Alshekh on Torah

Sefaria · Tanakh > Acharonim on Tanakh · 4,038 sections

Genesis.6.9.10
ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל שנות הכתוב את טעמו לומר בכופר. ולא אמר בזפת כמו שאמר במשה אך הוא לרמוז היות הזפת גם מבית לכפרת עון. ע"ג הוציאו בלשון כופר ואמר מבית ומחוץ בכופר. עוד ידוקדק אומר עשה לך על דרך זה. והוא כי ה' חפץ דכאו בתיבה י"ב חודש מדה כנגד מדה. לומר אתה לא יצאת לישע עמך. להיישירם ולהדריכם בעבודת קונם. רק נסגרת בתוך ביתך מה שלא עשה אברהם. לכן תסגר תוך התיבה גם אתה ותצטער. ואשר לא היית רועה ומנהיג את בני אדם. ומנדד שינה מעיניך לרודפם להיישירם להטיבם. עתה תרעה בהמות וחיות ומנדד שינה מעיניך להאכילם. וזהי עשה לך כלומר כי לך יאתה לעשות תיבה להנצל לעומת מדתך. וגם קנים תעשה את התיבה בעד החיות ובהמות לכל מין ומין. לזונם ולכלכלם בידך. ועם כל זה עם ע"פ מדת הדין בלבד היית נידון על שלא מחית גם אתה היית נמחה. אך עם כל צער התיבה הזה מה שיסכון לך. הוא הדבר השני שהוא כי ואני הנני מביא כו' והוא כי מלת ואני מיותרת. והוא כי הנה זולת מה שלמדונו רז"ל כי כ"מ שנאמר וה' היא ובית דינו. למדונו גם הם כי גם כל מקום שנא' בו יתברך ואני הוא ובית דינו. והוא מאמרם (במדבר רבה פ"ג) על פסוק ואני הנה לקחתי כו' וז"ל רבנין אמרין כל מקום שנאמר בו ואני כביכול הקב"ה ובית דינו. ובנין אב שבכלן וה' דבר עליך רעה עכ"ל. הנה השוו רז"ל בפי' אומרו ואני. אל אומרו וה'. והוא ג"כ מפורש בספר הזוהר:
Genesis.6.9.11
ונבא אל הענין כי אמרה מדת הדין. הלא צויתיך תצטער בצער תיבה. דע לך כי כל זה איננו שוה לך להצילך. אם לא בהצטרף מדת רחמים שאסכים עם ה' שמצאת חן בעיניו. ואמר לא ידון רוחי באדם שהוא רוח אלהים לבדו. וזהו ואני שהוא הצטרפות השתי מדות יחד. שעי"כ הנני מביא כו' ימשך מזה כי והקימותי את בריתי כו' ובאת אל התיבה. מה שאין כן ע"י מדת הדין לבדה. וע"כ יתיישב מה שהוצרך קיום ברית. שהוא לבל תקטרג מדה"ד ובזה לא יקשה אומרו למעלה ויאמר ה' אמחה את האדם שהוא רחמים. ופה נאמר ויאמר אלהים כו' והנני משחיתם כו' ואני הנני מביא כו' שהוא מדת הדין. אך הוא שתי המדות יחד כאמור ואחר גמר דברו מדת אלהים אל נח. נתייחד לו דבור בחינת מדת רחמים. ויאמר לו בא אתה כו' וזהו ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך כו' והוא לומר אל תקון אם תצטרך להצטער בצער תיבה. ולא תנצל בדרך אחרת בלי צער תיבה. כי הוא על כי אותך ראיתי צדיק לפני בלבד ולא בפני מדת הדין על כן תצטער להנצל בצער. והנה אין כל זה רק על נח:
Genesis.6.9.12
אמנם הבאים זכר ונקבה שהם כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין דף קי"ב) שלא נזקקו לשאינן מינן. הנה בדין היו זוכים להנצל גם לפי מדה"ד וז"א והבאים זכר ונקבה מכל בשר כו' כאשר צוה אותו אלהים. כי גם מדת אלהים עמדה להם:
Genesis.6.9.13
אמנם נח ויסגור ה' בעדו מצד עצמו במדת רחמים בלבד. ויתכן באומרו לשון סגירה מה שהוצרך ליסגר בתיבה לא בעד החיות רק בעדו. וגם זה ע"פ מדת הרחמים מה שאין כן בעלי חיים שגם בדין זכו בלי צער.
Genesis.6.9.14
אמנם אחר שנשפך כאש חמס הרוגז ועברו ימים רבים שנצטער בהם נח. אחר שויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שנתמרק ביסורין. אז ויזכור אלהים את נח שאפילו מדת הדין זכר אותו וריחם עליו. וזהו ויזכור אלהים את נח כו' ואז ע"י מדת הדין סילק הרעה. וזהו ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים. שע"י רוח מדת אלהים שככו המים:
Genesis.6.9.15
והנה זה הוא דרך כלל. ונחזור אל ענין המשך הכתובים. אלה תולדות כו' והנה כתבנו בדרך הקודם שענין הכתוב הוא. כל צדקותיו לא היו רק שלילת עון. אך לא אושר קנייני בעצם. עוד יתכן לפרש אלה תולדות וכו' והוא בהעיר קצת הערות הראוייות להעיר. עם שנזכרו בדרכים הקודמים. (א) אומר נח זה פעמים. (ב) כי הלא תולדותיו הוזכרו בפרשה הקודמת. (ג) שהיל"ל אלה תולדות נח שם חם ויפת. (ד) אומר ויולד נח בוא"ו כמוסיף על תולדות הקודמים. ואינם. (ה) אומרו ג' בנים. וכי מניינא אתא לאשמועינן (ו) הטילו את. בין כל א' מהבנים. (ז) הקדימו את חם הקטן ליפת הגדול ממנו. (ח) אומרו וירא אלהים את הארץ וכו' כי הלא גם החמס ראה אלהים. (ט) למה לנח לא הזכיר רק החמס. (י) אומרו עשה לך תיבת וכו' כי מלת לך מיותרת. (יא) למה הצריכו יתברך עשות תיבה. כי התמו הצלות לפניו יתברך על הר גבוה ותלול:
Genesis.6.9.16
אמנם נקדים כי הנה ג' המה תולדות איש לאיש צדיק תמים. שתים הנה תולדות הנפש. וא' תולדות הגוף. יש שלם בשלשתן ויש בשתיהן. ויש בא'. והנה השתים של נפש. הא' היא ממצות ומע"ט. כי הן הם בניו באמת. כי כל מצוה ומצוה נעשית ממנה מלאך פרקליט א'. ואין לך בנים גדולים וטובים מהם. והב' הם הנפשות שיעשה כאברהם ושרה. מאשר ידריך ויישיר ויחזיר אנשים בתשובה. או ילמד תלמידים. כי הם בנים אמתיים באמת. והג' היא הבנים אשר לקח. ואמר אלה תולדות כו' לומר הלא אמרתי לך ונח מצא חן. שיורה כי לא היה כדאי לפי הדין. אל תתמה על החפץ כי דע איפה. כי מג' מיני תולדות אשר לצדיק השנים נפשיים. והא' חומרי. מן הנפשים לא היו לו רק אחד. וגם החומרים לא היה שלם בעצם. כי הנה אלה תולדות נח אשר נזכיר. והנה נח איש צדיק תמים היה. שהוא בכשרותו בודד בעצמו שהוא הסוג האחד שהוא כשרון בעצמיתו ולא בזולת. וז"א נח פעם ב'. ואו' איש שהוא עליו בעצמו:
Genesis.6.9.17
אמנם את האלהים התהלך ולא עם האנשים להחזירן בתשובה. רק כל כשרותו היה ממנו אל האלהים בלבד. הנה כי מן הנפשיים א' היה לו בלבד. ומהחומרי ויולד נח ג' בנים וכו' ע"ד מאמרם ז"ל (ויקרא פ' ל') ד' מינים שבלולב שהא' הוא האתרוג יש בו טעם וריח והלולב הוא תמר יש בו טעם ולא ריח ועבות ריח ולא טעם והערבה לא טעם ולא ריח. כך בישראל יש מי שיש לו תורה ומצו' ומי שיש בו תורה ולא מצות. ומי שיש לו מע"ט ולא תורה ומי שאין בו לא זה ולא זה. אמר הקב"ה יצטרפו אלו עם אלו. כלומר ויגינו אלו על אלו. וכן אחשיב בענין הכתוב הזה. כי הנה מזרע נח היה חם בלתי כשר. ויוכיח סופו שראה ערות אביו. י"א סורסו. וי"א רבעו. וגם כי באשר הוא שם עדין לא חטא. עכ"ז לא היתה הכנתו טובה. ויפת היה בינוני. ושם היה שלם. על כן מה עשה למען הגין עליהם עשאם אגודה א' וכללם יחד באומר ג' בנים. שאל"כ למה הודיענו המנין. אך הוא להורות כי שלמים לא היו בעצם. אם לא בהגין זה על זה בהעשותם אגודה וכללות א'. ועכ"ז להורות צד העדר ההשואה. הטיל את בין כל א' לחבירו. כדרך מאמרם ז"ל בקצת מקומות את לאפסוקי אתא. ומכלל ההתערבות להגין זה על זה היה. הכתוב את חם הקטן בין השנים הגדולים ממנו. שהוא להורות כי אחיו הגינו עליו. וע"כ מזה ומזה הם נזכרים. והוא בתוכם נאחז משניהם. כאלו נבלע בין הדבקים. הנה כי הוא לא שלם בעצם היה לינצל:
Genesis.6.9.18
ובזה נבא אל ענין מאמרם ז"ל בב"ר (פ' ל') וז"ל רב יהודה ורב נחמיה. ר' יהודה אומר בדורותיו היה צדיק הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק. בשוקא דסמי' צווחין לעורא. סגיא נהור. משל לא' שהיה לו מרתף א' של יין. פתח חבית א' ומצאה של חומץ. שניה כן. ג' ומצאה תוסס. אמרין ליה תוסס הוא. אמר להון ואית הכא טב מיניה. אמרי ליה לא. כך בדורותיו היה צדיק הא אלו היה בדורו של משה או של שמואל לא היה צדיק. ור' נחמיה אמר ומה אם בדורותיו היה צדיק. הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה. משל לצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל. ומונחת בין הקברות והיה ריחה נודף. ואלו היה חוץ לקברות על אחת כמה וכמה. משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זוונות ולא יצא עליה שם רע אלו היתה בשוקן של כשרות על אתת כמה וכמה. ומה אם בדורותיו היה צדיק. אלו היה בדורו של משה. או בדורו שמואל. על אחת כמה וכמה. ע"כ:
Genesis.6.9.19
ולבא אל כונתם. נעיר (א) בדברי ר' יהודה בדורותיו היה צדיק הא אלו היה בדורו של משה כו'. כי הלא נהפוך הוא. ומה אם בדור רשעים הוא צדיק. מה גם עתה בדור צדיקים. (ב) כי הלא כל עוד שאפשר לדרוש לשבח. ומה גם על איש צדיק לא יאות לדרוש לגנאי ודאי. ומה זה היה לחסיד קדוש כרבי יהודה ע"ה. ומי הכריחו להניח דרש ר' נחמיה הטובה. ובחר בהפכה להקל בכבוד צדיק תמים. (ג) למה ייחד דורו של משה ודורו של שמואל. מדורות זולתם. (ד) מה צורך אל המשל. והענין מובן בלתו. (ה) לר' נחמיה כי בלי ישא משלו יובן עניינו. ומה צורך אל המשל. ולא עוד אלא שהוא ממשל שני משלים:
Genesis.6.9.20
אמנם הצד השוה שבשניהם. הוא כי יפרשו הפסוק כמאמרנו למעלה. שכל צדקתו לא היה כשרון קיניני רק שללת עון. או ע"פ הדרך הזה האחרון שאמרו את האלהים התהלך נח. שלא שם פניו להיישיר את הזולת לעשות נפשות רבות. או להשיבם מדרכם הרעה. כי כל צדקו לא היה רק ממנו לה' בלבד וזהו את האלהים התהלך נח. כלומר ממנו ואליו. וזהו אומרו נח פעם שלישית. לומר כי לא השיב מעון רק את עצמו לבדו. על כן מצא מקום ר' יהודה לדרוש כך נוסף על אומרו למעלה מצא חן. שיורה כי דרך מציאה היה ולא בדין. וז"א ואלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל כו'. והוא כי שתים הנה מיני היישרת הרבים. או שיבאו העם איש ממקומו אל המדריך וידרוש להם ויורם דרך ה' או ילך הוא אליהם במושבותם במקומותם להיישירם. והנה הסוג האחד היה במשה כל העם נצב עליו מבקר עד ערב להודיעם את חוקי האלהים ואת תורותיו. והשני היה בשמואל שהיה סובב סובב הולך בכל מקומות ישראל מעיר אל עיר לשופטם ולהדריכם. על כן אמר אלו היה כו' כי לא עשה נח שום א' מאלה. ע"כ אמר אלו היה בדורו של משה שהיה מוכיח את הרבים ומודיעם דרך ה' לא היה צדיק. ולשמא תאמר אולי לא יבאו אצלו. ומה גם בשומעם כי יחפוץ להדריכם והמה תוכחת נאץ לבם. ואיך יעשה כמשה שאליו יבאו וכל העם נצב עליו. לז"א או בדורו של שמואל לומר אם הם לא יבאו אליו. יבא הוא אליהם ויחזור אחריהם כאשר עשה שמואל. כי אלו במשה רבינו אם היו מתעכבים מלבא אליו. גם הוא היה עושה כשמואל עוד שנית דעת ר' יהודה כי כל טובו של נח לא היה רק העדר עונות וחטאים. אך לא מציאות קנייני. וז"א במשלו מצאה תוסס שהוא לא יין ולא חומץ. כי כל טובו אינו רק שלילת היותו חומץ. וש"ת מי הגיד לו כי כן הוא ע"כ המתיק דברו במשל שבעל המרתף מצאה תוסס. ושאמרו לו תוסס הוא. ושהשיב אית לן טב מינה. ולא אמר שגם הם אמרו כדברי בעל המרתף. כי אמנם הוא ראה מאמר הכתוב ונח מצא חן בעיני הקב"ה. שיורה אך לא בעיני הזולת כמדת הדין או מלאכים משמאילים. והלא קשה הדבר מי שהוא צדיק תמים. איך לא ימצא חן גם בעיני הכל. כי הלא מי שאין לו עונות ועושה מצוה א' כדאי הוא לינצל. כמאמר התנא (קדושין דף ל"ט) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו ונוחל את הארץ כו'. ומאומרו מטיבין לו לשון רבים. יורה שגם מדת הדין תסכים ואין מעכב על ידו. על כן גזר אומר שכל צדקתו לא היה רק העדר עבירות אשר נכשלו בם בני דורו. שלא היה חומץ כהם. וקטרוג מדת הדין או המשמאילים לא היתה. רק כי תוסס הוא ולא יין. כי אין טובו רק שלילת חמוץ עבירה. ועכ"ז מצא חן בעיני ה' שהוא נמשל אל המרתף שמצאו אותו תוסס שזולת המלך היו גועלים בו ואמרו תוסס הוא. אלא שמלך בחר בו על שאין טוב ממנו כך בנמשל לא היו מסכימים מדה"ד או המקטריגים להניחו. באומרם שאין טובתי שלמה על העדר כשרון קנייני. אלא שהוא ית' אמר לית לן טב ממה. שע"כ מצא חן. ולתת טוב טעם אל התפייסו יתברך על העדר עונות בלבד. ומה גם בעידן ריתחא רבה. ולא אמר שיבטל ברוב כי אחד היה בקרב עם רב כחול הים עושי רשעה. ועוד שהבלתי מזהיר את זולתי. חטא הזולת תלוי בו. ונפשו מידו יבקש. כמאמרו ית' אל יחזקאל. ולמה את נפשו הציל הוא ית'. ע"כ נשא משל המרתף. והוא כי כאשר מצא בעל מרתף היין בכל חביותיו אין בהם יין לשתות כלל. ימנע ממנו. כי מה בצע לו במרתף אם אין לו בו יין לשתות. כן הוא ית' שהעול' מרתף שלו שע"י מה שנהנו ויערבו לו צדקות הצדיק מקיימו. ואם לאו היה העולם בטל. ע"כ אם לא היה מתפייס בנח היה העולם אבד. נמצא כי כיון בהביאו המשל ג' ענינים. א' כי כל צדקו לא היה רק העדר חובה. ב' מה שהכריחו לפרש כן. ג' למה נתרצה בו הוא ית'. עם היות שלא הכשיר את זולתו. וגם הוא לא היה לו זכות קניני:
Genesis.6.9.21
אמנם ר' נחמיה דן ק"ו. ומה כו'. ועל ב' הדברים אשר עליהם בנה ר' יהודה יסוד דבריו. א' שלא הזהיר רשע. ב' שלא היתה צדקתו רק תמימות העדר עבירות. ע"כ להשיב על הא' הביא משל הצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל במקום ריח רע והיה ריחו נודף. והענין כי אלו לא היה פי הצלוחית מוקף צמיד פתיל ולא היה ריחו נודף. בהיות נתון במקום ריח רע. אין לתת דופי באפרסמון שלא מבלתי היות טוב איבד ריחו. רק מהיותו בבית הקברות ופיו פתוח. שע"י כן הפיג ריחו:
Genesis.6.9.22
אמנם אם עם היות פיו סתום והוא בבית הקברות עדיין ריחו נודף. עם כל זה יש להחזיק לו טובה שלא הספיק ריח רע של בית הקברות להפסיד טעמו. כן הדבר הזה. כי הנה הדור ההוא הלא ידמו לבית הקברות שריח מעשיהם רע ומר. קל ליאבד הקרוב אליהם בלמוד ממעשיהם. ונח היה כצלוחית של אפרסמון. והנה אם היה פותח פיו להוכיחם ולהיישירם ולהזהירם והיא א' בין כללות העולם ואין א' מתחזק עמו. הלא יאכלוהו בכל פה. ולא יעצור כח לעמוד ולהחזיק סברתו הטובה. נגד כל ההמון הרב. ואדרבא יגרוהו בחרמם. יאספוהו במכמרתם. לימשך אחר דעותם. ואם יש אפשרות לו לעמוד בסברתו ואין מכלי'. הלא הוא כי ישתוק וישים לאל מלתו. כצלוחית אפרסמון מוקפת צמיד פתיל. ועם כ"ז יש להחזיק לו טובה אם שתיקתו תעמוד לו שלא יזיזוהו מצדקתו. ובדבר הזה נחה שקטה תלונות למה לא יצא לישע עמו להדריכם. וללמד דעת את העם כמשה או כשמואל. כי הלא בשתיקתו יש להחזיק לו טובה שלא למד ממעשיהם שקרוב ללמוד להם. כאשר קרוב להפיג ריח אפרסמון בבית הקברות. ומה גם עתה אם היה פותח פיו. שאז ודאי היו מאבדים אותו. וע"כ ימצא חן ושכל טוב על מנוע עצמו מלדבר דבר. כי לאנשים ההם לא מצא טוב משתיקה. ועל הענין השני שעליו בנה ר' יהודה בנין דבריו. והוא כי כל צדקת תמימותו לא היתה רק בשב ואל תעשה בהעדר עבירות. על כן נשא המשל השני. משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות כו'. כי כאשר יש לבתולה ההיא להחזיק לה טובה שלא למדה ממעשי שכינותיה הרעות. עם שכל טובה היא שלילת עבירה. כי לפני המקום שקול זה כמצות מעשיות. כן יש להחזיק לו טובה על העדר מעשים רעים כעושה מעשים טובים. ולא אמר לאשה שהיתה שרויה. רק לבתולה כו' לרמוז שלא תאמר חטא ושב ורפא לו בתשובה. רק שמתחלתו היה צדיק. והוא מה שכתבנו למעלה באומר איש צדיק תמים. כי מעודו איש היה צדיק. כמאמרם ז"ל על פסוק אשרי איש ירא את ה' שהוא מן הבחרות. שמהיותו איש ירא את ה'. כלל הדברים כי הצד השוה שבהם. כי כעת לא היה שלם. כי גם המזכה אותו אומר הא אילו היה בדורו של כו'. אך עדן לא היה. וש"ת אם כן איפה איך הספיק זה בעת קצף גדול לינצל. לז"א ותשחת הארץ שהוא כי למה שלא היה זולתו בעולם טוב ממנו ולא דומה לו. כי הלא ותשחת הארץ שהיא כלה. ואינו חפץ הוא ית' בהשחתת עולם. ע"כ השאירו. והנה לא היתה ההשחתה הזאת שהיא מהזנות נכרת רק לפני האלהים. אך בעיני ההמון לא דבר רע היתה. להתיחס להשחתת הארץ:
Genesis.6.9.23
אמנם החמס היה רע בעיני הכל כי ותמלא הארץ חמס. ומה גם למאמר ז"ל (ב"ר פ' ל"א) שלא היה איש שלא היה צועק חמס. כי כל אחד היה גוזל ונגזל. וכלם צועקים על מה שנגזל מהם. והם עצמם הגזלנים שהיתה הצעקה על עצמם. הנה גם הגוזל היה נראה לו הגזל דבר רע. וצועק על מה שגוזלו ממנו. ולא יביט אל מה שגזל הוא. ותדע למה וירא אלהים לבדו את הארץ והנה נשחתה בזמה. ולא ראו האנשים כי כן הוא עם היות הזנות גם הוא רע ומר בעיני אלהים ואדם הלא הוא על שכל כך הורגלו בכך שנעשה להם כדבר טבעי. עד גדר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ע"כ לא היתה נשחתת הארץ רק לפני האלהים. ע"כ ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני. וזה על כי מלאה הארץ חמס. ומה שלא נחתם על הזנות. הוא מפניהם. והוא כי לא רצה הוא יתברך לחתום גזר דינם רק על מה שגם בעיניהם היה קשה. וז"א מפניהם. משא"כ על הזנות. כי בפניהם לא כמו זר נחשב. ועם כל זה דע איפה כי גם שאצילך על כי אין זולתך טוב ממך. אל יעלה על רוחך ארגיע לך שתשאיר לך מקום בארץ. אשר אצוה מהמטיר עליו מי המבול. ושם תנצל בהר גבוה וכיוצא. כי אמציא מנוח לכף רגלך. כי דע איפה כי והנני משחיתם כו' שלא ישאר מהארץ מקום בלתי נשחת. והוא כי גם לאומר כי א"י לא גושמה ביום זעם. הנה כתב הרמב"ן ז"ל כי הן אמת שלא גושמה. אך מאשר המטיר ה' חוצה לה הציף על פני כולה. ומת כל אשר בה רוח חיים. או מההבל. באופן כי דרך כלל כל הארץ נשחתה. ע"כ עשה לך תבת עצי גופר מדה כנגד מדה. את האלהים בינך לבינו היית. ולא יצאת לישע עמך להדריכם ולהיושירם. גם עתה הצלתך תהיה ע"י הסגר. וזהו עשה לך כלומר בשב לך. ומה גם למאמרם ז"ל (סנהדרין דף קי"א) שהיה כחבוש בבית האסורין צועק ואומר לפניו ית'. הוציאה ממסגר נפשי כמדובר. ועל כן אמר לו ואני הנני מביא את המבול כו' כל אשר בארץ יגוע. כי הלא יקשה כי אחר אומרו לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים. א"כ ודאי שכל אשר בארץ יגוע. ועוד שהל"ל כל אשר בארץ ישחת או ימות. אך לשון גויעה לא יצדק רק בצדיקים. אך יאמר אל יעלה על רוחך לומר כי אבקש מנוח לכף רגלך בא' המקומות אשר בארץ המה. כי הלא דע לך כי גם שאני הנני מביא את המבול לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים בעלמא. ולא את איש צדיק כמוך בעל נשמה. עכ"ז דע שכל אשר בארץ גם איש צדיק יהיה כמוך. שמיתתו תתייחס לגויעה יגוע. ולא ימלט. כי לא תזכה לינצל רק ע"י צער הסגר כנגד מדתך שלא יצאת ממחיצחך למחות. וזה מאמורו יתב' אחרי כן. בא אתה וכל ביתך אל התיבה כו' והענין מה שאושיבך בצער תיבה שתהיה כאסור אל בור. הלא הוא על כי אותך ראיתי צדיק לפני. כלומר ממך לפני ולא ממך אל הבריות לזכותם. על כן תסגר גם אתה כמדובר. ועל כן צוהו יכסנה בכופר. ותהיה מעצי גופר. כמפורש בדרך הקודם:
Genesis.6.19.1
ומכל החי מכל בשר כו'. ראוי לשית לב בכתובים. כי הנה אומרו אתך בסוף הפסוק הקודם. וכן בפסוק זה הוא מיותר. ועוד איך אומר עתה תביא אל התבה. ואח"כ או' יבאו אליך. ואח"כ אומר תקח לך:
Genesis.6.19.2
אמנם הנה כתבנו למעלה כי נח ע"פ מדה"ד לא היה ניצול. ז"ש לו אלהים שהוא מדה"ד קץ כל בשר בא לפני שהוא לגמרי. כי גם אתה לא תשאר כי אינך כדאי. אך עשה לך כו' שנצטער שם לכפרת עון. ועכ"ז צריך לצרף מדת הרחמים. כי ואני שהוא בצירוף רחמים. כענין וה' הוא ובית דינו. על ידו כן והקימותי את בריתי אתך. וש"ת ומה צורך לזה והלא אדם בזכות בהמה תושיע ה'. והנה בתיבה היה כל מין חיה ועוף ובהמה. לז"א את בריתי אתך שאתה העיקר וז"א אתך. שאל"כ הוא מיותר. ולא יאמר כי אם ואשתך ונשי בניך. מאי אתך כלומר להחיותם אתך נצולים בזכותך. וכן ומכל החי כו' אמר להחיות אתך ולא אמר לחיות. רק להחיות כי אתה מחיה את כלם כי אם אתה לא היית צדיק. היה העולם בטל ולא ימלט העולם בזכות בהמה. כי לא נאמר זה רק על אדם א' מקום פרטי. אבל כשכל העולם חייב אין זכות בהמות מספיק לקיים כל העולם בזכות בהמה. ובזה אפשר כי זה כיון באומר תביא. כי זכותו תביאמו ותטעמו. אך המה מאליהן יבאו לו. כאומר בסמוך יבאו אליך להחיות. או יאמר. הנה גם ע"פ צירוף מדת רחמים צריך תצטער כי תטרח ותביאם אליך אל התיבה. לשתזכה להחיות אתך שתחיה אותם. והוא ע"ד מאמרם ז"ל בגמרא שעל ידי מעשה שריחם ר' על ילדי העכברים שהיתה השפחה מכבדת במכבדת. נסתלקו ייסוריו כי ורחמיו על כל מעשיו כתיב. זה יכוון באומרו להחיות ולא אמר לחיות. לומר זולת צירף מדת רחמים. גם אתה תרחם וירחמוך. והיא כי שנים כו' תטרח ותביא להחיות הם את הזולת ע"כ יהיו אתך על ידי מה שתרחם. ויהיו אתך על ידך ממש ולא ע"י שליח יחיוך. וז"א אתך. וזהו שחזר ואמר. יבאו אליך להחיות. שהוא להחיות אותך. ע"כ צוה לו להורות רחמיו על הבעלי חיים שיביאם אתו אל התיבה. ומה שאומר יבאו אליך. הוא כי מאתו יתברך יבאו אליו טרם יכנס בתיבה. ואח"כ יטרח ויביאם פנימה. ופירש הכתוב למה יביאם תחלה הוא יתברך אליו. ואח"כ הוא יביאם אל התיבה. ולא יעשה הוא את הכל. לז"א מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה כו' יבאו אליך להחיות. לומר כדי שיהיה כל מין למינו צריך יבאו אליך. והוא הידוע מרז"ל (סנהדרין דף קי"א) שלא נכנסו בתיבה רק אשר דבקו במינן ולא אשר נזקקו לשאינן מינן. וזה יאמר מן העוף למינהו כו' וזה לא יבחין נח. ע"כ להיות למינהו יבאו אליך מאתו ית'. אך אח"כ תביא אתה כאמור:
Genesis.6.21.1
ואתה קח לך כו'. הנה אומרו לך. וגם אומר אשר יאכל הוא מיותר. אך יאמר קח לך. כלומר לך למאכל הוא מאכל אדם. ואשר יאכל ג"כ ליתר בעלי חיים. והנה בדרך טבע כל מיני מאכל מתעפש בי"ב חדש. סגור תוך לחות התיבה. שבתוך המים החמים. ואין אויר שולט. כי לא פתח נח חלון התיבה. עד אחר ימים רבים. לז"א ואספת אליך. ובזכות מה שאשר יאכל לבעלי חיים שואספת אליך. שאתה משתדל עליהם. תזכה גם אתה שיתקיים זה וזה. באופן שיהיה לך ולהם לאכלה. שגם מאכלך יתקיים:
Genesis.6.22.1
ויעש נח כו' אומרו כן עשה הוא מיותר. אך הוא כי ב' ענינים צוהו. (א) שיעשה התיבה. (ב) שיביא מכל בשר והמאכל. אמר כי עשה הדבר בשני פעמים. וזהו ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים. שהוא ענין האחד. והוא כי עשה התיבה ככל אשר צוה אותו אלהים בכל סדריה ותקוניה. ואחר כך מענין מה שיתן אל תוכה כן עשה. או יאמר בשום לב אל הערות הראייות להעיר בכל המשך הכתובים האלה. והוא כי מתחלה אמר מכל החי מכל בשר שנים מכל כו'. שמורה כי הטמא והטהור שנים מכל יבאו לו. ואחרי כן הוא אומר מן הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה. ומאשר לא טהורה שנים. ועוד שאחר אומרו ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה. שמורה שעשה ענין הבאת הבעלי חיים. וחזר הוא יתברך לצוותו על הבאתן. באומרו מכל הבהמה וכו'. וגם ראוי לשית לב אל אמרו ככל. בכ"ף הדמיון. וגם אל כפל אומרו כן עשה. ועוד אומרו גם מעוף השמים וכו' לחיות זרע על פני כל הארץ. כי הנה בבהמה באומרו שבעה שבעה. לא אמר לחיות זרע. והוא כי לחיות זרע שנים יספיקו. אך היו שבעה על הקרבנות. וא"כ אחר שגם מהעופות הקריב. למה אמר בהם לחיות זרע. ואם אומרו לחיות זרע. חוזר אל הבהמה והעוף תכפל הקושיא. כי לא על כן היו ז'. ועוד אומרו כי לימים עוד שבעה וכו'. כי הלא פסוק זה היה ראוי ליאמר תחלה ויאמר ה' לנח הנה לימים עוד שבעה אנכי ממטיר. לכן תבא אז אל התיבה. ולא בא אל התיבה שנראה עתה על מה שלימים עוד שבעה אנכי ממטיר כו'. ועל פי דרכנו נשים לב אל מספר השבעה. והארבעים יום. וגם אל אומרו ומחיתי וכו' כי הלא כבר נאמר למעלה והנני משחיתם כו' ואני הנני מביא או המבול כו' עוד אומר ויעש נח ככל כו'. כי הלא פסוק זה נאמר למעלה. וגם פה למה נאמר בכ"ף הדמיון. ועוד אומרו ונח בן שש מאות שנה כו' למה הודיענו מספר ימיו בבא המבול. ועוד אומרו מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה וכו' שנים שנים באו כו'. כי הלא זה סותר כל האמור למעלה. שמורה שגם הטהורים היו שנים שנים. והנה הקודם הוא מוכרח. שאם לא כן ממה הקריב נח. ועוד אומרו כאשר צוה וכו' הוא מיותר. ועוד חזר ואמר ויהי. לשבעת הימים וכו' בשנת שש מאות וכו' והרי נאמר למעלה. וכן מה היה. שבפעם הראשונה לא נאמר ויהי לשבעת הימים וכו'. וכן אומרו אח"כ ויבאו אל נח אל התיבה שנים שנים כו' למה נאמר פעם שנית. ועוד ששילש ואמר והבאים זכר ונקבה באו כו' ושלשתן הפך הקודם כי שם נאמר שהטהורים שבעה. ואחרי כן הוא אומרו שנים שנים וכו'. ועוד שבכל מקום שאומר שנים שנים אומר יבאו. ובאומרו שבעה אומר תקח. ועוד למה חוזר ואומר כאשר צוה אותו כו':
Genesis.6.22.2
אמנם הנה כתבנו. כי שם אלהים הוא מדת הדין. לא מצא נח חן בעיניו. וכן אמר לו אלהים בפירוש קץ כל בשר בא לפני. שהוא לפני בחינתו הוא מדת הדין. באופן שגם אתה לא תחיה. אך זאת אעשה לך. והוא כי ואני וכו' שאתחבר עם מדת רחמים. ובזה והקמותי את בריתי אתך וכו'. וגם זאת תעשה שתרחם על הבעלי חיים וירחמו עליך. כי מכל החי תביא וכו'. אך זה אינו רק להחיות אתך. והוא כי הנה הוא יתברך ברוב רחמיו בטרם תבא הרעה יחשוב מחשבות לבלתי ידחו עוד פעם שנית. והוא כי היה כאשר על היות הדורות ההם מכעיסין ובאין. נתחייבו להביא עליהם את מי המבול. וגם אחרי שוב העולם לאיתנו הלא יתעתדו אם עוד יוסיפו סרה להוסיף עוד לקלל את האדמה. ואין תקנה רק לישבע אל עולם. מלהביא מי נח עוד על הארץ. והנה לא היה מקום למצא חן לזה. רק על ידי קרבן ריח ניחוח כאשר היה. כי ירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' וכו' לא אוסיף לקלל עוד וכו'. והנה להקריב קרבן. היה צריך שיהיו מן הבהמה הטהורה ועוף הטהור. יותר משנים שנים. להקריב. ולהשאיר לחיות זרע. והנה אין ערך לגודל רחמיו יתברך. לאמר מעתה מעת הרוגז תקח לך שבעה שבעה להקריב ריח ניחוח לכני לפייסני לבלתי הביא עוד מבול. ע"כ אין מקום לזה רק על פי מדת רחמים. אך לא על פי מדת הדין. ע"כ כדבר בחינת מדת הדין עם נח: כאומר ויאמר אלהים אל נח וכו' אמר לו עשה לך תיבת וכו' ואצרף מדת רחמים וכו' ומכל החי וכו'. אך שנים שנים מכל גם מהטהורים. כי אינו חושש רק להחיות אתך. ועל זה שנים לקיים המין די. אך לחוש לבלתי שוב להביא מבול. שעל כן תכין מעתה רבוי בטהורים לריח ניחוח לישבע על כך אני חושש. ואומרת התורה הנה מהשני דברים. א' להביא בעלי חיים. ב' להביא מכל מאכל. על הא' אמר ויעש נח ככל בכף הדמיון כי שינה בו. אך השנית שהוא מהמאכל. כן עשה בלי שנוי. ואמר מלת כל. על שנכלל בו גם מעשה התיבה. ושמא תאמר ומה היה השינוי. ולמה שינה. לז"א כי ויאמר ה' היא מדת רחמים לנח. הנה להצילך בלי צער תיבה אי אפשר לך כי צריך אתה לכך. לכן בא אתה כו' אל התיבה. והטעם כי אותך ראיתי צדיק הוא בלבד לפני המדת רחמים. וצריך למרק עצמך. וזה בדור הזה כי אין צדקתך רק לערך הדור הזה. אך מה שעוד ארחם. הוא כי גם שעל פי הדין לא היה ראוי להקדים ארוכה. לבלתי הביא עוד מבול. הלא זאת אצוך מן הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה וכו' ומן העוף הטהור שבעה וכו'. ולמה אני עושה כך. כי לא בלבד אני מכוין באשר הוא שם. לקיום המין להחיות אתך. כי אם דרך כלל להחיות זרע על פני כל הארץ. שהוא להקריב קרבנות. באופן ימשך קיום זרע במה שאינו אתך. כ"א כולל על פני כל הארץ. שהוא על ידי ריח הניחוח. ישבע לבל יוסיף להכות את כל חי כאשר עשה. וזהו שלא אמר להחיות אתך. כי אם לחיות זרע על פני כל הארץ:
Genesis.6.22.3
ובזה יתכן היות נזכר בכתוב רמז הקרבנות. וכיון שהוא מוסכם כי לכך כוון הוא יתברך בהרבות בטהורים כנודע. אומר תקח. לומר כי אשר הם לקיום המין שהם עד שנים יבאו מאליהן. אך אשר אני מוסיף להקריב מהם למצא חן. תטרח ותקח בעצמך. והנה רצה הוא יתברך לנסותו לזכותו. באמור לו בא אתה וכל ביתך מעתה אל התיבה. על כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר וכו'. כי יאמין כי כן יהיה ויכנס קודם מלאת הימים שבעה. טרם יראה גשם על הארץ. שלא יהיה מקטני אמנה כאשר היה. שלא בא עד שהיו מים עד ברכיו. וע"פ דרכו רמז כי להיותו ממחה קצת מהארץ עד מקום שיתד המחרישה היתה מגעת. לכן על שבראם בשבעה ימים. על כן לימים עוד שבעה. לחוס על עולמו אולי ישובו בתשובה. ע"ד רז"ל (ב"ר פ' ל"ב) שאמרו שהתאבל על עולמו שבעה ימים. ועל היותו ממחה האדם שנוצר בארבעים יום. ע"כ אנכי ממטיר ארבעים יום וכו' כדי ומחיתי וכו'. ואמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה' בכ"ף הדמיון. והוא כי אמר הנה להבחין אשר לא נזקקו לשאינן מינן. אמר לי אלהים כי שנים שנים יבאו לי מאליהן. אך לא ז' מהטהורים והנה ה' בעל הרחמים אמר שאקח בעצמי הן הטהורים ז'. אם אקח בידי שבעה מהטהורים. ושנים מהטמאים. איך אבחין באותן שלא נזקקו. ואם אמתין עד שיבאו מאליהן. לא יבא יותר משנים מכל סוג. ע"כ מה עשה לקח בידו חמשה חמשה מן הטהורים. והניח שנים מכל מין שיבאו מאליהן. כאשר צוה אותו אלהים. נמצא עושה ככל אשר צוהו ה' בכ"ף הדמיון ולא בשלמות שלא לקח שבעה אלא חמשה. וזהו ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. ועל כן בין מהטהורים בין מהטמאים. באו אח"כ שנים שנים. וזהו מן הבהמה הטהורה ומן וכו' שנים שנים באו אל נח אל התיבה. וזה היה בלא כ"ף הדמיון. כי אם כאשר צוה אלהים את נח. שאחר שלקח עמו חמשה חמשה מהטהורים. באו אליו מאליהן שנים שנים מהל סוג. והנה ספרה תורה כי לא עמד בנסיון להאמין ולבא אל אל התיבה. טרם מלאת השבעה ימים. כי אם אדרבא מה שויבא נח וכו' היה מפני מי המבול. והוא מאמרם ז"ל (שם) אף נח מקטני אמנה היה שלא נכנס עד שבאו המים עד ברכיו שנאמר מפני מי המבול. והוא צודק לפי דרכנו. והקדים ואמר ונח בן שש מאות שנה. כדי להכפיל אשמתו. שלא עמד בנסיון עם היותו בן שש מאות שנה. שעכ"ז לא בא אלא מפני מי המבול כמדובר. ושמא תאמר מה שלא נכנס בתיבה מידי. הוא כי ה' אמר אליו שנים שנים יבאו אליך ולא באו. על כן נתעכב. לז"א הנה זה לא היה. כי היא מן הבהמה וכו' שנים שנים זכר ונקבה באו מאז כאשר צוה ה' את נח והיה מיד. כי הלא ויהי לז' הימים. אחר ששנים שנים באו אליו ומי המבול וכו'. ועכ"ז לא חש מאז לבא אל התיבה עד עצם היום הזה. שמי המבול היו על הארץ. וזהו בעצם וכו' בא נח וכו' המה כל החיה וכו'. כלומ' כי בבחינה זו היו לאחדים המה וכל החיה וכו' כי לא נשתמש מהשכלתו באמונה לבא טרם בא הגשם. כי אם מפני מי המבול כי אז גם הבעלי חיים בורחים מההיזק:
Genesis.7.16.1
והבאים זכר ונקבה וכו'. הורה מה שכתבנו כי חמשה חמשה מן הטהורים לקח בידו. ושנים שנים באו מאליהן. וז"א והבאים מכלל שהיו אחרים מובאים. וענין הכתוב כי האלהים צוה לו. שהוא יביא השנים שנים אל התיבה אחר שיבאו לו. והכתוב הקודם לזה מעיד שלא באו אל נח. ונח הביאם אל התיבה כ"א שבאו אל נח וגם אל התיבה באומרו ויבא ואל נח אל התיבה כו' והלא יראה כאשם שעבר על צוויו. והיה אפשר לתרץ כי באו ושלא להטריחו מיד עשה יתברך שיבאו מאליהן אל התיבה וע"כ לא יאשם. לז"א והבאים זכר ונקבה באו כאשר צוה אותו אלהים שבאו כמו שצוה לו. שהוא שבאו אליו שיביאם אל התיבה כמצותו. אלא שלא הביאם ואז באו הם אל התיבה. ואל תתמה איך לא נענש על כך כי הוא כי ויסגור ה' בעדו ממדת הדין. פן יפגע בו על עברו מצותו:
Genesis.7.17.1
ויהי המבול כו'. ראוי לשית לב מה ענין ג' הדרגות אלה וירבו המים ותרם מעל הארץ. ואח"כ ויגברו וירבו מאד מאד ותלך התיבה ואחר כך גברו מאד מאד ויכסו כל ההרים. מה ענין הדרגות אלו ולמה היו כאחת. כיון שגם הראשונה היתה אחר מ' ימות הגשם. ומה היו ההתגברות שבלי תוספות גשם היו עולים וגם למה חוזר ואמר בפסוק שאחריו ויכסו ההרים. ועוד אומר חמש עשרה אמה מלמעלה והיה לו לומר למעלה. ועוד למה בתחלה אמר ההרים הגבוהים. ואחר כך אומר ההרים ולא אמר הגבוהים. ועוד אומרו ג' חלוקי מיתות הנאמרים זו אחר זו. תחלה אומרו ויגוע כל בשר כו' ואחר כך אומרו לשון מיתה כל אשר נשמת רוח כו' מתו ואח"כ לשון מיחוי וימח את כל היקום כו' והכל ענין אחד. ועוד כי בגויעה אומר בארץ ובמיתה אומר בחרבה. ובמיחוי אומר אדמה:
Genesis.7.17.2
אמנם היו ג' הדרגות אחר שרבו המים על הארץ בטבע רבוי גשם מ' יום עד שותרם התיבה מעל הארץ. ועדין לא היתה מהלכת ממקום למקום ואח"כ שלא בטבע גברו מאד על הארץ עד שלא בלבד הורמה התיבה מעל הארץ. כ"א גם היתה מתהלכת על פני המים ואח"כ גברו מאד מאד עד שויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים. שיכלול כל הרי א"י שגבוה מכל הארצות כי נתפשטו עליהם המים כשגברו ועלו. גם לאומר שלא גושמה. שאם לא כן איך מתו כל אשר בו רוח חיים שבה. ונמחה כל היקום שהם הנכסים כאשר יתבאר בסמוך. ואחר ב' מיני תגבורת הנזכר שהיו שלא בטבע מהמ' יום והלאה. חל עליו חובת ביאור ב' דברים. אחד איך יתכן שאחר מ' יום שנפסקו הגשמים. לא היה רק שיעור שהורמה התיבה מעל הארץ. ואח"כ גברו בלי תוספת גשם עד שויכסו כל ההרים הגבוהים. כי הנה בדרך טבע. יותר היה ראוי ברבוי המים ישפכו סביבות כדוריות הארץ אל המים שמתחת לארץ. מהיותם עולים עד כסות כל ההרים הגבוהים ט"ו אמה. ועוד שנית למה הוצרכו ב' התגברות האלו. אחר שבמה שהורמה מעל הארץ היה כדי להמית. כי רותחין היו. והנה על דבר הראשון היה אפשר לומר כי מה שכסו ההרים לא היה רק צפים מעט על פניהם. לזה אמר ט"ו אמה. ואל תתמה. כי היה מלמעלה. כלומר מכח עליון משני גבורות הדין. הוא מה שנברו המים ויכסו ההרים. ולא בטבע. שלמטה:
Genesis.7.17.3
ובזה יובן אומר לפנים וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב. כי הנה אין לשון שיבה צודקת אלא בשב למקום שהיה. ולא עוד אלא שאומר הלך ושוב. ולא יצדק היו הולכים ושבים. אך הוא כי טבע כל דבר להיות תאב אל יסודו לשוב. וע"כ המים היו שבים אל התהום אשר באו משם. וזהו וישובו המים מעל הארץ. אלא שהוא יתברך היה מחזירן. באופן היו הלוך ושוב. הלוך למעלה על הארץ. ושוב אל יסודן. וע"כ ויחסרו מקצה חמשים ומאת יום ולא מקודם. ועל דרך זה ארז"ל על הנשמה שבאדם. שבכל שעה היא עולה ויורדת ומבקשת לצאת. אלא וכו' שהוא כמפורש אצלנו. כי תתאב אל מקורה. ועל הדבר הב' אמר ויגוע כל בשר כו' כל אשר כו'. לומר מה שהיה התגבורת הראשון שגברו על מה שותרם התיבה. הוא כי השיעור הזה לא היה מספיק לשיגועו מההבל. גם של א"י שלא גושמה. והוא כי בלשון המקרא א"י נקרא ארץ סתם כמו שאז"ל על הפסוק הנותן מטר על פני הארץ. ופסוק עד לא עשה ארץ וחוצות. וחרבה הוא תואר כולל כל הארץ. זולת הים:
Genesis.7.17.4
ונבא אל הענין. על התגבורת אמר שהיה שע"י כן ויגוע כל בשר הרומש על הארץ. היא א"י שגועו מההבל. וחלק לה הוא יתברך כבוד שהחל בבעלי חיים. ואח"כ וכל האדם. אל תחשוב במה שהוצרך התגבורת האחד. היה מפני שבמה שרבו המים עד שותרם התיבה לא היה כדי להמית. כי לא כן הוא. כי כאשר גועו כל אשר בא"י. כבר כל אשר בו רוח חיים מכל אשר בחרבה מתו שהיא בכל ח"ל. ומה שהוצרך התגבורת הב' עד שויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים שצפו על כל הרי ישראל. גם הם היו כדי שע"י כן וימח את כל היקום כו' שאמרו רז"ל (ב"ר ל"ד) שהם הנכסים. כי גם שההבל הספיק שגועו כל אשר בא"י. הוצרך אח"כ לעלות ולצוף המים עצמם כדי למחות כל מאי דמתקרי יקום. עם כל הבריות. וגם העופות במים חמין:
Genesis.8.1.1
ויזכור אלהים כו'. אמר כי גם מדת הדין זכרו לטובה. ולא עוד אלא שע"י שאלהים הוא מדת הדין העביר רוח. הוא רוח אלהים על הארץ. שהיה ראוי להרעיש הארץ. ואדרבה על ידי כן וישוכו המים:
Genesis.8.7.1
וישלח את העורב וכו'. מהראוי היה יאמר בעורב לראות הקלו המים. כאומרו ביונה. ועוד אומר מאתו שהוא מיותר. ועוד במה יודע אם קלו המים. אולי גם כי יקלו המים. תשוב אל מקום אוכל לנפשה. ולא תשאר חוצה. כי כל אוכל נמחה. וכן באומר ולא מצאה היונה מנוח כו' כי מים על פני כל הארץ. מי הגיד לנח על כי שמים על פני כל הארץ היה הדבר. ולא על חסרון מאכל. ועוד בין למ"ד שבפעם השנית עלה זית הביאה מג"ע. בין לאומר שמא"י היה. למה בראשונה לא הלכה שם. וגם איך ידע שקלו המים במה שהביאה מג"ע. או מא"י לאומר שלא גושמה במבול. כי הלא אין משם ראיה אל כל הארץ. שאומר וידע נח כי קלו המים. והנה ארז"ל (שם פ' ל"ו) כי חם. וכלב ועורב. שמשו בתיבה. ויתכן כי חרה לו לנח על הדבר. כי הוזהר ממנו יתברך על זה על האדם ועל כל מין. וע"כ בהכלא הגשם לגמרי. רצה להפריש את העורב לשלמו מן התיבה. שישב לו על התיבה כדרכו לנוח על העצים. מה שלא היה לעשות כן. לחם ולכלב. כי חוץ לתיבה ימותו. ויצא. אך לא לגמרי רק יצא ושב על בת זוגו. כמשז"ל (סנהדרין דף ק"ח) כי מקנא היה. או יאמר שכן עשה שעד יבשת המים ויצאו מן התיבה. היה יוצא להיות על התיבה. ושוב לעתות אוכלו:
Genesis.8.7.2
אמנם אחרי כן וישלח את היונה מאתו לראות כו' והוא כי אינה כעורב. שאז"ל שלא הלך כי ירא שלא יקחו בת זוגו. ובזה אפשר כי היונה הבלתי ממירה בת זוגה. כנודע מרז"ל. (שם) בטח בה לב בעלה. וגם לא תתעכב כי הלא שנאה נפשה מלאכול ע"י נח כי הנה אז"ל על והנה עלה זית טרף בפיה. שאמרה יהיו מזונותי מרורין כזית ביד הקב"ה. לא מתוקים בידי בשר ודם. וזה יתכן כיון באומר מאתו. כי ידע נח שלא היה חפץ היונה להיות אתו. ושם תמצא מנוח חוצה לא תשוב עוד. וז"א מאתו כלומר כי בהיות הליכה מאתו שהיה ב"ו היה הנסיון. והענין כי גם שלא תמצא רק ברחוק בג"ע או בא"י. ולא תוכל לימנע מלשוב בהחלט לפחות אדע אם קלו המים. והוא כי הנה לפרוח עד ג"ע או א"י מהרי אררט. אי אפשר לה אם לא תנוח כף רגלה בדרך פעם. או פעמים. ושלש. ע"כ אם תלך ותביא משם. אין ספק כי קלו המים. כי ע"כ מצאה מנוח על העצים ואם לא תביא שום דבר הוא ראיה כי לא מצאה מנוח לכף רגלה לנוח בנתים ולא קלו המים. וז"א מנוח לכף רגלה. שהוא על המנוחה בנתים. אך כאשר בפעם השניה הביאה. ידע כי קלו ומצאה לה מנוח לנוח בנתים אך לא נשארה לגמרי כי לא תשאר בג"ע וגם לא בא"י כי גם שלא גושמה לא נתקיימו לא אשר בו רוח חיים. ולא כל בר ולחם ומזון ודשא מארץ כ"א עלה זית. כי רענן הוא תמיד. בקיץ ובחורף ולא יעצרנו הגשם מהיותו באבו ואין עלהו טוב למאכל יונים. כי מר הוא ולראיה איך כל ישעה וכל חפצה לבלתי היתה אוכלת ע"י נח בתיבה. אמר ותשב כו' וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו כו' כי היה קשה עליה לשוב אליו אם לא שבידו הכניסה. עוד ראוי לדקדק בפעם הראשונה אומר מאתו. ובשניה מן התיבה. ובשלישית אמר וישלח סתם. אך מתחלה שלא ידעה היונה טיבו של עולם שחוץ לתיבה. לא תמהר לעוף ולהתפרד. אם לא שהוציא ידו חוץ לתיבה ושלחה מאתו ובידו ממש. ובפעם השנית שפקחה עיניה ממש כבר. הוציאה עד שפת חלון התיבה. ומהתיבה פרחה ותלך. ואחרי שטעמה כי יש מין מזון בחוץ. ותקות צמח באדמה גם מתוך התיבה כששלחה הלכה:
Genesis.8.7.3
ודרך רמז. התיבה רמז אל העולם הרקיע על המים כתיבה ההיא והעורב משל אל נפשות החטאים. הטמאים במעשים רעים מאד. שמתגלגלים יצא ושב עד יבשת מי לחלוחית טובה מעל ארץ. חומרם וגופם כלה. ונשמתם נשרפת. אך לא כן היונה היא נפש טהורה שעם שטובה היא לא מצאה מנוח לכף רגלה לישאר בג"ע. כי יחסר ממנה מנוח לה על קצת אשמותיה. אז ויבא אותה אליו אל התיבה. היא העה"ז בגלגול. ויחל ז ימים הם ימי שנות האדם ע' שנה. ואז בפעם השנית בצאתה והנה עלה זית טרף בפיה. כי רצתה יהיו מזונותיה מרורים כזית בידי הקב"ה ממתוקים בידי ב"ו. שמאס בבצע מעשקות. ויסתפק במה שניתן לו מן השמים. א' וידע נח הוא הקב"ה כי קלו המים השוטפים הם העונות מעל הארץ הוא האדם. לכן וייחל עוד שבעת ימים הם ע' שנה פעם שלישית בגלגול. ואז נטהרה ולא יספה שוב אל העה"ז עוד:
Genesis.8.15.1
וידבר כו' צא מן התיבה כו'. אומרו לאמר בלתי צודק. כי אינו לאמר לזולת ועוד או' צא ולא אמר צאו. ועוד או' כל החיה אשר אתך. מי לא ידע שאתו היו. וכן אומרו היצא אתך היא מלה מיותרת:
Genesis.8.15.2
אמנם יאמר וידבר אלהים אל נח לאמר. שנהפך לו מראות דבור שהיא קושי. ובחינת אלהים שהוא דין. לרחמים לאמר צא מן התיבה. ולא עוד אלא שאחר שקבל הייסורין י"ב חדש. הוא עיקר היציאה. וז"א איך בטפלים אליו אשר לא חטאו כלל. כי אדרבה הם יוצאים בזכותו י וז"א אתך וגם ע"י צאתם אתו. ושרצו בארץ ופרו ורבו כו'. ובכתיבה הוא הוצא. וקרי היצא. נמצא שבין כתיב לקרי. ד' אותיות של שם הגדול. אפשר לרמוז לו כי ה' בעל הרחמים אתו. שעי"כ ושרצו כו':
Genesis.8.18.1
ויצא נח כו'. הנה נאמר לו אתה ואשתך כו'. ולכן הל"ל ויצא נח ואשתו ובניו כו'. ומה גם לרז"ל שהלשון מדויק באו' אתה ואשתך הוא להתיר להם משגל שנאסר להם בתיבה. ואיך יאמר ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו. שהוא אנשים לבד ונשים לבד. אך לזה נשים לב אל טעם הכתוב. כי באו' צא מן התיבה יש אתנ"ח במלת התיבה. ובפסוק ויצא. יש אתנ"ח במלת נח:
Genesis.8.18.2
אמנם שיעור הכתוב צא מן התיבה ואחר היציא' תהיה אתה ואשתך כי יותר לכם תשמיש. נמצא כי אומר אתה ואשתך הוא על אחר היותם בחוץ. אך לא בעת היציאה לא תצאו יחד סמוכים כי גם אז יורה הפרישה. וזהו ויצא נח ובניו כו' וע"כ אתנ"ח בנח. שהוא סמוך אל ויצא על עת היציאה. ולא על מה שאחר זה. כי ידבר על עת יציאה עצמה. שיצאו אנשים לבד ונשים לבד. בל יראה שהיו רדופים להתחבר כל א' עם אשתו ביציאתם:
Genesis.8.19.1
כל החיה כו'. הנה אומרו למשפחותיהם. יקשה כי בב' ב' זכר ונקבה. לא יצדק יקראו משפחה. ויתכן כיון מאמרם ז"ל (זבחים דף ק"ח) (ב"ר פ' ל"ג) והוא אומרם. כי מהיכן ידע נח ענין ההקרבה. שהבין רצותו ית' שבעה שבעה מן הטהורים. וז"א ויבן נח מזבח. ויתכן כי זה ענין סמיכות הכתובים. כי ראה בבעלי חיים משפחותיהם אשר הם שבע' שבעה שהם י"ד מכל מין זכרים ונקבות. אז שת לבו כי להקרבה היו. וזהו למ"ד של למשפחותיהם. לומר כי בשביל משפחותיהם שהם בעלי שבעה זוגות. היה מה שויבן נח מזבח.
Genesis.8.21.1
וירח ה' כו'. ראוי לשית לב לפי הפשט. מה היא אמירה אל לבו. וגם אל כפל ענין במלות שונות. וידוע מ"ש ז"ל (שבועות דף ל"ו) שהוא לאו לאו שבועה. ועדין צריך טעם אל השינוי הלשון. והנה לזה נשית לב גם אל ענין אומר למעלה. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויתכן כי המשילה תורה הדבר אל מלך חסד. שבהשתנות לבו ומחשבתו מעשות חסד על חטאות המקבלים. כי למה שלבו חפץ חסד. קשה עליו מה שנשתנה לבו מלהטיב כן הוא יתברך כל חפצו להטיב. וכאשר רבתה רעת האדם וינחם כי עשה את האדם. כי נשתנית מחשבתו מלהטיב מעשיהם. נתעצב בשביל לבו. שהוא כנוי על מחשבתו שנשתנית לבלתי הטיב. ועתה כאשר קבל ריח ניחוח. ונתפייס בזכות הקרבן. ותהיה עתה מחשבתו לבלתי הביא עוד מבול. אז ויאמר לשון חבה אל לבו. כי אמר בל' חבה בשביל לבו. הוא מחשבתו שנשתנה ששמח. וגמר אומר על בא אל הפועל. מה שהוא חפצו תמיד. שהוא להטיב. לא אוסיף כו'. והיא השבועה כנודע. ופשט הענין כמשז"ל (ב"ר פ' ל"א) על פסוק והנני משחיתם את הארץ. משל למלך שכעס על בנו והרג את אומנתו עמו. ויהיה הענין על שמרוב געגועין ושופע טובה שעשתה לו בעט בו. כן על רוב טובות והנאות שהיתה הארץ מוציאה להם. בעטו. וכמשז"ל שא' לארבעים שנה היו זורעים. וע"ד זה דברים רבים. על כן נתקללה האדמה עמם אמר עתה לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. כי הלא יצר לב האדם רע מנעוריו. כמשז"ל משננער מבטן אמו. שהוא מטרם יהנה מהאדמה וא"כ למה תחולל גם היא בעבורו והיא לא חטאת. וגם בשביל הב"ח כי גם הם לא חטאו. וזהו לא אוסיף להכות את כל חי. גם שלא תקולל האדמה. ואמר כאשר עשיתי. יכוין משז"ל על פרעה שנתחכם להשליך היאורה. על כי נשבע ה' לבלתי הביא מבול לעולם. ואמר הקב"ה אני לא אביא. אך הם יבואו אל המבול. וזה יאמר לא אוסיף להכות כאשר עשיתי אני. רק שהם יעשו כי יבואו אל המים. ועדין נלמד לאו לאו שבועה. עם שכל א' ענין בפני עצמו. על אומרו סגנון א'. ב' פעמים לא אוסיף לא אוסיף. ולא אמר ולא אכה את כל חי כו'. ואחר שחס על קלקול עולם השפל. חס גם על עולם הגלגלים. שארז"ל (שם פ' ל"ג) שכל י"ב חדשי המבול לא שימשו המזלות. ועל כן יאמר עתה עוד כו' זרע וקציר כו'. הם ששה חלוקי ימות השנה שניין דא מן דא ע"פ סיבוב הגלגלים לפי צורך התבואות וכן יום ולילה ע"י גלגל היומי שלמעלה. על כל גלגלי הכוכבים ומזלות. לא ישבותו. כאשר שבתו בשנת המבול. כנודע מאמרם ז"ל:
Genesis.8.21.2
כי יצר לב כו'. ארז"ל (סוכה דף נ"ב) שבעה שמות נקראים ליצה"ר. הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב כו'. משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא אם רעב שונאיך כו'. ישעיהו קראו מכשול הרומו מכשול. יחזקאל קראו אבן והסירותי את לב האבן. יואל קראו צפוני ואת הצפוני ארחיק מעליכם ע"כ. ענינו שהיצה"ר מרמה לאט לאט. עד מולכו עליו. והוא כי טרם ידע הנער בחור בטוב ומאוס ברע. כי לא יבחין בין טוב לרע. בין חטא לדבר אחר. מתחכם ללמדו לעשות רע בכל אשר יפנה ירשיע ויזיק. ואין זה רק שמכון אותו לכשיגדיל להחטיאו ברמות. וזהו רע מנעוריו כשגדל עוד מעט. ועדין לא טעם טעם חטא. מתחיל רוח היצה"ר לפעמו. בתת לבו על המותרות במשתאות. ואכול ושתו מעדנים. למען המשיכו לכמה מיני עבירות. ע"י כן. כמאמרם ז"ל (סנהדרין דף ק"ו) כ"מ שאתה מוצא ישיבה לאכול עושה רושם. וישבו לאכול וימכרו את יוסף כו'. וכענין ויהי כי הקיפו כו' וע"ז קראו ערל. כי הערלה היא מותר. וקראו משה כך. על כי כל תלונות דורו היו על מותרות. כענין שאלות בשר. ואבטיחים. ודגים. ושומים ובצלים. והיתר עריות. בוכים על עסקי משפחות כו'. ע"כ אמר ומלתם את ערלת לבבכם כו'. ואחר הכנת המותרות. טמא יטמאנו בכל טומאות. זמה. וגזלות וכיוצא. כי הרבה יין עושה. וע"כ דוד קראו טמא. והנה עד כה היה כאורח בא. כמחלה פניו ישמע בקולו כהלך בבית העשיר. אח"כ נעשה בעל הבית משתרר עליו בע"כ. מראה פנים נגדו. וכשונא כי ידע כי לא יבוש כי ישתרר עליו. כענין שכתבנו על רשעים. שנדמה להם כחוט השערה. ומעיז פניו נגדו. ומצליח כי נעשה בעל הבית. ע"כ שלמה אשר כל חכמתו לא שוה לו. כי הרי נעשה כבעל הבית על ידי הרבות סוסים. והרבות נשים. וגם נכריות אלו על אלו. שנשיו הטו את לבבו קראו שונא. כמחטיאו בע"כ ואינו יכול לו. ואחר שהוא בעל הבית יבזה בעיניו להחטיא אותו בלבד. כ"א גם ישתדל עד שהאיש ההוא יחטיא את הזולת. וזהו קרא מכשול להפיל את הזולת. ע"כ ישעיה קראו מכשול. שבימיו היו מחטיאי אדם בדבר. וטרם הגיעו לכל זה. עדין היה אפשר לו ישמע לקול מוריו לשוב מרשעו אך אחר שהגיע לגדר הנזכר. עד יוסיף כי יקשה את לבו ויעשנו כאבן קשה מלשמוע לקול מוריו. ולמלמדו ולמוכיח בשער. ע"כ יחזקאל קראו אבן. העל כי בימיו הקשו עורף לבלתי שמוע אמרי מוסרו. ואח"כ עוד יוסיף לחטא קשה מזה. והוא שעושה מעשי זמרי. ומבקש שכר כפנחס. עושה עצמו כמקבל מוסר ועושה טוב. ובקרבו צפון רשעו. על כן יואל קראו צפוני. כמאמרם ז"ל למה נקרא צפוני שהוא צפון בלב:
Genesis.9.1.1
ויברך כו'. הלא כמו זר נחשב. מה שארי או נמר. למוד לטרוף טרף אדם אוכל. ואיה מוראו מהאדם. כי הלא מורא לא יעלה על ראשו. אך לזה נדקדק אומר ומלאו את הארץ. כי הלא אין הארץ מתמלאת מהן. כי כמה מחלקים אין בה יישוב. אמנם לזה נשית לב גם בנאמר באדם וחוה פרו ורבו ומלאו כו' ורדו כו'. האם כל הטובה הוא רדות בב"ח. אך הוא כי הארץ מצד עצמה חסרת שלמות. כי חומר עכור היא. ומי נתן בה שלמות וממלא חסרונה בהשרות בה שכינה שמלא כל הארץ כבודה. הלא הוא הצדיקים יושביה. ואז כל הבעלי חיים ירודים מהאדם מדרגה אחת. ולחמו הם. כי הן האדם צלם אלהים על פניו. ולא כן הרשעים כי משחת מאיש מראיהם. ונמשלים כבהמות בעיני חיות השדה. וע"כ בפגעו בו הוא ימיתנו. כי אין בו צלם אלהים יבעתנו. ולכן אמר אלהים לאדם פרו ורבו וגם מלאו הארץ. וייחס המלוי אליהם. על כי מה שהשכינה בארץ אינה בה ממש. רק בצדיקים שבה כי היכל ה' המה. ע"כ יהיה כאלו הם ממלאים אותה בכשרון המעשה מאשר נתרוקנה. והוא כנודע מרז"ל (ב"ר פי"ט) כי משברא הקב"ה את העולם. נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים. כמפורש אצלנו כי בארץ לא נאמר. אלא בתחתונים. שהוא בצדיקים שבה. והיה זה לו ע"י מה שצוה את אדם לעבוד את האדמה. לתקנה על ידי הכשרון. כמאמר רבותינו ז"ל (ב"ר פי"ט) לעבדה אלו מ"ע. ולשמרה אלו מצות ל"ת. נמצא ע"י כן ממלא הארץ וזה היה צוויו יתברך באו' ומלאו את הארץ. וע"י כן ורדו כו'. כי תעדיפו מדרגות על הבעלי חיים. ותרדו בם. משא"כ בהעוותכם שרודים אריות ונמרים באנשים. ולכן לא הורשה מתחלה לאכול בשר. כי כבהמה המה להם. כי חטאו לנפשותם. ואחר צאת נח מן התיבה ויברכם ה'. אמר הנה אדם. אחר שע"י שרתה שכינה ומלאו את הארץ. חזר לסלקה למעלה בהעוותו. לכן אתם תתקנו את הדבר. ומלאו אותה מאשר נתרוקנה הוא שכינה וזהו פרו ורבו ומלאו את הארץ. כלומר בצדקותיהם. וע"י כן ומוראכם פו' כי יחתו מצלם אלהים אשר בפניכם כי מורא וחיתת צלם אלהים הוא הנופל על הב"ח ומפחידן כאשר קרה ליוסף בבור מלא נחשים ועקרבים. ולדניאל בגובא דיי אריותא:
Genesis.9.1.2
ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל התירו יתברך בשר לבני נח. באומרו כל רמש כו' לכם יהיה לאכלה. משא"כ לאדם ולאשתו. אך הוא כי המה חטאו והיו סיבת מיתת כל חי. ואיך יגרעו מהם להיות לברות למו אך נח עשה מצות קונו והחיה את כל הבעלי חיים. יעדיף עליהם ויאכלם הוא וכל זרעו. כי הכשרון הוא מעדיף את האדם על הב"ח. ולכן הטיבו אשר דברו רז"ל במאמרם (פסחים דף מ"ט) עם הארץ אסור לאכול בשר. כי מותר עם הארץ על הבהמה אין:
Genesis.9.5.1
ואך את דמכם כו'. אחר או כי בהיות האדם צדיק שלא חטא על הנפש. שמוראו תפול על הב"ח. הנמשך מזה כי אשר חטא על הנפש וקלקל צלם אלהי' מעל פניו. כי ימשלו בו חית השדה. ע"כ אמר ואך את דמכם לנפשותיכם. שהוא אשר הפיל עצמו לחיות. שהיתה מיתתו מיד כל חיה. אדרשנו מיד עצמו. שאתבע ממנו דמו ולא יפטר. על כי לא שלם בצלם אלהים והיה כבהמה. כי אז לא יבצר שתשלוט בו. כי הלא הוא השחית צלם אלהים מפניו. וכן מיד איש שהוא אחיו כיוצא בו. איש שהוא חשוב בעל צלם אלהים. אל אפטור את הממית לבל יחסרון שנים חשובים. כי אם אדרוש את נפש האדם. ולא עוד כ"א שופך דם האדם באדם מיניה וביה. שהוא המלבין פני חבירו. דאזיל סוקמא ואתי חוורא. דמו ישפך. ואל תתמה איך יחייב את ראשו מי שלא הוציא נפש ממש. כי הלא בצלם אלהים שעל הפנים. עשה את האדם. שבלעדי זה נמשל כבהמה. ועל כן בהלבין הפנים אשר שם הצלם אלהים. חייב מיתה. כי פגם במקום צלם אלהים:
Genesis.9.7.1
ואתם פרו ורבו כו'. אומרו ואתם הוא מיותר. כי גם עתה אתם ידבר. וגם כל הפסוק נאמר למעלה. וגם מלת שרצו מה נשתנית פה מלמעלה. אך הנה היה מקום לומר מה בצע לדרוש מיד איש אחיו. ולא די שמת אחד. כ"א נמית השני. לז"א אל תתמה. כי הנה על ידי מה שמיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם ימשך שואתם הנותרים פרו ורבו ושרצו בארץ כשרצים ורבו בה. משא"כ אם יחיו את הרוצח שיתפקדו כל העם. ויחסרו רבים. ונמצאת הפריה ורביה מתמעטת. ולא ישרצו בארץ. ולא ירבו בה. רק מתחת לארץ:
Genesis.9.8.1
ויאמר אלהים כו' ואני כו'. ראוי לשית לב אל או' לאמר. כי אינו בעצם לאמר לזולת. ועוד או' ואני. מה ענין הוי"ו בתחלת הדבור. ועוד אחרי אומר הנני מקים וכו'. למה חזר ואמר והקימותי את בריתי וכו'. ועוד או' ויאמר אלהים. כי אחר שעודנו מדבר הוא יתברך. למה או' ויאמר פעם שנית. ועוד או' זאת אות הברית כו' למה לא נזכר מתחלה. וגם או' פה לדורות עולם. והנה גם האמור בפסוק הקודם. הוא לדורות עולם. באומרו ולא יכרת כל בשר. ועוד למה לא נזכרו דורות עולם כי אם בזה. ועוד שאחר אומרו את קשתי נתתי בענן וכו'. למה חזר. ואמר והיה בענני ענן וכו'. ועוד אומרו וזכרתי וכו' כי ענין זה כבר יובן מהאמור למעלה. ועוד או' והיתה הקשת בענן הרי נאמר למעלה. ועוד אומרו וראיתיה לזכור כו'. האם היא יתברך יצטרך לראות כדי לזכור. ועוד אומרו ויאמר אלהים אל נח כי הלא עודנו ית' מדבר. ולמה אמרו יאמר פעם שלישית. ועוד או' למעלה ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. ופה לא הזכיר בניו. ועוד כי פסוק זה נאמר למעלה כמה פעמים. ועוד דרך כלל ראוי לדעת על מה זה נזכר בענין. ברית שבע פעמים. וגם איך ע"י הקשת הזה נזכר הברית. מבלתי נכנס אל דרך הסוד:
Genesis.9.8.2
והנה אל ענין האמור שבע פעמים. יתכן על כי זאת אות הברית מקיים כל מה שנברא בו' ימי בראשית. והענין לפי פשוטו כי הנה בקשת כמה גוונים. כמפורש בס' הזוהר (פ' נח דף ע"א) ירוק. סומק. וחיור. וספיר. ויהיה כי הענין רמז אל חשך הצרה המתעתדת לבא. בעון הדור באודם מדה"ד. הדורך קשת משפטו לירות חצים של פורענות. אך מה עושה הוא יתברך. שם לעומתו מדות חסד ורחמים. וממזג האודם. ומגין על הארץ ועל הדרים עליה. וזהו היות כמין ד' קשתות סמוכות זו לזו לדרוש. כי האודם היה כקשת דרוכה. לולא הוא יתברך הקיף קשתו בקשת לבן של מדת חסד סמוך לו. וגם ירוק ככרתי שהוא מעין מדת רחמים כנודע. וגוון אבן ספיר שהוא רמז אל מדת הדין הרפה:
Genesis.9.8.3
וכללות הענין כי הנה כנגד ב' מדה"ד החזקה והרפה. בין יהיה הרוגז מזו או מזו. מצרף הוא יתברך הלבן של חסד. נגד החזקה. והירוק ככרתי של רחמים נגד הרפה. ובזה לא יתקרבו ב' מדות הדין להיות מתקרבין ומתקבלין דא מן דא לפעול הרוגז. כי בקשת יתמוגו בחסד וברחמים. וזה ענין מאמרם בב"ר (פ' ל"ה) וז"ל בין אלהים הוא מה"ד של מעלה. ובין כל נפש חיה זו מה"ד שלמטה. שלמעלה מה"ד הקשה. שלמטה מה"ד הרפה. ע"כ. והוא מ"ש ודי למבין:
Genesis.9.8.4
ונבא אל ביאור הכתובים. והוא כי הנה ידענו מרז"ל במדבר רבה (פ"ג) כמ"ש בתחלת הפרשה. כי ואני הוא ובית דינו כמו וה'. ונבא אל הענין. כי הנה הערנו. כי יש ג' פעמים ויאמר. אך הוא כי יש ג' סוגים בדורות. אחד שאין צריך להם אות לזכור הברית. והוא כעובדא דריב"ל עם רשב"י באו' נראתה הקשת בימיך. כי הצדיקים בהם ממש מתקיים הברית במקום קשת. וזהו ואני. כלומר אני מצטרף עם בית דיני. ואומר הנני מקים את בריתי. וזה אתכם שתהיו אתם במקום אות ברית. ועם זרעכם אשר יהיו אחריכם דומים לכם. ועוד יש זמן שני שהוא לע"ל. שלא יצטרף לצרף עמו מד"ר. כ"א והקימותי אני אלהים לבדי בריתי אתכם. בלי צירוף רחמים. כי אומרו והקימותי. חוזר אל אלהים המדבר. ואם תאמרו א"כ מה משמש אות ברית בעולם. לז"א אמירה אחרת נאמר. זאת אות הברית אשר אני נותן כו'. לא בשבילכם. כי אינכם צריכין אות. רק לדורות עולם שביני ביני. שבין דור שלכם. לעתיד לבא. שהוא הסוג שע"י האות ישכילו כי אשמים הם. וישובו אל ה' וירוחמו. וגם למען יכירו כי מרחמם אנכי ולא במקרה נתקיימו. ומה טובו לפי זה דברי רז"ל (ב"ר פ' נ"ה) שרמז כי לא לכל הדורות הוצרך אות. כי דורו של רשב"י וריב"ל לא נראה בימיהם הקשת. שע"כ נכתב לדרת חסר. שהוא בשביל אותם הדורות שבהם חסרון:
Genesis.9.8.5
ולבא אל שעור שאר הכתובים. ועוד אומר בין אלהים ובין כל נפש חיה. ולא אמר ביני ובניכם. אז ביני ובין כל נפש חיה. ועוד באומרו כל נפש חיה ואו' כל בשר. יראה דבר אחד כפול. והנה קושיות אלו העירו לב רז"ל בב"ר (פ' שם). לומר כי בין אלהים. הוא מדה"ד הקשה. ובין כל נפש חיה זו מדת הדין הרפה. כמו י שהעתקנו לשונם. עוד ראוי לשום לב אל שנוי הכתובים. כי תחלה אמר ביני ובין הארץ ואח"כ אמר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה. ואח"כ אומר בין אלהים ובין כל נפש חיה:
Genesis.9.8.6
אמנם הנה שלשה סוגים הם. אחד מציאות הארץ הבלתי חטאת. וראוי לרחם עליה לבלתי השחיתה. יותר מהבעלי חיים שנמצא היזק בקצתם. וסוג שני הם הב"ח שראוי לרחם עליהם יותר מבני האדם. שע"כ לפעמים אדם בזכות בהמה יושיע ה':
Genesis.9.8.7
ובזה נבא אל הענין. אמר הוא יתברך לענין הארץ אינו צריך שתראה הקשת בעולם. רק היות נתינה בענן. וזהו את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ. אבל על הבריות אפשר יזכו בני האדם ואזכור הברית בשבילם. ואגבן יחיו הבעלי חיים. או בהפך שאדם בזכות בהמה יחיו. וחפצי הוא בל יצטרך האדם לבהמה וע"כ מה אעשה אראה להם הקשת שיראוה ויתנו לב כי הם חייבים וצריכים תשובה. ואז אזכור להם הברית. וזהו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת. שהוא שתתראה לבני האדם. שאז ע"י שיראוה בני האדם. שיתנו לב לשוב שתהיה נראית מהם. יזכו שוזכרתי אתכם. ואגבן את הב"ח. וזהו ביני וביניכם. ואח"כ ובין כל נפש חיה. אך אם לא תתראה שלא ישימו לב בני אדם לראות ולהביט לשוב. שעם היות הקשת בענן לא יראוה. רק וראיתיה אני. ולא הם. לא אמוש מלזכור. אלא שאז יחיה אדם בזכות בהמה. שמן הבהמות אעשה עיקר. וזהו בין אלהים ובין כל נפש חיה. שהם ב"ח. בכל בשר שהוא בשביל כל בשר תועיל זכירת הב"ח. ואחרי אמור אלהים הוא מה"ד אל נח. שע"י הצטרפו עם מד"ר. אין צריך להם קשת. כ"א בהם עצמם תהיה הזכירה. כדור רשב"י. אמר הלא תירא אולי בלי הצטרף רחמים. תצטרך לזכות בהמה. לא כן הוא כ"א שתהיו שווין אדם ובהמה. והוא ויאמר אלהים שהוא מה"ד לבדו. זאת אות הברית יהיה ביני ובין כל בשר אשר על הארץ. אדם ובהמה כאחד:
Genesis.9.18.1
ויהיו בני נח כו'. הלא יקשה כי מי לא ידע כי אלה היו היוצאים מן התיבה. וגם אומר וחם הוא אבי כנען למה נאמר. ועוד כי גם אבי כוש ומצרים ופוט היה. וגם שם ויפת אחיו. אבות לבנים היו ולא הוזכרו כ"א כל אחד בסדר יחוסו. ועוד אומרו שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ גם זה ידוע ונכתב בין הדבקים כי אין לו ייחס עם הקודם והמאוחר והיה ראוי ליכתוב בהזכיר תולדותם. ועוד אומרו ויחל נח כו' כי אומרו ויחל ואומרו איש האדמה הוא משולל טעם וענין:
Genesis.9.18.2
אמנם בא לתת טוב טעם מה זה היה שזכה חם לצאת מן התיבה ויוכיח סופו על תחלתו שסירס את אביו או רבעו ולמ"ד סרסו ורבעו. ולא עוד אלא שקשה מאד כי על כל אשר עשה לאביו לא עצבו רק קלל את בנו כנען. ע"כ בא הכתוב ואמר הנה דע לך כי אין משפטו ודינו יתברך רק באשר הוא שם. והוא כי בצאתם מן התיבה כולם טובים היו מתייחסים לאביהם וזהו ויהיו בני נח כו' לומר כי היו מתייחסים לנח בכשרון ראויים ליקרא בני נח וע"כ היו היוצאים מן התיבה. אמנם וחם אח"כ עזב את אביו מלהדמות אליו וידמה לכנען בנו הידוע ומפורסם שאין שטוף בזמה כמוהו וזרעו. וזהו וחם הוא אבי כנען הידוע כי ממנו למד חם להיות שטף בזמה וע"י כן שנדמה לכנען נמשך כי ג' אלה בני נח ומאלה נפצה. שאם לא כן היה נח מוליד יותר שמהם תהיה נפיצות כל הארץ יותר. והענין כי ויחל נח כו' וירא חם להיותו אבי כנען שלמד ממנו כמדובר וירא את ערות אביו שסירסו שלא יוליד יותר. ומזה ימשך טעם אל קללו אל כנען ולא אל חם. והוא כי מכנען למד ואם היה מקלל את חם היו כל יתר בניו מתקללים. כי ממנו יצאו ע"כ קלל את זה לבד:
Genesis.9.20.1
ויחל נח איש האדמה כו'. אמר כי הכל הולך אחר כונת הפועל. והוא כי הנה ביין יש בחינת שמים והוא לשמח אלהים בקידוש והבדלה וכיוצא. ויש בחינת גבורים לשתות יין ולמסוך שכר שהוא התחלת כל דבר רע כנודע. אמר כי נח גם כי לא יבצר ממנו כוונתו לטובה עכ"ז תחלת מחשבתו לא היתה רק על בחינה חומרית וזהו ויחל נח איש האדמה. כי כל התחלתו בראשית ענין מחשבתו היה על בחינת היותו איש האדמה חומרי ועל זה נטע הכרם. וע"כ וישת מן היין וישכר שלא היה העיקר עבוד את ה' כמקדשים עליו או מנחמים אבלים ואגב המצוה לשמח ליהנות מן היין. כ"א כל העיקר היה לשתות מן היין וע"כ באת תקלה כמאמרם ז"ל (ברכות פ' הרואה) הרואה סוטה בנוולה יזיר עצמו מן היין כי היין בוגד ומביא לידי זמה. ועד"ז היה שע"י היין בא לעשות בו זמה. כי ויתגל כו' וירא חם כו' שרבעו או סרסו או זה וזה למ"ד. וזה אחשוב כוונו חז"ל בב"ר (שם פ' ל"ו) באומרם בשעה שהיה הולך ליטע כרם אפגע ביה שידא שמדין א"ל שותפי עמך אלא אזדהר בך דלא תיעול לחלקי ואם עלת לחלקי אנא חביל בך ע"כ. ויתכן כוונו מאמרנו שמתחלה לא כיון אל עשות מצוה שעל ידה נעשים כחות קדושה כי אם אל יין הרשות שנעשין שדין וכחות טומאה וזהו אפגע ביה שידא שמדין כי מאז הלך ליטע הכרם הפגיע בעצמו כח חצוני. ואמר לו שותפי עמך כי בחי' יש ביין זו לעומת זו. אלא אזדהר דלא תיעול לחלקי והוא לסעודת הרשות כ"א בחלק אלוה ממעל לדבר מצוה. או מעין זה. כי ארז"ל לא נברא יין. אלא להאכיל לרשעים שכר זכיותיהם בעה"ז וזהו שכר לאובד. וגם לנחם אבלים. וזהו ויין למרי נפש. והנה אחשוב שלא ניתן להם בשכרם אלא מפני שהוא הביאם להרשיע שהרבה יין עושה וכענין הרואה סוטה בנוולה יזיר עצמו מן היין. נמצא כי ביין יש חלק לה' וחלק לשטן שהוא השכרות. ע"כ אמר לו השטן שותפי עמך כי ביינך יש לי שותפות אלא אזדהר דלא תיעול לחלקי כ"א לחלק עבודת ה' כניחום אבלים וכיוצא:
Genesis.9.20.2
והנה זה הוא לפי הנוסח הזה של מדרש רבה אבל במדרש אבכי"ר נוסח אחר וז"ל ויטע כרם בא לקראתו השטן ואמר לו רצונך שנטענה יחד אני ואתה א"ל הן מיד הביא רחלה א' ושחטה על הגפן ואח"כ הביא ארי ושחטו על הגפן ואח"כ חזיר אחד ושחט על אותה הגפן. מפני מה עשה כן השטן כי כשאדם שותה כוס אחד הוא כרחלה עניו ושפל רוח. וכשהוא שותה ב' כוסות מיד נעשה גבור כארי מתחיל לדבר גבורות ואומר מי כמוני. וכשהוא שותה שלשה או ד' מיד נעשה כחזיר שמתלכלך בטיט ורפש אף היא מתלכלך אף במי רגלים ע"כ:
Genesis.9.20.3
והלא יקשה מי הכניס את נח ליכנס בשותפות עם השטן שאמר לו רצונך שנטענה יחד וא"ל הן וגם למה הביא הג' בהמות. אך הנה ארז"ל בב"ר (שם) בו ביום נטע בו ביום שתה ע"כ. ואיך יתכן יצאת נטיעה ביום א'. ע"כ תחשוב כי להיות נח נחוץ לשתות יין לבלתי המתין שנה או שנתים לעשות פרי ולשתות יין. ע"כ אמר לו השטן רצונך שנטענה יחד באופן תמהר לעשות פרי אז א"ל הן. וע"כ בו ביום שנטע בו ביום שתה והורה לו כי היין סרסורא דעבירה הוא. וכאשר יקרה לאדם בהעוותו כן יקרה לו ביין בוגד. והוא כי הפעם הראשונה שאדם חוטא עושה היצה"ר כהלך הבא בענוה ושפלות להתחנן לפני העשיר וזהו ששחט רחלה. שתה כוס ב' מתחיל להתגבר כארי שמקנה בו גאה וגאון בשלישי משתרר כ"כ עליו עד שטמע יטמאנו בכל עבירות כחזיר המלוכלך. וענין השחיטה הוא כי ניתן כת היצר הרע ביין כאלו כח שלשה דמים כו. וע"י כן יקרה לשותיו כמקרה היצר הרע לחוטא ומרגיל עצמו בדבר. ועל פי דרך זה אפשר כי מה שאמרו בבראשית רבה (שם) שאמר לו שידא שימדון לא תיעול לחלקי כו' שהוא לא תשתה יותר משני כוסות כי עד השנים עדיין הוא בחלק שלך. שאינו שולט בו בעצם עד השלישי. שהוא כאלו הוא שלי כי נעשה בעל הבית. וגם הוא מבחינת החזיר כנודע. עוד אמרו ז"ל (שם) אמר רבי יוחנן לעולם אל תהי להוט אחר היין שכל פרשת היין כתיב בה וי"ו יו"ד י"ד פעמים. הה"ד ויחל ויטע וישת ויתגל ויקרא ויגד ויקח ויפת וישימו וילכו ויכס' ויקץ וידע ויאמר. ואפשר היה הרמז כי גם שנברא היין לשלם שכר לרשעים בעה"ז ולנחם אבלים עצת ה' היא כי די ליין לשמש במקום וי שהוא לנחם אבלים שעל כן כתיב וי"ו כמנין די. עוד אפשר כיון בחומר ויטע כרם וישת כו' כי כל כך היה להוט אחר היין כי לא שת לבו לאכול מן הענבים תחלה כ"א מיד אחר שנטע כרם לא אכל מן הענבים תחלה כ"א וישת מן היין וע"כ זה גרם לו שנפגע. ואמר שנתגל בתוך אהלה בה"א יהיה שהיה תוך האהל אשר שם אשתו ולא בוש ממנה חם מלקלקל עמו בפני אמו ולא עוד אלא שלא היה כדרך הרשעים שכולם מתחרטים כ"א אדרבה היה אחרי כן כמצחק ובא להגיד לשני אחיו בחוץ:
Genesis.9.23.1
ויקח שם ויפת כו'. הנה אומר ופניהם אחורנית הוא מיותר. וגם אומר וערות אביהם לא ראו. מי לא ידע שאם הלכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם. שערות אביהם לא ראו. אך הנה אחרי אומרו וילכו אחורנית כו'. הוצרך לתת טעם למה זה הפכו פניהם אחורנית. ולא הלכו דרך פנים ויסתמו עיניהם לבלתי ראות ערותו. לז"א תדע למה ופניהם אחורנית. ולא בדרך ישרה בעינים אטומות. הלא הוא כי עתה בלכתם אחורנית נמשך כי וערות אביהם לא ראו. כי אצ"ל עיניהם כ"א גם פניהם הנזכר לא ראו ערות אביהם. שאומר ראו. חוזר אל פניהם הנזכר. ותצדק בהם ראייה כד"א בלשון רז"ל (ברכות דף כ"ה) לבו רואה את הערוה. והוא כי הלא צדיקים היו וצלם אלהים על פניהם. ולא רצו שפניהם אשר בם קדושת צלם אלהים. יראו את הערוה גם שיטמטמו עיניהם. וק"ו הדברים מאשר הקפידו ז"ל על אשר לבו רואה את הערוה בעת תפלה. וכ"ש פני אדם אשר צלם אלהים נוססה בם:
Genesis.9.26.1
ויאמר ברוך כו'. הנה ברכת שם איננו בכתוב. רק ברכתו יתברך באומר ברוך ה' אלהי שם כו' והנה ארז"ל (ב"ר שם) שנתברך בטלית. והנה ברכה זו איננה בכתוב זה. אם לא שנאמר שנרמז באומרו ויקח שם ויפת את השמלה. שע"כ נאמר לשון יחיד ויקח. שהוא אשר היחל ולקח השמלה הוא הטלית. כי ע"כ יהיה מה שלא נאמר ויקחו אלא ויקח. ואפשר הוא בדרך ג"ש כדרך מדרשי רז"ל והוא כי ויקח קרח ארז"ל (במדבר פ' י"ח) שלקח שאלת טלי' שכולה תכלת שהוא מסמיכות סוף פרשה הקודמת. והוא כי נאמר כאן ויקח ונאמר להלן ויקח. וגם במספר קטן עולה ויקח עם התיבה כמספר טלית שע"כ נתברך יותר מיפת. ואחשוב כי ברכתו גדולה מאד ומפורש בכתוב. והוא באמור אליו ברוך ה' כו' ומה ברכו כי מה שיאמר בעולם לא יאמר אלהי יפת או אלהי חם. כ"א אלהי שם בייחוד. כענין ברוך ה' אלהי ישראל. וברוך אתה ה' אלהי אברהם כו' וכיוצא כי לבד בישראל יזכיר שמו יתברך אשר הם משם ואמר ויהי כנען כו' והנה הל"ל עבד לו. והנה יש מי שפי' שחוזר אומרו למו. אל ה' ואל שם. והלא כמו זר נחשב יצרף שם שמים ודבר אחר לכוללם באומרו למו. אך יאמר הנה ברכתי בהקרא אלהי שם הנה אין שם זה רק לעם אחד מכל העמים שמזרע שם. ואיך יתברכו השאר. לז"א ויהי כנען עבד למו גם על השאר:
Genesis.9.27.1
יפת אלהים כו'. לא יזכה כשם להתברך בשם ה'. כ"א בשם אלהים הוא שכינה ועוד יתרון יהיה לשם. שהאלהים הנזכר לא ישכון באהלי יפת. כ"א באהלי שם הוא בבית המקדש ובתי כנסיות ובתי מדרשות. או יאמר יפת אלהים ליפת. בב' מלכיות. מלכות מדי ומלכות יון. אך לא שיתמיד מלכותם כ"א וישכון האלהים הנזכר באהלי שם. שיבנה ביה"מ אחר מלכות מדי ואחר מלכות יון. אלא שגם אחרי כן ויהי כנען בלבד עבד למו למדי וליון. עם שיתבטל ממשלתם מעל ישראל:
Genesis.10.8.1
הוא החל להיות גבור בארץ כו'. ראוי להעיר כי הגבורה מאתו ית' היא. ואיך מייחסה לו. לומר שהוא היחל להיות גבור כאילו היא בחירה. ועוד אומר הוא היה גבור ציד לפני ה' האם יהיה גבור שלא בפניו חלילה. ועוד אומר ע"כ יאמר שהם דברים משוללי הבנה. אך קבלו רז"ל (ב"ר פ' ל"ז) שהיה צד הבריות ומקרבן לע"ג. גם בפרקי ר"א (פרק כ"ד) אמרו שהיה מלך במגדל המבקשים לסלק שכינה מעל הארץ. ולהשליט החיצונים בה. וזה יאמר הוא היחל לשון חלול כענין אז היחל כו' כי חילל הקדושה כדי להיות גבור בארץ ע"י כחות חצונים להתגבר בה ובהם אומרת התורה ראה השוטה ההוא כי דרך הצד ב"ח. הוא שלא בפני בעליהם. אך זה הוא היה גבור ציד. צד ברואיו ית' ממנו עודנו לפני ה'. כי הלא כל הארץ כבודו. ואיך יצוד מלפניו למי שאינם לפניו שהוא לע"ג. וע"כ כו' אומרת התורה ע"כ אני גוזרת ואומרת כי כנמרוד יהיה. כל מי שיהיה כמוהו גבור ציד לפני ה' שיהו אחריתו כמוהו. כי הוא אמרפל שהוליכו ית' אצל אברהם שהיה מביא אל כל הבריות ומקרבן לה' והרגו לעומת אשר היה עושה הפך אברהם:
Genesis.11.1.1
ויהי כל הארץ כו'. ראוי לשום לב מה ענין היות כל הארץ שפה א' ענין זה. ומה הוא ענין דברים אחדים לפי פשוטו:
Genesis.11.1.2
והנה ארז"ל. שאמרו דברים אחדים על ה' אלהינו ה' אחד. ועל א' היה אברהם בארץ כו' וזה רחוק מפשוטו. ועוד באומר ויהי בנסעם כו' מה זו נסיעה ומה זו מציאה מצאו בבקעה ההיא ועוד באומרו ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה כו' מה ענין אמור איש אל רעהו. והיל"ל וילבנו לבנים וישרפו כו'. ועוד אמר הבה נבנה כו' מה ענין עיר ומגדל זה והלא לא יתכן היות כל הארץ דרים בעיר ומגדל א'. ועוד מה ענין וראשו בשמים שהוא דבר בלתי אפשר. ועוד או' ונעשה לנו שם מה הוא השם הזה שיעשו בעיר ומגדל ועוד שאם הכונה שישכנו בעיר א' כולם פן יפוצו מה הוא השם הזה ומהראוי יאמר נבנה לנו עיר ומגדל פן נפוץ כי מה ענין השם אל העדר הנופוץ. ועוד האם כל כך הוא עשות עיר ומגדל. שע"י כן יהיה להם שם. ועוד מה להם אם יפוצו על פני כל הארץ. ועוד או' וירד ה' לראות כו' האם כל רעתם לא היתה רק ענין בנין העיר ומגדל מה איכפת לו ית' ואם הוא על כוונת רעה למה תולה הדבר בעיר ומגדל. ועוד אומרו הן עם א' כו' ולא יבצר מהם כו' האם מבלעדי ה' לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ועוד מה הוא העונש הזה לבלבל שפתם ולהפיצם. ועוד אומרו ע"כ קרא שמה בבל כו' האם כ"כ דבר רשום הוא לקרא שם לעיר על זה:
Genesis.11.1.3
והנה לבא אל הענין ראוי לשית לב מה עלה על לב העם ההוא ומה יזמו לעשות. והנה רז"ל (ב"ר פ' ל"ח) אמרו שדברו על ה' אלהינו ה' אחד ועל א' היה אברהם. אמרו אברהם זה פרדה עקרה הוא אינו מוליד. ועל ה' אלהינו אמרו לא כל הימנו לבור את העליונים וליתן לנו את התחתונים אלא באו ונעשה לנו מגדל ונעשה ע"ג בראשו וניתן חרב בידו. ותהי נראה כאלו עושה עמו מלחמה ע"כ:
Genesis.11.1.4
וראוי לדעת מי הכניס את אברהם בזה ומה גם כי שנתים אחר המבול היחלו ליטפל בעיר ומגדל. ומי נתן את אברהם בימים ההם. וגם כי כשנתפלגו היה אברהם בן מ"ח שנה ואז דברו זה. הלא אין נראה מהכתובים רק שמספר התחלת עניינם. וכן מה להם את אברהם פרדה עקרה ואינו מוליד. ועוד אומרו לא כל הימנו לבור כו' היתכן היו חפצים לעלות השמימה. ושיהיה הוא ית' בארץ. האם לא ידעו כי אין מבוא לחומריים למעלה. ולא לרוחנים למטה. ועוד אומרו עליונים ותחתונים ולא אמר למעלה ולמטה. ועוד או' נעשה ע"ג בראשו. האם בהיות הע"ג בראש מגדל. יגדל כחו נגד אלהי עולם ית'. ומה היא חרב שבידה. האם נגד ה' יסכון לה חרב בידו. ועוד אומרו ותהי נראה כאילו עושה מלחמה מה יתן ומה יוסיף היות נראה. א' שבפועל אינה יכולה לעשות מלחמה ואם מפני כבודו ית' אמרו כן. אך דעתם היתה להלחם בו ית' ממש חלילה הלא יקשה כי לא ימנע. או היו שוטים והבל מעשיהם ובלי דעת מילין יכבירו. או היה לאל ידם לעשות חלילה לולא הפיצם ה'. אם לא היה לאל ידם לעשות. איך אומר הוא ית' עתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ואם היה יכולת בידם לעשות. הלא יפלא האם נגד ה' יתכן יוכלו לעשות דבר:
Genesis.11.1.5
והנה לבא אל הענין. נזכירה מאמרם ז"ל בב"ר פרשת כ"א. וז"ל התבן והקש מדיינין זה עם זה. זה אומר בשבילו נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה אמרו החטים המתינו עד שיבא הגרן ואנו יודעי' בשביל מי נזרעה השדה בא הגרן ויצא בעה"ב לזרותה הלך לו המוץ נטל את התבן והשליכו על הארץ. נטל את החטים ועשה אותם כרי כו'. כך עו"ג אומרים אנו עיקר ובשבילנו נברא העולם. והללו אומרים בשבילנו נברא. ואומרים להם ישראל המתינו עד שיגיע היום. ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם. הה"ד הנה יום בא כו'. ועליהם הוא אומרו תזרם ורוח תשא' כו'. אבל ישראל ואתה תגיל בה' ע"כ. וכן הוא ענין והיו כעור מן אדרי קיט כו':
Genesis.11.1.6
ולבא אל הענין. והוא בהקדים הקדמות מפורשת אצלנו כל א' במקומה. (א) כי כאשר יש כחות קדושה כך לעומתן כחות טומאה הנקראים חצונים. כי זה לעומת זה עשה האלהים. (ב) כי הקדושה א' היא תכלית האחדות כי כל בחינותיה א' הן אך בחצוניות יש פירוד ורבוין ונקראים עולם הפירוד. (ג) כי נשמות ישראל מהקדושה המה. וע"כ נקראו גוי א' ורוב עם מתייחסים לנפש א' כד"א שבעים נפש. אך נפשות עכ"ם מהחצונים. וע"כ אפי' אם א' מתייחסים לרבים כאומרו בבני עשו נפשות ביתו. (ד) כי אין קיום ומציאות העמדה לשום כח חצוני. אם לא שבאיכותן ופנימיותן מציאות מאור הקדוש. כנודע מחכמי האמת. (ה) כי כל כח חצוני עליון תאב תמיד ושואב משפע עליון. להריק על נפשותם מהם. כמאמר ס' הזוהר (נח דף ע"ד) על פ' הכפירים שואגים לטרף. אך כשישראל עושים רצונו של מקום נותן השפע לישראל ומתמציתן נהנים גם הם. וכשאין עושים. מתהפך השפע לחצונים והולך הכל לע"ג. וישראל גולים אצלם לאכול מאשר ישאבון שריהם. (ו) כי יותר צער מרגשת השכינה כביכול בהשפיע אל החיצונים ולא לנו. יותר מאשר נרגיש אנחנו. כמאמר ס' הזוהר כי מר לה מאד. (ז) כי מאז ברא אלהים אדם על הארץ היה בעבור ישראל. בעלי נשמות קדושות. להשלים כל נשמות שבגוף. למען באחרית הימים יברור אוכל מתוך פסולת. כי יקום אלהא שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל כו' והדקת כו' והוו כעור מין אדרי קיט ואומר תזרם ורוח תשאם. כאמור במאמר שהזכרנו. (ח) כי אין העה"ז למה שהוא גשמי מתקיים. אם לא בהשתלשל שפע מן העולמות העליונים:
Genesis.11.1.7
והנה אפשר יהיה השתלשלת דרך צנורות הקדושה משער השמים והוכן לקבל השפע הקדושה ע"י ירושלים ציון כפי סוד עניינה. כנודע. או אפשר יהיה דרך צנורות החצונים. אמנם אין הכנה בחצונים להפך ההשתלשלות אליהם בעצם. על דבר הנגדיות אשר להם עם הקדושה. כי כולה אחדות והמה מעולם הפרוד. ום נזכירה מאמר ס' הזוהר כי אמרו וימצאו בקעה הוא כי הבקעה ההיא מקום מוכן לכל מיני טומאה מכל החצוניות לעזר לעשות צירופי כחות טמאה. להביא כונתם אל הפועל:
Genesis.11.1.8
ובזה נאמר כי האנשים חכמים היו להרע. ובאצטגנינותם ובמיני חכמות כשפיהם וטומאותם ידעו כי נפשותם מהחיצונים המה ושעתיד היה הוא יתברך להביא את אברהם בנפש מהקדושה. ושימשך זרעו אחריו בעלי נפש קדושה מתחת כסא הכבוד ובאחרית הימים את העו"ג שמהחצונים. יזרם ורוח ישאם. וישראל יגילו בה'. ע"כ התחכמו לעשות דרך יהיה כל העה"ז אל החצונים לבדם. ולא יהיו בו בעלי נפש מהקדושה. ושיתקים העולם ע"י צנורות החצונים. באופן שבסוף הדורות לא יבור לו את ישראל. ויזרה ויפיץ את השאר כי אם יקימם לעד. כי אין זולתם בעולם. והנה ההכנות הצריכות לזה. הם ראשונה אחדות כמ"ש בהקדמה שמינית. מה שאין כן בחצונים כי הם כחות נפרדים. וזה מאמר הכ' ויהי כל הארץ שפה א' ודברים אחדים שהיה להם אחדות בזה. אך זה איננו שוה לבדו כי הנה יש דברים אחדים. כוש מכח חצוני א'. ומצרים שרשו מכח א'. וההיקש בכל משפחות. שעם שכל משפחה היא מכח חצוני א'. הלא הם אחדים רבים והוא פירוד. ואיך יתכן תעשה השכינה אשר הוא מהאחדות מיוחד. עיקר מהחצונים נפרדים. לשלשל שפע לקיים העולם על ידם. ע"כ לתקן זה ויהי בנסעם שמשם נסעו בני נח אחר המבול מצד מזרח. מציאה מצאו. והיא אותה בקעה המוכנת לקבל כל הטומאה ליחדם. כי שם מקום כולל להם. כנודע מס' הזוהר (דף ע"ה). וזהו וימצאו בקעה ויהיה ייחודה בבנות בנינים בצרופי חכמת טומאות. ולמען יבנוהו בבחינות ולא יתעצלו. מה עשו ויאמרו איש אל רעהו שכל איש שבמקרא חשוב. והוא כמשז"ל כוש למצרים ופוט לכנען שהם ראשי אומות זה לזה. אם לא נתחיל אנחנו לעשות בידנו. לא יזדרזו ההמון לעשות כעצת אבימלך בן ירובעל. ע"כ אמר איש החשוב אל רעהו כיוצא בו. הנה נלבנה בעצמנו לבנים וכו' ומה שיראו שעשינו. ימהרו יעשו כמונו. ובמקום שאין אבנים נמצאת שם. אמרו ונשרפה לשרפה שהוא לשרפם בכבשן שיהיו קשים כאבן. וז"א ותהי להם הלבנה לאבן כו'. עוד שנית ראו והנה שער השמים הוא נגד ציון וירושלים מכוון לשבתו ית' למעלה. ומשם הוא השתלשלות השפע לקיים העולם ושם הכנת ירושלים וציון. כנודע ליודעי חן. לקבלת שפע הקדושה ע"כ נועצו ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל עיר כנגד ירושלים ומגדל כנגד ציון. כי מגדל דוד היא ציון. להכין אותה לשלשל שפע אל המקומות ההם כי מעון ההכנה שיש לציון וירושלים. כפי דוגמתו למעלה נגד שער השמים. כך יהיו לעיר ומגדל אלה מעין דוגמתן בחצונים שכנגד הבקעה ההיא. כי זה לעומת זה הן כנודע. וש"ת איך יורק השפע אל העיר ומגדל זה. לז"א וראשו בשמים. והוא כי ראשו של מגדל מרמז אל כח זכר המשפיע דרך חצונים ראש לכלם הוא סמ"אל: יהיה בשמים נגד הבקעה לשלשל על ידו. והכוונה כי כאשר אין בין ראש גבר. לכל התפשטות גופו הפסק. כי אם מהמוח יושפע הכל. כן הכח הנזכר יהיה ראש למגדל. שלא יהיה הפסק. רק מתפשט ומשתלשל דרך צנורותיו עד למטה. ובכלל הדבר הוא כי כל העו"ג יסכימו לשום להם ראש א' הוא סמ"אל. באופן יהיה להם אחדות כל כחות הטומאה יהפכום בלהטיהם אל ראש א' הוא הנזכר. וכל הנ"ל יעבדוהו. וע"י כן ימשך כי יוסיפו אומץ בקליפה ההיא ע"י עבודתם. ויהפך כל הכחות אליו. ובאחדות יוכן לקבל השפע מהשכינה ולהשרות למטה בעיר ומגדל. וע"י הרבוי של כל כחות הטומאה בעה"ז. לא יהיה מבא. לבא להשרות שכינה בארץ הלזו כנודע. כי ע"י שבעה שחטאו. נסתלקה עד רקיע שביעי כי אינה שורה במקום טומאת עון. ומה גם עתה ע"י כל הטומאה הזאת. וא"כ ע"י זה ישאר כל העה"ז להחצונים לגמרי. ולא אל קדושי עליונים. שנפשותם חלק אלהים קדושים. והנה הוקשה להם כי ראו בלהטיהם ובאצטגנינות שלהם כי יבא אברהם וימשוך הקדושה אל העול' השפל ומתבטל כוונתם ע"כ אמרו שהוא פרדה עקרה ולא יוליד כו' והוא במה שכתבו רז"ל בפרקי ר"ל כי כל הנפש אשר עשה בחרן ובשאר המקומות. לא נמשך גרותן לדור אחר כלל. באופן לא נמשכה הקדושה רק לזרעו אחריו כמפורש אצלנו בפ' כי ידעתיו למען כו' וע"כ אמרו מה שינגדנו אברהם להמשיך הקדושה לארץ לא יתקיים. כי לא יוליד זרע להמשיך הקדושה בעולם. שהנפשות אשר יעשה לא יתמידו. באופן תעשה מחשבותינו. והנה עדיין כל זה אינו שוה להם כי הלא מה בצע לו ית' בעולם משולל קדושה. והלא יבטל כי ע"כ אמרו שא"א לעולם בלא ישראל כנודע. ע"כ לתקן זה. אמרו ונעשה לנו שם. והוא במ"ש כי אין קיום לחצונים בלעדי הקדושה. וע"כ כל ישעם וכל חפץ לידבק בה. ולעשות נפשות קדושות אצלם כדעת חכמי האמת על פ' (קהלת ד׳:א׳) דמעת העשוקים ואין להם מנחם. וע"כ אמרו הנה בהפליג השראות כחות טומאה בארץ ותסתלק השכינה הנה ע"י אחדות משתלשל הקדושה דרך צנורותם. וגם באשר שם ה' נקרא על ישראל ולא על השאר. אז שם ה' יקרא על אחדות החצונים כי אין זולתם בזה. גם נפשות רבות מהקדושה יתלבשו תוך הקליפות ההם. באופן שע"י כן יתלבשו למו ויעשו למו שם. הוא שמו ית' שיקרא עליהם. וע"י כן יתקיים העולם בלי ישראל. וזהו ונעשה לנו שם. וכהתימם כל זה גלו אז ואמרו מה הכניסום לכל זה. ואמרו פן נפוץ כו' והוא כי המה ידעו כי לעתיד יבור לו הוא ית' את ישראל. הנקראים קדישי עליונים מפאת נשמתם. ואת ע"ג החצונים יפיצם ורוח ישאם כד"א תזרם ורוח תשאם כו' ואתה תגיל בה' כו' ע"כ אמרו ונעשה לנו שם שנגיל בה' כי לא יהיה זולתנו בעולם פן נפוץ ורוח ישאנו לעתיד. והוא מה שכתבנו שזה היה כל ישעם וכל חפץ. וזה מאמרם ז"ל שדברו על ה' אלהינו ה' אחד שאמרו למה יאמרו ישראל ה' אלהינו ולא יהיה של יתר אומות ולמה יהיה ע"י ישראל ה' אחד ולא על ידם כי ע"כ גם הם יתיחדו. וזה לא כל הימנו לבור לו את העליונים הם ישראל הנקראים קדישי עליונים שכל נפשותם מהקדושה ואין להם חלק בחצונים. ונתן לנו את החצונים התחתונים הם בחינות תחתונות שיהיה נשמותינו מהתחתונים ולא יתן בתוכנו תוך הקליפה מן העליונים מכחות הקדושה כי זה כל ישעם וכל חפץ כאשר כתבנו ועל כן מה עשו אמרו באו ונעשה לנו מגדל ונעשה ע"ג והוא מה שכתבנו על וראשו בשמים. כי כל האומות הנ"ל עשו ע"ג כי עבדו את ראש א'. ווהו נבנה כו' כל האומות הנ"ל הסכימו ונתאחדו לזה ולא היו תחת שרים רבים ונותן חרב הוא מה שנוסיף כח ואומץ בזיון בראש ההוא הוא סמאל ע"י עבוד כל האומות אותו והפך כל הכחות החצונים אלו באחדות ובזו כחו יהיה נראה כאילו עושה מלחמה עם השכינה. והוא כי ע"י ההכנות הנזכר שעשו יש בראש הנזכר כח ליונק מהקדושה של השכינה. אך בהניק אותם הוא כעושה מלחמה כי היא מר לה מאד בהשפיעה אל החיצונים כאשר כתבנו בהקדמות. נמצאת נותנת שלא מדעתה כל ההכנות שהוא משל החרב ונראה כעושה מלחמה על שהוא חוץ מרצונה. והיא ההקדמה שקשה לפניו יתברך על אשמת ישראל שצריך להשפיע בחצונים. ומה שסדרו קדמונינו כי אמרו דור הפלגה נבקיע הרקיע להלחם בו. והיה בקיעת הרקיע כי מה שהיה שער השמים מתחלה נגד ירושלים יהיה עתה נגד עיר ומגדל שבבקעת דורא בקוע ושער חדש להריק שפע משם. ואמרו להלחם בו הוא מה שכתבנו שעל ותהי נראה כאלו עושה מלחמה כמדובר:
Genesis.11.5.1
וירד ה' כו'. הנה ירידה זו היא לדון אותם. ואמר כי מדת רחמים עם בית דינו וזהו וי"ו של וירד. כי שתי הבחינות ירדו לעומק הדין. ויאמר ה' להליץ בעדם הן עם א' ושפה א' לכולם לומר גם כי לעשו' הפך רצונו ית' כיוונו. עם כל זה אחדות ביניהם כי בקשו להדמות אל הקדושה. וזה החילם לעשות ואע"פ שסופם. לרעה. כיון שהחילם הוא אחדות שהוא חדא לטיבותא ראוי לרחם עליהם. אך לעומת זה הוא האחדות שהוא חדא לטיבות' חדא לריעותא כי ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ע"י האחדות והכנתה להרע כנזכר. ונמצא העולם אבד בהגביה הטומאה. ע"כ לא ימותו כעת. אך נסיר ההכנה לבל תבא כוונתם אל הפועל ולכן הבה נרדה כי אמר ה' נכין דרך שנרדה בעולם השפל. ולא תהיה תמיד שכינה מסולקת ממנה כאשר היתה כונתם איך יהיה במה שנבלה שם שפתם ויתבטל האחדות. באופן שלא יוכלו לעשות דבר מאשר יזמו לעשות. ע"כ ויפץ וכו' ובראותם כי ע"י פירוד לא יצליחו. אז ויחדלו לבנות העיר באופן שהיו ב' דברים. א' כי שם בלל שפתם שלא ישמעו איש שפת רעהו. ב' כי ויפץ ה' אותם בארץ ואז ע"י שתים אלה ויחדלו כו' משא"כ באחת.
Genesis.11.9.1
על כן קרא כו'. הנה יקשה אם חדלו לבנות את העיר. איך קרא שמה בבל. ולזה נקשה עוד כי למעלה נאמר וירד ה' לראות את העיר כו' אשר בנו וכו'. והנה כי בנו אותה ואיך הוא יאמר ויחדלו לבנות כו':
Genesis.11.9.2
אך לזה נעיר שהל"ל ויחדלו מלבנות העיר אך היא כי מתחלה התחילו לבנות על הכונה הנזכר. ואח"כ ויחדלו מענינם ולא שמו לב רק לבנות העיר ולא על הכונה ההיא. וראוי לשים לב למה נקראת בבל. ולא בלל. ועוד אף אם היתה נקראת בלל. אין השם מורה על הנפוץ ואיך יאמר שהוא גם על כי משם הפיצם ה' כו'. אך יאמר תדע למה נקראת בבל ולא בלל. על כי לא היה מורה רק על כי שם בלל ה' אך לא על זולת זה. אמנם יש טעם אחר. והוא כי ומשם הפיצם ה'. והוא כי בהיות הבי"ת השניה במקום למ"ד. נמצא חסר כ"ח שעולה כמספר מחוברים עם התיבה במספר קטן. והרי היא כאומר הסר משם היותם מחוברים כי נפוצים יהיו. וזהו ומשם הפיצם ה' כו' הנה כי טעם אשר בלל רמוז בבי"ת ולמ"ד. ובחילוף הבי"ת השניה במקום למ"ד רמוז הטעם הב'. או יאמר למה לא קרא בלל. על כי משם הפיצם ה'. והוא כי במספר בלל רומז הטעם השני כי בבל עולה ל"ד. וב' אותיות הרי ל"ז כמספר בלל והפיץ במספר קטן:
Genesis.11.31.1
ויקח תרח וכו'. הנה אומרו ללכת ארצה כנען הוא מיותר. והל"ל ויקח תרח כו' ויבאו עד חרן וכו' וגם אומרו מאור כשדים מיותר. שהרי נאמר למעלה כי ארץ מולדתו היתה אור כשדים. ועוד אומרו ויהיו ימי תרח כו' וימת תרח בחרן כו'. כי הלא בן קל"ה שנה היה אברהם כשמת תרח. ואיך נכתבה מיתתו קודם ציוויו יתברך לך לך כו' שהיה בן ע"ה. והנה אמרו רבותינו ז"ל (ב"ר פ" ל"ט) שהוא לומר שהיה פטור מכבוד אב כי נחשב כמת. וע"כ נאמר לו לך לך וכו'. ועוד קשה לפי פשוטו או' בחרן. כי מה צורך בהודעת המקום. אך הודיענו כי אין אדם זוכה לדירת א"י אם לא להולך אליה בגללה. אך ויקח תרח כו' לברוח מאור כשדים. הוא הכבשן שהולך בו אברהם. כי לאו כל שעתא מתרחיש ניסא. וזהו מאור כשדים. ואחר שהיה לברוח מן האש ולא על חיבת ארץ כנען. ע"כ גם שהיה ללכת ארצה כנען. עכ"ז ויבאו עד חרן וישבו שם. ובזה גם שחי תרח ר"ה שהוא קל"ה אחרי זאת סיפרה תורה שלא זכה בכולן עוד ללכת ארצה כנען כ"א ששם עמד עד ששם מת. וזהו ויצאו מאור כשדים כו' וע"י שלא יצא לחיבת הארץ. ע"כ ויבאו עד חרן כו' עד שוימת תרח בחרן משא"כ אברהם שעל שיצא על חיבת הארץ. ע"כ זכה שלא נשאר במקום. וז"א אח"כ ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען:
Genesis.12.1.1
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו'. לבא אל ביאור המקראות. נשים לב אל קצת הערות הלא המה. (א) אומרו ויאמר ה' כו'. כי מן הראוי יאמר תחלה וירא אליו ה'. ואח"כ מה דבר אליו ומה גם אם היתה זו פעם ראשונה שהי' ראוי יודיע חדוש ההתראות: (ב) מלת לך שהיא מיותרת (ג) או' מארצך כו' כי באומר וילך לך אל הארץ אשר אראך. מי לא ידע כי מארצו יצא וממלדתו ומבית אביו. (ד) כי נהפוך הוא הסדר האמתי כי הראוי יאמר מבית אביך וממולדתך ומארצך כי תחלה יוצא מבית אביו. ואח"כ ממולדתו ואח"כ מארצו. ומה גם לרבינו ז"ל (שם) שפירשו מארצך זו איפרכיא שלך. וממולדתך זו שכונתך. ומבית אביך כמשמעו. אלא שדעת רז"ל אחשבה מאשר פירשו פסוק זה. כך על פסוק (תהילים מ״ה:י״א) ושכחי עמך ובית אביך. שדעתם לתרץ קושי סדר הכתוב על שישכח. ולא ידאג על פרידת יודעיו בהוא שישכח אברהם אלו הג' סוגים. ולא ידאג על פרידתו מהם. ועל כן הנשכח ראשונה הקדים אל המאוחר. אך עדין ראוי לבקש דרך ישכון אור פשוטו על נכון. (ה) כ"א יאבה אביו לבא עמו. למה ימנעהו שיאמר לו שאדרבה ילך מבית אביו ויעזבם. (ו) או' אשר אראך ולא אמר אשר אומר אליך. כאשר אמר לו על העקידה וכן ליצחק שכון בארץ אשר אומר אליך. (ז) אומר ואעשך כו' כי היתכן שלעשות מצות קונו יצטרך הבטחות. ומה רב קושי העקידה ולא הבטיחו שום הבטחה ולא נמנע מעשות הדבר. (ח) למה נתייחדו לו ההבטחות האלה פה מזולתן. (ט) או' ואברכך. כי הלא גם בעשות אותו לגוי גדול גם הוא ברכה. (י) או' ואגדלה שמך היתכן כי חפץ אברהם בגדולות ובנפלאות. (יא) אומר והיה ברכה. כי איך יהיה הוא הברכה. (יב) אומר ואברכה מברכיך. מה יתן ומה יוסיף לו שיברך מברכיו ושיקלל מקללו. ומה גם כי חפץ חסד הוא. ולא יחפוץ בקללת מקללו. (יג) אומר ונברכו בך כו' כי הלא מקללו גם הם ממשפחות האדמה המה. ואיך יתקיים התברך כל המשפחות אם מקללו יארר. (יד) אומר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' כי מי לא ידע כי כאשר דבר אליו ה' הלך. (טו) או' וילך אתו לוט. כי אחר בהוא עתיד לומר ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט כו' למה הזכיר פה תחלה את לוט וגם הזכירו אותו לבדו. (טז) או' ואברם בן חמש שנים כו' למה הודיע אלהים אותנו את כל זאת. ואיך יתקשר עם כל הקודם או עם המאוחר. (יז) או' ויצאו ללכת כו'. כי מהראוי לא יאמר רק וילכו ארצה כנען. (יח) או' והכנעני אז בארץ. כי הוא מיותר ולבני צורך ובלתי מקושר. (יט) או' לה' הנראה אליו. מי לא ידע כי הוא הנראה אליו. (כ) אומר ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה' כי אחר בהמזבח הוא לה'. ראוי שויקרא בשם ה':
Genesis.12.1.2
אמנם לכאורה אפשר יאמר. כי הנה היה הדעת נוטה יאמר אברם בלבו. מה לי טוב מלזכות את אבי כי אחזירהו בתשובה. ותביאהו ואטעהו בנחלת ה' הטוב אשר היחל בצאתו מאור כשדים. שהיה ללכת ארצה כנען. עתה אומר לו גמור ואבואה עמו נטפל אליו כי הוא ראש בית אב. כי הנה אחרי צאת אברם מחרן היה תרח יותר מששים שנה. כמאמרם ז"ל (שם) כי מה שנאמר וימת תרח קודם הצווי הזה. אינו אלא שפטרו הוא ית' מכבוד אב ואם. עוד שנית הלא היא כי יאמר הנני עושה נפשות ויותר יקל לי להחזיר בתשובה בני ארצי ומולדתי אשר ידעוני מן הגוי אשר לא ידעוני רק לשמע אזן. ולא ישמעו לי כאלה שהם מארצי ומולדתי. ועל פי הדברים האלה לפי דרך זה אפשר לכאורה שאמר לו הקב"ה. על הא' אל תעשה עצמך טפל אל אביך להיות הולך אחריו. שכאשר ילך הוא. תלך אתה אחריו כ"א לך לך לעצמך. ועל השנית אמר מארצך וממולדתך ומבית אביך אשר עדן לא למדו ממך כלום. אך לא הנפש אשר עשית בחרן כי אם תביאם אתך אל הארץ אשר אראך. אך לא תתעכב שם לגייר יותר. כי הלא כל מה שאתה מגייר שם. יש בם שתי חסרונות. (א) שאינם מזרעך. (ב) שלא יהיו גדולי האיכות מפאת נפשותם. אך שם בארץ אשר אראך אעשך לגוי גדול שאת עצמך אעשה בריה חדשה להוליד. ועוד שנית שיהיו לגוי גדול האיכות. והוא מאמרם ז"ל (דברים פ"ב) אומר גוי גדול אשר לו אלהים קרובים כו' אני מעמיד ממך. שהם אשר נפשותם חלק אלוה ממעל. ושמא תאמר כי טוב טוב אגייר עמים רבים במקום שמכירים אותי. מעשות גוי גדול אל תחוש כי ואברכך ברבוי עצום יותר מארצך וממולדתך. ועל אומרו ומבית אביך. אל יתחמץ לבבם על בלתי עשיתי עיקר וראש בית אב ממנו לימשך אחריו. כי הלא ואגדלה שמך באופן יהיה היא טפל אליך. ועל אומרי אל הארץ אשר אראך דע היתרון אשר תקנה כי על ידה והיה ברכה. כי שם תשרה בך שכינה באופן שלא יצטרך לברכך כ"א כאלו אתה בעצמך הברכה. כי נשמתך קשורה בו יתב' ולא אצטרך לברך רק את מברכיך. וההפך למקללך. ולא עוד אלא כי בחוצה לארץ אין מתברכים על ידך רק בני המקום אשר אתה שם. אך לא שאר העולם אך בארץ ההיא מתמצית שיורי ברכתך נברכו גם כל משפחות האדמה. הנה זה הדרך היה נראה לכאורה:
Genesis.12.1.3
אמנם אשר אבחר דרכי במקראי קדש אלה. הלא הוא כי בא אלהי עולם ה' ללמד לאברהם דעת. למען ישכיל איש הישראלי. מה בין היותו בחוצה לארץ אל היותו באדמת הקודש. והוא כי הלא יאמר איש. הלא ד' המה נפלאו ממני דרך יתרונם בדבר הלזה. (א) האדם עצמו. (ב) הארץ הלזו. (ג) עולם הגלגלים (ד) עולם הרוחני אשר עליו. והוא כי על הא' הוא האדם. כי על עצמו יאמר מה תתן ומה תוסיף א"י בי. והלא כאיכותי בח"ל איכותי בארץ אם טוב ואם רע. ועל הב' היא עצם הארץ. הלא יאמר הנה הארץ וח"ל ממזרח שמש עד מבואו גוף א' הוא. כי סדנא דארעא חד הוא ומה בין חלק זה לחלק זולתו. ועל הג' יאמר מה בין חלק הגלגל אשר לעומת ח"ל. לחלק אשר נגד הארץ ואשר הוברי השמים ישפטו בחוצה לארץ. למה יגרע ממנו בארץ. ומה גם כי הגלגל סובב סובב הולך סביב אל כל עצם הארץ הטהורה והטמאה. ועל הד' גם הוא אמור יאמר מה בין חלק אשר לעומת ח"ל. לאשר הוא לעומת הארץ אחר שכל עולם העליון עליון נורא. על כל ארבע אלה בא האלהים ללמד. לאדם דעת ולהעמיד את אברם על האמת. ויורהו ויאמר לו על האחת לך לך. לומר אתה דע לך כי אינך בח"ל מה שאתה בארץ. והוא כי הלא כל איש חכם לב. הוא ידע כי לא כנפשות הרשעים. נפשות עם אלהי אברהם כי אלה מהחצונים עולם הפירוד. ואלה מן הקדושים עולם האחדות. כי ע"כ כל נפשות הצדיקים א' יקראו כד"א כל נפש ששים ושש. מה שאין ברשעים שנא' בעשו נפשות ביתו. כי ע"כ כל ישראל ערבים זה לזה. עוד ידענו מחכמי האמת כי אין דבר רוחני קדוש הולך ממקום שיעתק. ויעקר לגמרי ממקום שהיה בו. כ"א ששם ישאר עיקר שורשו. וממציאותו מתפשט והולך אל מקום החפץ. א"כ איפה נפשות עם בני ישראל. אשר הן הנה חלק אלוה ממעל. הלא בבואנה אל העוה"ז. ישאירו שורשיהן למעלה תחת כנפי השכינה. היא ארץ העליונה אשר היא לעומת ארץ הקדושה. כי על כן שתיהן ארצות החיים יקראו. באופן כי אין נפש קדושה באה למטה לארץ. שלא ישאר שורשה במקומה העליון. עם ה' אלהים. ולאיש הצדיק דבקות נמשך אליו משורשו אל נפשו פה. נמצא דבק ע"י כן באלהיו וע"כ יקרא חי. משא"כ החוטא המוסך מסך טומאה על נפשו ומפסיק חוט הקדושה הנמשכת. ומבדיל בינו לקונו הוא האלהים חיים. שעל כן מי שהוא רשע שרובו עונות נקרא מת. כמי שנחתכו רוב סימני חיותו. וזהו אשר הנביא דבר. עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. וממוצא דבר יצא כי העבד ישראל השוכן בא"י אשר היא לעומת ארץ העליונה דבק בשורשו. כי אויר א"י קדוש הוא. וימשך בו דרך ישרה איכות שורש נפשו. אל נפשו אשר בקרבו. נמצא כי שלם יקרא בלי פירוד מניה וביה ממנו לשורשו. משא"כ בהיותו בח"ל. כי איזה הדרך ימשך איכות שורש נפשו אשר בארץ העליונה אשר לעומת התחתונה. דרך עקלתון אל טומאת אויר ארץ אל נפש קרב איש השוכן אתה בתוך טומאתה:
Genesis.12.1.4
ונבא אל הענין כי הלא זה מאמר ית' אל אברהם עבדו. אל יעלה על רוחך כי מהותך בח"ל ומהותך בארץ א' היא כי הלא דע כי בהיותך בחו"ל אינך דבק עם שורשך ואינך בעצם שלם. כ"א כאלו נפרד קצתך מקצתך. כי נפרד אתה מעיקרך ושורשך. אך בלכתך אל הארץ אתה כהולך ומתחבר את עצמך ושורשך. וזה לך לך. שהוא כי לך ולעצמך אתה הולך הוא השורש הדבק באלהיך. כי איכותך מתעלה ומתקדש ומשתלם בזה. הנה כי אין עצמותך בח"ל כעצמותך בארץ. ועל השניה אמר מארצך לומר אל תאמר כי כל גוף הארץ א' הוא. ואפי' תלך אל קצות הארץ עודך בארצך כי סדנא דארעא חד הוא כי דע לך כי לא כן הוא כי מארצך אתה הולך. כי בלכתך שם הוא כאלו בגוף ארץ אחרת אתה ומה גם לרז"ל (ב"ר פ"ב) האומרים כי בתחלה ברא אלהים א"י בלבד ואח"כ ח"ל שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות. ועל עולם הגלגלים אמר וממולדתך. לומר דע כי המולד שלך בח"ל ממנו אתה הולך כי מה שגוזר מולדתך פה לא יגזור לך בא"י כי בלכתך מארצך אל הארץ הוא כתלך גם מתחת שליטת המזלות וזהו וממולדתך כי המולד שלך הגוזר שלא תוליד יתבטל כאלו אינך תחת המולד שלך. ועל הד' אמר ומבית אביך. והוא כי אין לאדם בית בעוה"ז כי גר הוא כאזרח נטה ללון ולהבל דמה ימיו כצל עובר. אך הבית האמיתי היא למעלה כד"א (קהלת י״ב:ה׳) כי הולך האדם אל בית עולמו. אלא שיש הפרש כי בית עולמו של איש צדיק הוא תחת כנפי השכינה כי שם ביתו. ובית כל יתר בני נח היתה תחת מלאכים ושרים החצונים ע"כ אמר לו בלכתך מחוץ לארץ. הוא כאלו מתהלך גם בעולם העלוון. ממה שהוא לעומת ארץ התחתונה. גם ממה שהוא מדרגת בית אביך שלא נתגייר שהוא בין השרים כי אתה מתעלה ואינך תחת שרי מעלה. ולעומת אומרו לך לך. אמר לו אל הארץ אשר אראך. והוא בשום לב אל אשר הערני. כי לא נאמר וירא ה' אל אברם טרם יספר מאמרו ית'. וגם אומרו אחרי כן ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו שהוא מיותר:
Genesis.12.1.5
אמנם הנה למדנו יתברך מה גדלה מעלת אברהם עם היותו שלם. על ידי בא אל הארץ הקדושה. כי כה אמר אליו הנה למה שאדמת חרן היא טמאה ואין שכינה שורה בה. וגם נפש האדם שם נפרדת מקדושת מקורה. ע"כ איננה זוכה לקבלת השראת קדושה שיזכה בעליה להראות אליו הוא ית'. שבמראה אליו יתודע שם. כאשר מצינו ביעקב עודנו בח"ל. כי לא נאמר בו וירא אליו ה' רק ויאמר אליו מלאך האלהים בחלום כו'. אך בבואו אל הארץ. הוא או' וירא אלהים אל יעקב עוד כו' וכן בבית אל בברחו שהיה בא"י. לאמר עלה בית אל כו' הנראה אליך בברחך כו'. כדבר הזה קרה לאברהם כי עודנו בח"ל היה הוא ית' מדבר בו. אך לא היה מתראה אליו. ע"כ נאמר ויאמר ה' אל אברם. אבל לא נאמר וירא ה' אל אברם. כי עודנו עומד בח"ל. ע"כ אמר לו הוא יתב'. אל יתחמץ לבבך באמור אם חפץ בי ה' ודובר בי. למה לא יתראה אלי בצד מה. כי דע איפה כי המקום גורם. כי פה הוא מקום שאפי' אתה רחוק משרשך. אך לך לך שהוא הקרב עצמך אליך והדבק בשרשך הקדוש. ודע קדושת הארץ בזה. כי הלא תבא אל הארץ אשר אראך. והוא כי עד כה הנני דובר בך ואינני מראה אליך מראה. אך עתה תבא אל הארץ אשר אראך שאהיה מראה לפניך מראה. ולא דבור בלבד משולל מראה. וכן היה לו כי ויעבור אברם בארץ כו' וירא ה' אל אברם כו'. אז ויבן שם מזבח להודות לשם ה'. ועל מה היתה ההודאה. לזה אמר לה' הנראה אליו. שהוא לה' שיזכהו הראות אליו. מה שלא זכה עד כה עודנו עצור בח"ל. ובזה טעם בנין המזבח מפורש בכתוב. משא"כ לרש"י ז"ל שהיה על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ ואושר זה לא מפאת נשמתו אשר תדבק ביוצרה מעלה מעלה. על ידי קדושת הארץ שרה עליו שכינה. נמצאו באברהם שלשה הדרגות נבואה זו למעלה מזו. (א) והיא טרם היותו בארץ כי שמע את הקול מדבר אליו ומראה איננו רואה זולתי קול. (ב) כאשר עבר בארץ כי שם ה' נראה אליו. אך עדיין היה נופל בהנבאו. (ג) בהמולו את בשר ערלתו כי מאז נוסדו יחד אליו שלמות מעמד שלשתן. והוא מאמר הכתוב וירא ה' אל אברם כו' והוא יושב כו' לומר כי הנה שני הדברים אשר נתוספו לו שהם מראה. והעדר נפילה. הלה הנם ע"י המילה. כי וירא אליו ה' שהיא מראה. וגם עם שהוא יושב ולא נופל. הנה לך הוראות ב הדברים הנחמרים באמת מה שאמרתי לך לך מארצך. ולעומת אומרו וממולדתך. אמר ואעשך לגוי גדול כי גם שמזלך מונע ממך זרע אני אעשך לגוי גדול. ולעומת אומרו ומבית אביך שהוא עולם המלאכים או שרים. אמר ואברכך כלומר אני ע"י עצמי ולא ע"י שר או מלאך וכל זה שאמרתי שאצטרך ע"י עצמי לברכך. הוא בעוד ששמך אברם. אך יבא זמן שהוא כאשר אגדלה שמך שהוא להוסיף אות א' על שמך ליקרא אברהם. כי אז אחר שאגדלה שמך. תדבק בך שכינה באופן שתהיה ברכה. כ י להיותו בך ממך תמשך הברכה. כאלו אתה בעצמך הברכה. ולא אצטרך לברך רק את זולתך. וזהו אברכה מברכך. וההפך במקללך. ומה שלא יהיה ע"י רק ע"י השרים. יהיה ליתר משפחות האדמה. וזהו ונברכו בך וכו' ולא אמר ואברך בך כל משפחות האדמה. וגם זה בך בזכותך. והנה עפ"י הדברים האלה אין כוונתו יתב' להבטיחו הבטחות. שיעשה המצוה ויקבל פרס חלילה. רק בא להגיד לו מה בין א"י לחוצה לארץ. והנה על פי דרכו היה אפשר יעלה על לב הרואה את כל זאת. לדבר ולומר מי יודע אם ע"י כן פתחה אזנו לעשות הדבר על רוב הברכות. על כן בא הוא יתברך והעיד כי לא עשה אברהם רק למה שהיה דבר ה' בלבד ולא על ההבטחות. וזהו אומרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. כלומר על מה שדבר אליו. ולא על רוב הברכות היו לו רוב ההודאות:
Genesis.12.2.1
ואעשך לגוי כו'. זולת האמור. אפשר יאמר כי הנה ג' מיני אושר העוה"ז הן בני חיי ומזוני. על שלשתן יאמר. על בני ואעשך לגוי גדול. ועל חיי שהוא על מציאות עצמותו אמר ואברכך. ועל מזוני אמר ואגדלה שמך כו'. והוא כי אין צריך לומר מזוני לעצמך כ"א גם ואגדלה שמך. שהוא ע"י גמילות חסדים שתטיב ותפרנס לכל העולם. ועל כל זה והיה ברכה:
Genesis.12.2.2
ובמררש (גם בגמ' דפסחים דף קי"ז) ואעשך לגוי גדול אמר הקדוש ב"ה לאברהם קובע אני לך ברכה בי"ח. ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם. ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך זהו שאומרים ואלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן. ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בהם ע"כ. יורה מה גדלה מעלת נשמת איש ישראלי הדר בא"י לששורשה משם. עד גדר הקרא ה' אלהיו בייחוד. והוא בשום לב. (א) מי הכריחם לפרש הכתוב על הברכה. (ב) איך באומרו ואעשך מורה על אומר אלהי אברהם. (ג) אומר ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב. כי הלא זה וזה הוא ברכה לאברהם שיברכהו ה' ויגדל שמו. ואיך יובן מזה אלהי יצחק ואלהי יעקב. (ד) נדקדק לשונו באומרו זהו שאומרים. ולא אמר ואעשך שיאמרו אלהי אברהם. ואברכך שיאמרו אלהי יצחק וכן ביעקב. (ה) למה ביעקב הפליג לייחס הדבר אל גדולת שמו מביצחק ואברהם. (ו) מה איכפת לי האם יהיו חותמין בכולן. שאומר יכול ת"ל והיה ברכ':
Genesis.12.2.3
אמנם הוקשה לו. (א) או' ואעשך לגוי גדול כי זאת הלמ"ד בלתי מתיישב וטוב טוב היה יאמר כאומר ביעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך. כן יאמר פה גוי גדול יהיה ממך. (ב) כי גם זה ברכה גדולה היא. ואיך יאמר ואברכך אחרי כן. (ג) למה בין ואברכך לוהיה ברכה שהוא מעין הברכה האמורה. הפסיק בואגדלה שמך. (ד) והיא עיקר קושייתו או' והיה ברכה שהוא משולל הבנה. שהיל"ל ותהיה מבורך:
Genesis.12.2.4
או' אם הכוונה היא שהברכות יהיו בידו. יאמר והיה מברך. אך או' ברכה קשה. כי אין האדם הברכה. ע"כ אמר קובע אני לך ברכה כו' והוא כי אין דרך המלך. ומה גם מלך מלכי המלכים לכנות אלהותו על איש אחד כ"א על גוי גדול. ע"כ באומרו ואעשך לגוי גדול. הוא שאחשיבך לגוי גדול. שאכנה אלהותי עליך כאשר על גוי גדול. וזהו שאומר אלהי אברהם. והנה נודע לבקיאים במדרשות כי רוב דרשותיהם הם בג"ש. ובזה הנה באברהם דקדקנו הכרח הלשון. וביצחק מאומרו ואברכך. והוא כי ביצחק נאמר גור בארץ הזאת כו' ואברכך וזהו אומרו ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק. כי נאמר כאן ואברכך כאשר נאמר ביצחק. וכן ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב. והוא כי נאמר כאן שמך. ונאמר ביעקב כ"א ישראל יהיה שמך וזהו ואגדלה שמך זהו כו'. ולענין כוונת המאמר הלא הוא כי מלבד מה שהוקשה לו בכתובים. גם הוקשה לו בנוסח שייחד עזרא. כי לא ימנע או היא ברכת אבות או ברכת אברהם. אם היא ברכת אבות היה לנו לחתום מגן אברהם יצחק ויעקב. ואם היא ברכת אברהם. למה מזכיר בה יצחק ויעקב. ועוד למה ביצחק לא הטיל וי"ו כמו ביעקב שאמר ואלהי. ועוד אומרו אלהי ג' פעמים. ולא נעשה הנוסח אלהי אברהם יצחק ויעקב:
Genesis.12.2.5
אך לבא אל הענין מה שכתבנו על פסוק מאמר יעקב. באומרו והיה ה' לי לאלהים. ובפסוק ויבא יעקב שלם כו'. והוא כי אמר יעקב הנה דרכך שלא לכנות שמך על הצדיקים בחייהם. אך לאבי היותו סומא אמרת לי ואלהי יצחק. והנה זה חסדך אשר תעשה עמדי כי ושבתי בשלום אל בית אבי. כלומר בשלום מכל רע ומכל פגם ועם כל זה והיה ה' לי לאלהים שיקרא שמך עלי. ולא כאבי. שעל העדר שלם שהיה סומא. נקראת אלהיו וכן היה לו כי ויעקב שלם בגופו שלם בממונו שלא היה סומא בלתי שלם בגופו ליחשב כמת. וגם שלם בממונו ולא עני חשוב כמת. ועכ"ז ויקרא לו אל אלהי ישראל. הנה כי קרא יתברך את עצמו אלהי ישראל בחייו. עם היותו שלם מכל פגם. נמצא בשלשתן שלשה הדרגות זו למעלה מזו. באברהם לא נקרא שמו ית' עליו בחייו כלל. וביצחק נקרא אך בהיותו סומא. וביעקב אפי' בהיותו בריא אולם שלם בכל. והענין כי ראה ית' כאשר גזרה חכמתו לקבוע לאברהם ברכה פן יאמר אברהם איה כבודי הגדול הזה כי הלא גדולים ממני החשבת את יצחק ואת יעקב. כי לא' מהם יקרא אלהיו בחיי' בהיותו סומא. ולאחד גם בהיותו בריא אולם. ע"כ הוא ית' בנוסח ברכת אברהם. כלל את כלן איש אשר כהשגתו. וייחס ברכת כל אחד מהם אל אברהם. וזהו ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק. לומר כי לא נאמר אלהי יצחק ויעקב כי אינן שוין. כ"א ואברכך שהוא ברכה נוספת על הקודם וז"א זהו שאומר אלהי יצחק. שממה שאומרים אלהי יצחק ולא סמכו אותו אל אברהם לומר ויצחק. וגם נאמר בלא וי"ו יורה על ברכה נוספות בכנות שם אלהותו ית' עליו שאינה מעין של אברהם. כי זה אלהיו במותו וזה בחייו. והוא הנודע כי ביצחק נקרא שם ה' עליו בחייו ליקרא אלהי יצחק. אך אינה כשל יעקב. כ"א ואגדלה שמך שהוא גדולת שם יותר על הברכה האמורה ליצחק. ע"כ אין זה כ"א על יעקב שנתגדל יותר. כי גם עודנו שלם בגופו נקרא שם ה' עליו ליקרא אלהיו. וזה שאומרים ואלהי יעקב שנא' פעם ג'. ובוי"ו נוספת ביעקב. שהוא כי למה שאלהות שביצחק הוא בהיותו חשוב כמת. הוא מעין של אברהם. ע"כ גם שאומר אלהי פעם שנית. אומר בלא וי"ו שיש הדמות מה. וז"א זהו שאומרים ואלהי יעקב. כלומר ולא אומרים אלהי יעקב כאשר ביצחק. והוא האמור כי ביצחק יש הדמות. אך ביעקב שהוא הגדולה יתירה שהוא בהיותו בריא. נאמר בוי"ו. והכוונה לומר לאברהם אל יקנא לבך על יתרונותם. כי הלא בך תלוי הדבר כי ברכתם זו לך תחשב. וזהו ואברכך. וזהו שאומרים אלהי יצחק כ"א לא היית אתה אביו לא היה זוכה לכך. וכן ביעקב כי להגדלת שמך יחשב מה שזכה לכך כי נשתלם הזכות. וש"ת ובמה אדע כי גדולתם זו תלויה בי ולא בהם. ולמה תאמר קובע אני לך ברכה. והלא לשלשתנו תתייחס. הלא הוא כי יכול יהיו חותמין בכלם כמו בך. תלמוד לומר והיה ברכה. כי אתה תהיה הברכה כי בך חותמין. ולא בהם. ואין ענין הזכרת האלהות בכל א'. אלא זכות לאברהם שע"י זכות שבת אברם בארץ. יזכה להוליד את השלמים האלה ולהגדילם. כמדובר:
Genesis.12.4.1
וילך אברם כו'. הנה היה אפשר להעלות על לב איש. כי חמדת הסבות האמורות. נגע על לבו וילך. לכך אמר כי לא לבו הלך לקראת קבלת פרס. כי גם מה שוילך אברם. לא היה רק כאשר דבר אליו במה שדברו ה'. ולא פנה אל רהבים גדולות. או יאמר כי כאשר צוה לו ה'. שלא יעשה עיקר מאביו להביאו ולבא הוא סמוך אליו. כי אם יעשה עיקר מעצמו כי הוא העיקר לפי האמת שכן עשה. וש"ת א"כ שלא שת לבו לפתות את בית אביו אחרי זאת שיבאו עמו איך (לוט) בא עמו. לז"א וילך אתו לוט כלומר מעצמו. כי אברם אחר שהוא ית' צוה יעזב מהם כן עשה. וש"ת איך עזב לוט את ראש בית אב הוא תרח שבאו כלם סמוכים אצלו. והלך אחר אברם. ע"כ אמרו אברם בן חמש שנים ושבעים שנה כו' לומר כי להיות אברם גם הוא גדול בן חמש ושבעים שנה. ראה להיות סמוך ונטפל עמו. וזהו ואברם כו' ואז כאשר ראה כי בא אתו מאליו אז לא ראה לדחותו. כ"א ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט כו'. אמר ויצאו אתו כי אומרו אתו הוא מיותר. וגם אומרו ללכת כאשר הערנו. וכן או' כאשר דבר אליו ה':
Genesis.12.4.2
אך יאמר הביטו וראו מה בין אברם ולזולתו. כי הלא תרח עם היות כי כשיצא מאור כשדים הוא וכל הנלוים אליו. יצאו ללכת ארצה כנען עכ"ז לא באו ארצה כנען רק ויבאו עד חרן וישבו שם. להיות כי כל ישעו וכל חפץ תרח. לא על תאות קדושת מקו' הי'. כ"א לברוח מאור כשדים. ע"כ גם שויצאו ללכת ארצה לא חש יותר. וזהו ויצאו מאור כשדים כו'. אך כאשר וילך אברם למה שהיתה הכוונה לעשות רצון קונו. וזהו כאשר דבר אליו ה'. אז ויצאו אתי ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען. כי תרח להיותו בלתי קדוש לא ימשך עד ארץ כנען הקדושה שעם שיצאו ללכת ארצה כנען כשבא עד חרן נשאר שם. אך אברם למה שיצאו אתו ולא עם תרח. כאשר חשב ללכת ארצה כנען. כך לא שקט עד הדבק וימשך עד הקדושה וילכו ארצה כנען. כי ה' גמר בעדם והביא טובתם אל הפועל. עם היות שמתחלה לא נאמר לו רק אל הארץ אשר אראך. ולא ידע איזו היא. או יאמר כי גם שהוא ית' הסתיר ממנו איזו ארץ היתה. עכ"ז נתן בלבו האמת ומאליו מתחלה ויצאו ללכת ארצה כנען. וכן היה מאתו יברך כי ויבאו ארצה כנען:
Genesis.12.6.1
ויעבור אברם בארץ כו'. הודיענו כמה מעלות טובות לתורה אשר שם משה לפני בני ישראל וכמה מתייחסת א"י לקיומה. כי שם בחר ה' לעסוק בה ולקיים מצותיה. כי היא מיוחדת לכך. כמפורש אצלנו פ' ראה על פסוק כי אתם עוברים את הירדן כו' ושמרתם לעשות את החוקים כו'. ונבא אל הענין. והוא כי שני דברים נתעתד אברהם לקבל בכניסתו לארץ. (א) מראה כאשר כתבנו למעלה כי לא נאמר וירא ה' אל אברם עד היותו בתוכה. (ב) לקבל מתנת הארץ אמר הנה ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם. שהוא יותר מחצי שיעור כל אדמת הקדש מצפונה של א"י שנכנס משם עד שכם. ועכ"ז לא נראה אליו ה' ולא נתנה לו הארץ עד הגיעו לאלון מורה. הוא מקום מעותד לקבלת ישראל את התורה באלה ושבועה. כדבר שנאמר (שם) ונתת את הברכה על הר גריזים כו' הלא המה בעבר הירדן כו' אצל אלוני מורה. ואמר כי אז בהגיעו אל המקום ההוא עם היות קצת מניע' אל השראת הקדושה והשפע מרעת יושבי בה כי הלא והכנעני אז בארץ כי טמאים הם. וימלאו אותה גלולים בתועבותיהם עכ"ז נצטרפה זכות הארץ עם זכות התורה העתידה לקבל אותה זרע אברם. ששרתה עליו רוח ה' וירא אליו ה' וגם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. כי שם הוא מקום יחס אל מתנה זו. על התורה ועל העבודה אשר יקבלו שמת כי לכך ניתנה למו ועל מנת כן כנודע. והנה כנגד שתי מתנות טובות אשר ניתנו לו אז שם. אחת השגת מראה שוירא אליו ה'. עם היות המקום בלתי הוכן עדין על גלולי העמים אלילים שנית מתנת הארץ. ראה בחזיונו כי שם מקומות קרובים זה לזה. שבאחד מהם היו עתידים ישראל להבריח הקדושה ולשום שם טומאת ע"ג. שהוא הפך המתנה האחת. הוא בית אל. כי שם יתן ירבעם א' מעגליו. ובשני היו עתידים לעשות דבר המונע קבלת מתנת הארץ הוא העי. על מעל החרם אשר ימעול שם עכן. ע"כ עם שעיקר בנין המזבח היה על המראה בזכות הארץ חס ג"כ להגן מעתה בצד מה. בל יכביד הוא יתברך עונש העונות ההם לבל ימנע תיקון לירש הארץ. ע"כ נטה אהלה בין ב' המקומות. בית אל מים והעי מקדם. על דבר החרם בדבר עכן. ויבן שם מזבח כלומר שם בארץ ההיא למען תהיה נוחה ליכבש. ועל דבר בית אל. המעותד לקרא שם בשם ע"ג ע"כ הקדים ויקרא בשם ה' מעתה. ובזה יתכן לתת טעם למה היו טועים יותר ישראל אחר העגל אשר שם ירבעם בדן. מהאחר אשר שם בבית אל כי הועיל בצד מה לזה. קריאת שם אברם בשם ה'. עם שיש טעם זולת זה בספר הזוהר כי זכר ונקבה עשאם. ואת הנקבה נתן בדן. וע"כ היתה מושכת בטומאתה את העם יותר:
Genesis.12.9.1
ויסע אברם כו'. הנה מהראוי יאמר נסוע והלוך ועוד כי הלא בכלל ההליכה היא הנסיעה. ולמה יזכירנה. ועוד כי ה' ראשונה של הנגבה מיותרת. אך הנה ידענו כי הר המוריה אשר שם השכינה היא נגבה לארץ ישראל. ואשר לו חשק ללכת ולקרב שמה. גם קדושת המקום מתקרבת אליו. והפך במתרחק. בכתוב אצלנו על פסוק (דברים י״ב:כ״א) וכי ירבה ממך המקום. כי על הראות לך כי רב הדרך ותתרחק מהמקום. גם המקום הקדוש ירחק ממך. אך להפוך היה באברם החפץ לידבק בקדושת המקום. כי על כן כאשר היה הולך הוא הלך לעומתו. היה נוסע הנגבה הוא מקום הר המוריה. כי קדושתו באה ונוסע לקראתו להקביל פניו. כענין (שמות י״ט:י״ז) ויוצא משה את העם לקראת האלהים. שארז"ל כי בלכתם אל פני הר סיני. כן האלהים היה נסע מהר סיני. ובא לקראתם. והוא מאמר הכתוב באו' ה' מסיני בא ולא אמר לסיני. כן יאמר וילך אברם הלוך הוא ונסוע הננבה. הוא מקום בית המקדש ולא להקביל פניו. ועל כן לא אמר נגבה כ"א גם ה"א בראש תיבה. לומר מי היה נוסע הנגב עצמו. וה"א בסוף כאומרו לנגב כי אברהם הולך לנגב. באופן שהשני ההי"ן. הב' שהוא הולך לנגב והראשונה היא שהנגב נוסע לקראתו:
Genesis.12.9.2
ודרך רמז יאמר. כי בשלחו ית' את הנפש הזאת אל העולם השפל להלבישה בחומר. לבל יקשה בעיניה אומר ה' אל אברם הוא הנפש כאשר כנו אותה במדרש הנעלם (זוהר לך לך דף ע"ו). לך לך להנאתך ולטובך מארצך העליונה. וממולדתך הן הנפשות שהיו אתך רעותיך משרשך. ומבית אביך ית' אל הארץ הוא הגוף אשר אראך. ואל תחושו לדבר ולומר אויה לי כי אתגרש מהסתפח בנחלת ה' ובמלכו של עולם ונדבקו בו ית'. להתלבש בחרש מחרשי אדמה. כי הלא על ידי כן ואעשך לגוי גדול. כי תוליד בנים גדולים וטובים חיל רב ועצום. הלא המה פרקליטין שרפי קודש אשר תקנה במצותיך אשר תעשה כנודע. ועוד שנית כי אינו דומה אורך טרם התלבשך באדמה. לאורך אשר אחר שובך מן האדמה כי אז יתיר אורך שבעתים כי יברכך ה'. וזהו ואברכך וגם ואגדלה שמך. כי יהללוך בשערים בישיבות של מעלה ובישיבות של מטה. אך שמע בקולי איעצך והיה ברכה כי לא בלבד תכשיר את עצמך. כי אם תזכה את הרבים והיה אתה לעם ברכה. ואל תאמרי בלבבך איך אעשה. ושאור שבעיסה מעכב על ידי. וימנעני מעשות את הטוב ויקרבני לידי חטאת ואשמות אין מספר. אל תשיתי לב כי הלא כאשר תעשי את אשר צויתיך אני אקרבך לידי זכיות אין מספר. וארחיקך מן החטא. כי הנה אברך את מברכך הם היצר טוב ושרפי קדש אשר בראת במעשיך הטובים. אשר כל מצוה מהם גוררת מצוה. אברך אותם שירבו מאד כי אקרבך לידי זכיות רבות. ואת היצה"ר הוא מקללך ומאבדך אאור ואתיש כחו. וע"י כן ונברכו בך ויושפעו בזכותך כל משפחות האדמה ותהיה כמזכה את כלם. כי אז אין קצה לזכותך. מאשר אלו נשארת על השמים תמיד היית ריקה מכל האושר והטובה הזאת. אז ע"י הדברים האלה. הנאמרים באמת. יורדת היא למטה לארץ. וזהו וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. ובהתנהגו כן. וילך אתו לוט הוא יצה"ר כי לפתח חטאת רובץ. אך הולך אתו כעני כי יעטוף לפני מלך ושרים. כן היצה"ר מתחלה הוא כהלך. וז"א לוט כמד"א לוטה בשמלה. ולא עוד כ"א שגם היצה"ר אתו בעזרו לעבוד את ה'. כד"א בכל לבבך בב' יצריך. וכן ארז"ל על ומצאת את לבבו נאמן לפניך. שגם יצרו הרע היה אתו נאמן ועובד את ה' כיצר הטוב. וע"י כן ואברם בצאתו מחרן. הוא חרון אף העה"ז. יצא בסלוקו מלווה בלויית חן חמש שנים הם ה' חומשי תורה. והשבעים שנה אשר חי בעה"ז כולם מקדימים והולכים ומתקרבים להעיד כל א' על המצות אשר נעשו בו. כאמור בספר הזוהר (ויחי דף רי"ז) על ויקרבו ימי ישראל למות. ויקרבו ימי דוד למות. וזהו ואברם בן חמש שנים שהיה כבן ה' לתורה. וגם היו אתו שבעים שנה בצאתו מחרן הוא העה"ז שנקרא חרון. ועם כל זה מי יבטח בעצמו. ינוח ויעמוד לגורלו לקץ הימין ולא יצטרך להתגלגל. כי דע איפה כי גם אחר כל הדרך הטוב וצאתו בלוית חן מן העולם. לא יבצר ממנו ישנה וישלש. וזהו ויקח אברם את שרי אשתו הוא אומר המתייחס אליו כאשתו שלוקח אותו פעם שנית בעה"ז. ואת לוט בן אחיו הוא היצר הרע אחר שנעשה קרוב אליו כבן אחיו מהפעם הראשונה. ואת כל רכושם זכיות אשר רכשו יחד הנזכרים בראשונה. ואת הנפש אשר החזירו בתשובה. זכות כלם יוצאים אתו לעזור לו אל הכשרון ללכת ארצה כנען. ליכנע בזה העולם לגמור שיורי טהרה בפעם ב' וזהו ללכת ארצה כנען. ועוד ג' וזהו וילכו ארצה כנען. כמד"א. פעמים שלש עם גבר. והנה כל זה הוא אם הכשיר מעשיו. אך אם ויעבור הוא הנפש שעבר עבירות בהיותו בארץ. הוא הגוף עד מקום שכם שהגיעו אשמותיו. עד גדר היותו כשוקע בהם עד שכמו. מאי תקנתיה הלא הוא כי יבא עד אלון מורה הוראות. הוא בית המדרש כד"א אם פגע בך כו' משכהו לבית. המדרש אם אבן הוא נמוח כו'. וזהו והכנעני הוא היצה"ר אז ע"י בית המדרש הוא בארץ כי לארץ שפל רומו. כי אז יכנע ולא בלבד יועיל לו השתקעו בבית המדרש לטהר טומאתו. כ"א גם וירא אליו ה'. כי יתראה אליו השם יתברך ויופיע עליו חכמת בינה מרוח קדשו. ועוד שנית כי יאמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת של בית המדרש. כי יבטח שלא תמוש תורה מזרעו. זולת מה שויבן שם מזבח כי שם זובח את יצרו וקיטרו וקידשו וטיהרו לעמוד את השם גם הוא ואז ע"י כן כאשר ויעתק משם ההרה שהוא לקברות יובל באחד ההרים. כאשר יועתק מן העולם אז תלך מקדם לבית אל. כי הוא הולך קדמת בית אל הוא בהמ"ק שלמעלה. ויט שם אהלה צל וחופות מעשיו הטובים. והנה בית אל מים היא מפאת השכינה שנקראת ים. כי היא במערב שעזרתו מצד אחד. והעי הוא תל מעשיו הטובים מקדם. כמה דאת אמר לעי השדה. ועל כן ויבן שם בבית המקדש שלמעלה. מזבח להקריב נפשו על ידי השר הגדול מיכאל. ולא בלבד בשם השכינה. כי אם גם ויקרא בשם ה' השם הגדול והנורא. ומאז ויסע אברם הלוך עולה ומשיג הנגבה מקום האורה הגדולה כי על כן מנורה בדרום:
Genesis.12.10.1
ויהי רעב כו'. הנה ראוי לשים לב. האם אחר כל ההבטחות שהובטח על לכתו לארץ ואעשך כו'. לא שת לבו יפרנסהו יתברך בארץ. כ"א מיד שראה רעב בארץ ירד מצרימה כי הלא לא נתרוקנה ארץ ישראל ואשר זן את הנותרים עריצי גוים האם לא יזון את אברם בארץ ואיה הבטחון אשר בטח בה'. והנה הרמב"ן ז"ל כתב כי על עון זה גלו בניו מצרימה:
Genesis.12.10.2
אך רז"ל (ב"ר פ"ח) לזכות חשבוהו על אברם. ומנו זה בכלל י' נסיונות. עוד קושי שנית ורבה היא אלי. היתכן גבר כאברהם יעץ תחבולה לאבד נפשו חלילה. להניח את שרה הגדולה ממנו בנבואות. יבואו אליה גוים ויחללוה והיא בעולת בעל והיא משבע מצות בני נח. ומה גם מי שקיים אפי' ערובי תבשילין. ומר ממות באמור אליה אמרי נא וכו' למען ייטב לי בעבורך כו' שמורה באצבע כי טובים לו דודי אתנניה והיא את ערלים תשכב. ומי ישמע כדבר הזה ולא תצלנה אזניו ואף גם זה חשבו הרמב"ן לאברהם לו עון. אך גם זאת מנו רז"ל בכלל הנסיונות. וגם אמרו שבחים עליו שהבטיחו ה' כמה הבטחות. ואדרבה בהגיעו שם מיד ויהי רעב כו' והוצרך לבא מצרימה ולא הרהר. ועוד למה בחר במצרים מבשאר מקומות. והן אמת כי לזה אפשר לומר שהוא סמוך אל אומר בסוף הקודם הלוך ונסוע הנגבה. היא דרומה של א"י. וע"כ כאשר ויהי רעב בארץ וירד מצרימה. כי היא גם היא דרך נגב הארץ. עוד ראוי להעיר כי כאשר הקריב לבא מצרימה. ומה גם לז"ל (ב"ר ח' מ') כי ראה אותם שחורים אז גדל לפניו בערכם יופי שרה. וחש פן תבער בם אש יצרם. ומה גם כי שטופי זמה המה. שע"כ אמר הנה נא ידעתי כו' למה לא שב מדרכו אל ארץ אחרת. ועוד אומר והיה כי יראו כו' כי כל מלת והיה היא שמחה ואדרבה קינה מיבעי ליה. ועוד אומר אמרי נא כו'. והלא אדרבה היא עת לשתוק והם יהיו נדונים בקרבם עד תתקרר דעתם. ואולי טוב טוב היה לומר אישי הוא. כי לא ימנע או שומרים מצות בני נח או לאו. אם שומרים לבלתי בא אל בעולת בעל. הלא גם כן ישמרו מלשפוך דם. ומי הגיד לו שימהרו לשפוך דם. ועוד באומרו ויהי כבא אברם כו' כי פסוק זה אין לו גזרה. אלא למה שראו אותה אחרי כן שרי פרעה. שאינה המצרים הנאמרים בפסוק הקודם. והנה אין ספק. כי אל אלהים ה' חושב מחשבות. לבלתי ידח ממנו נדח ומתקן מראשית אחרית. והוא כי הנה גלוי היה לפניו ית'. שעתידין ישראל לגלות מצרימה. ואחרי כן לארבע גליות והנה במקומות אשר ידחו שמה היה אפשר אבוד יאבדון מהר. בין בגלות מצרים בין בגלות אחרים. התעתדו ליאבד במצרים כנודע באמרם ז"ל על פסוק ויבא מלאך וילך מאחריהם וכו' שהיו נתונים בדין אם ליגאל אם ליאבד וגם בס' הזוהר אומר שאם היו שוהין עוד מעט שם לא היתה להם תקומה שישתקעו בכח הטומאה. וגם היו עובדי ע"ג ולא שוה למו. כי אם מה שאמרו רז"ל ארבע מדות שהיו להם במצרים כו' והעיקרית היא שנשמרו מעון זמה. שאלמלא כן היו אבודים וזהו גן נעול כו' אלו הנקבות גל נעול אלו הזכרים. ואמרו כי בזכות שבאה שרה מצרים וגדרה עצמה מן הערוה. זכו הנשים במצרים לגדור עצמן. ובזכות שיוסף במצרים גדר עצמו מן הערוה גדרו הזכרים עצמם. ועד אמרו רז"ל כי כל מה שאירע לאברהם במצרים אירע לישראל שם באברהם ויהי רעב כו' וירד. ובישראל והרעב כבד בארץ וירא יעקב כו' רדו שמה כו'. באברהם והרגו אותי ואותך יחיו ובישראל כל הבן הילוד היאורה כו' וכל הבת תחיון באברהם וינגע כו' וע"י כן שלחה וכן בישראל ע"י עשר מכות ועוד נגע א' על פרעה וביתו ואחרי כן שלחם. אברם יצא כבד במקנה כו' וישראל יצאו ברכוש גדול כו':
Genesis.12.10.3
ונבא אל הענין. והוא כי למען תקל ותת תקוה לישראל לצאת מהגלות ההוא בל יאבדו שמה. הכין מעתה מעין צערם לאברם ושרה. וגם זכות שרה שגדרה עצמה מן הערוה שעל ידי כן נגאלו ישראל כמדובר. ע"כ גלגל הוא יתברך נסיון זה לאברהם להטיב לבניו על גלות מצרים. ועל הארבע גליות שלא יתייאשו ישראל לצאת בשלום מתוכם. ע"כ גלגל הוא יתברך שיפלו ארבעה מלכים יחד תחת אברהם. שהם מלכי אומות הארבע גליות. כמ"ש ז"ל אמרפל מלך שנער זו בבל כו'. אריוך זו מדי כדרלעומר זה יון ותדעל מלך גוים זה כו' הנה שצער אברהם הכנה אל הבנים להקל מאליהם. וגם בטחון להחזיק האמונה בלבם. כי כאשר נפלו יחד ביד אברהם. ככה יפלו ביד ישראל באחרית הימים כאשר יתבאר לפנים בס"ד. עוד יתכן בכוונת ית' כי מעתה התחיל לקיים ההבטחות שבפסוק ואעשך לגוי גדול כו' שהם הנוגעים א"ע. והוא כי באומרו ואעשה כו' ארז"ל (דברים פ"ב) אותו הגוי שיאמר עליו ומי גוי גדול כו'. שהם מקבלים התורה אוציא ממך. והנה כתבנו במקומו כי גלות מצרים הכנה אל קבלות התורה. שהיה הגלות ההוא כור הברזל להתיך הזוהמא לקבל התורה לשיקראו גוי גדול והכנת צאת הכוונה אל הפועל היה על ידי רדת אברם מצרימה כאשר נבאר במקומו בס"ד ע"כ סמך ויהי רעב בארץ וירד וכו'. ועל אומרו ואברכך הוא ואברם כבד מאד וכו'. ועל ואגדלה שמך היה ענין ויהי בימי אמרפל וכו'. כי שם נתגדל אברם בעולם. כמ"ש אל עמק שוה שהושוו כל האומות ועשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה ואמרו אתה מלכנו אתה אדונינו וכו'. וע"י המילה ותוספות הה"א נתקיים והיה ברכה. שכל עצמו היה ברכה. שלא היה אבר שיהיה בו פיסול ופגם. ומכל עצמו היה נמשך ברכה. והנה הן אלה קצות דרכיו יתברך אשר יפול לב אדם עליהם. בסמיכות עניינים אלו ומציאותם. אך הנה אברהם מעצמו עשה לתומו. ובכן עדין צריך טוב טעם לאברהם. תחת מה נסע מצרימה. ולא בטח יזון אותו ית' שמה:
Genesis.12.10.4
אמנם הנה ידוע מאמר התנא (אבות פ"א). על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והנה על זה אמרו רבותינו ז"ל בשם רבי כי עד מתן תורה היה עומד העולם על עמוד אחד והוא גמילות חסדים. ומשנתנה תורה היו שנים. ומשהוקם המשכן היו ג'. והנה ידוע כי העמוד הראשון היה ע"י חסד אברם שהיה גומל חסדים טובים לכל העולם. ועל ידי כן היה מקרבן לדעת את ה' ולעבדו. כבמדרש:
Genesis.12.10.5
ובזה נבא אל הענין. והיא בשום לב אל הזכירו שם אברם. באו' וירד אברם מצרימה כי אחר שבפסוק הקודם נזכר. היה די יאמר וירד מצרימה ויחזיר אל שמו הנזכר ואין לומר כי על היות פרשה פתוחה בין פסוק לפסוק. לא סמך אל הקודם. כי פלא בראש פ' וירא שאומר וירא אליו ולא אמר אל אברם הוא כי סמך אל אברהם הנזכר בשלהי פרשת הקודמת ועוד אומרו ויהי כאשר הקריב. שראוי לדקדק ע"ד רז"ל (שמות פכ"ח) על ופרעה הקריב קרב לא נאמר וכו':
Genesis.12.10.6
אך אמנם למה שראה אברם שבלעדי חסדו אין העולם מתקיים. אמר בלבו אם אמרתי פה אשב גם בלא יבצר מליזון פה. אך איך אעשה הוותרנות וחסדים טובים. עם כל באי עולם לאלפים ולרבבות אם אין בר ולחם ומזון בארץ. ע"כ נועץ ללכת למקום שבע. יוכל לעשות חסדים טובים. הפך אלימלך שיצא מהארץ לבל עשות חסד. נמצא כיון לקיים העולם. וז"א ויהי רעב בארץ כו'. והוא בהזכיר מאמרם (ז"ל ברכות דף י"ג) על פ' כי אב המון גוים כו' בתחלה היית אב לבני מדינתך. עכשו אב המון של כל העולם. הנה פירשו כי שם אברם הוא היותו אברם לארצו שהיה אב להם. להאכילם ולהביאם תחת כנפי השכינה:
Genesis.12.10.7
ונבא אל הענין אומרו ויהי רעב בארץ שהוא אל כללות א"י באופן שכולם יבאו אליו ויעשה עמהם חסד. ולחם אין ע"כ וירד. למה שהוא אברם אב לבני מדינתו. מצרימה להאכילם ולהכשירם מה שעתה לא יוכל לעשות. וגם לא ירד להשתקע כ"א לגור שם וגם כי כבד וכו'. וע"כ ויהי כי הקריב. קרב לא נאמר כ"א הקריב. כי הקריב עמו אוכלוסים הנפש אשר עשו בחרן. ורבים מעמי הארץ המתיהדים ומתלוי' עמו. וע"כ מה שויאמר אל שרי אשתו היה הנה נא ידעתי כו' אמרי נא כו'. אך לא שב אחור. כי מי יכלכל כל העם הנלוים אליו לגמול חסד אתם. אם היה שב ממקום השובע. ואז ויאמר אל שרי אשתו. אל תאשימני שהבאתיך אל מקום מסוכן שיקחוך. כי הלא הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. כלו' שאילו ידעתי מקודם לא באתי הנה לכן והיה כי יראו אותך המצרים ביופי הגדול הזה ולא יעלה על לבם שאשה כמותיך עזבך אישך ביד זולתו כ"א מיד יאמרו אשתו זאת. ולא תאמר שאם יהרגו אותי. תתקוממי למסור עצמך למות עלי כי הלא ואותך יחיו ובשום פנים לא יכוך כי ירצו בהשתמש בך. לכן אל תאחרי מלומר אחותי את. עד שיתבעו המצרים במצרים בל יוכר כי תחבולה היא כי אם אמרי נא כלומר מעתה טרם בואנו שם. אמרי אחותי את לעיני כל שומע. באופן יהיה הדבר שגור מעתה בפי כל ולא יחשבוך למנכלת. והענין בשום לב אל או' וחיתה נפשי בגללך. אחר או' ייטב לי שהוא נוסף על החיים. אך הוא כי אמר אוי לי אם או' כי אשתי את. כי יסתכן גופי כי יהרגוני ואוי לי אם אומר אחותי. ואובד נפשי. שאהיה סבה לשכב אצלך להיות עמך פריצי גוים ואת בעולת בעל לכן עשה זאת איפה והנצלי. והוא כי הנה מהשתי צרות שלפנינו הא' שיהרגו אותי והב' שיקחו אותך. הנה זאת של הריגתי היא יותר ודאית ומוכנת מיד. וזהו והיה כי יראו אותך כו' מיד יאמרו אשתו זאת והרגו אותי. לכן אמרי נא אחותי את למען ייטב. שהוא לגופי על ידך שלא יהרגוני. כי אם אדרבה ייטיבו לו. ואז שתעשה הצלה הזה. מיד בזכות שהצלת גופי ממות. מובטח אני בה'. שלא יגעו בך באופן שלא אשחית נפשי על היותי סבת קחתם אותך. כ"א וחיתה נפשי שלא תמות נפשי בעה"ב על שאסבב קיחתך. כ"א שלא יגעו בך והוא בגללך שע"י הצילך גופי. תזכה להציל גם נפשי במה שלא יגעו בך. וז"א ייטב לי וכו' וחיתה נפשי וכו':
Genesis.12.10.8
והנה עדיין היה אפשר לומר למה תחשדם בשפיכות דמים יותר מבא"א. ע"כ אמר והיה שהוא ל' שמחה. והוא כי השמח שמחה גדולה על כל הון יקר אשר מצא. אם מיד יקחוהו ממנו יותר יתעצב וירגיש. מאשר יצטער בעליו טרם בא לידו. ועד"ז אמרו הנה והיה כי יראו אותך המצרים כלומר ישמחו הרבה כמוצאי מציאה גדולה מאד. וז"א והיה לשון שמחה. ואחר רוב שמחתם מיד יתנו אל לבם ואמרו אשתו זאת. כלומר והיא בעולת בעל ויתעצב מאד כי נפל כריסם בבירא. כי תהפך שמחתם לאבל. ובמר נפשם יהרגו אותי להשיב שמחתם בם. ועל כן ואותך יחיו. ועל פי דרכו כיון בל תאמר הלא טוב. הם שלא להזכיר אחותי את עד נראה גלוי דעתם אם רעה בלבבם. ולא שניתן פתחון פה בידם לתובעני באומרי אחותך אני. לז"א הנה כי כן היה אם היו נותנים פנאי אך והיה כי יראו וכו' מיד והרגו אותי. אך אמרי נא אחותי את לא תהפך לומר אחי הוא כי באומרת שהיא אחותו. עושה ממנו עיקר. ושהיא סמוכה אליו. למען ייטב לי כי אלי יבאו שאמהרנה להם. ולא תחושי האם ייטיב לי שאהיה מוכרח לתתך למו. ואמית ואשחית נפשי כי בה' בטחתי. כי וחיתה נפשי וכו' כי לא יגעו בך והוא מעין הקודם:
Genesis.12.14.1
ויהי כבא וכו'. הנה פסוק משולל גיזרה. כי אין שום נפקותא מאשר ראוה המצרים יפה מאד. ולא הל"ל אלא פסוק שאחר זה. ולכאורה היה אפשר לומר שהורה מעלת אברהם. כי הוא היה עם שרה כמה שנים. ולא ידע כי אשה יפה היתה עד עתה ואלו שטופי הזמה כבוא אברם וכו' בראיה א' שויראו המצרים את האשה. מיד הכירו כי אשה יפת מראה היא. עוד אפשר להמשיך הכתובים שהיה אפשר להתריס נגד אברהם. באומר איך הועילו מועצותיו שסמך עליהם וסיכן את אשתו. שאדרבה ע"י אומרו אחותי היא נלקחה לז"א ויהי כבוא אברם וכו' והוא כי אברם לא נתיירא רק מהמצריים. כי לא עלה בדעתו תלקח למלך הבלתי מקבל תואנות ודחיות וכאשר דמה כן היה כי הוא לא חשש רק מהמצריים. כאומר והיה כי יראו אותך המצרים כו' והועיל לו נגדם שהרי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד. ולא עשו דבר ולא הכלימוה. אם לא שראו אותה שרי פרעה כו' שע"י כן ותוקח כו' מה שלא עלה על לב אברם. וש"ת הלא היה לו לחשוב כי אשה כמוה תלקח למלך לכן הורה הכתוב אופן לקוחיה פתאום. וז"א ויראו אותה כו' ומיד ויהללו אותה וכו' ותוקח כו' בלי מיתון כלל. ומי עלה על לבו יעשה דבר קשה כל כך בנחיצות גדול ולכן לא יאשם אברם על שלא חשב כזאת:
Genesis.12.17.1
וינגע ה' וכו'. הנה אומרו אשת אברם הוא מיותר. ואפילו אומרו על דבר כו' לא היה צריך לאומרו כי ידוע הוא. והנה רז"ל (ב"ר פ' מ"א) אמרו שהיה המלאך שואל אותה אכה והיא אומרת הכה וזהו על דבר שרי. והנה עדיין או' אשת אברם מיותר ואחשוב בא לתת טעם למה נגעו ה' והלא הוא אמר אחותי היא והיא אמרה אחי הוא. לז"א על דבר שרי כו' והוא כי אין ספק כי בראות שרי את עצמה בצער ההיא. כי ודאי א"ל אינני אחות אברהם כ"א אשתו. וע"כ שלא הי' שומע אליה נגעו ה' וזה יאמר וינגע ה' את פרעה וגם את ביתו הבלתי מוחים. תדע למה הלא הוא על דבר שרי אשת אברם שהוא על דבורה של שרי שדברה אליו ומה היה דבורה הוא שהית' אומרת אשת אברם צועקת ואומרת אשת אברם אנכי בעולת בעל ולא אחי הוא וע"פ דרכו רמז שלא התנגע פרעה על שבא עליה. כ"א על דבר כו' כי מיד שדברה והיה ממאן. מיד נתנגע באופן שלא שימש. ומה גם לרז"ל (שם) שאומרו שלקה בראתן המבטל תשמיש. וזהו וינגע כו':
Genesis.12.18.1
ויקרא פרעה לאברם כו'. הנה יש יתורי דברים בפסוק זה. אמנם יאמר. לו יונח שהיה ראוי להעלים מעם הארץ. כי אשתך היא כ"א אחותך. לא היה ראוי להסתיר הדבר ממני. כי לא נחשבתי להרוג דם נקי כי השופט כל הארץ לא יעשה משפט. וז"א מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי וש"ת כי אחר שהוצאת קול ואמרת לפני העם כי אחותך היא. לא היה לך פתחון פה לשוב לאמר אלי כי אשתך היא. כי תהיה כמו אכזב לבל יראה דעתך למונעה מהמלך. עם היותה אחותך. כי הלא מה שאמרתי למה לא הגדת לי. הוא לא הוכח שיפה עשית במה שאמרת לפני העם אחותי היא. אך לפי האמת אעיקרא דדינא פירכא כי למה אמרת מתחלה אחותי היא. באופן שלא יכולת לומר לי אח"כ אשתי היא. וש"ת שמא א' מהעם יהרגך לקחתה. לא יתכן כי אינה ראוי' רק למלך. כמשז"ל על ויהללו אותה אל פרעה שאמרו זו ראויה למלך וזהו ואקח אותה לי לאשה. לומר לי בלבד היתה ראויה לאשה. ולמה יראת יקחנה זולתי. וא"כ מעיקרא היה לך לומר שאשתך היא. כי ממני לא היית ירא שאהרוג אותך כי מלך במשפט אני וכ"ש שלא תקח בעולת בעל והראיה שממני אין פחד. כי הנה ועתה הנה אשתך קח ולך שאיני הורגך לקחתה. גם כיון אל יעלה על לבך שמחמת הנגעים אני מחזירה. רק למה שהיא אשתך קח ולך:
Genesis.12.20.1
ויצו עליו כו'. עתה שנתפרסם היות הוא בעלה היה אברהם בסכנה שפחד בראשונה פן יהרגוהו על דבר אשתו. ע"כ צוה עליו אנשים ללותו. שאו' וישלחו הוא לויה. כמאמר המתרגם:
Genesis.13.2.1
ואברם כבד מאד כו'. הנה אין דומה מסעות ההולך ריקן. להולך כבד מאד במקנה לרגל המלאכה ובכסף וזהב רב. שתקצרנה מסעיו. אמר כי אברהם בצאתו ממצרים היה כבד מאד במקנה כו'. ועכ"ז יגע וילך למסעיו שבא בהן בעודו ריקם. ואפשר הטעם מדאגת אשר קרה לו במצרים פן יפגעו בו אנשי רשע. ע"כ הלך במסעות שעבר בם והיו כשרים. עוד כיון. כי למה שיצא לח"ל. חש פן יאשם ויפגם במתנת הארץ אשר נתבשר בה באלון מורה. ע"כ בהגיעו הנגבה של א"י. לא תקע אהל בשום מקום דרך קבע. רק וילך למסעיו כאורח נטה ללון מנגב עד בית אל. ומשם עד המקום אשר נטה שם אהלה כו' ולא נטה שם עתה אהל. כ"א נסע משם עד מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה. הוא המזבח הא' שבאלון מורה. מקום שניתנה לו שם הארץ. ושם ויקרא בשם ה' לתת לו תודה. ולא במקום שקרא בשם ה' בתחלה במזבח השני בין בית אל כו'. והוא על כי עתה כיון להתחנן במקום מתנת הארץ לתקן מה שיצא ממנה.
Genesis.13.5.1
וגם ללוט כו'. הנה פסוק זה היה צודק ליאמר אחר פסוק ואברם כבד מאד כו'. אך באה תורה לתת טעם מה זה היה שקרא אברם בשם ה'. וה' לא דבר לו מאומה. ומה גם עתה שבא לבית מלונו ממצרים. ע"כ היה מקום לומר כי הקפיד הוא ית' על אברם על אשר יצא ח"ל. לזה אמרו ראה נא רצונו ית'. כי וגם ללוט למה שהיה עם אברם ברכו ה' והיה לו צאן וכו'. עד גדר שלא נשא אותם וכו' ויהי ריב כו' עד שהוצרכו להתפרד. והוצרך ללוט את כל ככר הירדן כו' לרוב מקנה קנינו. וש"ת א"כ איפה למה לא דבר לו ה'. הלא הוא על התחברו ללוט. כי הנה וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט משא"כ טרם יפרד ממנו. עוד כיון להורות כי בחברת צדיק עם רשע ומשך לרשע מהצדיק טובה. וההפך מהרשע לצדיק. כי הנה וגם ללוט למה שהיה הולך את אברם היה צאן כו' עד הוצרך ליפרד על רוב מקנהו. אך לאברהם נמשך רעה מחברתו. כי מה שוה' אמר אל אברם היה אחרי הפרד לוט. אך עודנו אתו לא נדבר בו:
Genesis.13.5.2
ולא נשא אותם כו'. אמר ב' טעמים. (א) כי היה רכושם רב. (ב) כי אין צדיק עם הפכו מתקשרים. כי מי יתן טהור וכו' וזהו ולא יכלו וכו':
Genesis.13.7.1
ויהי ריב וכו' אומר והכנעני כו' מיותר ובלתי צודק פה. ארז"ל (שם) שהיו רועי לוט רועים בשדי תבואות הכנעני והפריזי. והיו רועי אברהם מוכיחי' אותם. והיו רועי לוט אומרים כל הארץ לאברם היא וזרע אין לו ולוט יורשו. ומשיבים רועי אברם ואומרים. והכנעני אז יושב בארץ כי עדין לא ניתנה לאברהם. ע"ד הפשט נשים לב אומרו יושב ומהראוי יאמר יושבים. ועוד נשית לב אל או' תחלה לשון ריב ואח"כ לשון מריבה. כאו' אל נא תהי מריבה. ועוד או' ובין רועי כו' כי הלא בין הרועים כבר היתה. ועוד או' אנשים כי היל"ל כי אחים אנחנו. אך יאמר אוי למי שצריך ללמוד מן הע"ג. וזה מק"ו כי הנה שני עממין כנעני ופריזי היו יחד. ולא היה ריב ביניהם. וז"א יושב לשון יחיד כי היו באחדות ושלום. ע"כ נתעורר אברם ואמר אל נא תהי כו' כי אנשים אחים אנחנו. ולמה נגרע מב' אומות שאינן אחים ואין ריב ביניהם. ונהיה לבוז בעיניהם. ושיעור הכתוב ויהי ריב כו' והנה הכנעני כו'. אז יושב באחדות. ע"כ ויאמר אברם כו' כי אנשים אחים אנחנו. ומכ"ש שראוי יהיה שלום בינינו יותר מב' אומות אלו. והענין כי הנה אמרו ז"ל בגמ' (סנהדרין דף ח') האי תיגרא דמיא לבידקא דמיא כיון דרווח רווח. כי דרך הריב להתחיל במעט ונעשית הרבה שמתרחבת בין אנשים. וזה יתכן כיון אברם שאמר הנה עד כה אין הקטטה בינינו רק בין הרועים. וגם בין הרועים לא הגיע לגדר מריבה יולדת כנקבה ומתרבה ומתפשטת. כ"א לגדר ריב זכר. וע"כ אל נא הריב הזכר שאינו מוליד. תהי מריבה שתעשה מריבה נקבה שתלד ותתרבה עד יהיה ביני וביניך ג"כ. וגם בין הרועים תתרחב. שאם עד כה היה מתייחס לריב. תהיה עתה מריבה גם ביניהם. וזהו ובין רועי כו' כ"א רבו קצת רועי עם קצת רועיך. עתה תהיה בין כלם כי זה בלתי ראוי משני טעמים. א' כי לא תצדק מריבה רק בין פחותי הערך. אך לא בין חשובים. וכן לא תצדק בין אחים. וז"א כי אנשים אחים. כי משתי סבות אין ראוי. א' כי אנשים שהוא חשובים כנודע. שכל אנשים שבמקרת חשובים וגם להיותנו אחים וזהו כי אנשים אחים אנחנו. וראוי לישא ק"ו מהכנעני והפריזי שאינן אחים רק ב' אומות ואחדות ביניהם באומרו יושב בארץ ולא נאמר יושבים:
Genesis.13.9.1
הלא כל הארץ כו'. אמר מה שאבקש ממך הוא הפרד נא מעלי שהוא מעצמו. אך לא מדרכי אשר נהגת בביתי. וכן ראינו במדת הכנסת אורחים שהיה לוט מכניס. גם שיראה שנפרד מהשאר. וזהו אם השמאל כו' לומר שלא יהיה הפירוד רק במקומות אם השמאל כו' והורה הכ' כי גם שויסע לוט ואברם נשאר במקומו לא נא' שלוט נפרד בלבד כ"א כאלו גם אברהם נפרד ויתרחק ממנו. וזהו ויפרדו איש מעל אחיו. והוא כי בהפרד הטומאה מהקדושה. כפלים מתרחקת הקדושה ממנה. מעין מאמרם ז"ל (ב"ר שם) כי הפורשת מן התורה גם היא פורשת ממנו. משל לב' אנשים א' פי' למזרח וא' למערב. שבמהלך יום א' רחוקים זה מזה ב' ימים. כן התורה אומרת אם יום תעזבני יומים אעזבך. והודיענו התורה כי בהפרד לוט נדבק ברשעים כי ויאהל עד סדום ואנשי סדום רעים וכו' ואברם נדבק בו ית' כי מיד נתראה אליו. ויאמר ה' אל אברם אחרי הפרד לוט ממנו. עוד כיון בשום לב למה לא נא' לו שיעור ירושת הארץ. באומר אליו ית' כאשר ויעבור אברם בארץ ויאמר לזרעך אתן כו'. אך הוא כי עתה שאמר אברם ללוט אם השמאל ואימינה כו' שהי' נראה כחולק עמו בארץ. או שיש ללוט שייכות בירושתה. ע"כ אז בהפרד לוט מעמו אמר שא נא עיניך כו'. כלו' לך ולזרעך בלבד ירושת הארץ. אך לוט אין לו בה חלק. כי גם אשר הוא בחר לו. לך הוא. וז"א מן המקום אשר אתה שם. אשר משם אתה רואה את כל אשר בחר לו כמפורש באומרו וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר כו'. ואחר שא נא עיניך. כלו' נא שיפרד לוט שאני מתראה לך ומדבר עמך כי ע"י כך יש כח בעיניך לראות את כל גבולי הארץ ת' פרסה על ת' פרסה את הכל נתתי לך:

Torat Moshe, Warsaw, 1875. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001268220 Licence: Public Domain. Source.