Arvei Nachal

והנה, דרך המדבר לשון הרע כשרוצה שיאמנו דבריו לחבירו ויאמן לו בבירור ללשון הרע או רכילות ההוא שרוצה לומר לו. הנה, אם יבא אליו בהדיא בדבריו חושש שמא לא יבטח על דבריו, אולי יחשבהו חבירו לאויב וכי האי גוונא, לכן זאת עצתו הנה הוא מדבר לחבירו רק טוב, דרך משל, כשרוצה ראובן לומר רכילות על שמעון לפני לוי, אינו אומר בהדיא ללוי אלא מדבר ללוי בפני יהודה ואומר ללוי הנה שמעון זה הוא טוב עמך לדעתי, והופך פניו ליהודה כאלו מתחבא מלוי לבלתי ירגיש שמדבר עם יהודה, ואומר ליהודה לך אגיד האמת, כי שמעון מבקש דמו של לוי ושונא גמור הוא לו, ולוי זה רואה איך הם מתלחשים ומבין כי משמעון הם מדברים ומפציר בראובן שיגיד לו והוא מסרב כאלו אינו רוצה להיות מהולכי רכיל, עד שלוי מפציר בראובן מאד ונדמה ללוי שראובן מגיד לו רכילות ההוא על צד הכרח שלא ברצונו רק לרוב הפצרתו, ומחמת זה הוא מאמין באמונה שלימה לדברי ראובן זה.

אמנם פקח אחד עמד שם ושמע איך ראובן מתלחש עם יהודה והבין כוונתו וידע שהוא משקר ורצה להכחישו, ואמר בדעתו אם גם אני אתלחש עמהם להכחיש דבריו לפני יהודה לבדו, הנה יראה לוי אותנו מתלחשים, ואח"כ יסתפק עם מי האמת. אלא התחיל לצעוק ללוי מיד בעוד ראובן מתלחש עם יהודה, וצעק הפקח הזה ללוי בקול רם שמע נא לוי כה וכה אומר ראובן אבל חייך שהוא שקר, וכראות לוי שזה לא הסתיר הדבר לפניו אלא צעק בקול גדול מסתמא האמת אתו וראובן משקר, דאם לא כן היה מדבר לראובן בלחש לומר לו אל תדבר דבר זה פן יודע ללוי. אכן מה עשה ראובן שהיה ג"כ חכם להרע, התחיל לומר ללוי רכילות אחר על שמעון מה שלא פרסמו הפקח עדיין ומחמת זה האמין לוי לדבריו בראותו כי גם זה האיש המכחישו הסתיר דבר זה מתחלה לפניו שמע מינה שאמת הוא ומדהא קושטא הא נמי קושטא, ומ"מ עדיין חשש ראובן שמא לא יאמין לו מאחר שיתחיל לומר ללוי דבר זה בלי הפצרה, מה עשה, לא הגיד לו בעצמו אלא אמר בלחישה לאיש אחר ונתכונו שישמעו הדברים ללוי, הנה כי כן דרך העולם. וענין זה עצמו מבואר כאן בפסוק בהדיא, כי כה עשו המרגלים ברצותם שיאמנו דבריהם, כי חששו אם יגידו להדיא לישראל דבת הארץ פן לא יאמינו ויחשבום לאויבים להם ומבקשים רעתם, לכן עשו כראובן הנזכר.

ולזה אמר הפסוק ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל, ר"ל אף שמשה ואהרן הם הם המשלחים ומדרך הטבע היה שיגידו התשובה למשה ואהרן לבד, נתכוונו לבא למשה ואהרן בעת שהיו עומדים בין כל העדה וישיבו אותם דבר ואת כל העדה, חילקם הכתוב לשתים, לומר כי למשה ואהרן דיברו תשובה אחרת ולישראל תשובה אחרת. ומבאר הפסוק איך היה זאת, ועל זה אמר ויראום את פרי הארץ, ר"ל שהראו הפירות שהביאו מארץ ישראל לכולם, והרי זו תשובה שארץ ישראל טובה מאד שפירותיה כל כך גדולים וחשובים, ודיברו לפני ישראל טוב על ארץ ישראל, אבל ויספרו לו ויאמרו באנו כו', 'לו' דייקא, ר"ל שבסיפור הדבר נתלחשו עם משה רבינו ע"ה לבדו כאלו מתחבאים שלא ישמעו ישראל ולא יגידו להם עד שיפצרו בם מאד ואז יאמנו דבריהם. וכאשר סיפרו הדבה ההוא למשה רבינו ע"ה וראו ישראל שהמה מתלחשים ונבעת לבם בקרבם, עשה כלב כמו הפקח הנזכר ולא הכחיש דבריהם בלחישה לפני משה רבינו ע"ה כמו שהם דיברו בלחישה, כי חשש שעוד יותר יבעתו ויחם לבבם בקרבם, באמרם זה לזה הנה ראה איך אלו השלוחים מתלחשים ומתקוטטים אין זאת כי אם נמכרנו לבא למקום רע, לכן מיד התחיל כלב לצעוק אל העם בקול רם וקבצם מיד לפני משה רבינו ע"ה, כדי שלא יאמר הוא בלחישה רק בקול רם, דעו כי אלו אומרים רע על ארץ ישראל תדעו שמשקרים הם.

וזהו שאמר ויהס כלב את העם אל משה, אף על פי שעדיין לא נזכר בפסוק שדברו העם איזה דבר, אלא הכוונה כאמור, שעד שלא שמעו ישראל דברי המרגלים מיד קירבם כלב לצד משה רבינו ע"ה והודיע להם כך וכך אומרים הרשעים הללו ואני משתיק אתכם אל תאמינו להם, ואמר בלבו שעל ידי זה יבטחו העם אל דבריו וכאמור לעיל בענין הפקח, כי אם לא היה כלב צווח מיד לישראל עד שישמעו את דברי המרגלים שוב לא יאמינו לו, כי כשידברו המרגלים את דבריהם לישראל בראשונה על פי הפצרת ישראל שיפצירו בם עד שיגידו להם את אשר התלחשו היו מיד המרגלים נאמנים בעיניהם ולא יועיל כלב אם יכחישום אח"כ. ואמנם הרשעים האלה עדיין אמרו דבריהם בלחישה למשה רבינו ע"ה, ועז"א והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל כו', עדיין לא הוציאו דבריהם לגילוי רק אמרו בלחישה, עד אח"כ אמר הכתוב ויוציאו ולכן דרשו רז"ל כי חזק הוא ממנו, כלפי מעלה אמרו, דהוקשה להם בשלמא אם אמרו זאת בפני ישראל אז שייך שיאמרו כי חזק הוא מאתנו, והיה פירוש ממנו כמו מאתנו, אבל כיון שהגידו זאת בלחישה שלא בפני ישראל אין שייך שיהיה פירושו מאתנו, לכן דרשו דממנו פירושו מאתו כביכול, וק"ל דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל, ר"ל מה שעד עכשיו כנסו דבריהם כאלו רוצה שלא ישמע, אח"כ הוציאו אל בני ישראל את דבריהם. אך דמאחר שכבר פרסם כלב את דבריהם, שממה שצעק עלה נעלה כי יכול נוכל לה, הבינו שהמרגלים אמרו היפך זה, מזה הבינו המרגלים שלא יאמנו שוב דבריהם בעיני ישראל, מה עשו, התחילו לומר דבר חדש על ארץ ישראל מה שעדיין לא אמרו כלל ולא נתפרסם ע"י כלב, והוא אומרם ארץ אוכלת יושביה היא.

וכך שיעור הכתובים, והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל כו', כבר פירשנו שזאת אמרו בלחישה לפני משה רבינו ע"ה, לכן לא אמרו רק כדבריהם הראשונים, אבל ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אל בני ישראל, ר"ל כאשר הוציאו דבתם אל הגלוי אמרו דבר חדש, כמו שביארנו במשל בראובן הנזכר, שאחר שפרסם הפקח את דבריו מדבר רכילות חדש, כך עשו הם בכדי שיאמנו דבריהם לישראל, וגם זאת לא הם בעצמם אמרו לישראל, אלא הם הוציאו דבת הארץ כו' לאמר הארץ אשר עברנו כו', 'לאמר' דייקא, ר"ל שלא אמרו בעצמם לישראל אלא הוציאו הדבה לפני איזה אנשים רשעים באופן שיומשך לאמר, ר"ל שמהם יתודע לישראל ולא מפי עצמם, וכאמור בענין ראובן. וכשמוע ישראל זאת, ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו כו' כי נאמנו דבריהם באומרם כי ענין זה של ארץ אוכלת יושביה אפילו כלב הסתיר מתחלה ולא פרסמו כלל מסתמא הוא אמת, ומדהא קושטא הא נמי קושטא, ואח"כ אמר ויהושע בן נון וכלב בן יפונה כו' קרעו בגדיהם ויאמרו כו' טובה הארץ מאד מאד, ודקדקנו כי היה די באומרם טובה הארץ.

ויובן עם משארז"ל (בראשית רבה ט, יב) טוב מאד זה המות, וביארו המפרשים כי בשנאמר על דבר שהוא טוב, הנה הכוונה על תכלית הטוב בלי רע כלל, ולכן תיבת 'מאד' מיותר ומורה על דבר שיש בו גם רע, אלא שהטוב שבו הוא יותר ויותר מהרע עד שיוצדק עליו לשון טוב מאד. וזהו הענין ג"כ כאן, שבאו לארץ ישראל מה שראו המרגלים ארץ אוכלת יושביה כי הארץ טובה מאד מאד, ירצה, שהארץ ההיא אליה וקוץ בה, כי טובה לטובים וההיפוך לרעים, וכמש"ה כאשר קאה הגוי אשר לפניכם, ולכן הכנענים מתים שם כי נתמלאה סאת רשעתם, והרי זה תירוץ על מה שאוכלת יושביה, וגם אזהרה לכם לבלתי תחטאו בה, ואם אולי נפתה לבבכם לעצת המרגלים לומר שתירשו את הארץ מצד כולו חייב, לזה אמר אין זאת כי הלא אם חפץ בנו, 'בנו' דייקא, ר"ל יהושע וכלב, והביא אותנו אל הארץ, 'אותנו' דייקא, ר"ל שאין כאן כולו חייב, שהרי אנחנו נשארנו זכאים ויוכל להתקיים ביאת הארץ בנו, לכן אך בה' אל תמרודו כו' אך הוא לשון מיעוט, ר"ל אי אפשר לכם לירש את הארץ אלא אם כן בה' אל תמרודו, ואז ואתם לא תיראו את עם הארץ, 'אתם' דייקא, ר"ל כשלא תחטאו אז גם אתם תירשו את הארץ, משא"כ כשתחטאו אז אנחנו לבד נירש את הארץ כי אין כאן כולו חייב כי אנחנו זכאין, ומיד ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, בראותם כי עצת מרגלים נתקלקלה ע"י שיהושע וכלב נשארו זכאין רצו להרגם ויהיה כולו חייב, ומיד נראה כבוד ה' וניצולו. וכאשר אמר הש"י אכנו בדבר כו' התפלל משה רבינו ע"ה ואמר ושמעו מצרים כו'.

והנה כבר יצא מדברינו, דיש חילוק בין איש פרטי לכלל ישראל, דאיש פרטי כשנתמלא סאתו ונעשה כולו חייב באין מלאך מליץ אחד אז נספה בחטאתו, משא"כ כלל ישראל אדרבה בהיותו כולו חייב ח"ו דאז הקב"ה מחדש ימינו כקדם משפיע הוא בעצמו בלי מעשה התחתונה ואז יורשים כל טוב ואכלו את חלב הארץ, כיון שהקב"ה עושה ומקיים הכל לבדו בלי סיוע התחתונים, ובאופן זה היה ג"כ גאולת מצרים שאמר הכתוב עליהם גוי מקרב גוי, שהללו עובדי עובדי עבודה זרה והללו עובדי עובדי עבודה זרה, ונגאלו מצד זה בכחו לבד, וכן היה הכל קודם מתן תורה, רק כשניתנה תורה נשתנה להיות הכל תלוי במעשי ישראל, וכל מין מתקיים ע"י מצות התלויות במין ההוא שישראל עושין. וביארנו ג"כ לעיל בביאור מאמר לאורו הוא צריך, ובעת ההליכה שהיו ישראל מהלכין דאז לא בירכו ברכת המאורות וגם לא הדליקו נרות במשכן בעת ההליכה דאז היה ראוי שיהיה ביטול המאורות עבור שלא עשו ישראל המצות התלויות בהם, וגם עמוד האש שהאיר הקב"ה לישראל היה בלי שום מעשה התחתונים כיון שאז לא עשו שום מצוה התלוים באור, ועשה זה הש"י בעצמו בלי מעשה התחתונים, כענין כולו חייב, שהכל ענין אחד שבעת שכל ישראל מבטלין מצות התלויות באיזה מין אז הקב"ה מחיה המין ההוא לבדו בכוחו.

ולזה התפלל משה רבינו ע"ה לומר שהמצרים יאמרו מבלתי יכולת, ומה שיביאם לומר זאת כיון ששמעו מצרים כי העלית בכחך 'בכחך' דייקא, ר"ל בלי סיוע התחתונים את העם הזה, 'מקרבו' דייקא, ר"ל שהיה גוי מקרב גוי, שהיו כלם עובדי עבודת גלילים ונגאלו בכחך לבד, אם כן יודעים שבהיות כולו חייב נהפך לטוב להם, אם כן יקשה להם למה נפלו כולם במדבר, וכי תימא שאין ראיה מיציאת מצרים שהיה קודם מתן תורה, משא"כ אח"כ נתחדש שתלוי הכל במעשיהם, לזה אמר ושמעו כו' אשר עין בעין כו' ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה, 'הולך' דייקא, שבעת ההליכה מבטלים כולם מצות התלויות באור, ואפילו הכי אתה מאיר להם, אם כן כבר יודעים שנשתנה דין כלל ישראל מדין איש יחידי לענין כולו חייב, ואם כן והמתה כל העם הזה, 'כאיש אחד' דייקא, ר"ל כשיראו שדנת כלל ישראל כאיש יחידי אם כן על כרחך יאמרו מבלתי יכולת ח"ו. לזה השיב לו הקב"ה סלחתי כדבריך שלא אכלה כולם כמשפט איש יחידי רק ימותו כדרכם לאט לאט, אבל על כל פנים ארץ ישראל לא אתן להם, כי לא שייך בזה שירשו את הארץ מצד כולו חייב, דהרי כבר אפשר שירשו בניהם את הארץ (וע"ע תשלום הדברים בפרשת שופטים, בפרשת אשימה עלי מלך).

ואמר עוד ועבדי כלב כו' לא הזכיר את יהושע, כי לא הוצרך כאן להבטחה זו שכבר נתנבאו עליו יהושע מכניס, ומה שזכה לארץ לא היה מצד שמלא אחרי ה' כי מאתו ניטל הבחירה ע"י מה שהתפלל משה רבינו ע"ה עליו, רק זכה לארץ ישראל מתחלה שנגזר עליו יהושע מכניס, אבל לכלב הוצרך להבטיח עכשיו כי הוא זכה לזה מצד שכבש את יצרו ובפרט עצת מרגלים, לזה אמר עקב היתה רוח אחרת עמו, ר"ל שגם בו נלחם היצר הרע והיה לו מחשבה להרע כמו האחרים (ועיין בדרושים דלקמן) ואף על פי כן וימלא אחרי, שכבש את יצרו מצד בחירתו לכן יהיה הוא וזרעו מהבאים לארץ ישראל, כן נזכה כולנו אנחנו ישראל עמו לבא מהרה לארץ ישראל מקום מקדשנו כן יהי רצון אמן.

מה שאמרתי פעם שנית מוסר על חילול שבת ומניעת הצדקה בהיות שעדיין לא עשו פרי דברי הראשונים. וזה אשר אמרתי לפתיחה.

ארז"ל (ירושלמי פסחים י, ה) המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ודקדקתי מה הלשון אומרים לו גמור, והוה ליה למימר בקצרה המתחיל במצוה הוא יגמור. ונראה לומר בהקדם משארז"ל (יבמות ס"ה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ויש לדקדק איך במתקלא חדא תקיל להו ששניהם הם מצות שוות כאלו נשקלו במאזנים ונמצאו שוות, ומאן מפיס על ב' מצות שיהיו שוים ממש בהשוואה אחת.

ונראה לומר כי מצות הוכח תוכיח הטעם מושג מצד השכל במשל קצר. אדם שהולך בדרך ונושא על כתפו צרור גדול של אבנים טובות יקרות שהם שוים הון רב וחוץ לזה אין לאותו האיש שום דבר לא מטלטלין ולא קרקעות ולא שום דבר, ומדי עוברו דרך הילוכו נקרע קרע קטן באותו הצרור והתחילו אותן האבנים טובות ליפול דרך הילוכו מעט מעט עד שישוער שקודם בואו לעיר לא ישאר עד אחד, וזה האיש אינו מרגיש ואינו יודע כלל מאבידתו, והנה יש רחמנות גדול על זה האיש, אחד, שיאבד הון עתק כזה, וזאת שנית, שכאשר יאבדם לא ישאר בידו אפילו שוה פרוטה, כי זולת זה אין לו כלום ויצטרך לישאל על הפתחים, הלא אם איש אחד ילך אחריו ורואה דבר זה ודאי אם אין לבו לב רשע ובליעל כקוץ מונד ודאי לא יתאפק מרוב רחמנות מלהודיע דבר זה לאותו האדם בכדי שיזהר ולא יאבד כל אשר לו, ואם אינו עושה ככה הכל יעידון ויגידון על גודל רשעתו. הנה אם נצייר בשכלנו שנמצא איש אחד שהלך אחריו ורואה באבידתו, ולא די שלא הודיעו אף גם זאת לקח סכין והרחיב את הקרע כדי שיאבד מהר אשר אם מתחלה היה נאבד בשיעור שעה אח"כ נאבד בשיעור רבע שעה, כל רואיו יאמרו שזה קשה מן הראשונה, כי הגם שלא הודיעו להיות נזהר, מה היה לו לעשות מעשה בידו.

אכן על פי השכל כשנעיין בזה, אלו השנים רשעות אחד עשו ושניהם שוים ממש לרעה, כי כמו שזה השני גרם שיאבד הלה כל אשר לו כן גם הראשון גרם לו שיאבד כל אשר לו במה שלא הזהירו, ומה איכפת לזה האובד אם אבדו בשעה או ברבע שעה. הנה הנמשל, כל איש הישראלי יש לו הון רב הוא נשמתו החצובה ממקור קדוש חלק אלוה ממעל והוא דבר יקר הערך לא יערכנה זהב וזכוכית וכלי פז, אכן חוץ לזה אין לו דבר של כלום אחר ההתבוננות, כי אם אמור יאמר שהגוף והבשר שלו, זה אינו, כי מרבה בשר מרבה רמה (אבות ב, ז), ועל זה אמר התנא (שם ד, ד) שתקות אנוש רמה, ירצה בזה כי אנוש הוא המדריגה הפחותה כידוע, והוא איש אשר אינו משגיח כלל על דרכיו רק משתדל תמיד בהצטרכותו מה שצריך לאכילה ושתיה ושאר דברים, וזה אין לו מותר על הבהמה, כי גם הבהמה משתדלת תמיד על צורכה, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו (ישעיה א, ג), ואמר התנא שתקותו של איש זה מה שהוא מקוה, דהיינו שיהיה לו תמיד די אכילתו וכל תאותו, אין זה תקוה שלו אלא של הרמה תקוה זו, שהמה מקוים לו בכדי שיהיה בריא ושמן ויהיה להם די מאכלם, דרך משל אדם המפטם בהמה כדי שתהיה שמינה לשוחטה, היתכן לומר שהבהמה מקוה שתשמן, ודאי זה אינו, אלא הבעל הבית שלה הוא מקוה לזה כי הוא יאכלנה, כך הרמה הוא הבעל הבית של הגוף, ותקות זה האנוש אינה תקותו, רק תקות הרמה. הרי גוף האדם אינו שלו.

ואם אמור יאמר שיש לו כסף וזהב, גם זה אינו, כמאמר הפייטן זה שיש לו אינו שלו, וכמו שהאריך בזה בחובת הלבבות (שער הכניעה פ"ה) דהרי איך אפשר שזהו שלו אם כן איך אח"כ לוקחים אותו אנשים ונושאים אותו על כתפם במותו והממון לוקחים אנשים אחרים, אלא על כרחך שהממון אינו שלו, רק נעשה עליו שומר שנמסר לידו לשומרו עד שיבוא בעל הבית של אותו הממון ויקחהו, ולפעמים יניח לבעל אשתו יעוי"ש בחובת הלבבות, נמצא שעל הממון אינו רק שומר חנם, אמת שהוא שומרו בטוב כאלו היה שלו ולא יתן פרוטה לצורך מצוה, אוי לו. הרי על כל פנים שאין ביד שום אדם את כל מאומה זולת הנשמה, והוא דבר יקר הערך מאוד כאמור.

וזה שאמרנו במשל שנקרע באותו הצרור כו', הנמשל מובן על פי מ"ש בזהר הקדוש (תקו"ז תקון ע', קל"ב:) כי ע"י עבירות שאדם עושה מסתלקים ממנו ניצוצי נשמתו מעט מעט עד שאפשר שבמשך זמן יאבד כל נשמתו שמסתלקת כולה ממנה, ולאן אתר אזלא לגיהנם. והאדם אינו מרגיש בעצמו אבידה הגדולה הזו, כי כל דרך איש ישר בעיניו ואינו רואה נגעי עצמו ופחיתותו, עד שאפילו מחלל שבת כל ימיו מ"מ לבו אומר לו שהולך בדרך הישר, כי היצר הרע מחשיך אנפוי דבר נש ומכניס בו רוח שטות ומיישר לפניו כל ההרים הרמים והעקוב למישור, והר הגדול לפני רוע לב למישור, ופונה לבצעו מקצהו בלי יאמר נואש בשום פעם לראות מעשהו זר ונכריה עבודתו, ובעבור כל זאת אינו מרגיש באבידתו. והנה באמת הרחמנות הוא רב מאד עליו כי יאבד דבר יקר כזה לתוך הגיהנם בחייו כאמור, ושנית, שכאשר יאבדנה לא נשאר בידו שום דבר, כי מלבד הנשמה הקדושה יקרת הערך אין כל מאומה בידו ומה יאמר כי יפקוד אל. הנה האיש הנלבב המביט מרחוק ורואה מנגד איך זה מאבד הכל ודאי אי אפשר להתאפק מלהזהירו ולהודיעו ומלרחם עליו, וזהו מצות הוכח תוכיח, ובודאי הנמנע מלהזהירו ולהודיעו לב רע ובליעל הוא, כי אם כח אבנים כחו ובשרו נחושה לא יחשה מלצעוק לפניו, ועל כיוצא בזה ארז"ל לכל אבדת אחיך לרבות אבדת גופו מכל שכן אבדן נפשו, מי הוא יתאפק לגודל צערו והנמנע מלהודיעו בא בשכרו.

והנה שני דרכים יש לפני האדם באבוד נפשו, האחד, במי שעושה ח"ו עבירות חמורות במזיד, כענין שאמרה תורה בהם ונכרתה הנפש כו' שהוא מאבד נפשו במהרה בעשות זאת פעמים ושלש. דרך השני, הוא שאמר הנביא ע"ה (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות העגלה חטאה, ירצה בזה, כי כמו החוט הדק שהוא חלש אשר במהרה ינתק מ"מ אם יכפלוהו כפלים הרבה למאות ולאלפים נעשה עב וחזק מאד, כך עבירות קלות שאדם דש בעקביו אף שעושה אותם בשוגג קצת בלי עיון על מעשיו מ"מ מצד ריבויים הם פועלים ח"ו את אשר יפעלו העונות הגדולים, כי מאבד בכל פעם ניצוצות קטנים עד שבהמשך הזמן יאבד כל נשמתו כאשר יאבד בעשותו במזיד עבירות חמורות.

הנה זאת הוא אשר אמרנו במשל שאחד הגדיל לעשות והרחיב הקרע כו', והוא על דרך משארז"ל (שבת קמ"ח:) מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, כך זה האומר על איש אשר לא שומע ואינו מקבל תוכחות הנה הוא מרחיב הקרע וממהר אבדת נפשו, כי בתחלה שהיה שוגג מה שהיה מאבד נפשו במשך איזה זמן, הנה עתה שזה כבר עשהו מזיד הנה יאבד נפשו בזמן קצר, וכבר דברנו במשל שאלו שני הרשעיות הם אחד כי מי שלא דבר על אוזן שומעת גרם אבדן נפשו, וזה המדבר על איש אשר כחרש לא ישמע ג"כ גרם אבדן נפשו, ומה איכפת ליה אם יאבד בזמן מועט או משך יותר.

וזהו אומרם ז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, שהכל דבר אחד כנ"ל, איברא מצאנו לרז"ל במסכת שבת (נ"ה.) שאמרה מדת הדין מה נשתנו אלו מאלו כו' היה להם למחות כו' אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי כו', הרי מבואר דאם יש לו ספק אם ישמעו ואם יחדלו מחויב הוא להגיד להם, ואם כן לכאורה יפלא איך מספק יסכן נפשות בני אדם, שמא לא ישמעו ונמצא מרחיב להם הקרע וכנ"ל, וגורם להם אבדן נפשם ח"ו, לכן מוכרח הענין להיות כך, דבהיותו מסופק אם ישמעו ואם יחדלו ודאי לא יגיד להם את כל ונוכחת, פן יגרום להם רעה ח"ו כנ"ל, אלא צריך לנסותם ולהגיד להם מוסר על דבר אחד או שנים אשר הוא הכרח גדול, אם רואה ששומעים הם אזי מצוה לומר דבר הנשמע, ומחויב לומר להם כל אשר רואה שהם עושים שלא כהוגן, ואם רואה שאינם שומעים אזי יחדל מלדבר אליהם עוד דבר שלא נשמע. ואולם אם אינם צייתים לו, הגם שמוזהר הוא שלא לומר עוד להם שום דברי מוסר, היינו דוקא על שאר עבירות, מה שאין כן על אותן הדברים אשר דבר אליהם בראשונה בנסותו אותם הותר לו לומר להם מוסר כמה פעמים שירצה, דהא בזה לא שייך מוטב שיהיו שוגגים וכו', דהא בלאו הכי כבר הם מזידים בדבר, ואם כן אדרבה מוטל עליו לומר לפניהם מוסר כמה פעמים על אותן הדברים עצמם, אולי אף על פי כן יפעול כאשר יפעול טפת מים בצור החלמיש.

ולזה רמזו המתחיל במצוה, ר"ל אותה המצוה שכבר התחיל בה בראשונה על נסותו אותם, אומרים לו גמור, ר"ל שיאמר להם הרבה פעמים עד שיגמור את הדבר, וחיוב מוטל עליו לומר להם כנ"ל כי אולי יפעול איזה פעולה. או יאמר, אם התחיל במצוה דהיינו שאותה המצוה שעשה לנסיון התחיל בה קצת, ר"ל שעשו דבריו קצת פרי, אף על גב שלא צייתו אותו לגמרי בכל הדברים אשר דבר, מ"מ אפילו אם היה קצת התחלה מוטל עליו לומר להם עוד הרבה פעמים עד שיגמור.

ועתה דעו נא וראו אחיי מן הדברים אשר אמרתי אליכם בראשונה, כי ככה עשיתי עמכם ועשיתי לנסיון לומר לכם ב' דברים אשר הם מוצרכים מאד, הן הנה העלמת עין מהצדקה וחילול שבת קודש, הנה אף על פי כן ישראל עם קדוש, כמדומה שדברי יעשו פרי כו', ואמרתי בדרך הלציי על משארז"ל במס' גיטין (ז.) כל הגוזז מנכסיו ועושה צדקה ניצול מדינה של גיהנם כו', ולענין השבת אמרתי לבאר הפסוק בפרשת נח לא אוסיף עוד לקלל את האדמה כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו כו' עוד כל ימי הארץ זרע וקציר כו' ויום ולילה לא ישבותו. ויש לדקדק על אומרו יום ולילה לא ישבותו, היה לו לומר ולא ישבותו, או ותמיד לא ישבותו. ויש לפרש בדרך רמז, בהקדם פסוק (משלי ו', ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה, ויש לדקדק בכפל הלשון תכין כו' אגרה, ובמלות שונות יובן כל זה עם מ"ש במקום אחר מספרי מוסר כי יש לאדם ב' מיני הצטרכות אחד לגוף ואחד לנשמה, עמ"ש כל זה באורך בריש הדרוש לשבת שובה תקנ"ב, ובמה צריך השתדלות וזריזות יותר יובן על פי משל קצר.

הנה יש מדינות על הימים אשר אין תבואה גדילה שם ואין להם זולת מה שמביאין מרחוק בספינות. פעם אחד צר אויב על המדינה ולא נתן מוצא ובא לאנשיה עד אשר תם כל הלחם אשר היה להם והיה רעב גדול שם. ונמצא שם איש חכם אשר חתר לעצמו דרך לצאת מהמדינה בלי שירגישו בו בעלי המלחמות ונסע למדינה אחת אשר שם הרבה תבואה ובא לשם בקיץ עת קציר חטים וכל תבואות וישב שם כל הקיץ ואסף חמרים בכדי להוליך למדינתו שיאכל הוא ובני ביתו וגם ימכור לבני אדם ויתעשר, והנה לא הלך בטל שם אפילו רגע רק עסק בכל עת באסיפת התבואה להוליכה למדינתו, ובאותו הקיץ עצמו אשר ישב שם היה צריך ג"כ לאכול מדי יום יום, היה דרכו שהלך בכל יום לשוק קנה לחם מן הבא בידו הן יפה הן הדראה ואכל, והכל במהירות כדי שלא יתבטל מאסיפתו בר כל היום. והיה שם איש אחד שוטה ושאלו מה הדבר הזה אשר אתה עושה, למה לצורך האכילה אשר תרצה לאכול במדינתך אתה אוסף הרבה ביחד ואח"כ ממנו תאכל, ובצורכי אכילתך בקיץ הזה אינך עושה כך, קנה לך לחם על כל הקיץ ומהם תאכל כאשר אתה עושה באסיפת התבואה לצורך אכילתך שם. והשיב לו שוטה שבעולם, בשלמא מה שאני מאסף לצורכי במדינתי, שם צריך לי על כמה שנים וכל מה שאני מאסף הכל מועט בעיני, כי שם אין בנמצא אפילו גרגיר אחד ולא אמצא שם רק מה שאביא. משא"כ לצורך הקיץ הזה למה לי לאסוף. חדא, שאין צריך לי רק על זמן קצר. ועוד, כאן הלא אני מוצא בכל יום, ולמה לי לאסוף.

והנמשל מובן כי בהיות בעולם הבא אין שם רק מה שהאדם מכין ומאסף ומביא לשם, ולצורך זה בא לעולם הזה רק שגם ימי חלדו שהוא כאן צריך לו הצטרכות הגוף, אבל על כל פנים אינו צריך לאסוף ביחד שיהיה די לו כל ימי חייו ולהיות אץ להעשיר, זה אינו, חדא שאין צריך זאת לאורך ימים, וימי שנותינו בהם שבעים שנה כו' (תהילים צ, י), שנית, שכל ימי חיותו כאן הלא תמיד עולם כמנהגו נוהג ויום ויום יזמין לו הש"י מה שצריך, משא"כ הצטרכות הנפש לעולם הבא ארז"ל (כתובות ס"ז:) ארחיה רחיקא וזוודין קלילא, ר"ל כל מה שיזמין הכל מועט לפי אורך הזמן שהוא עולמית, ושם אין שום דבר רק מה שמביא.

והנה אנו רואין שהיצר הרע מטפש לבות בני אדם ועושין להיפוך, כי הצטרכות גופם הם אצים להעשיר ולעולם לא ישבעו, ורוצים לאסוף תמיד הון עתק שיספיק להם ולבניהם אחריהם, ומשתדלים בזריזות רב לזה ומסתכנים בדרכים ועושים עבודות פרך להרוויח ממון, ועושים זאת כל ימי השבוע. ובהגיע יום השבת הוא היום אשר נתן השם יתברך לתקנה לנפשות ישראל, לקבץ בו הצטרכות הנשמה, כי המשמר שבת כהלכתו מוחלין לו עונותיו (שבת קי"ח:) וגם זה לא בעמל ויגיעה, רק להיות יושב במנוחה לבלתי עשות מלאכה ולבלתי חלל את יום הקדוש ההוא, ואינו רק יום אחד, כבר הדבר עליהם, היתכן שיצר הרע יטפש כך את הלבבות להיות להיפוך, שבעבור הצטרכות הגרוע יטריחו טרחות גדולות בכל ששת ימי המעשה, ובעבור הצטרכות הנשמה שיש לו לעשות יום אחד ולילה אחד, וגם זה אינו בטורח אלא שישב במנוחה, אינו רוצה בזה. וזה ירמוז הפסוק כי יצר לב האדם כו', יאמר, בא וראה טפשות האדם, ויצר הרע מטפשו, והרי מחשבותיו רעים מנעוריו לצבור כסף כחול הים שיספיק לו לכל ימי חייו ולבניו אחריו, הגם שעוד כל ימי הארץ היינו כל זמן שהוא קיים על הארץ הרי עולם כמנהגו נוהג, זרע וקציר כו' ויכול בכל עת להשיג הצטרכותו ואפילו הכי הוא משתדל לאסוף ולכנוס, והרי לצורך הנשמה יום אחד ולילה אחד לא ישבותו, אינם רוצים לשבות ביום השבת וכבד עליהם הדבר לישב בטל מעת לעת אחד.