Arvei Nachal

Sefaria · Chasidut > Other Chasidut Works · 3,393 sections

Toldot.2.1
תקסב
Toldot.2.2
ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' כו'. לנוכח אשתו מיותר, ועיין רש"י. תו יש לדקדק, כי עקרה היא אין לו ביאור, והוה ליה למימר ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק כו'. עוד הקשו המפרשים במ"ש רש"י לו ולא לה שאין דומה כו' והרי ארז"ל (תענית כ"ה:) גבי רבי אליעזר שאמר כ"ד רננות ולא נענה ורבי עקיבא נענה לא מפני שזה גדול מזה אלא מפני שזה מעביר על מדותיו כו' ופירש בע"מ דר"ל לפי שהיה בן גרים והוצרך לשבר טבעו ומדותיו יעוי"ש, הרי משמע איפכא דתפלת צדיק בן רשע עדיף להתקבל. עוד יש לדקדק בלשון רש"י שכתב שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו', איפכא הוה ליה למימר, שאינו דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק דהוא עדיף. תו יש לדקדק במה שסיים רש"י לפיכך לו ולא לה, שהוא שפת יתר ולשון כפול. גם יש לדקדק באומרו ויעתר, וארז"ל (סוכה י"ד.) למה נמשלה תפלת צדיקים כעתר מה עתר כו' כך תפלת צדיקים מהפכת מדת הדין למדת הרחמים, למה קא משמע לן קרא דבר זה דוקא כאן, והלא גם אברהם ושאר צדיקים התפללו ולא קאמר האי לישנא. עוד יש לדקדק, באמרה אם כן למה זה אנכי מתפללת על הבנים, משמע דיותר בחרה בהעדר בנים מצער העיבור, ובודאי צדקת זו לא עלה זאת על לבה.
Toldot.2.3
ולבאר זה נקדים פסוקי ואתחנן אל ה' בעת ההוא כו' רב לך כו', פירש במדרש רבן של נביאים אתה. והוא תמוה, כלפי לייא, וכי בשביל שהוא רבן של נביאים לא יעתר ה' לתפלתו. והנלע"ד בזה עם משארז"ל בחולין (חולין ס:) יצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע ולא צמחו עד שבא אדם ובקש רחמים וירדו גשמים וצמחו מלמד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, רב נחמן בר פפא הוה ליה האי גינתא רמי ביה ביזרני ולא צמחו בעא רחמי ואתא מטרא וצמחו אמר היינו דרב נחמן שהקב"ה מתאוה כו' (שם). ויש לדקדק, איך יהיה רב נחמן כמתפאר ח"ו.
Toldot.2.4
ונראה לי עם מה שחקרו הקדמונים בענין התפלה שאנו רואין שנעתר הש"י להמתפלל אליו, איך יש שינוי רצון ח"ו לפניו הלא הוא נעלה מכל מדה ודמיון ואיך יעלה על הדעת שיתפעל ח"ו ע"י ברואיו. ומצינו בזה ב' תירוצים קרובים זה לזה. הא' הוא מאמר רז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים שהוא כביכול רצון וחדוה לפניו, ממילא כך היה הרצון מתחלה שע"י התפלה ישיג הענין המבוקש ההוא. התירוץ הב', כי הש"י טוב ומטיב לרעים ולטובים ומאתו נשפע לעולם כל טוב, רק השינוי הוא לפי המקבלים, כי בכדי שיהיה שכר ועונש ברא הש"י כמה עולמות ובכולם יש בתי דין ממונים על השפע ההיא שנשפע דרך צנורות שהם אותיות קדושים והאדם בחטאו פוגם באותיות הללו והיינו קלקול הצנורות ועי"ז מתעכב שפע ההוא בבואו לאותו העולם שפגם בו, וכאשר מתפלל האדם אזי אותיות התפלה של המבוקש ההוא אשר מבקש הן הנה אותיות הצינורות של שפע ההוא המבוקש וניתקנו ע"י התפלה הצינורות האלה ומיד בא אליו השפע מעצמו. והנפקא מינה בין ב' תירוצים אלו, כי לתירוץ הא' יצויר שיעוכב הדבר המבוקש שמתפלל עליו בעבור כי הש"י מתאוה לתפלת צדיקים ורוצה שיתפלל עוד יותר ויותר וכמש"ה (ישעיה סה, כד) טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, ר"ל באמת אני חפץ למלא משאלותם טרם קראם רק אני חפץ שידברו עוד בתפלה כדי שאשמע דבריהם כי הקב"ה חפץ בדברם אליו, משא"כ לתירוץ הב' מיד שמתקן הצינורות משיג באותו רגע הענין המבוקש ההוא.
Toldot.2.5
ואמנם ב' התירוצים אמת הם, כאשר נראה בבן הקטן המבקש מאביו את אשר יבקש ויבך ויתחנן לפניו על דברי שטות כדרך הקטנים ונלעג לשון אין בינה והמבוקש ההוא לשחוק וקלס בעיני אביו רק היה לו לנחת דברי בנו הקטן אליו ואת תחנוניו ומשהה מלמלא לו מבוקשו מאחר שהמבוקש הוא דבר שטות שמוכרח למלא רצונו מאהבתו וחמלתו עליו, ומשהה הדבר בכדי שירבה להפציר בו כי יש לו נחת מדברי תחנוניו. ואמנם הבן הגדול אשר הוא חכם וחשוב גדול ובא באנשים הוא לא יבקש מאביו איזה מבוקש רק בהיות לו הדבר הכרחי וצורך גדול אי אפשר בלעדו, ויודע שאי אפשר לו להשיג הדבר ההוא זולתי מאביו, אז בהכרח בא לאביו לדבר לו ומיד כשמוע אביו את דבריו אינו מאחר אפילו רגע מלמלאות רצונו כיון שהדבר ההוא הוא הכרח גדול וכבודו הוא כבוד אביו, ועל בן כזה אינו מתענג כלל בבקשתו לפניו, רק מאחר שרואה ענין המבוקש ורב צורכו אליו מיד הוא ממלא לו בקשתו.
Toldot.2.6
וכן הענין בצדיקים יש עובדים את ה' בקטנות ויש בגדלות, ר"ל כי הקטנות הוא כענין משארז"ל (פסחים ח:) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור, וכדומה לזה, הן הנה העובדים בשביל שכר עולם הזה או עולם הבא, והוא כאשר יתפלל להש"י על צורכו הנה גוף המבוקש אינו חשוב כלל בעיני ה' כי על צרכי עצמו הוא מבקש רק הש"י ממלא לו בקשתו לאהבתו וחמלתו עליו והש"י מתענג כביכול בדברו אליו ולכן לפעמים ישהה בקשתו כדי שירבה להתחנן אליו, משא"כ צדיק העובד את ה' רק בשביל כבוד הש"י וגדלו ואין מעלה בלבו בשום פעם ענין הצטרכותו ואינו עוסק כל ימיו רק להרבות כבוד אבינו שבשמים, הנה האיש הזה כאשר יבקש איזה בקשה מאת הש"י אזי בודאי הדבר המבוקש ההוא הוא ענין נוגע לכבודו ית"ש כי על הצטרכות גופו לא יבקש בשום פעם ונמצא ענין המבוקש אשר זה מבקש מהש"י הוא דבר הכרח לכן מיד ממלא מבוקשו, ומה שלא השיגו מיד בלי תפלה הוא כי אדם אין צדיק בארץ כו' וגרם איזה קילקול כל דהו באיזו צינור ונתעכב שפע ההוא ומיד בתפילתו תיקן הצינור ומשיג תיכף מבוקשו. וזהו ענין רב נחמן בר פפא דשדי ביה ביזרני, אשר מסתמא לפי האמת היה צדיק גדול ומילוי בקשתו הוא כפי תירוץ הב' אך לא רצה להחזיק טובה לעצמו לרוב ענותנותו אמר היינו דרב נחמן כפי התירוץ הראשון שהוא מילתא זוטרתא.
Toldot.2.7
ובהיות כן לכאורה קשה על משה רבינו ע"ה שארז"ל (דברים רבה יא, י) שהתפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן, והרי מבואר במדרש ילקוט שמעוני ח"א רמז תתי"ג שתפלתו של משה רבינו ע"ה בקעה רקיעים ובודאי אם היה איזה קלקול היה מתקן מיד בהתחילו בתחנונים והיה תמיד לזאת מקצר בתפלתו כענין שהתפלל על מרים וא"כ למה הרבה בתחנונים, דממה נפשך אם יש רצון מהש"י אז היה עושה פרי בתפלה ראשונה, ואם לאו מה יתן ומה יוסיף בריבוי התפלות הלא שינוי רצון לא יצויר. אך משה רבינו ע"ה לרוב ענותנותו שהיה עניו מכל אדם חשש אולי אינו רק במדריגה הקטנה ושייך ביה הקב"ה מתאוה לתפלתו כתירוץ הא' ואז צריך לריבוי התפלות והפצרות, לכן הרבה והפציר בתפלה. ולזה השיב לו הש"י רב לך רבן של נביאים אתה ואתה במדריגה גדולה ומזה תבין כי אל תוסף דבר אלי שריבוי התפלה ללא צורך וכאמור וק"ל.
Toldot.2.8
והנה בענין תפלת יצחק שאמר הכתוב ויעתר שכולל ב' דברים, א' שהרבה והפציר בתפלה, שנית שנתמלא בקשתו כעתר שמהפך כו', וב' דברים אלו סותרים זה את זה, דמאחר שתפלתו כעתר והיה צדיק גדול א"כ אין צריך לריבוי התפלה, ובשלמא במשה רבינו ע"ה שהרבה בתפלה לפי שבאמת לא היה רצון מהש"י ע"ז לכן לא עשה פרי בתפלתו, משא"כ כאן דחזינן שהיה רצון מהש"י דהא לבסוף נעתר לו הש"י וא"כ למה הוצרך תחלה להרבות בתפלה מאחר שהוא היה צדיק גדול וכתירוץ הב' ולא שייך גביה למימר שהקב"ה מתאוה כו'. ויש לכאורה לטעות דרבקה לא היתה צדקת ח"ו רק כערך התירוץ הא', ולכן מצד שהקב"ה התאוה לתפלה לכן נתעכב המבוקש ההוא, אכן ח"ו לומר כן, דודאי גם היא היתה במדריגה הגדולה אך לפי דאיתא בזוהר (זהר ח"ב קפ"ד.) לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא, ולכן דברי יתרו היו חביבים מאד לפני הש"י, ולכן מצד זה שרבקה היתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע היתה תפלתה חביב לפני הקב"ה ושייך גבה לומר שהקב"ה מתאוה.
Toldot.2.9
והיינו דאמר ויעתר יצחק שנמשל תפלתו לעתר ואף על פי כן הרבה והפציר, ודברים אלו סותרים זה את זה. ומתרץ הפסוק בעצמו 'לנוכח אשתו' פרש"י שהיתה עומדת בזוית כו', ור"ל מצד שגם היא התפללה והקב"ה התאוה לתפלתה לכן גם תפלת יצחק נשתהה, ובל תאמר עדיין היה לו על פי תפלתו הראשונה להיות לו בנים מאשה אחרת, לזה דרשו רז"ל (בראשית רבה סג, ה) לנוכח אשתו שהיה מתפלל שכל בנים שיהיו לו לא יהיו אלא מצדקת זו.
Toldot.2.10
ואמר עוד: 'כי עקרה היא', ר"ל עיקר התפלה היה עליה כי היתה עקרה ולכן נשתהה מצד שהקב"ה מתאוה כו', וז"ש רש"י לו ולא לה הוא בדרך קושיא, ר"ל ח"ו שהיא לא נענית עבור שהקב"ה מתאוה לתפלתה והיה מדרגתה בקטנות, לזה תירץ לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו', ר"ל שתפלת צדיק בן רשע חביב יותר לפני הש"י דאף שהוא במדריגת הגדלות אף על פי כן הקב"ה התאוה לתפלתה לפיכך לו ולא לה אבל לא שהיתה במדריגת קטנות ח"ו והבן.
Toldot.2.11
ויתרוצצו, הנה הקב"ה השביע את ישראל שלא ידחקו את הקץ, כי דבר הבא בעתו ובזמנו כבר נתלבש הדבר תוך הטבע ואין מונע ואין שטן ופגע רע לכן בא יבא הדבר ההוא בנחת ולא בצער, משא"כ אם ידחקו הקץ דהיינו שירבו בתפלה אף כי אל כביר לא ימאס ויבא הגאולה קודם זמנו יהיו הרבה מקטריגים ויהיה הדבר ההוא בהרבה צער ויסורין. והנה, כראות רבקה שיש לה צער אמרה בדעתה כי בודאי בא הדבר בלא זמן כי מצדה היה ראוי שיתעכב הדבר עוד כי הקב"ה התאוה לתפלתה ולא מיהר ההריון לבוא רק מצד הפצרת יצחק והיה הדבר קודם זמנו לכן היא בצער ויסורין וא"כ נתחרטה היא על שהתחילה מעיקרא בתפלה, כי אם היא לא היתה מתפללת כלל והיתה עוזבת כל המשא על יצחק לבדו היתה תפלתו הראשונה עושה פירות ולא היה לה צער ויסורין כיון שלא היה עיכוב מצד שהקב"ה מתאוה לתפלתה כו' בהיותה אינה רוצה להתפלל כלל. והיינו דאמרה אם כן למה זה אנכי מתפללת על הבנים, ר"ל דעכשיו אני מבין כי לא די שלא תיקנתי בתפלתי אלא עוד קלקלתי דאם כן שהשם ית' מתאוה לתפלתי אני מוכרח עתה להתפלל על צער הזה, והיינו דקאמר ותלך לדרוש את ה', היינו להתפלל, כענין (ישעיה נה, ו') דרשו את ה' בהמצאו כו'.
Toldot.2.12
ויאמר ה' לה שאין ענין צער זה כמו שהיא חושבת אלא היות שני גוים כו' ושני לאומים ממעיך יפרדו, פירש"י מן המעים הם נפרדים זה לצדקו כו', ירצה ע"פ מ"ש של"ה דמשום הכי הוכרח יעקב ועשו להיות תאומים בבטן א', כי רצה הש"י שיהיה יעקב כולו טוב ועשו כולו רע, וזה אי אפשר בהיות נתערב טוב ורע וכל ולד הנולד הוא ע"י תערובות דמים טהורים בדמים טמאים וכענין שכ' האר"י ז"ל (לקוטי תורה עה"פ) כי יעקב איש תם שנוצר כולו מן יו"ד דמים טהורים יו"ד פעמים דם עולה ת"ם ועשו נקרא מת שנוצר מן הרע של יו"ד דמים ע"ש לכן הוכרח שיהיו תאומים וימשוך יעקב ליצירתו כל הטוב ועשו ימשוך לעצמו כל הרע מהדמים. והיינו דקאמר 'ממעיך יפרדו', ר"ל ע"י המעים שלך יפרדו זה לצדקו וזה לרשעו, ולכן היות התנגדות כזה בבטן א' שני הפכיים מן הקצה אל הקצה לכן מוכרחת לסבול הצער ההוא אבל לא תאמר שתפלתך גרמה, והבן כ"ז היטב.
Toldot.3.1
תקסג
Toldot.3.2
ויעתר יצחק כו'. כבר כתבנו מה שיש לדקדק הרבה בפסוקים אלו וכאן לא נאריך בקושיות והמעיין יראה שנתישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בהם. ונקדים דברי נזר הקודש פ' וירא על דברי המדרש שם אלישע אמר לשונמית למועד הזה כעת חיה את חובקת בן אמרה לו אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך אותן המלאכים שבשרו את שרה כך אמרו למועד אשוב אליך כעת חיה, והקשה בנזר הקודש וז"ל: צריך עיון מה איכפת לה במה שישוב אליה כו', ונראה לי כי כתבו חכמי האמת כי כל בן עקרה נאחז בסטרא דנוקבא ומיתה אזדמנת ליה ולכן אינו מתקיים בטבע, אך נאמר באור פני מלך חיים כו' שכל מקום שמתגלה אור ה' מתעורר שם מקור החיים וכן מלאך ה' שבא בשליחות ה' מתלבש בו אור השכינה שהוא מקור החיים, וע"ז נאמר שוב אשוב אליך בעת הלידה, כי ודאי כל זמן שהוא ברחם אמו נאחז בה בסטרא דידה בהכרח אבל בצאתו מרחם דרך נס מתעורר מקור החיים ויצא מסטרא דאמיה ונאחז בסטרא דאביו. ולז"א שוב אשוב 'אליך' דייקא, ר"ל בעת הלידה לקושרו בך, ולכן התרעמה השונמית על אלישע שלא אמר גם כן לשון זה לבעלה שישוב אליו לקושרו בו כי גדולים צדיקים והיכולת בידו לעשות זאת, ולזה דקדקה אל נא אדוני אל תהיה פה אדוני בעת הלידה אם כן אל תכזב בשפחתך עכ"ד בקצרה ועמ"ש בפ' וירא.
Toldot.3.3
ובזה יבוארו פסוקים אלו. כי להיות רבקה עקרה והתפללה על הבנים אם יענה ה' לה בזכותה הרי יהיה מסטרא דנוקבא ולא יתקיים, לכן ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, ר"ל להתנגדות אשתו שיהיה לה בן מסטרא דידיה ולא מסטרא דידה כי עקרה היא ובן עקרה הוא מסטרא דנוקבא, לכן ויעתר 'לו ולא לה' ותהר אשתו, ר"ל ההריון לבד היה מצדה ובסטרא דידה כי בעת ההריון בהכרח הוא בסטרא דנוקבא וכאמור, משא"כ עיקר הפקידה בעת הלידה אז יצא לרשותו. ויתרוצצו הבנים בקרבה כו' מזה הבינה כי ב' בנים בקרבה ועלה על דעתה כי בהיות שניהם נתפללו לכן היו ב' פקידות ממילא יהיה ולד א' מסטרא דידה וא' מסטרא דידיה ולהיות ב' הפכים לכן ויתרוצצו כענין ב' הפכים אש ומים, ותאמר א"כ למה זה אנכי מתפללת על הבנים והיה מוטב שלא אתפלל על הבנים רק הוא לבדו אז לא היה צער המלחמה של הולדות וגם מה בצע בולד שבא מסטרא דידה שלא יהיה בן קיימא ותלך לדרוש כו', ויאמר לה שאין הדבר כדעתה אלא שניהם באו בתפלת יצחק וענין הרציצה הוא ענין אחר שני גוים ושני לאומים ממעיך יפרדו, ר"ל שניהם גם יחד בצאתם ממעיך יפרדו מסטרא דידך רק להיות לרמז כי לאום מלאום יאמץ כשזה קם כו' לכן ויתרוצצו, אבל באמת נעתר ה' לו לבד ושניהם מסטרא דדכורא קיימי וק"ל.
Toldot.3.4
או יאמר ויתיישב כל מה שדקדקנו לעיל בלשון רש"י לפי שאין דומה כו' הוה ליה למימר איפכא. גם הא מצינו ברבי עקיבא שנענה לפי שהיה בן גרים. גם לפיכך לו ולא לה מיותר. ויתיישב עם האמור ובדרך אחר קצת, כי כתבנו בפ' וירא שלכן נתיחד הדיבור תחלה לאברהם ואח"כ לשרה כדי שיהיה המשך נשמתו מסטרא דידיה ע"ש, ואמנם ביצחק לא היה כך ואפילו הכי נאחז בסטרא דדכורא ואמר הטעם כי ויעתר לנוכח כו' כמ"ש לעיל להתנגדות אשתו, והוקשה לרז"ל מדוע לא לה לגמרי ולא כשרה שגם אליה נתיחד הדיבור רק שהוא היה העיקר. לז"א לפי שאינו דומה כו', ר"ל שתפלת צדיק בן רשע גדול יותר וכמש"ל ואם היה נענה לשניהם היתה היא עיקרית והיה בסטרא דידה, וזה שסיים לפיכך לו ולא לה, ר"ל ולא לה כלל, ולא כמו שהיה באברהם ששניהם לא היו בני צדיקים ונתיישב הכל בעז"ה.
Toldot.3.5
עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי כו'. ארז"ל (יומא כ"ח:) מצינו שקיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה ואפילו ערובי תבשילין. ויש לדקדק למה הזכירו עירוב תבשילין יותר משאר מצות דרבנן. ויובן בשנזכיר בקצרה דברי של"ה הק' ריש חלק ב' את אלהים ירא ואת מצותיו כו', את האלהים ירא זו מצות לא תעשה, ואת מצותיו שמור זו מצות עשה, כי זה כל האדם, ר"ל מהות האדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וא"כ אין האדם תמים ושלם אלא אם כן קיים כל התרי"ג וכשחסר אפילו אחת הוא פגום, ואם תשאל הרי הרבה מצות שנמנע קיומם וא"כ מי הוא אדם שלם ואף אדון הנביאים לא קיימם והאבות הן הן המרכבה ואיך יוכל האדם לקיים הכל.
Toldot.3.6
תשובת דבר זה, דע, כי כל מצוה כלולה מכל התרי"ג, וא"כ בכל מצוה יש כלל ופרט כי בכח יש בה כל התרי"ג, ובפועל הוא פרטיותה לבד, ומיד שנברא האדם נצטוה בשבע מצות וקיימו אותם האבות ויתר צדיקי הדורות עד מתן תורה וכל התרי"ג כלולים בכל מצוה מהם. ואם תקשה א"כ האבות לא הוציאו הכללות מן הכח אל הפועל, דע שהוציאו והוציאו, בכח הכנתם ר"ל שהיו דבוקים בו ית"ש והיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם בכל מה שיצוום והיו מוכנים לזה בתכלית ההכנה בשמחה רבה, והכנה זו היא המעשה בפועל כיון שעכ"פ במצות שעשו היו כל התרי"ג כלולים בהם רק שלא היה כסא למטה בפועל על מה שישרו אלו הכלולים שהם בכח הנה הכסא למטה הוא גודל ההכנה שלהם שהוא כמעשה, ומצינו רמז לזה הדין של הכנה שאמר רבה שהכנה בעלמא אסור משבת לחול ונקרא בתלמוד הכנה דרבה, כי רבה הוא סוד ההכנה, והיתה הכנתם כל כך חזקה שהיה די להם באלו המצות שיקיימו בפועל ובהם כלולים כל התרי"ג ומכח הכנתם הרבה הוציאו הכללות והיו מרכבה לכל התרי"ג.
Toldot.3.7
ואם תקשה למה חייבים בז' מצות, הלא די במצוה א', אין זה קושיא, כי הבינה חכמתו ית"ש שצריכין לעשות ז' מצות בפועל והשאר בהכנה, עמש"ל בפ' בראשית בפ' ויצו ה' אלהים על האדם כו' ע"ש, ודורות שאחריהם שלא היה ההכנה שלהם גדולה כל כך לא הספיק להם הכנתם להיות שלמים ע"י ז' מצות אח"כ בקיום תרי"ג כולם בפועל לכן נתן להם את כל התורה ואף שאי אפשר לכל אחד לקיים הכל מ"מ כל אחד יקיים בפועל מה שאפשר ועל השאר הוא מוכן בשמחה לקיים אזי מוציא השאר לפועל ע"י הכנתו מאחר שעכ"פ כל התרי"ג כלולים בכח באותן המצות שמקיים, ועוד כשהוא עוסק בתורה לשמה דהיינו שרוצה לקיים כל מה שימצא בתורה אז אף שלא קיים מחמת שהיו בנמנע אצלו לקיים מוציא אותן המצות לפועל ע"י עסק התורה. ועל זה אמר ר' מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות ו, א), ר"ל שאף מצות הרבה שלא קיים נחשב לו כאלו קיים, וגם ע"י שישכיל בסודות המצות יוציא ג"כ לפועל אותן המצות שאי אפשר לו לקיים.
Toldot.3.8
ואם תשאל עדיין הרי מצוות לא תעשה בשב ואל תעשה ואיך נחשבים למעשה עד שבהם יושלם האדם שיהיה שלם ותמים. תשובת דבר זה. כי גם מצוות לא תעשה נחשבים למעשה במה שמתעורר האדם לחשוק הדבר ההוא בלבו ומתעורר הנני מניח מלעשות בשביל שצווני הבורא ית"ש כהא דתניא רשב"ג אומר אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו' (ספרא קדושים כ' כו), וזה התעוררות נחשב למעשה עכ"ד בקצרה.
Toldot.3.9
ובזה יבוארו פסוקי תהילים (קיט', א) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', ר"ל שאינם נקראים תמימים אלא אם כן מקיימים והולכים בכל תורת ה', כי אין האדם עשוי להיות אדם שלם אלא אם כן בקיום כל התרי"ג, ואמנם תיקשי לך זה אי אפשר שיקיים כל אחד כל התרי"ג, לז"א אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, היינו לימוד התורה על דרך דרוש וקבל שכר בזה מוציא לפועל אותן המצות שנמנע קיומם אצלו. ואם יקשה לך איך יושלם במצוות לא תעשה שהוא בשב ואל תעשה, לז"א אף מה שלא פעלו עולה הוא נחשב ג"כ בדרכיו הלכו שנחשבים למעשה.
Toldot.3.10
ואם תקשה מאחר שרוב המצות אי אפשר להוציא פרטיותן לפועל רק ע"י ההכנה שעליה שורה כללות כל התרי"ג הכלולים באותן שמקיים, א"כ למה נצטוו הראשונים על ז' מצות הלא היה די באחת וגם לישראל היה די בקצת מצות והשאר יצא לפועל בהכנה. לז"א אתה צוית פקודיך לשמור מאד, ר"ל שנותן המצות הבינה חכמתו כמה צריך לעשות בפועל, ולכן צוית אותן לשמרן, מאד דהיינו בפועל לא בהכנה לבד, ועל השאר אחלי יכונו דרכי כו', דהיינו הכנה, והבינה חכמתו יתברך לראשונים שבע מצות ולאחרונים כל התרי"ג, ואז לא אבוש להיות פגום ח"ו בהביטי אל כל מצותיך, דהיינו להביט ולצפות לאותן שאי אפשר לי לקיים וע"י ההכנה יוגמר, וגם אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך, שע"י הלימוד יצא לפועל.
Toldot.3.11
או יאמר אז לא אבוש. כי הצדיק מקבל עונש מעט מה שפגם בזה העולם כדי שיהיה שלם לעולם הבא, והנה עונשי רשעים בעולם הבא הוא עונש נצחי, משא"כ עונש עולם הזה שהוא לשעה קטנה לא נקרא עונש רק בושה. וזה אז לא אבוש, בעונשי העולם הזה, בהביטי כו' שלא יהיה שום פגם, והתפלל ואמר את חקיך אשמור מלשון ואביו שמר שאני ממתין ומצפה וחפץ בשמחה לקיים כל החקים וזה הכנה, לכן בקשתי אל תעזבני עד מאד כלפי שאמר תחלה לשמור מאד שהכוונה בו על המעשה בפועל לא על ההכנה לבד, וזה אמר מאחר שאני מצפה לקיים כולן לזאת אל תעזבני עד אזכה שאוכל לקיים כולם בפועל וכמשארז"ל (קידושין מ.) הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ר"ל מזכה להאדם שיוציא מחשבתו הטובה והכנתו למעשה בפועל והרי נרמזו כל דברי השל"ה בפסוקים אלו. והנה, מאחר שבפועל קיימו האבות ז' מצות וכל התרי"ג כלולים בהם אבל מצד פרטיותיהם עיקר קיומם מצד ההכנה דרבה כי הכנה מילתא היא, א"כ על כרחך קיימו עירוב תבשילין שהוא מטעם ההכנה דרבה, ולזה פרטו חז"ל מצוה זו של עירוב תבשילין מזה הוכחה על יתר מצות דרבנן אף שהם רק מדרבנן מ"מ קיימו כמו שע"כ קיימו עירוב תבשילין עם היותה רק מדרבנן וק"ל.
Toldot.3.12
ויחפרו עבדי יצחק בנחל כו' ויריבו כו' רועי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שמה שטנה כו'. יש לדקדק, תיבת לאמר מיותר, והיה לו לומר ויאמרו. תו מדוע באר הא' קרא עשק שאין פירושו ערעור אלא עסק בעלמא כמ"ש המפרשים עסק של ערעור ובאר השני קרא שטנה שהוא ערעור גמור. תו יש לדקדק, בענין ריב ההוא, הלא אבימלך ואנשיו קיימו ז' מצות בני נח וא' מהם הוא הדינין ומה להם לריב ולא הלכו לדין ויקוב הדין בהם ומה מקום ריב להם הלא אבימלך אמר הגוי גם צדיק תהרוג כו' משמע שנזהר במצות בני נח.
Toldot.3.13
ואמרתי בדרך צחות, באמת החזיקו בז' מצות ודינין אחד מהן ומכל שכן רועי יצחק ודאי צדיקים היו מדמושל מקשיב כו' הא לדבר אמת משרתיו צדיקים. רק יובן, דאמרינן בפ' חזקת הבתים ומבואר בש"ע חושן משפט זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי מוקמינן ליה בחזקת מי שהוא מוחזק בו עתה, אבל זה אמר של אבותי וזה אמר שלי הוא שקניתיו וכדומה מוקמינן ליה ביד מי שבא בחזקת אבות. ובזה יובן הכל, דמעיקרא אמר קרא וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים כו' וישב יצחק ויחפור ואהא קאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל, יתכן לומר דקאי אדלעיל, שבאר זה היה א' מהבארות של אברהם אשר סתמום פלישתים וכבר נשכח מכל אדם שהיה שם לאברהם בארות ולא היה ידוע רק ליצחק, ועכשיו כשחפרו ומצאו זה הבאר אמרו רועי יצחק שבאים בחזקת אבות כי להם הארץ, ומצד זה לא הלכו רועי גרר לדין עם רועי יצחק על אודות הבאר, כי הבינו שהם יזכו אחרי שבאים ג"כ בטענת אבות והם עתה מוחזקים, אך שריב היה להם עם רועי יצחק ונתווכחו עמהם באמרם שאתם צדיקים משרתי יצחק היתכן שתטענו שקר ותזכו בדין ע"י שקר הלא לאנשים כמותכם ראוי שתאמרו האמת דשלנו הוא הבאר אנחנו חפרנוהו ואף שעל פי האמת לא תזכו מ"מ כן ראוי לכם לעשות ולא לטעון שקר שהבאר הוא של אברהם כי הם חשבו שזה טענת שקר.
Toldot.3.14
וזהו ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, והריב היה רק 'לאמר לנו המים', שרועי יצחק יאמרו טענת אמת 'לנו' דייקא המים ואז רועי גרר יזכו בדין, מה שאין כן כשאומרים טענת אבות יזכו הם. וכאשר ראו רועי גרר שהם מחזיקים בטענת אמת שלהם שהוא של אברהם והבינו שרועי יצחק יזכו בדין מאז שוב לא הלכו כלל עמהם לדין ולא ערערו כלום כי ידעו שלא יועילו בדין ולכן קרא שם הבאר עשק עסק של ערעור אבל ערעור ותביעה לא היה כלל רק עשו עסק שיבא הדבר לידי ערעור דהיינו שהשתדלו שיטענו רועי יצחק לנו המים וכאמור, ובראותם שאין שומעין להם שוב לא ערערו כלל בדין, אבל ויחפרו באר אחרת היינו באר חדשה לא מה שהיה מאברהם ויריבו גם עליה וע"ז ערערו וזכו בדין כי רועי גרר באו בחזקת אבות והם אמרו לנו המים וזכו רועי גרר בדין והוציאו מהם לכן קרא שמה שטנה.
Toldot.3.15
עוד יש לומר בישוב ב' דקדוקים הראשונים, כי להיות יצחק היה חשוב וגדול מאד לא היו יכולים להעיז פניהם ברועי יצחק לריב פתאום על הבאר ולומר לנו המים כי היו בושים מפניהם מאד, ולכן מצאו להם איזה דברי ריבות שיהיה זה סבה לשיעיזו רועי יצחק בהם כדי שעי"ז יכולים הם להעיז פניהם ברועי יצחק אודות הבאר ושיאמרו לנו המים, והיינו ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק היינו שמצאו ביניהם בכוונה איזה ריב, וכוונתם היה שיומשך מזה לומר אח"כ לנו המים. אבל רועי יצחק ודאי היו נעלבים ואינם עולבין, לא העיזו להם כלל, וממילא לא ערערו רועי גרר כלום על הבאר לכן קרא שמה עסק ר"ל שעשו עסק מריבה כדי שיבוא אחר כך ערעור על הבאר אבל לא הועילו כלל ולא ערערו כלום על הבאר ולא היה רק עסק של ערעור, עסק שיבא לידי ערעור. אבל ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, כינוי גם שב לתיבת עליה, ר"ל לא כבראשונה שהיה מריבה בעלמא בדברים אחרים ולא בעסק הבאר, משא"כ בזה היה הריב גם על הבאר שהתחילו לערער על הבאר לכן קרא שמה שטנה, וגם זה נכון.
Toldot.4.1
תקסג
Toldot.4.2
ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות. פירש"י כדי שיטול יעקב את הברכות. והדבר תמוה, וכי בשביל זה היה צריך ה' לכהות עיניו, טוב יתן ה' בלבו לאהוב את יעקב ולברכו כמו שהיה בלב רבקה. גם מצינו ביעקב אבינו ע"ה בברכו את בניו נאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן כו', וצריך לדקדק על מה זה, ובאברהם אבינו ע"ה שלא בירך את יצחק כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו פירש"י שהיה ירא לברך את יצחק ע"ש ולא מצינו בו שכהו עיניו ולא בירך ליצחק, וכל זה צריך הבנה הלא דבר הוא.
Toldot.4.3
ובדרך אגב נבאר משארז"ל (תענית ח:) אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. ויקרא את עשו כו' ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו. ודרשו רז"ל (בראשית רבה סה, כ) בזמן שהקול קול יעקב אין ידי עשו שולטין, ותמהו המפרשים הא בקרא איפכא כתיב הקול קול יעקב כו'. גם בפסוק עצמו צריך לדקדק שכ' קול ראשון חסר וא"ו הקל קול יעקב. ויתן לך כו' גם ברוך יהיה. במדרש (בראשית רבה סז, ג) שרצה לקללו וגילה לו הש"י שמסכים על הברכות כו'. כשמוע עשו כו' בא אחיך במרמה תרגום אונקלס: בחכמה ויקח ברכתך כו' הלא אצלת לי ברכה. יש לדקדק, איך אמר עשו בלשון ודאי הלא אצלת, מהיכן ידע זאת. הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, כאן היפך הסדר לומר תחלה משמני הארץ ואח"כ מטל השמים, וגם אמר תיבת מעל מה שלא אמר כן ביעקב, וצריך ביאור. ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד כו', תיבת תריד אין לה שום ביאור, ודברי רש"י ז"ל ידוע. גם יש לדקדק בלשון והיה לשון שמחה, לשמחה מה זו עושה.
Toldot.4.4
נקדים לבאר ענין אברהם אבינו ע"ה בבואו למצרים. הנה ידעתי כו' והיה כי יראו אותך המצרים כו', יש לדקדק וכי מתחלה לא ידע, ודרז"ל ידוע. גם חקרו המפרשים מדוע פרעה לא שאל את אברהם אבינו ע"ה למה עשה כן וגם לא השיב לו אברהם אבינו ע"ה היות הטעם פשוט, ומדוע אח"כ בגרר שאל אבימלך מה ראית כי עשית את הדבר הזה והוצרך להגיד כי אמרתי רק אין יראת אלהים כו'. גם יש לדקדק, מה הלשון אומרת מה ראית ומיותר. גם צריך לדקדק, למה אמר רק אין יראת אלהים במקום הזה, היה לו לומר בעם הזה.
Toldot.4.5
ולבאר זה נקדים דברי נזר הקודש פ' וירא רק נרחיב קצת הדיבור להסביר הענין. והוא, על דברי הש"ס בתענית (דף ט"ו.) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה אלא צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. עוד ארז"ל (עבודה זרה י"ז:) כל העוסק בתורה ולא בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה. עוד ארז"ל במס' שבת (שבת ק"ד.) אתו דרדקי לבי מדרשא כו' א"ב אלף בינה פירש"י למוד תורה ג"ד גמול דלים ה"ו זה שמו של הקב"ה ע"ש.
Toldot.4.6
ולהבין כל זה, הנה הקב"ה ית"ש ברא כל הנמצאים ואת כולם מחיה השם והוי"ה ב"ה החופף עליהם וממלא כל עלמין, הגם שיש חילוף במציאות שכל מין נברא מצרופי שמות אחרים, מ"מ ד' אותיות הוי"ה ב"ה ממלא כל עלמין וזולתו אין מציאות לשום נמצא, וכן מבואר בראשית חכמה בשם הזהר כי ד' אותיות הוי"ה ב"ה שריא על כל אבר ואבר דבר נש והוא הוא נשמתו שהוא חלק אלוה ממעל וחייב האדם במעשיו להאיר וללבן ד' אותיות אלו השורים בו, ומבואר בזוהר חדש שאמר אליהו לרשב"י דאגרא דבר נש דאמליך הוי"ה על כל אבר ואבר דיליה לא אתיהיב רשו לגלאה לבר נש בגין דלא יעביד על מנת לקבל פרס כי השכר של זה גדול מאד. ולהבינך מהו ענין להמליך הוי"ה על כל אבר, הוא אשר אמרנו שיאיר במעשיו ד' אותיות אלו, וענין ההארה שימשיך האדם באותיות הוי"ה אשר בו.
Toldot.4.7
נודע, כי י"ה הם שכל, ו"ה הם מדות, וצריך האדם להתחיל ממטה למעלה להאיר מתחלה ה' אחרונה ע"י עשותו המדות ההמה אשר שרשם בה והמה ממטה למעלה. בתחלה יש בכחם מדה הנקראת כבוד אל ענינו הוא שכל ומדה ניתן באדם להבחין ולהמשיך על עצמו כבוד ה' ית' שמו, ר"ל שכל עניניו ודיבוריו ופעולותיו לא יהיו רק בשביל כבודו ית"ש לא זולת ולשעבד ולהפקיר עצמו גופו ונשמתו וכל אבריו וכל אשר לו בשביל כבודו ית"ש, ואחר שהמשיך האדם שכל זה לקרבו יעלה משם אל מדה יותר עליונה המושרש בה"א אחרונה והיא יראת ה', כי אחר שנכנס למדת כבוד אל משוך ימשוך אח"כ על עצמו יראה ופחד מלפניו ית"ש, ואח"כ יעלה משם אל מדה יותר עליונה והיא צדקה וכל גמילות חסדים, כי שרשם שם כי ה' אחרונה היא בחינת ירא דלית לה מגרמה כלום ומקבלת מן וי"ו של שם שהוא בחינת שמש צדקה, ולפי דכל פקודא צריך להיות בדחילו ורחימו לכן מדת הצדקה עליונה ממדת היראה ובתחלה צריך ליכנס ליראה, ואח"כ לצדקה.
Toldot.4.8
למעלה מזה, יש שם עולם הנקרא תפלה וזו היא מדה עליונה שבה"א אחרונה, כי ה"א אחרונה נקרא דיבור כידוע והם דיבורי התפלה שהם עצמם אברי השכינה, ולז"א רז"ל (בבא בתרא י.) יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, כי מדת התפלה היא יותר עליונה שם, לכן בתחלה קודם עמוד האדם להתפלל צריך ליכנס אל כל המדות האלה בתחלה ואז דיבורי התפלה נמשכים ממקום קדוש מן ה' אחרונה, משא"כ כל עוד שלא נכנס במדות אלו איך יתחיל בדיבור התפלה. וע"ז רמזו רז"ל (ברכות ו:) כרום זלות לבני אדם, דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם זו תפלה, ירצו, כי כל אות מאותיות הוי"ה נקרא עולם ודיבורי התפלה הם עומדים ברומו של זה העולם שהיא המדריגה הגבוה מכולם ובני אדם מזלזלים בהם ומתחילים תיכף בהדיבור מבלי ליכנס למדות הראשונות אשר קודם לתפלה. וע"ז ארז"ל בזה"ק (תקו"ז תקון י', כ"ה:) כל צלותא דלאו איהי בדחילו ורחימו לכלבא איתמסר, כי מאחר שלא נכנס תחלה במדות הללו א"כ הדיבור אין בו ונמשך הדיבור ההוא מן כח הס"א כי זה לעומת זה כו', ויש ד' אותיות של ס"א כידוע ונמשך משם הדיבור ח"ו והס"א משתוקק תמיד למעט קדושה לכן דיבורים אלו נמסרים לו ח"ו, ובענין זה אני מבין משארז"ל (ברכות ג:) שלא היה דוד המלך ע"ה ישן רק שיתין נשמי, וכ' במקום אחר שהיה ישן בכמה פעמים ס' נשמי רק שבפעם א' לא יותר, וצריך ביאור מה ענין דוקא שיתין נשמי.
Toldot.4.9
ונראה אצלי עם האמור. כי דוד המלך ע"ה היה תמיד כל עשיותיו לתקן ה' אחרונה ולכן אף רגע כמימרא כל ימיו לא הוסר ממנו מדת כבוד אל יראת ה' ומשפט וצדקה. אכן, בהיות האדם ישן אי אפשר שישכון בתוכו יראת ה', ונודע כי בכל נשימה ונשימה נמשך חיות חדש מעולם העליון, ויש תתר"ף נשימות בשעה נגד תתר"ף רגעים, וענין הנשימה הוא כי חיות המתפשט מלמעלה משתלשל ונעשה ממנו בזה העולם רוח החיים ונכנס לתוך הבעל חי על ידי הנשימה וזהו חיותו, לכן לפי שבכל רגע יש בו חיות חדש וכן הוא לעולם, ועיין בדברינו ס"פ בראשית מענין זה ע"ש. אך היות כי זה לעומת זה עשה כו' ולכן בהתפשט החיות עד עולמות התחתונים יפרד והיה לשני ראשים ראש א' נמשך דרך הקדושה עד דרך ה' אחרונה של שם, ודרך הב' נמשך דרך הס"א. ולכן מי שהוא ביראת השם כל היום נמשך לו החיות בנשימתו מן ה' אחרונה והוא החיות הנמשך מדרך הקדושה, משא"כ מי אשר אין יראת ה' נוכח פניו נמשך בקרבו חיות מחיצוניות שהוא מס"א, וא"כ היות האדם ישן אין יראת ה' שוכן בקרבו ונמשכה דרך הס"א ולכן בבוקר בקומו צריך להזדרז מיד וליכנס אל הקודש פנימה דרך מדות הנ"ל אשר בה' אחרונה, אבל בלילה טעם טעמא דמותא.
Toldot.4.10
ואולם, דוד המלך ע"ה לא חפץ בזה ולכן זו הנשימה שלקח קודם שישן שהוא חיות הקדושה אם אח"כ בעת השינה נכנסים עד שיתין נשמי אשר אינם מצד מדה זו מ"מ עדיין לא בטל חיות נשימה הראשונה ויש בתוכו טעם הקדושה ומעט מהאמת דוחה הרבה מהשקר כאשר מעט אור דוחה הרבה חושך, אבל אם היו ס' נשמי אז היה בטל חיות נשימה הראשונה בס' ולא היה טעם הקדושה ניכרת כלל, לכן לא היה ישן רק עד ס' נשמי והבן.
Toldot.4.11
כלל הדברים. קודם תפלה ותורה או מצוה צריך ליכנס אל הקודש ע"י מדות האלה אשר עי"ז מאיר ה' אחרונה השוכן בו ואז הדיבור היא השכינה עצמה והקול שהוא וא"ו של שם נמצא מחבר וא"ו ה"א ועוד מאיר וא"ו של שם ע"י התורה אשר שורשה שם ויתר המצות התלוים שם שהם מצות שבין אדם למקום ואותיות י"ה של שם הוא מאיר ע"י חכמה ושכל עיון התורה ושכליות לעבודת ה' וכמאמרם ז"ל (ברכות כ"א.) אם יכול לחדש בה דבר יתפלל, וענין חידוש זה הוא, כי צריך האדם להתאמץ שכל תפלה ותפלה יהיה ע"י שכל חדש, וכאשר האדם מתפלל ולומד כאמור אז עבודתו עבודה וזהו דאמליך הוי"ה על כל אבר, ותפלה כזו לא איתמסר לס"א אלא עולה ונעשית כתר כו'.
Toldot.4.12
אכן, היות הס"א משתוקק תמיד ורודף אחר הקדושה וצריך שימור, וביארו בזה"ק שכאשר האדם מחבר אותיות ו"ה על דרך שביארנו מתנוצץ מהם אור גדול ונעשה לבוש אל נשמת האדם ההוא ומן זה הלבוש מתפחדים כל הקליפות וכל הרעים רוחניים וגשמיים ואינם משתוקקים כלל אל הקדושה ההיא אדרבה מתפחדים ממנו ובורחים לנוקבא דתהום רבה, כי אור התנוצצות הלבוש רב ועצום נורא מאוד, ואור זה שמו אלו"ה כי אל הוא ל' תוקף והוא מחבר ו"ה וזה שמו אלוה. ועז"א איוב (איוב ד, ט) מנשמת אלוה יאבדו, ר"ל הנשמה אשר יש לה לבוש הקדוש הזה יאבדו ממנה כל הרעים רוחנים וגשמיים ובורחים ממנה. ועשה ה' ככה בעולמו אשר מיד שיתפלל האדם כראוי בדרכים הנ"ל שאז הקדושה ההיא צריך שמירה אז נמשך ממילא לבוש זה מחיבור ו"ה ואם לא יתפלל לאופן הנ"ל אז אין לו לבוש הזה ואז באמת אין צריך שמירה כי בלאו הכי איתמסר לס"א והבן. וכשאדם זוכה אז עושה לבוש זה לעצמו ובהיות מתגבר עוד יותר במדות האמורים יוכל לעשות לבוש זה אל ביתו ואם יגדל עוד יהיה לכל העיר השוכן בה או לכל ישראל.
Toldot.4.13
ובזה יבואר משארז"ל (כתובות ק"י:) כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. כי דע והבן שנפש איש הישראלי נמשך מן ה' אחרונה ולכן מושרש יראת ה' בלב איש ישראל רק שהוא בהסתר, וצריך להזדרז להוציא היראה לפועל שיתראה על אבריו. ונודע, כי כל הדברים הם בעולם שנה נפש, ואם יהיה מדה א' נמצא לשלשתן אז המדה ההיא חזק מאד החוט המשולש לא במהרה ינתק, ואם יהיה שנים מאלו הג' רובו ככולו, משא"כ אחד לבד כאלו לא היה, והנה יראת שמים בנפש הוא בנפש ישראלי, ובעולם הוא ארץ ישראל כנודע כי ה' אחרונה נקרא ארץ ישראל, ובשנה ביארנו במקום אחר שהם יו"ד ימים מראש השנה עד יום הכיפורים.
Toldot.4.14
ולפ"ז הדר בחוץ לארץ אף אם יתאמץ במדות שכתבנו להאיר ה' אחרונה ע"י יראת ה' ולחבר עמו וי"ו של שם ויומשך לו לבוש אלוה, אפילו הכי דומה כמי שאין לו לבוש כיון שאין היראה רק בנפש ולא בעולם ולכן אי אפשר להדר בחוץ לארץ להיות לו לבוש זה רק ע"י כללות ישראל הנכללים עם הדרים בארץ ישראל. אכן, הדר בארץ ישראל אף אם לא יזדרז כל כך להתגלות היראה על האברים ואין לו כל כך לבוש, מ"מ דומה כמי שיש לו אלוה כיון שעכ"פ יראת ה' שוכן בנפשו. גם בעולם יתחזק לבוש ההוא והבן.
Toldot.4.15
ועם האמור ביארו המפרשים מאמר הדרדקי המובא לעיל. א"ב, אלף בינה, היינו למוד תורה ובזה מאיר וי"ו של שם. ג"ד, גמול דלים, היינו צדקה וגמילות חסדים אשר בזה מאיר ה' אחרונה ואז ה"ו שמו של הקב"ה, וזה שארז"ל כל העוסק בתורה ולא בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה כי לבוש זה אינו נמשך אלא דוקא מחיבור ה"ו כאמור ובזה"ק ביארו שגם גאולה העתידה לא תהיה זולת ע"י הארת ב' אותיות אלו, וע"ז נאמר (ישעיהו נה, יב) כי בשמחה תצאו ענין שמחה היא מדה מן ה' אחרונה כי שם היא מדת השמחה כי ענין השמחה היא במי שחסר ואח"כ נתמלא ונעשה שלם מחסרון זה הוא שמח ולכן מדת השמחה בה' אחרונה שהיא בחינת ירח, ועוד נאמר (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך היא מדת וי"ו של שם בחינת אור הגנוז, נמצא הגאולה יבא ע"י הארת ב' אותיות אלא שהם בחינת אור ושמחה, וזה מאמר הנ"ל אור זרוע לצדיק היינו ע"י מצות שבין אדם למקום אשר שרשם מן וי"ו של שם זוכה לבחינת אור, ולישרי לב שמחה היינו ע"י מצות שבין אדם לחבירו זוכה לבחינת השמחה, וזהו שאמרו לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה כו' זה דברי נזר הקודש ז"ל.
Toldot.4.16
והנה מבואר בספרים יראה אותיות ראי"ה, כי אשר יראת ה' בלבו רואה ומבחין כל מעשיו ועניניו, משא"כ מי שאין בלבו יראת שמים טח עיניו מראות. ובזה יבואר פסוקים בשמואל במעשה דשאול עם נערו שהלך לבקש האתונות ואמר לו נערו שילכו לעיר הרואה והשיב לו שאול הנה הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא לאיש האלהים ואמר לו נערו הנה נמצא בידי רבע שקל כסף כו' לנביא היום יקרא לפנים הרואה ופירש"י זהו דברי כותב הספר ע"ש. וצריך ביאור, מדוע זאת לפנים קראו לנביא רואה, וגם לאיזה צורך הודיענו זאת. ונבין זאת ע"פ דברי המדרש רבה (בראשית רבה מט, ב) וז"ל: בתחלה נגלה סוד ה' ליראיו ואח"כ לישרים שנאמר ואת ישרים סודו ואח"כ נגלה לנביאים שנאמר (עמוס ג, ז) כי לא יעשה כו' כי אם גלה סודו וכו'. ופירשו המפרשים, כי בהתמעט הדורות לא היו כדאים כל כך לשיתגלה סוד ה' לכן בתחלה היה די ביראת ה' ואח"כ להיות ירא וגם ישר דהיינו בין אדם לחבירו כמו שדרשו רז"ל על פסוק ועשית הטוב והישר, ואח"כ לא נגלה אלא לנביא גמור אשר הוא ראוי להשראת השכינה.
Toldot.4.17
ומובן היטב עם דברינו, כי בתחלה שהיה הדור ראוי לכך מי שהיה מתחזק ביראת ה' שהיא בה' אחרונה מיד נגלה לו סוד ה', ואח"כ שלא היו כדאים כל כך לא נגלה זולת לישרים, ר"ל שאחר שהחזיק ביראת ה' עלה עוד יותר למדת הצדקה וגמילות חסדים שהוא למעלה מיראה והוא ג"כ בה"א אחרונה כמו שנתבאר לעיל, וזהו ישרים, דהיינו מצות שבין אדם לחבירו, ואחר כך לא נגלה הסוד זולת לנביא שהוא אשר עלה במעלות בהאיר וי"ו של שם ובמדות שבשם עד שזכה לנבואה, והנה במה שארז"ל בברכות (דף כ"ז:) אחר שהעבירו רבן גמליאל מנשיאות למאן נוקים נוקים לר' יהושע בן חנניא בעל מעשה הוא פירש"י ז"ל שהוא בר פלוגתא דרבן גמליאל וחלשא דעתיה דרבן גמליאל, והגאון בעל מנחת יעקב פירש כי ארז"ל מי שיודע שם המפורש אסור לו ליהנות משל אחרים שנאמר (תהילים ט, יא) ויבטחו בך יודעי שמך שמי שיודע השם צריך לבטוח בה' לבדו, אכן הנשיא אם היה עני גדלוהו משל אחיו, ונודע כי ר' יהושע בן חנניא היה יודע שם המפורש, וזה בעל מעשה הוא ואסור ליהנות מאחרים ואי אפשר שיהיה נשיא כי היה עני ואי אפשר לגדלו משל אחיו.
Toldot.4.18
ולסבה זו ארז"ל (נדרים ל"ח.) הנביאים עשירים היו, כי הנביאים ע"י שם המפורש היו מעלים נפשם מעולם לעולם עד שקבלו הנבואה, ולכן אי אפשר בלעדי עשירות שלא יצטרכו לאחרים, והנה בענין שאול שנאמר ותשורה אין להביא ופירש"י ז"ל שלא היה שאול מכיר בשמואל והיה סבור שהוא מקבל ממון, וקשה איך טעה בזה שהנביא יהנה משל אחרים הא הנביא אי אפשר בלעדי שם המפורש, לזה בא הכתוב לתרץ לנביא היום יקרא לפנים הרואה, ר"ל מה שקורין עכשיו למי שנגלה לו סוד ה' נביא זהו דוקא היום שאין נגלה הסוד אלא לנביא, אבל לפנים בימי שאול היה נגלה סוד ה' לירא לבד כמ"ש דוד המלך ע"ה (תהילים כה, יד) סוד ה' ליראיו אף שלא היה במדרגת נבואה ולא ידע כלל שם המפורש לכן היו קוראין אותו רואה כי יראה אותיות ראיה כמש"ל, ולכן היה סבור שאול אולי גם שמואל לא ידע השם ונהנה משל אחרים והבן.
Toldot.4.19
ובזה מובן משארז"ל (שבת צ"ב.) אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וכולם ממשה. והקשו המפרשים, מנלן ממשה, דלמא מעשה שהיה כך היה. עוד הקשו הלא משה רבינו ע"ה נתעשר מפסולתן של לוחות וכבר שרתה עליו שכינה. ועם האמור יובן, כי הנביא הוכרח לידע שם המפורש שעל ידו יעלה נפשו במעלות העליונים לקבל הדיבור נבואיי ולכן אסור לו ליהנות בשום ענין משל אחרים, לכן הוצרך לו להיות חכם מכל דורו בלי יצטרך לאחר ללמדו חכמה להשלים חסרונו, וכן להיות גבור שלא יצטרך לעזרת אחרים לפרקים וכן להיות עשיר וכאמור.
Toldot.4.20
אמנם משה רבינו ע"ה, אף שמפסולתן של לוחות נתעשר והשכינה שרתה עליו מכבר, אין בזה תימה, כי נבואת משה רבינו ע"ה היתה תורה, ויש חילוק בין תורה לנבואה, כי דיבור נבואיי בשמים היא כמש"ה (תהילים כה, יד) לעולם ה' דברך נצב בשמים והנביא היה צריך לעלות אל הדיבור לשמים ע"י שם המפורש, משא"כ התורה אינה כך אלא ניתנה לארץ כמו שארז"ל (בבא מציעא נ"ט:) אין משגיחין בבת קול לא בשמים היא כו' כבר נתנה לנו. נמצא בהיות הדיבור בא לאזני משה רבינו ע"ה לזה העולם לא היה צריך לידע שם המפורש, אך אחר שנתנה לו התורה אז ממילא נתגלה לו השם ואז ציוהו הש"י לעלות לשמים ואז הוצרך להתעשר ונתעשר מפסולתן של לוחות קודם עלותו לשמים, משא"כ הנביאים הוצרכו לעלות אל הדיבור הוצרכו להיות עשירים קודם ששרתה נבואה עליהם. וזהו שאמרו וכולן ממשה, ר"ל כל הנביאים ממשה הם יונקים ונשתלשלו ממשה רבינו ע"ה בעלה ועלול וא"כ היות מדריגת משה רבינו ע"ה תורה וממנה נשתלשל נבואה ובהשתלשלות נקטן הענין ואינו רק ערך נבואה שענינה הוא לעלות אל הדיבור לכן צריכים הם להשתלם בג' אלה המדות טרם שרתה שכינה עליהם ודו"ק.
Toldot.4.21
ונחזור אל הענין שאמרנו. הכלל בעבודת ה' להכין לבו טרם תפלתו, וטרם כל דבר צריך ליכנס בה"א אחרונה ע"י המדות המושרשים בה ומשם מאיר בו' של שם כמו שנתבאר לעיל ואז נעשה שם קדוש אלו"ה ללבוש כדי שיפחדו החיצונים ולא ישתוקקו אל הקדושה ההיא, וזהו ענין הפסוק לא יחמוד איש את ארצך וכו'. והנה שרה אמנו נביאה היתה והיה לה לבוש אלוה עד שלבוש הזה הסתיר הקדושה אשר בקרבה מכל רואיה עד שאפילו אברהם אבינו ע"ה לא ידע ערך נבואתה עד אמר לו ה' כל אשר תאמר אליך שרה כו' וארז"ל לקול רוח הקודש שבה, ואברהם אבינו ע"ה לא ידע מתחלה שדבריה דברי נבואה היות קדושתה היה מלובש במלבוש זה ומוסתר לא תשורנו עין רואה ובהיות לה הלבוש קדוש הזה ברחו מנשמתה כל רע ולזאת לא עלה חמדת יפיה בלב אדם כי לא יחמוד איש כו' כי הגשמי נמשך מהרוחני ואין שום חמדה לקדושה המלובש בלבוש זה אדרבה נופל פחד עצום על כל הרואים.
Toldot.4.22
ואמנם, כל זה בהיותם בארץ ישראל וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, אכן כאשר הקריב לבוא מצרימה, והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה ואז נתמעט קצת הלבוש ההוא ואז נתגלה לאברהם אבינו ע"ה תוקף קדושתה ומדריגתה של שרה ומזה הבין שאין לה כל כך לבוש ההוא ואז ירא פן יחמדו המצרים יפיה. ולז"א הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, על דרך שפירשו המפרשים שקר החן והבל היופי ואי תקשי הא מצינו בתורה שבח כמה צדקניות שהיו יפת מראה, לזה אמר אשה יראת ה' היא תתהלל, ר"ל שאין הכוונה בשבחן היות יפיים בגשמיות אלא ברוחניות היותן יראות ה'. ולז"א גם כאן, הנה נא ידעתי כו', ר"ל עכשיו נתגלה לי רוב צדקתך וא"כ יש פחד והיה כי יראו אותך המצרים כו' ולזאת הוכרח לומר אחותי היא ופרעה הבין זאת לכן לא שאל לאברהם מדוע עשה זאת ולא הוצרך אברהם אבינו ע"ה להגיד לו הטעם.
Toldot.4.23
אכן, גרר הוא ארץ ישראל, וכמו שפירש"י על פסוק גור בארץ הזאת שאתה עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לך, נמצא בהיות אברהם אבינו ע"ה ושרה בגרר היה לשרה לבוש הזה ולא היה פחד זה, וקשה למה הוצרך לומר אחותי. אכן, נודע כי קדושת המקום תתקלקל ע"י השוכנים בתוכה כמ"ש האר"י ז"ל שלא היו יכולים העכו"ם לשלוט בירושלים ובארץ ישראל כי יש תחום אלפים אמה שאין השרים רשאים ליקרב שמה עד שגרמו ישראל בחטאיהם ונסתלק הקדושה משם ואז שלטו בה אויבים ע"ש. ולכן חש אברהם אבינו פן לרשעת אנשי גרר נסתלק מהמקום ההוא בחינת יראת ה' ושוב אין שם לבוש ההוא לשרה, וזה ששאל אבימלך מה ראית ממנה כי עשית הדבר הזה הרי כאן יש הלבוש, לכן השיב כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, רצה לומר חוששני פן נתקלקלו והבן.
Toldot.4.24
והנה ענין לבוש הנ"ל המסתיר קדושת הנשמה מכל רע ומעיני רואים, עוד זאת צריך הסתרה אפילו מעצמו של אדם בל יראה בעצמו מעשיו הטובים כמאמרם ז"ל (נדה ל:) אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה הוי בעיניך רשע, וכמו שפירשו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כידוע. ובל יפול בלב אדם שום התנשאות על מעשיו הטובים כי ההתנשאות הוא קליפות, והלבוש הזה משמרו ומסתירו מהרע הזה, ולכן כל הדברים הטובים אינם באים אלא בהיסת הדעת.
Toldot.4.25
וזהו ענין יעקב אבינו ע"ה שלא קיבל הברכות אלא בהיסח הדעת ופחד והכנעה והוצרך לומר אנכי עשו, וכאלו עשו ראוי לברכה ולא הוא. וזהו ענין מאמרם ז"ל (תענית ח:) אין הברכה מצוייה אלא בדבר הסמוי מן העין. וענינו הוא עם מ"ש בעץ חיים שער טנת"א ענין החושים ראיה שמיעה ריח דיבור, כי הראיה נמשך מחכמה והוא החוש יותר עליון, ואמנם בחי' הכתר הוא בחינת הגלגולת ולרוב העלמו אין חוש נמשך ממנו, ובחינה זו נקרא סמוי מן העין, כי הוא למעלה מחוש הראות, וזה סוד אל תקרי עלי עין אלא עולי עין (ברכות כ' ע"א), ר"ל שנתעלה במדרגתו למעלה מבחינת עין ואין עין שולטת בו, וזהו ענין יוסף שמתעלה בוי"ו של שם בסוד הדעת עד הכתר וזה עולי עין והבן.
Toldot.4.26
וידוע, כי את זה לעומת זה כו', ואפילו בבחינת חכמה נאמר חכמים המה להרע אבל למעלה מחכמה שהוא מקום שאין העין שולט שם אין שום אחיזה לרע ולכן רישא דעשו טמון בעטפא דיצחק. וברכת האבות היה משם ולכן הברכה שברכו יצחק ויעקב לבניהם היה ע"י כהיות עינים להורות שהברכה היה בדבר הסמוי מן העין למעלה מחוש הראות שהיא בחינת הכתר מקום שאין שום אחיזה אפילו משהוא לעשו. ונודע מהאר"י ז"ל כי עין בגימטריא ק"ל ע"ש באורך, וזה ירמוז הקל קול יעקב, ר"ל בזמן שקול יעקב אינו רק בחינת ק"ל דהיינו חוש הראות ועדיין אינו סמוי מן העין אז הידים ידי עשו כי יכול עדיין עשו לשלוט, ועל זה דרשו רז"ל בזמן שהקול קול יעקב, ר"ל מלא בוי"ו שהוי"ו מתעלה בסוד הדעת עד הכתר אז אין ידי עשו שולטות כי בכח בחינה זו עשו נכנע ועבד עבדים.
Toldot.4.27
ובזה יובן המשך הפרשה. אמר, ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות כדי שיבא יעקב ויטול הברכות ויהיה הברכה סמוי מן העין ובהיסח הדעת כאמור, והיה הברכה ויתן לך האלהים מטל השמים, ר"ל שהברכה היא ברכה רוחניית במדריגה עליונה ועד שם נתעלה יעקב ומשם קיבל ברכתו ומרב טוב וברכה אשר למעלה נמשך ג"כ משמני הארץ ורוב דגן ועי"ז יעבדוך עמים כו' הוי גביר כו' כי מאחר שהברכה נמשך ממקום גבוה אשר אין שם אחיזה לעשו אז בכח זה עשו עבד למו, וכאשר בא עשו ויחרד יצחק ורצה לקללו עד שאמר לו ה' שלא יקלל אז הבין יצחק כל הענין כי חפץ ה' בברכה זו ושתהיה בהיסח הדעת וסמוי מן העין אמר בא אחיך במרמה פירוש בחכמה ועי"ז לקח ברכתך דדוקא באופן זה צוה ה' אלי הברכה הגמורה בכל אופן נאות.
Toldot.4.28
וצעק עשו ברכני גם אני ואמר לו הן גביר שמתיו לך, ר"ל מה פעולה לך בברכה אחר שברכתו ממקום גבוה והוא לך גביר, ואמר ועשו הלא אצלת לי ברכה, ר"ל הרי אמרת הקל קול יעקב אז ידי עשו שולטין וא"כ השארת לי ברכה בעת שלא יהיו ישראל כדאין כל כך, ועל זה אמר לו יצחק שהאמת כדבריו הנה משמני הארץ כו', ר"ל אין לך רק ברכה גשמית תחתונה כי עכשיו אין הברכה סמוי מן העין, כי ידוע כי לעשו ברך ומטל השמים מעל, ר"ל בהיותך צריך להשפעת טל השמים להשפיע לארץ יושפע מהטל ג"כ לארץ, אבל הוא מעל, ר"ל שאין בכחך להגיע עד לשם רק אתה תהיה למטה וטל השמים יהיה מעל ויושפע עליך קצת, משא"כ בברכת יעקב לא אמר מעל כי יעקב עלה לשם.
Toldot.4.29
ואת אחיך כו' אכן והיה כאשר תריד כו', הנה כתבנו במקום אחר בהתנבא יחזקאל על מפלת צור כתיב צר חסר וא"ו, וסמוך למפלתה כתיב צור מלא ואמר עליה ותמלאי ותכבדי כו' פירש"י ז"ל לפי שצור יושבת על הים דימה אותה לספינה שמלאוה הרבה מאד עד שעי"ז נטבעת בים. וביארנו במקום אחר ענין זה עם אמרם ז"ל (מגילה ו.) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ר"ל שאותיות שמה קיבלו המילוי ועי"ז רב כחה כנודע, וידוע היות הרע מכלה את עצמו כי המדרגה הגבוהה שבקדושה בחי' כתר הוא בקליפה אותיות כרת, ולכן כשרוצה הרע לקבל מדרגה הגבוהה נכרתת ולכן אין לה ראש שהוא כתר כי בחינה זו הוא כרת אצל הרע ונכרת לגמרי, ולזה כשקיבלה צור המילוי אז צר במילוי צד"י רי"ש עולה תריד, ואח"כ רוצה לקבל עוד מילוי יותר ולהיות צור מלא ו' אז נעשה גימטריא כר"ת וכאשר נתמלאת נכרתת לגמרי, ולזה נדמה הרע לעלוקה אשר משתוקק למצוץ דם האדם ומוצץ עד שנתמלאה כולה מדם ואז מתה, כך ענין הרע כאשר נתמלא כולו אז נכרת והרע מכלה את עצמו.
Toldot.4.30
ובזה מובן מאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ח.) אין בן דוד בא אלא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, כי אם כולו זכאי מוציאין כל הניצוצות מהרע, ואם כולו רע אז הרע מקבל כל המילוי עד האפשרי באין מוחה וממילא נכרת כאמור והבן. וז"ש יחזקאל בנבואתו למפלת צור מלא וי"ו ואמר עליה ותמלאי, ר"ל שקבלת המילוי כולה, ועי"ז ותכבדי, עי"ז בא לה כליון. נמצא שעיקר התנשאות צור אינה רק בהיותה מקבלת המילוי עד שתהיה גימטריא תריד וכאשר רוצה להתמלא יותר אז כלתה לגמרי, וזהו הרמז והיה כאשר תרי"ד אז ופרקת עולו. והנה אמר הכתוב (דניאל יב, יב) אשרי המחכה ויגיע, ר"ל אף שיהיו אז צרות אשרי למי שסובל ועי"ז מגיע לקץ הגאולה. וז"ש והיה, ר"ל שמחה יהיה כאשר תריד כאשר צור תתמלא עד גימטריא תריד זהו שמחה כי תרצה אז לקבל תיכף אות הוי"ו ואז יבא בודאי הגאולה בב"א.
Toldot.5.1
תקסד
Toldot.5.2
ויהי אך יצוא יצא וכו' כשמוע עשו כו' ויאמר ברכני גם אני כו' ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי כו' ויאמר הלא אצלת לי ברכה. יש לדקדק, מאי נפקא מינה אם עקבו פעמים, ותו ח"ו לעשו שיקפיד על לקיחת הבכורה והכתוב מעיד עליו ויבז עשו כו', ולמה א"כ רגל על לשונו כאן ענין הבכורה. ובמדרש רבה את בכורתי לקח ושתקתי והנה עתה לקח ברכתי ושתקתי לו, בתמיה, משמע דחד באידך תלוי ובאמת ידענו כי עשו היה מקפיד על הברכה לבד. ותו אומרו ויאמר הלא אצלת לי כו' למה הפסיק בתיבת ויאמר באמצע דברי עשו וג"כ מיותר כי הלא הכל מאמר עשו, גם מה לשון אצלת ובמדרש רבה עמדו בזה ע"ש. ויען יצחק ויאמר הן גביר שמתיו לך כו' ויאמר עשו כו' וישא את קולו ויבך (יש לדקדק מדוע לא בכה מיד) ויען יצחק ויאמר הנה משמני הארץ כו' והיה כאשר תריד כו'. צריך לדקדק מדוע כהו עיני יצחק כדי שיטול יעקב את הברכות, מדוע לא נתן ה' בלב יצחק לברך את יעקב כאשר אחרי בוא עשו מבואר במדרשות שרצה יצחק לקללו עד שצוהו ה' בלי לקללו ואמר גם ברוך יהיה.
Toldot.5.3
לבאר כל זה נקדים מש"ה ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו שעירות ויברכהו, ובמדרש רבה (בראשית רבה סה, כב) ולא הכירו בשעה שהיו רשעים יוצאים ממנו לא הכירו ע"ש. והענין ביארו המפרשים כי ודאי היה יצחק אבינו ע"ה צופה ברוח הקודש ובפרט בבואו לברך את בנו לפני מותו ודאי נתלבש ברוח הקודש וא"כ היה משיג שהוא יעקב, אלא לפי שהיה רצון מה' לברך את יעקב לכן נתלבש אז יעקב אבינו ע"ה בדמות עשו היינו שצפה אז ברוח הקודש הרשעים שיצאו ממנו שאינם ניכרים בישראל כי הם דומים לעשו ועי"ז היה סבור שהוא עשו. והנה מה שחפץ יצחק ע"ה לברך את עשו ביארו קצת מהמפרשים ז"ל שהוא ברכת עולם הזה כמו שמצינו בכל אותה ברכה ויתן לך מטל השמים ורוב דגן כו' יעבדוך עמים כו' הכל מעניני עולם הזה ולסבה שידע יצחק שעולם הבא מגיע לחלקו של יעקב ואין לעשו בעולם הבא כלום, לזאת לרוב צדקתו של יצחק שעבד את ה' עם היותו כל ימיו בגירות ויסורים היה חפץ שכל זרע יעקב יעבדוהו ככה ולא יטלו מעולם הזה כלום וישאר להם הכל לעולם הבא בשלמות ולכן לא עלה בלבו כלל לברך את יעקב מאחר כי ברכת עולם הזה אין שייך לו ועולם הבא אין תלוי בברכה אלא בעבודה לבד. אבל לעשו חפץ לברך להיותו יודע כי בלאו הכי אין לו בעולם הבא כלום ויהיה לו עכ"פ עולם הזה, כל זה עלה בלב יצחק אבינו ע"ה.
Toldot.5.4
אכן, יודע ה' ימי תמימים כי לא כל אדם יוכל להיות כיצחק והעוני ויסורין מעבירין על דעת קונם לזאת מההכרח שיהיה להם מעולם הזה קצת שיהיה להם די סיפוקם לעבודת ה' ומעט עולם הזה הוא כפרוזדור לעולם הבא באופן שצריך גם ליעקב וזרעו עולם הזה, אכן אם יברך יצחק ליעקב ברכת עולם הזה א"כ ברכתו לא תשוב ריקם ויהיה להם עולם הזה עד שיהיה אי אפשר לענשם בעולם הזה וישאר ענשם ח"ו לעולם הבא, ממילא ממה נפשך לא היה טוב לזרע יעקב הן אם יברכם יצחק ברכת עולם הזה הן אם לא יברכם, ומי כהחכם יודע פשר כה' אלהינו הוא עשה פשר דבר כענין ממוצע בין ב' דברים אלו כאשר יתבאר.
Toldot.5.5
והוא, כי חקרו הקדמונים ענין העכו"ם התלוים במזל, ולפעמים מתגבר מזל אומה אחת ויש לה עליה, והנה עם היות המזל כולל כל האומה שכולה שייכה למזל אף על פי כן אנו רואין שאין כולם שוין ויש בהן עניים ועיקר המזל רק על איש א' מהם הוא המלך ומעט מזה להשרים שתחתיו ומעט מן המעט ליתר ההמון, ואמרו כי אעפ"כ המזל מיטיב לכולם כי הטובה הכללית הנוגעת לכלל האומה כולם נהנים ממנה והמזל הפרטי אי אפשר להיות לכולם בשוה ועכ"פ מהטובה הכללית כולם נהנים אחד מהם לא נעדר בהיות מלכה ושריה ממנה. משא"כ האומה האחרת אשר אין לה שייכות אליה ואל מזלה אינה נהנית אפילו מטובה הכללית בהיותה משועבדת לאומה ומלך אשר אין להם שום שייכות אליה. ולזאת, כן הוא גם בישראל, אשר אינם תחת המזל והכל תלוי במעשיהם אזי בזמן שהם בטובה אי אפשר שיהיה הטובה שוה לכל פרטי האנשים ולא יחדל אביון מקרב הארץ אף על פי כן בהיותם מושלים וממנו מלכיו ושריו וכהניו אזי הטובה הכללית מגיע לכולם כקטן כגדול.
Toldot.5.6
והנה נודע ענין הבכורה שניטלה מראובן וניתנה ליוסף מבואר בזה"ק (זהר ח"א רכ"ב:) כי לפי מחשבת יעקב אבינו ע"ה דשוי רעותיה ברחל מגיע הבכורה ליוסף אלא שמצד המעשה היה הבכורה לראובן, לכן בחללו יצועי אביו חזרה הבכורה ליוסף. והיינו, כי כל מעשה הנעשה בארץ יש לה שורש בכל עולמות אבי"ע אשר כללותה שכל ומחשבה דיבור ומעשה, לכן בהשתלשל הדבר ההוא הנעשה בארץ מעולמות העליונים אם נתאחדו בה כל חלקי אבי"ע, כגון אילו היה בכורת ראובן גם מעולם המחשבה כמו מעולם המעשה אזי נקבצו באו למעשה כל חלקי העולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ביחד ונתאחדו בה אז בודאי לא יוכל לבכר לאחר כי זה דבר שאי אפשר. רק מאחר שבהשתלשל ענין הבכורה לא היו כולם באחדות אלא נתפרדו ונחלקו בזה העולם שמעולם המחשבה נמשך ליוסף ומעולם המעשה נמשך לראובן. וידוע כי כל מחשבה היא בכח, וכל מעשה הוא בפועל, נמצא היה אצל ראובן מציאות הבכורה בפועל והעדר הבכורה בכח מצד המחשבה, וביוסף היה מציאות הבכורה בכח כמו כל דבר שהוא בכח דהיינו שעכשיו אינו רק בכח ועתיד לצאת לפועל ע"י סבה, לכן נשארה הבכורה ביד ראובן במקום שהיתה בפועל, רק העדר הבכורה שהיתה אצלו בכח יצאה לפועל ע"י סבת חללו יצועי אביו ואז יצאה לפועל אצל יוסף במקום שהיתה בכח והבן.
Toldot.5.7
וזהו ג"כ ענין מכירת הבכורה ליעקב, דלכאורה תמוה וכי דבר הנמכר הוא, אלא לפי שמצד המחשבה היה יעקב בכור משל לשפופרת כו' וכוונת אביו ואמו בתפלתם ובזווגם היה בשביל זרע הטוב רק שביציאה קדם עשו כענין קליפה קדמה לפרי והיה עשו בכור בפועל ויעקב בכח, לכן בהגיע הסיבה שהרשיע עשו הרבה וגם ביזה את הבכורה וכפר בתחיית המתים ועבר באותו יום כמה עבירות ויצא לתרבות רעה חזרה לה הבכורה למקום שהיתה בכח ויצאה לפועל ונשאר יעקב בכור בכח ובפועל ובעשו יצא העדר הבכורה לפועל.
Toldot.5.8
ועתה מובן ענין פשר דבר אשר עשה ה' בענין הברכה ונתן בלב יצחק שלא לברך ליעקב בברכת עולם הזה כי אליו מגיע רק ברכת עולם הבא וכאמור, רק להיות שצריך לצדיקים מעט עולם הזה לבל יעבירום עוני ויסורין מעבודת ה' נתן בלב יעקב ליקח הברכה במרמה וסבר יצחק שמברך לעשו והיה צופה באותו הפעם ברוח הקודש שלו רשעי הדורות העתידים לצאת ממנו ועי"ז סבור שהוא עשו ואליהם המשיך הברכות. נמצא יש כאן ג' חלוקות כי עשו וזרעו יש להם הברכות בכח כי מחשבתו היתה על עשו, ורשעי הדורות שיצאו מיעקב יש אצלם הברכה בפועל כי נתלבש אז יעקב בשעת ברכתו באלו ולהם המשיך הברכה בפועל, וצדיקי הדורות אין להם הברכה לא בכח ולא בפועל כי הם נתרחקו ונעלמו אז מיעקב אבינו ע"ה בשעת הברכה ולא המשיך אליהם הברכה כלל ואין להם בעולם הזה רק טובה הכללית של כללות ישראל בהיות ידם למעלה ואז גוף הברכה בפועל נתונה ביד הרשעים כמש"ה (תהילים עג, יב) הנה אלה רשעים ושלוי עולם כו' ואמר ומשלם לשונאיו כו' ולהם טובה הפרטית ככל ברכת יצחק אבל הכשרים אינם נהנים רק מטובה הכללית ודי להם בזה כדי שיוכלו לעבוד ה'.
Toldot.5.9
ועתה מובן היטב פסוקי הפרשה. כי באמרו בא אחיך כו' בא עשו לטעון להחזיק לעצמו ח"ו הברכות ע"י שיושם אצלו בכח ואז ע"י סבה תצאנה לפועל, והסבה הוא אם יעזבו זרע יעקב ח"ו תורת ה', והביא ראיה ע"ז מענין הבכורה שעי"ז הוחזרה ליעקב לפי שהיתה אצלו בכח, ולז"א את בכורתי לקח ושתקתי לפי שהיתה אצלו בכח ועתה לקח ברכתי ואשתוק הלא מאותו טעם שלקח אצלי הבכורה אני אקח מאתו הברכה. ובא הכתוב לבאר כוונתו ויאמר כאלו אמר לשון כלומר, וירצה שכוונת עשו במאמר זה לומר הלא אצלת דייקא, ר"ל הלא במחשבה הבאה מאצילות דהיינו עולם המחשבה לי ברכה, ר"ל שהברכה שייך לי בכח וא"כ יש מקום ודרך בהגיע סבה שיוחזרו לי הברכות ומיושב לשון הלא שמשמע שהוא ודאי ודבר ידוע, ולדברינו ניחא.
Toldot.5.10
אמנם כשמוע יצחק רשעת עשו ובזותו הבכורה שוב לא רצה לברך לעשו אפילו ע"י שום סבת חטא ישראל ורצה לדחותו, ולז"א הן גביר כו' ולכה אפוא מה אעשה דייקא כלפי שאמר עשו אצלת אמר הוא מה אעשה, ור"ל נהי שמאצילות שהוא בכח יש הברכה אצלך מ"מ במעשה נתונה ליעקב ותמיד נשאר הדבר במקום שהוא בפועל, ולפי שאז הבין עשו שאביו דיחהו בקש ושאין בלבו לברכו התחיל לבכות והתחיל לטעון עם אביו להפוך דעתו אליו, ולזה כלפי שאמר יצחק מה אעשה השיב לו הברכה אחת היא 'לך' דייקא, הלא בברכה זו אין אחדות שלא נקבצו באו לה חלקי המחשבה והמעשה ביחד אלא באו בפירוד לי בכח ולו בפועל א"כ ברכני גם אני, ר"ל יש בידך להטיל תנאי שע"י איזה סבה יוחזרו אלי.
Toldot.5.11
וכראות יצחק טענותיו ובכיותיו הוכרח למלא רצונו והטיל תנאי זה ואמר ואת אחיך תעבוד כיון שאצלו הברכות הם בפועל רק והיה כאשר תריד זו הסבה וד"ל ונכון בעולם הזה, ועיין תשלום הדברים בפ' יתרו תקס"ד. חסלת פרשת תולדות
Vayetzei.1.1
תקסב
Vayetzei.1.2
ויצא יעקב מבאר שבע כו' ויחלום והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה כו'. צריך להבין, מה ענין סולם הזה. ובמדרש (בראשית רבה סח, יב) סלם בגימטריא סיני, צריך לדקדק מאי נפקא מינה ומה ענינו לסיני. גם צריך לדקדק אומרו ושמרתיך בכל אשר תלך, דהאי בכל אשר תלך מיותר, דבאומרו ושמרתיך סגי, דאין מעצור לה' לשומרו בלכתו בדרך כמו בשבתו בביתו. גם יש לדקדק באומרו אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, הלא ודאי לית אתר פנוי מיניה ומלא כל הארץ כבודו. גם אומרו ויירא ויאמר, הלא ודאי יעקב בכל מקום היה ירא את ה'. גם אומרו אין זה כי אם בית אלהים כו', איך ידע שזה המקום הוא בית המקדש אם הבין זאת ע"י כי שם נגלה אליו ה' הלא גם באברהם ויצחק דיבר הש"י במקומות אחרים שלא במקום בית המקדש, ונהי דליעקב נזדמן כך באמת שנגלה אליו במקום בית המקדש אבל איהו גופיה מנא ידע. גם אומרו אין זה כי אם בית אלהים כו' הכוונה שבא להגדיל מעלת המקום שהוא בית אלהים, ולשון אין זה הוא כאלו בא להקטין הענין והמעלה ולומר שאין בו מעלה רק היותו בית אלהים, וזה צריך ביאור. גם יש להבין אומרו וישא יעקב רגליו, מאי ענין נשיאות רגלים, ולמה לא נאמר כלשון זה באברהם ויצחק, ורש"י ז"ל בא ליישב זאת ע"ש. גם צריך להבין אומרו וירא והנה באר בשדה, אם אמנם כל זה סודות התורה גם עוד לאלוה מלין בדרך פשוטו ועיין בס' תולדות יעקב יוסף בפרשה זו וגם אנחנו נדרוך קצת בדרכו דרך הקודש בפסוקים הללו.
Vayetzei.1.3
והנה, נודע כי הש"י טרם ברא לזה העולם אשר הוא תכלית כל הבריאה, והוא בשביל ישראל שיעבדוהו, ברא תחלה עולמות העליונים רוחניים לרבבות וכולם קדושים ושמות הקודש, וכולם ניתנו אח"כ בנשמת איש הישראלי שהוא עולם קטן הכולל הכל, והושם כל זה בתוכו כי ממנו נקח לעבוד את ה', כי כל קדושה מכל שם הקודש הוא כח ודרך שכלי לעבודת ה'. ובענין זה ביארתי פסוקי הפרשה שאמר לבן ליעקב: יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי השמר לך מדבר כו'. ויש לתמוה, מאחר שהשם יתברך הזהירו אם כן אין לאל ידו, גם לשון לאל ידי, אמת שמצינו בספרי נ"ך שהוא לשון כח אבל בתורה לא מצינו לשון זה בלתי כאן. ואגב ביארתי ענין הכוונה המבואר בסידור האר"י ז"ל בתיבות יהי כבוד שהוא בגימטריא א"ל הוי"ה שהוא גימטריא נ"ז, וצריך לדעת מאי נפקא מיניה בגימטריא זו ולמה הוא בגימטריא זו.
Vayetzei.1.4
ויובן כל זה, בהקדם, ששמעתי אומרים בשם הרב הקדוש המגיד מוהר"ר דובער זללה"ה ממעזריטש בענין משה רבינו ע"ה כשהתפלל על אחותו השיבהו בדרך קל וחומר ואביה ירוק ירק כו', ואמר לפי שי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן נמשכים מי"ג מדות על הסדר, והתוס' בר"ה (דף י"ז. ד"ה שלש) דעתם שהי"ג מדות מתחילין מן תיבת אל רחום, נמצא מדה ראשונה דהיינו קל וחומר הוא נמשך מן שם אל ולפי שהתפלל אל נא רפא כו' ורצה להמשיך הרפואה מן שם אל לכן באה לו התשובה ק"ו כך שמעתי בשמו ודפח"ח.
Vayetzei.1.5
והענין הוא עם מה שכתבתי תחלה, כי כל שם קודש ניתן באדם והוא דרך לעבודת ה', דרך משל שם אלהים מורה שהש"י תקיף ובעל היכולת ומלך מושל שמחויבים הכל לקבל גזירותיו, וניתן קדושת שם זה באדם בכחו ישכיל היות לו מלך מושל וצריך לקיים גזירותיו ומצותיו ולברוח ממה שהזהיר, אמנם אין בכללו רק מה שמצוה המלך בפירוש, אבל מה שלא צוה עליו בפירוש עדיין אין הכרח לקיים, ולזה בא שם 'אל' אשר קדושתו מורה על ק"ו, והוא לומר, שאף דבר שלא צוה הש"י עליו בפירוש כל שיכולים אנו להבין שרצונו בכך ע"י מה שאמר במקום אחר חייבין אנו לעשות כך.
Vayetzei.1.6
ועל זה ארז"ל (חולין ס.) יהי כבוד ה' כו' פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמם כו' פתח שר העולם ואמר יהי כבוד. ומובן אצלי עם הנ"ל, כי צריך להבין מדוע בכל הנבראים של כל יום ויום מימי בראשית לא נשתמשו שום נברא במדת קל וחומר זולת בדשאים בבריאת יום ג', והוא כי נודע מכוונת ברכת המזון בענין אל זן כי זן גימטריא אל הוי"ה ולומר כי כל מיני המאכלים והמזונות הכל נברא משם אל הוי"ה, ולכן אוכל בגימטריא נ"ז ג"כ מספר ב' שמות אלו, ולכן ביום ג' שנבראו בו כל מיני אוכלים שסודם אל הוי"ה ושני השמות הם חסד ורחמים לכן נכפל בו כי טוב, ולכן ביום ג' שנבראו האילנות והדשאים כל מיני אוכל ולפי שבריאתם משם אל בצירוף כח שם הוי"ה לכן השתמשו בק"ו שהוא מדת שם הקדוש אל כאמור ואז פתח שר העולם ואמר יהי כבוד.
Vayetzei.1.7
והענין הוא, כי בהיות מדינות המלך מקיימים צווי מלכם עדיין אין בזה כ"כ כבוד למלך, כי מה שמקיימין גזירותיו אינו רק מצד מורא שיראים ממנו, אבל בראותנו שעושים רצון המלך אף במה שלא צוה אותם כלל רק שהם מבינים מעצמם שרצונו בכך זהו כבוד למלך לז"א יהי כבוד, ולכן בא הגימטריא שלו 'אל הוי"ה' אשר הברואים אשר נתהוו בכח שמות אלו הם הם שנתנו תחלה כבוד לאל הכבוד בנשאם בעצמם ק"ו אשר הוא בכח שם אל וכאמור ולכן נמצא בפסוק אל הכבוד ולא נמצא זאת בשם אחר משמות הקדושים לומר אלהים הכבוד וכדומה וק"ל.
Vayetzei.1.8
אמנם את הכל עשה ה' את זה לעומת זה, וכל מה שיש בקדושה יש דוגמתה בקליפה, והוא הפכה והתנגדותה, ועשה הש"י זאת כדי שיהיה בחירה. ולכן נגד שם אלהים יש בקליפה אלהים אחרים והוא מורה הפך קדושת שם אלהים המורה לקיים מה שצוה עליו ולברוח ממה שהזהיר, ואלהים אחרים נמשך ממנו התאוה ויצר הרע באדם המפתהו לעשות מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וביטול מצותיו וכדומה. ונגד קדושת שם אל יש בקליפה אל אחר נגדיית לקדושת שם אל המורה שיקיים האדם אף מה שלא צוה הש"י עליו בפירוש רק שנוכל להבין בשכלנו שיהיה בזה רצון הש"י דהיינו מדת הק"ו, ואל אחר מקיל לאדם בתאוותיו ומפתהו לומר בשלמא מה שצוה עליו בפירוש מוכרח לקיים מיראתו, משא"כ מה שלא צוה עליו למה לך לקיים, וכן על דרך זה בכל דבר קדושה יש הפכו והתנגדותו בקליפה. והנה הש"י אמר ללבן השמר לך מדבר עם יעקב כו', הנה הזהירו מדברו אליו רע, ולא הזהירו עדיין לבלתי עשות לו רע, והוא, כי מובן הדבר מפאת ק"ו שאם על דיבור רע הוא מקפיד כל שכן על עשות לו רע, אולם לבן מצד אל אחר אשר הוא מסטרא דידיה התיר לעצמו עשיית רע מאחר שלא הזהירו עליו. ולז"א יש לאל ידי לעשות עמכם רע, 'לעשות' דייקא, ור"ל ע"י שם אל דידיה שהוא אל אחר יש לו כח לעשיית רע דהא ואלהי אביכם אמש אמר אלי השמר לך מדבר דייקא כאמור והבן. הרי נתבאר איך קדושת כל השמות נתנו באדם והם שכליות וכחות אשר בהם יעבוד האדם לבוראו והכל נכלל בתורה וההוגה בה תמיד ומקיים והגית בה יומם ולילה הוא דבוק כביכול בהקב"ה כי אורייתא וקב"ה חד.
Vayetzei.1.9
ואמנם האדם העוסק בישובו של עולם במשא ומתן, בל יתיאש עצמו מעולם הבא, ואולי יאמר בלבבו שהוא רחוק מקדושת הש"י ע"י היות עסקו בדברים חיצונים עסקי העולם ובמה יתרצה זה אל אדוניו, בל יאמר כך. והענין, כי בהשתלשלות הקדושה מעלה לעלול הנה בשפל המדרגות נתהוו דברים חיצונים והם לבוש ובית לקדושה, ושורשם של דברים לא טובים הוא ד' אותיות הסמ"ך והמ"ס ואל כידוע. וע"ז ארז"ל כי הוא גימטריא קל"א כמנין ענוה, להורות כי ענוה דוחה אותו. והענין, כי האדם בעסקו בדברים חיצונים הנה יש בידו להטות העסקים ההם לטוב או לרע ח"ו, והוא כי עם היות שהדברים חיצונים ההם הם בשפל המדרגות, אם האדם בעשותו העסקים ההם שם הש"י לנגד עיניו ולשמור כל המצות התלוים בהם להשמר מפסלנות והסגת גבול וכדומה וכן כל המצות שבין אדם לחבירו א"כ הרי עסק ההוא סולם מוצב ארצה אבל ראשו מגיע השמימה שמחשבתו דבוק בהש"י.
Vayetzei.1.10
וענין שורש המחשבה הוא אות א' שהוא פלא העליון הדבוק באין סוף ב"ה וממשיך האדם ע"י מחשבתו השראת שכינה גם בעסקים ההמה ונעשו העסקים כדמיון בית והיכל המלך, ואם אמנם לא ידמה לעוסק בתורה ממש שהוא כמדבר עם המלך עצמו כביכול, מכל מקום עכ"פ הוא כרואה היכל המלך ורואה את המלך דרך ההיכל וביתו של המלך כי המשיך ע"י מחשבתו השראת קדושה גם בתוך העסק ההוא. ונמצא, כי העסק הוא סולם מוצב ארצה בשפל המדרגות, אבל ראשו הוא אות אל"ף מגיע השמימה וכאמור. נמצא נעשה מרע טוב, כי הרע שורשו ד' אותיות סמ"ך ומ"ם כו' ועתה נעשה אסל"ם שהוא ר"ת אתה סתר לי מצר שפסוק זה הוא שמירה מן רע כי הוא שינוי הצירוף לטוב. משא"כ האיש אשר בעסקו בעניני העולם הזה שכוח ישכח את ה' והלך אחרי שרירות לבו בפסלנות וכל אשר חפץ, הרי הפריד העסק ההוא משרשו ואין בו השראת קדושה והפריד השורש שהוא אות אל"ף ראשית המחשבה והביאו באמצע אותיות סלם כי שת כל מגמת מחשבתו בעסק חיצוני ההוא ונעשה הצירוף הרע ס' ומ"ס כו', מה שא"כ החכם עיניו בראשו ונעשה טוב וכאמור. ואמנם מ"מ הפרש גדול יש בין זה ובין העוסק בתורה יום ולילה, כי לזה תורה משמרתו מכל רע היות הוא דבוק בה', כי אורייתא וקוב"ה כולא חד ודאי לא יחטא. משא"כ זה, עם היות שכאשר כוונתו לטוב אז נעשה העסק ההוא בית אלהים מ"מ אינו דבוק בה' ממש ועלול לחטוא כי מיד כאשר יפנה מחשבתו הרי נשתנה הצירוף. ולכן האדם העוסק בענייני העולם הזה מוכרח להיות מורא ופחד ה' לפניו מאד בל יפנה מחשבתו כי זה עלול לחטוא.
Vayetzei.1.11
והנה יעקב אבינו ע"ה שהיה י"ד שנה בבית שם ועבר ועסק יום ולילה בתורה כמ"ש רש"י וישכב במקום ההוא אבל כל אותן שנים לא שכב כי עסק בתורה, נמצא היה תמיד דבוק בהש"י ממש ולא עסק עדיין בשום פעם בדברים חיצונים ולא נסה עדיין בזה להמשיך השראת השכינה גם בדברים חיצונים, ואח"כ בלכתו משם לבית לבן שהלך בחוצות בין בני אדם וראה עסקם בחיצוניות חשב שאין בזה שום קדושה ונצטער על זה אשר הדרך מבטל אותו מהתמדתו כדחזינן ששכב שם, משא"כ כל אותן שנים. לכן הראה לו הש"י כי העסקים החיצונים הם סולם שהוא מוצב ארצה אבל ראשו מגיע השמימה, שהוא צירוף אתה סתר לי מצר, שצירוף זה הוא שמירה מכל רע כי נתהפך הרע לטוב ונמשך השראת שכינה גם לשם.
Vayetzei.1.12
וזהו והנה ה' נצב עליו כו' ואמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, ר"ל אפילו אם ילך בדרכיו בעסקו בין דברים חיצונים יהיה לו ג"כ שמירה, וירמוז ג"כ על משארז"ל (שבת נ"ו.) בדוד שנאמר בו וה' עמו אפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו. ולז"א הנה אנכי עמך וממילא ושמרתיך בכל אשר תלך, שאפילו בעסקך בחיצוניות לא יארע חטא על ידך, ולז"א ויקץ יעקב כו' אכן יש ה' במקום הזה, ר"ל הנני רואה שיש המשכת השראת שכינה גם במקום הזה, ר"ל בהתבטל האדם קצת מהתורה ועוסק בעניני עולם הזה בדברים חיצונים בשפל המדרגות וכאמור, ואנכי לא ידעתי זאת מתחלה, אכן מיד כשהראה לו הש"י השגה זו שהוא מענין סולם וכאמור הבין מיד שמ"מ צריך לתת פחד ה' נגד עיניו תמיד היות דרך ההוא מסוכן ועלול לחטוא וכמ"ש מה שא"כ העוסק בתורה שהוא דבוק בהמלך. לז"א ויירא שהמשיך מורא ופחד על עצמו ואמר מה נורא המקום הזה, ר"ל מדרגה זו הוא יראוי לפי שהוא דרך שיש בו סכנה כי אין זה אלא בית אלהים, 'בית' דייקא. שאינו דומה להעוסק בתורה שהוא דבוק כביכול עם המלך עצמו, משא"כ זה שאין מדרגתו רק בית אלהים והבן ודברי תורה כפטיש כו'. ולז"א אח"כ אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ר"ל שאם יהיה ה' עמו אז מובטח לו שלא יכשל וממילא ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ר"ל שאם יהיה ה' עמו אז מובטח לו שלא יכשל וממילא ושמרני אפילו בדרך הזה אשר אנכי הולך שמתבטל מהלימוד וכמשרז"ל (ברכות ט"ז.) ובלכתך בדרך בלכת דידך כו' יהיה ג"כ מובטח לו שלא יכשל.
Vayetzei.1.13
ואתה המעיין ראה והבן כי האדם בעת שאינו דבוק בתורה רק עוסק בעניני עולם הזה הוא צריך שמירה, ושמירתו שישים פחד ה' לנגד עיניו ולקיים מצות התלויות בעסק ההוא שע"י זה נעשה העסק סלם והאל"ף הוא שורשו ונעשה צירוף אתה סתר לי מצר שהפסוק זה עצמו הוא השמירה שהוא התהפכות רע לטוב, משא"כ כשמפריד העסק משרשו מוריד הא' בין אותיות סלם וכאמור ונעשה צירוף הרע ח"ו. והנה נשמת ישראלי כל זמן שדבוק בשרשו יש בו מדת השפלות, משא"כ כשנפרד משורשו הקדוש יש בו גאוה כי נשמות ישראל ממקום ענוה וכמארז"ל ע"פ כי אתם המעט והארכתי בזה במ"א. ועד"ז שמעתי אומרים ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו (תהילים ח, ז), ר"ל כי מעט אשר יפנה האדם לבבו משרשו מהש"י אז בא לו כבוד והדר, לכן בעשות האדם צירוף אתה סתר לי כו' שענינו הוא התדבקות שפל מדריגתו בשרשו אז יש בו מדת ענוה משא"כ בהפכו, ולכן סמ"ך מ"ם א"ל גימטריא ענוה שדוחה אותו. וזהו ג"כ הרמז סלם בגימטריא סיני, שידוע סיני הוא הר קטן ושם מדת ענוה ושפלות והוא סלם מוצב ארצה והרכין הש"י עליו השמים ושמי השמים והוא ראשו מגיע השמימה וחופף שם קדושת הש"י ותורתו ולכן מקומו ענוה בעולם מעולם שנה נפש וכמ"ש מזה במ"א ודו"ק.
Vayetzei.1.14
ואמנם היות ודאי אין דומה העוסק לפעמים בעניני העולם הזה להעוסק בתורה תמיד, וכאשר ביארנו על מאמר אין זה כי אם בית אלהים כאמור. מ"מ מצינו ג"כ מעלה וריוח אחד באדם אשר יש לו עתים להתערב לפרקים עם בני אדם, כי העוללות אפרים פירש כי עולם הזה הוא סלם מוצב ארצה שהוא עולם שפל, והש"י שלח שלוחים לזה העולם הן הנה נשמות ישראל למען יעשו שליחותו, ולז"א והנה מלאכי אלהים, המה שלוחי הש"י, יש מהם 'עולים' שיש להם עליה ע"י עולם הזה, ויש מהם 'יורדים בו' כשאינם עושים שליחותם.
Vayetzei.1.15
ובתולדות יעקב יוסף פירש כי כל ישראל הם גוף אחד פרצוף אחד, רק שהצדיק והתלמידי חכמים הם בחינת הראש והמונים הפחותים הם בחינת רגלים, אבל הכל פרצוף א', ולכן כמו שאם יעלה אדם על ראש ההר הלא הרגלים המה העולים לבדם ועם כל זאת גם הראש נגבה יותר ויותר מאשר בתחלה לפי שהכל גוף אחד ובעלות הרגלים למקום גבוה על כרחך ירים ראש וכאשר ירד ברגליו לבור עמוק גם הראש נשפל, כך הענין בישראל ויחן שם ישראל נגד ההר שעשו תשובה אז ומשה עלה אל האלהים, כי בהנשא כללות הדור שהם הרגלים נתרומם משה רבינו ע"ה יותר ויותר ביתר שאת ועוז, משא"כ בהיפך כמשרז"ל (סנהדרין י"א.) בשמואל הקטן ראוי הוא שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך. ולז"א כי כללות ישראל הוא סלם מוצב ארצה, היינו שהפחותים הם בחינת הרגלים ועומדים על הארץ, והנה מלאכי אלהים, ר"ל הצדיקים עולים ויורדים בו שעל ידיהם יש לפעמים לצדיקים ירידה ולפעמים עליה וכאמור.
Vayetzei.1.16
ובדרך זה ביאר שם פסוק (ישעיה נב, ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר כו', כי דוד המלך ע"ה אמר (תהילים מ, י) בשרתי צדק כו', כי המוכיח ומורה דרך לעם ה' נקרא מבשר, נמצא יצדק בצדיקי הדור שם מבשר. ולז"א מה נאוו, ר"ל מה טוב ויפה לדור בהיות על ההרים רגלי מבשר, ר"ל בזמן שהמוניים שהם בחינת רגלי מבשר עומדים על ההרים שאז מכ"ש בחינת הראש מתרומם יותר ויותר ודפח"ח.
Vayetzei.1.17
ועם זה נראה לי לבאר פסוק אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני (תהילים לו, יד), והענין עם האמור, כי בשפלת הרגלים ישפל הראש ע"י היות שכולם גוף אחד. אכן לפעמים ח"ו נפש אחת נכרתת מהשיעור קומה כאמור ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ואז אינו כלול בכלל ישראל ואינו אפילו בחינת רגלים, וא"כ אינו מזיק אדם כזה לנפש הצדיק, והמבחן לאיש כזה שנכרת ממקורו הוא הגאוה כמשארז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה, כי גאותו הוא לאות שנכרת נשמתו ממקור ישראל אשר בחינתם הוא ענוה ומקבל חיותו ממקום כוכבים ומזלות שמשם חיות העכום ולכן מתגאה. ולז"א אל תבואני רגל גאוה, ר"ל רגל כזה שיש בו גאוה הוא לא יביאני אחריו, ויד רשעים אל תנידני, ר"ל רשע כזה יזיז אותי ממקומי כי שם ר"ל במדת הגאוה נפלו פועלי און שנפלו ונכרתו כבר משרשם, והוא נכון.
Vayetzei.1.18
ועתה עם האמור, הנה, אם יסתר איש במסתרים ויגבה לבו בדרכי ה' ברום המדריגה הנה ההמונים אשר הם בחינת רגלים המה מושכים אותו למקום עמוק, ויהיה גם האיש הנכבד ההוא כרגלי הבעלים, כי רגלוהי דבר איניש מובלין יתיה והלך הראש אחר הרגלים. לכן חובה על האדם השלם אשר לפרקים ידבר עם העם דברי מוסר ויתהלך ברחבה לראות עסקי בני האדם בדברים חיצונים וללמדם מוסר השכל איך יתנהגו בעסקים ההמה שיהיו סולם מוצב ארצה כו' וכאמור, ואז בהנשא רגליו מעל הארץ ינשא הראש ביתר שאת ויתר עוז. ולז"א הכתוב אחרי שהורה הש"י ליעקב הדרך ההוא והעסק בדברים חיצונים שיש שם ג"כ השראת השכינה אך שהוא מקום מורא ופחד וכמ"ש כל זה אז הבין יעקב אבינו ע"ה שעם היות שיש קצת חסרון בדרך זה מ"מ יש בו ג"כ מעלה זו, לז"א וישא יעקב רגליו לומר שמיד שבא להשגה זו אז רבים השיב מעון והלך ארצה בני קדם אשר שם בימים ההם היה ראש לכל הטומאה ומקום כשפים, ונודע משארז"ל (בכורות ח:) אית לן בירא בדברא, ופירשו קצת מפרשים כי באר השופע מקדושת הש"י הוא גם באנשים הפחותים בחינת דברא שאין בו ישוב והוא ענין גלות השכינה ומעכב הגאולה, ולז"א כי בבואו וירא והנה באר בשדה הוא בירא בדברא כו' עד ויגל האבן מעל פי הבאר הוא היצר הרע הנקרא אבן. והבן ואין להאריך, והש"י יסיר לב האבן מאתנו ויטה לבנו לעבודתו אכי"ר.
Vayetzei.2.1
תקסג
Vayetzei.2.2
ויפגע במקום. (מדרש רז"ל ברכות כ"ו:) יעקב אבינו ע"ה תיקן תפלת ערבית, וצריך להבין אם אברהם תיקן שחרית הוא מדתו, ויצחק תיקן מנחה הוא ג"כ מדתו מדת הדין, משא"כ יעקב בתפלת ערבית מדת לילה מאי עבידתיה. וילן שם כי בא השמש. (מדרש רז"ל מדרש הנעלם) וילן לשון תלונה, והוא כמאמר רז"ל בחולין (דף צ"א:) בעו לסכוניה, שהמלאכים רצו להורגו. וצריך להבין, איך יתכן זאת כי כל העולמות וכל אשר בהם חיים וקיימים ונזונין מהצדיק ואיך ישנאוהו אדרבה כולם יסייעו לו. ויקח מאבני המקום וכו'. (מדרש רז"ל חולין צ"א:) שלקח י"ב אבנים ונעשו אבן אחת. וצריך לדקדק מה זה ועל מה זה, אם אמנם אמת כי כל אלה סודות עמוקים ככל כלל תורתנו הקדושה מ"מ הכל ניתן לידרש אף לדעת ענין קצת כמות שהוא. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו כו' והנה ה' נצב עליו ארז"ל בחולין בעו לסכוניה מיד והנה ה' נצב עליו, פי' לשומרו. וצריך לדקדק דא"כ תיבת לשומרו חסר מן הפסוק, כי משמעות הפסוק כי ה' נצב עליו לאמר לו אנכי אלהי אברהם כו' לא לצורך שמירה. ותו וכי הקב"ה אם ירצה לשמור יעקב מן המלאכים היה צריך להיות נצב עליו, הלא אחרי דברו לא ישנו כל המציאות שבעולם ואם יצא דבר מלכות מלפניו לבלתי הרע ליעקב כן יקום. ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. מדרש רז"ל: אמר יעקב אבינו לאבותי נגלה בלשון אנכי ובאנכי נבראו עליונים ותחתונים, ולי נגלה בלשון אני ולא בלשון אנכי שמא עון יש בי. וכן בזוהר הקודש ואנכי לא ידעתי לא השגתי מדת אנכי, וכל זה צריך ביאור. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים כו'. יש לדקדק, איך אמר מה נורא המקום משמע שהמקום מעצמו יראוי והרי ראינו שמתחלה לא היה נורא כלל וישכב במקום ההוא רק אח"כ מצד חלומו ירא. ותו דאחר שאמר מה נורא ידענו שנתירא, וא"כ תיבת ויירא מיותר. ותו דלשון מה נורא המקום בא להגדיל מעלת המקום, ואומרו אין זה כי אם כו' משמע כמקטין הענין, ודרשת חז"ל בזה שהראהו בגוי וחרב ידוע וכבר כתבנו לעיל בישוב קצת הערות הנ"ל.
Vayetzei.2.3
ונקדים לישב מה שהקשו רז"ל (תענית ח.) תרי קראי כתיב ויפתוהו בפיהם כו' ולבם לא נכון עמו (תהילים עח, לו) וכתיב בתריה דאף על פי כן והוא רחום יכפר עון וכתיב (ישעיה כט, יג) יען כי נגש אלי העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני לכן הנני יוסיף להפליא כו'. ולפי שהתורה ניתנה לידרש רשאים אנו לישב קושיא זו בדרך אחר ממה שתירצו ז"ל בהבין לשון כי נגש העם הזה אלי. ויובן בהקדם משארז"ל (ברכות י"ג.) בק"ש אם כיון בפסוק ראשון יצא, אבל לענין תפלה אמרו (שם ל:) לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול להתפלל יתפלל, ואם לאו לא יתפלל. וכן אמרו (שם ט"ז.) האומנין קורין בראש האילן כו' מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה דבעי כוונה, וצריך לדקדק מה נשתנה ק"ש מתפלה.
Vayetzei.2.4
ואמרתי בזה בדרך משל נאות, שהיה מלך גדול וכל טוב העולם בידו, ומחמת שתענוג תמידי אינו תענוג כל כך לא קיבל רק תענוג מועט מהטוב ההוא אשר בידו כיד המלך. והיו לו בנים רבים, ופקד המלך שכל אחד מבניו יעשה לו סעודה ביומו ומזה קבל תענוג רב כאשר כל אחד מבניו עשה סעודה יפה ביומו עליו ועל כל השרים בכל מיני תענוג ועושר. והיה בין אותן הבנים אחד מהם אשר היה איש נבזה וחדל אישים ועני וכל מה שנתן לו המלך מביתו את הכל איבד והיה איש ההוא עני ונבזה כי פסק המלך מליתן לו, ובעשותו ג"כ סעודה אל השרים והמלך היה הסעודה ההיא מגונה מאד וביתו נבזה מאד ומאוס, ואף על פי כן הוצרך המלך ושריו ללכת שמה שלא ישנה בנו בין הבנים, וגם מבית המלך לא רצה לשלוח לשם צורכי הסעודה, דא"כ מה ירויח המלך הלא כ"ז יש לו בביתו והוא רצה לקבל תענוג חדש מבניו לזאת הוכרח המלך לסבול וללכת אליו. ובראות בני המלך הנכבדים שאביהם מקבל תענוג מסעודת בניו הוסיפו הם מדעתם עוד סעודה אחת בכל יום, כי המלך לא פקד רק לעשות סעודה אחת ביום והם עשו עוד בכל יום סעודה נוספת כדי שיהיה למלך תענוג נוסף, וכראות הבן המנוול את זאת עשה גם הוא סעודה נוספת וזימן את המלך ושריו ובבואם שמה ראו בית מאוס וסעודה מנוולת ויכעס המלך עליו ויאמר בשלמא הסעודה אשר פקדתי עליך מוכרח אני לסבול כי איך אשנך בין הבנים, אבל סעודה שאחיך מוסיפים מדעתם בהיותי מקבל תענוג מסעודתם מה לך להדמות להם כי מסעודתך יש לי צער.
Vayetzei.2.5
והנמשל, הנה הש"י יוצר משרתים כו' וכל העולמות וכל אשר בהם כולם אומרים שירה בכל עת, אכן כביכול הוא תענוג תמידי, לזאת חפץ בשירת בניו בני ישראל עם קדושו ופקד עליהם לקרות ק"ש בכל יום שהיא מצוה אחת מתרי"ג מצות והוא תענוג כביכול אליו ית"ש יותר ויותר. וכראות צדיקי וקדושי ישראל בעלי רוח הקודש אנשי כנסת הגדולה איך ה' מקבל תענוג מדיבורי בניו הוסיפו מדעתם ותיקנו התפלות שהם מדרבנן. ממילא מובן כל הנמשל, כי בק"ש מוכרח כביכול הש"י לקבל אפילו ממי שאינו בן דעת ודי שיכוין בפסוק ראשון, משא"כ בתפלה וק"ל. ומתורצים הפסוקים כי באמרו ואף על פי כן והוא רחום מיירי במידי דאורייתא כגון ק"ש, ואידך קרא מיירי בתפלה. לז"א יען כי נגש אלי דייקא ר"ל שהם מעצמם מוסיפים מה שלא צויתי והיינו תפלה שהוא מדרבנן וק"ל.
Vayetzei.2.6
איברא להבין אומרו לכן הנני יוסיף להפליא וגו' ואבדה חכמת חכמיו כו'. יש לדקדק מה שייך עונש זה לזה, ומה מדה כנגד מדה הוא זה. ויבואר עם מאמרם ז"ל בחגיגה (דף י"ב:) מאי דכתיב יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, כי התורה נקראת שירה, ואידך מפורש קרא לענין שירת המלאכים שביום אינם אומרים שירה מחמת תפלת ישראל רק בלילה אומרים שירה כי תפלת השחר עד חצות ומיד אחר חצות מתחיל זמן מנחה עד הערב. והקשה המהרש"א איך אומרים שירה בלילה כי זמן ערבית כל הלילה, ותירץ הואיל ותפלת ערבית רשות אין מבטלין שירת המלאכים בעבורה, ולמאן דאמר חובה כתבו המפרשים דבאמת לא אמרו שירה רק בזמן שבית המקדש קיים אבל אחר החורבן שנעשו התפלות עיקר במקום העבודה נתמעטו באמת כנפי החיות אותן הכנפים שאומרים שירה בהם. ועפ"ז פירש בס' זרע ברך שלישי ענין בעי לסכוניה, רק הוספתי בו נופך במשל נאות.
Vayetzei.2.7
היה איש א' בעל שפע בביתו כדרך הפרנסה והמשא ומתן שיש לאדם בביתו שמרויח מעט מעט אבל הוא תמידי שבכל רגע מרויח איזה רוח וקיבץ הון רב על יד על יד והיה ההון ההוא מונח אצלו בטל, כי במשא ומתן אשר בביתו אין צריך לפזר סך הרבה על הסחורות. בא אוהב א' אל האיש ההוא ויאמר לו הנה מעות הרבה בטלים אצלך עשה באותן המעות משא ומתן ממרחקים אשר משא ומתן כזה צריך פיזור מעות הרבה על סחורות והוצאות ונגד זה מרויחים הרבה אף שלפעמים יש ג"כ הפסד כך הוא דרכו של משא ומתן אשר ממרחקים ומ"מ הוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד ואין דבר זה מזיק לך בהיות המשא ומתן שבביתך לא יתבטל עי"ז, ושמע לו העשיר ההוא ופיזר מחצה מעותיו ושלח לאותו האוהב למרחקים לעשות משא ומתן, אח"כ בא אליו אוהב שני ודיבר לו ג"כ כדברים האלה ונתן בידו מחצה מעותיו הנשארים לו לעשות ג"כ משא ומתן ממרחקים ואותם האוהבים הצליחו מאד ונתעשר האיש ההוא עושר רב והמשא ומתן אשר בביתו ג"כ לא נשבת. ויהי לעשיר ההוא עוד אוהב שלישי וכראותו רב ההצלחה בהמשא ומתן ההוא פייס את העשיר ההוא לבטל פרנסת הבית ושפעו לגמרי ולשלוח גם אותן המעות בידו למרחקים למשא ומתן. והנה כל עת שהצליח המשא ומתן ההוא נהנה העשיר ההוא. פעם אחת לא הצליח המשא ומתן של אלו כראוי לא הוטב בעיני העשיר ההוא מעשי האוהב הג' כי שנים הראשונים לא בטלו ריוח הבית משא"כ זה הג' שביטל כל פרנסת הבית.
Vayetzei.2.8
והנמשל מובן, הנה שירת כל העולמות וכל אשר בהם אומרים שירה בכל רגע, והוא ריוח מועט כענין שפע הבית שהוא התענוג מועט שיקבל כביכול, הש"י משירתם והוא ריוח מועט ושם בשמים מקום כבודו כביכול אך הוא ריוח המזדמן בכל רגע ורגע, ובא אוהבו של הקב"ה אברהם אבינו ע"ה ותיקן תפלת שחרית, והוא משא ומתן ממרחק מהארץ הלזו והוא ריוח רב כי כאשר איש הישראלי מתפלל כראוי מתקן מה שאי אפשר לכל מלאכי מעלה לתקן. אך לפעמים יומשך ג"כ הפסד מזה, כי כאשר אין האדם מתפלל כראוי הוה פוגם, וכך הוא דרכו של משא ומתן אשר ממרחקים ואף על פי כן הוא קרוב לשכר, והמשא ומתן הבייתי אינו נתבטל, כי אף שתפלת השחר עד חצות עדיין יאמרו המלאכים שירה ביתר היום וכל הלילה. אח"כ תיקן יצחק תפלת המנחה ואף על פי כן לא נתבטל המשא ומתן הבייתי כי עדיין יאמרו המלאכים שירה בלילה, אח"כ תיקן יעקב תפלת ערבית ובזה יתבטל כל המשא ומתן הבייתי.
Vayetzei.2.9
אמנם בעת הצלחת המשא ומתן הללו כאשר האבות ודוגמתן התפללו היה באמת עושר רב והצלחה ותיקון בכל העולמות, אכן אם יהיה התפלה שלא כראוי נמשך ח"ו הפסד גדול בהיות כי נתבטל כל המשא ומתן הבייתי לגמרי. אכן, ענין ביטול שירת המלאכים הוא בעבור שרובם ככולם ממונים לקבל תפלות ישראל אין להם פנאי לומר שירה, אכן כאשר יתפלל האדם כראוי שכינה שרויה כנגדו ומקבל ה' בעצמו התפלה ההיא ואז יכולים המלאכים לומר שירה כי הש"י שומע תפלות כל פיות ביחד.
Vayetzei.2.10
וזהו ענין וילן שם לשון תלונה, וענין בעו לסכוניה, כי ע"י שתיקן תפילת ערבית היה מקום שיתבטל שירתם לגמרי מיד והנה ה' נצב עליו הראה להם כי בהיות התפלה כראוי ה' נצב בעצמו ומקבל התפלה בעצמו ושוב לא יתבטל השירה, וכן אמר ישעי' (ישעיה א, יא) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', 'יאמר' הוא לשון עתיד, כי היה עדיין בית המקדש קיים, רק נבא שלעתיד יחרב בית המקדש ולא יחפוץ ה' בקרבנות כו' ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי שתרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו. ירצה, כי בעת שבית המקדש קיים אין כל כך קפידא בתפלה, אבל לעתיד יאמר ה' למה לי רוב זבחיכם ואז גם ובפרשכם כפיכם דהיינו שתתפללו אעלים עיני, והטעם, כי גם תרבו תפלה אינני שומע, ר"ל אני בעצמי לא אקבל תפלתכם כי ידיכם דמים מלאו ואין התפלה כראוי, וכיון שאני בעצמי לא אשמע א"כ יתבטל שירת המלאכים ולזה אין לי חפץ בתפלתכם.
Vayetzei.2.11
ובזה אפשר לפרש מש"ה (משלי כח, ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ויובן עם מ"ש בס' זב"ש לבאר משארז"ל (סוטה ל"ה.) א"ל הקב"ה לדוד דברי תורה זמירות קרית להו חייך שאני מכשילך בדבר שתשב"ר יודעין כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו כו', והקשה מה זה מדה כנגד מדה. ותירץ עם משארז"ל (שבת קל"ח:) עתידה תורה שתשתכח מישראל רשב"י אומר ח"ו שתשתכח התורה שנאמר (דברים לא, כב) וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו וקאי על כל התורה שנקראת שירה, וחכמים סבירא להו דתורה לא איקרי שירה רק קאי על שירת האזינו. לז"א זמירות קרית להו וס"ל דתורה איקרי שירה ולא תשתכח התורה הנני מכשילך כו' ומזה תבין שאין התורה נקראת שירה עכ"ד. וזה יאמר מסיר אזנו משמוע תורה, הנה לסברתו אינו מקפיד אם תשתכח התורה א"כ תורה לא איקרי שירה, א"כ מש"ה יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי לא קאי על העוסק בתורה בלילה כיון דתורה לא איקרי שירה, אלא ודאי פירושו שאין המלאכים אומרים שירה רק בלילה א"כ אם תפילת ערבית חובה מתבטל כל שירת המלאכים ע"י התפלות ממילא גם תפלתו תועבה.
Vayetzei.2.12
אולם אם תפילת ערבית רשות אין מתבטל שירת המלאכים ע"י התפלות. ובזה יובן הפסוק שהתחלנו יען כי נגש העם הזה כו', והוא עם משרז"ל (ברכות י:) לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שכן מצינו באליהו כו' ואידך אמר אף בתפלת ערבית, ר"ל דלא תימא עבור דתפילת ערבית רשות אין צריך ליזהר בו כל כך לכוין בו קמ"ל דאפילו הכי צריך ליזהר. והנה, אם נימא דתפילת שחרית חובה אי אפשר לפרש קרא דיומם יצוה על שירת המלאכים כקושית מהרש"א דגם בלילה איך אומרים שירה הא איכא תפילת ערבית, ותירוצו של מהרש"א ליכא כיון דתפילת ערבית חובה, אלא על כרחך קאי על כל העוסק בתורה בלילה ומוכח דתורה איקרי שירה ואנו מרויחים לפ"ז שלא תשתכח תורה מישראל לעולם כדברי רשב"י. משא"כ אי תפילת ערבית רשות אין הוכחה זו, כיון דתורה לא איקרי שירה שפיר יכול להיות שח"ו תשתכח, לז"א יען כי נגש העם הזה 'אלי' דייקא, ר"ל שמתפללים תפלה אשר לא צויתי רק הם מעצמם נגשים אלי להתפלל ועי"ז בפיו ובשפתיו כבדוני כו', ר"ל ע"י דס"ל דתפילת ערבית רשות לכן אין מכוונים בה, וע"ז בא העונש ואבדה חכמת חכמיו כו' ודו"ק.
Vayetzei.2.13
אכן להבין ענין אומרם ז"ל תפילת ערבית רשות, ומדוע תפלה שתיקן מובחר שבאבות יהיה רשות, דבר זה צריך להסביר ואז יובנו כל הפסוקים והמאמרים שהתחלנו. נקדים בביאור מש"ה (משלי יב, כה) דאגה בלב איש ישחנה ודרשו רז"ל (יומא ע"ה.) ישיחנה לאחרים או יסיחנה מדעתו. והוא תמוה, כי כל הכתוב לחיים בתנ"ך או בתורה שבע"פ הכל הוא רק ענין עבודת ה', ומה זאת יהיה כתוב בפסוק איך ישית עצות בנפשו האיש אשר לו דאגה, ונבאר כי הוא ענין עמוק ועצה ושכל לעבודת הש"י. הנה בפרשיות הקודמות כתבנו איך השער להכל הוא יראת שמים ומתוכה נכנס אל דיבור שהדיבור הוא ג"כ במדת המלכות למעלה מהיראה, ולכן נקרא תפלה דברים העומדים ברומו של עולם, ואח"כ נכנס משם למדריגות העליונים, משא"כ מה שעושה בלתי אם ימשיך על עצמו יראה אין זה כלום ונעשה מצד חיצונים וע"ש באורך.
Vayetzei.2.14
ואמנם אלו היה אפשר לאדם להיות כל ימיו דבוק בה' בל יפסוק הקשר אף רגע וכמאמר רשב"י (זהר ח"ג רפ"ח.) כל יומאי בחד קטירא איתקטרנא בקב"ה, ממילא כאשר יכנס האדם אל היראה ומשם למעלה במדריגות גדולות ודבוק שם לעולם שוב בעמדו להתפלל אח"כ או במצוה וכדומה לא יצטרך עוד הפעם להמשיך על עצמו היראה, רק לפי שהקשר נפסק והלואי יהיה הקשר קיים בעת תורה ותפלה ומצוה, לכן בהכרח בכל עשיה שאדם עושה יעשה קשר חדש בה' ומתחיל מיראה וכבוד והולך ממטה למעלה בכל פעם ופעם. והנה ביארנו במ"א משארז"ל בברכות (דף ד:) אדני שפתי תפתח היכי אמרינן ליה הא הוי הפסק בין גאולה לתפלה אלא כיון דתקינו רבנן למימרינהו בתפלה כתפלה אריכתא דמיא. וזה מחוסר הבנה, כי קשה למה תיקנו רבנן ולמה יהיה כתפלה אריכתא.

Arvei Nachal, Jerusalem, 1991. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL01 Licence: Public Domain. Source.