Alshekh on Torah

Sefaria · Tanakh > Acharonim on Tanakh · 4,038 sections

Genesis.2.10.6
והנה הן אמת כי כאשר זהב הארץ ההיא טוב כו'. שמוציאו לטוב לעשות צדקה וכיוצא בו. אז תלך לפניו צדקו להאיר לו. ובהיר הוא בשחקים כעין הבדולח. וישא חן לפני קונו כשוהם המסוגל לחן. כנודע. והב' הוא הרודף אחר הכבוד ונקרא גיחון. מל' (תהלים כ"ב) כי אתה גוחי מבטן ל' הוצאה. כי הכבוד א' מהדברים שמוציאים את האדם מהעולם:
Genesis.2.10.7
והנה דרך הלהוט אחר הכבוד להרבות לו עבדים לשרתו ולרוץ לפניו. וע"כ הוא הסובב את כל ארץ כוש. שמשם מוצא העבדים כנודע. והג' אשר לא יתהלל בעשרו וכבודו. רק בחכמתו ולא בחכמת התורה. רק בחידודין קלים וזהו חדקל חד קל. ואינו חפץ בחידודי התורה אשר איכותה למעלה מן השכל. רק הוא ההולך קדמת אשור שהוא לעמת מראות עיניו. כד"א ומגבעות אשורנו. הן חכמות חצוניות אשר יביט בם בעין שכלו הקל. ויאבד נפשו בו. והרביעי הוא פרת הוא ההולך קדמת תאות גופניות. והוא שטוף לפרות ולרבות. ואמר כי כל ארבעה ראשים אלו משם היא הג"ע הנ"ל ישרד ויתרחק. לכן טוב לגבר כי ישא עול תורה. ויגעל בזרה. וייטיב לו בעוה"ז ובעוה"ב:
Genesis.2.15.1
ויקח ה' אלהים את האדם כו'. הנה למעלה אמר וישם שם את האדם כו'. ולמה חוזר ואומר ויקח כו' והנה היה אפשר לומר כי אומרו למעלה וישם שם הוא בעדן הנזכר שם ולא בגן:
Genesis.2.15.2
אך אחר אומרו אשר נטע ה' אלהים גן כו' אז ויקח אותו מעדן ויניחהו בגן אך לא יתכן כי הלא לפי הסברא עדן הוא גדול האיכות מהגן ואיך יכניסהו תחלה ויורידהו אחרי כן:
Genesis.2.15.3
אמנם בבואו ית' להודיע איך צוה לו ז' מצות בפסוק ויצו עליו כו' הקדים ואמר ראו נא חיבתו ית'. כי אין צ"ל קודם עשות מצוה. כ"א גם קודם הציווי הכניסו בגן עדן. ואין זה כ"א ע"י שיתוף מדת רחמים. וזהו ויקח ה' אלהים כי היות שיתף ה' עם אלהים. היה סיבה שלקחו ויניחהו כו' ואח"כ ויצו עליו כו' ויתכן ע"ד זה כי הנה מצד הגוף לא היה ראוי יונח בגן עדן כ"א מצד הנפש. אמר כי ויקח ה' אלהים שהם רחמים ודין. את האדם שמרבה האת. את הנפש ואומרו האדם על הגוף את הגוף בשם רחמים. ואת הנפש בדין. ויניחהו כו' והורה עוד בפסוק היות חומרו זך. שהיה כדאי לילקח בידו יתברך שהוא מצד דקות איכותו. כי דבר גשמי בעצם אין לו ית' אחיזה בו או שזיככו יותר על ידי לקיחה. שיהא זך הרבה שיהא ראוי להיות בגן עדן בגוף ונפש. וזהו ויקח ה' אלהים בעצמו ולא ע"י מלאך. את האדם בגוף ונפש ויניחהו כו' ואומרו לעבדה ולשמרה. הנה כתבנו מאמר רז"ל לעבדה אלו מצות עשה ולשמרה מצות ל"ת. ופירשנו שהוא כי ע"י מצות עשה. יורק שפע עליון ומשקה את עצי עדן ומצמיחן. וע"י השמר מעבור מצות ל"ת שומרה מלהתערב זר. הוא כח הטומאה בגן בבחינה המתייחסת אל נפשו. ויתכן כיון לומר למה בחר באדם ויקחהו לתת לו מנוחה. ולא עשה כן למלאכיו עושי רצונו. לז"א לעבדה ולשמרה. והוא כי האדם מוריד שפע במצותיו ושומר הגן ומצמיחו. מה שא"כ למלאכיו שע"י היותם משוללי יצה"ר. אין הקב"ה קובע להם שכר על פירות' להשפיע בעצי עדן. והוא הכתוב אצלנו על מאמרם ז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם:
Genesis.2.16.1
ויצו כו'. הנה או' לאמר. הוא בלתי צודק לאמר לזולת. והנה רז"ל (סנהדרין דף נ"ח) פירשו כי פה צוה לו ז' מצות. ויצו זו ע"א. כד"א כי הואיל הלך אחר צו. ה' זו ברכת השם. אלהים אלו הדיינין שנאמר אלהים לא תקלל. על האדם זו שפיכת דמים שנא' שופך דם האדם כו'. לאמר אלו עריות שנא' הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו כו'. מכל עץ הגן אכל תאכל זה הגזל. ומעץ כו' זה אבר מן החי כו'. וע"ד הפשט יאמר. בשום לב מה היה שלא מצינו לחוה אזהרה ונענשה על עוברה. אך יהיה כי מעת הוצרך לצוות את האדם. צוהו יזהיר את האשה משמו ית'. וזהו יאמר ויצו על האדם על עצמו. וגם צוהו לאמר לאשה אשר יתן לו. כי מעתה עשאו שליח להזהירה וז"א לאמר. ואומרו מכל עץ כו' ומעץ כו'. פירשנו למעלה בס"ד:
Genesis.2.16.2
עוד אפשר. כי הנה כתבנו שאילנות ג"ע הארץ. הם עץ החיים אור התורה שנשתלשל משורש התורה העליון. וכל יתר אילנות הם אורות יתר מצות כמדובר למעלה ועץ הדעת טוב ורע הוא כח חצוני הדבק ומתאחז בקדושה. והנהנה מעבירה מוסיף כח ומצמיח האילן ההיא. ואמר לו הוא ית' מכל עץ הגן אכול. ובאכלך ותהנה ממנו בעה"ז. תזכה שגם תאכל בעה"ב אשר למעלה מהג"ע הארץ הלז. ועץ כו' גם שם תמות שהוא מות בעה"ז תמות בעה"ב. אז אם תהנה מקדושת כל עץ הגן. כי תתבודד ותתענג בדשן תורה ומצות. שהוא נמשך אל אכילה. ימשך לך כי תאכל תמיד ולא יפסיד ממך וזה אכל תאכל. אך אם תהנה מטוב ורע כי בכל מעשים טובים תעשה עבירה ותהנה מהרע. מות תמות שלא תוסיף לאכול עוד:
Genesis.2.16.3
או בשום לב אל אומרו ממנו זה פעמים על עץ הדעת טוב ורע. אך יאמר מכל עץ הגן אכל תאכל בין מפרי. בין מעלהו. או מבדיו. כי כל סעיפי התפשטות תורה ומצוה טובים לאדם. אך ומעץ הדעת כו' לא תאכל מכל מה שממנו. כי ביום אכלך ממנו כו' לומר כאשר האכילה היא ממנו כן המיתה היא ממנו. שאין העונש דבר בלתי נמשך מהעץ כי אם המיתה היא ממנו. כי ממנו הוא מה שמות תמות. כי תהיה הטומאה כרוכה בך עד תמיתך כנודע. כי כח הטומאה היא הדבקה בחטא ועל כן המת מטמא:
Genesis.2.18.1
ויאמר ה' אלהים לא טוב כו'. הנה היה מקום יאמר איש תחת מה ברא ה' אשה לאיש אם לא להיות קיום במין ולמה קצף ה' על האדם והלא כמעט היה נמנע מלבחור בחיים נצחיים. לז"א דע לך כי ויאמר ה' אלהים הנה הבחירה חפשיות. ובין ישאר זך וחי לעולם. ובין יחטא וימות. הנה לא טוב היות האדם לבדו. כי הלא מציאות יצה"ר בו. ואם יהרהר ויוציא זרע לבטלה יפגום. באופן שמה שאמרתי וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב. לא טוב יהיה. כי אחר שהאדם הוא עיקר ימלא הארץ טומאה. ע"כ אעשה לו עזר ויהיה העזר כנגדו. כלומר לעומת מה שיהיה הוא. אם הוא ישאר בקדושתו מה שישמש עמה יוליד כחות קדושה. ויעזר ויתפאר בהם. ואם יתעכר בהעוותו. תהיה לו עזר להיות קיים במין שהוא עזר לו כנודע. כי המת בלא זרע הוא הרוס כמ"ש ז"ל:
Genesis.2.18.2
או יאמר כי הנה מתחלה היו דו פרצופין והיתה היא מאחוריו. אמר לא טוב היותו לבדו אעשה לו עזר במה שתהיה כנגדו נגד פניו. משא"כ מאחוריו כי לא יעזר ממנה:
Genesis.2.18.3
או יאמר בין תהיה בת זוגו. בין תהיה בלתי בת זוגו. טוב לו בה ולא בהיות לבדו מפני ההרהור. אך אכפול טובתו שאעשה לאדם עזר שיהיה כנגדו. שהיא בת זוגו כנגדו המקביל אליו מפאת נפשו:
Genesis.2.18.4
או יאמר ענין מאמר ר' חייא ע"ה (יבמות דף ס"ג) כי על האשה אמר דיינו שמגדלת בנינו ומצילות אותנו מן החטא. ואפשר כי הן שתי אלה אמר אלהים. לא טוב היות האדם לבדו שהוא לינצל מן החטא ע"י הרהור. וגם אעשה לו עזר כנגדו לגדל את בניו:
Genesis.2.19.1
וייצר ה' אלהים מן האדמה כו' ויבא אל האדם כו'. ראוי לשים לב למה הביאם אל האדם שיקרא להן שמות. ולא עוד אלא שארז"ל (ב"ר פי"ז) שאמר הקב"ה למלאכים שיראו חכמתו כי הם לא ישכילו לקרא להן שמות אלא הוא. ומה זה היה שנעלם ממלאכי מעלה. וכן אמרו שקרא שם גם להקב"ה ית' ויתעלה שמו. וז"ל מאמרם כשאמר הקב"ה נעשה אדם אמרו לו מלאכי השרת מה טיבו. א"ל חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה כו' א"ל זה מה שמו ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם. א"ל מה שמו א"ל זה שור כו' ואתה מה שמך כו' ואני מה שמי א"ל לך נאה ליקרא ה'. שאתה אדון לכל בריותיך. הה"ד אני ה' הוא שמי. הוא שמי שקראני אדה"ר. ע"כ. וראוי לדעת למה נסהו בזה. ועוד כי אין בכתוב אלא שקרא שם לבעלי חיים. כאו' לכל הבהמה כו' ולא לעליונים:
Genesis.2.19.2
ועוד מי הכריחו לפרש באו' אני ה' הוא שמי שהוא שם שקראו אדה"ר. ועוד כי הלא השם שבפסוק ההוא. הוא שם ההויה. ועליו אמר הוא שמי שקראני וא"כ איך נתן טעם ואמר שהוא אדון לכל בריותיו. כי הלא אין טעם זה צודק אלא בשם אדנות. ועוד ראוי לשים לב באו' וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כי הנה או' נפש חיה. הוא מיותר ומשולל הבנה:
Genesis.2.19.3
אמנם הנה למה שהמלאכים היו מקטריגים ואומרים מה אנוש כי תזכרנו כו' כי חומר הוא. ואיך יקנה שלמות וישיג אל העולמות עליונים. להשפיע בחכמה ומעשים טובים שפע מאתו ית' משתלשל דרך העולמות לקיים עולם אחר שמחומר קורץ. ע"כ מה עשה הוא יתברך אמר דעו איפה כי אין כמוהו לקשר העולמות ולשלשל השפע מלמעלה למטה דרך העולמות. כי הלא הוא כולל כל העולמות. חומרו מעולם השפל. חיונית נפשו להתנועע מעולם הגלגלים בעלי התנועה. הרוח מעולם המלאכים. כד"א עושה מלאכיו רוחות. נשמה מעולם העליון. כמפורש על מאמר נעשה אדם. כי אמר אלהים לכל העולמות ביני וביניכם נעשה אדם. כי כל א' יתן חלק בו כאז"ל. וע"כ להיותו כולל הכל בעבוד את ה'. ומה גם במחשבה. ודבור ומעשה. עושה רושם בעולם העליון. ומריק שפע מלמעלה אשר משם הנשמה העליונה שבו. ומשלשלו דרך העולמות עד למטה לארץ עולם המעשה. וע"י כן מתקשרים ומתקיימים. למה שבכל חלקיו הכוללים כל עולמות עבד את ה'. מה שאין כח זה במלאכים שאין להם חלק רק בעולם א' בלבד כאז"ל:
Genesis.2.19.4
והנה היה מקום להם לחלוק ולומר. כי למה שהאדם קורץ מאדמה. יעצרנו הגשם מלהשיג הדברים העליונים. ולדעת עניניו ית' כדי להשפיע מאתו ית'. ואם יטה אל הדברים העליונים מפאת נשמתו. איך יהיה בו כח עולם השפל להשפיע בו. כלל הדברים כי חלקיו ההפכיים זה מזה. יבלבלוהו מהשיג יחס הנוגע אל כל עולם ועולם בעצם מצד עצמו. כי רבים ומנגדים המה בו. ע"כ מה עשה הוא ית' הביא לפניהם הב"ח ולא השכילו לקרא להם שמות. כי טח מראות עיניהם בבעלי גשם ולהשכיל באיכותם. כי עצרם הגשם אשר אין להם חלק בו. באופן יכיר כי לא על ידם היה מקום להשפיע ולשלשל ממרום. שפע בעולם השפל. כי אין להם שייכות בו. כי ע"כ לא ישכילו לבא עד תכונת היושבים בו. לקרא שם לכל מין לפי בחינת איכותו. ואח"כ העביר בפני האדם את כל חלקי הבריות שבעולמות. בפרט שני הקצוות הב"ח שבארץ הלזו התחתונה. ושמו ית' אשר למעלה מכל העולמות. כי כח וכי שיג לו להשיג טבע כל איכות ענינם לשום למו שמות לכל אחד לפי טבעו ואיכותו. ואין זה לו רק להיותו כולל כל העולמות. וגם שלא יעצרנו הגשם מלהשיג איכות וטבע שאר העולמות עד ה' אלהי העולמות כלם כי ע"כ גם לו ית' יקרא שם. וגם לא תעצרנו הנשמה העליונה מלידע איכות הב"ח השפלים. משא"כ למלאכים הבלתי משיגים מה למעלה מהם. ולא איכות מה למטה מהם וע"י היות כח זה לאדם. הוא מקיים כל העולמות כלם והנה אם חומר אדם בעת ההוא שהוא טרם יחטא היה עכור. כחמרנו זה עתה. יעכבנו החומר מהשיג איכות טבע כל בריה. אך אז היה אף חומרו זך ובעל חיות קרוב אל הרוחניות. ע"כ לא נעלם ממנו דבר. וזה מאמר הכתוב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה כו' והוא כי האדם נקרא נפש חיה. כאומרו ויהי האדם לנפש חיה וכמו שפירשנו שם. ענין הכתוב לאחד הדרכים ויפח באפיו נשמת חיים. ושמא תאמר איך חומר עכור יהיה לו מבוא. לסבול רוחניות גדול כזה שהוא הפחת פיו ית' לז"א ויהי האדם לנפש חיה. לומר כי מטרם יופח באפיו נשמה מפיו ית'. היה האדם מצד עצמו לנפש חיה. כי גם חומרו היה זך מתייחס ומוכן לנפש חיות ורוחניות. וע"כ לא יפלא היות בו כח אל השגה זו. לז"א וכל אשר יקרא לו האדם למה שהאדם נפש חיה ע"פ הוא שמו של כל חי. כי לא דבר רק הוא ממנו להשיג איכות כל דבר. והנה אשר דרשו רז"ל (ב"ר שם) כי גם לו ית' קרא שם מהפסוק הנ"ל אני ה' הוא שמי. יתכן הוקשה להם אומרו לראות מה יקרא לו. שהיל"ל מה יקרא להם וכן באומרו וכל אשר יקרא לו ולא אמר להם. וגם יתור אומר וכל אשר כו' ע"כ פירשו שחוזר אל ה' הנזכר שזולת הבאתו ית' את הב"ח. ג"כ כיון לראות מה יקרא לו ית'. ועל זה אמר וכל אשר יקרא לו יתברך האדם שהוא מאדמה השיג האמיתות להיות הוא שמו ית' האמתי. וז"א הוא שמו אשר יקרא לו באמת. ואח"כ על דבר הב"ח אמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה כו' וגם זולת או' אשר יקרא לו. כוונו רז"ל אל דרך ג"ש כמנהגם לבקי במדרשות. והוא כי נאמר כאן הוא שמו. ונאמר שם אני ה' הוא שמי. מלמד שגם לו ית' קרא שם. ואשר הקשינו כי השם הנזכר באומרו הוא שמי הוא שם הויה והטעם באומרו שאתה אדון לא יצדק רק על שם אדנות. הלא הוא בשום לב אל אומרם ז"ל שאמר לך נאה ליקרא ה'. ולא אמרו תקרא ה'. ועוד כי הלא קודם הברא אדם נזכר שם ה' בתורה ומה חידש אדם. אך לזה נזכיר מאמר ז"ל על פסוק זה שמי לעולם. לעלם כתיב כי לא כמו שאני נכתב. אני נזכר. כ"א מה שהוא שם אדנות זכרי לדור דור. וזה יתכן כיון אדם שאמר הלא יומרוך למזמה לומר כי שמך הגדול של הויה על השמים כבודו. ולרוממותו לא ישגיח בארץ. אך על שם אדנות הוא שכינה יש מקום להודות שהוא אדון בארץ. ע"כ לשלול זה אמר. לך שם ההויה נאה ליקרא אדני. שאתה עם כל גדולתך. אדון לכל בריותיך. שאתה אדון ומשגיח על בריותיך. וכן הסכים הוא ית' וכתב בתורה וזה זכרי לדור דור. ששמו הגדול יקרא אדני. ולמאמר ישעיה אני ה' כו' נקדים ונאמר כי הנה ידענו כי באומרו ית' אני. הוא על השכינה המתוארת בשם אדנות:
Genesis.2.19.5
ונבא אל הענין. והוא כי הנה הוקשה למו אומרו הוא שמי. כי מי לא ידע כי הוא שמו. וכמאמר ז"ל במדבר רבה (פ"ג) כי באומרו ואני הוא ובית דינו. כי אני הוא בית דינו שהוא שם אדנות. והוי"ו הוא השם הגדול. ע"ד אמר וה'. ועוד שהיל"ל אני ה' שמי. ולא עוד אלא שאו' הוא. יראה שעל דבר בלתי נזכר בכ' ידבר. ועוד כי גם מלת אני מיותרת. ועוד איך יקושר עם זה או' וכבודי לאחר לא אתן:
Genesis.2.19.6
אמנם רצה הוא ית' להורות אהבתו עם ישראל עמו. כי לא יכנה כבוד שמו על כל הפושעים בו אשר ברא. כ"א על אוהבי שמו. והנה היה מקום לומר כ"א שם הויה לא יתייחס רק על אוהבי שמו. לפחות שם אדנות יצדק על הכל ליקרא גם על הפושעים בו כי אדון הוא לכל בריותיו. ע"כ אמר אני ה' כלו' אני שהוא אדנות אני ה' אחדות א'. כי ה' הוא האלהים תדעו כי כן הוא. כי הלא הוא שמי שקראני אדה"ר. כי את שם ההויה אמר שלו נאה לקרא אדני להיותו אדון הכל. והוא כי לא נודע אליו רק שם ההויה ב"ה. על זה שאל לו הוא ית' ואמר ואני מה שמי ליזכר בו ואמר אדני. על היותו אדון לכל הבריות. הנה כי את שם ההויה אשר לא ידע זולתו קרא אדני. הנה הוראה כי גדול כבודו. ולכן גם הוא לא יכונה על זולת ישראל. וזהו וכבודי שהוא שם אדני הנקרא כבודי. לאחר לא אתן:
Genesis.2.19.7
והנה בפ' שאחר זה שמסיים ואומר. ולאדם לא מצא עזר כנגדו הלא יתחמץ כל לב באמת באו' היתכן שבב"ח ימצא עזר לאדם. ואיך יעלה על לב יזוגנו לבהמות הארץ. והנה ארז"ל (יבמות דף ס"ג) מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקרר' דעתו כו'. הנה גם שאין הדבר כפשוטו. כ"א שבא בשפיטת שכלו. אם היה בהן מי שתאב להזדווג לו ולא מצא כו' והן אמת כי הקלו מהקושיא באומ' כי לא צוה לו ה' ישקיף וירא אם ימצא בם בת זוג. כ"א שהוא מעצמו עשה. אך על כל פנים יקשה. כי גם על האדם יפלא. האם יעלה על לב לחשוב מחשבה כזאת. ולא שת לבו כי הפרש שבינו לבינם. כמין שמים לארץ:
Genesis.2.19.8
ויתכן בשום לב אל אומרם בא אדם על כל כו' ולא נתקררה דעתו. ולא אמר ולא מצא שוה לו. ומה ענין קרירות דעת הלז:
Genesis.2.19.9
אמנם יתכן כי הנה היה האדם לבדו שרוי בלא אשה ולא יבצר הרהור. כי ע"כ נאמר לא טוב האדם לבדו. והנה בבא האדם להרהר כי יחם לבבו. הלא תתקרר דעתו כאשר יש לו פת בסלו. גם שלא יקרב אליה. כמאמר קצת הפוסקים (יומא דף י"ח) על רב דהוה קאמר מאן בעי ליומיה. שלא היה קרב אליה רק מתקררת דעתו בעלות על לבו כי יש מוכנת לו. ואפשר כי אדם בהיותו לבדו והיה מהרהר אמר בלבו אולי ה' נתן תחת רשותי ב"ח. תהיה נא תכנתם כפת בסלי לקרר דעתי. וכאשר בא עליהם במחשבתו לא היתה מתקררת דעתו. ע"כ מיד ויפג ה' אלהים תרדמה עליו ויישן ויקח א' כו' טרם יחטא בהרהור. וזה אמרו ולא נתקררה דעתו:
Genesis.2.21.1
ויפל ה' אלהים כו'. הנה ראוי לשים לב למה עשה ה' ככה. ולא בראה עפר מן האדמה כאשר יצר את האדם. והנה במדרש (ב"ר פ"ח) הקשה ר' אבהו. פסוק אחד אומר זכר ונקבה בראם. ופסוק א' אומר ויברא ה' אלהים את האדם. אלא בתחילה עלה במחשבה לברא שנים. ואח"כ לא ברא אלא אחד. והנה בזה תכפל הקושי למה לא עשה כמחשבתו. ועוד שהכתוב מעיד שבראם. ואיך היתה מחשבה בלבד. וגם אומר בקרא את שמם אדם. ואיך נאמר שלא נבראו אלא אחד:
Genesis.2.21.2
אמנם יתכן כי לפניו יתברך עלה במחשבה לברא שני גופים זכר ונקבה עפר מן האדמה. אך ראה כי יהיה פירוד בינו ובין האשה ולא יהיה זיווגם עולה יפה. כי אפילו עתה שנבראת הנקבה ממנו ממש. קשה לזווגם כקריעת ים סוף. ומה גם אם מראשיתם היו נבראים בפירוד. על כן לא ברא אלא אחד ולא אמר לא ברא אלא את האדם. כ"א אלא אחד. ואצ"ל לרז"ל (ברכות דף ס"א) שדו פרצופין נבראו שהיתה נפש הזכר בפרצופו. ונפש הנקבה בפרצופה ושניהם גוף אחד. כ"א אף אם נאמר כפשט הכתוב. יהיה כי ב' הנפשות שהיו עתידות בשני גופים מן העפר. היו בגוף אחד של הזכר בגוף. ושל הנקבה בצלע שנבראת ממנו כפי דעתנו:
Genesis.2.21.3
ובזה נבא אל הענין. והוא כי אין ספק כי מחשבתו יתברך עושה רושם ופועלת. אלא שהיא פעולה והויה בדקות. וע"כ עלה מחשבתו לברא שנים כל נפש בגוף בפני עצמו מהעפר שצבר. אמר זכר ונקבה בראם. כי בראם ממש בדקות רב ע"י המחשבה. נפש כל אחד בחלק מהעפר שצבר. אלא שכדי שיהיה להם קירוב עצום. ע"כ את שניהם קרא אדם. וזהו ויקרא את שמם אדם כדי שעל ידי דבור שכללם בשם אחד יהיה להם אחדות. שהוא כי מצד היותה בת זוגו יהיו מתאחדים ברוחם ונשמתם. ועל כן אחר שראה שגם זה איננו שוה. ויהיה בהם פירוד ולא תתקשר אהבה ביניהם. על כן כלל בפועל גם כן את שניהם כאחד. וז"א לא ברא אלא אחד. והוא כי גם שע"י בריאתם במחשבה בדקות היו שנים. כאשר ברא במעשה לא ברא אלא אחד. כי כלל אותה באדם כי היתה נפשה בכח בצלע ההוא שלקח אח"כ. כי בעפר היו שתי הנשמות במחשבה אחת כל חלק. ועשה אחד מהכל. וע"כ להיות גם מהות הנקבה בת זוגו כלול בו. הוצרך קחת אותה ממנו ולקחה בחיוניות אשר היתה בידם בהיותו ישן. כאומר ויישן ויקח כו' ואז ויבן ה' אלהים את הצלע. כי לא היה כבשר בשדה טרפה ושאח"כ נפח בה נשמה. כ"א בחיוניות שהיתה נשמתה באדם. וע"כ לא הוצרך רק לבנות אותה. והוא כי עשאה כבנין הנבנה מאבנים רבות. כן חילק הצלע לרמ"ח חלקים. ובנה מהם רמ"ח אברים זה על זה. והכונה אלהית היתה למען ימצא בם אחדות. ע"כ גם שבמחשבה נבראו שנים בדקות כפי עניינם. כי כל אחד נפש בפני עצמה זו מסטרא דדכורא. וזו מסטרא דנוקבא. עכ"ז ראה ליחדם בב' דברי' בדבור. ובמעשה. בדבור במה שויקרא את שמם אדם. ובמעשה שברא אחד שכלל אותה בו. באופן שע"י כן גם בהתפרדם יהיה להם אחדות.
Genesis.2.21.4
עוד שנית כיון בזה לעשות באופן תהיה נגררת אחריו. כי ממנו לוקחה כחשק כל חלק אחר הכל. ובדבר הזה יצדק אומרו מאיש לוקחה זאת. כי מציאותה היה באדם ולוקחה ממנו. כי צלע בעלמא היה. וגם יצדק אומרו ויבן כי המציאות היה. ולא היה חסר רק בנין כמדובר:
Genesis.2.21.5
עוד אפשר רמז באומרו לשון בנין לפי פשוטו של מקרא. כי הנה באשה יש ב' מיני חדרים לקבל בם את הולד. ע"כ לבונה יתייחס בעשותו יתברך אותה. וזהו ויבן כו' ובאומרו אשר לקח כו' שהוא מיותר. יכוון כי הנה דרך האיש לחזור אחר אבידתו. וא"כ היה ראוי יצוה יתברך לאדם ילך לקחת את אשתו ולא להביאה לו יתברך בעצמו. לז"א אשר לקח כו' ויביאה כו' לומר כי למה שהוא יתברך לקח את הצלע ממנו. על כן יחוייב להחזירה לו שממנו לוקחה. וזה אשר לקח מן האדם ויביאה אל האדם. אך בכל יתר נשים לא כן הוא. כי בבואו אל העולם בת זוגו אשר חיברה לו למעלם. אבודה ממנו פה ומחזר אחריה:
Genesis.2.23.1
ויאמר. פירשו ז"ל זאת הפעם בלבד עצם מעצמי כו' אך אחרי זאת לא תהיה האשה עצם מהאדם. והנה יראה בלתי מלמד אותנו דבר. ועוד שאיך מוציא מזה שע"כ יעזוב איש כו' ונהפוך הוא כי על שאין זולת אדה"ר קרובים איש עם אשתו לא ידבק באשתו:
Genesis.2.23.2
אמנם הנה כתבנו למעלה מימרא דרבי אבהו שהקשה נאמר כאן זכר ונקבה בראם. ונאמר להלן ויברא ה' אלהים את האדם. אלא מתחלה עלה במחשבה לברא את שניהם. ואח"כ לא ברא אלא את האדם כמפורש בסמוך וכתבנו כי איך יאמר בראם ויקרא את שמם אדם על מה שלא נברא בפועל. אלא שאין ספק כי מחשבתו יתברך עושה רושם. והקנה בם הויה דקה של זכר ושל נקבה מן האדמה. אלא שבראות שלא יהיה בהם דבקות בהבראם נפרדים. ע"כ ברא את הזכר לבדו במעשה. ואותה הבחינה של נקבה שנתהוית במחשבה נתנה באדם בכח בצלע. ועל הבחינה ההיא שעם הזכר שהיא בפועל נקראו שניהם אדם. כי מאדמה המה. נמצא דבקותם מוכרח מצד הצלע שלו שנעשית ממנו. והם ב' גופים להיות זה זכר וזו נקבה. עם היות שגם בחינת הנקבה היתה בו כמאמרנו בסמוך. כי זה כיון הוא יתברך כו' למה שהם בחינות נפרדות. זה מעלמא דדכורא. וזו מעלמא דנוקבא. ע"כ במחשבה נבראו מהאדמה במציאות דק מעין המחשבה. ולמען יהיה להם אחדות. וגם שיהיה הוא עיקר והיא נגררת אחריו. ע"כ במעשה היה אחד כי היא נכללת בו. וע"כ בהלקחה ממנו יהיה להם אחדות ותמשך היא אחריו. והן כל זה מאמר אדם באו' זאת הפעם כו' לומר הנה זאת הפעם יש ייחוד יותר על הפעם הקודמת שעלה במחשבה לברא שנים. ונקראו אדם בבחינת הויית המחשבה. כי עתה היא עצם מעצמי ובשר מבשרי ולא היה אחדות בינינו. כי היינו נקראים תחלה שנינו אדם. על כי היינו אני והיא מאדמה. וע"כ לא נתאחד באחדות כי נפרד בעפר שממנו היינו. אך עתה אמיץ הנה קשר ייחוד שביני לבינה. והטעם הוא כי לזאת יקרא אשה. כי כו' שלא נלקחה ממני עד שנעשתי איש. כלומר וע"כ הטיב אשר עשה הוא יתברך לבלתי עשות המעשה כמחשבה להיות גם היא מעפר. כ"א שכלל אותה בי וחזר ולקחה ממני. וז"א לזאת יקרא אשה שלא נעשית עד היותי איש. וזהו כי מאיש כו':
Genesis.2.23.3
או יאמר אם מעפר היה נוטל מעט ובורא אותה. לא היה מורה אחדות ותקרא אדמה על שמאדם לוקחה. כי אדמה הוא שם הארץ. אך עתה שלוקחה מאיש. השם יורה אחדות אשה כי מאיש לוקחה:
Genesis.2.23.4
או יאמר במה שכתבנו. כי לא יצא הצלע בלי נפש ונפח בו נשמה. כ"א שנפשה היתה בו בכח ותצא תוך הצלע. ע"ז אמר אם היה הצלע כבשר בשדה. והיתה בריה מעצם דומם. לא היה ראוי ליקרא אשה על שהיא מעצם שלי. כי אחר שנעשה אבר מת לא יקרא שם הכל על החלק חומר מת. אך מה שלזאת יקרא אשה. הוא על כי הלא מאיש לוקחה זאת. כלומר כי כשניטל הצלע ממני. לא צלע בלבד נוטל. כ"א היא עצמה לוקחה. כי במציאות היתה שם בכח בעצמיי כמדובר. והנה ממוצא דבר באומר לזאת יקרא אשה היה נראה שלא יהיה דבקות זה. רק לו עם חוה שלוקחה ממנו. אך לא כן לכל איש ואשה אשר יולדו אח"כ. ע"כ באת תורתנו ואמרה ע"כ יעזוב איש כו' ודבק באשתו. כלומר כי יחס זה לכל סתם איש ואשה שבעולם. וזהו יעזוב כו' ודעת רשב"י היא. כי הנה אדם כל נשמות הבאות לעולם נכללו בו והיו בו בכח כמו שאמרו ז"ל בש"ר על פסוק איפה היית ביסדי ארץ וע"ד זה בחוה בת זוגו נשמות הנשים. ועי"כ בהכלל חוה באדם. נכללות כל נפש איש בבת זוגו. וז"א ע"כ ששמתי חוה באדם לא בלבד ימשך אחדות לך לבדך כ"א גם לכל איש עם אשתו כי יש להם קשר בנפשותם גם מאז. ואינו חסר להם כ"א מה שג"כ והיו לבשר אחד. וזהו והיו כו':
Genesis.2.23.5
או שיעור הענין. תדע למה עשה ית' חוה מאדם ולא מעפרו. מפני שע"כ יעזב איש כו' ודבק באשתו. משא"כ אם היתה מעפר שלא יהיה להם דבקות כמדובר למעלה. או יאמר בב' הנחות. אחד האמורה כי באדם טרם הלקח חוה ממנו. היו בו בכח נפשות כל הזכרים העתידים. וכל נפשות הנשים לצד הצלע. או למ"ד דו פרצופים בצד פרצוף הנקבה שלא יבצר מהיות בחינות הב' זוגים של כל הבאים בגוף אחד. שנית כי נשמות הזכרים מתיחסות אל היו"ד. הוא עלמא דדכורה שע"כ יש יו"ד באיש. ושל הנשים מעלמא דנוקבא שהוא ה"א. שע"כ יש ה"א באשה:
Genesis.2.23.6
ונבא אל הענין. אמר הנה אפשר לקרא להשם על יחס הגוף שלוקחה ממנו. או מצד הנפש אמר הנה מצד הגוף היה אפשר תקרא אדמה על שלוקחה מאדם. אך א"א כי הנה זאת הפעם כבר איננו עפר שתקרא היא אדמה על שלוקחה ממני. כי הלא עצם מעצמי ובשר מבשרי ע"כ לא תקרא רק על בחינת הנפש. כי בי היו נפשות היו"ד והה"א ולוקחה היא ממני לכן לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה שהיו בי ב' הבחינות. שהן נפשות הזכרים ובנות זוגן. ומבחינה זו נעשה עיקר. על כי ע"כ ימשוך יעזוב איש וכו' כי נפש כל איש נתאחדה עם נפשה באדם. ומצדה ייחשוק בה כי מהנפש ימשך החשק ולא מהגוף. או יאמר עד"ז. זאת הפעם כו' לומר אין לתמוה איך מזכר תבא בחינת נקבה. כי הלא מה שזאת הפעם. על פעם המחשבה יש אחדות הוא במה שהיא עצם מעצמי כו' אך מענין הנקבות אינה מאיכות הזכר בעצם. כי לא תאמרו שנעשה מאיש. כ"א שלוקחה מאיש. כי היתה בחינתה בכח בו ולוקחה ממנו. נמצא שהיא אינה נעשית מצד זכרות כי אם מאיכות נקבות שהיתה בו ואין מהזכר רק עצם ובשר שעמו. אך מאיש לוקחה בחינתה מאיכות הצלע. או יאמר זאת הפעם בלבד הוצרך היות עצם מעצמי ובשר מבשרי להתקשר. ולא נעשית מעפר אך ממני. והלא אין צורך להתקשר אל היות עצם מעצמיו. שלמה שלזאת יקרא אשה על כי מאיש לוקחה זאת שהיו כל הזוגים יחד בי. ונתקשר כל נפש איש עם בת זוגו. ע"כ אותו הקשר יספיק שע"כ יעזוב איש כו' מהטעם האמור. או יאמר בשום לב איזה הדרך היה מקום לומר שלא יעזוב אביו ואמו. אך הוא בהזכיר מאמרם ז"ל (נדה דף ל"א) שאב ואם עושין הגוף והקב"ה נותן הנפש. ובשום לב אל אומר לבשר בלמ"ד. יאמר הן זאת שלוקחה מאדם תדבק בו. אך יתר אנשים שלוקח מאב ואם. ע"ד זה יותר ידבקו בם. מבאשה זרה לו. לז"א נהפוך הוא כי אדרבה. ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו מהטעם האמור והראיה כי הלא בהדבק באשתו אינה כדי לעשות בין שניהם נפש. כ"א לעשות בשר אחד כי הוא ואשתו עושים הגוף והקב"ה נותן הנשמה כי ג' שותפין באדם וכו' וא"כ איך הבן הילוד מהם ידבק בהם שהם אביו ואמו. ולא בבת זוגו שיש לו בה קורבת נפש אשר היו יחד באדם טרם הלקח חוה ממנו כמדובר:
Genesis.2.23.7
עוד ירמוז טעם אל מה שהאיש יאות יחזר אחר האשה. ולא יתהפך לחזר החלק אחר הכל. וזהו על שמאיש לוקחה אבידתו היא וילן ויחזר וידבק עמו שהיתה כבר אשתו ואיבד אותה. ועוד לנו דרך אחרת על הקרא אבדתו. שבזווג ראשון למעלה אמרו בת פלוני לפלוני שהוא עיקר. ואיבדה אחר הולדו ומחזר אחריה:
Genesis.2.25.1
ויהיו שניהם ערומים כו'. אמר כי מהתדבקותם בקדושה ובדברים עליונים ולא בחלק חומר ויצה"ר לא ידעו מהות ואיכות הרע. ובכן לא היו להם אברי המשגל בעיניהם. כ"א כאזנים וידים ודומיהם כי גם בהזדווגם לא היה להם הדבר לפועל מגונה. יבושו מרואיהם כ"א כאשר באכול ושתה כמ"ש ז"ל כי שמשו בפני הנחש ונתאוה לה. וע"כ לא יתבוששו בהיותם ערומים. כי לא ידעו ולא יבינו בחינת הרע כ"א רק טוב. וזה מאמר הכתוב ויהיו כו'. והוא בשום לב כי מי לא ידע כי אומרו שניהם ערומים הם האדם ואשתו. וא"כ למה יאמר האדם ואשתו. ועוד שהיל"ל והאשה. כמו שאומר האדם. אך לזה נשית לב מהיכן למדו רז"ל (סנהדרין דף כ"ט) שהנחש ראה אותם עסוקים במשגל. אך יהיו כוונת הכתוב כי הנה דרך העולם כי בהיותם ערומים איש ואשה גם שלא יתעסקו במשגל יתבוששו וגם כי יהיו לבושים ויתעסקו במשגל בפני הזולת ג"כ יתבוששו. ומה גם עתה בהיותם ערומים וגם עסוקים במשגל בפני זולתם. וז"א כי הנה היו שניהם ערומים וגם עסוקים במשגל. וז"א האדם ואשתו. שהוא בענין היותה אשתו שהוא אישות המשגל. ולא יתבוששו עם היות הנחש בפניהם. שהיה אז בעל דעה וכתפארת אדם. ומזה יצא לרז"ל כי ראה אותם עסוקים במשגל ונתאוה לאשה. כי דרשו ייתור אומרו האדם ואשתו: וגם סמיכות והנחש היה כו'. ע"כ מהייתור דרשו המשגל. ומה סמיכות דרשו שנתאוה לה. ועל כן הלך אחריה: והנה על דרך הפשט. ראוי לשום לב מי הכניס את הנחש בתגר זה לפתות את חוה בכל מאמצי כחו. מה יתן ומה יוסיף לו. ועוד למה אל האשה אמר ולא אל האדם. ועוד מה חרי האף. שאמר אף כי אמר אלהים. כי הוא משולל הבנה ומשולל גזרה. ועוד מי הגיד לנחש שהאלהים מנע מהם פרי עץ ואם ידע מאיזה דרך שיהיה. איך ידע בבירור שלא יאכלו מכל עץ הגן. ועוד מה לה להשיב מפרי עץ הגן נאכל. ודי לה לומר מפרי העץ אשר בתוך כו' שהיא המניעה ולא מה שיש לההיתר לאכול. ועוד למה הוסיפה על הצווי באומר הלא תגע. ומאין יצא לה זה. ועוד באומרה פן תמותון. ג"כ שינתה על מאמרו ית' שלא אמר רק ביום אכלך כו' מות תמות. כי ימיתנו ה'. אך אומרה פן תמותון יראה באומרה פן. כי המיתה מסופקת. וגם שנמשכת מאליה. ועוד בתשובתו לא מות תמותון למה כפל. ועוד איך עצר כח להכזיב את קונו שהוא יתברך אמר שימותו. והוא אומר לא מות תמותו. ועוד אומר כי יודע אלהים כו' שיורה כי מקנה הוא יתב' להם פן יהיו כאלהים. והוא פתוית. ומי ישמע לו לדבר הזה המקנה הבורא יתברך מברואיו. ועוד מה אומרו והייתם כאלהים לדעת טוב ורע. מה ענין ייחסו אל האלהים ידיעת טוב ורע:
Genesis.2.25.2
אמנם הנה נודע כי שטן הוא יצה"ר הוא סמאל. הוא מלאך המות. ראה והנה אם האדם לא יחטא וחי לעולם יבולע הוא לנצח. ע"כ השתדל בכל עוז ותעצומות להחטיאו. וירא כי לא יכול לו קדוש הוא לאלהיו דבק בקונו. וגם אומרו זך מאוד ולא יקל לטמאו. ע"כ מה עשה הלך לו אל האשה. אשר בטבעה קלה להתפתות מהאיש. למען אחר התפתתה היא תהיה לו מעיר לעזור לפתותו עד יפותה ויכול לו. ומה גם למשז"ל (ב"ר פי"ט) כי בעלה לא היה אז עמה בדבר לה הנחש. כי הלך לשוט בארץ לגזור יישוב במקומות הראוים. כמאמרם על פ' לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ואף גם האשה ההיא לא כנשים אשר בכל דור היתה. כי מעשה ידיו יתברך היתה. ולא תקל להתפתות ע"י מחשבה ככל האדם. שהיצה"ר יתן בלבה מחשבה רעה להרע. ע"כ ראה והנה צריך הרהור יתלבש בה היצה"ר הוא שטן הוא סמאל: ופה אל פה ידבר בה. שיהיה במחשבה ודבור ע"כ חרש חכם בקש לו לסרסור הוא הנחש כי הוא יהיה לו לפה וכל דבריו באים מסמאל המלובש בו וכל אשר הנחש עושה הוא היה עושה. ומה מתקו בזה דברי פר"א וז"ל (פי"ג) רכב סמאל על הנחש כרוכב על הסוס והוא מאמרנו למבין אמריו. ומה עשה היחל בסגנון כל אשר יפתנו יצרו. כי לא יתחיל בראשיתו לאמר לו יכעיס את קונו רק יכנס בשלום יתברך. ויצא בהפכו כנודע לכל משכילי עם. וכן אמר אף כי אמר אלהים כו' לומר כי יקרה יצוה מלך או שר או אב אל בן ירצה לא תאכל דבר פלוני אשר בהיכלי כי אז תמות. והנה בדבריו אלה לא יבצר מב' הבנות. או שאומר שעם שהדבר בלתי מזיק ענין עצמו הוא ימיתנו על שעבר על רצונו. או אפשר הוא כי הדבר בעצמו הממית את אוכליו בטבעו. והנה כה אמר אליה הנה לא ידעתי ענין המיתה. אם הוא טבעות לאוכלים מן העץ. שזהו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. או שאין באכילה מיתה מתדבק בו רק שענוש יענוש הוא יתברך את עוברי רצונו להמיתו. והיחל כמתנהג בחסידות עצום ורב ואמר הנה מהראוי הוא. כי אף כי אמר אלהים כלומר עם שלא יהיה היזק טבעי לאוכל רק היות כי אמר אלהים בלבד. וגם שלא יאמר ציווי להעניש את העובר כ"א אמירה בעלמא הנה לקיים מאמרו ראוי הוא שלא תאכלו מכל עץ הגן כלומר אפילו אם מאמרו היה על כולם וז"א אף כי כו' לומר אף כי אמירה בלבד תהיה לא תאכלו מכל עץ כו' עם שלא יהיה היזק טבעי. וגם שלא יענישכם הוא ראוי לקיים מאמרו. אז השיבה ואמרה בשתים לא צדקת אענך אשר חשבת שהוא מכל עץ הגן לא כן הוא כ"א מפרי העץ כו' נאכל ואשר אמרת שקפידתו יתברך הוא על עובר רצונו ולא על מות הנמשך מהאכילה. גם זה אינו. כ"א ומפרי העץ כו' לא תאכלו פן תמותון. שהוא כי ממנו תמשך המיתה בטבע. וע"פ דרכו רמזה באומרה מפרי עץ הגן כו' כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כ"א אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב. וזהו מפרי עץ הגן. הן פירות עצי עדן שהן אורות המצות כמפורש למעלה נאכל בעוה"ז. משא"כ בעבירה שאין לה פירות כנודע. והוסיפה ואמרה ולא תגעו בו. רצתה לומר כי גם על הדבר המביא לידי עבירה יש מיתה. והוא כי אמרה בלבה על מה זה צוה ואמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. מה הוא כפל המות הזה. אך הוא כי ביום אכלך ממנו. שאי אפשר לאכילה בלא נגיעה הם שתי המיתות. ואין זה רק אחד על הנגיעה ואחד על האכילה. ועל זה אמרה ולא תגעו בו. ולא אמרה כי מות תמותון. כאשר כפל הוא יתברך בצוותו את אדם. אך הוא כי היא חלקה המיתות. וע"כ לא אמרה רק אחד מהנה כמדובר. ויהי בשמעו אז חרץ הנחש את לשונו. ואמר לא מות תמותון ב' המיתות על שני הדברים. ובכלל הענין לא מות תמותון מעצמכם. על טבע העץ המזיק לאוכליו כלום. ואינו רק מהסוג השני שממית אתכם על עבור רצונו וכונתו יתברך באו' כי ביום כו' מות תמות דרך קנס על עבור רצונו הוא. וזאת טענת היצה"ר. כי לפי האמת טומאת העון נכרך בחוטא והוא ימיתנו כנודע. ואמר כי יודע אלהים כו' והן שתי טענות. אחד באומרו כי יודע אלהים והב' כאומר כי ביום כו'. והענין לומר שמא תאמרי גם אם יהי כן כדבריך. למה אעבור רצונו וימיתני אל תחוש. כי הלא יודע אלהים כלומר אם את תחטא ותעברי רצונו לא תאשמי. כי הלא יודע אלהים מעתה וא"כ מוכרחת את במעשיך כי הלא מאז ידע ה' כי תחטא. ולמה יענישך. וש"ת כי פירושך היא אמת. כי מאכלך מעץ הדעת טוב ורע נמשכת המיתה אך לא למות מיד. כ"א שכעת אינך יודעת מהות רע וחטא יצה"ר. רק דבקות בקדושה שהוא החיים והטוב. אך באכול מעץ הדעת טוב ורע. תקני ערמומית וידבק בך כח הרע ויחטיאך. משא"כ עתה שלא חתבוששו שאינכם יודעים מהות רע. ואיברי המשגל לכם כעינים וכידים. באופן שידיעת הרע היא תמיתיך. אל תחושי כי הנה יש טענה אחרת. והיא כי ביום אכלכם כו' לומר כי אדרבה אז טוב לכם. כי הלא עתה שעיניכם אטומות מדעת רע. לא יגדל שכרכם בהיותכם צדיקים. כי לא ידעתם עשות רע:
Genesis.2.25.3
אמנם בזה אדרבה ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם לדעת הטוב והרע. ועי"כ תשיגו בהיותכם צדיקים. וכבוש יצרכם להיות לאלהים. שתדמו ליוצרכם לגזור בעולם ולהתקיים מרוב זכות. ואין זה רק מהיותכם יודעי טוב ורע משא"כ אם לא תדעו רק טוב. כי במה תזכו להיות כאלהים. אם אין לכם דרך לחטוא. וזהו ונפקתו כו' יודעי כו'. או שיעור הכתוב לא מות תמותון כאמור. ואם כדברך שהמות נמשכת מהעץ הזה מדעת רע. באמור כי ע"י כן ימשך לחטא תמיד וימות בעוני אין אשם. כי לא ימנע או הידיעה מכרעת. או אינה מכרעת. אם מכרעת הנה כי יודע אלהים אשר תחטאו ומוכרחים אתם. ואם אינה מכרעת. הנה לא ימשך רק כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם לבחור. אך לא יחוייב שתמשכו אחר הרע לחטא בהכרח. כי הלא כאשר הוא יתברך יודע הטוב והרע כי אין דבר נעלם ממנו. ועכ"ז אין ידיעת הרע עושה בו רושם חלילה. וטוב ה' לכל כן גסם אתם אפשר לכם תהיו כאלהים הבלתי נמשך אחר הרע. עם היות יודעו. כי בטוב בחירתכם לא תטה אתכם ידיעת הרע לעשות רע:
Genesis.3.6.1
ותרא האשה כו'. אמר שע"י הפתוי הלז. באמור אליה כי טוב לדעת גם את הרע למען השכיל להטיב כי יראה ויבחין ויזכה זרות רב משא"כ בבלתי יודע מהות רע. כי יקל שכרו בעשותו טוב. על זה שתה לבה והיא אחד מהחלוקות שראתה בשכלה לקבל עצתו. באו' ונחמד העץ להשכיל כאשר יבא בס"ד. והענין כי הנה אשר לא נסה בחטא. וכל מעייניו שקועים ודבקים בקדושת עבודת ה' כי בהזדמן עבירה לידו ולבו נוקפו. הנה יצרו הרע ישיב אמריו לו. ראה נא כי טוב טעמה. ואל תאבד ממך טוב טעם החטא הזה כי ימתק ויערב לך ואם עוד ישוב אליו יצרו הטוב לומר לו. מה לך לטעום דבש הדבורה ולא תדאג מעוקצה בשאול מטה. כי שם תרדפך. כי גדול ורב מרירת עוקצה מדבש. עוד ישוב יצר סמוך ויאמר אליו הלא נגד עיניך נכון בידך נופת צופים. אכול ושתה והתענג ביום טובה ואל אשר יהיה אחרי מותך אל תשית לבך. ואין לך רק מה שבעיניך תביט. וגם כי יצרו הטוב ישית אמריו לאמר. כי הלא השכר והעונש לא נסתרה דרכם ממוצאי דעת אמונת אומן כאלו הן מונחים לפניך. לא יבצר מהיצר הרע לענות בו סרה לאמר לו. אל נא תמנע אך הפעם לפחות מטעם חטא אשר לא נסית ולא ידעתו למען תדע ותשכיל הבחנת טוב ורע. אשר לא ידעת עד כה מהות הרע ומציאותו. ואח"כ איש חכם אתה לבחור בטוב. כי את כלם יטעם חכך:
Genesis.3.6.2
והנה שלש אלה ראתה האשה ברעיון רוחה בהיות לבה נדון בקרבה אם תעשה ואם תחדל. ראשונה כי טוב העץ למאכל הוא ההנאה. שנית לבטל העונש שבאחריתה מרה כלענה. שתה לבה כי טוב וכי תאוה הוא לעינים. כי תאות החטא הוא לעינים ולא לאחר זמן כעונש של אחר מיתה. ואיככה תוכל להניח הנראה לעין בעד אשר לא תראינה עיניה. והיא מאמרנו על פסוק היום שלמתי נדרי ועל פסוק כי לחמי לחם רשע. כי היצה"ר פורע לאלתר. ועל השלישית אמר ונחמד העץ להשכיל. כי גם שלא תבצר ידיעה כי לא טוב הדבר כי נכון בידו יום חשך גיהנם. הלא לא יבצר מהיות כי יחמדנו האדם. לפחות להשכיל ולהבחין בין טוב לרע. ודעת מהות. ממה יפרוש. ע"כ ידיה שלחה ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה ארז"ל (ב"ר פי"ט) שהאכילה לכל הבריות. זולת החול. וזה ירבה הגם. עוד אמרו כי האכילתו מקנאה פן תמות היא ואחרת יקח לו:
Genesis.3.6.3
ואחשבה כיוונו להשיב אל תיבה אחת יתירה שבכתוב. והוא אומרו עמה והל"ל ותתן גם לאישה ויאכל מאי עמה אלא לשיהיה עמה ולא עם זולתה. או יאמר עמה ענין מאמרם ז"ל (שם פ"כ) על פסוק כי שמעת לקול אשתך שהתחילה מיללת עליו בקולה כי הנה ראוי לדעת מה קול יללה השמיעתו להאכילו. ומה גם באו' מיללת עליו. כי אומרו עליו מיותר. גם יראה שהיתה מיללת על הנוגעת אליו. והלא אדרבא תיילל על עצמה ולמה ימית הוא את עצמו על יללתה:
Genesis.3.6.4
אמנם היה ייתור אומרו לקול. הכריחם כי הל"ל כי שמעת לאשתך ויהי הענין כי אמרה לו צר לי עליך במותו כי הלא בת זוגך אנכי. וכאשר המות יפריד בין נפשך ונפש בת זוגך החשובות כאחת יהי לך כחרבן בית המקדש. כמאמרם ז"ל מי שמתה אשתו ראשונה כאלו נחרב ביהמ"ק בימיו. ואללי לך כי לא תהיה כיתר אנשים. שלא יזכו לבת זוגם פעם ראשונה. תהיה לו בשנית או בהתגלגלם. אך זה הדבר לא כן הוא כי אם עולמית. כי הוא יעמד חי לעולם והיא תמות ולעולם לא יתחברו עוד. וז"א מיללת עליו. כלומר על הנוגע אליו. וזה יתכן כיון באו' עמה. לומר כי איזה טענה אמרה לו להאכילו. הלא הוא לאישה עמה. והוא כי נתנה גם לאישה למה שיהיה עמה. ולא יאבד בת זוגו וטוב להם בחייהם ובמותם לא יתפרדו עד שמעו אליה. ובזה האשימו יתברך באומרו כי שמעת לקול אשתך. שהיה הקול ענין היות אשתך כמדובר:
Genesis.3.7.1
ותפקחנה עיני שניהם כו'. הנה הפקחות עינים הלז ראוי לשים לב. כי הלא אדרבה נסתמו עיניהם ולבם. ואם הוא כי מקודם היו בלתי יודעים מהות רע. ולא יתבוששו בהיותם ערומים. כי להיותם שקועים בקדושה היו להם כלי המשגל כידים וחוטם ואזנים. אך עתה השכילו מהות רע וידעו כי ערומים הם ויתבוששו. האם יחסר מהם לכסות בשר ערוה אם לא בעלה תאנה. ואם אז היתה העלה דבר מתקיים. איך יאמר אח"כ ואירא כי עירום אנכי ואחבא הרי נתכסה. ועוד שהל"ל ואבוש ולא ואירא. ועוד כי מי שהיה גופו גדול מאד. איך יתחבא הוא ואשתו בתוך עץ הגן. ועוד כי מי יוכל להתחבא מעליו יתברך. ועוד כ"א להתכסות תפרו עלה תאנה. למה עשו חגורת ולא כסות או טלית. ועוד באו' וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן. מה ענין התהלכות שייך בקול. ועוד מה ענין אומר לרוח היום. האם רוח היום מוליך קול ה' בכח ושובר ארזים. ועוד באותו הקול מה היה אומר לו הוא יתברך. אם קורא אותו. הרי זה היה אחרי התחבאו כאומרו ויתחבא כו' ויקרא כו' ועוד מה ענין אומר איכה והנה רז"ל (ב"ר פי"ט) אמרו שקונן עליו איכה. ואין זה פשוטו כ"א ששואל לו איה אתה וחלילה לאל יתברך יצטרך לשאול מהמתחבא איה הוא. כי אין נסתר מנגד עיניו. וכיוצא בזה קשה עד מאד. אומרו מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ כו' שיראה כמסתפק ושואל האם אכל ממנו. ומהראוי יאמר למה מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול כו'. ועוד באומרו מי הגיד לך כו' הלא דבר טבעי הוא שבאכול טוב ורע. יבחין מהבין ערום ללבוש. ויבוש מהיותו ערום ועריה. ועוד מי שבראו ועשה לו ולה כמה חופות. האם יבצר ממנו להכין ולתת להם בגד ללבוש או כסות א"ר לפי כבודם וגם שאח"כ הוא אומרו ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור. למה לא עשה כן מתחלה ולא יהיו ערומים. עד אחר העוותם והתקללם המה והנחש. ועוד כי הלא לר"מ (שם פ"כ) שמפרש כתנות אור הלא מה הועיל בתקנתו. כי הלא ברבוי האור תרבה חרפתם בהגלות בשר ערותם מבלי כסות ממשיי. ועוד בתשובתו אל קונו באו' האשה אשר נתת עמדי כו' ודעת יציר כפיו יתברך יענה דעת רוח כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ולא עוד אלא שהוא יתברך נתן לו האשה לטובתו כאומרו לא טוב היות האדם לבדו כו' והוא אמר האשה אשר נתת עמדי. שמורה כי היתת לרעתו. עוד אמרו ז"ל (ע"א דף ה') שבגלל הדבר הזה. בני כעפוי טובה קראם ה':
Genesis.3.7.2
אמנם הנה אין ספק כי טרם יחטא אדם. היה זך גם חומרו. עד אומרם. ז"ל שהיה תפוח עקבו שהוא האבר היותר כעור שבכל האדם. היה מכהה גלגל חמה. וכמו שכתבנו למעלה שהיה חומרו זך. מעין מלבוש אשר יתלבש בו כל מלאך עליון. בבואו אל העולם השפל להתראות בין אדם. ועד ממהר מאמרם ז"ל שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו (הימנון). (קדוש) לולא ראו שהפיל ה' בו תרדמה. ונוסף על כל בהיותו ניתן בג"ע בגוף ונפש. על כן אומר כי הוא ית' אז הלבישו כתנות אור והיא חלוקא דרבנן. והוא המלבוש המפורסם בספר הזוהר שיש לכל צדיק בג"ע אחד ממעשה המצות מג"ע של מטה לנפש. ואחד דק ובהיר הרבה מכוונת המצות בג"ע של מעלה אל הרוח. והיא ענין כתנות אור כאשר נבאר לפנים בס"ד:
Genesis.3.7.3
והנה לא יבצר מהאדם עסק תורה ע"ד הסוד שהיה עוסק יסוד המצות דרך רוחניותם. כי על זה נאמר לעבדה אלו מ"ע ולשמרה אלו מצות ל"ת. ואין ספק כי לא היו אז רק דרך רוחניותם. כתורה שהיתה אצלו יתברך אמון. וגם במעשה נשא אשה וקיים מצות פרו ורבו. ע"כ לא יבצר ממנו כי שם בג"ע שהוא מקום המיוחס למלבוש. כי שם הלביש ה' אותם החלוקא רוחניות בגוף ונפש. כי גם גופו רוחני כמעט היה. ומה גם שנזדכך יותר להכניסו לג"ע ככתוב למעלה. נוסף על דקותו להיותו יציר כפיו יתברך כי לא יעשה אלהים דבר ממשיי בידיו. והוא מה שנאמר למעלה ויהיו שניהם ערומים. הוא כי בבחינת מלבוש גשמי לכסות בשר ערוה היו ערומים. אך בבחינת קדושה היו מלובשים כתנות אור בג"ע. כי שם מקום החלוקא דרבנן כמ"ש בס' הזוהר (בראשית דף קמ"ב) על פסוק וירח את ריח בגדיו כו' הם בגדי יעקב שבג"ע. ואחשוב כי מי הביאם שם. אלא כמ"ש ז"ל במדרש (פ' פ"ה) כי כשנכנס יעקב נכנס ג"ע עמו וע"כ עלה ריח בגדיו. כי שם נמצאו ושם היו. ע"כ על היותם ערומים מלבוש גשמי לא יתבוששו. כי היו מלובשים בקדושה בגוף ונפש ולא יחשבו את בחינת החומר לכלום ותהי להם בשר ערוה לאבן. או כשאר איברים כמדובר והן זה היה להם טרם יחטאו. אך בהעוותם הפשיטום מחלוקא דרבנן וסרו מהם כתנור אור. כי מי יתן טהור מטמא לא אחד. והן אמת כי כאשר יחטא איש יתחשכו עיניו. ויתאטם לבו מהביט אל טומאתו בו. והיותו ערום מקדושת קונו אשר היתה דבקה בנפשו טרם יחטא. כ"א אשר יערה עליו רוח ממרום. על כי נמצא בו דבר טוב. או על גודל איכות קדושת נפשו אם רבה היא שיתפקחו עיניו להכיר ברעתו. והפשטת קדושתו היתה בו. שאל"כ זה דרכו של יצה"ר שיטמטמנו מהשכיל חסרונו וטומאת נפשו בו כנודע. והנה גודל איכות נשמת אדה"ר מפורסם בספרים. ע"כ זכה אל הדבר הגדול הזה הוא ובת זוגו. וזהו ותפקחנה עיני שניהם. מטמטום עונם להביט ברעתם ולתהות על אשמתם וידעו ע"י התעוררותם כי ערומים הם מהכתנות אור הקדושים. אשר היו בם הבלתי נרגש לכל חוטא. וז"א וידעו כי ערומים הם. יקרה להם כמאמר הנביא כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי כו' כי אמר הנה טרם שובי בתשובה. חשבתי לאוטם עיני שכלי. כי לא בלתי כשר הייתי. אך אחרי התעוררות והרהרתי תשובה ופשפשתי במעשי אז נחמתי. ואחרי הודעי כי ערום אנכי מקדושה ובלתי כשר. כי ידעתי את עצמי כי לא צדיק אני כאשר חשבתי. אז נצטערתי וספקתי על ירך כו' כן קרה לאדם וחוה שאחר התעוררות ופקיחת עיניהם להביט ברעתם. ידעו כי ערומים הם ממלבוש הקדושה. וזה בטוב שכלם שלא בטבע. ע"כ בחרו בעצת דוד המלך ע"ה האומר. (תהילים נ״א:ה׳) וחטאתי נגדי תמיד. ולכן למען יהיה להם מזכרת עונם יתמיד נוכח פניהם. לשוב בדאגה ובשממון אל אשמתם. תפרו עלי תאנה על עצמם. לזכור תמיד מה שחטאו בפריה. וזהו ויעשו להם חגורות. שיהיה זה להם לזרוז מתנים לעומת יצרם. ומעין זה יהיה מאמר בספר הזוהר שהוא על הציצית שיהיה לזכור את כל המצות. וע"י זכות זה שהחלו לשוב. זכו כי וישמעו כו' שאל"כ גם שמיעה קול ה' היה נמנע מהם. ולבא אל ענין הכתוב נזכירה מאמר רש"י ז"ל על פסוק (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע את הקול מדבר אליו. כי הוקשה לו אומרו מדבר בחיר"ק המ"ם. ואמר כי אינו כבוד אלהים לדבר עם בשר ודם פנים בפנים לנוכח עם ה'. ע"כ מה עשה. הוציא את הקול כמתדבר ומתהלך אצלו. כאלו הקול מתדבר בעצמו ומתהלך מאליו. וע"פ דרכו משה שומע:
Genesis.3.7.4
ונבא אל הענין. והוא כי הנה טרם יחטא האדם והיה מלובש בחלוקא דרבנן אף בגוף ונפש. לא יעצרנו הגשם הדק וזך ההוא מלשמוע את קול ה' מדבר בעצם לנוכח אתו כאב את בן ירצה ככל אשר ידבר הוא ית' עם הצדיקים בג"ע המלובשים בכתנות אורם. אמנם אחרי אשר הוטמא בעון. חולל כבודו והופשטה כתנתו. וגם שנתחרט על אשמתו עדין לא הטהר מחלאתו. ועל הן בבואו יתברך לדבר אתו. לא היה כמאז שהיה מדבר בו לנוכח אתו. עד העשות כשליח צבור בנשואין ומברך ברכת חתנים ועושה לו חופות. רק טרם יקראנו עשה יהיה קול מתהלך בגן כבלתי מדבר עמו רק כמתהלך ומתדבר מאליו. והוא שומע. הברה כלאחר יד. ואף גם זה לא היה זוכה אדם אז. אם לא בשביל רוח היום שהיה ערב שבת אחר חצות הרבה. והיה. רוח היום קדוש על השבת שהיה מתקרב. כמאמר רז"ל (ב"ר פכ"ב) כי אמר מזמור שיר ליום השבת. על כי השבת הגינה עליו מטרם יבא שהוא על תוספת השבת המתקרב וזה יאמר לרוח היום. או ירצה ענין שעתיד לשוב לתקן העולם. כי אדם הוא מלך משיחנו. וזהו לרוח היום לומר מה שלא מנע גם זה ממנו. הוא בשביל רוח. הוא רוח אלהים מרחפת שארז"ל (שם פ"ב) שהוא מלך משיחנו. והוא של היום הידוע הנזכר. הוא היום הבא האמור במלאכי הוא יום משיחנו. והנה אף גם זאת לא היה יכול לסבול. וע"כ לא היה יכול לשמוע רק קול הברה ולא קריאה ממש. כי היה ערום מקדושת חלוקא דרבנן. ולא עצר כח לסבול קול ה' הקדוש והנורא. והוא כי המשולל קדושה וישמע קדוש מדבר. יפול עליו מורא ופחד כנודע. ע"כ מה עשה הלך ויתחבא בתוך עץ הגן. והנה ארז"ל שהוא אילן שחטא בו. והלא כמו זר נחשב כי אדרבא ה"ל לברוח ממנו. אך הוא כי אמר בלבו הנה בכל מקום יבא קול ה' כפי הכנת המקום כי במקום קדוש ורוחני מאד. יבא שם בהפלגת דקות קדושה רבה. ובמקום אשר איננו קדוש כ"כ. יבא בהתפשטות ובהתלבשות מה. ובמקום שקדושתו קלה יבא שם בעביות יותר. ע"כ אמר אדם. הנה פה אינו יכול לסבול את קול ה' כי בא בדקות קדושה רוחנית זך מאד. ומי יכילנו כמוני היום שנתמעטה קדושתי. ע"כ הלך לו אל מקום עץ הדעת טוב ורע. כי מפאת בחינת הרע המעורב בו משולל דקות. יבא שם הקול מעובה. מתייחס אל כח אדם בעת ההיא שדבק באותו העץ. וזהו ויתחבא כו' בתוך עץ הגן. ואז ויקרא כו' כי שם שמע קריאה מפורשת כפי הכנת המקום. וכל זה עשה האלהים למען יכיר אדם בעצם את אשר הפסיד. כי היה מתחלה בכל עץ הגן רבו הקדושה שומע בקול ה' בלי התלבשות כלל. ועתה הוצרך ללכת אל מקום אשר הוא שפל אשר הרחיקו משם ה'. וזה מאמרו יתברך אליו באמור לו' איכה. כלומר איה אתה. האם זה המקום היה המיוחד לך לשמוע בקולי. איך נפלת משמים. והשיב ואמר לא נטמאתי עתה כלל. רק שלא עצרתי כח לשמוע את קולך בזולת מקום זה. כי הנה את קולך שמעתי בגן. אלא שואירא. שהיתה אימה נופלת עלי לגודל הקדושה שהיה הקול. ברוחניות. רב. והיה זה לי על כי עירום אנכי ממלבושי הקדושה אשר היו בי. כי גודל קדושה תטיל מורא בבלתי קדוש מאוד. ע"כ ואחבא לשמוע בלי פחד כמדובר. אך לא שאני חפץ עוד לידבק באילן זה. אז ויאמר לו ה' מי הגיד לך כי ערום אתה כו' לו' הנה כל חוטא מתאטמות עיני שכלו. להכיר כי ערום הוא מהקדושה. וע"כ מן התימה הוא. מי הגיד לך כו' כי ערום אתה ממלבוש קדושה. המן העץ אשר צויתיך לבלתי כו' והוא בשום לב כי הל"ל אשר צויתיך לא תאכל ממנו. מאי לבלתי אכול ממנו. אך יש חוטא בלתי דואג על עבור רצון קונו ויש שיצרו תוקפו והוא עושהו בלב רגז. ואומר בלבו כי אך הפעם הוא עושה כי תקפו יצרו. אך לא ישנה לעשותו עוד. והנה העושה באופן זה. ודאי לא יטמטם יצרו עיני שכלו מהכיר רעתו כי הלא גם בהעוותו היו עיניו פקוחות כל שכן אח"כ. והנה חיה לא שתה לבה כי אם ותרא האשה כי טוב כו' ותאכל ותתן גם לאישה עמה. כלו' כמוה בלב בלתי כואב על המעשה:
Genesis.3.7.5
ובזה נבא אל הענין. אמר מי הגיד לך כו' שנפקחת. האם מן העץ אשר צויתיך. האם בכוונה לבלתי אכול ממנו עוד היה מה שאכלת שהיה לך לב רגז על שהיית אוכל שאם היה כך אינו מן התימה פקיחת עיניך להכיר עונך. אך לא כן היה. כלומר אך החזיק לי טובה שהעירותיך ופקחתי עיניך לבל תאבד לגמרי. ובמה שכתבנו למעלה כי כל עיקר רעת העץ ההיא. הוא על פרי הנמשך ממנו. שאם היה עוסק בו בענין חקירות חצוניות. ובלתי נמשך אחר פריו רק נכנס בשלום ויוצא בשלום אין רע כ"כ. ע"כ אמר אלהים לא תאכל ממנו. פן תבא לאכול מהפרי היוצא מהחקירה. והאשה אמרה ומפרי העץ כו' לומר שעל הפרי הוא אשר אמר אלהים כו'. כי ע"כ גם את הכל אשר עם היות שאם לא היה נדבק בו רק אכילות עסק העץ ולא הפרי לא היה נאשם כ"כ. אך גם סחט ענבים בחקירות אשכלות מרורות לשתותם. עד אומרם ז"ל שנעשה מין שהוא הפרי. ע"כ א"ל מי הגיד לך כי ערום אתה. שזכית מיד להכיר חסרונך. משא"כ דרך חטאים. האם מן העץ עצמו אשר צויתיך לא תאכל ממנו אכלת בלבד ולא מפריו. שאם כך היה. אינו מהתימה שלא תתעטם לבלתי הכיר כי ערום אתה. כלומר אך לא כן הוא. כי הפרי אכלת כאומרו ותקח מפריו ותתן גם לאישה. כלומר אך החזיק לי טובה שעם שהכעסתני. נתתי בך דעת לפקוח עיניך להכיר פגימתך. נמצא שהייתי כמגיד לך כי ערום אתה:
Genesis.3.7.6
ושיעור הכתוב מי הגיד לך אם לא אני ה'. כי לא לקלות העון הכרת כי האם אכלת מן העץ כו' באופן שלא היית כבד עון והשיב ואמר אין אשמתי כ"כ גדולה לבלתי יפקחו עיני להכיר ברעתי כי הנה האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי כו' כי הנה אתה אמרת לא טוב היות האדם לבדו כו' ע"כ אמרתי כי ממה שנתת לי לטוב לא יאונה לי רע. וז"א האשה אשר נתת עמדי וש"ת והלא צויתיך לא תאכל הנה אמרתי כי יש חילוק בדבר כי הנה אמרת לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו ולמה אמרת ממנו זה פעמים אם לא שעיקר הצווי היא הלקיחה מהאילן בעצמו ואני לא לקחתי ממנו כ"א היא נתנה לי מן העץ ולא לקחתי אני ממנו:
Genesis.3.7.7
או יאמר הנה בעלילה באת עלי כ"א לא הייתי מזומן לחטא ולמות למה נתתה אשה עמדי אם לא להוליד ולהיות קיום במין בלבד ולא באיש. וז"א אשר נתת עמדי. כי ע"כ נתגלגל הדבר על ידה כי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. ולדעת האו' שהיו תתלה דו פרצופין והפרידן הוא יתברך. יאמר אבל על האשה אשר נתת עמדי נפרדת מעצמותי גוף אחד כי הנה היא נתנה לי מן העץ. משא"כ אם היתה דבקה בי לא היתה היא מתפתת מהנחש בהיות עמי כמשז"ל אדם היכן הלך. בארץ לגזור יישוב המקומות הראוים. כד"א לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם שאם היו גוף אחד היתה הולכת עמו כי לא פתה אותה. רק כי מצאה יחידה והיתה קלה להתפתות. או יאמר במה שכתבנו למעלה כמאמרם ז"ל שהתחילה מייללת עליו כי היא עשתה כדי שלא יתפרדו. כיון שהיא בת זוגו ונפשות' אחוזות זו בזו. ואיך תמות הוא ולא יתחברו עוד כי הוא ישאר חי לעולם. וכתבנו שזהו אומרו גם לאישה עמה כי זאת היתה מאמרה אליו כאשר היתה מייללת עליו בקולה. וזה. יאמר כה. האשה אשר נתת שעשתה לשתתקיים זווגנו שנתת על ידך. וזהו א' עמדי כאו' עמה נהיה הדבר:
Genesis.3.13.1
ויאמר כו' מה זאת עשית. כלומר הנה ב' עבירות בידך כי אכלת. והאכלת את אדם. והנה על הא' הייתי כמחריש כי לא שמעת מפי כאשר שמע אדם כ"א מפיו. אך מה זאת עשית להחטיא את אדם. אז אמרה הנה אומרו שאני האכלתיו להפיל עלי עון אשמתו אינו ראוי כי הנחש השיאני ופתני ואוכל ע"י פתוייו. אך הוא מי פתהו אם לא היה בלבו לעשות למה בקלות שמע אלי:
Genesis.3.14.1
ויאמר כו' אל הנחש. הורה הוא יתברך כי יותר חס הקב"ה על כבוד יצוריו מעל כבוד עצמו והוא כי הנחש דבר נגד ה'. וסבב מיתה לאדם ולאשתו. אמר הוא ית' מה שאני מקללך. הוא כי עשית זאת שאמרה חוה הנחש השיאני. כי על זאת אני חושש שהחטאת אותה ואומר ארור אתה כו' כי רעתך רבה מכלם. כי על גחונך תלך. כי הנה הלה"ר הורג האומרו והמקבלו. והנה הנחש דבר לה"ר על קונו והאשה קבלה. ע"כ הוא ית' הרגה כי גזר עליה מיתה. וגם האומרו נגזר עליו גם הוא. כי אין נקי מאותה גזרה כל יצירי עולם. ועדין אין כל זה מספיק לפי הנושא. וזה בשתי בחינות. (א) כי איך ערב אל לבו ללכת לעדן גן אלהים והוא טמא. ומה גם להרע. (ב) כי גם שערב לאיש תככים לדבר רע טל גבר כמותו הוא עון פשוט. אך נוסף על זה כי היה על יוצר הכל יתברך לעד ע"כ נוסף על עונשו ואלו היה על בן אדם ראוי ענוש יענש. (ג) כי לתאוה יבקש נפרד. כי לדבקה בה בקש לקשר אהבה עמה ומי יתן טהור בטמא ומה לתבן את הבר. ע"כ תחת שלש אלה נתוסף עונשו על עונש מיתתו. הא' שערב אל לבו ללכת עד גן בעדן לענשו נחתכו רגליו. וזהו על גחונך תלך. ועל השנית ניתן עפרא לפומיה כי ערב אל לבויי לדבר בפינו על אלהי העולמות כולם. וזהו ועפר תאכל וע"ז יהיה מ"ד הסובר שאיוב דבר נגד ה' עפרא לפומיה דאיוב כעונש הנחש. ועל השלישית אמר ואיבה אשית כו' תחת האהבה אשר בקש. והנה איבת זרעו עם זרעה להמית זה את זה. לא יצדק כ"א הוא גרם מיתתה גם הוא מת. ויהי נא נפש תחת נפש. ומה להם עוד איבה. לז"א הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. לומר כי זרעה יזכיר כי זולת המות נחתך ראשו כנודע. כי נגדעה קומת אדם שהיתה עד לשמים. וממנו נמשך לזרעו עד לעד לעולם. כמ"ש ז"ל על ואולך אתכם קוממיות שפירשו לשון קומה. ע"כ הוא ישופך ראש שהוא על אשר הושפל ראשו. יכנו בראש מדה כנגד מדה. ואתה תשופנו על עקב. שנתחתכו עקבותך נוסף על המות. אך על אוכלו עפר לא יקפיד. כי בה בחינת ברכה כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ"ב) שלא יחסר לחמו לעולם. או יאמר מעין זה. ואיבה אשית כו' ואיך יהיה הדבר זכור לזרעה לנטור האיבה. הלא הוא כי בראות זרעה ראשו שפל ורגליו חתוכות. לא ישכחו לא זה ולא זה. וזהו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב:
Genesis.3.16.1
אל האשה אמר הרבה ארבה כו'. הנה ארז"ל (שבת דף ל"ב) על שלש מצות מיוחדת לאשה נדה וחלה והדלקת הנר היא הפסידה חלתו של עולם תפריש חלה. היא כבתה נרו של עולם תדליק את הנר. היא שפכה דמו של עולם תשמור דם נדה והלא יקשה איך עושה שלשה דברים מדבר א'. אך שהכונה לתקן את אשר עוותה. והוא כי הנה באדם ד' חלקים החומר והנפש והרוח והנשמה. והנה הנשמה שהיה החלק אלהי אינה מקבלת עונש על עון כי לא תמצא באדם כאשר יחטא כי אם שכשבא האדם לחטא היא מסתלק ממנו כקבלת חכמי האמת. אך שלשה החלקים הנמצאים שהם גוף ונפש ורוח הם הלוקים. והנה מעמד שלשתן לקו באדם בעונו ע"י האשה. ע"כ רצה הקב"ה תבא ותתקן את אשר עותה על חומרו שהיא חלתו של עולם והוא משז"ל על ואד יעלה מן הארץ והשקה כו' וייצר ה' אלהים את האדם עפר. וארז"ל (שם פי"ד) כאשה המקשקשת עיסתה במים ומפרשת חלה. כן עשה הקב"ה ואד יעלה מן הארץ ומן המים והעפר הפריש. וייצר את האדם נמצא ע"י מצוה זו מתקנת אבדן חומרו. ועל הנפש כי הדם הוא בנפש יכפר. דמה ישפך ויכופר לה בצער דם נדות. ועל הרוח הוא הנר המאיר בלתי מתקרב אל החומר כנפש מתקנת בנר שבת שהוא מעין אור נפש יתירה שבשבת שהוא אור עליון מעין הרוח:
Genesis.3.16.2
ובזה נבא אל האומר אצל עונש האשה. הרבה ארבה עצבונך והרונך. ויהיה אומרו הרבה ארבה שהוא כפול. א' אל אומרו עצבונך שהוא על רבוי דם נדות כל ימיה. וקראה עצבון על כי הדוה בנדתה עצובת רוח. והשני הוא על אומר והרונך שהוא ט' חדשים של צער העיבור. בעצב תלדי בנים על חבלי לידה יבאו לה. ויהיה כי על מה ששפכה דמו של עולם הוא אומר עצבונך על דם נדה. ועל מה שכבתה נרו של עולם הוא אומר והרונך כי מצטערת ט' חדשים שמאיר בה אור ה' אור נר לנפש העובר בקרבה. והוא מאמרם ז"ל (נדה דף ל') על פסוק בהלו נרו עלי ראשי שהוא בחדשי העיבור בבטן המלאה והוא בשום לב מהו הנר ההוא אם הוא הנפש אינו על ראשו כ"א בקרבו. אך הוא הרוח של מעלה מהנפש העתיד לבא בו. אם יזכה בגודלו ומאז הוא על ראשו להאיר לולד. פן ימות תוך חושך קרב אשה כי אין בנפש החיוני כח לקיים העובר אם לא ע"י אור הרוח. כאו' (איוב כ״ט:ג׳) לאורו אלך חשך ואלמלא זה היה צריך הוא יתברך לגמור הולד מיד ולהוציאו פן ימות שם. כאשר עשה בתולדות אדם ששנים עלו למטה וירדו שבעה. נמצא כי תקנת הילד ע"י הנר הוא הרוח היא קלקלת האשה שלמען תצטער ט' חדשים תנוח על ראש העובר כל הזמן ההוא. שאל"כ היה יתברך גומר ומוציא הולד מיד ואין זה כי אם על שהיא כבתה הנר ההוא. ע"כ תצטער על ידו. והנר ההוא שנאמר בו בהלו נרו עלי ראשי. הוא נר ה' נשמת אדם שהוא הרוח. כי שם על רוב האדם או כלם ידבר. ומי ומי בכל דור זוכה לנשמה. שיאמר הכתוב שבה חופש יתברך כל חדרי בטן של כל אדם. ועל מה שקלקלה חלתו של עולם. הוא האדם שהופרש כחלה מן האדמה תצטער בחבליה בהפרש הולד מבטנה כחלה הפורשת מן העיסה. וכיצירת האדם שהופרש מן האדמה כי תלד בצירים וחבלים ושמא תאמרו כי אין זו קללה לאשה רק לאדם כי היא על כל אלה תפרוש מבעלה. כמ"ש ז"ל (שם דף ל"א) שנשבעת בעת חבלי יולדה שלא תזדקק עוד לבעלה. לז"א ואל אישך תשוקתך כי על כל זה לא תפרוש. כי מיד בלדתה מתחרטת ועל שבועתה מביאה קרבן יולדת. והנה כל הרעה הזאת על התקוממה עליו להאכילו היתה. באומרה למה תמות היא והוא יעמוד חי לעולם. ומה גם לרז"ל (ב"ר פי"ט) שקמה עליו בחוזק יד. על כן נגמרה קללתה במה שהוא ימשול בה. וזהו והוא ימשול בך:
Genesis.3.17.1
ולאדם כו'. ראוי לשים לב אל אומרו לאמר. שיראה בלתי צודק. ועוד מה פשע הארץ שנתקללה גם היא. והנה רז"ל הוצרכו לומר שהוא על שהוציאה עץ שהוא עצמו אינו נאכל. ועוד מה היא ארירתה. והנה ארז"ל (שם פ"כ) שתעלה דברים ארורים. יתושים ופרעושים כו'. ועוד באו' וקוץ ודרדר תצמית לך. אם הוא שיאכלם האדם. כמו שאמרו רז"ל שהוא על קונדם ועכביות. למה לא הזכיר אכילה רק בעשב השדה. ועוד אומרו בזעת אפך כו' הלא לא כל האדם אוכלים בזעת אפם. ועוד באו' עד שובך אל האדמה. למה אמר באריכות הלז. ולא אמר עד תמות. וגם אומר כי ממנה לוקחת מיותר. ועוד אומר כי עפר אתה. אם הוא שמעפר נעשה. ידוע הוא. ואם הוא שכעת הוא עפר. לא כן הוא. ועוד מה שינה. כי תחלה אמר עד שובך אל האדמה כו'. ואח"כ אמר ואל עפר תשוב. ולא אמר ואל האדמה תשוב:
Genesis.3.17.2
אמנם הנה בפתח דבריו יתברך כיוון לדחות טענתו שאמר לו האדם. האשה אשר נתת עמדי כו' שכלל ב' דברים כמאמרנו למעלה. (א) שהאשה היתה סיבה על כל אחד מהדרכים שכתבנו בפירושו. (ב) באומרו היא נתנה לי מן העץ. כי מאומרו יתברך ב' פעמים ממנו לא תאכל ממנו. כו ביום אכלך ממנו. חשב שלא היתה עיקר הקפידה רק בהלקח מהאילן. אך עתה היא נתנה לי מן העץ ולא לקחתי אני ממנו. ע"כ אמר הוא יתברך על הטעה הראשונה. כי שמעת לקול אשתך כו'. והוא בשום לב אל מלת לאמר האמורה בצווי ויצו ה' אלהים על האדם לאמר. כי אומרו לאמר הוא מיותר. אך כיון הוא יתברך למנות את האדם שליח לאמר לאשה צווי זה גם היא. וזהו ויצו על האדם. וגם לאמר לאשה:
Genesis.3.17.3
ובזה יאמר לו הנה על כל הבחינות אשר תתנצל באמרה. כי האשה הסיבה. אין לך בית מנוס. כי הלא הפכת קערה על פיה כי הלא אני להשמר מפיה ולהשמר מכל זה. שמתי אותך ממונה עליה על דבר שתשא ק"ו לבלתי שמוע אליה ואיך נהפכת כי במקום שהיה לך לאמר לה שלא תאכל. אדרבה אצ"ל שלא מנעת אותה. כ"א ששמעת לה באומרה לך שתאכל וז"א כי שמעת לקול אשתך ותאכל על פיה במקום אשר צויתיך לאמר לה לא תאכל ממנו וז"א לאמר וגם הטענה הב' שדקדק אומרו ממנו והיא לא לקח מן העץ גם זו אינה טענה שלא אמרתי לא תקח רק לא תאכל ממנו והוא לומר אתה שמת לבך אל אומרי ממנו ב"פ ולא אל אומרי אכילה ב"פ לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו כי לא יעלה על לב שכוונתו שלא תענש אם לא תהיה נושך ואוכל בפיך מן האילן כי אין זה דרך אנשים. אך אין זה רק שכל הכוונה לא היתה רק על האכילה ממנו גם שילקח ע"י אחר וז"א לא תאכל ממנו ועל ענין העונש ארורה האדמה כו' יהיה הענין שאמר לו יתברך הנה מתחלה היית מושל בכל הבריות דומם וצומח ובעל חי כאו' ורדו בדגת הים כו' ועתה אצ"ל שלא תרדה בב"ח. כ"א גם הצומח מהאדמה הוא הדומם לא תרדה בם כי האדמה מאליה היתה מוציאה לך כל אוכל בלא יגיעה כמאמר ר' פנחס בב"ר (שם כי"ה) ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי שלא היה עץ שלא היה עושה פרי אפי' אילני סרק. וכן ארז"ל בב"ר כי פיסת בר בארץ כי כמו שהארץ תוציא זרועיה הנאכלים כמות שהן תמר ותפוח כן גם הלחם היה יוצא נאכל כמות שהוא כמה שאמרו ז"ל בבראשית רבה מאי לפת כלומר לא פת היה ע"ד העתיד לבא שיהיה פיסת בר בארץ כלל הדברים כי הארץ היתה מוציאה צמחה בלי עמל ובלי יגיעת אדם וגם בלי פסולת רק נאכל כמות שהוא. בר. לחם. ומזון. נמצאת הארץ נשמעת לאדם וכן הצומח והב"ח כמשז"ל (שם פ"כ) שהיו גם העופות באים אליו אמר עתה הנה אבדת הכל כי הנה ארורה האדמה בעבורך והוא כי בהברא העולם היתה שכינה בתחתונים. וע"כ בהיות שכינה שורה על האדמה תוציא צמחה מאליה ובלי פסולת כי הכל היה עושה פירות וגם הלחם הי' יוצא בלי סובין ומורסן וקש ובלתי צריך עבודה ונאכל כמות שהוא. וסועד כלחם האפוי. אך בהעוות האדם לא בלבד נסתלקה שכינה עד לרקיע כמשז"ל (שם פי"ט) כי ע"י שבעה עלתה עד לרקיע השביעי כ"א גם שרתה רוח טומאה על הארץ וע"כ א"א אלא להוציא רק דברים ארורים מעורבים בפסולת כאשר נתבאר בס"ד. וז"א ארורה האדמה בעבורך שהוא על חטאו שהשרה טומאה על הארץ וע"כ כיון שלקתה בסבתך לא תהיה נשמעת לך להוציא לחם אפילו מעורב בפסולת כ"א ע"י טרחך בה בחרישה וזריעה. ולא מאליה כבתחלה וזה אומרו בעצבון תאכלנה ופירוש מה שאמרתי ארורה האדמה בעבורך הוא כי וקוץ ודרדר תצמיח לך זאת תעשה מאליה שהיא מכח הטומאה השורה עליה תוציא דברים רקים ומזיקים וזהו לך כלומר בשבילך שהוא אומר בעבורך. הרי פי' אומרו ארורה האדמה ואומר בעבורך ועל אומר בעצבון תאכלנה אמר ואכלת כו' בזעת כו' לומר מה שאמרתי בעצבון תאכלנה לא על כל מאכל אשר תאכל כי הנה ואכלת את עשב השדה שהוא היוצא השדה עשבים קלי האיכות אשר אין זרעם בם אך מה שיהיה בזעת אפך הוא מה שתאכל לחם והוא כמשז"ל (ברכות דף נח) שעשר מלאכות צריך כדי לאכול מלחם הארץ שהוא כדי לנקות הפסולת ולהכשיר האוכל ע"י עשרה מלאכות וי' מצות הנעשים בו כנודע להעביר כח הטומאה אשר סיבב הפסולת והנה ע"י האדם אשר גרם בא כח הטומאה ע"כ יטרח להעבירו בכשר כוחות קדושה ובכלל הדבר הוא כי לא השליטו ה' עתה רק בצומח על הדרך הגרוע הלז אך לא בב"ח נמשל כבהמות בחטאו ולמה יהיו לו לאכול ואמר כי זה יהיה לך אדם שתאכל בזעת אפך לחם ולא יהיה פסת בר בארץ מאליו ובלי פסולת עד שובך אל האדמה כו' והוא בשום לב אל אשר הערנו שאינו אומר עד שובך אל העפר. כמו שאומר אח"כ ואל עפר תשוב. אך הוא כי אל עפר משמעו. שיחזור להיות עפר בקבר. אך אומר אל האדמה. הוא להיות על האדמה חי וקים:
Genesis.3.17.4
והוא כי הנה ידענו כי אדם הוא דוד והוא משיחנו. ואמר כי נמשך הקללה הזאת עד שובו פעם אחרת אל האדמה. ולא בדוד בהוייתו הראשונה. כי אם כאשר האדמה תהי' אשר ממנה לוקחת כי תהיה משוללת רוח הטומאה. כד"א ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. שהוא בימות משיחנו. שאז ישוב במשיח עצמו אל ב"ה היא האדמה אשר לוקח משם כי ממקום כפרתו נברא. כי אז תחול שכינה בארץ עם סלוק הטומאה כאמור כי אז ע"י כך. הארץ תוציא צמחה מאליה ובלי פסולת. כי יהי פסת בר בארץ וכמאמרם ז"ל (שבת דף ל) (יהי כו') עתידה א"י להוציא גלוסקאות כ"א יהיה כמו זר נחשב בעיני השומע שתוציא הארץ גלוסקאות כציורה מאפה תנור. הלא זאת ישיב אל לבו שהענין כי כאשר תוציא הארץ גם עתה. תמר. ותפוח. הנאכל כמות שהוא יוצא מהארץ כן תוציא אז הלחם שיהיה נאכל בהוצאתו מן הארץ. וגם תהיה גלוסקאות שהיא מסולת מנופה ונקיה כן לא תוציא הארץ לחמה בפסולת. מוץ ותבן וסובן ומורסן. רק נקיה מכל פסולת כסולת הנקיה כי מה שיקשה לקלי האמנה איך יוסר הסובין והמורסן והקמח מאליהן הוא שלא ידעו שלא יצטרך להשיר דבר. כי אם יברא בלא סובין וקמח. רק סולת נאכל כאפוי. ואם יקשה למו האפיה ק"ו הוא. אם ב"ו מכשיר הסולת ע"י אפיה ליאכל. מי שיצר את האופה עצמו לכ"ש. ומה גם כי אין זה רק להחזיר הדבר אל ראשיתו. ואין כל חדש כי אשר להיות כבר היה. אלא ששרתה רוח טומאה על האדמה אש אררה ה' מרעת יושבי רוח ותוציא הארץ פסולת בעירוב בצמח האדמה. שע"כ יצא עירוב. מוץ קש סובין ומורסן. מה שאז לא יראה ולא ימצא. וע"כ בימי מרע"ה ודוד ודומיהם שהיתה שכינה שורה על הארץ לא היה כן. יען כי לא הוטהרה הארץ הלזו מן הטומאה לגמרי. לבלתי היות עירוב טומאה בצד מה. עד לע"ל. שנא' על הזמן ההוא ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והוא מאמרם ז"ל בב"ר (פי"ב) באומרם כי כל תולדות שבמקרא חסרים. אלה תולדת השמים כו' ואלה תולדת פרץ כו' מפני שששה דברים שחסרו בחטאו של אדם שהם פירות הארץ. ופירות האילן כו' שהיו שלמים כשנאמר אלה תולדת השמים יחזרו כשיבא בן פרץ. הוא מלך משיחנו. הנה בפי' כי פירות הארץ והאילן לא יתוקנו עד ימות משיחנו והוא מן הטעם שכתבנו. והנה היה מקום שיאמר אדם. הלא אם אתקן מעשי בתשובה שלימה למה לא יחזור הענין כשהיה מבלי שוב פעמים. לז"א כי עפר אתה כו' לומר הנה הכל תלוי בך. ואין דבר נתקן עד שתתקן אתה ותקונך עמך בחיים א"א עד תשוב אל העפר. והוא כי אינך עתה מה שהיית טרם תחטא. כי לא היית עפר. כי גם שנעשית מן העפר הלא יצרך ה' בעצמו יצירה חדשה שהקנה בך בידיו הויה זכה. וקדושה ספוריות. אך עתה נסתלק ממך הספיריות ההיא. כי נכנסה בך זוהמת נחש. עד שכעת עפר עתה משולל הקדושה שנקנית בך כי פנה זיווך. והוא מה שאז"ל כי אחד מהדברים שנתקלקל והוא זיוו שגם כי מעפר נעשה נתעלה איכותו והיה זך ובהיר גם אומרו מעין רוחניות. ועתה עפר אתה כי נתעכר איכותך כעפר. ע"י זוהמת נחש ואין לך תקנה לשוב אל הקודם. עד אשר אל עפר תשוב. ושוב אעשך מן העפר משולל זוהמת נחש. כאשר עשיתיך מאז. בכל השלמות שהיה בך כבראשונה והותר. וזה מאמר שלמה (קהלת י״ב:ז׳) וישב העפר כו' לומר אם היה הדבר כאשר טרם יחטא אדם. שהגוף לא היה עפר. היה חבור וזווג הרוח והגוף עולה יפה ולא יתפרדו אך עתה הגוף הוא עפר. איך יתמיד חיבורו עם הרוח. לכן כל אחד ישוב לשרשו. עד יתוקן וישובו העפר אל הארץ כשהיה טרם יוצר אדם והרוח כו'. או יאמר עד שובך אל כו' עד שעה א' קודם תחיית המתים. והוא עובדא דר' אחא בר יאשיה שאמר על פ' זה. שהצדיקים נעשים עפר שעה א' קודם תחיית המתים. כי אז תהיה האדמה זכה מטומאה לגמרי ואדם לא שב אל עפרו במותו וכן נראה ממ"ש בגמרא (ב"ב דף נ"ח) שנא' לר' בנאה. בדיוקני עצמה לא תסתכל כי עודנו קיים בגופו במערה. ומה גם אחרי תשובתו מחטאו שלא ישוב אל עפרו עד הזמן הנזכר. לז"א כי עפר אתה. כלומר מפאת עצמך. וגם לא תהיה כך הרבה כי אם שובך אל העפר בלבד. כי מיד אעלך גם עלה. וז"א ואל עפר תשוב ולא אמר ועפר תהיה. כלומר השיבה בלבד בלי התמדת היותך שם הרבה כי שעה א' קודם תחיית המתים הוא. כמדובר. או יכוון באומרו אל עפר תשוב. לומר כי גם שתהיה עפר לא תשוה לעפר הארץ כי איזה יתר איכות יהיה בעפר גופך. על שידיו ית' יצרו אותך ממנו. ע"כ לא אמר ועפר תשוב כ"א אל עשר. כאלו אינך עפר כמוהו. כי אם בא אליו. וגם באומר עפר פעם ב'. ולא אמר ואליו תשוב יורה כי עפר אחד באיכות הוא:
Genesis.3.20.1
ויקרא האדם כו'. הנה על שהיתה אם על כל חי. ראוי תקרא חיה. אך לזה נדקדק אומר היא היתה. ומן הראו יאמר כי היא אם כל חי. ועוד למה קרא לה שם אחר הקלקול ולא מתחלה. אך יאמר עתה קראתיה חוה להראות מה שחסרה כי הנה מתחלה היא היתה אם כל חי ראויה ליקרא חיה. אך עתה היא אם כל מת. שבעבורה כלם ימותו וישובו אל העפר כל הד' יסודות. ע"כ על חסרון הד' יסודות יחסרו מהיו"ד של חיה ד'. ותשאר וי"ו וע"כ תקרא חוה. וע"כ נסמוך ענין זה אל אומר ואל עפר תשוב: ב
Genesis.3.21.1
ויעש ה' אלהים כו'. הנה כתבנו למעלה מאמר ר"מ (פ"כ) שמצאו כתוב בתורתו כתנות אור. והערנו כ"א הוא קודם החטא למה נאמר פה. ואם היא אח"כ אדרבה אור חושך באהלו. ועוד למה לא הלבישם מאז. אך הוא מה שכתבנו למעלה כי מתחלה היה להם כתנות אור. היא חלוקא דרבנן בהיותם בגוף ונפש בג"ע. כי גופם היה זך בלתי עב. כעור ובשר שבנמצאים. אך אח"כ נתלבש דקותם ונעשה עור גשמיי בעצם. וזה יאמר פה. ראו מה הפסידו אדם ואשתו כי הנה כ"כ היו זכים בגוף ונפש. עד גדר תתייחס עשיית מלבושם אל ה'. כי ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות אור רוחניים כדי להתלבש גופם בג"ע ג"כ בחלוקא דרבנן ועתה וילבישם שהקנה בהם הלבשה. ויחלף מאור לעור. ושיעור הכתוב ויעש מתחלה כתנות אור. ומ"ש עור. הוא על מה שאח"כ וילבישם את הכתנות. כלומר ומזה תבין כי בתחלה היו אור. כי האותיות מתחלפות. כי כן תהיה כוונת ר"מ. ולא להגיה התיבה:
Genesis.3.21.2
ולבא אל הענין נעתיק לשון מאמרם ז"ל. והנה זה לשון המאמר במקומו בב"ר. (שם) בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדי אדה"ר. שהם דומים לפנס. רחבים מלמטה וצרים מלמעלה. ויצחק רביא אמר חלקים כצפורן. ונאים כמרגליות. א"ר יצחק ככלי פשתן דקים הבאים מבית שאן. עכ"ל. והנה כל ענין מאמר זה אומר דורשני. אך הוא כי הנה הוקשה לר' מאיר. לא ימנע אם ידבר על מה שקודם החטא. למה נא' פה. ועוד כי מקודם היה חומרו זך שבקשו מלאכים לומר לפניו קדוש. ואיך היו לו כתנות עור והוא רוחני ותוך ג"ע. וגם אומר וילבישם והיה לו לקצר ולומר וילבישם ה' כתנות עור. ואם ידבר על מה שאחר החטא למה עתה הלבישם ולא מאז. ע"כ אמר כי האותיות מתחלפות. ועל שני הזמנים ידבר כי תחלה טרם יחטא. היה גם חומרו זך ומלובש בג"ע במלבושי אור. ובחטאו נתעכר ונעשה עור. ככל עור כל בשר איש כמונו היום. ושיעור הכ' שהוא כתנות אור שעשה לו מתחלה. ועתה וילבישם את הכתנות שיהיו לו בעביות כמאור. לעור. ומה הוא ההפרש. הלא הוא כי מתחלה בכתנות אור היה משיג הדברים עליונים דרך רחב מלמעלה שהיה דבק בו ית' והדברים תחתונים לא היה לו בהם כמעט שייכות. אך אחר העוותו ונתעכר. נעשו צרים מלמעלה ורחבים מלמטה כי הדברים עליונים היה משיג בצרות והתחתונים ברחב או שע"י רחב התחתונים היה עולה ומשכיל בעליונים בצרות. ויצחק רביא אמר כי לא בלבד היה לו עתה צרות למעלה. כ"א גם עתה היה משיג ענינים חשובים ונאים כמרגליות. אלא שהיו חלקים כצפורן משוללת זויות. כן היה לבו חלק להשמט ממנו. ולשוכחה על שנתעכר חומרו. ור' יצחק גורע כחו יותר. ואומר שלא היה משיג הדברים העליונים רק כעין מסך. ולא מסך זך כזכוכית לבנה. כ"א כמאחורי כלי פשתן הדקים. שהאור שאחוריו מתפלש דרך היריעה ההיא כי דקה היא. אך בעביות ובהסתר. כי המסך בלתי זך כזכוכית. כ"א שהוא דקה וע"ד פשט הכתוב יאמר כי הנה מתחלה היה גם חומר אדם זך. שגם גופו למה שהיה מעשה ידיו יתברך. היה זך עד היות תפוח עקבו. שהיא עכורה לכל היותר יפה מראה שבעולם שלו היה מכהה גלגל חמה. והוא כי האדם היא הנפש. כד"א על בשר אדם לא יסך. יורה כי הבשר הוא של אדם. ולא האדם והגוף הוא כמלבוש. והנה בתחלה היה גופו הגלוי אור זך מעשה אלהים כלוחות. וזהו ויעש ה' אלהים כתנות אור. כי זכים מעשה ה' אלהים היו הכתנות אור שלהם. אך בהעוותם וילבישם את הכתנות הלבשה ממשיית בעצם כמונו היום. ויתכן לפרש כן מה שמצאו בתורתו של ר' מאיר כתנות אור שמפרש כן ויעש מעשה ה' אלהים בידיו כתנות אור. כי מה שהוא עור מלובש לגבי דידיה. הוא אור אצלנו. וזהו כתנות אור כמלאך ה' שמתלבש בבואו לעולם מלבוש דק וזך שהוא אור מעובה. ואחר כך כשחטאו וילבישם את הכתנות כמונו היום:
Genesis.3.22.1
ויאמר כו' הן האדם כו'. הנה כל הפסוק משולל הבנה. ויתכן יאמר שאמר הוא יתברך לפמליא של מעלה. הן האדם כו' והוא בהקדים כי מה שגזר הוא יתברך מיתה על אדם וזרעיותיו ולא עונש אחר. ויעמד חי לעולם. הלא הוא כי מאז ברא הוא יתברך העולם. היה לשתהיה לו דירה בתחתונים. שהוא שיהיו בני האדם מרכבה על שכינתו בעצם בגוף ונפש. בלתי מעכב החומר. כי גם הוא יהיה זך כאשר יקווה לאחר התחיה. כי גם החומר יהיה ספיריי מאד מעין הנפש. והנה אם לא חטא אדם כך היה מאז כנודע. עד אשר חטא ונתעכר חומרו. ככתוב על אומרו ויעש כו' וילבישם. וע"כ א"א לשוב אל ראשיתו לזכך החומר. עד יתמרק בכור הארץ ויעשה בריה חדשה ע"י טל העליון. ע"כ הוכרחה המיתה כוללת שאפילו הצדיקים לא יבצר מהם לפחות שעה אחת קודם תחיית המתים מלשוב לעפרן. כי בחיים חיותם בלתי אפשר. כי אפילו במתן תורה שעל ידי לוחות ראשונות שהיה מקום להזדכך. נתקלקל בעגל:
Genesis.3.22.2
ונבא אל הענין שאמר הוא יתברך למלאכי השרת. הן האדם היה כאחד ממנו. שהוא כי היה כמלאכים שלא יעצרם הגשם מלהשרות בהם שכינה. כן היה זך. אך נמשך לדעת טוב ורע ונתעכר חומרו. וע"כ רפואות תעלה לעלות במעלה היותו מרכבה אל השכינה בגוף ונפש היתה לו גזרת המיתה. וע"כ אם ישאר בגן עדן. פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. ואכל וחי לעולם. ונמצא בלתי מת ולא יתוקן. ואם נאמר שלא יחזור אומרו ממנו אל מלאכי השרת. ושלא היה כוללם הוא יתב' אל עצמו חלילה. יתכן בשום לב אל מלת הן. והוא כדרך רז"ל לדרוש תיבה כיוצא בה. כי הנה שתי אותיות אלה. הן בלתי מתחברות עם שום אות. כי אל"ף וטי"ת עולים יו"ד. וכן ב' וח'. וג' וז'. וכן דל"ת וי"ו. אך הה"א אין לה חבור. וכן הנו"ן. כי י' וצדיק עולים מאה. וכן על סדר זה נשארה הנו"ן יחידית. וע"כ היו למשל אל דברים בלתי מתחברים. ובזה יאמר הן האדם. לומר כי ב' חלקי האדם הכוללים אותו. אשר הם נגדיים זה לזה. שהם חומר וצורה. היה הכל כאחד ממנו. כמיוחד שבחלקיו הוא הנפש וזה משמעות מלת אחד בפת"ח האל"ף. שהוא המיוחד. כד"א (בראשית כ"ו) שכב אחד העם. והכונה כי הנגדיים שבאדם היו כמיוחד שממנו עצמו. כי גם חומרו לנפש יחשב. וראוי להשרות שכינה בדבקות עצמיי בלי ערוב החומר. אך בחר לדעת טוב ורע ועתה באין חומרו דומה לנפשו. כי נתעכר. פן ישלח ידו כו' ובלי מיתה לא יוסר חלאת חומרו ממנו ולא יתוקן. לכן וישלחהו כו' וענין אומרו שיקח ויאכל וחי. יהיה כענין מאמרם. ז"ל בגמרא (שבת דף ל') כי בסלוק דוד המלך ע"ה היה עוסק בתורה כל אותו היום ולא יכול מ"ה ליגש אליו ליקח את נפשו ממנו עד שפסק. וכן ר' ע"ה עד ששפחה השליכה כלי מהגג. ומן הברת השבירה הפסיק. ונפטר. כן יאמר יתברך אם ישאר אדם בג"ע יקח מעץ החיים. שהוא ענין עסק סודות התורה. כי על דרך השוד היתה לו. ועל ידי עסקו בה ומצותיה. היה משפיע שפע. ומצמיח ומגדיל עצי עדן כמפורש למעלה. והוא אומר לעבדה ולשמרה. והנה באחוז בתורה שהוא אומר ולקח גם מעץ החיים. אפשר יאכל שיהנה כאוכל ויערב לו באופן לא יתבטל מעץ החיים ולא יוכל מלאך המות לגשת שמה. כי אין שם דבר יפסיקהו. כאשר היה בדוד המלך ע"ה. וברבי ע"ה. ע"כ וישלחהו כו'. או יאמר אם נפרש שאומר יתברך לא תאכל ממנו. הוא שלא היה מקפיד אם היה נכנס בידיעת חקירות טוב ורע. אם לא היה אוכל ונהנה ממנו היא סברת מינות. כ"א היה אדם נכנס בענין עץ הדעת טוב ורע לא היה אוכל ממנו. שהוא חוקר בדרישותיו. שלא ידבק בידו מאומה מן החרם. רק נכנס בשלום ויצא בשלום כמאמר חכמי האמת באברהם. אין רע. אך ארז"ל (סנהדרין פ"ד) שנעשה מין שהיא האכילה מפריו. כאשר רמזו ז"ל (ב"ר פי"א) שסחטה ענבי רוש והשקתו. שהוא משל אל החקירות. כסוחט הזה לאכל מפנימיותו.
Genesis.3.22.3
ונבא אל הענין. אמר הוא יתברך הלא אפשר ידבר איש נגדי למה נתתי לפניו מכשול שיהיה לו מקום לבא אל ענין העץ ההוא. לז"א הוא יתברך הנה אם יחיויב לכל הבא אליו לאכול ממנו. היה קשה. אך אפשר יחזיק באמת וידע הטוב ורע ויצא בשלום ולא יחטא. וז"א הן האדם היה כאחד ממנו שרפי קודש לדעת טוב ורע כידיעה. ולא יחטא רק יצא בשלום. באופן שלא נתתי לו מכשול. אך לא עמד בידיעה בלבד ואכל ואשם על בחירתו. ומה שחטא צריך לתקנו ואם ישאו בג"ע. פן ישלח ידו כו'. ולא יוכל נקיון כמדובר. בקודם ע"כ וישלחהו כו':
Genesis.3.23.1
וישלחהו ה' אלהים כו'. צריך לדעת מה העבודה הזאת. האם לחרוש שלאו. ועוד אומר אשר לוקח משם הוא מיותר. ועוד או' ויגרש את האדם. הרי היה חוצה כי שלחו. ואיך יגרשהו אחר שכבר יצא. והנה רז"ל אמרו באיכה רבתי (פתיחה והמה כאדם) שדנו בשלוחין וגירושין. וגם בדבריהם ראוי לשים לב אל כפל הענין. והנה לרז"ל יהי' כי המגרש את האשה עושה שני דברים. (א) שמשלחה מביתו. (ב) שכורת בינו לבינה בגט. כן הוא יתברך שלחו מג"ע וגרשו. שיהיה ככורת בינו לבינו. כענין עונותיכם היו מבדילים כו' וע"ד הפשט יאמר בהזכיר מאמרם ז"ל (שבת דף כ"ח) על פסוק ותיטב לה' משור פר כו' שהוא קרבן שהקריב אדה"ר וראוי לדעת באיזה זמן הקריבו כי אין נזכר בפ'. ועוד למה לא היה לרצון בעצם שאומרו ותיטב לה' משור פר שהקריב אדה"ר שיורה כי לא שלם היה קרבנו של אדם. וע"פ דרכנו נשית לב אל מאמרם ז"ל (חולין דף ס') שאמרו שיר שהקריב אדה"ר קרנותיו קדמו לפרסותיו. שנאמר מקרין מפריס. מה ענין הקדימה הזאת. ואם הוא חולק אל מאמר האומר פר שהקריב אדם הראשון קרן אחד היה לו במצחו שנאמר מקרין מפריס מקרן כתיב. כי הנה אין ספק שבמספר קרנותיו חולקין. כי האומר קרנותיו קודמות. מורה כי שנים הן. ולא אחד בלבד כדעת האומר קרן אחד:
Genesis.3.23.2
אך אפשר כי בענין פשטו. לא יחלקו. כ"א בענין בחינת הרמז. והצד השוה שבהן. שכל אחד הוקשה לו בכתוב שני דברים. (א) מה חסרונו של שור פר ההוא שבעתיד ייטיב לה' ממנו. ועוד מה בא להודיע שהיה מקרין מפריס. כי הלא כל השור פר כן הוא. ודעת האומר הראשון כי בא הכתוב להשיב ולומר טעם אל מה שייטיב לה' משור פר של אדה"ר. מפני שהיו קרנותיו קודמות לפרסותיו. כלומר כי בא על עון. כי קדמו נגיחותיו להזיק בחטאו. לפרסותיו שהם סימני טהרתו. משא"כ לעתיד כי לא על קדימת עון יהיה ודעת האחר הוא שהכתוב נותן טעם בדרך אחרת. והוא מעין מאמרם ז"ל על אילו של יצחק כי שני קרניו הועילו. אחד לשופר של מתן תורה לזמן זה. ושל ימין לשופר גדול לע"ל שיתקע בשופר גדול:
Genesis.3.23.3
ונבא אל הענין אמר ותיטב לה' משור פר של אדה"ר. כי לא הועיל זכות הקרבן ההוא לזמן זה. ולעתיד. כשל יצחק. כי אם קרן אחת היתה לו. שהוא להיות לו חירות מה שלא מת ביומו. עד תתק"ל שנה וע' שנה שארז"ל שנשארו מהאלף לדורות עולם. אך לא הועיל גם לע"ל. וגם זה מהטעם הקודם כי בא על עון:
Genesis.3.23.4
ובזה נבא לענין הכתוב. כי מה' יצא הדבר. אחר שחטא. לשלחו להקריב הקרבן להאריך לו. וע"פ דרכו הורה לנו הוא יתברך גודל ענותנותו וחסדו עם בריותיו. וכי לא רצה לגרשו כלה בזעף. וגם לא להודיעו שהיה מוציאו בהחלט. כי אם לאט לו קו לקו שלחו להקריב קרבנו. ואמר לו שילך מג"ע למקום כפרתו אשר לוקח משם. הוא מקום המזבח שבהר המוריה. ושם יעבוד עבודה. הוא קרבן שור פר מקרין מפריס שהקריב. כנודע מרז"ל. ובזה נמצא עובד את האדמה כחורש ועובד להצמיחה לתקן אשר אררה ה' כאומרו ארורה האדמה בעבורך עתה ע"י ריצוי הקרבן במקום כפרתו. כי שם שפע קדושה תמיד. הוא שער השמים. וז"א לעבוד את האדמה אשר לוקח משם כי ממקום כפרתו נברא שע"י קרבן זה בתשובה יתוקן בצד מה. ולא הגיד לו שהיו גירושיו גמורים. והנה העולה על רוחו של אדם. היה לחזור אח"כ:
Genesis.3.23.5
אמנם הוא יתברך גירשו שלא ישוב עוד. וז"א ויגרש את האדם. ולא שאמר לו בפניו שלא ישוב. וא"כ איך היו הגירושין. הלא הוא. כי וישכן מקדם לג"ע כו' ואת להט החרב כו' למען כשישוב לא יוכל ליכנס. וזהו לשמור את דרך כו' וזהו וישלחהו כו' ואח"כ ויגרש כו' כי תחלה שלחו ואח"כ גירשו כמדובר:
Genesis.4.1.1
והאדם ידע את חוה אשתו כו'. הנה היה ראוי יאמר וידע את כו' ולא והאדם בה"א הידיעה. והנה אפשר כיוונו רז"ל (ב"ר פכ"א) לתרץ זה. באו' שתחלה פירש שלא להוליד בנים לגיהנם. ואח"כ ידע שאחר כ"ו דורות עתידין לקבל את התורה. ואפשר יצא להם ז"ל ממספר ר"ת של ה' תיבות אלו. משא"כ אם היה אומר וידע אדם. כי וגם אומר חוה היא מיותר. ועוד ראוי לשים לב שהראוי יאמר ותקרא שמו קין. וכן בהבל. אך באו' ותלד את קין. ואומר את אחיו את הבל. כאלו מאליהם היה נודע. שם כל אחד מטרם יצרו. הלא כמו זר נחשב. ואם על אומרה קניתי כו' נקרא קין. הל"ל תחלה ותאמר קניתי כו'. ואח"כ ותקרא שמו קין. וגם מה היה שבהבל לא אמרה דבר. ועוד ע"י מה היה הקנין שקנתה איש. ועוד אמרה קניתי איש את ה'. הוא בלתי מובן. וגם למה זה בחר בעבודת האדמה. וזה בצאן:
Genesis.4.1.2
אמנם הנה ידענו מרז"ל כי באיש ואשה יש השם י"ה. י' באיש. וה' באשה. כשזוכים השם ביניהם. ואם לאו נוטל הוא ית' היו"ד מהאיש. והה' מהאשה. ונשארו אש אש כו'. והנה שם זה היה בין שניהם באו' לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. והנה בהעוותם כבר נסתלקו י' וה' מאיש ואשה. ולא נשאר מהם רק ו"ה בשם חוה. וז"א והאדם שהוא ו"ה היו ביניהם כשידע את חוה אשתו בלבד. ולא היו"ד ה"א. ולזה הוזכרה חוה. כי בה הן הב' אותיות. ע"כ ותהר ותלד את קין מפאת החסרון. והנה נולד הוא ותאומתו שהם איש ואשה. וזהו רבוי האת באו' את קין. אז אמרה הנה קניתי איש שיש בו י' בין האל"ף והשי"ן וגם את תאומתו שהיא אפה ובה ה"א. וז"א קניתי איש וגם את ה'. שהיא תאומתו שנרמזה באת. וא"כ איפה הרי השם שלם. וזהו אומר את ה'. ושיעור מאמרה קניתי איש. וגם את שהיא אשה. הרי השם שלם בד' אותיות. או יאמר והאדם ידע כו' כי הנה בעון אדם ואשתו. חששה שמא עשו פירוד בין י"ה לו"ה של שם. וכן אפשר שעל כן אמר הוא יתברך כי יד על כס יה פו' כי לא יחזירם הוא יתברך להתחבר. עד ינקם מעמלק שהוה מצד הנחש ההוא כנודע. וזה אומרו והאדם כלומר ו"ה בני חבור אותיות י"ה. היו בעבור האדם כאשר ידע את חוה אשתו. ובראותה כי ותהר ותלד בתכיפות בלי זמן עבור. ובלי חבלי יולדה. כמ"ש ז"ל (ב"ר פ' כ"ב) מה ההריון בלי צער כך הלידה. אז אמרה הנה לא נתקיים בנו ענין הרבה ארבה עצבונך והרונך כו' ואין זה כ"א שה' קבל תשובתנו. כמו שכתבנו על ותפקחנה עיני שניהם וכו'. וכן אמרו רז"ל שפתח לו פתח של תשובה. וא"כ שקניתי איש שבלי עצב ילדתי כקונה איש. יורה כי אני עם ה' וזהו את ה' שלם. ששב ונצטרף עם ו"ה שבשמי. או יאמר קניתי איש אחר העוותי. אין זה כ"א עם ה' הוא רחמים היה הדבר ולא בשם אלהים משותף. כאשר בהברא אדם ואשתו שהיה ה' אלהים. או יאמר במה שהאכלתי את אישי קניתי איש. שאל"כ היה פורש ממני ונושא אחרת ולא היה לי בן. יראה שלא מאס ה' בי. כ"א שאני עם ה'. וזהו את ה':
Genesis.4.1.3
והנה ב' בניה אלה היו. זה מתייחס אל עביות זוהמא וחומר. וע"כ מאליו הוא קין. כי הוא דבר קניני ממשיי. אך הבל הוא היה מתייתס אל הנפש. הבל פיו יתב' אשר נפח באפיו נפש כאדם. וזהו ענין הבל נגזר מהבל פה. וזהו את קין כו' את אחיו את הבל כו' כאלו כל אחד שמו עמו. ועל כן קין יצא ראשונה. כי תחלה פלטה הזוהמא ואח"כ העיקר. וע"כ לא הוצרכה לומר דבר בהבל. כאשר בקין. כמבקשת מאתו יתברך יצרף שמו לתקנו. ועל כן ויהי הבל רועה צאן כי היה הוא גדרו למעלה מהב"ח. רועה עליהם. אך קין לא היתה מעלתו רק על הדומם. ועובד אדמה להוציא הצומח. אך לא עלה על הבעלי חיים. והוא מאמר חכמי האמת (עיין בזוהר בראשית דף נ"ד) כי קין היה מסטרה דמסאבותה. והבל מסטרא דדכותא. ובזה יתכן דרך אחרת באומרו קניתי איש וכו'. והוא כי הלא ע"י זוהמא שהוטלה בה. נמצאו בה עירב זוהמא בקדושה. כי לא נתרוקנה הקדושה מהם לגמרי. ובכן לא היה מקום לצאת ממנה בן צדיק. כ"א כל בן מצורף עם זוהמא:
Genesis.4.1.4
והנה כתבנו באברהם שכדי שיצא יצחק זך. הוצרך לקחת את הגר להטיל בה מחלק שבו מזוהמת נחש ע"י היותו עדיין ערל. שהערלה מושכת הבחינה ההיא. ויצא יצחק אחר המילה משרה. מבחינת הקדושה. וע"כ ביצחק שלא היה יכול ליקחת להטיל בה בחינות זוהמא. הוצרך שתלד רבקה תאומים. ושיחלקו השתי בחינות. אחד ליעקב ואחד לעשו:
Genesis.4.1.5
ונבא אל הענין. והוא כי הנה חוה היתה יודעת מאד וראתה את קין. והכירה כי היה מבחינת הזוהמא ולא מעורב עם הבחינה אחרת. אז אמרה אין זה כ"א שע"י מה ששבתי בתשובה כמדובר בפסוק ותפקחנה עיני שניהם כו' קניתי איש את ה' שחילק ה' את שתי הבחינות. כל אחד בבן א' שלא יצאו מעורבין. א"כ קמתי איש שיהיה עם ה' בלי זוהמא. הוא הבל שהיה עדיין בבטנה. והיא הודתה לה' וע"כ בהבל לא אמרה דבר. כי עליו דברה כבר וכמ"ש חכמי האמת. כי קין היא יתרו והבל הוא משה שתיקן את קין ואמרה נחמתי מטומאת קין. כי הנה קנית ע"י תשובתי תקון. הלא הוא איש שהוא עם ה'. הוא האיש משה שיתקנהו. והקנין יהיה ע"י תשובה כבקודם. ובמה שיתרו נקרא איש שנאמר ויואל משה לשבת את האיש. יאמר נחמתי כי קניתי איש שהוא עם ה'. הוא יתרו שידבק אל ה'. והוא זה הבן. כי את כמו עם:
Genesis.4.3.1
ויחי מקץ כו'. ראוי לשים לבמה נשתנו מנחותיהם. זה מפרי האדמה וזה מהצאן. ואם כל אחד ממלאכתו הביא למה נאשם קין. ועוד אומר והבל הביא גם הוא. כי אומר גם הוא. הוא מיותר. ועוד אומר אל הבל ואל מנחתו שהל"ל אל מנחת הבל. וכן אומרו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. כי אומרו אל קין הוא מיותר. והל"ל ואל מנחת קין לא שעה. ועוד אומר ויפלו פניו כי אין נפילת פנים צודקת בדבר זה. ולא עוד אלא שמחלקן הוא יתברך לשנים באו' למה חרה לך ולמה נפלו פניך. ונראה הכל דבר אחד. ועוד אומר הלא אם תטיב שאת כו' איך הוא זה נתינת טעם אל מאמר למה חרה לך כו' ואומרו אם לא תטיב כו' מה ענין אומרו לפתח כו' שנהפוך הוא. כי תחלה הוא לפתח חטאת רובץ בעת הלידה. ואח"כ הוא מה שלא ייטיב. וכן אומרו ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. שהם דברים משוללי ענין. וטעם. וקשר:
Genesis.4.3.2
אמנם הנה המנחה אשר יובא לה' אין איש יכול להביא דבר ראוי אליו יתברך. כ"א אשר את נפשו יבא. וע"כ בהקריב קרבן לה' צריך אדם לשים בלבו. כי את נפשו היה ראוי לזבוח. ולנתוח. ולשרוף. והלואי שירצה בו הוא יתברך כאשר היה חפץ ביצחק. ובכלל הדבר יכוין בזבוח את השור או את השה. כאלו את עצמו הוא שוחט. ומנתח. ונזרק דמו. ונשרף על המזבח. קרבו. וכרעיו. וחלבו. והוא אצלנו מאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם תחלה בטוב המחשבה את עצמו קרבן לה' כאלו את נפשו הוא מקריב. ואח"כ מן הבהמה כו' תקריבו את קרבנכם. כלומר קרבן של עצמכם. ומרבה כאת כאלו שני קרבנות קרבים יחד. הוא ובהמתו:
Genesis.4.3.3
ונבא אל הענין אומרו כי קין הביא מפרי האדמה. והוא כי הנה למה שלא היה יתרונו. רק על הצומח כי היה עובד אדמה. ולא חש להעדיף על הב"ח ע"י כשרון ועבודת קונו. על כן הביא צומח. שנית שלא הביא את עצמו כדרך מקריב קרבנות לה'. אך הבל הביא גם הוא כלומר שלא הביא ב"ח בלבד כ"א גם הוא. כלו' גם את עצמו כי תחלה העלה בלבו כאלו את עצמו הוא מקריב עם בכורות צאנו וחלבהן. נמצא כי הבל הביא שני קרבנות. את עצמו. ואת בהמתו. וזהו וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. והנה חיה ראוי לכתוב תחלה שלא שעה אל קין שהקריב תחלה. ואח"כ יאמר שאל הבל ואל מנחתו שעה. אך יהיה כי בראות קין כי שעה אל הבל ואל מנחתו. כיון גם הוא לכוין כאלו מקריב א"ע ולא שוה לו. כי היה מצות אנשים מלומדה. וזהו שאחר אומרו וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. אמר ואל קין ואל מנחתו לא שעה. אז ויחר לקין מאוד. ובבואו לכלל כעס בא לכלל טעות. והוא מאמרם ז"ל (עיין בת"י) כי נתפקר ואמר לית דין כו' ולית עלם כו' ולית אגר טב כו' והנה אין ספק כי המתפקר כך מאבד נפשו ומסיר ומפיל צלם אלהים מעל פניו. וז"א ויפלו פניו. כי הנקרא פנים בעצם הוא צלמו. נפל ממנו. ויאמר ה' אל קין למה חרה לך כו' לומר הנה אם אומר למה פשעת עד גדר נפלו פניך. הלא תענה כי הכעס החטיאך. אך אעיקרא דדינא פירכא. למה חרה לך שעי"כ נמשך היות עליך תביעה אחרת. והיא ולמה נפלו פניך. ששיחת מאיש מראך ואיבדת צלם אלהים. כי אשר חשבת שהענין תלוי במנחה אשר תביא. וכעסת על שלא קבלתי. אינך אלא טועה. כי הלא אם תטיב ותכשיר מעשיך הוא השאת והמנחה. כי שומע מזבח טוב. כמאמר שמואל ע"ה (שמואל א ט״ו:כ״ב) הנה שמוע כו' והוא כי שמיעה מרחוק והקשבה מקרוב. כמ"ש ז"ל על האזינו השמים ותשמע הארץ. ז"א שמוע מרחוק שהוא בקלות כשרון מזבח טוב. אך להקשיב מקרוב טוב אפילו מחלב אלים. ולא אשא פניך על שביערת קסם אוב וידעוני מן הארץ שהיה עון גדול ואעבור על עון קל כזה שאתה מפציר עמי מלהודות על חטאתך. כי אתה דע לך כי זה גדול וכפול מהקוסם שביערת כי הלא חטאת קסם שביערת מן הארץ הוא מרי יחידי. אך ואון ותרפים יחשב ההפצר הזה שאתה מפציר. ואיך תחמיר הקל. ותקל החמור:
Genesis.4.3.4
ונחזור אל הענין אמר אם תיטיב. הוא השאת והמנחה. ואם לא תיטיב אין המנחה מסלקת העון. כ"א לפתח העולם בצאתך ממנו חטאת רובץ. כי הקטיגור שעשית ירבץ לפניך לבלעך. ועוד אודיעך כי כל ימיך אליך תשוקתו להחטיאך. כי עבירה גוררת עבירה. כי המשחית הנעשה בעבירה. הוא מתמיד לפתות לעשות יותר. לכן ואתה תתאזר נגדו שתמשול בו. או יאמר הלא אם תטיב שתבא לטהר ולשוב עד ה'. שאת. כי אעלך ואסייעך ואם לא תיטיב שלא תבא ליטהר כ"א תאחוז דרכך. הנה לפתח שפותחין לך כענין בא ליטמא פותחין לו. אל תתייאש מליכשל עוד. עד שלא אסייעך ליטמא. כ"א שפותחין לך. כי הלא אם אני לא אחטיאך. הנה החטאת שעשית רובץ להחטיאך כי עבירה גוררת עבירה. ולא תמתין עד בא העבירה ואחר תטהר. כ"א בעוד שאליך תשוקתו. שעדיין הוא הלך ואורח שלא שנית ושלשת בחטא. והוא עדיין כעני משתוקק שתעשה רצונו. אז ואתה תמשול בו. מה שאין כן אחר העשותו בעל הבית כי אז ימשול בך. או יאמר הנה אפשר תתעצל מלשוב בתשובה בחשבך שלא אקבלך. או שתמיד אאהוב את אחיך שלא חטא. יותר ממך שחטאת ושבת. או לסיבה שנית באמרך כי אחר שיצרך החטיאך שוב לא תוכל לו ותתיר הרצועה להתמיד בעונות באמור כי בין כך ובין כך שנאתיך. ע"כ אני מודיעך כי לא כן הוא כי הלא על הראשונה דע לך כ"א תטיב ותשוב בתשובה. שאת. שאני אעלך על אחיך. כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים כאחיך יכולין לעמוד שהוא צדיק גמור:
Genesis.4.3.5
ועל השנית אמר ואם לא תטיב. דע לך כי כעת לפתח החטאת רובץ. כי היצר הרע קודם ישנה וישלש אדם בחטא. הוא כעני והלך הרובץ בפתח הבית לשאול צדקה. ואליך תשוקתו שתתן לו יד. ולכן איעצך כי ואתה כעת שעדין לא שנית ושלשת בחטא. תמשול בו ולא תניחהו להשתרר:
Genesis.4.8.1
ויאמר קין כו'. ראוי לשית לב שאין בפסוק מה שאמר לו ומה ענין הרוג אותו בשדה. והנה ע"כ יש מאמר רבותינו ז"ל (ב"ר פכ"ב) אומרים על עסקי נחלת שדה. וי"א על בהמ"ק הוא. כד"א ויצא יצחק לשוח בשדה. וי"א על האשה כד"א כי בשדה מצאה. ועוד אומרו ויקם קין. כי מהראוי לא יאמר רק ויהרוג קין את הבל אחיו. עד שהוצרכו רז"ל (שם) לומר כי תחלה הפיל הבל את קין ואח"כ קם מתחתיו:
Genesis.4.8.2
אך הנה בספר הזוהר אמרו כי קין היה מסטרא דמסאב'. והבל מסטרא דקדושה. ובזה נבא אל הענין. והוא כי הנה עוד ידענו מספר הזוהר (דף נ"ד) כי השדות ומדברות הם מקום שליטת רוחא דמסאבא. משא"כ ביישוב. והנה הוא יתברך אמר לקין ואליך תשוקתו. כי כח היצה"ר אליו היתה תשוקתו להחטיאו. כי עבירה גוררת עבירה. והוא היחל לדבר סרה כאשר כתבנו על אומרו ויחר כו' ויפלו פניו. אותה עבירה תגרור לו אחרת. אלא שכעת שלא חטא רק פעם אחד. עדין יכול קין למשול בו שלא יחטיאנו. אמר הכ' כי הנה ויאמר קין הדברים הנזכרים בלשון חבה. כטבע לשון אמירה. אמר לו כל מה שדבר לו יתברך וכל זה בבחינת אחוה וזהו אומר אחיו כי היה כעת מושל ביצרו. אך אחרי כן ויהי בהיותם בשדה כי שם שליטת סטרא דמסאבות'. אז ויקם קין שהיה מסטר' ההיא. קם ויגבר על הקדושה שנתעורר שם יצרו. הוא שטן. הוא יצר הרע שמהבחינה ההיא. ויהרגהו על קנאתו אשר קנא. כי אל הבל ואל מנחתו שעה ולא לו:
Genesis.4.9.1
ויאמר ה' כו'. ראוי לשים לב באו' אי הבל. כי מה זו שאלה שיראה כנותן פתחון פה לומר לא ידעתי כו' במה שמירה ית' כמסתפק איה הוא. ומתחלה היה לו לומר מה עשית. וגם מלת אחיך מיותרת. ועוד אומרו לא ידעתי איך עלה על דעתו שממנו יתברך יפלא כל דבר. והלא הוא יתברך דבר עמו למה חרה לך ולמה נפלו פניך. היתכן שלא יעלה על לבו. כי מי שידע שחרה לו לא ידע בהרגו את אחיו. וגם מתחלתו שהביא מנחה לה' מפרי האדמה. ואם עלה על רוחו שלילת השגחה איכה יקריב לו מנחה. ועוד אומר השומר אחי אנכי. אין זו תשובה לשאלת איה הבל. וגם בכליו אומרו לא ידעתי הוא. ועוד או' מה עשית לא היה ראוי לומר אלא למה הרגת את אחיך בפירוש. וגם אומרו דמי לשון רבים. ועוד אומרו ועתה ארור אתה כו' מאי ועתה. וגם אומרו מן האדמה אשר אררה מה היא ארירת האדמה שיאמר שהוא ארור ממנה. ועוד שמורה שמאשים את האדמה שפצתה פיה. מה פשעה ומה חטאתה. וגם אומרו מידך הוא מיותר. וגם היתכן שהיא פצתה פיה. ועוד אומרו כי תעבוד את האדמה כו' למה יזכיר עבודת האדמה. ומן הראוי שלא יאמר רק לא תוסיף האדמה תת כחה לך. ועוד למה נתיחד לו עונש זה. וגם שיהיה נע ונד. ועוד אומרו הן גרשת אותי היום כו' כי זה לא היה. כי היכן נתגרש מעל פני האדמה. ועוד או' ומפניך אסתר היתכן שמפניו יתברך יסתר איש. ואיך אמר כל מוצאי יהרגני. למה יירא שיהרגוהו כל מוצאו. ועוד או' לכן כל הורג קין שאיך היה הגזרה או' שבעתים יוקם. כי הלא יראה מדברי למך. שהוא כי הז' דורות יאריכו לקין. כאומרו כי שבעתים יוקם קין כמאמר המתרגם. ועוד או' וישם ה' לקין אות. מה ענינו. ואם אומרו לכן כל הורג קין הוא תיקן לבל יהרגהו כל מוצאו. מה צורך אות. עוד אומר ויצא קין מלפני ה'. איך יתכן יצא איש מלפני ה':
Genesis.4.9.2
אמנם הנה כתבנו באומרו ויאמר קין אל הבל אחיו שאמר לו דברי פיוסים כאח לו בעצם. ואח"כ בהיותן בשדה הרגו. וזה יאמר לו הוא ית' אי הבל אחיך. היכן אחוותך עמו שהוא להגזים הענין. שאחר הוראת אחוה רבה. הרגו. והנה בתשובת קין ארז"ל (עיין במדרש תנחומא) שאמר לו לא הרגתיו אני. אלא שנתת בי יצה"ר. והשיב לו הוא יתברך אתה עשיתו רע. והנה ראוי לשית לב כי אין מזה בכתוב כלל אלא לא ידעתי כו' וגם איך השיבו יתב' אתה עשיתו רע האם לא רע ומר הוא מעצמו. אך הנה בזה נבא אל ענין הכתובים. והוא כי הנה ידענו כי אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ובבלי דעת הוא חוטא. וזה יאמר לא ידעתי כלומר לא היה בי דעת. כי נכנס בי רוח שטות הוא כת היצה"ר והוא עשה. והנה זה ענין מאמרם ז"ל (שם) באומרו לא הרגתיו אני אלא אתה שנתת בי יצה"ר. וש"ת למה לא עמדת נגד יצרך לשמור ממנו. זה א"א לי כי השומר אחי אנכי. לומר הלא בטבע אני נגדיי אליו כנודע. כי הוא מסטרא דדכותא ואני ממסאבותא. וא"כ איך אהיה שומרו אנכי. כלומר כ"א אתה היה ראוי תהיה לו לשומר. כי ידמה לך ותישע אותו ואת מנחתו. והיה לך לשמור יצרי בל יחטיאני להורגו. והשיב לו הוא ית' מה עשית כו' דבר גדול עשית יותר ממה שאתה חושב. שהוא כי גם שליטת בך היצה"ר הוא עליך והוא ענין מאמרם ז"ל אתם עשיתני רע והוא ענין ספר הזוהר ממשל השפחה. כי הוא יתב' נתן היצה"ר לטוב לאדם לתת שכר טוב לבלתי שומע לו. משא"כ אם לא היה לאדם יצה"ר. והאדם המתפתה ממנו מהפכו לרעה ברוע בחירתו. וגם אצ"ל שאתה הרגתו. כ"א לא אותי לבדו הרגת. כ"א דמים רבים שפכת דמו ודם זרעיותיו וכלם צועקי' אלי מן האדמה. ועתה טרם עשותך תשובה ארור אתה מן האדמה. או יאמר ועתה כו' הנה עיקר העונש שמור לך לאחר מותך. ומה שיהיה לך עתה. הוא כי ארור אתה מן האדמה. והוא כי הנה כשחטא אדם נתקללה האדמה. וגם הוא. והנה היתה קללת האדמה יתירה על קללתו. כי הנה עליה נא' ארורה האדמה בעבורך. ופירשו רז"ל (ב"ר פ"כ) שתעלה דברים ארורים יתושים ופרעושים קווץ ודרדר. ולאדם שנא' לו ואכלת את עשב השדה היוצא מאליו עכ"ז הטיב היא ית' עמו באומרו בזעת אפך תאכל לחם. שהוא שאם יעבוד את האדמה יאכל לחם. שחלב חטים תשביענו. שממנה יצא לחם כי תתן את כחה לו. אך אתה לא כן אלא ארור אתה יותר מן האדמה. כי הנה עד כה לא מנעו ממנו תת כחה לאדם. רק בשלא יעבוד את האדמה. ועתה גם כי תעבוד את האדמה לא תתן כחה לך:
Genesis.4.9.3
או יאמר מן האדמה. לומר עונש זה נמשך לך מן האדמה. ונתן הטעם באומרו אשר פצתה את פיה כו' לומר הנה עלובה היא האדמה על ידך. כי הלא הפעם הראשונה שפצתה את פיה לקבל איש קבור בתוכה מאז נברא העולם היה בדם נפש הרוג. וזהו אשר פצתה כו' לקחת את דמי אחיך שהיא עבירה כפולה כי אחיך הוא. וזה בא לה מידך. וע"כ כי תעבוד כו' לא תתן כחה לך להוציא לך לחם ע"י עבודתך אותה. וע"י כן נע ונד כו' כי לא תהיה דר במקום מיוחד. כ"א נע גולה מממקום למקום. וגם בכל מקום אשר תגלה שם. לא תנוח בו הזמן אשר תהיה גר שם. כי אם נד ומטולטל במקום מיניה וביה. בארץ מתקוממה לך כי עשית פתיחת פיה ברעה. ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא. והוא כי הבין באמרו יתברך ועתה. שהוא ועתה טרם שובך בתשובה. ע"כ התודה ואמר גדול עוני מנשוא והוא כי דרכו יתברך להעביר ראשון ראשון עד עון שלישי. אמר הנה גדול עוני מנשוא וסבול עד השלישי. או יאמר כי הנה אם העון הוא גדול. גדולה מאד רחמנות ומחילתו יתברך. ובמה יודע היותו יתברך נושא עון אם לא בהיות העון גדול. כמאמרנו על פ' לה' אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו. שבמה יודע כי לו יתברך רחמים וסליחות. אם לא בהגיע אשמתינו אל גדר מרד. לזה אמר כמתמיה גדול עוני מנשוא. האם יותר גדול העון שלי מהנשא מחילה שלך. לא יתכן כי כח המחילה שלך גדול ודאי. ואחר הוידוי אמר הן גרשת אותי כו' לומר שתי רעות עשית לי למות בעולם הזה ובעוה"ב בדברך זה. כי הן גרשת אותי מעל כללות פני האדמה. כי אהיה מת ונתון תחת פניה בקבר. ומי יתן ולא אהיה נדון אחר מותי. כי האם מפניך אסתר אחרי כן. כלומר לא כן הוא כ"א אציעה שאול הנך. ופירוש ואמר מה שאמרתי שעל ידי גזרתך אני מת בעולם הזה. הוא כי הנה והייתי נע ונד והיה כל מוצאי יהרגני. באופן כי איבדתני גם מהעולם הזה. מלבד העולם הבא ששם עיקר העונש. או יאמר הן גרשת אותי כו' כי הנה היו דרים אז בהר המוריה מקום שער השמים. כי שם היה מקום שהקריב בו אדם והקריב הבל בכורות צאנו וחלבהן. ובמצב ההוא היה זה. והוא יתברך גזר עליו יהיה נע ונד בארץ שנתגרש משם. וז"א הן גרשת אותי מעל פני האדמה. שהוא מהר המוריה שהוא הפנים של כל האדמה. כי זכות המקום היה מועיל לי. וגם מפניך אסתר מאור פניך. כי צלם אלהים סר מפני כמדובר באו' ויפלו פניו. וע"כ והיה כל מוצאי יהרגני. כי לא נאמר ומוראכם ותתכם יהיה על כל חית השדה. רק אשר בו צלם אלהים על פניו כמפורש אצלנו:
Genesis.4.15.1
ויאמר ה' לכן כו'. הנה המתרגם ורש"י ז"ל פירשו שבעתים יוקם כי ז' דורות תלו לו שישוב. והנה לפי זה אומרו כל הורג קין הוא משולל גזרה. וכן פרש"י שהוא כמתחיל להגזים ובלתי גומר הגזירה. לכן אחשוב במה שידענו מרז"ל (ש"ר פ"ו) כי לכן הוא שבועה. ובזה אפשר כי השביע הוא ית' את ברואיו בל יהרגוהו וז"א לכן כל הורג. כי יהיה חומר שבועה על כל הורג קין. והטעם כי כבר קין שבעתים שהם ז' דורות יאריכו על חטאו. ועד הזמן ההוא לא יגעו בו אולי יתקן את אשר עוות. וכן הי' כמשז"ל שתלו לו עד המבול. ועליו נא' וימח את כל היקום שהיה תלוי ברפיון. והנה משתי בחינות היה מתיירא. (א) מכחות הרוגז המשוטטות בעולם. (ב) מהבעלי חיים כחיות רעות ודומיהם. ע"כ על הא' אמר לכל כל הורג קין כו' ועל הב"ח אמר וישם ה' לקין אות לשתפול חתת אלהים עליהם. ואמר שע"י התשובה ששב. הועיל מחצה ויסירו ממנו הנע. ונשאר נד. כמאמרם ז"ל (סנהדרין דף ל"ז). וז"א וישב בארץ נוד כו' ויהיה לפי פירושנו כי הנע היה שלא יהיה יושב במקום א' רק מטולטל. ונוד הוא כי גם במקום אשר ימצא לא יהיה מיושב בו. רק נד. ויאמר כי עתה וישב בלי טלטול כ"א בארץ ההוא היה נד מינה ובה. ואפשר כי האות ששם לו. הוא האות ו'. וע"כ ניתנה במלת נד ונעשית נוד ויהיה על כי נתעתד לבא ביתר. שנקרא יתרו בו' יתירה. ואפשר היה במקום קדמת עדן למען יזכיר אבידתו בעדן גן אלהים אשר איבד ברשעו. למען ע"י כן יגמור תשובתו. או יאמר ויצא קין מהיות לפני ה'. שלא היה ה' נגד עיניו לשוב בתשובה למענו. כ"א קדמת פניו על אהבת השכר שבעדן. וע"כ הועיל לו החצי שביטל ממנו. נע. ונשאר נד. וזהו וישב בארץ נוד קדמת עד שישב בארץ נוד על היותו קדמת עדן. ולא ביטול הוא ית' גם את הנד. כאשר ביטל הנע. על שלא היה קדמת ה':
Genesis.4.24.1
כי שבעתים כו'. ארז"ל (שם דף ל"ח) כי למך היה סומא והיה תופס הקשת לצוד ציד חיה או עוף וילד לפניו ואמר הילד שהיה רואה נגדו ציד והיה איש וירה החץ והרגו. ואח"כ כשהודע אליו תמה ויספוק את כפיו ומיעך ראש הילד שלפניו בין שתי כפיו. נמצא שהרג שוגג והיה מתנצל לנשיו בל יפרשו ממנו ואמר כי ז' דורות תלו לקין. ואליו יתלו שבעים ושבעה. ואפשר יצא לו החשבון הזה כי הנה קין חטא מזיד והוא חטא שוגג. ועלה בדעתו כי עשר ידות למזיד על השוגג. ע"כ יתלו לו י' פעמים שבעה על מה שתלו לקין ועוד שבעה על שהיה קרוב לאונס כי היה סומא ואינו דומה לשוגג זולתו. וזהו כי איש הרגתי בשביל פצע שבי. כי סומא אנכי. וילד בשביל חבורתי שעשיתי באיש. שכ"כ חרה לי מצד דאגת חבורתי ספקתי כפי. ופגעו בילד ועל בחינה זו יגרע משוגג:
Genesis.4.25.1
וידע אדם עוד כו'. ראוי לשית לב מה ענין אומר שת לי ולא אמר ונתן לי. ועוד שיקראהו לפי זה נתן כי נתן לו ה' זרע אחר. וגם למה אמרה זרע ולא אמרה בן. ועוד כי כל שמת לו בן ונולד לו אחר. היצדק יושת לו שם על הוראה שניתן תחת המת. והלא כל בן הילוד הוא בפני עצמו ולא במקום האחר. וגם אומר תחת הבל הוא מיותר. וכן אומר כי הרגו קין מה צורך להזכיר עון קין פעם אחרת בהיותו בלתי מדבר בו. וגם אומרו זרע אחר ולא אמר בן אחר. ועוד אומרו כי שת לי ולא אמר ויקרא את שמו שת כי אמר שת לי אלהים כו'..
Genesis.4.25.2
אמנם הנה שת ידענו שהוא הבל. והנה הוא זרע של אחר הוא של קין. כי אליו היה נוגע הדבר ע"י יבום. ע"כ אמר הנה בסגולת איכות האח. הוא הקם זרע לאחיו. אך עתה שת לי אלהים זרע של אחר. שהוא של אחיו של הבל. ואותו הכח המיוחד לאח. שת לי אלהים באיכותו. כי הלא זה הבן הוא תחת הבל. כי הוא הוא שבא תחת הבל הא'. והטעם ששמו הוא ית' בי ולא היה מאחיו. הלא הוא כי הנה הרגו קין. ואיך יזכה מי שהרגו לשוב להביאו לעולם. ולכן לא נא' כי אמר שת לי כי אין הדבר תלוי באמירתו. כ"א מה' יצא הדבר לבלתי גלגל זכות ע"י חייב. ומה גם שיהיה על ידו. וע"כ קראו שת בציר"י השי"ן ולא בקמ"ץ. לרמוז בב' נקודות נפרדות אל שוב הבל נפרד מקין לגמרי. ולא שיבא הראשון ע"י השני:
Genesis.4.26.1
ולשת גם הוא כו'. אומרו גם הוא. יאמר כי אירע לו גם הוא כאביו שהולד את קין. כי כן היה אנוש כי אז נעשה כחול חלילה הקריאה בשם ה' ודבקו בע"ג.
Genesis.5.1.1
זה ספר תולדות אדם כו' הנה אומרו זה ספר הוא מיותר. ועוד שכל הספר אינו תולדות אדם. ואם פירושו על מה שמספר המשך הי' דורות. מי לא ידע בכל אלה כי תולדות אדם המה. ועוד אומר ביום ברא כו' אם הוא שהיו התולדות ביום ברא. הלא אח"כ היו. ואם הוא שביום ברא היה בדמות אלהים. פשיטא. ועוד שהרי נברא בצלם ובדמות. ולמה אינו מזכיר רק הדמות. ועוד אומרו זכר ונקבה בראם שהוא הפך האמור. ועוד אומרו ויברך אותם מה צורך לאומרו פה. ושקרא אותם אדם. ושהיה ביום הבראם:
Genesis.5.1.2
אמנם טרם יזכיר י' דורות שמאדם ועד נח אשר לא התחיל הדור השני. רק ארור היות אדם בן ק"ל שנה. ומאחר שהוא יתברך לא תהו ברא את עולמו. מה היתה מניעת הזרע עד הזמן ההוא. ואם היה עושה ענין מתולדות קין. החרשתי. והנה הקושי היה מתחיל מעת ברא אלהים אדם דו פרצופין. בלתי מוכן להוליד כי איך יזדווג. אך הנה עיקר תולדות הצדיקים מעש"ט וחלקי התורה. כמ"ש בספר הזוהר כי ת"ח שמת לא היה צריך לייבם את אשתו כי תורתו הוא תולדותיו וכענין בן עזאי שהוליד. והרבה אורותיה. וזה יאמר הנה זה ספר. הוא ספר התורה היא תולדות אדם. וזה היה הענין ביום ברא אלהים אדם בלא אשה כנגדו להיות קיים באיש. כי הנה רוחני בדמות אלהים עשה אותו. כי אז תולדותיו לא היו רק רוחניים. הם אורות ספר התורה. כי הוא רוחני דומה לקונו. וזהו בדמות אלהים עשה אותו. וע"כ לא אמר צלם כי אין הענין רק על ההדמות לו יתב' עמו. אך אח"כ זכר ונקבה בראם. כשהפרידם שיהיו קיימים במין. ויברך אותם פרו ורבו כו' ורדו כו' כמפורש שם. שהוא שיהיו צדיקים שידם מושלת למו על הכל. וע"כ גם אז ויקרא את שמם אדם לשון יחיד. על אחדות כשרונם. אלא שלא היה זה להם רק ביום הבראם. כי אדם ביקר בל ילין שחטא ונתקלקל. באופן שעי"כ הלואי אחר שויחי אדם ק"ל שנה אחר תשובתו יצא דבר הגון. כי אז ויולד בדמותו כצלמו כו' וע"כ לא נמנה רק מאז. או יאמר מעין זה שבא לתת טעם אל החילו משת. ולא מנה זרע קין חנוך ועירד ומחוייאל. ולא עוד אלא שאינו מונה אותם כל עיקר כמונה סדר תולדות אדם. רק שמזכיר קצתם למעלה כלאחר יד. לז"א זה ספר שאני סופר. הם תולדות אדם מתייחסים עליו. משא"כ קין שהיה מס"א מפאת זוהמת נחש. וזה מאז מיום ברא אלהים אדם. שביום ההוא נולד קין והבל הוא שת היו אלה בלבד לבניו לימנות. כי הלא בדמות אלהים עשה אותו הפך קין שהיה דמותו דמות חצוני. וא"ת הלא היה לו ית' להכינם שלא יהיו בעלי פירוד בל יקום קין להרוג את אחיו. לז"א הנה להשרישם באחדות לא ברא אנשים רבים. כ"א זכר ונקבה בלבד בראם וגם לקדש איכותם ויברך אותם. וגם להקנות בהם אחדות ויקרא את שמם אדם כי ע"י הכנה זו גם בניהם עדי עד יהיו בעלי אחדות. אך לא התמיד זה רק ביום הבראם ולא כל היום כי לא לן כבודו עמו כי מיד קלקלו אחדותם. וע"כ מה שהולידו עד ק"ל שנה שהם אשר יצאו מקין. לא באו במספר תולדות. רק משת. שהיה בדמותו בצלמו.
Genesis.5.29.1
ויקרא את שמו נח לאמר כו'. הנה לא יצדק רק נח זה ינחנו. או נחמן זה ינחמנו כמו שארז"ל (ב"ר פכ"ה). אך לזה נשית לב אל בלתי אומרו עליו ויולד את נח ככל הקודמים. ויולד את אנוש. ויולד את קינן. ואין לומר שלא הזכיר שמו עד יפרש טעם יקרא בה. שהרי נא' ויולד את קין ואח"כ אומר קניתי איש כו'. וכן נשים לב אל אומרו לאמר. ולא אמר כי אמר זה ינחמנו כו'. אך יכוין כי ממנו נבנה העולם וכפי הנראה לא נעלמה ידיעה מאותן הדורות. וע"כ יתכן כי ידע למך כי נח הוא לבדו ינוח. כי כל זולתו ימחו מן העולם. וזהו ויקרא את שמו נח כו' אך לא אמר לבני הדור שקראו נח על שהוא לבדו ינוח. כי יקראו עליו תגר כמ"ש רז"ל (שם פ' ל"ב) שהיו עושים לנח באו' להם שהיה עושה התיבה על שהיה עתיד לבא מבול. אך לאמר כלומר מה שהבין לאמר בגלוי. הוא זה ינחמנו ממעשנו. שבימיו ינוחמו מן האדמה אשר אררה ה' שבזעת אפם יאכלו לחם זה היה לאמר לזולת. אך לא כן לבו. רק שזה לבדו ינוח לו כמשמעו:
Genesis.5.32.1
ויהי נח בן חמש מאות שנה כו'. או' ויולד נח בהזכרת שמו הוא מיותר והיל"ל ויולד את שם כו' יהיה כי זה הוליד בנים דומים לאביהם. כמו שארז"ל בב"ר (שם פכ"ו) כי בנים צדיקים היו כשבא המבול ובזכותם נצולו. ותהיה כוונת הכתוב לתת טעבי אל השאר בני נח מה שלא נשאר מזרע זולתו אפי' קטניהם. לז"א ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד. שכבש ה' מעיינו ולא הוליד עד היותו בן ת"ק שנה. למען לא יהיה הגדול בן ק' שנה שלמים במבול. לשלא יהיה בר עונשין כמ"ש רז"ל שם. ב' כי היו דומים לאב. וז"א ויולד נח כמדבר ויהי כי החל האדם כו' עד סוף הפרשה מפורש בתחלת פ' נח בס"ד:
Genesis.5.32.2
ובמסורה ו' פסוקים של ה' תיבות סמוכות מב' אותיות כל אחד מהן. (א) נח את שם את חם. (ב) כי גם זה לך בן. (ג) כי יד על כס יה. (ד) ע"כ לא בא אל שולחן המלך. (ה) גם לי גם לך לא יהיה. (ו) אין זה כ"א רע לב. ויהיה הרמז כי הוא כעין ויכוח היצה"ר. עם היצה"ט. כי היצה"ר אומר לאדם נח את שם. לומר עשה נחת רוח בין את שם הוא יצר הטוב בעל שם טוב. וגם את חם הוא יצה"ר שבחטא יתחמם תן חלק לזה וגם לזה. ואל תחוש מהרעה הבאה עלך מהעון. כי גם אל תראי כי גם זה לך בן. כי גם העון שהוא אויב. נעשה לפעמי' בן ע"י התשובה. כשהיא מאהבה וזדונות נעשים כזכיות. כמאמר רשב"ל (ביומא דף פ"ו). ואל תחוש שמא לא תוכל נגד יצרך. כי הלא יד על כס יה נשבע להיות מלחמה לה' בעמלק הוא יצה"ר כי שרו של עמלק הוא סמא"ל. הוא יצה"ר כי ה' ילחם לך עם היצה"ר עד תשוב בתשובה להפך הזדון לזכות. משיב היצה"ט ואומרו ע"כ. שהוא על עשות האדם כן. שחטא בכוונה שישוב אח"כ. לא בא אל שולחן המלך בג"ע. כי האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה משיב היצה"ר ואומר גם לי גם לך לא יהיה שלא יתעסק לא במצות עשה ולא במצות ל"ת. וינוח מעמל בעה"ז ולא יקניט לא את היצ"ט. ולא את היצה"ר. משיב היצ"ט ואומר אין זה כי אם רע לב. כי היות בטל מעשות טוב ומעשות רע. לעון יחשב כי הוא עשות רצון היצה"ר וזהו אין זה כי אם רע לב כלו' אין זה בלתי עשות רצון זה ולא רצון זה. כי אם רע לב הוא עשות רצון היצה"ר ועצתו. כי שומר נפשו ירחק ממנו:
Genesis.6.9.1
אלה תולדות נח כו'. הנה לבא אל ענין הפרשה. ראוי לשים שכל והבין במקרא בשלהי פרשה הקודמת. ובפתח דברי פרשה זו. (א) באומרו ויהי כי החל אדם לרוב כו' ובנות ילדו להם מה בצע בהודעה זו. ומי לא ידע כי בנות נולדו להם כבנים. ואם הקדים על מה שאמר ויראו בני האלהים את בנות כו' הלא מבלי הזכיר כי בנות נולדו להם היה אפשר לאומרו. (ב) איך יתקשר אומרו ויאמר ה' לא ידון כו' אל ענין בני האלהים. (ג) אומרו לא ידון רוחי כו' מי זה ידון זולתי רוח אלהים. ופירושי המפרשי' בלתי מתיישב על לשון המקרא. וגם או' לעולם בלתי מתיישב. (ד) אומרו בשגם הוא בשר. על איזה דבר מוסיף הגם. (ה) מה ענין סמיכות אומרו הנפילים היו בארץ אל הקודם. ומה יתן ומה יוסיף כי נדע מה שאחרי כן יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם. ושהמה הגבורים כו'. (ו) אומרו וירא ה' כי רבה רעת האדם. כי מפסוק זה יורה כי כל כעסו הוא על מין האדם לבדו. ומה שהתנחם כי עשאו על מין האדם לבדו הוא. כאומרו וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ וגם בכתוב השלישי נכנס באדם לבדו. באומרו ויאמר ה' אמחה את האדם. ואח"כ יצא בבהמה ורמש ועוף השמים. ומהראוי יאמר ויאמר ה' אמחה את האדם והבהמה ורמש ועוף השמים. אך מאומרו אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה וחזר והתחיל ממין האדם הנזכר כבר באו' מאדם עד בהמה אחר שהאדם כבר הוזכר. נראה שגמר אומר וחוזר להתחיל שנית ממנו. והוא הפך הקודם. (ז) כי ראשונה אמר וינחם ה' כי עשה את האדם. ואח"כ אמר כי נחמתי כי עשיתים. יורה כי על הכל התנחם. (ח) שסותרים הכתובים זה את זה. כי תחלה אמר אמחה את האדם כו' נראה בגזרה חכמתו ית' להשחית את כל אשר ברא. ואח"כ אמר ונח מצא חן כו' והצילו בפועל ואת כל זרעו. ואיך עשה הפך גזרתו. (ט) אומרו אלה תולדות נח כו' כי הלא תולדותיו הוזכרו בפ' הקודמת. (י) שהיה ראוי לומר שם חם ויפת. (יא) מלת איש היא מיותרת. וכן אומרו בדורותיו ולא אמר בדורו. כאו' כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. ולא אמר לשון רבוי. ומה ענין אומרו את האלהים התהלך נח. (יב) אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים. מי לא ידע כי לפני האלהים היה. (יג) אחר אומרו לפני האלהים למה חזר ואמר וירא אלהים כו'. (יד) אומרו קץ כל בשר כו' למה הניח הזמה שקשה הימנה. וייחס כל העונש אל החמס. (טו) כי הלא ארז"ל (ב"ר פ' כ"ו) כל מקו ם שאתה מוצ' זנות אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת רעים וטובים. א"כ איפה איך נשאר נח ובניו ואשתו ונשי בניו. ואין להשיב הקושי הזה עם הקודם אליו לאמר כי האלהים עשה לבלתי חתום גזר דינם אלא על הגזל. ולא על הזנות. למען השאיר שארית בארץ. כי כל זה איננו שוה להניח את נח ובניו. כי הלא לא נא' כל מקום שעושים דין על הזנות אלא כל מקום שאתה מוצא זנות. שמורה באצבע כי גם שלא יחתם הגזר דין על הזמה רק בהמצאה לבד בכלל עונותם. מספיק להביא אנדרלומוסיא והורגת רעים וטובים. (טז) אומרו מפניהם. שהוא בלתי מובן. (יז) אומרו ואני הנני מביא את המבול. כי מלת ואני מיותרת. ומהראוי יאמר והנני מביא את כו'. (יח) אומרו והקימותי את בריתי כו' מה צורך אל הברית הזה. והנה רז"ל (שם פ' ל"א) תירצו שהוא בשביל הפירות שלא ירקבו.
Genesis.6.9.2
אמנם יישוב כל הספקות האלו יסוב על נקודת ההנחה שהנחנו במאה שערים אשר לנו על ההפרש שבין הפקידה על ידו ית'. אל הנעשית ע"י מלאך משחית. כי הנעשה על ידו ית' אין בה נפתל ועקש. כי הן אל צדיק לא ירשיע. כי יבחין בין צדיק לרשע. לא כן המשחית כי אם כיון שניתן לו רשות לא יבחין ועל כן כאשר ה' למבול ישב. ראה והנה אם פקוד יפקוד ע"י מלאך. האדמה תשאה שממה. כי יאסף עם חטאים נפש נח ובניו. כי לא יבחין בין צדיק לרשע. ומה גם כי גם הוא אינו שלם בצדקו בעצם. כמאמרם ז"ל. ע"כ בחר לו יה יעשה משפט מאתו ובידו. וישאר אך נח. כי הוא ית' ישקיף וירא בחינת לזכותו בדין. למען הציל אותו. מה שלא היה המלאך משחית מבחין ומדקדק. וג' המה הבחינות אשר ראה אלהים לעשות משפטו ודינו על ידו. והנה הנם. (א) להיותו חס על עולמו אשר ברא בי' מאמרות. (ב) כי הלא המלאכים עליונים אשר קטרגו בבריאת האדם בארץ. ואמרו מה אנוש כו' בראותם הי' דורות מכעיסין ובאין ארז"ל (שם) ששמו פניהם לפניו יתברך ויאמרו לאמר. ראה אתה אומר אלינו כי טוב לברא אדם. והנה הטבנו אשר דברנו כי יעשה את הרע. והנה הנם מכעיסין לפניך. אז אמר להם הוא יתברך הלא אתם גם אתם לו יש נפשכם תחת נפשם ולובשי חומר על הארץ מתחת הלא תעשו כמעשיהם. ויאמרו לא. כי נעשה הישר בעיני ה'. אז הפילם למטה לארץ. ועליה' נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות כו' ופירשו רז"ל (שם פ' כ"ו) כי הרבו לפשוע. כי ויקחו להם נשים זו אשת איש. מכל זו זכור. אשר בחרו זו בהמה. ואחשבה כי להפליג ברעתם נא' ויהי כי החל האדם לרוב כו' ובנות יולדו להם כו'. והוא כי אם להעדר פנויות. היה משלוח ידם בנשיאות וזכור ובהמה. לא כבדה חטאתם כל כך. אך הנה ויהי כי החל האדם כו'. לבל ישלחו בעולתה ידי הם הפליג הוא יתברך בנקבות יותר מבזכרים. למען יחזיקו שבע נשים באיש אחד בנישואי היתר. ועם כל זה המה בני האלהים בררו בדרכיהם הרע. ופן נאמר אולי הבנות הפנויות לא ישרו בעיניהם. ונתנו עיניהם ביופי הנשואות. אמר הלא נהפוך הוא. כי הלא הוא ויראו בני האלהים את בנות האדם. הם הבתולות הפנויות הנקראות בשם בנות כי טובת הנה. ועם כל זה ויקחו להם נשים מן הנשואות. ועוד ראיה כי כל ישעם וכל חפץ אך להרע. כי בחרו גם בבהמה. כי מה טובה ומה יופיה. כמאמרם ז"ל אשר בחרו זו בהמה. ויתיישב בזה אומרו נשים. לבלי צורך. שהיה די יאמר ויקחו להם מכל אשר בחרו. אך כיון להפריש בין בנות הנזכרות למעלה שהן פנויות. לנשים שמזכיר אח"כ שהן נשואות. וגם אומרו נשים ולא אמר לנשים. הנה בזה היה זכות לבני האדם לבלתי השחית הכל. כי היה מקום להשקיט המקטריגים. (ג) והוא ע"ד מאמרם ז"ל על אדם ובהמה תושיע ה'. אדם בזכות בהמה כו' כן אם היה הוא יתברך משחית כל האדם. הלא מה בצע אחרי כן בבהמה ורמש ועוף השמים והלא לא נבראו אלא בעבור אדם. ואדם אין. על כן גם המה יאבדו. וגם שארז"ל כי גם בהמה וחיה נזקקים לשאינם מינן. לא כלם היו. כי הלא ארז"ל (שם ל"ב) כי כל הבעלי חיים הבאים חל נח היו מאותם שלא נזקקו לשאינן מינן. ועל מעמד ג' הטעמים האלה. ריחם ה' על עולמו והשאיר שארית בארץ:
Genesis.6.9.3
ונבא אל ביאור הכתובים והוא כי אחרי אומרו רעת בני. האלהים כי לקחו להם נשים כו' כי הרבו לפשוע באשת איש. ובזכור. ובהמה. מיד ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם. הוא המלאך הנקרא רוח. כד"א עושה מלאכיו רוחות. לא יהיה הוא הדיין והפוקד. שלא אמסור את האדם אל מלאך משחית. והטעם הוא לעולם. כלומר בשביל העולם שהיא למ"ד בעבור. לבל ישחית הכל ויהיה עולם אבוד. ועוד טעם שני. והוא בשגם הוא בשר בשביל שגם הוא האדם הנזכר. הוא בשר כבני האלהים הנזכרים. וא"כ לא תפלא ולא תופלג רשעת בני האדם. והוא הטעם השני מהשלשה שהזכרנו. ולא עוד אלא שהאריך להם עוד מאה ועשרים שנה. וזהו והיו ימיו כו'. וש"ת אם למד עליהם זכות תפש ק"ו מהמלאכים שהפליגו להרשיע מבני האדם א"כ איפה למה עשית חסד עמהם יותר מלאנשים. כי לבני אדם הארכת ק"כ שנה. ולבני הנפילים עד כבוש א"י. כי שם נמצאו ושם היו אחימן ששי ותלמי. ע"כ אמר נהפוך הוא. כי הלא לאדם הארכתי י' דורות. ועוד ק"כ שנה. ולנפילים שני דורות בלבד. כי הלא הנפילים הם דור ראשון אשר נפלו מן השמים. הן עצמם היו בארץ בימים ההם. וגם אח"כ שתראה מהם בכבוש הארץ. הוא אשר יבאו בני האלהים הנזכרים. הוא דור ראשון. אל בנות האדם וילדו להם שהוא דור שני המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. כי הילודים להם הן המה אותם הגבורים אשר תראה נקובי שם בתורה בא פי כי לא האריכו רק ב' דורות בלבד. הנה עד כה הזכיר השני טעמים. ולהזכיר השלישי הקדים ואמר הנה מה שראה השם לחייב את העולם לא על הב"ח היה. רק כי רבה רעת האדם כו' וע"כ לא התנחם בי עשאם. רק וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. ע"כ ויאמר ה' וכו' והוא כי אמרו אם אמחה הוא את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה. אך מה אעשה כי המיחוי ימשך מאדם עד ראש ועד סוף השמים. שאחד שמאדם ועד בהמה נדדו הלכו מן העולם. גם אלה בעונותם אתם ימקו. שאם אין אדם מה צורך בב"ח והמה לא חטאו. וידוע כי רחמיו על כל מעשיו. כי מה שנחמתי בעצם לא היה רק על ב"ח מדברים אשר נצטוו. וזהו כי נחמתי כי עשיתים. כלומר כי מה שנחמתי הוא על כי עשיתים שהוא את מין האדם. שהיתה הוייתם ע"י עשיה. שהוא נעשה אדם. אך לא שאר בעלי חיים שנאמר בהם תוצא הארץ נפש חיה כו'. כי מה שנא' ויעש אלהים את חית כו' הרי פרש"י שפירושו שתקנן בקומתן וצביונן. שלא יחלק על אומר תוצא הארץ נפש חיה. וכהתימו להזכיר ג' הטעמים האלה. פירש הענין ואמר ונח מצא חן כו'. לומר תדע למה חזר ופשפש הוא יתברך אחר הטעמים האלה. ועם כל זה לא רצה ידון רוחו יתברך היא המלאך. רק על ידי עצמו. הוא על כי נח אם מצא חן לימלט הוא בעיני ה'. הרואה ומביט בחינות ופניות. אשר לא תשורם עין מלאך או לא בעיני מלאך הבלתי רואה כמוהו יתברך. ולא יבחין בין נדיק לרשע. וש"ת א"כ איפה איך נמלטו בניו אחר כי גם אביהם לולא רחמיו יתברך היה הולך גם הוא. ואין להשיב שהוא על היותר קטנים מבני ק' שנה ולא הגיעו לכלל עונשים בימים ההם כנמצא ברז"ל. (שם פ' כ"ו) כי על כן כבש הוא יתברך מעיינו של נח מלהוליד עד היותו בן ה' מאות שנה. לבל יגיע הגדול שבבניו לכלל עונשין בזמן המבול. כי הנה אנו צריכין טעם נוסף על זה. והוא כי אם כן גם כל באי עולם זולת נח הפחותים מבני מאה שנה למה לקו. והנה ארז"ל בב"ר (שם פ' ג') שני מאמרים סמוכים זה לזה וז"ל כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול. וצדיק יסוד עולם זה נח. הפוך רשעים ואינם זה דור המבול. ובית צדיקים יעמוד. זה נח. אלה תולדות נח עכ"ל. והנה יראו שני כתובים הבאים כאחד לדרשה אחת והוא מיותר. אך לזה נדקדק אומרו בשני אלה תולדות נח. אך זולת הקושי הזה שהזכרנו. הוקשה להם בכתוב אומרו אלה תולדות אחרי שכבר נאמר למעלה. ועוד אומרו נח זה פעמים. ועוד שלא אמר שם וחם ויפת וכוונו לומר אל יעלה על רוחך כי זכות נח הציל את בניו. כי הלא גם הוא היה בכף מאזנים לולא רחמיו יתברך כי מצא חן. ואיך יציל גם את בניו. ע"כ הביא שני כתובים אלו. א' לשון יחיד על נח. ואחד לשון רבים על בניו. לומר כי כעבור סופה כו' וצדיק הוא נח נשאר ליסוד עולם. כלומר הוא לבדו. וש"ת א"כ איך ניצולו ניצולו בניו מה שאין כן לבני זולתו הפרוחים ממנין ק' שנה. על כן אמר כי המה בצדקתם הצילו נפשם והוא הגוף רשעים ואינם ובית צדיקים כו' אלה תולדות נח בית צדיקים. הם בני נח היו צדיקים בעצמם. ומה גם לאומרם בב"ר בפ' הקודמות לזה המאמר. כי מה עשה ונח מצא חן בזכות תולדותיו. וזהו אלה תולדות נח. הנה כי דעתם כי צדיקים היו אלא שכוונת בעל מאמר זה היה כי לא הספיקו רק לעצמם. ולפ"ז ידרש הכ' כך ונח מצא חן כו' וש"ת אם גם הוא הוצרך למצא חן. איך נצולו בניו. לז"א אלה תולדות נח. כלו' ראויים להתייחס וליקרא תולדות נח כי יתדמו אליו ע"ד מאמרם ז"ל שאמרה בת שבע לשלמה כאבר יסרתו מה ברי ומה בר בטני כו' שאמרה לא יאמרו אם אינך כשר שתדמה לאביך רק אלי. וזהו מה ברי שיאמרו זה בנה של בת שבע כלומר דומה אליה הרי שאומרו בן פלוני הוא כלו' מתייחס אליו. ועד"ז הוא או' ז"ל (מגילה דף ט"ו) שכל נביא שנזנר שמו ושם אביו כמו ישעיהו בן אמוץ וכדומה הוא נביא בן נביא ואחר אמרו בתולדותיו דומים אליו. חל עליו חובת ביאור מהכשרות האב. ועד היכן יד צדקתו מגעת. למען דעת גדר אשר נדמו לו לינצל. יותר מכל כחותי מבני מאה שבדור. ועל כן אמר נח איש צדיק. ובטעם רבי"ע כמרים קול ואומר. נח אשר דמיתי בניו אליו. תדע מה תוארו איש צדיק כו'. ומה מתקו דברי המאמר בזה באו' ובית צדיקים יעמוד אלה תולדות נח. כי בהתיר סם אליו נדע תולדות נח וצדקת תולדותיו. ואמר איש צדיק כו' כיון משז"ל על אשרי איש ירא ה' שהוא מקטנותו. אשרי מי שמהיותו איש ירא את ה'. וזה יאמר מהיותו איש צדיק תמים היה. וז"א בדורותיו כי כל אדם רואה ב' דורות. א' בקטנותו ואחד בגדלו. אמר כי בשני דורותיו היה צדיק שהוא מקטנותו בדור הזקנים בקטנותו. ובדור שקם תחתיהם. וש"ת איש אשר אלה לו למה לא יספיק זכותו להציל את בניו. לז"א את האלהים התהלך נח. לומר כי כל צדקתו לא היתה רק ממנו לה' בביתו ובחומותיו. ולא יצא לישע עמו. ללמדם דעת את ה' כאברהם. על כן מי שזיכה את הזולת כאברהם ניצולו זולתו בזכותו. כענין ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. אך נח שאת האלהים התהלך בינו לקונו לבד. לא הציל רק את עצמו ולא נצולו בניו בזכותו. או יאמר את האלהים התהלך נח. לומר א"כ איפה שבניו דומים אליו. למה הוכבש מעיינו שלא יהיו בני עונשין עד אחר המבול. הלא הוא כי אין הדמיון שלם כי את האלהים התהלך נח בדבקות בעצם. מה שאין כן תולדותיו לגמרי. וז"א נח פעם שלישי בכתוב וסיפרה תורה איך ותשחת הארץ לפני האלהים שהוא השחתת זרע הוא זנות. אך זה בסתר לפני האלהים לבדו. ותמלא הארץ חמס לעיני הכל. והנה היה אפשר וידונו ע"י זו או ע"י זו. אמר הנה וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה בזמה. כי השחית כו' וע"כ יתחייב בא אנדרלומוסייא לעולם שהורגת רעים וטובים. והנה כל כונתו יתברך כאשר הקדמנו. הלא היתה להשאיר את נח וזרעו. ע"כ אחרי ראותו יתברך את הארץ והנה נשחתה בזמה. שיחוייב לבלתי השאיר שריד. אמר לנח הנה קץ כל בשר בא לפני. והוא כי הנה בספר הזוהר פירשו שקץ כל בשר. הוא המלאך המות העושה קץ כל הבשר. והנה גם שאין דורשים המקרא כמאמרנו. מהם אקח פירוש מלת קץ. ונפרש לפי דרכנו. והוא כי אמר הוא ית' הנה על דבר האנדרלומוסייא. שהוא המשחית המיוחד על הזמה שהורגת רעים וטובים. אם עון הגזל לא היה מספיק לכלות הייתי מתקן שלא לגזור רק על עון הגזל. אך הנה גם על עון הגזל גדל מאד עד שהוא לבדו מספיק לכלות אם אעשה ע"י משחית כמו אם הייתי עושה על הזמה ע"י האנדדלומוסייא. וזהו קץ כל בשר הוא המשחית העושה קץ בא לפני לעשות המשפט בידו כי מלאה הארץ חמס מפניהם ואין מוחה. באופן כי גם אתה תספה כי לא מצאת חן בעיני המשחית לכן אין תקנה כ"א והנני בעצמי משחיתם. באופן שאבחין בין צדיק לרשע ותחיה אתה וביתך כמדובר. באופן שלא אשליט לא את האנדרלומוסייא ולא את הקץ כל בשר והוא המלאך המשחית. עוד יתכן דרך שני בביאור הכתובים והוא בשום לב ראשונה דרך כלל. בשנותו את טעמו זה כמה פעמים בשמותיו יתברך. כי בסיום פ' הקודמת הוזכר שם ההויה ה' פעמים כא'. ויאמר ה' לא ידון רוחי כו'. וירא ה' כו'. וינחם ה'. ויאמר ה' אמחה את כו' ונח מצא חן בעיני ה'. וכנגדם בסמוך תחלת פ' זו. ה' פעמים שם אלהים יחד. את האלהים התהלך נח. ותשחת הארץ לפני האלהים כו' וירא אלהים את הארץ כו' ויאמר אלהים לנח כו' ככל אשר צוה אותו אלהים. ואחרי כן חזר אל הזכרת שם הרחמים ויאמר ה' לנח בא אתה כו' ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. ואח"כ חזר אל שם הדין שנים שנים כו' כאשר צוה אותו אלהים. ואח"כ נוסדו יחד ב' המדות. כאשר צוה אותו אלהים. ויסגור ה' בעדו. ועל פי דרכנו נשים לב אל אומרו לשון סגירה ולא לשון הגנה וכיוצא בו. ואח"כ חזר אל מדת הדין. ואמר ויזכור אלהים את נח ויעבר אלהים רוח על הארץ כו' ובכלל הדבר נשים לב אל אומרו ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה בסוף ההצלה. ולא בתחלה בצוותו אותו יבא אל התיבה. וע"פ דרכנו נשים לב גם אל הערות שהזכרנו בדרך הראשון. ועוד באומרו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. כי מלת בארץ מיותרת. וידוע מאמרם ז"ל (ב"ר פ' כ"ז) על וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. כי גם שם אומרו בארץ מיותר. ואמר שהוא מתנחם שבראם בארץ ולא בשמים. שהיה ממריד גם העליונים. וכן אז"ל כי נחם על היות אדם בארץ. ולא כאשר בתחלה שהיו מים על הארץ. כד"א ורוח אלהים מרחפת על פני המים. שהיו מקלסין את הקב"ה. ועוד אומרו וכל יצר מחשבות כו' שנראה כמחייבם על העתיד. והוא הפך דרכו יתברך רק באשר הוא שם. ועוד אומרו ויתעצב אל לבו מה העצבון הלז. ואיך יצדק כלפי מעלה חלילה. ועוד אומרו ויאמר ה' אמחה את האדם כו' כי מי לא ידע שהוא מעל פני האדמה. ועוד אומרו כי נחמתי כי עשיתים. כי הרי נאמר וינחם ה' כי עשה את האדם. ועוד אומרו ונח מצא חן. איך סותר הגזגה שהיתה כליון חרוץ על כל האדם אשר על האדמה. ועוד כי סמך אל אומרו מצא חן. היה ראוי לומר כי צדיק תמים היה. ויהיה טעם על מציאת החן. ולא אחר הזכיר תולדות נח. ועוד למה נתייחדו תוארים אלו צדיק תמים. מיתר תוארים הנאמרים על זולתו. כענין ירא אלהים וסר מרע האומר באיוב ודומה לו. וכן כפל שם נח. ואומרו את האלהים התהלך נח שהערנו בדרך הקודם. וכן אומרו ויולד. אחר שנא' למעלה. ועוד אומרו ותשחת הארץ כו'. שאם פירושו על מעשה הרעה שהשחיתו את זרעם היינו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כו'. ואם פי' על הגזר דין שנגמר דין השחתת הארץ לפני אלהים. הלא הגזר דין היה על הגזל. ואיך אחר הגזר דין. יאמר ותמלא כמוסיף. ומהראוי יאמר ותשחת כו' כי מלאה הארץ חמס כו'. ועוד כי לכל הפירושים לא יצדק אומרו וירא אלהים את הארץ אחר אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים. כי זולת הכפל הוא הפוך. כי מציאות הראיה היה ראוי להקדים וגם שמתחלה מזכיר החמס ואח"כ זנות בלבד. ובדברו השי"ת אל נח מזכיר החמס לבדו. ועוד אומרו עשה לך. כי אומרו לך הוא מיותר. ומה רמז בהיותם מעצי גופר. ושתהי' מבית ומחוץ בכופר. ושנותי לשונו מזפת לכופר. ומה ענין ואני הנני מביא. הרי נאמר למעלה והנני משחיתם. ואם להודיע שיהיה ע"י מבול מים. יודיענו מבלי שאומר ואני. כי מי לא ידע כי הוא יתב' המביא. ועוד אומרו והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה. כי הנה הוצרכו ז"ל (ב"ר פ' ל"א) לדחוק שהוצרך ברית על הפירות שלא ירקבו. שאל"כ מה צורך אל הברית. ועוד אומרו כל אשר בארץ יגוע. למה תלה הדבר בגויעתה כאלו הוא מעצמה. ולא אמר אשחית כאומרו לשחת כי בשר. או אמחה כאומר לפנים וימח את כל היקום כו'. וימחו מן הארץ. ועוד באומרו ומכל החי כו' אמר להחיות אתך. ולמה בפסוק שאחריו אמר יבואו אליך להחיות. ועוד שמהפך כי מתחלה אמר תביא אל התיבה ואח"כ יבואו אליך. והנה ידוע מאמרם ז"ל כי צוה לו הוא יתברך יביא מאשר לא נזקקו לשאינן מינן. ואמר נח במה אדע. והשיב הוא יתב' אני אעשה שהם מעצמן יבואו אליך אשר לא נזקקו. וגם אומרו למעלה אתך. ופה נאמר אליך. וגם אומרו ואתה קח לך כו'. אחר שיצוה יקח לו ולהם לאכלה. תלך לך מיותרת. והל"ל ואתה קח מכל כו' וגם מלת ואתה. גם הוא לבלי צורך:
Genesis.6.9.4
אמנם לבא אל הביאור נזכירה מאמר' ז"ל (סנהדרין דף ק"ט) והוא כאשר נצטווה נח לעשות התיבה היה ק"ך שנה קודם המבול. כי מאז נטע ארזים כו' והיו שואלים אותו בני דורו מה זה. והיה אומר שהקב"ה היה עתיד להביא מבול והיו מלעיגים ואומרים ניתי מבול על ביתיה. וכשמת מתושלח זקנו היו אומרים הא אתא מבול על ביתיה כו' ואמרו שזה הוא פי' אומרו בשגם כו' והיו ימיו מאה ועשרים שנה שהאריך להם. ולפי זה אומרו למעלה ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד כו'. היה כ' שנה אחר ציווי התיבה כי בן ת"ר שנה היה נח כשהמבול היה. וא"כ איפה הפסוקים הקודמים באומרו ויהי נח בן ה' מאות שנה ויולד כו'. והפסוקים שאחריו ויהי כי החל כו' ויאמר ה' לא ידון כו' אינן בזמן א'. כי הראשון הוא בהיות נח בן ה' מאות שנה. ושאחריו היו בהיותו בן ת"פ שנה עשרים שנה קודם להולדת נח:
Genesis.6.9.5
ובזה נבא אל כוונת הכתובים והוא בהזכיר מאמרם ז"ל (ב"ר פכ"ו) למה כבש הקב"ה מעיינו של נח. ולא הוליד כבני דורו אלא עד שיהיה בן ת"ק שנה. כדי שלא יהיה הגדול בן ק' סבה שלמים במבול שלא יהיה בר עונשין למעלה. והנה עדיין קשה זולת בני נח הפחותים מבני מאה למה לקו. ועם שעוד לנו טעם. אחר לזה אחשוב לפי דרכנו בהקדמה א'. והיא כי התורה נותנת טעם באמרי נועם אמריה. והוא כי הנה על פי מדת הדין היה כליון חרוץ שוטף נח ובניו. עד בלתי השאיר שריד. כי היה בטל במיעוטו בערך כל העולם כולו. ומה גם שגם הוא לא היה כדאי לישאר אפילו הוא לבדו. ומה גם בניו ואשתו ונשי בניו אתו. ואם כך היה בא אל הפועל היה העולם מתבטל. כ"א אין אדם. הארץ למה כי לחזור לברא אדם אחר לא היה כבודו יתברך חלילה וחס. כי מה ישוב אל המלאכים האומרים מה אנוש כי תזכרנו. אחרי כי כדבריהם כן היה פעם א' לכן כבודו הוא להשאיר מעתה ולא יעמדו דברי המקטריגים. והנה צריך יהיה ע"פ הדין כי מלך במשפט יעמיד ארץ. אמנם ראה הוא יתברך כי אם המשפט לאלהים הוא מדת הדין לבדו תשחת הארץ וכל הדרים עליה. ע"כ שיתף מדת רחמים כאשר מאז הבריאה עשה כן. וסייע הברא העולם בעשרה מאמרות כאשר כתבנו בשערים. שעי"כ לא נתבטל העולם. ועדיין היה מקום לומר כי מספיק מדת רחמים להפשיר הדין וישאר אך נח. אמנם לישאר גם בניו והנשים והטף הוא דבר גדול מאד ע"כ מה עשה הוא ית' סיפר לנו תיקון שני שעשה זולת השפט הארץ גם במדת רחמים. והוא שלא יוליד עד היות בן ת"ק שנה. וזה ענין הכתובים ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד כו'. ומה זה היה לו שלא הוליד עד הזמן ההוא. הלא הוא כי הנה העולם היה אבד. כי הלא ויהי כי החל האדם כו' שהוא קודם לזמן הנזכר כ' שנה כמו שיתבאר ויראו בני האלהים כו' ויקחו להם נשים זה אשת איש. מכל. זה זכור. אשר בחרו. זו בהמה. אז בראותו יתב' כן. מצא און לו לקיים עולמו בל יחרב ע"פ מדת הדין. ואמר לא ידון רוחי. הוא רוח אלהים הנזכר בפ' בראשית הוא מדה"ד. לא ידון באדם. וזה לעולם. שגוזר מעתה שלא ידון מדה"ד לבדו לעולם. אלא שתמיד ישתף מדת רחמים. וש"ת למה לא תבא על הזנות הנזכר אנדרלומוסיא והורגת רעים וטובים. הלא הוא בשגם הוא בשר כבני האלהים הנזכר אשר קטרגו. שהבי"ת הוא בית בעבור. באופן שאין להכביד על האדם כ"כ. ולא עוד אלא שהיו ימיו שהאריך להם ק"ך שנה. ואל תתמה אם הארכתי לבני האלהים יותר מזה. כי הלא לא הארכתי להם יותר מב' דורות. כי הנפילים היו כו' כמפורש בדרך הקודם בס"ד. ע"כ וירא ה' הוא מדת רחמים כי רבה כו'. לומר אם היתה הראיה וההבטה בהשגחת המשפט בבחינת שם אלהים. היתה הארץ נחרבת וחוזרת להיות תהו ובהו. כי הלא לא נברא רק לשייטיבו מעלליהם. וי' דורות היו מכעיסין ובאין. אך וירא והשגיח ה' בבחינת הרחמים. כי רבה רעת האדם בארץ. וע"כ לא תאשם הארץ. רק הרשעים המאבדים אותם. וכל יצר מחשבות לבו אפי' כל שני יצריהם נתאחדו לרעה. ע"כ לא התנחם על עשותו הארץ. רק על כי עשה את האדם בארץ. ולא על כי עשה את הארץ. כי ע"כ יוכרח להשאיר א' מפני קיום הארץ כאשר כתבנו במשנה בי' מאמרות כו' אז ויתעצב אל לבו. ולבא אל ביאורו לפי דרכנו זה נזכיר מאמר ר' ברכיה ע"ה שאמר במדרש רבה (פ' כ"ז) מלך שבונה פלטין על יד הדריכל. ראה אותה ולא ערבה לו. על מי יש לו להתכעס לא על הדריכל. כך ויתעצב אל לבו. עכ"ל. והלא כמו זר נחשב בין מציאות העציבות כלפי מעלה. בין על ענין הדריכל. כי הנה במשל יצדק שיכעוס המלך על הדריכל. אולי לא עשאו כרצון המלך. אך בנמשל לא כן הוא. כי הכל עשה ברצון מלכו של עולם ית':
Genesis.6.9.6
אמנם הנה ביארנו במקומות רבים. כי עציבות הנאמר בו יתב'. הוא העדר התפשטות אור שפע מאתו החוצה. כאדם העצב שזיו פניו נכנס בפנימיותו וישאר חצוניותו ירוק ויהיה הענין כך כי כאשר ברא הארץ הוא ית'. היה ע"י שכינתו שקראה לבו. כמאמר הכתוב ויאמר אלהים יהי רקיע כו'. ויאמר אלהים יקוו המים וכו' ותראה היבשה. ועתה בראותו ית' שעל פי שם אלהים הנזכר ברוך הוא. יאבד העולם כמדובר. ע"כ לא רצה לשלשל שפע מאתו לפעול פעולה זו. הוא המשפט הזה ע"י השם ההוא. וזהו ויתעצב אל לבו. והוא מאמר רבי ברכיה כי להיות נברא ע"י השכינה אשר היא דין. ולא ע"י כח הרחמים. היה נמשך כי עתה ג"כ יהיה קודם העולם ומשפטו על ידו. והוא נמשל הכעס שמונע שפע להעשות הפעולה על ידו לבדו שלא רצה מהטעם הנזכר והוא מאמרנו בדרך אשר דרכנו בו כמדובר. ע"כ ויאמר ה' הוא מדת הרחמים כו' אמחה וכו' לומר אשר אמחה. לא יהיה הארץ עם צאצאיה. רק את האדם וכו' כי הלא לא נחמתי כי עשיתי ארץ רק כי עשיתים את האדם ואת הבעלי חיים הנזכרים. ושמא תאמר הלא גם מדה"ד ישקיף וירא כי נח איש צדיק. וישאירנו ותשאר הארץ. כי השופט כל הארץ לא יעשה משפט. לז"א אם נח היה מוצא חן בעיני אלהים היה זה. אך ונח מצא חן הוא בעיני ה'. אך לא בעיני מדת אלהים. על כן היטיב הוא יתב' אשר עשה לעשות משפטו ודינו על ידי מדת רחמים. ועוד שנית. שע"כ הוצרכה מדת רחמים הלא הוא על תולדות נח. כי הנה אלה תולדות נח כלומר דומים אל נח. כי כאשר נח לא מצא חן רק בעיני מדת רחמים. כן גם התולדות. ואחר אומרו כי נח לא מצא רק בעיני ה'. ולא בעיני מדת הדין. ושגם בניו דומים אליו בזה חזר להודיע מה טיבו של נח שלא מצא חן רק בעיני מדת הרחמים. ואמר נח איש כו'. לומר נח שאמרתי שעל היות בניו דומים לו הפסידו תדע גדר צדקתו. הלא הוא כי כל צדקתו לא היתה רק בשב ואל תעשה. ולא שלמות קניני. כי לא היה רק שלא חטא במה שחטאו דורותיו. והוא כי ג' פשעי הדורות ההם לפי דברי רז"ל. (א) עון זמה כי השחית כל בשר. (ב) גזל. (ג) ע"א. כמו שארז"ל נאמר כאן השחתה ונאמר להלן פן תשחיתון כו'. אמר כי מג' פשעי דורותיו לא דבק בידו מאומה על הא' אמר שהיה איש צדיק. והוא הנודע מספר הזוהר (שמות דף ג') כי השומר בריתו מלחטוא בזנות. ההוא יקרא בייחוד תואר צדיק. כי על כן יוסף נתייחד תואר זה. על שומרו ברית מילתו בקדושה ועמד בו בנסיון. ועל הב' אמר תמים היה בדורותיו מתנהג אתם בתמימות וטוהר לב ובלתי עושקם. והשלישית היא ע"א כדכתיב את האלהים התהלך נח. עם האלהים הידוע. ולא עם אלהים אחרים וזה ענין ה"א הידיעה. עוד רמז באומרו את האלהים. שהיתה עבודה מיראת אלהים. הוא מדת הדין ולא מתהלך באהבה. וע"כ לא נאמר את ה' ועל בחינות אלו נדמו בניו אליו. והוא שחזר ואמר ויולד נח כו' וזהו שלא אמר ויולד שלשה בנים. כ"א חזר להזכירו כלומר דומים אליו. וע"כ הוצרך מדת רחמים. עוד אפשר בפסוקים הקודמים וינחם ה' כו'. ויאמר ה' כו'. והוא על דרך מה ששמעתי בשם הרב הגדול מהרי"ב ז"ל על פסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר כו'. והיא כי דרך אב הרחמן כי יחרה אפו על בנו. ועד אשר לא הוציא בשפתיו דברי כעסו. לבו כאש בוער. אך בשעת כעסו מפליג בדברים. ואומרו הנה אהרוג ואשמיד ואאבד. וכיוצא בדברים קשים. וע"י כן שככה חמתו כאלו כבר עשהו. וזהו וינחם ה' על הרעה במה שדבר לעשות לעמו. הטיל כעסו בדבור. וכן שמעתי אומרים עד"ז על פסוק (איכה א׳:י״ב) אשר עולל לי אשר הוגה כו'. שמתרעם המקונן כי לא היפר כעסו ע"י הדבור שדבר והוגה ביום אפו לעשות להם. כ"א עולל לי כל אשר הוגה. ולא ביטל ולא הסיר ממנו. אך זה היה ביום חרון אפו בעת החרבן כי רב מאד החרון אף ועברה. משא"כ בזמן זולתו. וזה יאמר פה וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ שהוא לגמרי:
Genesis.6.9.7
אמנם ויתעצב בעוד היה הדבר אל לבו בלבד במחשבה. אך מה עשה מדת רחמים לזכותם ולהשתיק מדת הדין. ויאמר ה' אמחה כו' שהפליג לדבר אמחה את האדם כו' מאדם כו' שהיא הגזמה גדולה לגמרי. וע"י כן ונח מצא חן כו' שהחסיר ממנו קצת. וישאר אך נח ובניו ונשיהם. עוד אפשר דרך אחרת. באומרו וירא ה' כי רבה כו' והוא כי זולת מה שכתבנו שחס הוא יתברך על עולמו לבלתי השחית הכל. גם ראה מדת רחמים לזכות נגד מדת הדין. כי אם יבטל העולם ותמחה הארץ על חטאת יושביה. מה חטאו ישני עפר כמשותלח ודומים לו שימוחו בהמחות הארץ. ומה פשע כל בני אדם שלמים. וכן רבים שבכל דור ודור מהבאים. וז"א וירא ה' בעל הרחמים כי רבה רעת האדם בארץ. כלומר אשר בארץ המה. אך לא אשר אינם בארץ הם המתים. ומה גם למאמר ספר הזוהר (בראשית דף כ"ו) בפסוק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. שהוא כי כל צדיקים בעלי נשמה כבר מתו קודם המבול. וא"כ איפה למה ילקו גם הם. וכן אשר עדן לא היו למה תמנע לידתם והוייתם. ע"כ וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. ולא אשר אינם בארץ. כי עוד בשמים שלא נולדו עדיין שלא באו לעולם. וגם אשר מתחת לארץ. ע"כ ויאמר ה' אמחה את האדם וכו' אשר בראתי. ולא את אשר עדיין לא בראתי. גם מעל פני האדמה. ולא אשר תחת פניה. כ"א נחמתי הוא כי עשיתי. אך לא את אשר עדן לא עשיתי וכן אותם שנחמתי כי עשיתים. לא את הקבורים מתחת לארץ שלא נחמתי עליהם. וש"ת איך יתכן ואדם אין ליבנות העולם ממנו. ולחזור לברא אדם מחדש לא יתכן כמדובר למעלה. על כן אמר ונח מצא חן וכו':
Genesis.6.9.8
ונחזור אל הענין. כי אלו היה המשפט ההוא נעשה ע"י גזרה בחינת שם אלהים בלבד. מבלי הצטרך מ"ר. היה הכליון חרוץ שוטף הכל. ולא נשאר אף נח. וזה מאמר הכתובים ותשחת הארץ לפני האלהים כו'. והוא כי הלא דרך מדת הדין שלא לוותר דבר. כי השופט כל הארץ יעשה משפט וז"א ותשחת הארץ לפני האלהים לפני מדה"ד. כי נשחתה על עון זמה. כד"א כי השחית כל בשר כו' וכן עון אחר הוא גזל. כי הנה ותמלא הארץ חמס. והן אמת כי גם שמדת אלהים לא תוותר. עם כל זה הסכימה עם מדת רחמים. כי לא תחפוץ בהשחתת עולם לגמרי. וע"כ בראות כי ע"פ הדין היה מתבטל. הסכימה להשתתף עם מדת רחמים למען יתקיים כי אינו ככחות המשחיתים חלילה החפצים בהשחתה כנודע. ע"כ בהיות כי שתי עבירות היו תחת ידם. א' זמה. ב' גזל. והנה על הזמה כבר כתבנו שנאמר הנפילים היו בארץ. לומר שבהם היו פתחון פה נגד מדת הדין. כי הן המה המקטריגים ודוברים רע על בני אדם. ואמר להם הקב"ה אלו הייתם לבשר כאדם למטה. הרעותם כהם. וכן היה ויראו כו' ויקחו להם נשים כו':
Genesis.6.9.9
אמנם על החמס לא היה פתחון פה. כי הנפילים לא חטאו רק בזמה. ובזה נמצא טעם נכון מה זה היה שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ולא על הזמה שתבא אנדרלומוסיא להרוג טובים ורעים. אך הוא על כי על הזמה היה פתחון פה לעומת מדת הדין. וזהו ותשחת הארץ שהוא הזמה לפני האלהים שהוא מדת הדין וגם הושם לפניו ית' ענין החמס. וזהו ותמצא הארץ חמס באופן שהיה העולם אבד. ע"כ מה עשה ראה את הארץ והנה נשחתה בזמה ומה שראה. היא כי מה שנשחתה היא כי השחית כל בשר את דרכו כו' כי כל מה שהי' בשר שמרבה את המלאכים הנפילים בני האלהים. כמו שכתבנו על בשגם הוא בשר. השחיתו את דרכם. ואין לאבדם על כך. אך עדיין נשאר עון החמס. שגם בו כדאי להשחית הכל. ע"כ ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני. שאני מדת הדין ולא תמלט גם אתה. כי מלאה הארץ חמס שהוא על הגזל שהוא לבלתי השאיר גם אחד. וש"ת אשר לא עשו חמס למה יענשו. לזה אמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם של כל בשר הנזכר. ולא היה א' שימחה בידם. על כן והנני מדה"ד משחיתם את הארץ כי אין מוחה בידי על סיבה זו. ולא בני אדם בלבד כי אם גם הארץ עצמה. כ"א אין נשאר גם אחד מה צורך בעולם. וזהו והנני משחיתם את הארץ. שהוא הארץ וצאצאיה שהוא איבוד העולם. כי גם אתה אינך מוצא חן לפני. וזהו והנני נושחיתם את הארץ. ועם כ"ז אבקש לך שני תיקונים. א' שאשימך במקום תתמרק בייסורין י"ב חדש. שע"י כן תמצא חן גם בעיני. ב כי מעתה שעדין לא נתייסרת. אשתף מדת רחמים לרחמך. ועל הא' אמר עשה לך. לומר הנה שמתי לך מקום אשר תנוס שמה ותנצל נפשך. והוא עשה לך תיבת כו' והוא באשר נשית לב מה היה שלא הצילו ה' בזולת דרך זה. בראש הר גבוה מא"י‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ועל העבים יצוה מהמטיר עליו מטר. אף לאומר שגושמה במבול. וזולת דרך זה הנה הרבה פתחים למקום והנה בב"ר ובתנחומא אמרו שהיה כמונח בבית הסוהר. והיה צועק ואומר הוציאה ממסגר נפשי כו'. ולא הרשהו הוא יתברך עד י"ב חדש. וכן ספרו רז"ל מרוב צער שהיה לו שם. ואשר נדדה שנתו מעיניו. להאכיל גם בלילה למי שדרכו לאכול בלילה. ולא היה לו מנוח כלל ע"כ אין ספק כי מה' היה לו לכפרת עון. למה שלא היה כדאי הוצרך לימרק שם י"ב חדש. נגד משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש ויחיה ולא ימות. וזהו מאמר מדת הדין אליו עשה לך תיבת כו' לומר אל יעלה על רוחך שבשביל הבעלי חיים אצוך לעשות תיבה ושאל"כ הרבה פתחים היו לשתנצל בלא צער. כי לא כן רק עשה לך בעבורך תיבה כו' כי אתה צריך אליה לכפרת עון. וע"פ דרכך קנים תעשה את התיבה הנזכר בעד הבעלי חיים. שיהיו המינים נפרדים בל יזדקקו לשאינם מינם. ובזה יתכן מאמרם ז"ל שהקשו למה במשה נאמר בחמר ובזפת. ופה כולה זפת מבית ומחוץ. ואמרו כי במשה היה חומר מבפנים כדי שלא יריח אותו צדיק רוח רע. והנה קשה על זה כי הלא גם נח איש צדיק תמים היה אך במה שכתבנו יתכן כי נח לא הושם שם רק למרק עון ועל כן יריח ויריח. וזהו מאמרם ז"ל באומרם אותו צדיק כלומר אותו צדיק ולא זה צדיק:

Torat Moshe, Warsaw, 1875. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001268220 Licence: Public Domain. Source.