Arvei Nachal

והנה נראה שגם בחולי הגוף כתוב בספרי הרפואות לכל חולי כמה מיני רפואות, רפואה הראשונה אם תועיל ואם לא תועיל עשה זאת ואם לא תועיל עשה אחרת, והענין, כי דרך משל אם יש לו חולי המחמם וצריך לו סמים המקררים, ויש מיחוש אולי ע"י סמים המקררים יתעורר חולי אשר מצד הקרירות, לכן צריך רפואה מהסמים להיות לפי ערך החולי, שאם החמימות מעט צריך ליתן רפואה מהסמים אשר יש בכחם קרירות כפי ערך החימום מהחולי, ועי"ז מתמזג ונעשה במזג השוה, ואם החימום מהחולי הרבה צריך לו סמים אשר יש בכחם קרירות רב כפי ערך החולי.

ולכן כך דרכו של הרופא כשבא אצל החולה אם מבין בו שיוכל עוד לחיות כמה ימים בלי רפואה, כי עדיין לא גבר בו החולי מזמן רב, אזי עושה נסיונות עבור שאינו יודע שיעור החימום מהחולי, לכן נותן בתחלה הרפואה הראשונה כי חושש אולי החימום אינו רב כ"כ, ואז אם יתן לו הסמים המקררים הרבה אולי יתחדש בו חולי המקרר, וכאשר רואה שזו הרפואה אינו מועיל אזי מסתמא החימום והחולי רב, אזי נותן לו הרפואה השניה אשר יש בה קרירות יותר, ואם גם זה אינו מועיל אזי נותן הרפואה השלישית, וככה מנסה עד קצה האחרון לידע שיעור החולי. אכן בבואו אל החולה ורואה שהוא מסוכן שלא יוכל לחיות איזה ימים בלי רפואה, אז אין לו פנאי לנסות וליתן לו בתחלה הרפואה הקלה, כי חושש אולי לא תועיל רפואה הראשונה ובעוד שיעשה לו רפואה השניה ימות, לכן מוכרח ליקח תיכף הרפואה האחרונה המועיל בודאי, ואם יתעורר איזה חולי עליו על ידי קרירות אזי יהיה לו פנאי אחר כך לתקן אותו החולי, אבל זה החולי אשר עליו עתה מוכרח לרפאות מיד כי אין פנאי לנסות.

וכן הענין ברפואות הנפש, הנה באמת זו הרפואה מן זכרון יום המיתה על הדרך שפירשנו שיצייר במחשבתו שהוא כבר מת זה ימים ונרקב בשרו ועורו ודאי היא רפואה מועלת, שעי"ז ודאי יתבטל מאתו חימום כל התאוות, אבל יש חשש שעי"ז יתחדש בקרבו חולי נפש אחרת, והיינו עצלות ועצבות ולא יוכל לעשות שום מצוה בשמחה, ולכן ענין ההנהגה בזה הוא כמו הנהגת הרופא שאמרנו, כי אם עדיין לא גבר החולי בו כל כך ועדיין יש בקרבו קצת תשוקה ורצון לעבודת הבורא ית"ש, רק שיש בו ג"כ תאוות רעות אזי טוב לו שיעשה נסיונות ולא יקח מיד הרפואה האחרונה, אלא יעסוק בתורה אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע, ואם גם זה אינו מועיל אזי יזכור יום המיתה, אבל מי שרואה בעצמו שכבר גבר עליו החולי והוא צריך לרפואה מיד, כי יסתכן בלי רפואה בראותו שכבר גברו עליו התאוות עד קצה האחרון, אזי אין לו פנאי לנסות כלל והוא מוכרח מיד לעשות רפואה של זכרון יום המיתה, ואם עי"ז יתחדש בו חולי העצבות שלא יניחהו לעשות מצוה יעשה אח"כ רפואה לזה, אבל כעת אין לו לחשוש לזה כלל, כי לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי כו' (תהילים נ, טז), ונודע כי גבר הוא המדרגה הפחותה מורה על רשע גמור, ולזה אמר מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול, ר"ל כי מי שכבר הוא במדרגת גבר והוא ברשעתו שכבר גבר עליו החולי מאד, אי אפשר לו למלט נפשו מיד הגיהנם, אם לא שיראה המות לפניו וכאמור.

בדרך אחר נראה לבאר אמרם ז"ל יזכור לו יום המיתה כי דקדקו המפרשים דתיבת לו מיותר. ונראה לי בהקדם ב' מאמרים. מאמר א' במסכת סנהדרין (ס"ג.) אמר ר' יוחנן משום רשב"י אלמלא וי"ו שבהעלוך לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, ר"ל שישראל בעשותם העגל לא כפרו בהשי"ת לגמרי דהרי אמרו העלוך בלשון רבים הרי שעבדו בשותפות, אבל אילו כפרו בהש"י לגמרי ח"ו לא נשתייר כו'. והוא תמוה, דהרי העובד עבודת גלולים בשותפות הוי עובד עבודת גלולים ועון חמור הוא, ועל כרחך שהשי"ת מחל להם, אם כן נהי דהעובד עבודת גלולים בלי שותפות הוא חמור יותר, מאן לימא לן דעל זה לא היה השי"ת מוחל להם.

מאמר ב' במס' מגילה (י"ב.) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה (בימי המן) א"ל אמרו אתם א"ל מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע א"ל א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו א"ל אמור אתה א"ל מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר א"ל וכי משוא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים ולפיכך אף הוא לא עשה עמהם אלא לפנים. ויש לדקדק במאמר זה. חדא, באמרו אם כן שבשושן יהרגו, והרי באמת הגזירה נתבטלה ולא נהרג אפילו אדם אחד, ועיקר קושיתו הוא רק על הגזירה הראשונה, ואם כן היה לו לומר על שושן יגזור על כל העולם אל יגזור, אבל מה הלשון אומרת שבשושן יהרגו. ב' באומרם לו וכי משוא פנים יש בדבר, ולדידהו מי ניחא דגם לטעם שלהם הרי מאחר שחזינן שיצאה הגזירה להשמיד, אם כן מסתמא עון חמור הוא, ואם כן קשיא וכי משוא פנים יש בדבר ואיך נתבטלה הגזירה. ג' מה הוקשו וכי משא פנים יש בדבר כו' הרי ישראל עשו תשובה כנודע מדברי הצומות וזעקתם אשר עשה מרדכי וישראל.

לבאר כל זה נבין משארז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, וצריך להבין מה ועל מה זה. גם צריך להבין שנודע (יומא פ"ח: במשנה) האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב דוקא שני פעמים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אבל פעם אחד יכול לחטוא חטא קל כדי שיקיים מצות תשובה שהיא אחת מרמ"ח מצוות עשה, וגם זה צריך ביאור, הלא טוב שלא יחטא האדם בשום פעם ולא יצטרך לעשות תשובה.

אולם הענין, כי זה לעומת זה עשה האלהים קדושה וטומאה, ומן חטא אדם הראשון נתערב טוב ורע הכל ביחד, ועיקר מעשינו ותורתנו ומצותינו לברר הניצוצות קדושות מתוך הטומאה, ומחמת התערובות הזה יש באדם יצר טוב ויצר הרע, נשמה מצד הקדושה ונשמה מצד הטומאה, ועי"ז יש בחירה לאדם, וכשנמשך אחר נשמה הקדושה אזי נפרש ונבדל לגמרי מהטומאה ונעשה צדיק גמור אשר אין לו נגיעה כלל בטומאה (וכן להיפוך), נמצא זה הצדיק אינו עושה רק שפורש את עצמו מהטומאה, אבל הטומאה נשארת במקומה לא נתבטלה, משא"כ האדם החוטא שנכנס לתוך הטומאה ואח"כ עושה תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות, הרי הוא מהפך הרע לטוב ומעביר רוח הטומאה מהארץ, שזהו עיקר התכלית המקווה, לכן שכרו עד אין חקר, ולכן תשובה היא אחת ממצות עשה וק"ל.

ובזה מובן מדוע בכל עת שיש צרה ח"ו לישראל והש"י מושיעם, לא די להם שיש להם תשועה מן העו"ג, אלא גם יש להם נחמה כפולה שמתגברים עליהם ונוצחים אותם, וכבר נאמרו טעמים על זה במפרשים. ועם האמור מובן כי כל עת צרה ליעקב הוא ע"י חטאותם ואין תשועתם בא אלא ע"י תשובה, ואז מהפכים שורש הרע לטוב, וכיון שהעובדי כוכבים כל חיותם מהרע ואלו ביערו רוח הטומאה מהארץ סר כחם מעליהם ונופלים לפני ישראל.

והנה לפי זה האדם החוטא ושב שעי"ז מבער רוח הטומאה מן הארץ, היה ראוי לכאורה שיבא משיח ומיד יכלו כל שונאי ישראל, כיון שחיותם מהטומאה וכבר נתבער רוח הטומאה. אלא דהא ליתא, חדא, דאף שאדם אחד ע"י כח תשובתו ביער רוח הטומאה מן הארץ, היינו בשורש נשמתו לבדו, אבל כללות הטומאה עדיין נשאר. ותו דודאי יש מדרגות בטומאה כמו בקדושה שכל עוד שעושה מצות יותר ויותר עולה ממדרגה למדרגה, וכל המצוה שהיא גדולה יותר מדרגתה בקדושה כך גבוה יותר בטומאה להיפך, ולכן זה שעשה עבירה ומכל מקום עדיין לא הגיע למדרגה עליונה שבטומאה, לכן אף שאח"כ עשה תשובה ונתהפך מדרגה זו שבטומאה לטובה, מ"מ עדיין המדרגה העליונה שבטומאה נשאר במקומו.

ולפי זה אם יצוייר שכל ישראל יחד יעשו העבירות כולם שיעברו על כל התורה ואח"כ יעשו תשובה, אז יתבער כל רוח הטומאה מהעולם, דבזה אין שייך ב' תירוצים הנ"ל, מאחר שכללות ישראל עברו על כל התורה והוא כללות כל רוח הטומאה, ואח"כ בעשותם תשובה הפכו כל הרע בכללו לטוב, אם כן נתבער כל רוח הטומאה והיה ראוי שיכלו כל שונאי ישראל כי לא נשאר להם שום חיות כלל. ובהיות כן קשיא הא קי"ל (עירובין ס"ט:) חמורה עבודת גלולים שכל המודה בה ככופר בכל התורה הרי שעבודת גלולים לבדה היא כללית כל רוח הטומאה, אם כן הרי כל ישראל עשו העגל כי חור נהרג ואהרן אף הוא חטא כמש"ה (שמות לב, כה) כי פרעה אהרן, ומשה רבינו ע"ה לא נחשב בזה כי הוא לא היה בעל בחירה כלל כאשר ביארנו במ"א ואח"כ כששבו מדרכם איך ישארו העובדי גלולים בעולם, הרי היה כאן כל ישראל וכללות כל רוח הטומאה נהפך לטוב.

אכן התירוץ הוא לפי שעבדו עבודת כוכבים בשותפות, ויש מדרגה גבוה וחמורה יותר בעובד גלולים דהיינו העובד בלי שותפות, לכן כששבו אף שאותו המדרגה שברוח הטומאה נהפך לטוב, מ"מ עדיין נשאר המדרגה העליונה ממנה. ולפ"ז שפיר קאמר דאלמלא וי"ו שבהעלוך דהיינו אם עבדו בלי שותפות, אם כן אח"כ כששבו לא נשתייר משונאיהם של ישראל דייקא שריד ופליט. והבן כי נכון הוא בע"ה.

ובזה נבא לביאור מאמר דמגילה הנ"ל עם מה שאמרנו, דמהאי טעמא כשנושעים ישראל מאוביהם רואים ג"כ נקמה בשונאיהם ע"י שעשו תחלה עבירה ועשו תשובה והפכו הרע לטוב, ולכן שאלו מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה, 'שונאיהם' דייקא, ר"ל מפני מה כשהיה להם ישועה אז הרגו בשונאיהם כו' וכי איזה עבירה עשו עד שנאמר שהפכו הרע לטוב, ואמרו לפי שנהנו כו' שהוא איסור ואח"כ עשו תשובה והפכו הרע לטוב. א"ל אם כן שבשושן יהרגו כו', ר"ל אותם יהודים שבשושן שעשו עבירה לכן כששבו הרגו בשונאיהן, אבל יהודים שבכל העולם מה כח היה להם להרוג בשונאיהם, א"ל אמור אתה א"ל מפני שהשתחוו לצלם ששם היו כל ישראל לכן כולם היה להם כח להרוג בשונאיהם, א"ל וכי משוא פנים יש בדבר, ר"ל דאם כן ראוי שיהרגו כל העובד גלולים באין שריד ולמה נשא להם פנים, בשלמא לדבריהם שהוא בשביל שנהנו שזה איננו העבירה החמורה מכולן, דהא יש עבירות חמורות מזו לכן לא נהרגו כולן וכאמור לעיל, משא"כ אי בשביל הצלם ושם היו כל ישראל ועבודת גלולים שקולה ככל התורה למה נשאר פליטה מהעובד גלולים, ועל זה תירץ הם לא עשו אלא לפנים, ר"ל באמת אילו עבדו העבודת גלולים בלבם ודאי כך היה שכאשר שבו לא היה נשאר פליטה מן העובד גלולים אבל באמת לא היתה העבירה כ"כ חמורה לפי שלא היה רק לפנים ואתי שפיר.

ועם האמור נתנו בעלי המוסר עצה נבחרה לאדם כאשר יסיתהו יצרו וישליך בו תאוות לאיזה ענינים מהעבירה, אם כבד עליו לדחות היצר הרע, הנה ישכיל וישים בכל עת אל לבו איך ההרהורים והתאות הבאות תמיד אל האדם הן הנה כענין המלך השולח את בנו למרחוק למדינת שונאי המלך ומתנגדיו כדי להרוג בהם מכה רבה ולהחזיר את המדינה אל המלך אביו אשר המה גזלו מאתו, ומה שהמלך שולח את בנו ולא אדם אחר הוא לפי היותו בן חיל מאד ונאמן ואהוב מאד לאביו ולא יוכל ענין כזה להעשות על ידי אחר רק ע"י הבן האהוב, ככה המה התאוות, כי בכל התאוות ודברים הרעים יש ניצוצות הקדושה, ונשלחו אותן התאוות אל האדם הישראל, שעי"ז הוא יורד ונופל אל אותו הרע, כי במקום שהמחשבה שם כל האדם שם, וכששב האדם תיכף ומיד ומדחה התאוה מפני פחד ה' ואהבתו, אז מיד הוא עולה משם ועולים עמו כל הניצוצות אשר היו שם והרע הפך לטוב והחזיר הכל אל הש"י.

ומה שנעשה ענין זה ע"י האיש הישראל, הוא לטעם היותנו בנים אהובים בנים בחונים ברורים ונאמנים לפני אבינו שבשמים, אין נעשה עסק כזה רק על ידינו, הנה כאשר ישים האדם אל לבו דבר זה אזי בחשק נמרץ יתלהב לבו לעשות רצון אבינו מלכנו וללחום מלחמתו, ויהיה קל בעיניו לדחות התאוה כמעביר הפקק מעל הצלוחית, וכל המרבה להעמיק בדבר זה הרי זה משובח ויתברך מאלהי אמן והבן.

ואחשוב שלזה רמזו ז"ל יזכור לו יום המיתה, בתיבת לו ירצו על יצר הרע דאיירו ביה, ר"ל שיזכור האדם וישים אל לבו כי היצר הרע שמתגבר עליו הוא לו יום המיתה, ר"ל להיצר הרע, ושבשביל זה נפל לו התאוה כדי לבטל הרע ההוא, ושהוא הבן האהוב והנאמן לפני אבינו שבשמים ללחום מלחמתו ובחשק זה ידחהו והבן. ואל ענין זה רמזתי בפסוקים שהתחלנו, אמר כי תצא, ר"ל כשיתגבר תאוה ח"ו על האדם שהוא ענין יציאה שיורד מהקדושה אל מקום הרע, ויוצא מרשות היחיד לרשות הרבים, אזי תדע כי יציאה זו היא למלחמה על אויביך וכאמור, ואז בידיעה זו עצמה ובסבתה ונתנו ה' אליהך בידך, והיינו כאמור יזכור לו כו' שעי"ז נדחה היצר הרע ונתהפך הרע לטוב, ושבית שביו היינו הניצוצות שהיו שם בשבי יוקחו משם והבן ודו"ק.

לא תראה חמור אחיך כו' נדחים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו. ערש"י ושפתי חכמים מה שהקשה בפסוק דלשון לא תראה משמע שמצוה שלא יראה כלל אלא יעלים עין כאומרו והתעלמת, והאמת אינו כך. ועם כי ודאי הפירוש האמת הפשוט כמו שפירש"י ז"ל, מ"מ הדרשה תדרש ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. עוד יש לדקדק בכפל לשון הקם תקים, וגם שינוי הלשון כי הקם אינו מורה על ענין חיוב כמו תקים שמורה תיבה זו על חיוב גדול. עוד בפסוק הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, יש לדקדק ג"כ בכפל לשון הוכח תוכיח והשינוי ג"כ כנ"ל דתיבת הוכח אינו כ"כ לשון חיוב כמו תיבת תוכיח. עוד יש לדקדק ולא תשא עליו חטא אין לו ביאור והבנה.

ונ"ל עפ"י משל וידבר פסוק אחד מהמשל ופסוק אחד מהנמשל. והענין הוא אדם אחד הולך בדרך והוא עיף ויגע ומשאוי נושא על כתיפו ובא למקום טיט ורפש בשני רגליו ואינו יכול לזוז משם כלל וכלל והוא עומד והמשאוי עליו, ובהיותו עומד כך עבר לפניו איש אחד והתחיל לבקש ממנו ולבכות לפניו שיעזור לו וריחם עליו ורצה לקחת המשאוי מאתו בכדי שיצא זה מהטיט, ובהיות לא נשמר היטב בלקיחתו המשאוי וכבד עליו המשאוי, וכאשר התחיל זה למשמש בהמשאוי לקחתה מעל כתפו הכביד עליו ונפל כולו לתוך הטיט ואותו המשאוי עליו, אח"כ הלך לו האיש העוזר וכאשר ראה זה שהלך לו התחיל לצעוק אחריו וקללו קללה נמרצת על שאינו רוצה לעזור לו. ונבין הטעם למה בראשונה ביקש ובכה שיעזרהו ואח"כ קללו שיעזרהו. והטעם פשוט, שבראשונה מה שבא לעזור לו הוא רק מנדבת לבו ואילו לא רצה לעוזרו אין לקללו עבור זה, משא"כ אחר שעזר לו פעם אחת וקלקל לו יותר מאשר היה תחלה, לכן הוא מחויב לעזרו כיון שהוא המקלקל.

הנמשל הוא האדם הולך ומשאוי עליו, הוא מה שאמר הפסוק (תהילים לח, ה) כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו כו', ומתנהג כך עד שעונותיו ילכדנו כנלכד ברגליו ואינו יכול לזוז כלל, והיה מצוה מהש"י שהרואה יעזור לו ליטול המשא מאתו, והוא שיתן לו עצות ויוכיחנו ויזהירנו לקיים מצוה ולברוח מעבירה, ועל העבר לעשות תשובה שבזה משליך העונות מעל כתפו, ובאמת עצה זו של התשובה אינו דבר כבד לעשות הגם שהוא דבר יקר וחשוב בעיני הש"י, אבל מ"מ אינו כבד לעשות כי ענין התשובה הוא דבר קל שישים האדם אל לבו גדולת הש"י מכל נבראיו כל העולמות ותולדותיהן והשגחתו על כולם בכל רגע כמימרא, וישים אל לבו שפלותו איך אדם להבל דמה כו', ויצייר בלבו שמלך מלכי המלכים הזה קרא לשפל הזה וצוהו מצות והזהירו מעבירות וזה עבר על ציוויו, וכאשר ישים זאת אל לבו יפול עליו פחד ובושה גדולה כי אפילו שר קטן שמזהיר איזה דבר אין עוברין על ציוויו, ומחמת זה יתחרט מאוד על שטות הגדול הזה שעשה למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה, וממילא כאשר החרטה גדולה אצלו אזי ממילא מקבל על עצמו בלב שלם מהיום והלאה לבל ישוב עוד לכסלה והיינו עזיבת החטא, ושתי אלה החרטה ועזיבת החטא הן הן עיקרי התשובה והש"י מקבלו.

ואם אמנם צריך ג"כ לתעניתים כמבואר בדברי רז"ל וידמה לאדם שזהו דבר כבד, אין הדבר כך, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו עבודה זרה ג. ורחמנא ליבא בעי (סנהדרין ק"ו.), וכאשר מצא הקב"ה את לבבו נאמן בחרטה ועזיבת החטא, אזי עוזר לו הקב"ה אח"כ ומתענה לאט לאט לפי כחו. לא כאותן הסוברים שהתענית הוא עיקר התשובה, וכאשר מתחיל אלול הם מתענים הרבה והנהגת עשייתם ודיבורם ומחשבתם כהנהגתם בכל שנה ועושה עבירות ותיכף מתענה ומיד אחר התענית עושה ג"כ כמנהגו, וגם ביום התענית גופיה עושה ג"כ כחפצו, הכזה יהיה צום, והמה סוברים שזהו התשובה וזה הבל וכסילות.

ופירשתי פסוק בתהלים (קז', יז) אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו כו', ואמרתי כפשוטו כי העושה תשובה יש מהם אשר התעניתים והסיגופים מזיק להם מאד ויש שאין מזיק להם כלל, וההפרש הוא כך, כי מי שיודע לעשות תשובה כראוי ונכון, שמגביר בעצמו החרטה הגדולה והבושה כנ"ל ומורגל בזה מאד וחפץ מאד שיתפייס לו הקב"ה, וכאשר מתענה וידע שבזה נמחל לו העון והקב"ה כביכול מתפייס, הנה אי אפשר שתענית זה יזיק לו כי אינו מרגיש ברעבון כלל לגודל התענוג והנחת רוח שיש לו מזה במה שעושה דבר שהקדוש ברוך הוא מתפייס בו, מה שאין כן השוטה שאין לו חרטה ולא עזיבת החטא ובושה ודאגה רבה על מעשיו כלל, והולך מהעבירה ומתענה תיכף, הנה זה מרגיש צער גדול מהתענית עד שיכלו התעניתים להזיק לו חס ושלום.

והנה ארז"ל (סוטה ג.) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ממילא העושה עבירה נחשב לשוטה, ואמר הפסוק כי עוד אוילים מדרך פשעם, ר"ל שיש אוולת יותר מאולת הפשעים, ומהו האולת ואמר כי מעונותיהם יתענו, ר"ל תיכף שהולכים מעונותיהם תיכף מתענים בלי הקדמת חרטה ובושה וכל תנאי התשובה, ועי"ז כל אוכל תתעב נפשם כאמור, אלא צריך להקדים החרטה והבושה היטב ואז גם התעניתים יהיו קלים עליו.

נמצא כי ענין העצה שנותן לזה להסיר משא העונות מעליו הוא דבר קל. אולם לפעמים זה הבא לעזור לו מקלקלו, והוא ע"פ מה שארז"ל (יבמות ס"ה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה כו', כי מתחלה היה שוגג ולא היה המשאוי כבד כ"כ עליו, ועי"ז המוכיחו נעשה מזיד ואז המשאוי כבד מאד מאד, עד שנמשל לגמרי כשוכב לארץ ומשאוי עליו ואינו יכול לזוז באחד מאיבריו, לכן כשאירע כך חובה על המוכיח להוכיחו עוד עד מאה פעמים עד שיסלק המשאוי מעליו, כי בתחלה קודם שהוכיחו לא היה מחויב כ"כ להוכיחו, ואילו העלים עיניו אין להאשימו כ"כ כי חושש שמא יעשנו מזיד, משא"כ אחר שהוכיחו וקלקל לו מחויב לעזרו. וזה אמר הפסוק הראשון מענין המשל ואמר לא תראה כו', ר"ל אם אין לך רחמים גדולים כ"כ על חבירך הנה מי ימחה בידך שלא לראות והתעלמת מהם, ואף על פי כן אני מצוך מצד מצוה הקם, אבל אינך מחויב בדבר רק שאני מצוך על זה, אבל פעם ב' תקים דייקא דפעם ב' הוא חיוב יותר דהיינו באופן כנ"ל שעל ידו נתקלקל מאשר היה.

והפסוק הב' הוא הנמשל, ואמר הוכח תוכיח, ר"ל כאשר הוכחתו פעם אחת מחוייב אתה להוכיחו פעם ב', לכן אמר בתחלה הוכח שהוא לשון שאינו חיוב כ"כ משום דלפעמים אינו מחויב כלל להוכיח כשחושש אולי לא ישמע לו, משא"כ על פעם ב' אמר תוכיח שהוא מורה חיוב גמור כי אתה קלקלתו. וביאר הטעם למה יש אז חיוב, ואמר ולא תשא עליו חטא, ר"ל שאם הוכחתו פעם אחת ועזבתו, אם כן תשא עליו את החטא, ר"ל חטא שהוא שוגג ואינו משאוי כ"כ אתה עושה ממנו משאוי ע"י שנעשה מזיד, וזהו ולא תשא כו', וזהו שדרשו ז"ל אפילו מאה פעמים כי כל מה שמוכיחו יותר נעשה מזיד יותר ומחוייב יותר להוכיחו עד ישוב בתשובה שלמה והבן.

שלח תשלח כו' למען ייטב לך והארכת ימים. יש לדקדק, איך אמר שיעשה המצוה על מנת לקבל פרס. ויש לדקדק עם משארז"ל (בבא בתרא י:) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור ופריך עליה ומשני כאן בישראל כאן בעכו"ם, וטעם הדבר כי העכו"ם אינם מודים להקב"ה רק בהיטיבו להם ואם לאו קורא תגר, וזהו מאמרנו (תהילים פו, ט) כל גוים אשר עשית יבואו כו' ויכבדו לשמך כי גדול אתה, היינו כמש"ה (דברים ג, כד) את גדלך ופירשו זו מדת טובך, והיינו כי חסד נקרא גדולה ור"ל שיכבדו לשמך בעת כי גדול אתה שאתה מיטיב, וכן ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך, כמ"ש רז"ל (נדה ל"א.) ע"פ לעושה נפלאות גדולות לבדו שאין בעל הנס מכיר בניסו מבואר דלשון זה מיירי בנסים, ולז"א כל גוים יכבדו בעת כי גדול אתה היינו שמתנהג עמם בחסד ועושה נפלאות כו', משא"כ אנחנו עמך כו' נודה לך לעולם כשם שמברכין על הטובה כו', זהו פשוטו.

ועוד יתכן לומר טעם הדבר כי ישראל באומרו שיחיה בני הוא ג"כ לקיום רצון ה' להרבות הדמות ושיחיה לעבודתו, וגם באומרו אהיה בן העולם הבא הרי העולם הבא הרוחני היא ההשגה הגדולה ועבודה יתירה ודביקות נמרץ. ועל זה אמרו רז"ל (ברכות ס"ד.) צדיקים אין להם מנוחה אפילו בעולם הבא שנאמר (תהילים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל כו' רצו לבל תאמר שהצדיק אחרי מותו הוא בחינת עומד כמו מלאך כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כ"ב:) נמצא אינו עושה כלום רק מקבל שכרו כפועל, אלא שהעולם הבא הוא תענוג העבודה תענוג רוחני שאינו פוסק וגם שם הולך ממדרגה למדרגה שנאמר ילכו כו', אם כן זה האומר שאהיה בן עולם הבא הרי כוונתו לעבוד את ה' בעבודה רבה ויתירה, משום הכי אין זה שלא לשמה, משא"כ העכו"ם אשר היו בימי קדם שאינו זוכה לעולם הבא כיון שאין לו עולם הבא כזו רק מדרגה תחתונה כידוע, לכן באומרו שיהיה בן עולם הבא הכוונה בו רק להנאת עצמו, וכן באומרו שיחיו בניו העכו"ם לכן הוי שלא לשמו. ממילא אתי שפיר באומרו למען ייטב לך והארכת ימים שדרשו רז"ל (קידושין ל"ט:) לעולם שכלו ארוך שהכוונה בו לעולם הבא, וענין כולו ארוך היינו שהוא ענין שאינו פוסק ואין לו גבול והולך תמיד ממדרגה למדרגה וכאמור, ממילא לא הוי כלל על מנת לקבל פרס. ומלבד זאת ביארנו בפרשת ואתחנן (ובפרשת שופטים) כי כשמקבל הצדיק שכר זהו עצמו עבודה ע"ש באורך.

ובדרך פנימי י"ל עם מש"ה (תהילים סא, ז) ימים על ימי מלך תוסיף, ר"ל מדת המלכות שנחסרו ספירותיה כנודע, ובתורה ובעבודה מוסיפין לה ספירותיה, וידוע כי הספירות נקראו ימים ולפעמים שנים, וזהו ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור, שיהיו ספירותיה גמורים כמו בדורות הראשונים שהיתה בשלימות, ישב עולם לפני אלהים מדה זו נקרא עולם, וכל עיקר שלימותה שתהיה תורה שבעל פה שוה עם תורה שבכתב, ותקבל מבינה כמו תורה שבכתב, אבל בהיותה קצרה אינה מקבלת רק מתורה שבכתב, ונודע שבינה נקרא אלהים וזהו ישב עולם לפני אלהים והבן. וזהו הכונה באומרו והארכת ימים, והיינו ג"כ למען ייטב לך כי מדה זו עצמה היא כללות וכנסת נשמות ישראל וטובתה וטובת ישראל הכל אחד. והבן וה' יכפר.

זכור את אשר עשה לך עמלק. במדרש ר' תנחומא (פסיקתא רבתי יב, ח) משל למלך שנטע פרדס ובו אילנות טובים והושיב אצלו כלב רע אמר מי שיבא ויקצץ האילנות ינשכנו הכלב, לימים הלך בנו של מלך וקצץ האילנות ונשכו הכלב ואח"כ בכל עת שרצה המלך להזכיר לו חטאו שחטא לא הזכיר לו בפירוש החטא כדי שלא יהיה נבעת מלפני המלך אלא אמר לו זכור מה שעשה לך הכלב, כך כשהקב"ה רוצה להזכיר לישראל חטאם אמר זכור את אשר עשה לך עמלק ע"כ. וכן מצינו בפרשת דברים שלא הזכיר החטאים רק ברמז, אמנם לא מצינו זה רק בישראל מאהבתו אותנו אינו מזכיר החטא בפירוש, ולזה רימז דוד המלך ע"ה (תהילים לב, ב) אשרי אדם היינו ישראל שקרויין אדם אשרי להם, דאף כשחוטאין עדיין חביבותם גביה, דהא אנו רואין כי לא יחשוב ה' לו עון אינו מזכיר להם בעון בהדיא.

בהפטרה (ישעיה נד') ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך כו' בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה' צבאות כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך ע"כ. ויש לדקדק הא דאמר ברגע קטן עזבתיך ווי דגלותא אתמשך זה כמה מאות שנה הלזה יקרא רגע. ובאהבת יונתן פירש עם שדקדק עוד מאי הוא תיבת קטן הא ודאי כל רגע הוא קטן וכיון דאמר ברגע תו אין צריך לדקדק קטן. ופירש בדרך דרוש ע"פ הש"ס דברכות (ז.) ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע א' מה' אלפים כו' ובתר הכי קאמר רגע כמימריה ע"ש, ומסיק דבאמת הרגע מתחלק לרגעים ובכל יום כועס הרגע הגדול א' מה' אלפים כו' ובימי בלעם אי אפשר לומר שלא כעס כלל דהא זועם בכל יום אמר קרא, אלא שלא כעס רק רגע הקטנה דהיינו כמימריה ואז לא היה יכול לומר רק כלם, ויהפוך ה' את הקללה לברכה ונעשה מלך, ואח"כ נעשה קללה כי נמשך מזה שישראל שאלו מלך והיו מלכי ישראל שהחטיאו לישראל ועי"ז גלו, נמצא נמשך כל ענין הגלות ע"י רגע הקטנה הזו.