Arvei Nachal

הקדמה ב' מה שפירש בספר מעשה ה' פסוקי יתרו, ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם כו' ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב כו' ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה נבול תבול כו' עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך כו' ופירש"י, בעצה אמר לו, צא המלך בגבורה, ואין לדברים אלו שום הבנה כלל. ואתה תחזה כו' אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד כו', פירש"י המלך בגבורה, אם מצוה אותך לעשות כן תוכל עמוד ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד. דברים אלו תמוהים מאד, שח"ו לומר שהש"י יצוה אדם לעשות איזה דבר והוא לא יוכל עשוהו וימושך לו נזק מזה, הרי בודאי אם הש"י ירצה שדוקא משה לבד ידונם ודאי יתן לו כח וגבורה לזה.

ופירש המחבר הנ"ל בפשיטות, לאמתה של תורה, כי יתרו בראותו שמשה מנהיג לבדו עם כבד כזה, נסתפק אם עושה כן על פי ציווי הש"י שציוהו לעשות כך או אם מדעתו עושה, והבין שאם על פי הש"י עושה כך ודאי יוסיף לו כח ואומץ ויוכל עשוהו לבדו, משא"כ אם מעצמו עושה זאת לא יהיה לו כח. ולזה אמר מה הדבר הזה אשר 'אתה' עושה דייקא, אתה מעצמך, וכן אמר אח"כ לא טוב הדבר אשר אתה עושה, ר"ל אם אתה מעצמך עושה זאת לשפוט עם כבד כזה בכל הנהגתם ולהדריך לכל אחד ואחד לעבודת הש"י לכל אחד לפי שכלו נבול תבול כו' איעצך, ר"ל אתן לך עצה, ומהו העצה ויהי אלהים עמך, ר"ל בדבר זה יהיה אלהים עמך שאז ודאי תוכל עמוד.

וזהו שפירש"י בעצה אמר לו צא המלך בגבורה, ר"ל זו היתה עצתו שימלך בהש"י, שכאשר הוא יצוהו על ככה מוטב בכדי שלא תהיה עשיה זו מדעת עצמו רק בציווי הש"י, שאז ודאי יתן לו כח, אבל אם עושה מדעת עצמו כך לא טוב הדבר, לכן אמר ואתה תחזה כו', ואח"כ אמר אם את הדבר הזה תעשה, הדבר 'הזה' דייקא, ר"ל אם תעשה כמו שאתה עושה עכשיו שאתה לבדך המנהיג, רק וציוך אלהים, שיהיה דבר זה על פי ציווי הש"י, אז ויכולת עמוד, ועל זה פירש"י אם מצוה אותך לעשות כן, פירוש כמו שאתה עושה עתה, אז תוכל עמוד, ואם יעכב על ידך, ודאי לא תוכל עמוד בדרך זו שאתה עושה עכשיו, כיון שלא יהיה בציווי הש"י עד כאן דבריו. נמצא שעשה משה רבינו ע"ה כעצת יתרו ונמלך בהש"י וכוונתו היה שהש"י יצוהו על ככה שיהיה הוא לבדו המנהיג בכדי שיתן לו כח. אכן הש"י לא מלא רצונו בזה, דהא מצינו שאח"כ מינה על העם דיינים ושרים, לפי שלא רצה הש"י שיהיה הוא המנהיג לבדו.

והנה יש ב' מיני ראשים בדור. מין האחד הוא בחינת הראש אשר דברנו דהיינו הצדיק היותר גדול שבדור, והוא בחינת ראש ומוח, ושכלו מתפשט באבריו דהיינו כל הדור ההוא, והוא המנהיגם ומדריכם והוא מקושר בהם והם בו, עד שבקלקול אחד מהם יקולקל השאר וכמש"ל, וכן בהיפוך, ותגבורת השכל יתפשט על האברים ויועיל להם לעבודת הש"י, וראש הזה עם בני דורו הוא בחינת אב ובנו כשארז"ל (אגדת בראשית מ, א) האב זוכה את בנו בג' דברים בחכמה כו', כך זה חכמתו מתפשט בכולם, כי כמו האב אשר מדרך הטבע ממשיך חכמה לבנו כי הוא שרשו ומקורו ונפשותיהם אחד, וכמש"ה ביוסף (בראשית מד, לא) ונפשו קשורה בנפשו, הכי נמי זה הצדיק הוא מקור כל הדור, והם אחדות כגוף אחד ממש, שהוא הראש והם האברים. בחינה ב' יש שנקרא ראש בדרך שאלה, כמו ראש מדינה, או ראש העיר, שהוא מנהיג את המדינה או העיר בצרכי גופיהם, לזה יקרא ראש בדרך שאלה, אבל אין לו דבקות עם אנשי העיר והמדינה עד שבהתקלקלו יתקלקלו הם ובהתקנו יתוקנו הם, וזהו אינו רק בחינת אומן הנושא את היונק המגדלו ועשה צרכי גופו, אבל אינם קשורים זה בזה, עד שיתכן שהאומן חכם והיונק טפש או בהיפך.

והנה משה רבינו ע"ה היה ראש לבני דורו בשני הדברים, שהוא היה הצדיק שבדור ומדריך כל הדור לתורתו ועבודתו, וגם היה להם מלך וראש ומנהיג בכל צרכי גופם עד שכשרצו לחם או מים או בשר ושאר הצטרכות לא באו רק אליו. אכן חילוק זה היה ביניהם, שבבחינה הראשונה לא היה ראש לבדו, כי אף שהוא רצה שהש"י יסכים על ידו שיהיה הוא לבדו ראש ונמלך עם הש"י כעצת יתרו, מכל מקום לא צוה לו כך הש"י, אלא בחר עוד אנשים צדיקים שיהיו ג"כ ראשים ומדריכים לעם בדרכי ה', ובבחינת הראש הב' דהיינו מנהיג בצרכי גוף, לא היה רק הוא לבד ולא היה לו שום עוזר.

והנה אם היה בשני הבחינות הוא לבדו ראש, או אם בב' הבחינות היה לו עוזרים שיהיו עמו ראשים, היה בכל אחד מהדרכים מעלה וחסרון. כי אם בשניהם היה הוא לבדו ראש, היה חסרון שכל הצטרכות ותאוות שחומדים עם רב כזה אינם מבקשים רק מאתו, והדבר כבד עליו, אך נגד זה היה מעלה כי לא היו באים כלל לשום תאוה, כי נודע שהגוף של משה רבינו ע"ה היה יותר רוחניית מנשמת ישראל, וכיון שהוא היה על מדריגה כזו, לא פגם בשום פעם בשום דבר קל, עד כדי שיומשך מזה על האברים, דהיינו על הדור, איזה תאוה, ואם כן לא היו באים לעולם לשום תאוה, ממילא לא היה כבד עליו להיות מנהיגם בצרכי גוף, כיון שלא היו מתאוים שום תאות עולם הזה. ואם בשני הבחינות היה לו עוזרים, ממילא היה חסרון, כי מצד הראשים האחרים שאינם במעלת משה רבינו ע"ה היה אפשר שיומשך על הדור איזה תאות עולם הזה, ונגד זה היה מעלה, כי כל מה שיתאוו לא יבקשו ממנו לבד, כי יש לו עוזרים. ואולם באופן שהיה משה רבינו ע"ה, בבחינה האחת היה לו עוזרים ובבחינת הב' היה הוא לבד היה תרתי לריעותא, כי מצד הראשים דאחרים נמשך על הדור תאוות עולם הזה, וכאשר התאוו לא ביקשו תאוותם רק ממנו לבד, ולזה היה הדבר כבד עליו.

ובזה יפורש כל הפרשה, כי אחר שהתאוו תאוה במדבר, בא משה רבינו ע"ה בטענה לפניו ית"ש, למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי כאשר בקשתי מאתך עפ"י עצת יתרו שיהיה כל משא הראשים עלי, ושמא תאמר הלא באמת אני מלך לבדי, לזה אמר האנכי הריתי אם אנכי ילדתיהו, ר"ל וכי בבחינת אב ובנו אני לבדי מושל עליהם, זה אינו, אלא תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן בבחינה זו אני המנהיג לבדי, אבל אני רציתי שבבחינת אב ובן אהיה אני לבד המנהיג, ואם היה כך, אזי מאין לי בשר, ר"ל איך יש בי גשמיות ותאוה לתת לכל העם הזה כי יבכו כו' שלא היו באים כלל לתאוה זו, משא"כ עתה שיש ראשים אחרים הם באים לתאוה ולבסוף אינם מבקשים אלא ממני, ואם כן כבד הוא ממני כו'. לזה השיב לו הש"י אספה לי כו' שגם בבחינת הב' יהיו לו עוזרים, ונמצא לא יהיה לו תרתי לריעותא.

אכן עדיין לא הוטב זאת למשה רבינו ע"ה, כי הוא רצה כמו שרצה תחלה על פי עצת יתרו שגם בבחינה האחת לא יהיה אתו שום ראש בכדי שלא יומשך קלקול אל הדור, כי חשש שע"י שיש ראשים אחרים יומשך פגם אל הדור ומן הדור יומשך פגם אליו, כמש"ל שבהיות הדור פגומין נמשך פגם דק בצדיק הראש שבדור, לזה אמר אל הש"י שש מאות אלף כו' העם אשר אנכי 'בקרבו' דייקא, שאני והם דבוקים ואדוקים כשלהבת בגחלת, ואתה אמרת בשר אתן להם שתמלא תאוותם, הצאן ובקר ישחט להם כו' כפירש"י שאם תמלא תאוותם בזה יתאוו עוד תאוה כי עבירה גוררת עבירה, ואם כן יפלו ממדריגתם ויפגמו אותי, דהא אנכי בקרבו, ואם כן מוטב היה כמו שרציתי בתחלה שלא יהיה שום ראש רק אני ואז לא יהיה שום פגם בדור ח"ו, עד שיומשך אלי איזה קלקול ופגם ח"ו.

והבטיחו הש"י שע"י מילוי תאוותם זו לא יומשך לו פגם, וזהו אתה תראה היקרך דברי אם לא, 'היקרך' דייקא, שלא יקרה לו עון ופגם בדבר הזה, והבן בכל זה כי דברים נכונים הם. עיקר הענין בשם חכם א' מחכמי הזמן רק שהמשכתי הענין בתוספת קצת נופך משלי (ועיין בדרוש סוף הפרשה). וכמו שהתפלל בזה משה רבינו ע"ה לבלתי יומשך לו קלקול ופגם דק ע"י הדור שהם האיברים שלו, כך התפלל דוד המלך ע"ה שגם הוא היה הראש לבני דורו, ואמר גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, שבודאי לא אכשל ח"ו בעבירה בפועל, כי היה בחינת הראש ולא כלי המעשה ששם אי אפשר להיות רק איזה פגם דק בהרהור, לזה אמר שגיאות מי יבין מנסתרות נקני, ביקש מהש"י שישמור אותו לבל יפגום אפילו פגם דק במחשבה, והיינו מנסתרות, אכן להיות שכבר אפשר שאפילו אם מצד עצמו לא יפגום כלל, מ"מ ע"י פגם אברי המעשה ששם יוכל להיות עבירה בפועל במזיד ועל ידי זה מטמטם גם הראש והמוח. לזה אמר גם מזדים, ר"ל ממזידים של הדור, חשוך עבדך אל ימשלו בי להטיל בי פגם אז איתם כו' והבן.

והנה ארז"ל (מועד קטן כ"ח.) שמיתת צדיקים מכפר על הדור כמנחות וקרבנות, וזהו תועלת גדול להדור, אכן לכאורה הוא קצת עול נגד הצדיק שהוא נתפס על לא חמס בכפו. ומסתברא, דדווקא אם עונות הדור נמשכים מהצדיק, שפגם תחלה פגם דק ועל ידי זה נמשך על אברי המעשה בפועל אז שפיר יש מקום לומר שהצדיק נתפס. אבל צדיק גמור, שמעולם מצד עצמו אינו פוגם אפילו בדבר דק, רק הדור פגמו בעבירות ועל ידי זה נמשך גם בו פגם, ודאי אין סברא שהצדיק נתפס עבורם. ובזה יבוארו פסוקי פרשת קרח (במדבר טז, טו) שאמר משה רבינו ע"ה להש"י אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי כו' קשה א' מה קרבן ומנחה היה בכאן, והוקשה זאת לרש"י ז"ל ע"ש. ב' יש לדקדק לא חמור אחד מהם נשאתי, משמע אבל דבר אחר לקח, והזקנים שינו בעבור זה לתלמי המלך וכתבו לא חמורו של אחד, ועדיין אינו מיושב, דמשמע דבר נחמד ויקר לא לקח אבל דבר קל לקח. ג' לא חמור א' נשאתי משמעו היפוך הכוונה דמשמע לא חמורו של אחד לקחתי אבל אצל הרבה לקחתי, והיה לו לומר בהיפוך ולא נשאתי חמור א' מהם, וכלשון סוף הפסוק, ולא הרעותי את אחד מהם. ד' לשון נשאתי קשה דהוה ליה למימר לקחתי.

ואומר אני, קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה שעשה אלא עינו הטעתו שראה באיצטגנינות שיש אובדים ויש נמלטים ואמר בלבו אם יכעוס הש"י על מחלקותם אם כן הרי הצדיק נתפס, ממילא, היה אומר בלבו שבודאי משה רבינו ע"ה יהיה נתפס, דהא ידע שהוא הצדיק הגדול שבכל הדור. אמנם טעה כי במשה רבינו ע"ה לא שייך זה, כי שום פגם לא התחיל ממנו, רק אדרבה הם הטילו בו פגם בכל תאוה ותאוה שהתאוו, וכשהבין משה רבינו ע"ה כוונת קרח אמר להש"י אל תפן אל מנחתם, ר"ל מה שהם רוצים לעשות ממנו קרבן אל תפן אל זה, אף שהצדיק נתפס בעון הדור מ"מ אצלם לא שייך זאת, כי לא חמורו של אחד מהם נשאתי, פירוש לא תאותו של אחד קבלתי, אלא כל מי שהתאוה תאוה סבלתי אותה שהטיל בי פגם, אבל ולא הרעותי את אחד מהם, שאני לא פגמתי אפילו לאחד, ובכי האי גוונא אין הצדיק נתפס.

ועתה נבא לביאור פסוקי יהושע ונבאר תחלה לפי דברי הש"ס, כזאת וכזאת, שעשה כן ב' פעמים בימי משה, והקשינו מה כוונתו בזה. ונראה לומר, כי יהושע צעק עליו של"ו נפשות מישראל נהרגו עבור חטאו, שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות ל"ט. ) והטעם כנ"ל כי גוף אחד הם, וכשיש מכה באיזה אבר כולם מרגישים. והנה במי שעל ידי עוונותיו כבר נכרת נפשו ונבדל מעדת ישראל, יש מעלה שכל ישראל פטורין מן הערבות, דהרי הוא יוצא מהכלל, וכבר אמרנו שמי שמחלל שבת ג' פעמים בפרהסיא הוי מומר לכל התורה וכיוצא מן הכלל. לזאת כשאמר לו יהושע בני שים נא כבוד כו' באמרו כי נפשות ישראל נהרגו על ידי חטאו, בא להשיב על דבריו, ואמר אמנם אנכי חטאתי, ר"ל אמת הדבר שאני חטאתי אבל מה שאמרת שבסבת חטאי נהרגו נפשות ישראל זה אינו, דהא כזאת וכזאת עשיתי, שחילל שבת ג' פעמים, ואם כן נפטרו מן הערבות, ואולם בא הפסוק להודיענו ישוב לקושיתו, דהא אנו יודעים באמת שבסבת חטאו היה מה שהיה, ואם כן קשה, הלא כבר עשה כן ג' פעמים והוה ליה מומר לחלל שבתות, לזה בא הפסוק להודיענו באומרו, והנם טמונים בארץ בתוך אהלי, רצה לומר דדין זה הוא דוקא במחלל שבת בפרהסיא, משא"כ אלו היו טמונים בצנעה, שהיה רק בתוך האהל ולא בפרהסיא.

ולדרך השני שהבאתי לעיל דעכן התנצל את עצמו שראה ג"כ את יהושע שעשה כך, עיין מה שהקשינו לעיל, יתורץ ע"פ דרכנו בהקדם איזה דברים. חדא, דלכאורה יקשה על מה עשה ה' ככה בבריאת והנהגת עולמו, שקשר את הצדיקים עם אנשי הדור, עד שבעשות הדור עבירות הם פוגמים בהצדיק, דלכאורה הוא עול לזה הצדיק שהוא עושה כל התפעלות להתרחק אפילו מחטא ופגם כל דהוא, ואחר כך באים אנשים אחרים ומטילים בו פגם. ותירצו המפרשים, כי העובר עבירה ושנה בה הותרה לו, שנעשה לו כהיתר (סוטה כ"ב.), ובהיות כן מי שעושה כמה פעמים עבירות לא היה באפשרי כלל שיבוא לידי הרהור תשובה, ולא היה יכול לבוא לחיי עולם הבא, והש"י חפץ שכל ישראל יהיה להם חלק לעולם הבא, לזה עשה הש"י שמיד כשעושים הדור עבירות, הם מטילין פגם דק בהצדיק, והוא מרגיש מיד ומהרהר בתשובה, ומתפשט התשובה מאתו שהוא הראש על אברי המעשה, ומה שהוא אצלו הרהור תשובה נעשה על אברי המעשה תשובה בפועל, ועושים תשובה וזוכין לחיי עולם הבא, ומזכין גם להצדיק שהוא הביאם לעולם הבא, וליכא עול להצדיק.

וזה יהיה הענין בעכן עם יהושע, דבודאי אי אפשר לומר שידבר עכן שראה ליהושע מחלל שבת, דמי יאמין לזאת, אלא הוא היה מחולק עם יהושע שהוא בא להתנצל שאמת הדבר שהוא חטא בפועל, אבל אין הוא החייב רק הפגם הותחל מיהושע שהוא היה ראש הדור ההוא. ויהושע ידע בנפשו שאינו כך ואמר שאדרבה הוא הטיל בו פגם. והנה אף היכא שנמשך פגם מהראש על אברי המעשה ודאי אי אפשר שיהיה אותו הפגם הדק אשר במחשבה בראש מעין אותו מעשה העבירה אשר באברי המעשה, כי דרך משל אם הדור מחללים שבת בפועל, אף אם נאמר שנמשך מהצדיק, מ"מ לא יתכן שהצדיק הרהר באיזה פעם לחלל שבת, הא ודאי ליתא, אלא שהיה בהצדיק במחשבה איזה פגם דק, עד שבהשתלשלו על אברי המעשה יוכל להמשך עבירה בפועל, מה שאינו דומה כלל לאותו הפגם דק.

דרך משל להסביר הענין, על פי משארז"ל בחולין (חולין ס"ז:) גבי שרצים, את כל לרבות את הדומה ואת הדומה לדומה, וע"ש במהר"ם שי"ף ומפרשים שהקשו אם ראובן דומה לשמעון ושמעון דומה ללוי, אם כן גם ראובן דומה ללוי, ואיך יתכן לומר דומה לדומה. ובארו דרך משל, אם אנו אומרים מין זה דומה למין זה על כרחך שאינו דומה לגמרי בכל עניניו דאם כן איך יתכן לומר שההוא דומה הרי הוא הוא והם מין אחד לגמרי, אלא על כרחך שיש מדות חלוקות ביניהם, ומחמת זה נפרדים לב' מינים, רק שיש בהם ג"כ קצת מדות אשר נשתוו בם, לזאת אמרנו שהם דומים. ואם כן שפיר יש לומר שזה המין הדומה הוא דומה למין האחר בדברים אשר נפרד ממין הראשון, ושפיר שייך לומר דומה לדומה שראובן דומה לשמעון בג' מדות, ובג' מדות אחרות הוא חלוק ממנו, ובאותן מדות האחרות דומה שמעון ללוי, ואם כן אין ראובן דומה ללוי כל עיקר, ואף על פי כן קצת חיבור ושייכות יש לו, עד שהרבינו אותו מריבוי דאת כל, משום דקצת שייכות והשתלשלות יש להם ביחד, ע"י שהוא דומה לדומה. והכי נמי הענין בזה, שהפגם דק של הצדיק והעבירה אשר בפועל בהדור אינה דומה כלל, ואין להם השתוות כל עיקר, רק שבהשתלשלות נשתלשל זה מזה והוי בחינת דומה לדומה. והנה תיבת כזאת פירושו דבר הדומה, ובאומרנו כזאת וכזאת הוי דומה לדומה.

ובכן נבוא אל הביאור, שעכן ראה שמוכרח להודות על מה שעשה, ואף על פי כן בא להתנצל שאין הוא החייב רק שהפגם הותחל מראש הדור שהוא יהושע, ולזה אמר אמנם כו' אמת הדבר שאנכי חטאתי בפועל, אבל מ"מ אין אני החייב בדבר, כי כזאת וכזאת עשיתי, ר"ל דומה לדומה ממה שעשית פגם דק עשיתי בפועל. אבל יהושע ידע בנפשו דאדרבה הוא הטיל בו פגם דק, וכדי שאל תיקשי קושית המפרשים מדוע יעשה הש"י ככה שיומשך פגם אל הצדיק, והתירוץ הוא כנ"ל, כדי שיוכל העובר עבירה לבא לעולם הבא, והנה עכן רצה להוכיח שאין הדבר כך שהפגם הותחל מאתו משום קושית המפרשים, דבשלמא הצדיק המטיל פגם בדור אינו קושיא, כי הוא ראש הדור, וכל חכמה ושכל מתפשט מאתו להדור, ממילא בהיות ואינו שלם כל כך ממילא נמשך פגם בדור, משא"כ להיפוך הוא עול. לזה אמר לו יהושע התירוץ מה עכרתנו, פירוש מה שעשה הש"י כך שאתה תעכור אותנו להמשיך פגם אלינו, הוא בשביל שיעכרך ה' היום הזה ואי אתה עכור לעולם הבא, אבל באמת שהפגם הותחל ממך ולא כמו שאתה אומר. והבן היטב בכל המשך הפסוקים, תראה כי דברים נכונים הם בעה"י.

והנה יצא מדברינו שמי שעשה עבירות אשר על ידם נחשב כיוצא מכלל ישראל כגון חילול שבת וכדומה, אין מיתת צדיקים מכפרת עליו, כיון דנפשו נכרת ונבדל מעדת ישראל, אם כן אי אפשר שיומשך לו פגם ע"י פגם דק מהצדיק, דהא נבדל ממנו ואם כן איך יהיה הצדיק נתפס עבורו, וגם ערבות של שאר כלל ישראל אין שייך בו כיון שאינו דביקות אחד עמהן, ואם כן מוכרח הוא עצמו לסבול עונו. עוד גריעותא יש באדם כזה, דהנה הנביא אמר (ישעיה מד, ב) אל תירא עבדי יעקב כו' כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא תעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך, דלכאורה קשה ממה נפשך, אי מיירי כשיש להם עונות הרבה אם כן גם לישראל אין הש"י מוותר דכל האומר הקב"ה וותרן כו' (בבא קמא נ.) ואי מיירי באין להם עונות, הלא ידוע דגם לעובדי כוכבים אין הש"י מעניש בחנם.

אכן הפירוש כפשוטו, על פי שאלת המין לר' אבהו (עבודה זרה ד.) בפסוק (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי כו' על כן אפקוד עליכם כו' מאן דאית לי' סוסיא ברחמים מסיק ליה והשיב משל כו' מאוהבו נפרע מעט מעט, כדי שיוכל לסבול ולא יעשה עמו כלה, ומשונאו נפרע בבת אחת, לכן בעכו"ם אין הקב"ה דנם עד שתתמלא סאתם, מכח זה נעשה להם כלה ונתרצה, משא"כ בישראל, באהבתו נפרע מעט מעט ויכולים לסבול ואין נעשה בהם כלה, ולזה אמר כי אעשה כלה בכל הגוים כו' ופשוט, ואם כן מי שבעונותיו נחשב כיוצא מכלל וכעכו"ם יחשב אין הש"י דנו עד שיתמלא סאתו, ואז נעשה בו כלה. עוד גריעותא לאיש המחלל שבת בפרהסיא ג' פעמים עד שנחשב יוצא מן הכלל במש"ה (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, פירש"י ז"ל שלא לביישו ברבים, ודייק קרא עמיתך. משא"כ מי שאינו נחשב עמיתך רשאין אנו לביישו ברבים, כמחללי שבתות בפרהסיא שבכם בעבודת "הוויין הוז" בכל שבת ושבת העשן יוצא ותהום כל העיר עליהם כי עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן מיד אחר חצות יום שבת קודש.

ובכן נבוא אל הביאור פסוקי צפניה דהנה הצדיק נקרא גבור, כמאמר הכתוב (שמ"ב א', כ) איך נפלו גבורים כו', ולזה אמר ה' אלהיך בקרבך שוכן אפילו בתוך טומאתם, אף שהוא טהור ענים מראות ברע, מ"מ לפעמים גבור יושיע, ר"ל יש להם תקנה ע"י צדיק המכפר עליהם, ולפעמים יחריש באהבתו, ר"ל כמש"ה רק אתכם ידעתי כו' שמאוהבו נפרע מעט מעט, ועי"ז ויהיה כמחריש ואינו עושה כלה, משא"כ נוגי, ר"ל אותן שהם נחשבים כיוצאים מכלל ישראל, וע"י מה, הדר קאמר ממועד, פי' ע"י שמחללין שבת ויום טוב, לא יש בהם תקנות אלו, אלא אספתי שיעשה בהם כלה, כי ממתין להם עד שתתמלא סאתם, וגם התקנה של גבור יושיע ליתא, אלא ממך היו, פירוש העונש חל על המחלל שבת בעצמו, וכל ישראל פטורים מהערבות, ולא עוד, משאת עליה חרפה שעל עבירה זו יכולים לבייש ברבים כנ"ל.

לזאת אחיי ועמי, מהיום והלאה שימו לבבכם על דרכיכם, להושיב שומרים לבלתי חלל את יום השבת, וקראו נדבות השמיעו ליתן צדקה, כל הבא ליקח לבלתי היות מעלים עין מהצדקה, אשר הוא כעובד כו"ם ח"ו, והיה מעשה הצדקה שלום וישועה תהיה לנו אמן כן יהי רצון. ועיין פרשת שלח דרוש שני לחילול שבת ועילום עין מהצדקה. עוד לפסוקי בשר תאוה בדרך אחר

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה כו' וישובו כו' זכרנו את הדגה כו' והמן כזרע גד כו' ויאמר משה למה הרעות לעבדך מאין לי בשר כו', עיין הדקדוקים בדרושים דלעיל, ואם ככה את עושה לי כו', יש לדקדק, מהו ואם ככה את עושה לי בלשון ספק, הרי כבר עשה כך ואם אלהבא קאי הוה ליה למימר תעשה. עוד יש לדקדק מהו ברעתי, ברעתם הוה ליה למימר ודברי רש"י ז"ל ידועים ויאמר ה' אל משה אספה לי כו' ונשאו אתך כו' ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר, קשה הא עיקר הבקשה היה בשר שבקשה זו היה מעין המאורע, רק אגב אורחא ביקש ג"כ על להבא שיהיו לו מסייעים במשא העם, ואם כן הוי ליה מעיקרא להשיב תשובת הבשר ואח"כ אספה לי כו', וכן אח"כ בפרשה מבואר המעשה שבא עם הזקנים ומסיים ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים, משמע דהא בהא תליא וקודם מעשה זקנים לא רצה הקב"ה ליתן בשר, והא מלתא טעמא בעי.

נקדים עוד פסוקי הפרשה, ויאמר משה לחובב בן רעואל כו' נוסעים אנחנו אל המקום כו' לכה אתנו והיטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל יש לדקדק בהא דקאמר דבר טוב על ישראל שהוא מיותר, ואטו יתרו לא ידע דבר זה. ועוד מה הלשון אומרת טוב על ישראל, הכי הוה ליה למימר ה' דבר להטיב לישראל ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך יש לדקדק כפל לשון אל ארצי ואל מולדתי, ורש"י ז"ל יישב זאת אם בשביל נכסי אם בשביל משפחתי, והדבר תימה רבא, שהרי יתרו עזב את ארצו ובא לשם ה', ומה יהיה לו געגועים עתה לנכסיו ולמשפחתו, ובפרט שנדוהו מאצלם.

ויאמר אל נא תעזב אותנו כו' והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך, יש לדקדק מאד, מה חידש לו משה רבינו ע"ה עתה בדבריו הללו הרי כבר אמר לו והיטבנו לך כו' ואפילו הכי לא רצה, ומה חידש לו עתה טענה חדשה אשר בה יתרצה. והיותר תמוה, דנראה משטח הכתובים שנתרצה יתרו למשה רבינו ע"ה, ולא הלך רק לגייר משפחתו וכמ"ש רש"י ז"ל, ואם כן קשה הרי מעיקרא השיב כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, דמשמע שהיה רוצה לירד להשתקע שם ולא היה דעתו לחזור כלל, ואם כן מה שמצינו שהלך לביתו ודעתו לחזור, על כרחך שנתרצה לדברי משה רבינו ע"ה, שאמר לו אחר כך אל נא תעזוב אותנו כו' על פי דבריו אלו נתרצה לו, ואם כן תמוה ביותר מה בא בדבריו הללו טענה מחודשת מה שלא בא בדבריו הראשונים, וכי שייך לומר שעל פי הפצרת משה שהפציר בו עוד הפעם נתרצה לו, א"כ לא היה ביאתו לשם שמים ח"ו, גם תמוה מה שהבטיחו משה רבינו ע"ה להטיב לו, אם כן אולי לא תהיה ביאתו לשם שמים רק מחמת ההטבה.

טרם נבא לבאר כל זה נקדים לבאר פסוק בתהלים מדברי המפרשים, רק שהרחבתי הביאור יותר וזה תוארו (תהילים קיז, א) הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו, ויש לתמוה מה זה נתינת טעם שהאומות יהללוהו על אשר גבר עלינו חסדו. ותו מה לשון אומרו גבר עלינו חסדו, הוה ליה למימר כי הרבה לנו חסדו.

והענין הוא כך, הנה נודע כי בהקב"ה נאמר ואתה מחיה את כולם, ולא נאמר החיית, אלא מחיה לשון הוה, כי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם אחר שהאומן עושה הכלי שוב אין הכלי צריכה אל האומן ומתקיימת זולתו, משא"כ הקב"ה שברא כל העולמות וכל הברואים, אין כולם מתקיימים בלתי השפעת חיותו, ואלמלי יצויר הפסק השגחתו והשפעת חיותו אפילו רגע כמימרא היו כל העולמות וכל אשר בהם בטלים ממציאות והיו כלא היו, ועל זאת נתן דוד המלך ע"ה שבח להש"י ואמר (תהילים ל, ו) כי רגע באפו חיים ברצונו, ירצה בזה לשבח להש"י כי לא מדתו כמדת בשר ודם, דהנה מלך בשר ודם אי אפשר שיצויר בעת שכועס מאד על אחד מעבדיו יתן לו מתנות טובות בעת כעסו ממש, זהו ודאי דבר שאי אפשר, ואפילו אם הוא מלך טוב מאד אזי יתרצה ויתפייס אל העבד ויוכל להיות שאחר כך מרחם עליו וחנן אותו ויתן לו מתנות כיד המלך, אבל על כל פנים שיהיה זאת בעת כעסו ממש, זה אי אפשר. משא"כ הקב"ה אין מדתו כך, דהא ארז"ל (ברכות ז.) בכל יום ויום הקב"ה כועס וכמה זעמו רגע, וכבר נתבאר שאם רגע אחד ח"ו יפסק השפעת החיות מאתו היה חוזר הכל לתוהו, אם כן חזינן דאפילו כי רגע באפו אפילו הכי חיים ברצונו, ר"ל באותו רגע עצמו שהוא כועס, אפילו הכי משפיע חיות לכל העולמות ברצון טוב, דהא השפעה אי אפשר להיות אם לא דרך אהבה ורצון, ואם כן הוי שני הפכים וזה אי אפשר לעשות בלתי ה' לבדו וק"ל.