה היא הידיעה. ומסוגיא דהוריות לא קשה דמלבד דלשיטת רבנו גם אנכי בכלל עכו"ם הוא שהאמונה במציאות ולא יהיה לך דהיינו שלא יעלה על דעתו שיש אלוה אחר חוץ מזה כמבואר לקמן נאמרו בדבור אחד, ועי' רש"י בהוריות שם כתב ג"כ להדיא הכי, איזה מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זה עכו"ם דכתיב בתחלת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו עכו"ם ופשוט. אבל גם מלבד זה אפשר דרבנו מפרש לסוגיא דהוריות כמ"ש הרב באר שבע דאין כונת מצוה שנאמרה בתחלה מה שנאמרה בריש עשרת הדברות אבל ר"ל שנצטוה בה אדם הראשון וכן דרשו להדיא בספרי שלח אשר צוה ה' אל משה מנין אתה אומר שכל המודה בעכו"ם כופר בעשרת הדברות וכו' מנין אף במה שנצטוו האבות וכו' והביאו רבנו בפ"ב מהל' עכו"ם המודה בעכו"ם כופר וכו' ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם עד סוף העולם והביא ע"ז הפסוקים. והא דפריך בגמרא שם והא אמר מר עשר מצוות נצטוו במרה ר"ל דמזה מוכח שאדם לא נצטוה לדורות עיי"ש היטב ועי' להראנ"ח בדרשותיו ליתרו ציין מאמרים רבים לסיוע דעת רבנו ואין מקום להאריך.
- 1.6.2
וכל המעלה על דעתו שיש אלוה חוץ מזה עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. עי' מפרש ועי' סמ"ג לא תעשה א' כתב שלא להעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה' שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ותניא במכלתא לפי שנא' לא תעשה לך פסל העשוי כבר מנין שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומלשון על פני דורש במדרש כפשוטו שאסור לשתף שם שמים ודבר אחר וזהו מה שאמר שם אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ובפ' ד' מיתות שאמר כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנא' בלתי לה' לבדו. המקרא ההוא בא לעונש וזה לאזהרה עכ"ל. עי' למהרש"ל שם מה שהאריך בביאורו דעיקר הצווי של לא יהיה לך הוא על המחשבה עי"ש היטב ונראה מתוך הדברים שהיה לפני הסמ"ג במכלתא כן שהרי זה לשונו וזהו מה שאומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועי' ביראים סי' ס"ג ובחדש סי' רמ"ג כתב ואין מקרא יוצא מידי פשוטו לפי שנא' אנכי ה' אלהיך למדנו שצוה הקב"ה שימליכוהו עליהם, אבל שלא לשתף דבר אחר עמו לא למדנו לכך כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שלא לשתף דבר אחר עמו וכו' ועי' במבאר שם שכתב שכנראה העתיק הסמ"ג דברי היראים ועליו כתב וזהו מה שאומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף שלא הזכיר את היראים, ואין הדברים מוכרחים כלל. והרמב"ן ז"ל כתב בספר המצוות ריש לא תעשה ב' וז"ל ולדעת הת"ק אינו כן, אבל יהיה מניעה מהודות האלהות לזולתו יתעלה מלשון והיה ה' לי לאלהים, והלכה כת"ק ופשט דבריהם בכל מקום כך הוא אמרו באגדה בפ' הנזקין (נ"ז) אתיוה לקמא אמרו ליה פלח לצלמא אמר כתיב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אפקוהו וקטלוהו. וכן אונקלוס תרגם לא יהי לך אלוה אחרן בר מיני. ודע כי בכל מקום שאמר הכתוב אלהים אחרים הכונה בו אלהים אחרים זולת השם הנכבד ולכן יתפיס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי לה' לבדו אבל כשידבר בעשיה לא יאמר בכתוב אחרים וחלילה. ועי' בחינוך מצוה כ"ו כתב ג"כ ולא תמצא לעולם מאמר הכתוב אלהים אחרים כי אם על האמנת הלב עי"ש היטב וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה ג"כ, והם המה דברי רבנו כאן ותו לא מידי.
- 1.6.3
שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו. בכתב יד אברבנאל ליתא לתיבת הגדול. ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ב מהלכות עכו"ם ה"ד כתב רבנו ג"כ והוא עיקר כל המצוות כלן והבאתי שמה מקור הדברים בילקוט בשם ספרי זוטא. הא מה מצוה שכל המצות תלויין בה זו עכו"ם וכו' עיי"ש.
- 1.7.1
אלוה זה אחד הוא וכו' וידיעת דבר זה מצות עשה שנא' ה' אלהינו ה' אחד. ובספר המצוות לרבנו מצוה ב' כתב, וברוב המדרשות תמצאם אומרים על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה ורוצים בזה המאמר שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה והרבה מה שיאמרו מצות יחוד ויקראו ג"כ זאת המצוה מלכות שמים כי הם יאמרו כדי לקבל עליו עול מלכות שמים ר"ל להודות ביחוד ולהאמינו. ועי' בברכות וחגיגה ג' ובמדרש רבה אתם עשותוני חטיבה אחת בעולם ועי' בערוך ערך חטיבה.
- 1.8.1
הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקב"ה גוף וגויה. באגרת הרמב"ן ז"ל הוא ס' מלחמת ה' הביא כענין זה וז"ל אמרו רז"ל באמת ובשבועה שאין ליוצר כל יתברך שמו לא דמות ולא צורה והרבה ממאמרי חז"ל תמצאם ע"ז הדרך ועי' מדרש שוחר טוב (סי' פ"א) מזמור א' חזקיה בר' חייא אמר וכו' עיי"ש.
- 1.9.1
אם כן מהו זה שכתוב בתורה ותחת רגליו וכו'. עי' במורה חלק א' פכ"ח.
- 1.9.2
הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאין מכירין אלא הגופות. עי' במדרש רבה והוא בילקוט יתרו ריש פ"ו א"ר לוי נראה להם הקב"ה כאיקונין זו שמראה פנים לכל צד, אף בני אדם מביטין בה וכו' ושם לפי כחו של כל אחד ואחד עי"ש, ובמדרש שוחר טוב שהבאנו לעיל שהם מדמין צורה ליוצרה כתב אין משמיעין לאוזן אלא מה שהיא יכולה לשמוע וכו'.
- 1.9.3
ודברה תורה כלשון בני אדם. עי' במורה חלק א' פכ"ו ביאור דבר זה.
- 1.9.4
ראיה דבר שנביא אחד אומר שראה הקב"ה לבושיה כתלג חיור וכו'. במדרש רבה וילקוט שם דבר אחר לפי שנראה להם הקב"ה בים כגבור עושה מלחמה בסיני כסופר מלמד תורה ונראה להם בימי דניאל כזקן מלא רחמים א"ל הקב"ה לא בשביל שאתם רואים אותי דמויות הרבה וכו' וכן מבואר גם במכלתא יתרו פ"ה ב'. וכתב רבנו כשליח צבור עטוף. הוא בגמ' דר"ה י"ז מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור וכו' ועי' חגיגה י"ד כתוב אחד אומר לבושיה כתלג וכו' הא בישיבה הא במלחמה ועוד הרבה.
- 1.10.1
מהו זה שבקש משה רבנו להשיג כשאמר הראני נא את כבודך, ביקש לידע אמתת המצאו של הקב"ה. עיין כ"מ שהביא השגת הראב"ד ע"ז שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם וכו' ומה הוצרך עוד וכו' וכו' ועי' לרבנו במורה חלק א' פנ"ד מש"כ בזה ויתישבו כל הדברים. ומרן מהר"ם פדואה הביא נוסחא ישנה ומדויקה תחת מהו זה שביקש משה צ"ל וזהו שביקש משה. אבל עיין להרדב"ז ז"ל בלשונותיו חלק ב' סי' רנ"ב חולק על נוסחא זו, ונוסחא דידן עדיף לפי שבאה אח"כ התשובה עי"ש היטב במה שהאריך בזה.
- 1.11.1
לא שינה ולא הקיצה ולא כעס וכו'. מכילתא. אל קנא אני שליט בקנאה ואין הקנאה שליטה בי, אני שליט בתנומה ואין התנומה שליטה בי.
- 1.11.2
וכך אמרו חכמים אין למעלה וכו' ולא עורף ולא עיפוי. והוא בחגיגה ט"ו עי' מפרש, ועי' לרבנו בפי' המשנה בחלק ביסוד השלישי. לא עורף הוא פירוד ולא עיפוי הוא חבור עי"ש ועי' במורה חלק א' בכל ביאורי השמות האלה.
- 1.12.1
על הכל אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם. עי' בפסקתא זוטרתא בפרשת ואתחנן.
- 1.12.2
ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח וכו'. עי' מדרש שוחר טוב פ"ב מלך בשר ודם כשהוא כועס אינו ברצון אבל הקב"ה אינו כן אלא כשהוא כועס הוא ברצון. ועי' עוד בכמה מקומות במדרשים וכבר העירו עליהם המחברים.
- 2.1.1
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו וכו'. הרש"ל ז"ל בביאוריו לסמ"ג סימן ד' כתב לבאר תאר הנכבד המוזכר כאן עי"ש. וכלל רבנו כאן את שתי המצוות אהבת ה' ויראתו ביחד לפי שהן נובעות ממקור אחד ודרך אחד להן כמ"ש בהל' ב' ועי' יראים סי' ב' ובחדש סי' ת"ד כתב ואין לך אהבה במקום יראה, ויראה במקום אהבה אלא במדת המקום לבד.
- 2.1.2
שנאמר את ה' אלהיך תירא. בספר המצוות מצוה ד' הביא רבנו מקור לדבריו דאת ה' אלהיך תירא הוא מצוות עשה מגמ' דסנהדרין נ"ו דאמר שם ועוד אזהרת עשה היא, וכל אזהרת עשה לא שמה אזהרה. רוצה לומר שזה שאמרת שאזהרתיה (דמברך ה') מאת ה' אלהיך תירא אינו אזהרה, כי הוא צווי והוא מ"ע ואין מזהירין בעשה, הנה נתבאר לך כי אמרו את ה' אלהיך תירא זו מצות עשה עכ"ל רבנו ועי' מ"ש רבינו בסוף הל' שבועות שכתב רבינו שם בהזכרת שם שמים לבטלה מקרא דליראה את השם הנכבד והנורא ותמהו עליו רבותינו טובא והדברים מיושבים לפי דברי רבינו עי"ש.
- 2.2.1
והיאך הוא הדרך לאהבתו ויראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וכו' ויראה מהם חכמתו. וז"ל רבנו בספר המצוות מ"ג ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום ת"ל והיו הדברים האלה וכו' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם וכו' עי"ש היטב ועי' בתשובות רבנו בפאר הדור סי' נ"ג שכתב אמנם מה ששאלתם מה תועלת יש בידיעה זו כבר אמר ר' מאיר בבריתא הסתכל במעשיו שמתוך כך אתה מכיר וכו' וזהו מה שסיים רבנו בסוף ההלכה כמו שאמרו חכמים בענין אהבה וכו'. ועי' בפרקי דר"א פ"ג עי"ש היטב ועי' היטב לרבנו סעדיה גאון באמונות ודעות מאמר ב' ככל הדברים האלה.
- 2.2.2
מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר. כלל בזה רבנו מ"ש בספר המצוות שבכלל מצוה זו שנהיה קוראים לבני אדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם וכו' והוא מלשון הספרי אהבהו על הבריות ובפרקי דר"א פ"ג כתב יש לנו לדרוש במה שעשה ובמה שהוא עתיד לעשות למען יתרומם שמו של הקב"ה בבריותיו שברא וכו'.
- 2.2.3
וכשמחשב בדברים האלו מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד. (בס' ארחות חיים חלק ב' הוצאת מקיצי נרדמים הנוסחא מיד הוא נרתע לאחוריו וירא מפניו). מקורו בספרי ברכה נתקבצו כל ישראל אצל משה וכו' מה היא מדת כבודו של מעלה וכו' מיד נפל לארץ וכו' עי"ש כל הענין. והנה בספר המצוות מ"ד כתב רבנו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי אבל נירא ביראת ענשו (או כנוסח כתב יד מינכן אבל נירא ביאת ענשו) הזכיר שם רבנו יראת העונש וכאן כתב רבנו מעלת היראה היותר גדולה יראת הרוממות שהיא באה ע"י הכרת גדלו.
- 2.2.4
ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה. עי' פסקתא זוטרתא על הפסוק רוכב שמים בעזרך, ממעשיו אנו יכולים לדעת עומק שבחו. אם המאורות שהם ברקיע השמים אין אתם יכולים להסתכל בהם וכו' ועי' חולין ס' ועוד.
- 2.3.1
כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לג' חלקים וכו'. עי' במורה חלק ב' פ"י ופי"א שם הביא רבנו דברי המדרש שהמלאך הוא שלישו של עולם ואמר וכבר ביארנו זה בחבורנו הגדול בתלמוד כי הנבראות כלם שלשה חלקים השכלים הנפרדים המה המלאכים, והשני גופות הגלגלים, והשלישי החומר הראשון ר"ל הגופות המשתנות תמיד שתחת הגלגל כן יבין מי שירצה להבין חידות הנבואה וכו'.
- 2.3.2
שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו. וכתב בהלכה ד' ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים עי' כל זה במורה חלק א' פמ"ט והביא ע"ז מדרשים ז"ל בבראשית רבה להט החרב המתהפכת על שם משרתיו אש לוהט, המתהפכת שהם מתהפכים פעמים אנשים וכו' הנה כבר בארנו בזה המאמר שהם אינם בעלי חומר ואין להם תכונה קיימת גשמית חוץ לשכל אבל הכל במראה הנבואה וכו' והאריך שם, ועי' קרשקש ואברבנאל שם ועי' עוד בחלק ב' פמ"ב בארוכה ועי' עוד במדרש רבה שמות פכ"ה.
- 2.4.1
וכמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות. עי' בפרקי דר"א פ"ד והמלאכים וכו' כשהן נשלחין בדברו נעשין רוחות וכשהן משרתין לפניו נעשים של אש שנאמר וכו' ועי' ילקוט איוב רמז תתקכ"ה פעמים שעושה וכו' ועי' ביאורי הגאון רד"ל שם ובמה שהביא מזוהר חדש רות וזוהר חדש תרומה עי"ש היטב בכל זה.
- 2.5.1
ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין וכו'. מרן הגר"ח בספרו נפש החיים הביא דבר זה מזוה"ק עי"ש.
- 2.7.1
ולפיכך נקראים חיות הקודש. עי' חגיגה ט"ו ב' וע"ז מ"ג ב' וחולין צ"ב א'.
- 2.7.2
כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן. עי' במגדל עוז ועי' במורה חלק ב' פ"ד עי"ש ועי' בזוהר הקדש פרשת בא.
- 2.7.3
ומעלה שאין למעלה ממנה וכו', היא מעלת הצורה שנקראת חיות וכו'. עי' פרקי דר"א פ"ד והחיות עומדות אצל כבודו וכו' ועי' ספרי בהעלותך פ' ק"ג דאמר ר' עקיבא כי לא יראני האדם כמשמעו וחי אלו מלאכי השרת א"ר שמעון התימני איני כמבטל דברי ר"ע אלא כמוסיף עליהם אדם כמשמעו וחי אלו חיות הקודש ומלאכי השרת הרי שמעלתן גדולה ביותר.
- 2.7.4
ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים וכו'. עי' בדברי רבינו לקמן בפ"ד ה"ו ובפ"ז ה"א.
- 2.8.1
אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא. עי' בפרקי דר"א פ"ד והחיות וכו' ואינן יודעות מקום כבודו ועי' להג"ר דוד לוריא בביאוריו שם הביא מריש תורת כהנים פרשת ויקרא ובמדרש במדבר רבה סוף פרשת נשא אמר ר' עקיבא אף החיות וכו' שנאמר כי לא יראני האדם וחי ועי' קרבן אהרן שם והרשב"ץ במגן אבות חלק ב' העתיק בלשון הפרקי דר"א במקומו לא נאמר אלא ממקומו אפילו החיות הנושאים הכסא אין רואות אותו, ועי' בשמות רבה פכ"ג אף חיות הנושאות וכו' עי"ש ועי' בספרי בהעלותך שהבאתי לעיל ומסיים שם ר' אלעזר בר' יוסי אומר לא שאינם רואים אלא אף שאינן שומעין שנאמר ותשאני רוח וכו'.
- 2.9.1
ולפי שהוא יודע עצמו וכו' הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו. עי' מורה חלק ג' פכ"א ביאור הדברים.
- 2.10.1
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא וכו' נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד. עי"ש במורה פ"כ ביאור הדברים וכבר הביאו בעלי הסוד הדברים האמורים לר' נחוניה בן הקנה והובא בפרדס רמונים פי"ג ממהות והנהגה, שלש ראשונות אלו הם חשובות כאחד שהם דעת כתר והיודע חכמה והיודע בינה ועי' בפרדס רמונים שם שהאריך לבאר הדברים והם מתאימים עם דברי רבנו. ורבנו במורה ח"א פס"ח הביא הדברים בשם הפילוסופים, וכתב וכבר זכרנו אנחנו זה ג"כ בחבורינו הגדול משנה תורה שזה פנת דתנו כמו שבארנו שם ועי"ש שהאריך בזה הרבה ועי' קרשקש שם.
- 2.10.2
ולפיכך אומר חֵי פרעה וחֵי נפשך ואין אומר חֵי ה' אלא חַי ה' וכו'. וכן האריך במורה שם, ובשמיני לשמונה פרקים. ולזה העיקר הגדול לא התירו הלשון עברי לומר חֵי ה' צבאות כמ"ש חֵי פרעה חֵי נפשך ר"ל שם מצורף כי המצורף והמצטרף אליו שני דברים חלוקים ולא יצטרף הדבר לעצמו. ולפי שחיי השם הם עצמו. ועצמו הוא חייו ואין דבר אחר זולתו לא הזכירוהו בצירוף אך אמר חַי ה' צבאות חַי השם הכונה בזה שהוא וחייו אחד עכ"ל, ולפי"ז שפיר אפשר לומר מכל מקום חֵי העולם או חֵי העולמים לפי שהוא חיות כל העולמים וסרה קושית בעל העקידה ז"ל מדניאל י"ב וישבע בחי העולם. ועי' אבן עזרא שם.
- 3.1.1
הגלגלים וכו' והם תשעה גלגלים וכו'. עי' במורה ח"ב פ"ט כתב כבר ביארנו לך שמספר הגלגלים לא דוקדק בזמן אריסטו ושהמונים הגלגלים בזמננו תשעה. אמנם מנו הכדור האחד הכולל גלגלים רבים וחשבוהו לאחד וכו' ולזה לא תרחיק עוד מאמר קצת החכמים שני רקיעים הם שנא' הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וכו' ומנה שם את שבעת כוכבי הלכת עם סדורם כאן אבל הוא מסופק בכמה פרטים שהחליט כאן. ועי' עוד בדברי רבנו שם בח"ב פ"ד עי"ש היטב ועי' במפרש ועוד מחברים שציינו למאמר הגמ' בחגיגה פ"ב ובמדרש רבה דז' רקיעים הם ולפי"ז הכונה לז' כוכבי לכת, וגלגל שמיני שבו שאר כל הכוכבים וגלגל התשיעי הגלגל החוזר בכל יום מן המזרח למערב והוא המקיף ומסבב את הכל כמ"ש רבנו ועי' בדברינו לקמן ה"ה.
- 3.1.2
גלגל הקרוב ממנו הוא גלגל הירח. עי' חגיגה י"ב שם רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועים. ועי' במדרש רבה בראשית פ"ו היכן גלגל החמה ולבנה נתונים ברקיע השני ועוד בכמה דוכתי ואין סתירה מזה לדברי רבנו דהרי דעת חכמי ישראל היה שבגלגל אחד נתונים, וגם זה בכלל מה שהודו לחכמי אומות העולם. ואין כאן מקום להאריך.
- 3.2.1
כל גלגל וגלגל וכו' נחלק לגלגלים הרבה. עי"ש במורה בח"ב פ"ד שהבאנו.
- 3.2.2
כמו גלדי בצלים וכו' וכלם אין ביניהם מקום פנוי. עי' ביאור הדברים במורה ח"א פע"ב והם כדורים רבים אחד תוך שני אין פנוי ביניהם ואין ריקות כלל וכו' ועי' בבראשית רבה פ"ד ובילקוט תהלים פ' ק"ד גלדה טפה האמצעית ונעשה השמים וכו' ושם בשם ר' יהודה בר סימון יעשה מטלית לרקיע כמה דאת אמר וירקעו את פחי הזהב וכבר העירו מדברי המדרש.
- 3.2.3
כמו הגלגל התשיעי החוזר ממזרח למערב. ובפי' אברבנאל ליתא ממזרח למערב השני ונוסחא דידן עדיף.
- 3.3.1
כל הגלגלים וכו' ואין להם לא עין אדום ולא עין שחור ולא שאר עינות וזה שאנו רואין אותן כעין התכלת למראית עין בלבד הוא לפי גובה האויר. עי' במדרש רבה בראשית סוף פ"ד מה סמנים הללו מהן ירוקין מהן אדומין מהם שחורים ומהם לבנים כך שמים פעמים ירוקין וכו' והם המה דברי רבנו וכבר העירו מזה.
- 3.4.1
כל הגלגלים הם עיגולים ככדור. עי' ירושלמי פ"ג דעבודה זרה ה"א שהעולם עשוי ככדור וכבר העירו מזה, ובאמת התם קאי על כדור הארץ. וכן הוא גם במדרש רבה במדבר פי"ג הארץ היא עשויה ככדור וכן הוא בזוה"ק ויקרא דהא כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור וכו' אבל נכון לציין יותר הא דירושלמי שבועות פ"ג ה"ח ומעשרות פ"ה דאין מרובע מששת ימי בראשית. ואמ"ל.
- 3.5.1
מספר כל הגלגלים המקיפין את כל העולם שמונה עשר. עי' מפרש. ועי' במורה ח"א פע"ב וז"ל ומספר אלו הכדורים המקיפים העולם אי אפשר בשום פנים ולא בשום ענין שיהיו פחות משמונה עשר כדור, ואמנם אם מספרם יותר הוא אפשר ויש בו עיון. ועי' מפרשים שם דהם אלו השמונה עשר. שבתי צדק מאדים לבנה וכוכב הרי חמשה וגלגל יוצא לכל אחד ואחד הרי עשרה. ונוגה וחמה ושני גלגלים יוצאים לכל אחד ואחד הרי ששה עשר, וגלגל ערבות וגלגל הכוכבים הקיימים הרי י"ח בלא ספק. ועי' רדב"ז בלשונותיו סי' ב' שעמד על דברי רבנו מאמרם ז"ל ז' רקיעים הם והאריך בזה. ועי' בדברי רבנו במורה ח"ב פ"ח כתב ולא תרחיק היות דעת אריסטו חולק על דעת החכמים בזה וכו' וכבר ידעת הכרעתם דעת אומות העולם על דעתם בעניני התכונה האלו, והוא אמרם בפירוש ונצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל וזה אמת כי הענינים העיוניים אמנם דבר בהם כל מי שדבר כפי מה שהביא אליו העיון ולזה יאמן מה שהתאמת מופתו. ובמדה זו אמנם נמדדים גם דברי רבנו בענינים אלו.
- 3.6.1
גלגל התשיעי וכו' חלקוהו החכמים הקדמונים לשנים עשר חלקים וכו'. עי' ברכות ל"ב ושם נ"ח ופסחים צ"ד ועי' מדרש אסתר מנוים שם כל המזלות וכבר העירו מזה. ועי' בפרקי דר"א פ"ו ובפסקתא רבתא פסקא דעשרת הדברות.
- 3.7.1
ואלו הי"ב צורות לא היו מכוונות כנגד אותן החלקים אלא בזמן המבול אבל בזמן הזה כבר סבבו מעט. עי' ברייתא דסדר עולם ובגמ' דילן בר"ה י"א ומתוך ששינו מעשיהן שינה הקב"ה עליהן מעשה בראשית והעלה מזל כימה וכו' והביא מבול לעולם עי"ש.
- 3.8.1
והשמש גדולה מן הארץ כמו ק"ע פעמים. עי' בדברי רבנו פ"ה מהל' שבועות הכ"ב מ"ש שם.
- 3.9.1
כל הכוכבים והגלגלים כלם בעלי נפש ודעה והשכל הם. בכתב יד אברבנאל כתוב כולם בעלי שכל הם. והמעיין בדברי רבנו במורה ח"ב פ"ד יראה כי גרסתנו היא הנכונה. ועי"ש מה שביאר הדברים בכל עמקם ועי' עוד בראשון פע"ב מ"ש בזה.
- 3.9.2
כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם. עי' ריש פסחים ועי' תנחומא וילקוט מלאכי א'. כי ממזרח שמש משעה שהשמש זורח עד שהוא שוקע הוא מקלס להקב"ה ועי' בפרקי דר"א פ"ד ואופן הגלגל וכרוב וחיה נותנין לפניו שבח. ועי' בתרגום יהונתן בפסוק ואשמע קול כנפיהם וכו' קול המולה כקול מחנה ותירגם יהונתן קל מלולהון מודן ומברכין קדם רבונהון והדברים ארוכים.
- 3.9.3
ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים. עי' בפרקי דר"א פ"ו החמה שלש אותיות של שם כתובים בלבו והמלאכים מנהיגים אותן. ועי' ילקוט ריש קהלת ר' אלכסנדרי אמר ח' מלאכים וכו' ועי' תוס' סוף פ"ב דחולין מ' כתבו שיש במדרש י"ב מלאכים מנהיגים את החמה.
- 3.9.4
וגדולה מדעת בני אדם. וכ"כ רבנו במורה ח"ג פי"ג ועי' ברכות ל"ב בתי י"ב מזלות בראתי ברקיע וכו' וכולן לא בראתי אלא בשבילך הרי דמעלת האדם גדולה ביותר עי' של"ה מאמר עשרה מאמרות האריך בזה טובא ועי' מדרש הובא בילקוט תהילים ק"ד א"ר חוניא אתה מוצא הכל מקלסין להקב"ה שנא' ממזרח שמש עד מבואו וכו' ואין קלוס גדול של הקב"ה אלא קלוסן של ישראל שנא' עם זו יצרתי וכו' תדע לך שכן כתוב למעלה ברכו ה' מלאכיו ב"ו כל הענין ולפי"ז מיושבין דברי רבנו.
- 3.10.1
וברא ארבע צורות לגולם וכו' צורה ראשונה צורת האש וכו' וצורה שניה צורת הרוח וכו' הגוף הראשון הוא גוף האש למטה ממנו גוף הרוח וכו'. במדרש רבה פרשת בשלח חשך מתגאה על התהום, והרוח מתגאה על המים והאש מתגאה על הרוח. ועי' במדרש רבה נשא פי"ד למה שלשה מיני עולה ואחד לחטאת כנגד ד' טבעים שברא בהן הקב"ה את עולמו השלשה הם עליונים זה למעלה מזה והרביעי הוא התחתון הכבד שבכלן, ואלו הן הארץ הכבדה שבכלן וכו' המים למעלה מן הארץ האויר למעלה מן המים והאש למעלה מן האויר שהאש קלה מכלן שהיא עולה עד לרקיע וכו' וכן אמרו שהאש סובבת כל העולם כולו למעלה עד לרקיע עי"ש וכבר העירו מזה.
- 3.11.1
ארבעה גופות האלו אינם בעלי נפש וכו' אלא כגופים מתים וכו'. עי' לרבנו במורה בראשון פע"ב וכל אחד מאלו הארבעה יש לו מקום טבעי מיוחד בו, לא ימצא בזולתו. והוא מונח עם טבעו, והם גופים מתים אין חיים בהם ולא השגה ולא יתנועעו מעצמן, אבל הם שוכנים במקומותיהם הטבעים ואם יוציאו אחד מהם ממקומו הטבעי בהכרח, בסור המכריח יתנועע לשוב למקומו הטבעי וכו' ועי' במדרש רבה בראשית פ"ב העליונים חיים והתחתונים מתים.
- 3.11.2
וזה שאמר דוד הללו את ה' מן הארץ וכו'. עי' ילקוט תהלים י"ט אמר ר' יעקב בר זבדי משל לגבור שנכנס למדינה ולא היו יודעין מה כחו א"ל פקח אחד מן אבנא דהוא מתגושש בה אתם יודעים מה כחו משמים אנו למדין מה כחו של מקום וכו' א"ר פנחס הכהן בר חמא ממה שהשמים הללו מורידין גשמים והארץ מגדלת, הבריות אוכלין ומקלסין להקב"ה לפיכך השמים מספרים ומעשה ידיו מגיד הרקיע. והם המה דברי רבנו שכתב וביאור ענין הדברים הללוהו בני אדם מגבורותיו שתראו וכו' שגבורתו תמיד ניכרת לקטן ולגדול.
- 4.1.1
ארבעה גופים הללו שהם אש ורוח וכו' הם יסודות כל הנבראים למטה וכו'. עי' חולין קכ"ז וכשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה, אמר מה רבו מעשיך ה' יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה וכו' יש לך בריות גדלות באור, ויש לך בריות גדלות באויר וכו' ועי' היטב בזה ובכל דברי רבנו מכאן ועד ה"ח במורה ח"א פע"ב קחנו משם.
- 4.3.1
אפילו הזהב והאודם אי אפשר שלא יפסד ויחזור ליסודותיו וכו'. עי' מעילה י"ט בדהבא נהי דליכא נהנה ופגם לאלתר לעולם מי לא איכא פגמא.
- 4.8.1
נפש כל בשר היא צורתו וכו' ועל צורה זו נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו. עי' לרבנו במורה ח"א פ"א שכתב אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית ר"ל על הענין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא והוא אמתתו וכו' ומפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בו בצלם אלהים ברא אותו וכו' ויהיה הנרצה באמרו נעשה אדם בצלמנו הצורה המינית אשר הוא ההשגה השכלית לא התמונה והתאר. ועי' קרשקש ואפודי שם ועי' עוד למרן הגר"ח בנפש החיים שער א' מה שהאריך בענין זה.
- 4.13.1
ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר וכו' ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים וכו' שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה וכו'. רבותינו הראשונים ז"ל השיגו על רבנו בדברים קשים ועיין כ"מ הביאם. ובודאי לא על המבטא "דבר קטן" לבד תפסו על רבנו שהרי סוף סוף אמרם ז"ל דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא אפילו אם נפרשם כדעת רבותינו אלה מ"מ מוכרח שנקראים לגבי מעשה מרכבה דבר קטן. אבל חלקו על רבנו ביסוד הדברים במה שכתב אע"פ כן ראויין הם להקדימם שהם מישבין דעתו של אדם תחלה וכדומה, ודבר זה קשה להאמר שהרי יסוד חיי ישראל הוא הדבר הזה, ולדעתי העניה כוונת רבנו בדבריו אלה היא אחרת לגמרי. כי אין כוונת רבנו להשמיענו את הראוי להקדים אבל רבנו משמיענו בזה את דעתו כחכם מנוסה שעניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו שלדעתו הגדולה הם הנקראים פרדס, וגם גדולי ישראל וחכמים גדולים לא כולם היה בהם כח להשיג כל הענין. ודבר זה מבואר בחז"ל בכמה מקומות והוא אומר שלדעתו, כל מי שאיננו חכם ובקי ביסודות התורה כלליה ופרטיה אי אפשר לו להבין בענינים אלו. ור"ל שגם החכם היותר גדול ועמוק, אם אך איננו גדול גם בתורה לא יוכל לטייל בפרדס וכמו האיש הרעב המטייל בפרדס שלא ירגיש טיבו. אע"פ שקראו אותן חכמים דבר קטן, הרי גם הלחם והבשר הוא דבר קטן נגד תענוגות בני האדם, אבל בלעדם הרי אי אפשר להתענג, ולא רק שיש להם קדימה והסביר הדברים בראויין הן להקדימן ר"ל שעל כרחך מוכרחין מטיילי הפרדס לדעת יסודות התורה ודיניה תחלה. שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה. וכמובן א"א להבין בעניני הפרדס מבלי שיהיה לאדם דעה מיושבת (והיה לפי"ז הביאור בדברי רבנו שאין ראוי לטייל בפרדס, כלומר שאין האדם ראוי לטייל בפרדס אם לא מילא כרסו תחלה בידיעות התורה) ואח"כ כתב רבנו עוד טעמים לפי שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא. והמה אפשר שידעום הכל. ודבר גדול דבר הנביא.
- 5.1.1
כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה. בית ישראל לאפוקי נכרים, כ"כ המחברים בכוונת רבנו, וכן כתב רבנו להדיא בפ"י מהל' מלכים ה"ב, לפי שאין מצווין על קדוש השם ועיין כ"מ שם דמקור הדברים בסנהדרין ע"ד ב' בעו מיניה מר' אמי, בן נח מצווה על קדוש השם או אין מצווה וכו' מאי הוי עלה אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבא אדוני בית רמון והוא נשען על ידי בהשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום, ואם איתא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא ורבנו היתה לו גירסא זו כגי' התוס' וא"כ אפשטה בעיין דאין בן נח מצווה על קדוש השם, וכ"כ רבנו יונה בחדושיו לסנהדרין שם וכן הוא באשכול הל' עבודה זרה סי' מ"ד, וכן הובאה גי' זו בש"ס כת"י מינכן ובדפוס שונצינו הובא בדקדוקי סופרים שם, אולם אפילו נימא דרבנו היתה לו גי' רש"י ז"ל ואם איתא לא לימא ליה, ובעיין לא אפשטא כאן, מ"מ סתם רבנו כן, ע"פ הירושלמי פ"ד דשביעית ה"ב וסנהדרין פ"ג ה"ה דמבואר שם להדיא בני ישראל מצווין ולא בני נח. ויש שרוצים לומר בטעם רבנו משום דס"ל דדחית הגמ' שם הא בצנעא הא בפרהסיא אליבא דרבא קאי שם, דאיהו ס"ל כר' ישמעאל בע"ז נ"ד דבצנעא אינו מחויב למסור עצמו משא"כ לדידן נשארה הפשיטות דבן נח אינו מצווה, עי' חמדת שלמה בתשובותיו סי' ל"ח, וכפי שיתבאר לקמן בה"ד זה ליתא, והפשוט כמ"ש. ודייק רבנו לכתוב לשון כל בית ישראל כדי לכלול גם הנשים שגם הן מצוות על קדוש השם כמבואר בסנהדרין שם גבי אסתר, וגם קטנים אף דלא שייך למימר בהו דהם מצווין אבל מ"מ בכלל דין קידוש השם איתניהו ועובדא דאשה ושבעה בניה תוכיח שהרי אחרון שבם, היניקתו, ומוכרח דגם קטנים נכנסין בגדר קדוש השם.
- 5.1.2
שנא' ונקדשתי בתוך בני ישראל. הוא בתורת כהנים אמור פ"ט והביאוהו כל הראשונים ז"ל וכן בהגהות מיימוני כאן וכן הוא בירושלמי שהבאתי לעיל, ורבנו בספר המצוות מ"ט כתב ולשון ספרא על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו את שמי ברבים וכו' ולקחו ראיה על מצוה זו מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל עי"ש דבריו צריכין ביאור.
- 5.1.3
ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו. בתורת כהנים שם והובאה דרשה זו בסנהדרין ע"ד ועוד, (ועי' מ"ש בזה בה"ד).
- 5.1.4
כיצד כשיעמוד עכו"ם ויאנוס את ישראל. בנוסח כת"י אברבנאל בשעה שיעמוד גוי ויאנוס וכן הוא גם בדפוס קנשטנדינא רס"ט.
- 5.1.5
שנאמר במצוות וכו' וחי בהם ולא שימות בהם ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. חזרו רבנו וכתבו גם לקמן בה"ד, כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו וכבר עמדו ע"ז המחברים, ועי' קובץ שכתב משום דכאן הוי אמינא דוקא בעשה, ואשמועינן התם דגם בלא תעשה הדין כן, והוא דחוק טובא דהרי בכלל אחת מכל מצוות האמורות בתורה גם ל"ת בכלל. ועי' רדב"ז בלשונותיו סי' ג' שכתב, דכאן מיירי רבנו במכוין להנאת עצמו דאסור להחמיר על עצמו ובה"ד מיירי בכוונתו באמת להעביר על דת אלא שהוא בצנעא דס"ל לרבנו ירוחם באמת דרשאי להחמיר על עצמו, וכתב רבנו ע"ז דהוא מתחייב בנפשו, וגם זה דחוק. והפשוט דכאן כתב רבנו הדין לכל המצוות, וכללא הוא שאינו מחויב לקיים שום מצוה אם ימות בה ולהכי דייק רבנו שפיר וכתב ואם מת ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו, ודין זה הוא פשוט בלי חולק כלל, ולית מאן דאמר כלל דיהא רשאי להחמיר על עצמו בזה, דכיון דאינו מחויב למות בשביל קיום המצוה, ממילא אסור לעשות כן מדרשא דאך דמכם לנפשותיכם אדרוש ועי' להרמב"ן ז"ל במלחמותיו סוף פרק בן סורר ומורה, וכ"ז בדליכא אנסין, וליכא לתא דחלול השם, אבל לקמן בה"ד נקיט רבנו דינא דקדוש השם במקום שאמרו יעבור ואל יהרג וס"ל לרבנו שם דגם באופן זה דאיכא לתא דחילול השם מ"מ אסור להחמיר על עצמו. ובזה איכא כבר פלוגתא בין הראשונים ז"ל דיש דס"ל דהיכא דאיכא לתא דחילול השם אף היכא שאינו מחויב למסור נפשו מדין התורה, מ"מ שוב ליתא לאיסורא דאך את דמכם, וכמדרש רז"ל במדרש רבה פרשת נח יכול כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך, וס"ל לרבותינו דדרשא זו קאי על היכא דאינו מחויב למסור נפשו ע"פ דין תורה, דאינהו ס"ל דגם חנניה מישאל ועזריה לא נתחייבו ע"פ דין תורה למסור נפשם משום דאנדרטי היה, או דלהנאת עצמן הוי התם, כל אחד כפי שיטתו בזה, ורבנו דלא ס"ל כוותיהו דייק התם וכתב אם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, ולא אם מת ולא עבר כמ"ש כאן, ועי' תוס' יומא פ"ב ב' במה שהשיגו על שיטת השאלתות וגרסתו יהרג ואל יעבור ומשכחת אונס בדידיה בלהתרפאות, דא"כ למה אמר יהרג ואל יעבור, הו"ל למימר ימות ואל יעבור עי"ש הרי שעמדו רבותינו על דיוק זה.
- 5.2.1
בד"א בשאר מצוות חוץ מעכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים וכו'. עיין כ"מ ואע"ג דר' ישמעאל פליג, ועי' בתוס' רי"ד לעבודה זרה נ"ד מהדורא תנינא הקשה באמת דלמה הלכתא כר' אליעזר דשמותי הוא, ורבא בסוגיא שם משמע דס"ל כר' ישמעאל (בזה נאריך עוד לקמן) אבל העיקר הוא משום דקי"ל כר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק דאמר ע"ז נמנו וגמרו בעלית בית נתזה, וכן הוא הסוגיא בפ"ב דפסחים ופ"ב דכתובות י"ט ופ' בתרא דיומא ועי' למרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לסי' קנ"ז.
- 5.2.2
אבל שלש עבירות אלו. בכת"י אברבנאל הנוסח אבל שלש מצוות אלו, ועי' תוס' סוטה י' דה"ה מלבין פני חבירו ברבים, ולא חשיב לה משום דאינו מפורש בקרא, וכלול בשפיכת דמים.
- 5.2.3
בד"א בזמן שהעכו"ם מתכוין להנאת עצמו. פסק כרבא שם בסנהדרין וכירושלמי פ"ד דשביעית ופ"ג דסנהדרין שהבאנו לעיל דאורי שם רבי יונה כן למעשה, ומעשה רב.
- 5.2.4
כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת. תפס רבנו ציור זה מה שלא נמצא בש"ס דילן ונראה דמפרש כן רבנו הא דאמרו בירושלמי שם ר' אבינא זעירא פרי חורי חמרא בשבתא ועי' מפרש שם שאנסוהו לרוץ אחרי החמור בשבת, אבל עי' בערוך ערך חמר שר"ל מעי מפלה, ובערוך שם ערך פריין שהוא כעין מכסה, ופירושו לפי זה שהיה מכסה חורי הבנין שנפל והיינו אנסוהו לבנות בית בשבת וזהו מ"ש רבינו ומשום דמעשה רב הביאו רבנו.
- 5.2.5
או לבשל לו תבשילו. תפס כן רבנו משום מעשה דפ' בתרא דיבמות קכ"א, ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל דאמרי ליה בשיל לי קדרה בשבת ולא בשיל לי וקטילתיה ועי' בתוס' סנהדרין ע"ד שם דשלא כדין עשה ולהכי נקיט רבנו ציור זה, או דנקיט ליה ע"פ הירושלמי שביעית שם ר' יונה ור' אסי הורון מפי לארסקינס בשובתא א"ר מני קשיתיה קומי ר' יונה וכו' אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו אמר לא אתכוין משמדתון אלא מיכל פיתא חמימא ועי' בירושלמי ביצה פ"א ה"ז ר' לעזר ור' אבא מרי ור' מתניא הורי פיתא לארסקינס בשובתא, ועי' מפרשים מה שפרשו דהיינו להביא הפת ובשרידי הירושלמי הגי' למיתי פיתא, ועי' בערוך לר' שמואל גמע הנוסחא שהביא מירושלמי ר' אלעזר ור' מתלא הורון מאפא לארסקינוס, ועי' מ"ש בזה דע"י עכו"ם מיירי, אבל הביאור כמ"ש בירושלמי כאן, שאנסו לכך ועי' ערוך השלם ערך ארסקינוס מ"ש בזה בביאור הירושלמי כדברינו.
- 5.2.6
או אנס אשה לבועלה. בדברי רבנו אלה יארכו הדברים אצל המחברים, דהנה רבנו מנה אנס אשה לבועלה בין שאר כל המצוות, והוא תמוה דהא זה בכלל גלוי עריות הוא, ועי' לח"מ דרבנו דוקא בפנויה מיירי דלא הוי גילוי עריות, כי אם כשאר מצוות, אבל אין זה במשמע דהו"ל לרבנו לפרש אנס אשה פנויה לבועלה, והרב מרכבת המשנה ח"ב ס"ל דאפילו באשת איש משום דס"ל לרבנו דאפילו באשת איש הנבעלת לנכרי זונה הוא דהואי ולא חשיב ג"ע ומשו"ה בלהנאת עצמן שרי אף בא"א וכעובדא דאסתר לפום דרשא דהוית אשת איש וכשיטת ר"ת ביומא פ"ב עי"ש היטב וטרח לחלק מהא דלקמן ה"ט עי"ש, ומו"ר הרב העמק שאלה ז"ל (שאילתא מ"ב) רוצה לומר דרבנו בשיטת הגאון בשאלתות קאי, דס"ל דעיקר טעמא דג"ע הוא משום פגמא דידה ולפי"ז ליתא לדינא דיהרג ואל יעבור אלא באיש, אבל באשה הוי ג"ע כשאר כל המצוות והוא מבואר בשאלתות שם, וכ"כ בשטמ"ק כתובות ג' ב' בשם הרב המאירי בחידושי סנהדרין שכתב כן בשם גדולי קדמונינו, וממילא בלהנאת עצמן שרי, והא דאסור להתרפאות בג"ע אפילו היכא דליכא פגמא צ"ל דהוא בתר דגזרו כן אפילו בפנויה ועל כרחך צ"ל כן גם לשיטת הלח"מ ויש להאריך בזה טובא. ויש עוד מקום לומר דרבנו ס"ל כשיטת התוס' בסנהדרין ע"ד שם דלהכי לא פריך והא אסתר ג"ע הוי, דהוי פשיטא ליה דלענין זה מהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מחייבה למסור נפשה משום לתא דג"ע, ולפי"ז אביי ורבא שם פליגי רק לענין חלול השם דפרהסיא, דלאביי מהני קרקע עולם גם לענין חלול השם ולרבא לא מהני, ורק משום דלהנאת עצמן שאני דליכא חילול השם, ולפי"ז דברי רבינו מיושבים ועוד נאריך בזה לקמן.
- 5.2.7
אבל אם נתכוין להעבירו על המצוות בלבד וכו'. הנה לשון זה אינו מובן. ומה רצה רבנו באמרו על המצוות בלבד, והיה אפשר לומר דרבנו מחלק בין אם מכוין להעביר על המצוות בלבד, ובין אם מכוין להעביר על המצוות ומכוין גם להנאת עצמו, דדוקא אם מכוין להעביר על המצוה לבד ואין שם שום הנאה עצמית וכמו קטול אספסתא ושדי לנהרא דמנכרא מלתא דלהעביר על המצוות קא מכוין אבל אי אמר קטול אספסתא בשבתא סתם ולא אמר שדי לנהרא דמכוין גם להעביר על דת אבל אפשר דמכוין גם להנאת עצמו שאח"כ ישתמש באספסתא אז אפילו בפרהסיא יעבור ואל יהרג, דפרהסיא לא מקרי אלא בשהוא להעביר על המצוה בלבד אבל לא בדאיכא גם הנאת עצמן ואם כי יש לישב בזה דברים רבים בענין זה אבל אין זה במשמע. אבל נראה לי דרבנו דבר גדול השמיענו כאן, ע"פ מ"ש לקמן בה"ג במ"ש רבנו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם ועי' לח"מ שם דס"ל בדעת רבנו דבעו דוקא שיגזור על ישראל לבד ולא על שאר אומות ואינו נכון כמ"ש לקמן, והעיקר הוא כמ"ש שם דכוונת רבנו היא דדוקא אם הגזירה היא על כלל ישראל אבל לא כשהיא על היחיד עי"ש, וזהו גם כוונת רבנו כאן ושיעור דבריו כך הוא, אבל אם מכוין להעבירו בלבד על המצוות וקאי הך בלבד על להעבירו, ור"ל להעביר רק את היחיד דאז יש חילוק בין בצנעא לפרהסיא, משא"כ בלהעביר את כלל ישראל, ודבר זה מבואר בגמ' ובירושלמי שם שהבאנו לעיל ומעובדא דר' אבא בר זמינא שנביא להלן, והוא ברור. והנה רבנו לא הביא כאן לענין פרהסיא דאפילו ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור כמבואר בגמ', ועיין כ"מ, וראיתי לחכם אחד שרצה לומר דרבנו ס"ל דטעם הדבר דאפילו ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור הוא כמ"ש רש"י ז"ל בסנהדרין שם כדי שלא ירגילו העכו"ם להמריך את הלבבות לכך ולפי"ז דינא הכי רק בשעת השמד ועלה קאי, ולהכי בה"ג לענין גזירת השמד הזכיר רבנו לבטל דתם, ור"ל דת ישראל אפילו מנהגא אבל על פרהסיא אינו מחויב למסור עצמו רק על מצוה מן המצוות ולא על מנהג, והדברים מתמיהים, דמלבד דטעמא שלא להמריך הלבבות אדרבה שייך עוד יותר לדין פרהסיא הנה שיטת רש"י ז"ל בעצמו להדיא שמה, דאף על פרהסיא מחויב למסור נפשו על מנהגא, שהרי כתב לקמן אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חביריו ישראל, והאי פרהסיא מדבר בישראל והרי בשעת השמד אפילו בצנעא מחויב למסור נפשו, אבל שיטת רבנו יבואר לקמן בה"ג. והנה דעת רבנו דבשאר המצוות אם הוא בצנעא יעבור ולא יהרג אף שאינסו להעבירו על דת, ובפרהסיא כשהוא להנאת עצמו ג"כ יעבור ואל יהרג, וכן דעת השאלתות שאילתא מ"ב, וכן דעת הבה"ג וכן מוכח מדברי התוס' בכתובות ובסנהדרין ובפסחים ובע"ז, וגם מדברי הר"ן בפסחים בפ' כל שעה ובע"ז פ' אין מעמידין ומדברי המאור והמלחמות שם בכולהו ס"ל כדעת רבנו, אולם עי' בסמ"ק מצוה ג' ובמרדכי פ' אין מעמידין ובארחות חיים לרבנו אהרן הכהן מלוניל ח"ב דין אהבת השם ויראתו, דס"ל כולהו דגם בצנעא דינא במתכון להנאת עצמו יעבור ואל יהרג ובפרהסיא אף בלהנאת עצמן יהרג ואל יעבור, והביאו ראיות לדבריהם והרבה יש להאריך.
- 5.3.1
וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזירה. בכת"י אברבנאל הנוסחא שלא בשעת השמד וכן הוא בדפוסים ישנים וכן בכל הני דלקמן הנוסח כן.
- 5.3.2
אבל בשעת הגזירה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם. עי' ר"ן בחידושיו לסנהדרין שכתב דמלשון רבנו (וכל הדברים האלו משמע דקאי על כל הא דלעיל בין על צנעא בין על הנאת עצמן) מוכח דבשעת הגזירה אפילו אם מתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור, וכן דעת התשב"ץ בספרו זהר הרקיע אות י"ד, וכן ראיתי מוכיחים כן מדברי השאלתות שאילתא מ"ב והבה"ג בהל' ע"ז ועי' בהגר"א סי' קנ"ז סק"ז ועי' ט"ז וש"ך שם. אבל העירו על זה מדברי רבנו בספר המצוות לא תעשה ס"ג שכתב ואולם החלק האחד הכולל שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר הנה הוא חייב להתיר נפשו, הרי דבעי רבנו דוקא שיתכוין להעביר על דת אפילו בשעת השמד ואז דוקא מחויב למסור נפשו והיא סתירה לדבריהם. והנה גם מלבד זה כבר עמדו הראשונים ז"ל להקשות מהא דירושלמי פ"ה דשביעית וסנהדרין פ"ג לענין שמיטה כשהיתה מלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהא חורשין ופריך עלה מהא דנמנו וגמרו בעלית בית נתזה, ומשני לא אתכוין אלא מגבי ארנונין הרי להדיא דאפילו בשעת הגזירה אם האנס מתכוין לארנונין שרי. ואינו מובן כלל, דהרי רבנו כתב להדיא ויגזור גזירה לבטל דתם וכוונתו ברורה, דדוקא אם הגזירה ביסודה היתה לבטל הדת אז הוי שעת השמד, משא"כ אם הגזירה נעשית מתחלתה להנאת עצמן לא הוי בכלל שמד, וכן הביא השטמ"ק בשם הרמב"ן ז"ל בריש כתובות גבי תבעל לטפסר דכיון דנעשה להנאת עצמן אין זו גזירה, וזהו פי' הירושלמי דכיון דגזירת השמיטה ביסודה היתה להנאת עצמן משום ארנונא אין זו גזירה שחייבים למסור נפשם עליה, וכן הוא כוונת רבנו בספר המצוות דבעינן שיהיה האונס מתכוין להעביר, וכן המה דברי היראים סי' ה' ובחדש סי' ת"ג פי' שעת השמד שמכוונים עכו"ם להעביר מצות המקום ולהכעיס לפניו, אבל אם הגזירה נעשית ביסודה לבטול הדת דהוי שעת השמד ואח"כ אונסו אנס לעבור בשביל הנאת עצמו בזה לא איירי רבנו שם ודבר זה חידשו הראשונים ז"ל מדיוקם בדברי רבנו, דמחויב למסור נפשו ועי' מ"ש לעיל בה"ב בדיוק לשון בלבד באופן הראשון. ועי' להרב לח"מ ז"ל מה שכתב בכוונת רבנו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם ע"פ מ"ש הר"ן (ובודאי כוונתו להנמוק"י פ' בן סורר ומורה) דדוקא אם הגזירה היתה ביחוד על ישראל, משא"כ אם היא על כל האומות, ואם כי יש למצא סמך לזה גם באגדות, אבל תמוה טובא לומר כן בדעת רבנו, והרי רבנו נקיט להדיא כנבוכדנצר, ושם היתה הגזירה על כל האומות, וכאמור שם כל אומיא ולשניא כד שמעין קל וכו', (ואפשר דכונת הנמוק"י ז"ל ג"כ אחרת, ור"ל דאם גוזר על כל האומות כאחשורוש דגביה איירי שם לפרוקי הא דלא אמרו באסתר והא שעת גזירה הואי הוי להנאת עצמן, ובזה אין שמד וכמ"ש לעיל). אבל כוונת רבנו במ"ש ויגזור גזירה על ישראל הוא כמ"ש לעיל ה"ב דדוקא אם הגזירה היא על כלל ישראל משא"כ אם היא על היחיד, דאז תלוי רק בפרהסיא וצנעא דלענין היחיד מה לי מלך מה לי שאר עכו"ם אונס, ותלוי רק אם יש שם עשרה מישראל והרגיש בזה גם הרב מרכבת המשנה ח"ב והראיתי גם מקור דבריו. ולא הביא רבנו דין ערקתא דמסאני גם לענין שעת השמד עיין כ"מ דס"ל לרבנו כפי' הרי"ף דהיינו היכא דאיכא בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו, וזה נכלל בכלל מצוה מן המצוות ועי' שאלתות שאילתא מ"ב דגריס לשרויי ערקתא דמסאני ולא לשנויי ערקתא דמסאני, ומפרש לה משום דנראה כמשתחוה לעכו"ם וכמו בנתפזרו לו מעות, וצ"ע בזה לדעת רבנו דזה הרי הוי כבר אביזריהו דעכו"ם, ודבר זה לא נתפרש בדברי רבנו כלל, ויש עוד מקום להאריך בזה טובא.
- 5.4.1
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. עי' מה שכתבתי בה"א, והנה בדין זה נחלקו רבותינו הראשונים ז"ל על רבנו, וס"ל דרשאי להחמיר על עצמו אף שאינו מחויב ע"פ דין, כיון דאיכא כאן לתא דקידוש השם, וראיותיהם מהא דאמרו ריש פי"ט דשבת כל מצוה שמסרו נפשם וכו' ומעובדא דאלישע בעל כנפים ור' עקיבא ור' יהודה בן בתירה כל הרוגי מלכות שמסרו נפשם על מצות פרטיות, וכן הביאו מהא דאמרו במדרש שוחר טוב מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכיתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים וכו' מה לך יוצא לישרף על שאכלתי את המצה, מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני וכו', וכל זה מפרש רבנו דבשעת השמד היה, או בפרהסיא כדי להעביר על דת, ובאמת ראיתם מהא דאמרו מה לך יוצא לישרף וכו' לא זכיתי להבין כלל, דהתם על כלל ישראל קאי שהם יוצאים למות בשביל שאכלו מצה ובשביל שמלים את בניהם והעכו"ם עשו בהם נקמות על אשר קימו בני ישראל את מצות ה' כידוע. והנה התוס' והרא"ש ז"ל בעבודה זרה כ"ז הביאו ראיה מעובדא דר' אבא בר זמינא בירושלמי דשביעית שם דאמר ליה עכו"ם לאכול נבילה ולא אכל ומסר נפשו על זה, הרי דרשאי להחמיר על עצמו, והרמב"ן ז"ל הוכיח להיפך מן הירושלמי הזה דהא מסיק שם א"ר מונא אלו הוי שמע ר' אבא מיליהון דרבנן הוי אכיל (עי' במלחמות פ' בן סורר ומורה, והפר"ח לא ראה דברי הרמב"ן אלו) ובאמת ראית הראשונים ז"ל תמוה מאד אם לא דנימא דלא היתה להם כן הגרסא בירושלמי, ובגליון הירושלמי שלי כתבתי דנראה דרבותינו ז"ל מפרשים דברי ר' מונא כך, דהא באמת לפי העובדא שם, אלו היה ר' אבא אוכל היה באמת נהרג ע"י העכו"ם שהרי אמר לו אח"כ אלו אכלת הוינא קטיל לך, ונמצא שר' אבא הרויח והציל את נפשו על ידי זה שלא אכל, וא"ר מונא דאלו הוי שמע למיליהון דרבנן, כלומר אלו היה ר' אבא ציית לדברי חכמים והי' עושה ע"פ דין מבלי להחמיר על עצמו והיה אוכל ואז הרי היה נהרג ע"י העכו"ם, וא"כ הרי שפיר הוכיחו מזה דרשאי להחמיר על עצמו ואמרו לי שכבר הרגיש בזה חכם אחד, אבל אם אפשר לישב דברי רבותינו הראשונים ז"ל הנה בודאי אין מזה תפיסה על דעת רבנו, דפשטות הירושלמי מורה כן דאסור להחמיר וכדעת רבנו וכן מוכח מדברי השאלתות והבה"ג דס"ל הכי ונעתיק לקמן. והנה דעת הנמוק"י הביאו בכ"מ דרבנו מודה דחסידים וגדולי הדור רשאים להחמיר על עצמם ואין זה במשמע לדעת רבנו, שהרי מנה את ר' עקיבא וחביריו בדין מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור.
- 5.4.2
ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן. בבא בתרא י' כגון ר' עקיבא וחביריו ועי' פסחים נ'.
- 5.4.3
ועליהם נאמר כי עליך הורגנו כל היום. גיטין נ"ז.
- 5.4.4
ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. הוא בסנהדרין ק"י ב' כורתי בריתי אלו חנניה מישאל ועזריה וכו' עלי זבח אלו ר' עקיבא וחביריו שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה (והנה המחברים הרגישו בכפל הפסוקים שהביא וכתבו דבא להורות על גדולי האומה המחמירין על עצמן במקום שאינם מחויבים ע"פ דין וכדעת הנמוק"י, וע"ז נאמר אספו לי חסידי וכבר כתבתי שאינו כן במשמע דעת רבנו). ומה שעמדו על דעת רבנו דס"ל לעיל דבאנס אשה לבועלה אינה מחויבת למסור נפשה, וכאן הביא הדרשה דכי עליך הורגנו כל היום מגיטין נ"ז והרי שם קאי על עובדא דתינוקות שקפצו אל הים ועל כרחך לדעת רבנו הוי מדינא, דהרי לא היו רשאין להחמיר על עצמן והוא סתירה לדבריו, אפשר לומר דשאני התם דשעת השמד הואי, וזהו דוקא אם נימא דס"ל לרבנו דבשעת השמד אפילו להנאת עצמן יהרג ואל יעבור, אבל באמת שם ענין אחר, שיראו כיון שנשבו פן ח"ו יתחלל שם שמים על ידיהם ודבר זה מותר כמו שהביאו רבותינו ז"ל ראיה משאול שעליו דרשו במדרש רבה שהבאנו, יכול כשאול וכו' ועי' בהגהות הר"ף לסמ"ק סי' ג'. ועי' בארחות חיים לר' אהרן הכהן מלוניל ח"ב בדין אהבת השם.
- 5.4.5
וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצוות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה. זהו דעת רבנו, דעובר על עשה ול"ת וכן מבואר בדבריו בספר המצוות שנביא דבריו להלן וכן דעת היראים, ובאמת מבואר כן להדיא בגמ' יכול אפי' בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי וכן בע"ז נ"ד והדר כתיב ולא תחללו דאפילו באונס וזהו נגד דעת הסמ"ג, שכנראה ס"ל דאיכא רק עשה דונקדשתי, וחלול השם קאי על אנפי אחריני וכבר עמדו על דבריו ז"ל הרב מל"מ בפרשת דרכים ועוד, ועי' בהגהות חדשות לסמ"ק סי' פ"ה שכתב ומלשון התורת כהנים דקתני שם ממשמע שנאמר ולא תחללו וכו' ומה ת"ל ונקדשתי מסור עצמך על קידוש שמי משמע דהעשה והלאו מישך שייכי אהדדי ואין צורך לכך כמ"ש, ועי' מ"ש מו"ר הרב העמק שאלה בשאלה מ"ב אות ב' ואין הדברים מוכרחים. והנה עי' בלח"מ דרוצה לומר דעשה דונקדשתי ליתא אלא בעשרה, והפר"ח ז"ל דעתו נוטה דאף לא תעשה דלא תחללו אינו עובר בפחות מעשרה, ובספר המצוות לרבנו מבואר להדיא ההיפוך שהרי כתב בל"ת ס"ג והיה האונס וכו' הנה הוא חייב להתיר נפשו ויהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה ואם היה זה במקום הרבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים וכו' הרי להדיא דגם בצנעא איתא ללאו, ולעיל כתב שהזהירנו מחילול השם והוא היפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם ביאורו בתשיעית ממצות עשה הרי להדיא דלאו דלא תחללו הוא במקום דאיכא עשה דונקדשתי, גם לשון רבנו כאן וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים מוכח דגם בצנעא איכא קידוש השם שהרי חלקם לשתים, ועוד שכתב דוכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור וכו' והרי בע"ז גם בצנעא נאמר בו יהרג ואל יעבור, וכן הוא מבואר להדיא בדברי רבנו לקמן בה"י וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה וכו' כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם והרי התם בצנעא הוא, ועי' בספר המצות שם שעשיית עבירה במרד הוא החלק השני של חלול השם, וקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל דהוא בעשרה הרי הוא רק לימוד מתי נקרא פרהסיא, ונפק"מ לשאר מצוות.
- 5.4.6
ואע"פ כן מפני שעבר באונס אין מלקין אותו. וכו' בס' ארחות חיים ח"ב הוצאת מקיצי נרדמים בדין אהבת השם ויראתו הנוסח בדברי רבנו כיון שעבר באונס וכו' ועוד ישנם שם שינויים קטנים.
- 5.4.7
שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס וכו'. כבר תמהו המחברים שכתוב זה לא נמצא כלל בנותן מזרעו למולך, ובאמת העתיק כן רבנו גם בספר המצוות, אולם בנוסח הרמב"ם שהיה לפני הרב מעשה רוקח הספרדי כתוב שנאמר ושמתי אני את פני, וזהו באמת הכתוב שעליו דרשו בתורת כהנים פרשת קדושים הדרשא דההוא ולא אנוס ופשוט, ועי' שו"ת הריב"ש סי' ד' וסי' י"א וקע"א ומביא ג"כ קרא דושמתי את פני. והנה תמהו בדברי רבנו לפום מאי דס"ל לרבנו לקמן בפ"ו מהל' עכו"ם ה"ג דמעביר בנו לעכו"ם אחרת חוץ ממולך פטור ועי"ש בסוגיא דסנהדרין ס"ד ומוכח דס"ל כסתמא דמתניתין דמולך לאו עכו"ם הוא, וא"כ מאי מייתי כאן מקרא דמולך ויליף בק"ו ומה אם עכו"ם שהיא חמורה ולא קשה מידי, עי' בכ"מ שם דלכולהו דיני הוא כע"ז ועי' מ"ש דהוא דלא כשיטת רש"י ז"ל ואין אנו צריכים לזה דהרי אמרו בסנהדרין שם דקרא דכרת במולך תנהו ענין לשאר ע"ז ועי' מרגניתא טבא לספר המצוות שרש ח'.
- 5.4.8
ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר. וכבר עמדו המחברים ז"ל דלמה הביא רבנו גם דרשא זו ותרתי למה לי, והפשוט דרבנו מביא כן ע"פ שיטתו בפ"כ מהל' סנהדרין ה"ב וז"ל שם ואע"פ שהיא מצוה שיהרג ואל יעבור אע"פ שחלל את השם והוא אנוס אינו נהרג שנא' ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לבית דין שלא יענשו את האנוס, ונחלקו עליו רבותינו באזהרה זו, אבל רבנו לטעמיה העתיקה גם כאן ועי' לקמן מ"ש דתרתי דרשי צריכי. והנה הרמ"ך ז"ל השיג על רבנו מפוער עצמו לפעור ואע"ג דמכוין לבזויה וההוא ודאי מוטעה הוא הביאו הרב כ"מ ז"ל ועי' מ"ש ע"ז, וכבר הראו רבותינו ז"ל דדברי רבנו ודעתו מוכרחין בסוגיא דע"ז נ"ד באנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמה דידיה, דפריך שם ר' זירא אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, ואם נימא דחייב בעובר על דין יהרג ואל יעבור מאי קושיא ועל כרחך דפטור בעבר ולא נהרג וכ"כ התוס' ריש פרק הבא על יבמתו ובע"ז שם ובריטב"א שם, אבל שיטת רבנו עדיין תמוה, דנהי דמר"ז הוי סיעתא וכמו שהבאנו בשם הראשונים ז"ל, אבל רבא הרי משני התם הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפילו באונס הא כיצד הא בצנעא הא בפרהסיא הרי לרבא בפרהסיא חייב מיתה, ואי לאו הכי לא הוי נעבד הרי מפורש דרבא לא ס"ל כרבנו, ואיך פסק נגדו ואולי זהו יסוד השגת הרמ"ך ז"ל. וראיתי בחת"ס חלק יו"ד סי' קל"ג האריך בזה ע"פ ב' השיטות שהובאו בתוס' שם שיטת הר"י ושיטת הסמ"ג דלשיטת הר"י גם לרבא בפרהסיא ליכא אלא לאו דלא תחללו אבל לא חיוב מיתה, ולשיטת הסמ"ג לרבא בפרהסיא יש גם חיוב מיתה דכשהוא אומר לא תחללו אהדריה לכללא והיינו אונס דפרהסיא בין לאזהרה בין למיתה עי"ש, ולפי"ז יסבור הרמ"ך כשיטת הסמ"ג בפירוש ההלכה ולהכי השיג על רבנו דלמה לא יחויב מיתה והרי רבא ס"ל הכין, אבל לשיטת רבנו ליכא מיתה בשום אופן דהא העדים לא יוכלו להתרות בו כי אם בלאו דלא תחללו והוי לאו לחוד ולא מיתה עי"ש. ואם כי דבריו נעימים שמה, אבל בעניותי לא זכיתי לרדת לסוף דעתו ז"ל, דאם כדבריו הו"ל לרבנו לחייבו מלקות עכ"פ משום לאו דלא תחללו דהרי איכא מלקות בלאו זה כמ"ש רבינו בספר המצוות בלא תעשה ס"ג ורבנו הרי כתב להדיא דמפני שעבר באונס אין מלקין אותו וא"כ הוא דלא כמאן גם בר מן דין כל דברי החת"ס שם מוקשים מאד מתחלתם ועד סופם. והנראה לי דשיטת רבנו מבוררת ומדויקת ע"פ מה שהקשו רבותינו הראשונים ז"ל טובא בסוגיא זו, א) מאי פריך ר' זירא אונס רחמנא פטריה ומה לנו בכך דאינו חייב מיתה ומלקות לענין דין דנעבד, והרי עכ"פ הוא עובד ע"ז אלא שהתורה פוטרתו מעונש משום אונס, והראיה שהרי מחויב למסור נפשו ויהרג ואל יעבור, ועי' בתוס' שם מה שהאריכו בזה וכמעט שלא באו לידי ישוב, ב) ואם נימא דיש איזה סברא לזה במאי פליג רבא עליה, דהרי לרבא על כרחך גם בלא חיוב מיתה איכא דינא דנעבד (אם לא דנימא דס"ל כסברת הרמ"ך עי"ש בתוס' היטב) ג) דמסוגיא דהכא מוכח דס"ל לרבא כר' ישמעאל דגם בע"ז בצנעא יעבור ואל יהרג והוא תמוה וכמ"ש התוס' שם דחס וחלילה לומר כן, וביותר תמהו דהרי רבא בעצמו ס"ל בכתובות י"ח דיהרג ואל יעבור (ועי' ריטב"א ז"ל ועוד, שדחקו בזה וכתבו דרבא לא החליט הדין, ואמר בכל צד לכל היותר, היינו דהכא קאמר אפילו לר' ישמעאל והתם בכתובות קאמר אפילו לרבנן והוא דחוק מאד, והתוס' רי"ד בע"ז שם החליט דרבא ס"ל כר' ישמעאל) ד) תמיהת התוס' שם דלמה נקיט ר' זירא דרשא דולנערה לא תעשה דבר ולא מקרא דוחי בהם, דהוא מוכח יותר, עי"ש בתוס' ועוד הרבה קושיות נלאיתי להעתיקם. ונראה לי ע"פ מה שכתבו הראשונים ז"ל הובאו בשטמ"ק לכתובות (עי"ש בשם הריטב"א ועוד) דבאשה כיון דלאו בה תלוי הדבר למסור נפשה לקטלא בכדי שלא תבעל, דאף אם תתרצה ליהרג מ"מ אם ירצו לבועלה יעשו בה מה שלבם חפץ, לא שייך בזה דינא דיהרג ואל יעבור עי"ש דמפרשי כן הא דאמרו באשה קרקע עולם היא, ולפי"ז הרי איכא ג' חלוקי דינים בדינא דיהרג ואל יעבור. א) היכא דבועל האשה בלי דעתה כלל רק שמאנסה לכך ואינו רוצה להרגה כלל אף אם תאמר ליהרג ולא לעבור, ודכוותה בע"ז בכופף קומתו להשתחוות שהביאו התוס' בע"ז שם דזה לא נחשב כלל לעושה מעשה, ב) אם אונס את האשה לעשות מעשה שתלך להבעל או להביא עליה ע"י פחד מיתה, אבל מ"מ הרי בידו לבועלה בעל כרחה אף אם לא תתרצה ודומה לזה בע"ז באונסו להשתחוות לעכו"ם ע"י פחד מיתה, אלא דיכול לכפוף קומתו גם בלי דעתו (מדברי התוס' בע"ז שם משמע דכפיפת קומתו שלא מדעתו אין זה מעשה כלל ואולם עי' בשו"ע סי' קנ"ז בהגה ובש"ך שם בשם הרא"ש דכפיפת קומה דומה לאונס אשה וכמוקשה מכבר ומאנס אותו לבעילה עי"ש, ג) דבר שא"א לכופו בשום אופן לעשות בלי דעתו כמו בעילה באיש דאין קשוי אלא מדעת וכדומה בע"ז שיקבל עליו באלוה או שיפעור לפעור וכדומה, דרק יוכל להמיתו אם לא יעשה אבל אינו יכול לעשות אותו מעשה בלי רצונו ודעתו. ולפי"ז דברי הגמ' מאירים לפי פסק רבנו ופירושו, דודאי דבר פשוט דאין דין נעבד תלוי כלל בחיוב מיתה כיון דעכ"פ אסור לעשות כן, אלא דקושית ר' זירא היא נהי נמי דהכא מיירי שאנסו להשתחוות בעצמו (וכמ"ש התוס' דלא מיירי בכופף קומתו) אבל מ"מ כיון דבידו לכפוף קומתו הוי כמו באשה קרקע עולם שהוא יכול לבועלה בלי דעתה דאינה מחויבת למסור נפשה כלל וא"כ ה"ה הכא כיון דבידו לכפוף קומתו וכיון דאינו מחויב למסור נפשו על זה, איך שייך דין נעבד בזה, ולהכי מייתי ר"ז קרא דולנערה לא תעשה דבר ולא קרא דוחי בהם דהתם מיירי בדבר שלא יוכל לכפותו כי אם במיתה וקרא דולנערה הוא דיכול לכופה לרצונו בלי דעתה כלל והוא מדויק מאד, ועל זה משני רבא לטעמיה דס"ל בסנהדרין ע"ד על קושית הגמ' והא אסתר פרהסיא הואי ומשני אביי משום דקרקע עולם היא ורבא משני הנאת עצמן שאני וכבר נדחקו רבותינו הראשונים ז"ל בזה וכתבו דרבא לא פליג על אביי והוא דחוק. ואשר על כן נראה דרבא ס"ל דהך מלתא דיכול לכופה והוי קרקע עולם לא מהני אלא בצנעא אבל בפרהסיא דאיכא חילול השם אכתי מחויבת למסור נפשה וכמו שכתב רבנו ירוחם (ובש"ך סק"ט שם הקשה על דברי הרי"ו וכל זה בכופפים קומתו אבל בציור דידן פשוט דאסור בפרהסיא) אלא דאסתר שאני משום דלהנאת עצמן הוי, וא"כ לרבא באופן השני שמפחידו במיתה שיעשה בעצמו אלא שיכול לכופו לרצונו יש נפק"מ בין צנעא לפרהסיא וזהו דמשני כאן הכל היה בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם, הותר האונס והדר כתב לא תחללו אפילו אונס הא כיצד הא בצנעא הא בפרהסיא, וקאי על אנסוהו להשתחוות דיכול לכופו ולכפוף קומתו דהוי קרקע עולם ואז יש חילוק לרבא בין צנעא לפרהסיא דבצנעא אינו מחויב למסור נפשו באופן כזה דהוי קרקע עולם ובפרהסיא מחויב ומכיון דמחויב למסור נפשו א"כ הו"ל שפיר נעבד. ולפי"ז סובר רבא שפיר כר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק דבג' עבירות יהרג ואל יעבור ובזה לא פליג כלל וכדס"ל בעצמו בכתובות י"ח, אלא דזהו באופן דלא יוכל לכופו לרצונו כי אם להמיתו אבל היכא דהוא כענין קרקע עולם שיוכל לכפותו אז יש חילוק בין צנעא לפרהסיא ונפשטו כל הקמטים בסוגיא. ובזה היה אפשר לישב היטב לשון השאלתות והבה"ג שכתבו ואלו מאן דאנסין ליה עכו"ם ואמרין ליה כפור במלתא דשמיא ופלח לעו"ג ואי לא קטילנא לך, וכבר עמד על לשון זה מו"ר הרב בעל העמק שאלה עי"ש ועוד, ודבריהם דחוקים ולפי"ז ניחא שפיר דדוקא באונסו לכפור שאינו יכול לכופו ע"ז כי אם להמיתו, משא"כ השתחויה גרידא יש נפק"מ בין צנעא לפרהסיא עכ"פ לית מאן דס"ל כלל דאם עבר ולא נהרג דיהא חייב מיתה וכדרשא דתורת כהנים ההוא ולא אנוס ומדוקדק מאד מה שהביא רבנו גם דרשה דההוא וגם דרשה דולנערה לא תעשה דבר שכבר עמדנו בזה דתרי טעמי ודיני נינהו חד להיכא דעושה מפחד מיתה ואינו יכול לכופו לרצונו וקרא דולנערה לא תעשה דבר הרי הוא באופן שיכול לכופה לרצונו אף שהוא פשוט יותר ועי' בזה. ובעיקר קושית הרמ"ך מפוער עצמו לפעור אף דמכוין לבזוייה, דלדעתו הוי מוטעה עי' בתוס' סנהדרין ס"ד א' שם דהקשו מהעובד מאהבה ומיראה עי"ש מה שכתבו ועי' בחי' רבנו יונה ז"ל שם ועי' עוד שם בתוס' ס"א ב' ואין מקום לקושיתו כלל וכבר עמדו בזה.
- 5.4.9
אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עובד עכו"ם במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם. בארחות חיים ח"ב הוצאת מקיצי נרדמים הנוסח אבל אם יכול לברוח וכו' ואינו עושה והוא ככלב שב על קיאו הרי זה עובד ע"ז במזיד, ומקור הדברים עי' פ"ד דכתובות נ"א ב' הני נשי דגנבו גנבי וכו' והא קא ממטיאן להו נהמא מחמת יראה וכו' ודאי שבקינהו ואזלן מנפשיהו אסירן והם דברי רבנו כ"כ הריב"ש ז"ל והעתיקו מרן הגר"א ז"ל, ועי' במדרש רבה שיר השירים על הפסוק זאת קומתך במעשה דחנניה מישאל ועזריה שבאו לדרוש מפי יחזקאל ואמר להם כך מקובלני מפי ישעיהו רבי חבי כמעט רגע וכו' וראוי לעיין עוד בזה, והראני בן גיסי הגאון הצעיר ר' יוסף בער נ"י בכתב יד הר"מ הנמצא בבית עקד המלוכה אשר בברלין (ועליו רשומים הגהות המיימוניות שרשמו עליו תלמידי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל והוא מוגה מאד) ושם ליתא כל מימרא זו מן אבל אם יכול למלט נפשו וכו' עד ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם, ולולא היה לשונו של רבנו זה מועתק בכל הראשונים אז היה אפשר לחשוב שנוסח הכת"י מדויק והדבר צ"ע גדול.
- 5.5.1
ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כלכם, אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחלה וכו'. עיין כ"מ והגהות מיימוני וכבר האריכו בזה המחברים הרבה מאד לישב דברי רבנו התמוהים דפסק כריש לקיש נגד ר' יוחנן בירושלמי דתרומות ובעי דוקא יחוד וחיוב מיתה כשבע בן בכרי ואם לאו יהרגו כלם והרי קי"ל כר' יוחנן נגד ר"ל וממילא אסור להם להחמיר על עצמם ליהרג. והנה הרב תפארת למשה ז"ל כתב דגירסת רבנו בירושלמי היתה ר' יהושע בן לוי במקום ר' שמעון בן לקיש ולהכי אקדמיה לר' יוחנן שם בירושלמי (דבר זה אינו מוכרח ומצאנו כן בכמה מקומות שמקדים ר"ל לר"י, ובתלמודא דבני מערבא דבר מצוי הוא על כל צעד ושעל) ולהכי פסק רבנו כוותיה דר"י בן לוי נגד ר"י דבעינן תרוויהו יחוד וחיוב מיתה (וגם בזה יש אריכות הרבה אם האי כללא מוסכם דהלכה כריב"ל נגד ר"י וכבר האריכו בזה בעלי הכללים ובדברי רבנו ישנם סתירות בזה בכמה דוכתי ואכמ"ל) ולפי"ז עובדא דמייתי שם בירושלמי בעולא בר קושב דתבעתיה מלכותיה ופיסיה ריב"ל על כרחך מיירי שהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי והורה ריב"ל כשמעתיה ואע"פ כן אמר לו אליהו שגם זה ר"ל היכא דאיכא תרוויהו גם יחדוהו גם מחויב מיתה מ"מ לאו משנת חסידים הוא, וזהו יסוד ומקור דברי רבנו שכתב ואין מורין להם כן לכתחלה, כדברי אליהו וכי למסורות אני נגלה וכו' אין זו משנת חסידים. והנה בהגהות מיימוני אשר לפנינו כמעט בכל הדפוסים כתיב צ"ע שפסק כריש לקיש לגבי ר' יוחנן דאמר אע"פ שאינו חייב מיתה שוב הראני מורי זצ"ל ע"כ. ואין מי שירגיש כי נלקה בחסר, (ובן גיסי הגאון, רב יוסף בער שיחי' הראני בכת"י הנמצא בברלין בבית עקד המלוכה שעליו רשומים הגהות תלמידי מהר"מ מרוטנבורג וכבר הזכרתיו לעיל ושמה כתוב "שוב הראני מורי זצ"ל ראיה במגדל אינזיגשהיים בירושלמי הבאתיו בדף הקודם" עד כאן הלשון בכת"י, וזכיתי ומצאתי ברמב"ם דפוס קונשטנדינא משנת רס"ט ושמה כתוב שוב הראני מורי זצ"ל ראיה במגדל אינזיגשהיים בהגה"ה של מעלה, והכל אחד ובהגהה של מעלה העתיק את הירושלמי דתרומות הנ"ל מעובדא דעולא בר קושב וכנראה שרבנו מהר"ם מרוטנבורג הוי ס"ל דהביאור בירושלמי דעולא בר קושב לא היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי, ומטעם זה אמר לו אליהו לר' יהושע בן לוי למסורות אני נגלה לפי שעשה שלא כדין דבעינן שיהא מחויב מיתה, ולהכי פסק כן רבנו, אבל לפי"ז לא נודע לנו מקור דברי רבנו במ"ש ואין מורין להם כן לכתחלה, ובר מן דין עי' במדרש רבה ויגש דמביא הך עובדא ומסיק מיבעי להאי מלתא מתעבדא ע"י אחריני ולא על ידך וכן גריס מרן הגר"א ז"ל בירושלמי כאן הו"ל למיעבד ע"י חורין ור"ל שלא ריב"ל היה צריך להורות כן ועי' ט"ז סי' קנ"ז סק"ז ולא ראה כנראה את דברי המדרש שהבאנו עכ"פ מזה משמע דלא כפירושו של מהר"ם מרוטנבורג ז"ל) והנה מה שאמרתי להעיר בזה. הנה בתוספתא בפ"ז דתרומות אמר שם ר' יהודה דאם הוא והם מבפנים הואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנוהו להם ואל יהרגו כולם וכן הוא אומר ותבא האשה אל כל העם בחכמתה אמרה להם הואיל והוא יהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תהרגו כלכם. ר' שמעון אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה, וא"כ הרי ס"ל לר"ש להדיא דאף שיחדוהו להם מ"מ אי לאו דהוי חייב מיתה לא היו רשאים למוסרו אע"פ שהוא והם מבפנים, ולר' יהודה לא בעינן שיהא מחויב מיתה אלא שיהיו הוא והם מבפנים, והנה בפלוגתא דר"י ור"ש אמרו בעירובין מ"ו ב' א"ר אבא א"ר יוחנן ר' יהודה ור"ש הלכה כר"י וכן בירושלמי פ"ג דתרומות ה"א ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן ר' מאיר ור"ש הלכה כר"ש, (ופליג אגמ' דילן דהוי בעיא דלא אפשטה בפלוגתא דר"מ ור"ש עי"ש) ר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה. והנה הבה"ג בהלכות קצובות דבני מערבא הביא כללא, דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר"ש והקשו עליו טובא אבל כן הביא גם העיטור משמו בהל' פקדון, ועי' בשטמ"ק לבבא קמא מ"ד ע"ב ד"ה ר"י מחייב ור"ש פוטר וכו' כתב יש מי שאומר בהא הלכתא כר"י דהא ר"ש ור"י הלכה כר"י. ויש אומרים כיון דאמור רבנן הלכה כר"י בעירובין מכלל דלית הלכתא כוותיה במקומות אחרים רבנו חננאל זלה"ה, והרא"ה ז"ל פסק כן וז"ל ר"י מחייב ור"ש פוטר וקי"ל ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר"ש ע"כ. וכן מצאתי ביראים סי' ש"ג ובחדש סי' ר"מ בדין זקן ממרא דס"ל לר"י דאינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ור"ש ס"ל דאפילו דקדוק אחד מד"ס וכתב היראים וקי"ל כר"ש לגבי ר' יהודה ור' מאיר ועי' בווי העמודים שם שהביא דגם הראב"ן ז"ל ריש דף קכ"ב ס"ל הכי דקי"ל כר"ש לגבי ר' יהודה ועי' עוד ביראים סי' רע"ב ובחדש סי' קנ"ח גבי דינא דאין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו' אלא א"כ נתן לו שכרו כפועל בטל ופליגי שם ר"מ ורבי יהודה ור"ש כמה הוא שכרו בב"מ ס"ח וכתב שם וכיון דקיימי ר"מ ור"י בחדא שיטתא הו"ל ר"ש יחיד במקום רבים ולית הלכתא כוותיה הרי להדיא ג"כ כנ"ל והרבה יש להאריך בדברי רבנו בפסקים אלו ואכ"מ ועי' בתוס' ב"מ ס"ט ע"א ד"ה אלא. הרי לפנינו חבל ראשונים גאוני קדמאי דס"ל דהלכה כר"ש נגד ר"י ועי' לרבנו מנוח בפ"א דחמץ כתב ג"כ הכי לדבר פשוט וכ"כ בחוט המשולש למרן התשב"ץ ענין י"ב. (ולחנם השיגו הב"ח והט"ז על הב"י ביו"ד סי' קי"ט, אלא דהב"י בעצמו סותר עצמו בכלל זה וכבר הובאו סתירותיו במחברים). והנה לכאורה, הלא הדברים תמוהים, דכל דבריהם המה נגד הסוגיא בבבלי וירושלמי שהבאנו דמבואר להדיא דהלכה כר' יהודה נגד ר' שמעון, והנה שם בירושלמי אחרי שהביאו דעת ר' יוחנן דר"י ור"ש הלכה כר"י איתא רבי בא ר' יעקב בר אידי בשם ר' יונתן ר' מאיר ור"ש הלכה כר"ש ר' שמעון ור"י הלכה כר"י וא"צ לומר ר"מ ורבי יהודה ור"ש הלכה כר"י ומינה את שמע ר"ש ור"י הלכה כר"י ואין לו מובן, והנה מרן הגר"א ז"ל הגיה ר"ש ור"י הלכה כר"י ר"מ ור"י הלכה כר"י ומינה את שמע ר"מ ור"ש הלכה כר"ש, וכנראה הי' להם לבה"ג ולרבנו חננאל נוסח אחר בזה דס"ל לר' יונתן דר"י ור"ש הלכה כר"ש ופסקו כוותיה דר' יונתן לגבי ר' יוחנן. עכ"פ יהיה איך שיהיה הדברים מפורשים אצל רבותינו דהלכה כר"ש נגד ר"י, ובדעת רבנו אינו מבואר אל נכון איך הוא דעתו בכלל זה והרבה יש להאריך בזה, ואי נימא דס"ל ג"כ כבה"ג ורבינו חננאל והרא"ה ז"ל דהלכה כר"ש נגד ר"י א"כ הרי מפורש כאן בתוספתא דבעינן שיהיה חייב מיתה, ואין סתירה כלל מר' יוחנן דס"ל בירושלמי דסגי ביחדוהו לחוד דהא ר"י לטעמיה ס"ל דכללא הוא דהלכה כר"י נגד ר"ש ור"י לא בעי שיהא חייב מיתה, וגם יש הכרח לומר דרבנו לא ס"ל כר"י דתוספתא, מדלא מחלק כלל דבהוא והם מבפנים שרי למוסרו וכן לא הביאו חילוק זה כל הראשונים ועל כרחך דכר"ש ס"ל ולהכי שפיר פסק רבנו דבעינן תרוויהו שיהא מחויב מיתה ויחדוהו ויש להאריך עוד. ועי' במדרש רבה ויגש ובויקרא רבה פי"ט תני בשעה שעלה נבוכדנצר לכבוש את יהויקים וכו' ירדה סנהדרי גדולה לקראתו אמרו לו הגיע זמנו של בית זה ליחרב אמר להם לאו, אלא יהויקים מלך יהודה מרד בי תנו אותו לי ואני אלך, אזלין ואמרין ליה ליהויקים וכו' א"ל וכך עושים דוחים נפש מפני נפש, לא כן כתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו א"ל לא כך עשה זקנך לשבע בן בכרי וכו' כיון שלא שמע להם עמדו ונטלוהו ושלשלו אותו ופייליה הרי דסנהדרי גדולה עשתה כן לכתחלה, וצ"ל דלא בקש נבוכדנצר שיתנו לו להורגו ועי' במדרש רבה שם דס"ל לר' שמעון דמת שלשלוהו ור"ל שמת מעצמו תחלה, ואפשר דר"ש לטעמיה ועי"ש היטב בכל הענין כי הרבה יש להאריך בזה.
- 5.6.1
ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין. בכת"י אברבנאל עושין לו והוא ישר ובארחות חיים ח"ב הל' אהבת השם העתיק הלכה זו בשנוי לשון קצת, ואין נפק"מ לדינא.
- 5.6.2
ומתרפאין בכל איסורים שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת גילולים גילוי עריות ושפיכות דמים. ולא הזכיר רבנו אידך מימרא דר' יעקב בשם ר' יוחנן דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה אף שהזכירו הך מימרא כל הראשונים, הנה אם ס"ל לרבנו כשיטת הסוברים דגם אביזריהו בכלל, הנה הוא נכלל בכלל ע"ז ואי ס"ל דדוקא ג' עבירות ולא אביזריהו הנה אפשר עצי אשרה בעלין סתם (עי' בתוס' שם) אין איסור דהוי בכלל אביזריהו ובדברי רבנו לא נתבאר פרט זה דאביזריהו, ונחלקו הרבה בדעתו ועי' בירושלמי שבת פי"ד ה"ד שהביאו התוס' הבא לי עלין סתם והביא לו מעכו"ם, ובמפרשים שם ויש שם נוסחאות שונות ויש להאריך טובא בכל זה, ועי' מ"ש עוד לקמן בזה.
- 5.6.3
ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בי"ד עונש הראוי לו. רבותינו האחרונים ז"ל נתקשו טובא שדבריו סותרים למ"ש בה"ד דאם עבר ולא נהרג אין עונשין אותו בי"ד וכאן בעבר ונתרפא מחמת אונס חולי כתב דעונשין אותו בי"ד ועי' פר"ח ומרכבת המשנה ועי' חמדת שלמה השיגם, והנה דעת האחרונים ז"ל, דשאני התם דהעכו"ם אונסו לעבור, משא"כ הכא שאין אונס לעבור אלא שהוא מתרפא עי"ז ואין זה אונס, ולפי"ז אם העכו"ם בא להורגו מחמת איזה דבר אחר, וע"י המרתו לעכו"ם יוכל להנצל מזה אין זה אונס כלל. והרב משנת חכמים בפתיחתו להל' עכו"ם מסתפק בזה ועי' ביו"ד סי' קע"ט לענין חובר חבר להצלת נפשו דשרי, ונראה להסביר עוד ע"פ הדין בב"ק ס' דאסור להציל עצמו בממון חבירו ועי' רא"ש שם דבאמת מותר להציל עצמו בממון חבירו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא דמחויב לשלם, ועי' חו"מ סי' שפ"ח החילוק בין אם בא האונס בשביל עצמו דאז מחויב לשלם אבל אם בא האונס בשביל חבירו פטור מלשלם, והנה באם עבר ולא נהרג דלעיל הרי בא עליו האונס בשביל התורה דהא אונסין אותו לעבור על דין תורה ולהכי שפיר אם עבר ולא נאנס פטור, אבל ברפואה דהאונס מגיע לו מצד עצמו אלא דהוא רוצה להציל עצמו בע"ז וג"ע ולהכי שפיר חייב דהא אין האונס מצד התורה והוא ישר. והדבר מבואר עוד יותר ע"פ מ"ש הב"י בחו"מ סי' ר"ה גבי סיקריקין דאע"ג דמתנה באונס לא הוי מתנה מ"מ בסיקריקין בהרוגי מלחמה כיון דאינו אונסו על השדה אלא אונסו בהריגה והוא נותן לו את השדה מעצמו בכדי להציל עצמו הוי מתנה עי"ש. ולפי"ז החילוק בין שני הדינים מבואר יפה מאד (והאמת נראה דחולי לא מקרי אונס כלל לענין זה, ופקו"נ דשרי רחמנא לאו משום לתא דאונס הוא שהרי גם מצוה איכא וגם אחרים מחויבים לפקוח נפשו, ותדע לך, שהרי בחולי אי לאו דגלי קרא ורפא ירפא לא היה ניתן רשות לרופא לרפאות הרי דלא מקרי אונס ודין דמתרפאין בכל האיסורין הרי הוי גם מצוה, ואינו רשאי להחמיר על עצמו אפילו למאן דס"ל דבאונס שאר עבירות רשאי להחמיר וכמו שמבואר לקמן ואין להאריך). אבל מקור דברי רבנו בזה אינו מבואר, שבי"ד עונשין ע"ז, ועי' במדרש רבה שמות פט"ז שאביא להלן ושם מבואר הואיל וכל מי ששופך דם האדם דמו ישפך היאך יכול החולה להתרפאות משפיכות דמים וה"ה לאינך אבל אין שום הכרח מזה דבי"ד עונשין בעונש הראוי לו. ונראה שמקור דברי רבנו הוא בירושלמי שבת פ' שמונה שרצים ה"ד, דאמרו שם בכל מתרפאין חוץ מעכו"ם גילוי עריות ושפיכות דמים א"ר הונא מתניתא אמרה כן שאין מתרפאין מגלוי עריות, ותני כן, לפיכך הותר מכלל שבת, ולא הותר מכלל נערה המאורסה, הותר מכלל שבת ולא להתרפאות, ודכוותה לא הותר מכלל נערה המאורסה אפילו להתרפאות, והוא ברייתא בתורת כהנים פרשת ויקרא פ"א דחובה כשהוא אומר מכל מצות ה' לרבות נערה המאורסה והמחלל את השבת אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת ובשבת מה שאין בנערה המאורסה שבת הותרה מכללה וכו' ונערה המאורסה לא הותרה מכללה, וכיון דהא דלא הותר מכללה מוקים לה בירושלמי גם על להתרפאות אם כן מבואר להדיא דעונשין בי"ד על כך דכיון דלא הותר מכללה ממילא באיסורה קאי ובעונשה דאי נימא דליכא עונש א"כ הרי הותרה מכללה לענין עונש עכ"פ. ועדיין אפשר לומר דאין זה מוכרח כ"כ דהנה לעיל מינה אמרו בתו"כ שם מה עבודה זרה מיוחדת שמשנאסרה לא הותרה ולא הותר מכללה וחייבין עליה מיתת בי"ד וכו' אף אני איני מרבה אלא כיוצא בו, ומה אני מרבה זכור ובהמה וכו' הזכור לא עשה בו קטן כגדול והבהמה עשאו בה קטנה כגדולה והקשה הראב"ד ז"ל בפירושו וא"ת כיון דיש חילוק בזכור בין קטן לגדול שיש ממנו חייב ויש ממנו פטור הרי הותרה מכללה ואינו דומה לע"ז, והרי הוא כשבת שהותרה במקדש, לא דמי התם היתר גמור הוא במקדש, אבל זכור קטן אע"פ שאינו נסקל על ידו מכלל לאו לא נפיק או מלא יהיה קדש או מלא תשכב עם זכר ובע"ז איכא מידי דלא מחייב עליה אלא לאו בעלמא או עשה כגון מגדף ומנשך בלאו, ונתיצת אבני מזבחותם בעשה אבל היתר לא משכחת לה, ולפי"ז הרי אפשר דגם כאן אין בי"ד עונשין עונש הראוי אלא דמ"מ הרי בודאי איכא איסורא ועבר על לאו אלא שאינו נענש משום דהוא עושה כן מחמת אונס. והנה שם בירושלמי איתא א"ר חנינה מתניתין אמרה כן שאין מתרפאין משפיכות דמים דתנינן תמן יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, והנה הרי ברור שכשם שאחר ההורג את מי שיצא רובו חייב עליו אם כלו חדשיו ה"ה האשה גופה שעשתה כן, אף שהיא מתרפאת ע"י כך. והנה ראיתי להגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל בספרו שיצא זה עתה לאור שהביא מקור דברי רבינו מירושלמי פ"ב דע"ז דאחר שהביא שם דאין מתרפאין משפיכות דמים מהא דתנינן יצא רובו אין נוגעין בו כנ"ל איתא שם עכו"ם בעכו"ם, עכו"ם בישראל חייב, ישראל בעכו"ם פטור, וסובר הגאון הנ"ל דקאי על דין רפוי בשפיכות דמים ואמר דעכו"ם בעכו"ם חייב ודוקא ישראל בעכו"ם פטור הרי דישראל בישראל חייב ורבותא דעכו"ם שאינו מצווה על קידוש השם, והנה מלבד שמבארי הירושלמי לא פרשו כן הנה באמת דבר זה תלוי בגרסאות, דהרי בירושלמי שבת שהבאנו איתא תני עכו"ם בישראל אסור ישראל בעכו"ם מותר וא"כ א"א לומר כמ"ש הגאון ז"ל. אמנם יש להעיר עוד מקור לזה מעובדא דתוספתא חולין והובא בגמ' דע"ז כ"ז ב' מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר"י וא"ל ר' ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור הדבר עד שיצתה נשמתו ומת קרא עליו ר"י אשריך בן דמא וכו' ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש, ופריך שם הא איהו נמי חויא טרקיה ומשני חויא דרבנן דלית ליה אסותא עי"ש. ולכאורה צע"ג דאם עבר על קידוש השם דאוריתא אינו נענש משום שעבר באונס אלא שעבר על עשה דונקדשתי ועל לאו דלא תחללו ואיך אפשר דבאיסור דרבנן באיסור רפוי מן המינים יענש בנשיכת נחש דלית ליה אסותא, ועל כרחך משום דעושה כן לרפואתו וחייב מיתה בעושה כן בג' עבירות ושפיר חייב מיתה גם בעובר על הדרבנן שאין מתרפאין מהם ויש לפלפל בזה ואכ"מ. ושארי הגאון רא"צ קאמאי נ"י הראה לי מקור לדברי רבנו מהא דגרסינן בשבועות ז' ב', ת"ר וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל יש לי בענין זה להביא שלש טומאות טומאת עבודה זרה וטומאת גילוי עריות וטומאת שפיכות דמים וכו' יכול על ג' טומאות הללו יהא שעיר מכפר ת"ל מטומאות בני ישראל ולא כל טומאות וכו' הוי אומר טומאת מקדש וקדשיו, ופריך עלה בגמ' האי ע"ז היכי דמי אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר קרבן הוא ומוקי לה במזיד ולא אתרו בשוגג ולא אתודע ליה, וכן מוקי בג"ע ושפ"ד שם, ולכאורה קשה דלמה לא מוקי בעבר על ג' עבירות אלו באונס שעבר ולא נהרג, והרי אף שעבר באיסור מ"מ אינו חייב מיתה ולא מלקות ולא קרבן ועל זה שעיר מכפר ולמה צריך לאוקמי במזיד ולא אתרו ביה, ועל כרחך צ"ל דבעבר באונס גם טומאה ליכא ואינו נכנס כלל בגדר מטומאות בני ישראל, ולפי"ז הלא יפלא לר' ישמעאל דיליף פקוח נפש שדוחה את השבת מקרא דאם במחתרת ימצא הגנב ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפ"ד מטמא את הארץ וכו' ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפקו"נ שדוחה את השבת הרי מבואר דבבא להציל עצמו ולהתרפאות ע"י ג' עבירות יש כאן לתא דטומאה (שהרי א"א לומר שהכונה על שפ"ד בכלל שהיא מטמא את הארץ, כיון דכאן ליכא טומאה) וא"כ קשה למה לא מוקי הך בריתא בעובר על ג' עבירות כדי להתרפאות דיש כאן טומאה ואי נימא דאינו חייב מיתה ומלקות כמו בעבר באונס, הרי חיוב מיתה וקרבן ליכא וטומאה איכא ולמה בעי לאוקמי במזיד ולא אתרו ועל כרחך מוכרח לומר דאם מתרפא בג' עבירות כיון דאיכא טומאה ה"ה נמי דעונשין עליהן בי"ד עונש הראוי דלא דמי לעבר ולא נהרג דשם ליכא גם לתא דטומאה ובלהתרפאות איכא אונס ואיכא טומאה ואיכא גם חיוב מיתה, ולהכי אוקי במזיד ולא אתרו והוא דבר נחמד אף שהוא מחודד.
- 5.7.1
ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת מג' עבירות אלו, שנאמר ואהבת וכו' אפילו הוא נוטל את נפשך. הנה בסוגיא דפסחים כ"ה ויומא פ"ב מייתי גמ' על הא דאמרו אין לך דבר העומד בפני פקוח נפש חוץ מג' עבירות ואמר עכו"ם מנלן דתניא ר' אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך וכו' אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו וכו' ובסנהדרין אמרו כן על הא דנימנו וגמרו בעליית בית נתזה דג' עבירות יהרג ואל יעבור אינהו דאמרי כר' אליעזר ורבנו מביא דרשא דאפילו הוא נוטל את נפשך והיא דרשא דר' עקיבא דפליג בברכות ס"א ב' עם ר"א ודריש הכי והעתיק רבנו דרשתו (ובאמת בספרי ואתחנן דרשה זו דאפילו הוא נוטל את נפשך היא דרשת הספרי סתמא דבר אחר אפילו נוטל את נפשך ור"ע פליג וס"ל בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, אבל מ"מ דרשא זו היתה שגורה בפי ר"ע באמרו כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך והוא נוסח דרשה דהכא כמו שהביא רבנו). וזכיתי ומצאתי למרן הגר"א ז"ל בשנות אליהו לברכות דס"ל דר' אליעזר לא דריש כלל על מסירות נפש (ובזה יובן הפלוגתא שם בינו ובין ר' עקיבא שצריכה לימוד) והא דיליף בפסחים וביומא ובסנהדרין שם שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעכו"ם וכו' מהא דר"א גריס רבנו ר' אליעזר אומר וכו' ור"ל דיליף באמת מדרשה דר"ע דאפילו נוטל את נפשך ולא מר"א (ולפי"ז צריך גם להגיה בסנהדרין ע"ד דאמרו שם אינהו דאמרי כר"א וצ"ל אינהו דאמרי כר"ע) עי"ש היטב במה שהאריך ועי' למו"ר בהעמק שאלה שאלה ק"א מ"ש בזה. והנה הרב בעל הלכות גדולות ז"ל בהל' עכו"ם כתב נמנו וגמרו וכו' חוץ מג' עבירות, עבודה זרה מנא לן מחנניה מישאל ועזריה דכתב בהון והן לא ידוע להוי לך מלכא וגו' וגילוי עריות מנלן דא"ר יהודה אמר רב מעשה באדם אחד וכו' שפיכות דמים וכו' מאי חזית ונראה שכן היתה גרסתו בגמ' וכן בשאלתות שהבאנו לעיל איתא ואלו מאן דאנסין ליה עכו"ם ואמרין ליה כפור במלתא דשמיא ופלח לעבודת גילולים ואי לא קטילנא לך מחויב למימסר נפשיה לקטלא ולא ניפלח לע"ג דהכי אשכחן בחנניה מישאל ועזריה כד אקים נבוכדנצר וכו' עי"ש היטב ובמ"ש שם מו"ר הרב בעל העמק שאלה ולא עמד על זה שכך היתה גרסתו ז"ל בגמ' (ונוסח הבה"ג דא"ר יהודה אמר רב מעיד על זה) אבל זה אמת ברור דהבה"ג והשאלתות כרבנו סבירא להו דצלמא דנבוכדנצר היה ע"ג ממש, והביא הראיה מחנניה מישאל ועזריה דלא נימא כר' ישמעאל דדוקא בפרהסיא מחויב לממסר נפשיה ומביא ראיה דחנניה מישאל ועזריה לא היה פרהסיא לפי דעת רבותינו ז"ל במדרש שיר השירים על פסוק זאת קומתך דס"ל לר' שמעון בר יוחאי דהפריש רק שלשה מכל אומה, וא"כ לא הוי שם עשרה, ועוד מוכרח מזה כדעת רבנו דאסור להחמיר על עצמו במקום שהדין יעבור ואל יהרג, דאי לאו הכי אין ראיה מחנניה מישאל ועזריה ודלמא החמירו על עצמן, או כדעת מאן דס"ל דגדולי הדור רשאים להחמיר על עצמן, וכבר רמזתי מזה לעיל ויש להאריך בזה הרבה אבל אין מקום יותר.
- 5.7.2
והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת וכו' דבר שהדעת נוטה לו הוא, שאין מאבדין וכו'. בגמ' שם מאי חזית דדמא דידך וכו', ועי' במדרש רבה שמות פסקא משכו והביאו הרמב"ן ז"ל שאם יאמרו לו לאדם בוא והרוג את הנפש ואתה מתרפא אל ישמע להם שכן כתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך הואיל וכל מי שהוא שופך דם האדם דמו ישפך היאך יכול החולה להתרפאות משפיכת דמים עי"ש.
- 5.8.1
אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה וכו' הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה. ועיין כ"מ מ"ש מקור הדברים. והנה באמת שנינו בפסחים ל"ט לא ילעוס אדם חטין ויניח על גבי מכתו, ופסקה הר"מ בפ"ט מהל' חמץ ומצה וזהו מלוגמא עי' בפי' המשנה לרבנו פ"ח דשביעית מ"א ובפכ"ד דכלים מ"ג דפי' מלוגמא הוא מלא לוגמא שלועס חטין ע"ג מכתו ועי' מג"א סי' תס"ו סק"ב דמשום זה הביא הר"מ דעת הארחות חיים וכ"כ הרשב"א ז"ל, דדוקא בחמץ של עכו"ם דליכא בזה בל יראה אבל לא בשל ישראל, ומתניתין דלא ילעוס בשל ישראל קאי ומשום לתא דבל יראה הוא, ועי"ש שעמד להקשות על דברי רבנו מירושלמי פי"ד דשבת דאמר שם רב שמואל בר' יצחק הדין גומרתא סכנה א"ר ירמיה נותנין עליה חמץ בפסח, אלמא דבעינן דוקא שתהא סכנה, ולפי דברי רבותינו ניחא דהתם קאי בשל ישראל דאיכא משום בל יראה, ובעינן סכנה. והנה ראה זה מצאתי ברבנו חננאל בע"ז כ"ח א' שהביא נוסחת הירושלמי הדין גומרתא סכנתא ונותנין עליה רומץ בשבת ועי' בהג"ה שם שהגיהו נותנין עליה רמץ בשבת, ואנכי מצאתי הנוסחא בר"ח נותנין עליה חומץ בשבת, ולפי"ז אין ענינו לכאן, אמנם עי' בירושלמי פ"ג דערלה ה"א ובפ"ב דפסחים ר' אבהו בשם ר' יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח איננו לוקה שאין לא תעשה שלו מחוור כלאי הכרם לוקה וכו' והנה בודאי הדברים תמוהים מאד והרי ר' יהודה ס"ל כר' שמעון בפסחים כ"ט ב' בלאחר זמנן וכבר תמהו בזה. והנה העיטור מאמר חמץ העתיק את דברי הירושלמי אלו העושה איספלנית מחמץ ושור הנסקל וקאי אפסח גופה, ומ"מ הרי מבואר דרק לא לקי משום שאין לא תעשה שלו מחוור, והם סתירה לדברי רבנו דמתיר לעשות כן, וכאן א"א לומר דקאי בשל ישראל ומשום לתא דבל יראה, והרי טעמא דירושלמי דאין לוקה ע"ז משום דאין ל"ת שלו מחוור, והוא איסור ההנאה, ועל כרחך צ"ל כמ"ש בס' עמודי ירושלים דשיטת הירושלמי בזה מחולקת מסוגיא דילן, ולשיטת הירושלמי אספלנית הוי כדרך הנאתה (ועי' תוס' יומא ע"ז א' שכתבו דדוקא חלב שור הנסקל חי שהניח ע"ג מכתו פטור הא מהותך אסור משום דאיסורי הנאה נינהו, הרי דס"ל ג"כ דזה הוי כדרך הנאתו, ועי' ברש"י פסחים כ"ה במ"ש בגוהרקי דערלה שם דלא הוי כדרך הנאתן משום דעדיין לא נתבשלו ויש להאריך בכל זה הרבה) ושלא כדרך הנאתו הוי רק כשעירב בו דבר מר, ולפ"ז בעי הירושלמי שפיר שתהא סכנה דוקא ואי לא היה אסור משום שהוא כדרך הנאתו ורבנו ס"ל דזה הוי שלא כדרך הנאתן וכמ"ש להדיא וגוהרקי דערלה דהוו שלא כדרך הנאה אינו מפרש רבנו כפירש"י משום דהוו עדיין בוסר ולהכי הוו שלא כדרך הנאה, וכמ"ש רבנו או מערלה סתמא ועי' בירושלמי שם דאיבעו ליה בערלה אי דמי לשאר איסורים או לכלאי הכרם וכן כתב בעל העיטור ז"ל שהבאנו לעיל שסיים אחר מה שאמרו בירושלמי, מערלה צריכה, עשה לרחקו כתיב לא תעשהלאוכל כתיב, ל"ת לרחקו לא כתיב, ובגמ' דילן ערלה כשאר איסורים וכן הלכתא ויש להאריך טובא בדברי המל"מ כאן אבל לפי שעיקר הדברים במאכלות אסורות יבוארו שמה ברצות ה'.
- 5.9.1
מי שנתן עיניו באשה וכו' ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה. דקדק הרב סדר משנה ז"ל דלמה נקיט רבנו אפילו היתה פנויה, והו"ל לכתוב ואפילו היא פנויה, ואין לומר משום דהעתיק לשון הסוגיא, דהתם שפיר אמרו כן משום דהרי מעשה שהיה הוא, ונחלקו אי פנויה היתה או אשת איש אבל רבנו הרי דינא קמ"ל והו"ל לכתוב אפילו היא פנויה ודעתו דרבנו דבר גדול אשמועינן בזה, דהרי בירושלמי דשבת פ' שמונה שרצים ה"ד מחלק בין נתן עיניו בה כשהיתה אשת איש לבין נתן עיניו בה כשהיתה פנויה וגמ' דילן מדסתמה לא ס"ל לחלק בזה ולהכי כתב רבנו אפילו היתה פנויה ר"ל אפילו בשעה שנתן בה עיניו ג"כ היתה פנויה מ"מ ימות ואל תבעל לו, והוא דבר ישר. אבל באמת הדבר צריך תלמוד דלשיטת רבנו ותלמודא דילן איך יפרנסנו רומיא דהנך תרי עובדי דמייתי בירושלמי תרווייהו משמיה דר' אלעזר, אי נימא דגם בפנויה הדין כן, והרי על כרחך צריך לחלק ביניהו או משום דנתן עיניו בה כשהיא אשת איש שאני או כדאמר שם איתתא רבה הוית דלא מנסבא, ורבנו הרי לא ס"ל לתרויהו שינויי וצריך ביאור עוד. והנה הרב הנ"ל עמד לדייק עוד בדברי רבנו שכתב מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו ימות ואל תבעל לו, אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לו לדבר עמה, שינה רבנו בלשונו דגבי תבעל לו כתב ימות ואל תבעל לו ובלדבר עמה כתב אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לו לדבר עמה ודייק הרב הנ"ל מזה דבדין תבעל הוא איסור לכל אדם בדין אין מתרפאין בגלוי עריות ואם עבר ונתרפא הרי בי"ד עונשין אותו עונש הראוי לו ע"פ דין כמ"ש רבנו לעיל, אבל בלדבר עמה הוא רק שאין בי"ד מורין לו לעשות כן אבל אם עשה כן בעצמו אין עליו שום איסור ועונש וחתר למצא גם מקורים לחילוקו זה ולישב בזה קושית הירושלמי והדברים יש להם מקום לפי נוסחא דילן, אבל בכת"י אברבנאל, ובנוסחא ישנה שהיתה לפני הרב מעשה רוקח הספרדי וכן מצאתי ברמב"ם דפוס קונשטנדינא רס"ט הנוסח בדברי רבנו ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו אפילו היתה פנויה ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות וכו' ולפי נוסחא זו נפלו כל הדברים.
- 5.9.2
ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהיו בנות ישראל הפקר ויבאו בדברים אלו לפרוץ בעריות. כתב רבנו טעם האיסור כמ"ש בגמ' דסנהדרין שם, והוא גדר ותקנת חכמים משום סיג ועי' בר"ן ז"ל שם שלמד מזה דאביזריהו דשלש עבירות נמי אסורין ועמדו בשיטתו עוד הרבה מרבותינו ז"ל, ובאמת הרי כבר כתבנו לעיל שבדברי רבנו אין הדבר מבואר כלל איך ס"ל באביזריהו, אבל דעת רבנו דהוא משום סיג והרי יש רשות לבי"ד לעשות כן שהרי בי"ד מכין ועונשין לעשות גדר לתורה (ואין זה סתירה לדברי הר"ן ז"ל ודעימיה, שהרי טעמא דסייג אינו אלא לתירוצא דרב אחא בר איקא דרבנו פסק כוותיה, אבל לפי מאי דס"ל מעיקרא דאשת איש הוית הרי טעמא משום גילוי עריות ובלספר עמה הרי לא הוי אלא אביזריהו הרי דגם אביזריהו בכלל ג"ע הוי ואנן קיימינן בשיטת רבנו לפום המסקנא דהוא תקנת בי"ד ולא משום אביזריהו) ולפי"ז אפשר גם בבעילת פנויה הוא מגדר זה כיון דלתא דג"ע אין כאן ועי' חוות יאיר סי' קפ"ב, ובאמת י"ל דלהכי פסק רבנו כמ"ד פנויה היתה, ועי' בב"י סי' קנ"ז שעמד ע"ז שהרי הוי ספק נפשות ולהקל ולמה פסק להחמיר וכתב ע"ז שטעמו משום דשב ואל תעשה הוא שלא לספר עמה הוא תמוה קצת, עוד כתב דכיון דחזינן דרב פפא ורב אחא דאמוראי בתראי נינהו יהבי בה טעמא אלמא הכי ס"ל, ולפימ"ש ניחא טובא, דרבנו לית ליה אביזריהו כלל, וא"כ הרי גם באשת איש אינו מיושב עוד, ולהכי תפס כטעמא דהוא תקנת חכמים וסייג וממילא דה"ה פנויה ובאמת קשה לומר דטעמא דאביזריהו יועיל גם לאיסור דרבנן והרי לדבר עמה בודאי ליכא אלא איסור דרבנן, ועל כרחך דהוא תקנה וגדר מדין בי"ד ומכין ועונשין ועי' נודע ביהודה תנינא חלק אה"ע סי' ק"נ במ"ש דאם האיסור רק מדרבנן בודאי לא הוי אביזריהו, גם יש להאריך במ"ש ראיה מהא דאין מתרפאין בעצי אשרה אף דלא הוי אלא לאו, וכמדומה שזה ענין אחר לגמרי, אבל אכ"מ להאריך עוד.
- 5.10.1
כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס, הרי זה מחלל את השם ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלקיך וכו'. מקור הדברים ביאר רבנו בעצמו בספר המצוות לא תעשה ס"ג, והחלק השני הכולל ג"כ שיעשה האדם עבירה אין תאוה בה וכו' הנה זה ג"כ מחלל שם שמים ולוקה ולפיכך אמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת וכו' כי זה מכוין להכעיס וכו' ועי' תוספתא פ"ג דשבועות וכן דרשו רז"ל בסנהדרין צ"ט ב' קרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה על העובר עבירה בלי שום הנאה ועליו אמרו קרא את ה' הוא מגדף.
- 5.10.2
וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה וכו' מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק וכו'. הוא בסוטה י' ב' ול"ו ב' יוסף שקדש שם שמים בסתר, וזהו מ"ש רבינו או עשה מצוה כוונתו ג"כ להך מ"ד דיהודה זכה לא משום שפירש מעבירה אלא משום שעשה מצוה שירד לים תחלה ונקרא מקדש שם שמים בפרהסיא.
- 5.11.1
ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם. עיי"ש בספר המצוות שהבאנו.
- 5.11.2
כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרין תובעין אותו והוא מקיפן. עיין כ"מ שהוא נגד סוגיא דילן דמבואר שם להיפך, והשערת הכ"מ שרבנו היתה לו גירסא מהופכת ועי' בס' תוס' יום הכפורים מה שתמה עליו וטרח לישב ע"פ גירסתנו וכן בסדר משנה האריך טובא, ועוד במחברים ולו ראו את דברי הרי"צ גיאות ז"ל בהל' תשובה כי אז נתבררה להם נוסחת רבנו, שהוא גורס להדיא והני מילי באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה ומפרש הכל כרבנו, ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ה מהלכות דעות הי"ג.
- 5.11.3
או שירבה בשחוק. עיין כ"מ שהראה מקורו לירושלמי פ"ב דדמאי דהמקבל עליו להיות חבר, ס"ל לר' יהודה דצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק, ואין זה מוכרח לעניננו לענין חלול השם, ועי' במס' דרך ארץ זוטא פ"ה מי שהוא תלמיד חכם וכו' מיעוט שיחה מיעוט שחוק, ועי' אבות פ"ו ועי' לקמן בדברי רבנו בפ"ב מהלכות דעות ה"ז לא יהא אדם בעל שחוק, ובמה שציינתי שמה לתנא דבי אליהו רבה ח"א פי"ג ישמור אדם את עצמו שלא ירבה שחוק שמחה ותפלות, ואין שחוק אלא עבירה (עי' בנוסחא הישנה שם) ורשע שנא' ועתה אל תתלוצצו מפרש התרגום אל תרשעתן לומר לך שהשחוק שקול כנגד כמה עבירות, והם המה דברי רבנו כאן.
- 5.11.4
או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן. עי' כ"מ שהוא מברייתא דפסחים מ"ט תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום ובאמת מהא דהעתיק הרי"ף ז"ל אחר מימרא זו בריתא דלמה ת"ח דומה בפני עם הארץ עי"ש מבואר דמפרש כן, אבל אין צורך לזה ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ה מהל' דעות ה"ב ולא יאכל אצל עם הארץ והוא מברכות מ"ג עי"ש מ"ש בזה ושם הבאתי דברי התנא דבי אליהו רבה פי"ב ישמור אדם עצמו שלא יאכל עם עם הארץ על השלחן ולא ירבה עמהם בסעודה וכו' הא למדת שכל האוכל לחם עם עם הארץ על השלחן כאלו עובד עבודה זרה ואם ת"ח הוא מזלזל את תורתו ומחלל שמו של אביו שבשמים וכו' עי"ש וזהו מקור דברי רבנו ודברי הבריתא שהביא הכ"מ העתיק שם רבנו ולא ירבה סעודותיו בכל מקום ואפילו עם החכמים עי"ש מ"ש שם בזה.
- 5.11.5
וביניהן. עי' כ"מ דנ"ל לדקדק מזה דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם אבל אם אוכלים עמו בביתו או אוכל בביתם ולא עמהם שרי, ועי' מ"ש לעיל, ונראה בהכוונה בדברי רבנו להא דאמרו ד' דברים גנאי לתלמיד חכם, ולא ירבה ישיבה של עם הארץ, והאי וביניהן קאי ע"ז ועי' בפ"ו ממס' דרך ארץ זוטא ועי"ש בכל הפרקים שם תמצא את כל דברי רבנו עד סוף הפרק, ומ"ש רבינו ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין. שם ביומא פ"ו כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ועי' שבת קי"ח הא דאמר רב נחמן תיתי לי דקיימית מצות ציצית ופרש"י ז"ל שלא הלכו ד' אמות בלי ציצית ותפילין. ומ"ש רבינו והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם. עי' בדברי רבנו לקמן בפ"ג מהל' דעות ה"א, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהם צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם, וכתב רבנו עד שיהא הכל מקלסין אותו ואוהבין אותו. עי' ילקוט ואתחנן בשם תנא דבי אליהו ואהבת וכו' תהא מאוהב על הבריות וכו' ומבואר הכל.
- 6.1.1
כל המאבד שם מן השמות הקדושים וכו' לוקה מן התורה. הנה בכל מקום הנזכר מחיקת השם, וכתב רבנו כל המאבד לכלול בזה גם דין המחתך כמ"ש ביראים סי' ט' ומנין שהחותך אסור דאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין נ"ו א') ואימא דברזיה מברז ואזהרתו מהכא לא תעשון כן וכו'.
Next → — showing 1–100 of 159
Friedberg Edition. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://fjms.genizah.org Licence: Public Domain. Source.