← Library

Ahavat Yehonatan

Sefaria · Tanakh > Acharonim on Tanakh · 1,076 sections

1. Haftarah of Yitro.2

   שרפים עומדים ממעל לו. הרצון בזה דכל כך היה החטא גדול עד שהשרפים עומדין ממעל לכסא הכבוד. ועתה מבאר ענין מלאכי מעלה דשש כנפים היה לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף איתא בגמ' דמ"ק דמקשה קראי אהדדי דכתיב ביחזקאל ארבע כנפים לאחד וכאן הוא אומר שש כנפים. ומשני כאן קודם חורבן וכאן לאחר חורבן ואמרי' בגמרא הי מנייהו נחסרו ומשני חד אמר אותן שמכסין רגליהם וח"א אותן שמעופפים בהם. ולהבין זאת למה נחסרו אלו כנפים. ונבאר ענין כנפים דהשני כנפים שמכסין פניהם זהו ענין מעולם המלאכים אשר הוא עילה לעולם הגלגלים והשנים שמכסין רגליהם הוא ענין מעולם הגלגלים ולכך נקראו רגליהם ככף רגל עגל היות עגלגלים עגולים וכדורים דהחוש מעיד על זה. והשתים דמעופפין הוא מענין שהם מקלסין להבורא יתברך כידוע שהם אומרים שירה ונבחרה תנועות ההתעופפת לפי שהיא קלה שבתנועות. ובן אדם כוסף לזה התנועה כמו שאמר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה. וענין המלאכים אשר המה עילה לעולם הגלגלים הוא בכח הגשם שהם מתנועעין כל הגלגלים המקיפים ועל פיהם היה כל ריב וכל נגע בשפלים ולהיפך ברכה ושלום וההרים מטיפין עסיס כפי גזירת האל ית' אשר מוכנים השפלים לקבל אותה כפי מעשיהן. ואולם חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו אין מקבלין שפע באמצעות המזל. וכל זה היה כשישראל שרוין על אדמתם ואולם כאשר גלו מאיכות עונותיהן כי גדלה היו נעזבין אל הטבע כמו שאר או"ה. ולא היה מנהג הטבע מכוסה בכנפים לישראל כי אם מגולה. וז"ש דאותן הכנפים שמכסין רגליהם נחסרו לאחר שנהרס הבית והבן זה. ועתה נבאר דעת השניי' הנ"ל דאי' בגמרא מיום שחרב בהמ"ק לא אמרו המלאכים שירה וכבר בארנו דהשנים אשר יעופו בהן זהו מענין שאומרים שירה. וזו כוונת המ"ד דהשנים אבר מעופפים בהם נחסרו וא"ש:

2. Haftarah of Yitro.3

   וקרא זה אל זה ואמר קדוש הענין דקרא זה אל זה דקבלו שפע זה מן זה וכן מפרש התרגום ומקבלין דין מן דין הכוונה השפעת השפע. והתרגום מבאר זה בטעם מספיק. ונ"ל דבריו ע"פ הידוע דשלש עולמות הן עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם המלאכים והש"י נתעלה מהן שאין עצמותו גשם ולא כח בגשם אלא נתעלה ונתקדש מהם. וזהו מבאר התרגום קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה זהו עולם המלאכים וקדיש על ארעא עובד גבורתיה זהו עולם הגלגלים שנראה גבורתו מתנועתם כח המניע אותם. וקדיש לעלם וכו' זהו נגד עולם השפל דהוא נפסד ואולם האל ית' קדיש לעלם וכו' וק"ל:

3. Haftarah of Yitro.4

   וינועו אמות הסיפים מקול הקורא והבית ימלא עשן יובן ע"פ מ"ד בגמרא כשביקש שלמה להכניס הארון לבית ק"ק דבקו שערים זה בזה אמר כ"ד רננות ולא נענה כיון שאמר זכור לחסדי דוד אבי מיד נענה. והענין הוא דעדיין היו ליצני הדור בישראל והי' בהם חטא ולא היה השראת שכינה כראוי עד שאמר זכרה וכו' מיד נענה ונתרצה השכינה לשכון במחניהם. וע"ז אמר שלמה בתפלתו אף השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואני בניתי בית זבול לך. ואף אם הבית קטן מהכיל השכינה שוכן אתם להראות גבורתו. ואולם כ"ז הוא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אבל אם אין עושין רצונו דודי נסע ונגלה מני וזהו שדבקו השערים דעדיין היו אין עושין רצונו בימים ההם כידוע מאיכות החטא אשר הלשינו על דוד. וז"ש כאן וינועו אמות הסיפים שהיה המקום צר מהכיל השכינה דלא היו עושין רצונו בעת ההיא. והבית ימלא עשן זהו מורה על שהתגאה בלבבו וק"ל:

4. Haftarah of Yitro.5

   ואומר אוי לי כי נדמתי. כבר ביארנו לעיל דישעיה ראה באספקלריא שאינה מאירה. וסבר היה שראה ובאמת לא ראה והי' בדמיון. וע"ז אמר אוי לי כי נדמתי הכוונה שנתדמה לו מפני דידע שלא יוכל להשיג וא"כ בודאי היה דמיון. כי איש טמא שפתים אנכי. הכוונה דמאיכות החטא לא השיג כראוי ואמר טמא שפתים על דלא הוכיח אנשי דורו. וזהו ענין טמא שפתים על שהיה עצור במילין ומורא עלה על ראשו ובאמת אין לנביא לירוא כלל. ואמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב דגם הצדיקים בדורו לא הוכיחו כדאי' ממקודשי תחלו אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף עד תי"ו ואולם לא הוכיחו. וע"ז נגזר הדין עליהם. וז"ש ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. ומבאר דלא היה השגחתו באספקלריא שאינה מאירה כי את המלך ה' צבאות ראו עיני וק"ל:

5. Haftarah of Yitro.6

   ויעף אלי א' מן השרפים ובידו רצפה פי' דרמז לו במראה הנבואה שיוכיח את עמו שיקנתר אותם בדברים כאלו כעס עליהם ואמר שרפים כי הכעס שבאדם הוא בא מן חום הטבעי ר"ל יסוד אש. וזהו שנגע עלפיו ברצפה ורמז בזה הענין כי יסור עונותיו כשיוכיח את עמו וא"ש:

6. Haftarah of Yitro.7

   במלקחים לקח וכו'. הענין הוא מפני דהתורה נקרא לקח כדכתיב כי לקח וכו' ועבודה נקראת לקח. ובימים ההם עברו על התורה ועל העבודה וז"ש במלקחים לקח מעל גבי המזבח וק"ל:

7. Haftarah of Yitro.8

   ואשמע את קול ה' וכו' את מי אשלח ומי ילך לנו ואמר הנני שלחני. והענין הוא דאמר הנני כדי שלא יתחייבו ישראל מאיכות דאין בהם מי שראוי לילך בשליחות האל יתב' ולכך התעורר מיד דבלא"ה לא היה ראוי לומר הנני עד שהקול קורא אליו ביחוד וק"ל:

8. Haftarah of Yitro.9

   ויאמר לך לעם ואמרת שמעו ואל תבינו וראו ראו וכו' נראה לומר דכתיב זאת חקת התורה דברים שחקקתי שאינך רשאי להרהר בהם שאסור ליתן טעם על התורה. מפני דאם נותן טעם המצות בטילים כמו שאם יאמר אדם כועס על עטיפת הטלית והנחת התפילין שהוא משום לזכור תמיד בהאל יתברך יאמר האדם הריני זוכר בהאל יתב' בלי תפילין וציצית ונמצא בטל המצוה לכך אסור ליתן טעם על המצוה. וז"ש שמעו שמוע המצות ואל תבינו שלא תתנו לב להבין טעמי המצות וק"ל:

9. Haftarah of Yitro.10

   והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת וכו' זרע קודש מצבתה. ידוע דעמא דבר הם כמו שומר לפרי כמ"ד בגמרא אלמלא עלים לא מתקיים אכלי דהם כמו עולים השומרים לפרי. ואולם הן הן אשר פרצו הגדר וז"ש שיהיה כאלה וכאלון בעת שנתיבשו העלים וישאר פרי כן הם בני ישראל וק"ל:

10. Haftarah of Yitro.11

    ויוגד לבית דוד רצה לומר דאלו בזכותו לא היה ניצול רק שהיה בזכות דוד. וינע לבבו כנוע עני יער מפני רוח ר"ל בזה כמו שעצי יער הם מתנועעים מחמת הרוח יותר מאילנות שעושים פרי לפי שהפירות מכבידים ומעכבים הרוח כן נעו לבבם ביותר כנוע עצי היער לפי שהמה נעדרים מכל מעשה טוב ואין בהם פרי וא"ש. צא נא אל מסילת הכובס ר"ל שיחזור באשובה ויתלבנו עונותיו ורמז לן בזה באומרו אל מסלת שדה כובס. משני זנבות האודים הרצון דאמר לו שלא בצדקתו וביושר לבבו יציל אותו השם רק ברשעת הגוים האלה הוא יגרם להנצל. קנאת ה' צבאות תעשה זאת הרצון דמפני קנאת ה' צבאות אשר ינקם באויביהם הם רצין ובן רמליהו ולזאת הסיבה יצליח. ואולם עדיין לא נקם נקמתו מהם עד שירחם ה' את שבות עמו וינקם מכל אויביו וישראל ישכון לבטח ב"ב אמן סלה:

11. Haftarah of Shekalim.1

    תמורת הפטרת משפטים

12. Haftarah of Shekalim.2

    בן שבע שנים יהואש במלכו. מבואר בדברי הימים שהיה טמון ששה שנים בקדשי קדשים מפני עתליה שרצתה להרוג אותו. ויש ליתן טעם על שלא היה נחבא יותר מששה שנים עד שיהא בו דעת לשפוט את העם. והוא לפי דאי' בגמרא אחת לשבע שנים הי' מפנין את קדשי הקדשים והיו משלשלין את האומנין בתיבות וכו' ולכך לא יכלו הצפינו עוד יותר ולהטמינו שנה השביעית שלא ימצאוהו שם האומנין ויגלו הסוד להמלכה ותסיר המלוכה מבית דוד ולכך מלך בשנה השביעית. ואולם קודם לכן לא הי' אפשר שימלוך דעדיין לא נגמר הוויית שכלו דאיתא בגמרא הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר ומפרש הרמב"ן דאלו הקטנים צריכין להיות בני שבע דאז יוכלו להכיר בין טוב לרע. ולכך בן שבע יהואש במלכו ועוד נראה דמבאר שהיה המלך שלם במזגו הכוונה שהיה יכול לפעול טוב או רע. והוא דכתב הרמב"ם ז"ל בספרו מורה נבוכים דנשאל מחכם אחד היות נראה מפשוטו של הכתוב כי הכוונה ראשונה באדה"ר היה שיהיה כשאר הב"ח שאין שכל לו ולא מחשבה ולא יבדיל בין טוב ובין רע. וכאשר חטא ואכל מעץ הדעת הביא לו חטאו השלמות הגדול וכו' שיהיה מבחין בין טוב ובין רע כמ"ש ותפקחנה עיני שניהם וכו' והשיב הרמב"ם באריכות. ואמר אמ"ו זלה"ה דקודם שאכל מהעץ לא היה לו יצה"ר וא"כ כשאין לו יצה"ר אינו מבחין בין טוב לרע דכל כוונתו ליחדא שמא דקודשא ב"ה אבל בענייני עוה"ז לא איכפת ליה כלום אף שהוא הולך ערום ויחף וזה היה גבי אדה"ר שהלך ערום קודם החטא באמת היתה לו דעת אבל לא היה איכפת ליה בזה שכל כוונתו היה לש"ש. אבל משאכל מהעץ נכנס בו יצה"ר והתחיל להבחין גם בעניני עוה"ז לילך לבוש כדכתיב ויתפרו עלי תאנה כמעשה יצה"ר שלא לילך כך מפני שחרפה היא לו וזה גריעת העה"ד. וידוע דמשנולד האדם תיכף נכנס בו יצה"ר אבל עכ"פ אינו שולט בו עד שבע שנים כימי עיבורה של נחש שהוא שבע שנים ואז כבר נשרש בו ולכן לשבע שני' יש לו דעת להבחין בין טוב לרע ולכן בן שבע שנים יהואש במלכו. או יאמר משום דהנה ימי שנותינו בהם שבעים שנה והעשירי הוא קודש וא"כ השבע שנים הם קודש ולכן לא יכנס בו יצה"ר עד שבע שנים שהוא כולו קודש ולכן בן שבע שנים יהואש במלכו שהי' לו אז דעת להבחין בין טוב לרע וא"ש. ושם אמו צביה מבאר שם אמו להודיענו דאף היא היתה צדקת דידוע דהרשעים הם קודמין לשמם כמו נבל שמו והצדיקים שמם קודם להם כמ"ד ושמו אלקנה ואף כאן הודיענו הכתוב דהיתה צדקת באומרו ושם אמו צבי' מבאר שבע. ואמר בשנת שבע ליהוא מלך יהואש י"ל מפני מה בשנת שבע. והוא דאי' בגמרא שנה ראשונה של שמיטה יבא משיח בן יוסף. ולמוצאי שביעית בן דוד בא. והטעם הוא לפי שבניה של רחל קודמין לבניה של לאה שבע שנים כדכתיב מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת. ולולי שרימה לבן את יעקב היתה רחל קודמת ללאה. ולכן בניה של רחל קודמין לבא תחלת שמטה ובניה של לאה סוף שמיטה. וה"נ כן שיהוא היה משבט יוסף ויהואש הי' משבט יהודה ולכך מלך יהוא שבע שנים קודם ואח"כ מלך יהואש וק"ל:

13. Haftarah of Shekalim.3

    ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן. רבים נתקשו מזה המאמר דמבאר דהי' צדיק כל ימיו והלא מצינו בדברי הימים דלעת זקנתו עשה עצמו אלוה. ונראה לומר דודאי יהוידע הכהן הורהו שיהיה כוסף למעלות הטובות כל ימיו ובפרט שלא לעבוד ע"ז כגון לכוחות הגלגלים כי הבל המה ואין בם מועיל כלל דכולן נשפעין מכח אלהי ואין להם פעולה בשפלים זולת פעולת טבעיות והשפע מהם הוא בכח אלוה ולא בענין אחר. והן אמת לא מצינו שהמיר בזה ענין דברי רבו יהוידע. ואולם כסילותו ופחזותו התעה אותו ואגודת רשעים נתחברו לו הם שרי יהודה ועשאוהו אלוה ואמרו לו הנכנס לבית קדשי הקדשים שעה אחת מסוכן למות ואתה הבאת בו שש שנים כדאי אתה להיות אלוה אז שמע המלך אליהם וזה הדבר לא עלתה על דעת יהוידע מעולם להורות אותו שלא יעשה עצמו אלוה ולא ביטל ענין זה וז"ש הכתוב ויעש יהואש הישר וכו' כל ימיו אשר הורהו יהוידע ומה שעשה עצמו אלוה הוא מחמת שלא הורהו יהוידע דלא עלתה על דעתו וא"ש רק הבמות לא סרו עוד העם מקטרים ומזבחים בבמות. ויאמר יהואש אל הכהנים כל כסף וכו' אשר יובא בית ה' כסף עובר וכו' כל כסף אשר יעלה על לב איש וכו' יקחו להם הכהנים וכו' והם יחזקו את בדק הבית וכו' עיין בפסוק וברש"י. המשך הכתובים נלאמ"ו זלה"ה עפ"י מאמר הגמרא שאלו לשלמה בן דוד עד היכן מגיע כחה של צדקה אמר להם לכו ושאלו את דוד שאמר פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד ותמוה וי"ל דאי' בפסוק רק אתה לא תבנה הבית והיו ליצני הדור אומרים בודאי שעשה דוד איזה חטא לפי שאינו בונה בהמ"ק. אבל באמת הטעם אי' שם שכנס דוד אוצרות של כסף וזהב לבנין ב"ה וכשהיה רעב בימי דוד לא היה נותן לעניים מעשר כראוי מאוצרות הללו. אמר הקב"ה חביבין עלי עניים יותר מבהמ"ק ולכן לא בנה דוד בהמ"ק. ולפ"ז אלו היה נותן דוד צדקה הי' הוא בונה הבית ולא יהיה פ"פ לליצני הדור. וזהו מאמרו של דוד פזר נתן לאביונים וכו' אלו נתתי לאביונים קרנו תרום בכבוד לא היה ליצני הדור אומרים כלום כנ"ל. וזהו כוונת שלמה באמרו לכו ושאלו לדוד אבי כנ"ל. וזהו פי' בכאן עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות וא"כ לא היה לכהנים כלום לפי שאין כהן בבמה והיו עניים לכן אמר כל כסף וכו' יקחו להם הכהנים שהמעות יהי' שלהם והם יחזקו משלהם ובזה לא ימוט הבית באם יתחלק לעניים וא"ש. ועוד אמ"ו זצ"ל מה דאי' בגמרא בא' באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים ואמ"ו הטעם למה היו נותנין מחצית השקל ולמה לא ירבה. לפי שהאדם לא יחשוב מחשבת חוץ שהוא אינו צריך לאחרים אלא כל ישראל צריכין זה לזה ובן אדם לבדו איננו כלום וזה הי' ג"כ מחצית השקל שהוא לבדו אינו כלום אם לא בהצטרף לו עוד חצי שקל אחר ולכן היו נותנין כל העובר על הפקודים מחצית השקל להורות שהוא לבדו אינו כלום אלא צריכין כל ישראל להיות באגודה אחת וכן העשיר לא ירבה דאם היה נותן שקל שלם נסתר הנ"ל ויחשוב שהוא אינו צריך לאחרים וכל זה הוא שצריכין ישראל לידבק במינם היינו עם צדיקים אבל לא עם רשעים ולכן היו משמיעין על השקלים וגם על הכלאים להורות שלא לידבק מין בשא"מ וא"ש. וכאן היו ג"כ ישראל עע"ז מקודם לכן אמר ליתן מחצית השקל כאומרו כסף עובר כנ"ל ויהיו כל ישראל באגודה אחת. ולכן נקרא כסף עובר שהיו ישראל עע"ז מקודם ולא היו נותנין חצי שקל ובשנה ההיא היו נותנין כסף העובר כבר וא"ש. ועוד אמ"ו מפני מה היו הכהנים מחזקים את בדק הבית ולא אחרים דאי' כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה משבאו לירושלים נאסרו הבמות. אך אם הבית אינו בשלימות בטלה קדושתו א"א קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשו לע"ל והותרה הבמות ולכן לא היו ישראל רוצים לחזק את הבית כדי שלא יאסרו הבמות ולכן אמר לכהנים שיחזקו הם לפי שאין כהן בבמה ולכך הם יעשו זאת. וז"ש רק הבמות לא סרו עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות ולכן אמר לכהנים כנ"ל וק"ל:

14. Haftarah of Shekalim.4

    ועוד אמרו דהוא ניבא ולא ידע מה ניבא שראה שעתיד הבית להבנות ע"י כהנים וזה היה בבית שני שנבנה ע"י עזרא ויהושע בן יהוצדק הכהנים והם סברו שקאי על שהכהנים יחזקו את בדק הבית לכן אמר לכהנים לבנות וק"ל:

15. Haftarah of Shekalim.5

    ויהי בשנת כ"ג למלך יהואש לא חזקו הכהנים את בדק הבית. הענין הוא דישראל נתעצלו בנתינתן שהיו אומרים הלא אין מקריבין קרבנות ממעות שלנו כי הכהנים יאותו בהן ולכך התעצלו ולזה לא חזקו את בדק הבית. ולכך צוה שוב שלא ליתן לכהנים כי לבדך הבית תתנוהו וק"ל:

16. Haftarah of Shekalim.6

    ויקח יהוידע ארון אחד ויקוב חור בדלתו. אפשר לומר רמז בזה למה דאמרי' שלשה כתרים הם כתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב שמא תאמר כתר תורה אינו כלום ת"ל בי מלכים ימלוכו ע"כ. ונראה לפרש דהענין הוא דידוע דכל דבר חשוב ויקר איננו נמצא לרוב כגון זהב ואבנים טובות וכדומיהם אינם מצוים. ומה שהוא מצוי איננו חשוב כל כך. ויש לומר בשני פנים או יש לומר דמה דאינו מצוי בעולם הוא חשוב יותר מהמדברים המצויים ולרוב חשיבתו אין זוכים בו אלא עשירים הגונים בעלי מדות טובות. וגם יש לומר דמה שהוא מצוי הוא יותר נבחר לפי שצורך העולם בו משא"כ בדבר שאינו מצוי אין צורך עולם בו ואיש משכיל יבין כי הכסף הוא יותר נבחר מפנינים מפני דיש צורך עולם בו והכסף קודם במעלה וזהו דאמרו חז"ל ג' כתרים הם וכתר תורה הוא מצוי לכל מי שירצה ולפ"ז שמא תאמר כתר תורה אינו כלום לכך אמר בי מלכים ימלוכו. ואי' שלש ארונות שעשה משה הם נגד ג' כתרים דכמו דכתר כהונה ומלכות צריך אל הכנה שיהיה מיוחס ומבית דוד והכהנים מזרע אהרן כן היו שני הארונות של זהב והפנימי הי' של עץ דבר המצוי לכל זהו היה נגד כתר תורה ושני ארונות של זהב היו משמרין אותו וכתר שם טוב עולה על גביהן. וכאן גבי יהוידע הכהן היה שלשה כתרים כתר כהונה וכתר תורה וכתר שם טוב. וכתר מלכות היה חסר וזהו כתר רביעי וזהו שרמז באומרו ויקוב חור בדל"תו הרצון בכתר ד' כי לא היה משמש עמם זה הכתר וא"ש. או יאמר דהנה הש"י נקרא שדי על שם שאמר לעולמו די. והדין אינו נותן יותר אלא מה שראוי לו וזהו ענין די. ואולם שם העצם אין לו תכלית וז"ש כל השומר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלי מצרים כי שבת מכוין הוא נגד שם העצם. ולכך נותנין לו נחלה בלי מצרים וגם זהו השם אשר על המשקוף ועל המזוזות דמחוץ כתיב שם שדי הוא מענין די. ואולם תוכו רצוף אהבה דשם עצם כתוב בתוכו ואין לו תכלית. וזהו שמבאר כאן דיהוידע נתן ארון ליתן בו מעות הקדש עד בלי די ולכך ויקוב חור בדלת הכוונה שנטל נקודת האמצעי בדלית ונשאר וי"ו יו"ד מן השם המפורש לרמז דאין לו תכלית וא"ש וק"ל:

17. Haftarah of Shekalim.7

    ויהי כראותם כי רב הכסף בארון ויצורו וימנו פירשו המפרשים ויצורו שהיו עושין צורות מטבע ויש להבין הא אין עושין צורה במקדש כלל רק אותיות. ונראה לפרש מפני דיש להבין למה מנו את הכסף הא אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין א"כ למה מנו. ויש לומר דבתחלה כתיב ויצורו שהיו צרים את המעות בכלים בלא מספר הפרטיים ואח"כ מנו את הכלים וזהו ענין ויצורו וימנו וא"ש וק"ל.

18. Haftarah of Shekalim.8

    ונתנו את הכסף וכו' ולגודרים וכו' אך לא יעשה בית ה' סיפות וכו' נראה טעם על דלא עשו סיפות ומזרקות וכלי השרת כי אם דבר מחובר. לפי שצפה הכהן במראה הנבואה דיהרוס הבית וילכו ישראל בגולה והאויבים ישללו את כלי בית ה' לכך לא עשו כלום כי אם דבר מחובר לכותלי בהמ"ק והם טבעו בארץ. ולפ"ז יבואר המשך הפסוקים ע"ש:

19. Haftarah of Shekalim.9

    ולא יחשבו את האנשים כי באמונה הם עושים. יש כאן לשאול דאי' במדרש אלה פקודי שבאו ישראל אצל משה וביקשו ממנו שיתן להם סכום החשבון וכאן אמר ולא יחשבו את האנשים וכי גדולים הם ממשה. וקודם שנתרץ נבאר המדרש דאמר דמשה שכח מה היה עושה באלף וז' מאות וע"ה עד שהאיר הקב"ה עיניו בוי"ו והרצון בזה דאמרי' בגמ' אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאי ישראל כלי' דר"י. ר' שמעון אומר שאלו לאלהות הרבה. וזהו שדאג משה על ישראל שמא ח"ו נתחייבו כליה עד שהאיר הקב"ה עיניו בוי"ו כנ"ל. ואולם הטעם הוא שבקשו ישראל חשבון מן משה. לפי דמשה עשה סיפות ומזרקות ושאר כלי שרת לבית ה' ולא ידעו הכל החשבון ואולי יקנטרו ישראל אותם שאין יודעים לכך בקשו שיתן חשבון לפרסם לכולם. ואמנם כאן היה גלוי לעין כל כי היו בונין במחובר לקרקע ולכך אמר ולא יחשבו את האנשים. ויותר נכון מזה י"ל. על שבקשו חשבון ממשה לפי שישראל ראו שמשה קיבל מכולם אפי' מפושעי ישראל והיה לבם פג מלהאמין שיצרף הכסף המובא מפושעי ישראל למלאכת המשכן ואולי קיבל הכסף מהם שלא לביישם ובאמת לא יצטרף למלאכה לכך בקשו סכום החשבון לידע אם נצטרף הכסף שלהם עם השאר וזו דעה נכונה דודאי לא יחשבו ישראל עם קדוש שמשה לקח כלום מן הכסף והותרה השאלה הנ"ל וק"ל:

20. Haftarah of Shekalim.10

    כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה' לכהנים יהיו. נראה דמבאר לן דלא היה מקבלין מן כולם כסף אשם וחטאת אלא הכהנים חללו אותן מתחלה ואח"כ היו מקריבין להם לכפר לפי שחשבו אולי איננו ראוי לבוא לבית ה' וז"ש כסף אשם וכו' לא יבא בית ה' לכהנים יהיו. ולעתיד לא יצטרכו לכל זה כי ילכו מן הגולה כולם אהובים כולם ברורים במהרה בימינו אמן:

21. Haftarah of Terumah.1

    וה' נתן חכמה לשלמה ויהי שלום בין חירם ובין שלמה. מבאר לן הכתוב מעלת שלמה איך היה מושגח מן האל יתב'. דהענין הוא דהנה ב' מיני דרכי חכמה יש. א' חכמה מכח מזל שנולד במזל רום ורוממות. וא' שהיא מהקב"ה בעצמו ובכבודו. ונ"מ בין שני דרכים אלו. א' בא לו החכמה מכח המזל א"א לעלות אליה בלי סולם ההדרגה וצריך לעלות ממדריגה למדריגה מתחלה צריך להתעסק בחכמה קלה ואח"כ הולך לחכמה גדולה עד שיוכל לברר בין הטעאה למופת שלא ישאר לו שום ספק. ואל זה לא יוכל להגיע בתחלת הבנתו אלא בסוף ימיו עת שנתייבש הליחה וכל ימיו צריך לפרוש מתענוגי עולם המביאין לידי סכלות. אמנם אי באה לי החכמה מהקב"ה בעצמו. הרבה ריוח והצלה לפניו שיוכל להשיג כל זה בלי הכנה. ועוד יש נ"מ אם החכמה באה לו מכח המזל מוכרח להיות יושב בדד שאנן ושקט ואין מחריד ובמנוחה ובבטח ואז יוכל להשיג כמש"ה גבי יששכר וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול. משא"כ אם השם מאציל עליו החכמה א"צ לזה וזהו שהודיענו הכתוב איך היה שלמה מושגח דאף שה' נתן חכמה לשלמה אעפ"כ היה לו שלום בין חירם מלך צור. עוד י"ל דהנה אם החכמה באה לו מכח המזל א"כ יש לו מתנגד. דכל מזל יש לו מתנגד. ויובן עפ"י מאמר המדרש ויאמר פרעה אל יועף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי אי' במדרש אלו לא הודיע אלהים אותך את כל זאת. ר"ל אלו היית נבון וחכם מעצמך לא אמרתי לך כדברים האלה אתה תהיה על ביתי וכו' ותמוה דמאי נ"מ לפרעה אם הוא חכם ונבון מעצמו או מהקב"ה. ונר' דהנה אם האדם מקבל פעולה ממערכת המזל שיהיה חכם מקבל ג"כ פעולה שיהיה נרדף יותר משאר אישי השפלים כי לא יתכן שיהיה חכם ולא יתקנאו בו אנשים כי כן מורה המערכת שיש לו מתנגד ואולם אם האל יתב' השפיע לו חכמה אין לו קטרוג כלל כי מאתו לא תצא רעה ואין טוב מצד ורע כי הכל טוב ואי' במדרש על פיך ישק כל עמי כולם ישוקו אותך מחמת חבה שתהיה נושא חן בעיני כל עמי. ולפ"ז יובן המדרש אלו לא הראה אלהים אותך את כל זאת והיית חכם עפ"י המערכת לא אמרתי לך כדברים האלה דבלתי אפשר בלא קטרוג ומתנגד ולא יכולתי לומר על פיך ישק כל. עמי דהא יש לך מתנגדים. אבל אחרי אשר הודיע אלהים אותך אין נבון וחכם כמוך כי היא מאת ה' והיא כולו טוב ולכך על פיך ישק כל עמי. וז"ש כאן וה' נתן חכמה לשלמה שלא קיבל פעולה מן המערכת ויוכל להיות שלום ואמת בימיו ולכך ויהי שלום בין חירם ובין שלמה וק"ל:

22. Haftarah of Terumah.2

    ויכרתו שניהם ברית מבאר אהבתם ותשוקתם אשר היה זה לזה שהי' כל אחד כוסף לכרות ברית עם חבירו וע"ז אמר ויכרתו שניהם ברית דכל. אחד התעורר ולא היה מניעה בשום צד וק"ל:

23. Haftarah of Terumah.3

    ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל. להודיעו חכמתו שלא ביקש לבנותו לבד שלא יהא מעשה יחיד ובקל יוכל לקבל הפסד. או משום דכל ישראל צריכין להיות משותפים בבנין ב"ה וזה א"א שכל ישראל יהיו בונים לכך לקח מס וחשוב כאלו הם בונים בעצמם:

24. Haftarah of Terumah.4

    ויהי המס שלשים אלף איש נר' טעם על שלקח מהם שלשים אלף איש. דמצינו בדוד שאמר חצים ילכו במלחמה וחצים ישבו על הכלים ומפרש המדרש דבישר להם לישראל דלא יהיו כולם בעלי תריסין אלא חצים ישבו על התורה ועל העבודה וחצים יהיו עמא דבר. וישראל הם במנין שש מאות אלף רגלי וחצים ת"ח וכל העוסק בתורה מעבירין ממנו עול מלכות וא"כ שלש מאות אלף פטורים. ונשארו עוד שלש מאות אלף ולקח חלק עשירי מהם דעשירי הוא קודש והוא שלשים אלף מכוון וק"ל:

25. Haftarah of Terumah.5

    וישלחם לבנונה עשרת אלפים איש וכו'. נראה טעם על שלא היה המנין פחות מעשרת אלפים איש. היות ידוע מאמר חז"ל במס' ברכות בעשרה אומר וכו' באלף אומר וכו' בעשרת אלפים אומר ברוך ה' אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו והיינו לפי דבעשרת אלפים איש השכינה שורה ביניהם ולכך נקרא יושב הכרובים שהם כמו מלאכי עליון והבן זה. ולכך לא שלח פחות מעשרת אלפים איש שיהא השכינה שורה ביניהם. חודש יהיו בלבנון ושנים חדשים בביתו נראה טעם דלא החליפו בכל חודש רק בב' חדשים מפני טורח הדרך. דידוע דמהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום וא' ישראל היה ת' פרס' והיה לקצת העם רוחק הדרך מ"ם יום ולכך החליפם בב' חדשים כדי שימצאו מרגוע לנפשם וק"ל:

26. Haftarah of Terumah.6

    ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצבים בהר. מבאר הכתוב הגרים אשר היו לשלמה. דהענין הוא דאי' במדרש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו עתידין או"ה להוסיף חומש עלי ישראל כדין כל האוכל קודש חמישיתו יוסיף עליו. והיינו החומש מלבר דהיינו ד' חלקים הקרן וחומש הנוסף חלק א' מהם. והחומש ההוא יהיו הגרים אשר יבואו לעבוד את ה' וישראל הם במנין שש מאות אלף רגלי וא"כ אם מוסיפין חומש יעלה מנין החומש לק"ן אלף. וכן היה לשלמה מספר הגרים שבעים אלף ושמונים אלף שהוא עולה ק"ן אלף וק"ל:

27. Haftarah of Terumah.7

    לבד משרי הנצבים אשר לשלמה שלשת אלפים ושלש מאות הרודים בעם וכו'.יען דישראל ראוין להיות תרי"ג אלף כמנין המצות אשר נותן להם האל יתב' ועפ"י סיבה נתגלגל הדבר דלא היו רק ת"ר אלף ואולם המוסיפין חומש צריכין להוסיף על כל הקרן ונשאר עדיין החומש מן י"ג אלפים שהוא עולה שלשת אלפים ושלש מאות וא"ש וק"ל:

28. Haftarah of Terumah.8

    ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית. יובן על פי מאמר הגמרא דיומא דקחשיב שם ה' דברים שהיו חסר בבית שני ואלו הן ארון וכו' ע"ש. ומקשה הריטב"א אמאי לא קחשיב נמי שמן המשחה ותירץ דשמן המשחה כבר גנז אותו יאשיהו בימי בית ראשון והתנא לא קחשיב רק מה שהי' חסר בימי בית שני. ורבים נתקשו בהבנת דברי הריטב"א דהא הגמ' יליף שם שם משמן המשחה דאף הארון נגנז בימי יאשיהו. וא"כ כבר חסר מימי בית ראשון ואפ"ה קחשיב והדרא קושית הריטב"א לדוכת' אמאי לא קחשיב נמי שמן המשחה. אמנם נראה דענין חסר הוא שנגנז מעלתו מן בני האדם ולא יוכלו לקבל תועלתו בעת הצורך. ומעלת שמן המשחה ידוע הוא שהיו מושחין ממנו מלכים וכהנים ואם הוא נגנז הוי כאלו אינה בעולם כלל. ואולם תועלת הארון הי' ששם היה השראת שכינה ואף כשהוא נגנז במקום אשר עמד שם בתחילה השכינה שורה שם כמקדם דכלפי שמיא גליא. אכן כל זה אם הוא גנוז במקום קדוש אז אין השכינה פוסקת ממנו אבל אם הוא גנוז במקום חול אין השכינה שורה שם ואי' בגמ' דגגין ומחילות לא נתקדשו ומקשה תוס' הא אי' בש"ס דשלמה קידש רצפת העזרה עד התהום ומשני דשלמה קידש עד התהום אולם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא וכאשר נחרב הבית בטלה הקדושה ועזרא לא קידש גגות ומחילות. ולפ"ז א"ש דכל ימי בית ראשון לא פסקה השכינה אף שהארון הי' נגנז דהלא נגנז במקום קדוש המקודש עד התהום וא"כ לא נפסקה תועלת הארון עד שנחרבה הבית ופסקה הקדושה וא"כ לא ניכר העדר הארון בימי בית ראשון עד בית שני ואז הוכר העדרו ולכך קחשיב התנא הארון. אמנם שמן המשחה כבר נסתלק תועלתו מימי בית ראשון והוי כאלו אינה ולכך לא קחשיב והן הנה דברי הריטב"א. והמופת על זה ששלמה קידש עד התהום מאומרו הנה ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית כי זהו איננו דרך שאר הבונים להניח ביסוד מקום שנמנע מלראות אבנים יקרות. א"ו מחכמתו קידש עד התהום וא"ש וק"ל:

29. Haftarah of Terumah.9

    ויכינו העצים והאבנים לבנות הבית. נראה דמבאר לן דהכל מיד ה' השכיל שלא היה בנין בית המקדש נגמר לזה היום אשר נגמר בו במקרה אלא בכוונה לכך מבאר דהכל הי' מוכן העצים והאבנים וכל מעשה חרש ואלו היה רוצה היה יכול לגמור מקודם הזמן. ואולם בכוונה נגמר ליום זה וזהו שמבאר ויכינו העצים והאבנים לבנות הבית וק"ל:

30. Haftarah of Terumah.10

    ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן הבית לה'. נראה לבאר התועלת המגיע מן הסיפור הזה ויובן עפ"י מאמר המדרש ויהי ערב זו משכן משה ויהי בוקר זו מקדש שלמה יום אחד זו בנין עזרא. והיה ביום ההוא לא יום ולא לילה זו בנין שלעתיד שיבנה ב"ב ע"כ ותמוה. ונר' לבאר ע"פ מ"ד בתפלת משה כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה ומפרש רש"י ז"ל דאלף שנים אין מכוונים ליום אחד כ"א בהצטרף מעט מן הלילה וזהו ואשמורה בלילה שקצת ממנו נשמר עד הלילה. ופליגי בה בגמ' חד אמר התוספת הוא שבעים שנה וחד אמר התוספת הוא ארבעים שנה וכן קיי"ל: וזהו כוונת המדרש ויהי ערב זו משכן משה דאז תחילת היום ונמנה מן הלילה שלפניו דהיום הולך אחר הלילה ומן בנין משה עד בנין שלמה הי' ת"פ שנה וזהו פלג היום לפי דיעה אחרונה דהיום הוא תשע מאות וששים שנה ואז האיר השחר די"ב שעות הוי לילה וזהו ויהי בוקר זו מקדש שלמה. ומקדש שלמה היה קיים ת"י שנה וגלות בבל היה ע' שנה הרי ת"פ שנה עד בנין עזרא וזו פלג היום אחרונה. ואשתייר עוד ארבעים שנה שזהו מושך זמן מועט בלילה ואז נגמר היום כולו וזהו יום אחד זו בנין עזרא ולעתיד לא יהיה יום ולא לילה הרצון שלא יהיה למקדש הזה זמן כלל כי יעמוד כימי השמים על הארץ. ועפ"י הנ"ל יובן ג"כ כוונת המדרש ויהי ביום השמיני זש"ה ויהי ערב ויהי בקר כי אז נגמר מעשה המשכן ואז החל הערב וכנ"ל. וזהו התועלת המגיע אלינו מהסיפור הזה מנין ימות השנים אשר היו כאשר הוסד הבית וק"ל:

31. Haftarah of Terumah.11

    בשנה הרביעית למלך שלמה על ישראל. נרא' דמבאר דהוסד הבית בשנה הרביעית למלכותו דרביעי הוא קודש וכן הוא אומר שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קודש וכו' וכן הוא בענין שנות האדם בן י"ג למצות לפי דעשר שנים הן במנין אחד אי"ק ואח"כ ג' שנים והם ארבע שנים ורביעי הוא קודש דבאותן הימים הוא קונה מעט מן השכל ויוכל לשמור את המצות וק"ל:

32. Haftarah of Terumah.12

    והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו. נראה דהמלך שלמה כיון זה הבית לבנין אשר בנה המלך שהשלום שלו ר"ל העולם בכללו ומבאר דהי' ששים אמה ארכו דהנה העולם הוא שית אלפי פרסי ולזה עשה ששים אמה ארכו אמה אותיות מאה הכוונה ששים מאה פרסה וזהו שית אלפי פרסה. ועשרים רחבו זהו שליש ודע כי העולם כדוריית וזהו מבואר במופת ההנדסה דכל עיגול רוחב שלו הוא שליש וכן מבואר במשנתינו כל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש ברחבו טפח. ושלשים אמה קומתו גם זה מבואר דמן הכדור השוה בכל צדדיו מן מרכז האמצעי העליון עד מרכז האמצעי התחתון מצד אחד הוא החצי וזהו שלשים אמה החצי מן ששים וזהו מן קומתו וק"ל:

33. Haftarah of Terumah.13

    והאולם על פני הבית עשרים אמה ארכו ועשר באמה רחבה על פני הבית. הרצון בזה דהאולם הוא מקום היישוב שדרים בו בני אדם והוא נקרא אולם דכמו דהאולם הוא מובחר שבבית כן הוא מקום המובחר הוא היישוב והוא עשרים אמה שליש מן העולם כמ"ד בגמ' שליש מדבר שליש ים שליש יישוב. ועשר באמה רחבה הוא החצי מן הכדור שהיישוב בו כנ"ל וא"ש. ועוד נראה לומר דהמאמר הנכבד הזה הוא מורה על ענייני בני אדם מיום הולדו עד גויו לקבר יובל. ואמר ששים אמה ארכו הכוונה על שנות האדם בינוני דהוא ששים שנה וכמ"ש איוב תבוא בכלח אלי קבר בכלח גימטריא ששים דזהו שנות אדם בינוני. ושלשים אמה קומתו דהוא מנין הכח המעמיד את האדם וכמ"ש התנא בן שלשים לכח. ועשרים אמה רחבה הרצון דעד כ' שנה הוא נער חסר לב ולא נשלם תכונתו אלא עד עשרים ואז הלב מתרחב בעניני החכמות. והאולם זהו המובחר שבאדם והוא שכל הנקנה כי זהו סיבה לעמידתו ולקיום צורתו ארכו עשרים הכוונה כמאמר התנא בן עשרים לרדוף שהוא מבקש להשיג הנמצאות ובן עשרים נגמר הווייתו. ועשר באמה רחבו גם זהו מבואר במאמר התנא בן עשר למשנה וכבר היה בן חמש למקרא והוא עוסק בשתי תורות הכוונה תורה שבכתב ותורה שבע"פ וזהו רחבה כמו רחבה מני ים וק"ל:

34. Haftarah of Terumah.14

    ויעש לבית חלוני שקופים אטומים. הכוונה בזה כי הבית אשר בנה בו היה מקום החכמה ומקום השראת השכינה והיה יכול להשיג העלולים אבל לא העלה עצמו וז"ש שהיה שקופים מצד ואטומים מצד הענין שאמר ופני לא יראו ולפי הפשוט נראה דהיו החלונות בזה הציור כדי שלא יוכלו להציץ בכבוד ה' השוכן שם כמו עמוד הענן אשר היה בהר סיני והציור היה כמין שני כותלים עומדים בצד אחד וחלל ביניהם והחלון החיצון היה פתוח מלמעלה והפנימי היה פתוח מלמטה והאור היה נוקב ויורד מלמעלה למטה וכעין זה היו שתי הפרוכת בבית שני לפני קדש הקדשים וק"ל.

35. Haftarah of Terumah.15

    ויבן על קיר הבית יציע סביב. הרצון בזה הענין דמבאר מעשה ה' הגדולים ויוצר הכל בחכמה נתן לנו תורה ומצות לשמור את מזג האדם וכן שומר מצוה לא ידע דבר רע וזהו ויעש צלעות סביב לשמור את הבית דבזה נפרדין עם ישראל משאר או"ה:

36. Haftarah of Terumah.16

    היציע התחתונה חמש באמה רחבה והתיכונה שש באמה והשלישית שבע באמה כי מגרעות נתן לבית לבלתו אחוז בקירות הבית. הרצון בזה לבאר עניני האדם איך ישיג בחכמה ממדריגה למדריגה ולא יעלה אל החכמה בלי סולם ההדרגה וינתק הרכבתו כי אם מה שיוכל לסבול בהרגשותיו ובחושיו. ואמר התחתונה חמש באמה זו מענין מציאות ההויים בעולם השפל כי כל הדברים הם מחוברין מד' יסודות ומושגים בחמשה חושים וזהו התחתונה חמש באמה:

37. Haftarah of Terumah.17

    והתיכונה שש באמה זהו ענין עולם הגלגלים ואמר שש לפי דהי"ב מזלות המה פועלים ובכל עת שש למעלה בכדור ושש למטה וזהו דרך תנועתם וזו נקרא חכמת התכונה. ואח"כ יעלו במדריגה אל עולם המלאכים כי משם יצאו כל מעיינות החכמה הצפונה ואמר שבע באמה כי שבע במ"ג הוא מ"ט וזהו ענין מ"ט פנים שהתורה נדרשת בהם. ועד הנה יוכל להשיג כח האנושי וזהו השיג אב הנביאים ועד החמשים לא בא כי זה לא יוכל להשיג שום בריה. ומבאר הטעם דיעלה כך ממדרגה למדרגה כי מגרעות נתן לבית לבלתי אחוז בקירות הבית הכוונה כדי שלא יעלה אליה בלא סולם הדרגה וינתק הרכבתו וזהו לבלתי אחוז וכו' וק"ל:

38. Haftarah of Terumah.18

    והבית בהבנותו אבן שלימה מסע נבנה ומקבות וגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. כוונת הפסוק הזה יובן עפ"י מאמר המדרש אבן שלמה מסע רמז שעתידין האבנים לנסוע שעתיד הבית ליחרב: ויש לתמוה מנ"ל הך דרשה. ונראה לבאר דאי' וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת ולא נאמר ברזל לפי שאסור ליקח ברזל לבנין הבית ויש לתמוה הא מקרא מלא הוא זה בד"ה שאמר דוד ואני הכינותי בעניי זהב אלף ככר וכסף אלף אלפים ככר ונחשת וברזל לאין מספר ולמה הכין אם אין צורך בברזל. ועוד יש להבין דתוס' כתבו על הא דאמרי' בגמ' דבבית ראשון לא היה כלייא דעורב הא אי' בגמ' בהדיא בהא דאין מערבין שמחה בשמחה מדעשה שלמה חנוכת הבית ז' ימים קודם החג דלמא אתרמי שהשלים הבנין באותו זמן ואסור לאחר השמחה ומשני איבעי ליה לשיורי כלייא דעורב ומוכח דהיה כלייא דעורב ותירצו דהיה שם וחזר והסירם. וכלייא דעורב הלא היה מן ברזל ולפי הנ"ל למה לקחו ברזל לבנין ועוד למה הסירם. ונראה דאי' טעם למה לא לקחו ברזל להבנין. לפי דברזל הוא רמז על עשו כמ"ש ועל חרבך תחיה והוא עתיד לחרב בהמ"ק לא יאות להמחבל להיות מתקן ואולם כל זה אם הוא עתיד ליחרב אז אסור ליקח כלום מן המחריב. אכן אם הוא בנין עדי עד אין חיסור כלל בברזל כי לא יבוא שם עוד ערל וטמא. ולזאת הסיבה הכין דוד ברזל לרוב יען אלו בנה דוד את המקדש בעצמו לא נחרב מעולם והעד על זה השערים שעשה דוד בעצמו לכך טבעו בארץ שעריה. ואולם כאשר בנה שלמה את הבית היה במחשבה שיתקיים עדי עד. וכאשר נשא שלמה בת פרעה נגזר שיחרב הבית כמ"ש כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת. וזהו הענין דבתחלה היה שם כלייא עורב ואח"כ הסירם מאיכות החטא. והכלייא עורב עשה שלמה מדעתו. אולם צפה במראה הנבואה שלא ראוי ליקח ברזל כלל דקמי שמיא גליא ולכך ומקבות וגרזן לא נשמע וכל כלי ברזל וכו' וזהו כוונת המדרש אבן שלמה מסע נבנה שלא נפסלו בכלי ברזל והיינו בהכרח הטעם שהוא הוא המחבל ומוכח שלא יהיה בנין עדי עד ולכך אמר רמז שעתידין אבנים לנסוע הרצון שיחרב הבית וק"ל:

39. Haftarah of Terumah.19

    ובלולים יעלו על התיכונה ומן התיכונה אל השלישים. מבאר שלא יהרוס אדם לעלות אל ה' כי אם ע"פ סולם הדרגה כנ"ל וזהו ובלולים וכו' וק"ל:

40. Haftarah of Terumah.20

    ויבן את הבית ויכלהו ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים. מבאר דאם השיג אדם מה שהשיג עד תכלית השגה שבכח האנושי. לא יוכל להשיג העולה עצמו ולא ישיג יותר. ואמר ויבן את הבית ויכלהו הרצון כילה מלהשיג ועילה מן השגתו גבים וגבים הוא מענין גב כמו אחורי אדם ושדרות הוא מענין שדרה שהוא בגב האדם וכמ"ש וראית את אחורי ופני לא יראו וזהו תכלית השגה וק"ל:

41. Haftarah of Terumah.21

    ויאחוז את הבית בעצי ארזים. יובן עפ"י הפסוק נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל מברכה שבירך בלעם הרשע דבלעם ברכן בארז. וענין הארז אם עומד במקום מים הוא יפה פרי תואר ואם אין עומד במקום מים הוא כערער בערבה. כך ענין בהמ"ק כל זמן שישראל היו עוסקין בתורה דנמשל למים היה מציון מכלל יופי משוש כל הארץ אבל כאשר פסקו מלעסוק אתקיימו בהו גלתה יהודה מעוני. וזהו ענין שאחז את הבית בעצי ארזים כמו ארז הנ"ל וק"ל:

42. Haftarah of Terumah.22

    ויהי דבר ה' אל שלמה לאמר אם בחקתי וכו' והקימותי את דברי אתך אשר דברתי אל דוד אביך נאמר לו במראה הנבואה אם ילך בדרכי ה' תהא תמיד השכינה בבית הזה. ואולם אם לא ילך בדרכי ה' יכול בשביל יחיד שחטא לא ישכון ה' בתוך בני ישראל לזה אמר ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל דאף שחרב הבית הוא משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים ובת קול יוצאת מהר חורב שובה אלי ואשובה אליכם כבראשונה ואתם תהיו לי גוי קדוש ב"ב אמן:

43. Haftarah of Zachor.1

    תמורת הפטרת תצוה

44. Haftarah of Zachor.2

    ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך למלך על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה' וגו'. נראה לבאר טעם על שתלה הענין במה שמשח אותו ולכך מזרז עצמו. והענין הוא דאי' בגמרא וגם במד' דהמן הפיל פור מיום ליום ומחדש לחדש כיון שנפל על אדר שמח שמחה גדולה כיון שמת בו משה מושיען של ישראל. ויש לתמוה על שמחה זו מה עושה והלא בשאר חדשים מתו אבות העולם וגם שאר פורענות אשר קרה להם לישראל כגון תמוז ואב ולמה שמח הרשע באדר. ונרא' לבאר עפ"י מ"ד דאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק אי' במדרש בחר לנו אנשים הנולדים באדר שני ותמוה. ונראה דהנה עמלק היה קוסם בקסמים וקלקל בחיצים ושאל בתרפים להכחיש השפע ממעל באמצעות המזל כדרך כל מכשף והי' לו כח להלחם על כל הנולדים במזל בכל חדשי השנה. והמזלות הם שנים עשר בשנה לפי מהלך הלבנה והנולדים באדר שני אין להם מזל כלל ולאלה אנשים לא היה לו כח להכחיש השפע כי אין ענינם ע"פ המזל ולכך צוה אב הנביאים שיבחר אלו אנשים הנולדים באדר שני דלהם אין כח בכשפיו והם ינצחו את עמלק וא"ש המדרש. וענין המן היה שחשב מן השקר שיעשה האל ית' כל הטובות האלה לישראל והיינו עשרה מופתים במצרים וקריעת ים סוף ושהספיק צרכם במדבר ארבעים שנה וחשב שנעשה הכל ע"י כישופין ומשה היה רב חרטומייהו והיה בקי באלה ענינים ולכך כתיב באגרת הקנאה על היהודים אשר בכל מדינה ומדינה שע"י כישופים נתגדל העם הזה ושכל ענינו של המנהיג שלהם היה ע"פ כישוף. וחשב בדעתו דלכך מת משה באדר כי נחלש כחו ולא מצאה ידו להציל עצמו בזה הירח. ומשה מת באדר שני כמבואר בירושלמי דאותו שנה מעוברת היה. וחדש שהפיל בו פור היה אדר שני כמבואר ג"כ בירושלמי שם דאי' אם נתעברה השנה קורין המגילה באדר שני דגזירה זו היה באדר שני. וכאשר נפל הפור באדר שני שמח כי בזה החודש אין כח לנחש לפי שמת בו משה ולכך היה מתהולל בדעתו. והאל ית' הפיר מחשבות ערומים וגמולו השיב בראשו ותלו אותו וכך יאבדו כל המוללים בשפתם על ישראל. ואי' דישראל בקשו מלך ככל הגוים וביארו המפרשים דהענין הוא דכל. הגוים בוחרים להם מלך עפ"י המזל מי שהשעה משחקת לו דקיבל פעולת הצלחה מן המזל. וככה בקשו ישראל מלך ככל הגוים והאל ית' נתן להם מלך מי שאין לו מזל כלל והוא שאול הימיני. יען שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ והם משופעים ע"פ המזל ואולם בנימין נולד בארץ ישראל ועיני ה' דורש אותה. ולזאת הסבה אין מזל לבנימין כלל ולכך נבחר שאול להיות בראש הקרואים להודיע כי אין ענינו נוהג על מנהג הטבעי כי אם מענין אלקי. וכבר ביארנו לעיל דאין הכשופין שולטין במי שאין לו מזל כמו שאין יכול לתפוס ערום בבגדו ולכך נבחר שאול להכות את עמלק וזהו ענין שאמר אותי שלח ה' למשחך למלך על ישראל היפך כוונתם שבקשו מלך ככל הגוים כנ"ל ועתה לך והכיתה את עמלק וא"ש וק"ל:

45. Haftarah of Zachor.3

    כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק וכו'. עתה לך והכית את עמלק וכו'. מבאר דעתה הוא זמן הפקידה ולא יכול לאחר. דענין הוא דמדת הדין בחק השם יתע' פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים והיינו ארבעה דורות. והדור בכללו הוא מאה שנים וידוע דבסוף ארבעים שנה לצאת בני ישראל ממצרים בא עמלק להלחם עם ישראל וכסות לשון שינה. וארבעים שנה היה מן מלכות שאול עד בנין בית הבחירה. וכתיב ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. נצא מהן שמונים ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וארבעים שנה מן מלכות שאול עד הבנין וא"כ הוי ארבע מאות שנה ממלחמת עמלק הנ"ל שהיתה לסוף מ' שנה לצאת בני ישראל ממצרים עד מלכות שאול. וזו הם ארבע דורות כנ"ל וזהו עד רבעים וזו היא סוף פקידה שלא היה זמן להמתין אפי' שעה אחת וא"ש:

46. Haftarah of Zachor.4

    אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים. מבאר מעשה עמלק דבפיו שרק ומילה כלפי מעלה זרק בדרך וענינו הוא דאי' במדרש וילחם עם ישראל ברפידים על שרפו ידיהם מן התורה. ונרא' לומר טעם לשבח על שלא עסקו בתורה לפי דיוסף צוה לשבטי ישורון אל תרגזו בדרך והרצון שלא יתעסקו בתורה. וגם ישראל היו טרודין בדרך לכך לא עסקו בתורה ובא זה הכלב ונשך וז"ש אשר שם לו בדרך. וגם אמר בעלותו ממצרים דהנה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים לפי דרכי לבב היו ולא יכלו לעמוד בקשרי המלחמה וזהו פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. וזהו הרשע לא מנע את עצמו מהלחם עמם כדי שישובו למצרים וז"ש בעלותו ממצרים וק"ל:

47. Haftarah of Zachor.5

    עתה לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו. ביאר לו שלא יחמול כדי שלא יטעה לומר והחרמת קאי על חרמי גבוה שמותר להקריב מן שללו לשלמים ולכך הוסיף לו ביאור שלא יחמול עליו שיהרוג את כולם. והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור עד שה מגמל עד חמור נר' טעם על דפירש לו אלו ארבע מינים מהבהמות. לפי דאלו הם מיוחדים לעבדם ולהרביעם יותר משאר בהמות. דידוע דשור ושה הם בגלגל המזלות ולהם עבדו כמו המצרים שהיו עובדים לצאן כמ"ש הכתוב שהיו עובדים למזל טלה. ועמלק קלקל בכולן והי' עובד לשור ושה. והרביעי לגמל וחמור כדי לטמא את עצמו לעסוק בכישוף וכמו שבלעם היה מרביע חמורו והזהירו הנביא כאן כמו אלו הבהמות הן ראוין להרוג מטעם והרגת את האשה ואת הבהמה כן יחרים את כל הבהמות וק"ל:

48. Haftarah of Zachor.6

    וישמע שאול את העם. מבאר שלא היה צריך לאסוף את העם בחזקה כי מיד היו מתרצין לנקום נקמת ה' בעמלק וזהו נרמז באומרו וישמע שאול:

49. Haftarah of Zachor.7

    ויפקדם בטלאים. מבאר התרגום שפקדם בקרבן פסח. לפי דהמלחמה היה בפסח. ונר' טעם דהאל ית' השכיל שינצחו את עמלק בניסן להודיע לשפלים שהוא משגיח על כל חי. דידוע דעמלק היה ראש לכל הכישופים וטלה הוא מזל שלו מפני דראשית גוים עמלק דהוא ראש לכל אומה. וראש לכל החדשים הוא ניסן וטלה הוא מזל שלו והיה מנחש במזל שלו ולא יוכל להציל עצמו כי ה' נלחם עמו ולכך צוה להלחם בניסן וק"ל:

50. Haftarah of Zachor.8

    מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה. נר' טעם על שפקד יהודה בפני עצמו. דידוע כשקונן דוד את שאול ויהונתן בנו אומר ללמד לבני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר ופירשו המפרשים דכתיב ידך בעורף אויביך איזה מכה שהיא בעורף הוי אומר זו קשת ע"כ. ונר' לבאר ענין הקינה הזאת דידוע דעשו נתברך בחרב לפי שעשו כיבד את אביו בפניו בבגדי חמודות ולכך זכה לכלי זיין שהוא בפני האדם והיינו החרב כי לא יתכן ללחום עם חבירו בחרב כי אם בהכרת פניהם איש אל אחיו. ולפי שכיבד את אביו בפניו לכך זכה לחרב. ואולם שטנו של עשו הוא בנימין בן יעקב שאמר הכתוב ובין כתפיו שכן שהוא כיבד את אביו יותר משאר השבטים וא"כ אין לעשו יתרון כי גם בנימין כיבד את אביו וזהו ענין עשו ואולם ישמעאל לא כיבד את אביו כי היה מורה רוח לאברהם. ואולם שלא בפניו התנפל אברהם בעבורו ולכך ניתן לו הקשת כמש"ה והוא רובה קשת דענין קשת הוא מאחורי אדם ושטנו של ישמעאל הוא יהודה דיהודה נתברך בקשת כמ"ש ידך בעורף אויביך. ולכך כשמכרו השבטים את יוסף אמר יהודה ראש המדברים לכו ונמכרנו לישמעאלים כי הוא מושל על ישמעאל. וזהו שקונן דוד כאשר מת שאול שהיה משבט בנימין שטנו של עשו ובימים ההם לא היה חרב ביד ישראל. אמר ללמד לבני יהודה קשת הכונה כנ"ל. וכאן אצל עמלק היו גם ישמעאלים מעורבים כמבואר שהכם מחוילה עד שור ויבהל גבול ישמעאל כמש"ה וישכנו מחוילה עד שור. וכבר אמרנו דשטנו של ישמעאל הוא יהודה לכך פקד יהודה בפני עצמו כי לו היה הממשלה בפני עצמו וק"ל:

51. Haftarah of Zachor.9

    ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל. נראה לבאר לפי הפשוט דבעמק שלח רגליו להכות את עמלק כדי להראות כי הנצחון הוא מאת השם ב"ה דלפי נימוס המלחמה הנוצח הוא בהר והמנוצח הוא בעמק וכאן היה להיפוך ואעפ"כ היה נוצח כי סיבה מאת ה' היתה להכרית את עמלק לפי חרב. ועוד נר' טעם שנלוה עמהם בעמק וגבר אותם והוא עפ"י מ"ד בגמ' וישמע הכנעני מלך ערד כי בא ישראל דרך האתרים מה שמועה שמע ובא שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד ומק' תוס' תימה הא בקרא מפורש טעם כי בא ישראל דרך האתרים והיינו דרך ההרים עכ"ל ובלאו תמיהת התוס' יש לתמוה למה בא אותו רשע להלחם אתם הלא די היה לו במה שכבר נידון באבדון והרג ברפידים וזהו היא מעשה כסילות ופתיות ללחום עם מי שמושל עליו ואולם נר' דהענין הוא דחשב עמלק לנצח את ישראל אע"פ שהוא חלש מהם כי ישראל הלכו בין ההרים בעמק וידוע דאם חלש למעלה וגבור למטה מנצח החלש את הגבור כמ"ש רש"י בענין והעמלקי יושב בהר. ולכך רעיונו הבהילוהו שינצח את ישראל שילחם עמם בתוך העמק וזהו טעם הכתוב כי בא ישראל דרך האתרים: וע"ז מקשה הגמר' מה שמועה שמע ובא ואין לומר טעם הכתוב כי בא ישראל וכו' הלא ענן ה' הולך לפני מחנה ישראל ומיישרכל ההרים וע"ז משני הגמ' שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ולא יהי' מונע לו ללחום עם ישראל. והודיענו כאן הנצוח הנפלא אשר נצח שאול אף דבעמק שלח רגליו גבר אותם וזהו וירב בנחל וכ"ל:

52. Haftarah of Zachor.10

    ואגב נבאר מ"ד בש"ע והובא בש"ס חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכבר התעוררו קצת מפרשים דאין כוונת הש"ס שישתה מענין זוללות אלא שישתה מעט יותר ממה שהוא למוד והאידים מן היין עולים בין השינים של מוח וזהו מביא שינה. ואולם נר' לבאר בענין אחר דאי' בגמ' וירב בנחל על עסקי נחל רב ודן את עצמו ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה בנחל בשביל כל הנפשות האלו לא כל שכן ע"כ וזהו תמוה איך מדמה נפש מישראל לאלה רשעי ארץ אשר בשאול ביתם. ואולם נר' דהנה הטעם שצותה התורה לערוף עגלה בנחל איתן מקום אשר לא יזרע ואינו עושה פירות לפי שנהרג אדם שהיה יכול לעשות פירות וזה מנעו ולכך יערף עגלה במקום שאינו עושה פירות ע"כ ויש לומר בשני פנים או יש לומר דהוא בעצמו ראוי לעשות פירות והיינו המצות דראוי לקיימם או יש לומר דאפשר שיצא ממנו זרע טוב שהיה מזכה את ישראל וזהו הנקרא פירות וזהו היה טעות שאול שראה שעתיד יוצא מעמלק בני ברק שלומדין תורה ברבים ולכן היה חס עליו להרגו ובאמת קיי"ל דאין לחוש לזרע שעתיד להוליד כ"א מה שהוא בעצמו יכול לעשות. ואולם לפי הנ"ל דהפירות הן בנים אין ראוי שיקלל את המן לפי שיצאו ממנו גרים שהיו באין לחסות תחת כנפי השכינה. אבל לפי מה דאמרי' דהפירות הן מצות אין לחוש לזה ובדין הוא שיקלל את המן שהיה רשע וזהו מבואר. וז"ש הגמ' חייב אדם לבסומי בפוריא ר"ל שלא ישתה וישתכר ויתגל בתוך אהלו כענין הסכלים אלא שישתה מעט יותר ממה שהיה רגיל ויתבלבל רעיונו ולא יבין זה הענין במעט עיון אשר לו אם יאמר ארור המן או לא. וכבר מבואר ענין וירב בנחל בטוב טעם וכנ"ל וק"ל:

53. Haftarah of Zachor.11

    ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו. נר' טעם על דקיני היה נוטה אהלו בארץ עמלקי דחשש אולי ינוסו ישראל ויהי להם מקום פליטה לשרידים כי הוא יאספם בתוך אהלו ולכך הי' שלום בין העמלקי ובין הקיני ואולם שאול צוה לו שיפנה לדרכו כי בטוחים הם שהש"י יצא לפניהם להלחם בגוים ואולי בעת הרעש יפגעו בו ולכך צוה שיפנה לדרכו. וענין קיני הוא ידוע שבא מן יתרו אשר קידש שם שמים ברבים ונקראין קיני שהיו מתקנים חטא קין דנחרץ עונשו שהיה נע ונד בארץ ולכך ישבו באהלים ולא בנו בתים לשבת אדם. וחטא זה הי' נמשך מאיכות חטא הנחש אשר פיתה את חוה וסחטה ענבים ונתנה לאדם ולכך צוה יונדב בן רכב שלא ישתו בניו יין ושכר כידוע וק"ל:

54. Haftarah of Zachor.12

    פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם בני ישראל בעלותם ממצרים. לפי הפשוט נר' דהחסד הוא שעשה עם בני ישראל שלמדן להועיל פרשת דינין וכעין זה הגמול גמל שאול עמו חסד לפי דיש נספה בלא משפט היינו בעת הרעש ואין בדין שיספה הוא בלא משפט כי הוא בא להורות משפט. ואולם באמת החסד אשר עשה עם בני ישראל הוא לפי דבעלותם ממצרים נתגרה בהם עמלק וזינב כל הנחשלים להתגייר הודיעם שנמוגו כל יושבי הארץ מפניהם ולא יבואו להלחם עמם כלל והוא הי' ראש לכל הכומרים ונתגייר. וז"ש משה והיית לנו לעינים בוודאי להורות הדרך הישר לא היו צריכים אליו כי ענן ה' הולך לפניהם לישר להם מקום מנוחה. ואולם הכונה שהוא החזיר לב ישראל שלא יתראו מן האו"ה וזהו והיית לנו לעינים. וז"ש בלעם ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד כי הוא נלחם תחלה עם ישראל ואח"כ ניבא על קיני כי הוא היה מסיר היראה מישראל כנ"ל וז"ש שאול סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואינו בדין שתאסף עמו כי אתה עשית חסד עם ישראל והוא עשה רעה לישראל וק"ל:

55. Haftarah of Zachor.13

    ויתפוש את אגג מלך עמלק חי. נר' דשאול טעה במה שהחי' את אגג מפני דאגג אמו היתה מן עמלק דאמר לו שמואל כן תשכל מנשים אמך. ושאול סבר שאר אם לאו שאר הוא וא"כ אין אגג מזרע עמלק ולכך חמל עליו. ובאמת בנכרים הכל הולך אחר האם אפילו ישראל שבא על הכותית הולד נכרי וק"ל:

56. Haftarah of Zachor.14

    ויחמול שאול וכו' ועל מיטב הצאן וכו' וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו. נראה לבאר מקום טעותם לפי דשמואל צוה שיחרימו את כל והם טעו וסברו דיהיה חרמי גבוה כמו חרם לה' שמותר להקריב ממנו קרבן. ואי' בגמ' אין לוקחין בהמה מן הנכרים לקרבן מפני שחשודין על הרביעה ומסיק שם דנקיבות מותר ליקח מהם לפי שגוי חס על בהמתו שלא תעקר וגם זכרים מותר ליקח מהם לפי דחס על בהמתו שלא תכחיש דאם היא נרבעת היא תכחיש. ולזאת הסיבה חמל העם על מיטב הצאן דאין כאן חשש כלל על הרביע' דאלו נרבעת היתה כחושה. ולפי דעתם הם בקשו להקריב מהם קרבן לה' ולכך כל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו וק"ל:

57. Haftarah of Zachor.15

    ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר נחמתי כי המלכתי את שאול למלך נרא' דאי' שאול באחת ולא עלתה לו דוד בשתים ועלתה לו. ובאמת י"ל וכי משוא פנים יש בדבר. הענין הוא דהמלוכה היתה ראוי' לדוד לזמן המוגבל וישראל בקשו מלך קודם הזמן לכן ניתן להם שאול שלא היה ראוי למלכות ולכך כשחטא פעם אחת נטלה המלוכה ממנו כי לא היה ראוי אליו מקודם. וז"ש נחמתי לשון נחמה שנמלך שאול כי אלו לא חטא היה צריך להשתלשל המלוכה לדוד בסיבה מן הסיבות מענין אחר אך עתה יבא ב"ח לגבות את חובו וק"ל:

58. Haftarah of Zachor.16

    כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים. דייק לומר כי שב מאחרי דאי' אחרי ה' אלהיכם תלכו הרצון שיתנהג האדם במדות שהאל יתב' נוהג בשפלים מה הוא רחום אף אתה תהא רחום וכו' מה הוא נוקם ברשעים אף אתה תהא מנקם ברשעים. ושבאול תפס מדת רחמנות במקום שנאמר לו שיתאכזר ושב מאחרי ה' כנ"ל וז"ש כי שב מאחרי וא"ש וק"ל:

59. Haftarah of Zachor.17

    ויוגד לשמואל לאמר בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד. נר' טעם על שתקע אהלו בכרמל כדי לטהר העם מטומאת ג' וז' שהרגו ערלים כמו במלחמת מדין:

60. Haftarah of Zachor.18

    ויבא שמואל וכו' ויאמר שאול אל שמואל ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה'. נראה טעם על שבירך אותו. דלפי דעתו לא חטא כלל וחנה אמרה בתפלתה ותתן לי זרע אנשים ומפרשים זרע שימשח שני אנשים ואלולא חטא שאול לא היה שמואל משח אלא אחד. ויש מפרשים זרע אנשים שיהי' מרוצה לבריות ויברכו בו ישראל וז"ש ברוך אתה לה' וזהו הקימותי את דבר ה' וק"ל:

61. Haftarah of Zachor.19

    ויאמר שאול מעמלקי הביאום למען זבוח לה' באתי ואת היותר החרמנו. גילה כוונתו אשר חשב להקריב ממנו קרבן לה' ואין בזה איסור כלל לפי מחשבתו וכנ"ל וק"ל:

62. Haftarah of Zachor.20

    ויאמר שמואל הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. מבאר לו שהוא חטא במה שחמל על עמלק דבאמת לא היה המלוכה ראוי לשבט בנימין כי הוא קטן שבשבטים ואולם בנימין שטנו של עשו ולכך נמלך שאול כדי שינקום נקמת ה' בעמלק וא"כ למה חמלת על עמלק ולא טבחת אותם וק"ל. ונראה טעם למה נמלך מקטני שבטי ישראל כדי שלא תזוח דעתו עליו לעשות דבר מלבו ולדון ק"ו על א' מהעצות כי צריך לשמוע אל דברי הנביא לכך מלך קטן שבשבטים שלא חדש אחר דברי נביא כלום. וכענין זה אמר לו שמואל הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה ולמה נמשחת למלך שלא יחדש דבר אחר הנביא ולמה עברת על דברי הנביא ותעט אחר השלל והוכיח אותו על זה וק"ל. והתרגום יונתן פי' ראש שבטי ישראל אתה שבטיך קפץ לגו ימא תחילה ותמוה. ונראה לבאר ע"פ מ"ד דראובן נתן עצה לכו ותשליכהו באחד הבורות והבור רק אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו למען הציל אותו מידם. ויש לתמוה מה הצלה יש כאן שישליכוהו לבור שהוא מלאה נחשים ועקרבים. ואולם הענין הוא דקבלה היתה בידם שעתידין ישראל לכשול במים ולא ידעו איך יפול הדבר ולזה חוששין היו אולי תקויים עתה ההכשל. ובאמת היה על עסק מי מריבה אשר רבו בני ישראל וזהו היה הצלה מן המים אל מקום נחשים כי יותר יתכן שיעשה לו נס במקום נחשים כנ"ל. וכאשר באו בני ישראל אל ים סוף סברו עתה יתקיים הדבר ולא רצו לכנוס לתוך המים ובנימין קידש שם שמים ומסר עצמו להריגה כי יתכן באם יתקיים באיש אחד שוב לא יזוקו בני ישראל. ולזאת הסיבה זכה למלכות וזהו שביאר התרגום שבטיך קפץ לגו ימא תחילה וק"ל:

63. Haftarah of Zachor.21

    ויאמר שאול אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני. התנצל שאול דלא חטא. דהנה שלוחי מצוה אינן ניזוקין ואני הלכתי בדרך ישרה וסלולה ואין פוצה פה ומצפצף ומוכח שלא חטאתי דאלו חטאתי לא הצליח ה' דרכי וז"ש ואלך בדרך אשר שלחני. ועוד כי העם לקחו צאן ובקר למען לזבוח לפני ה' בגלגל ולא לקחו לשלול שלל ולבוז בז וא"ש:

64. Haftarah of Zachor.22

    ויאמר שמואל החפץ לה' וכו' כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר. נראה דביאר לו שלא היה לו למאס את דבר ה' אע"פ דכיוון להקריב ממנו קרבן ראשית החרם. כי ענין הקסם הוא שמקטיר לגרמיים השמימה כדי שיתקבץ השפע מאת ה' במקום אחד וזהו אסרה תורה אע"פ שהוא עושה דבר טוב בזה כמו באשה עקרה שאין לה ולד ומועיל הקסם שתלד בן ויוכל ללמוד תורה ברבים אעפ"כ אסרה התורה כי האל יתב' סך בעדה שלא תלד ומי יבא אחר המלך אחר שכבר עשהו והוא מענין מרי. וכן ענין און ותרפים כי הם מועילין לדעת מה יהיה לעתיד והתורה אסרה דכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך לא תעוננו ולא תנחשו. והותר לנו באורים ותומים ולא בענין אחר אע"פ שיוכל להצמיח ממנו דבר טוב אעפ"כ אסור. וז"ש למה עברת את פי ה' כי האל יתברך צוה לעשות כך ואתה מאסת את דבר ה' אע"פ שכוונתך היה לדבר מצוה הרי הוא כמו קסם ואון ותרפים דאסרה התורה ולכך ימאסך ה' ממלך שלא היה לך לבדות מצות מלבך וא"ש:

65. Haftarah of Zachor.23

    ויאמר חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך. דייק לומר ואת דבריך לפי שהוא פרט לו בפירוש שיחרים את כל ולא יחיה כלום ולא לטעות להחרים לגבוה כנ"ל וק"ל:

66. Haftarah of Zachor.24

    ויאמר שמואל לא אשוב עמך כי מאסת את דבר ה' וכו'. היינו דחשב שמואל אולי יהיה לו עון ע"ז כי מלך הוא והש"י מאס אותו ממלוך על ישראל ולכן אמר לא אשוב עמך וק"ל:

67. Haftarah of Zachor.25

    ויחזק בכנף מעילו ויקרע. רמז לו שלא יקרע מלכות ישראל ממנו מיד כי בנו ישב על כסאו אחריו שהוא איש בושת ולא שימלוך עדי עד אבל זמן מועט ימלוך וק"ל:

68. Haftarah of Zachor.26

    ויאמר אליו שמואל קרע ה' ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך. יובן עפ"י מ"ד בעצת המן לאחשורוש אודות ושתי המלכה. ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה יש להבין איך פסיקא ליה מלתא שרעותה תהיה טובה ממנה. ונרא' דידוע דאם אדם חטא ונעשה בו רושם. כל העם הם נזהרי' שלא יכשלו בפח זה אחר שראו עונשו הקשה. וזהו שאמר ממוכן לרעותה הטובה ממנה בלי ספק כי היא יודעת משפט המלך ומה נעשה בראשונה על אשר לא עשתה את מאמר המלך ותהיה נזהרת ותשמע למלך. וכן הוא הדבר כאן שאמר לרעך הטוב ממך בלי ספק כי הוא יודע איך נחרץ דינו של הראשון על אשר שינה את מאמר המלך ב"ה וק"ל:

69. Haftarah of Zachor.27

    וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. מבאר עוד סיבה הגורם לו נזק על מלכותו כי כבר ניתנה המלוכה לדוד ולו יאות המלוכה וכיון שהוא חטא יסבב אליו המלוכה וק"ל:

70. Haftarah of Zachor.28

    ויאמר חטאתי כבדני נא נגד זקני עמי והשתחויתי לה' אלהיך. ביקש ממנו שיחלק כבוד למלכות וישתחוה לה' וזהו סימן שכבר הוא כי מגדולת עבד ניכר גדולת רבו. וכן להיפוך מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים. ועפי"ז יובן מאמר חז"ל במס' מגילה ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר לא מאהבתם את מרדכי אלא משנאתם את המן ולהבין אין מוכח זה מפשוטו של מקרא. ולפי הנ"ל יובן דמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים ומפורסם הוא דאחשורוש רשע היה כמ"ד בש"ס משל לבעל תל וחריץ וכו' וקרא קאמר משרתיו וא"כ איך יהיו אוהבים את מרדכי ומוכרח לומר משנאתם את המן וק"ל:

71. Haftarah of Zachor.29

    ויאמר אגג אכן סר מר המות. נראה לומר לפי הידוע דבאותו הלילה בא אגג על שפחתו ונתעברה ממנו וזהו היה שורש המן ולכך אמר אכן סר מר המות הרצון דמרירת המות כבר סרה ממני כי ישאר שורש אחרי וא"ש:

72. Haftarah of Zachor.30

    ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך. נראה מכאן דאגג היה מעמלק ממשפחת אם ולא ממשפחת אב והענין שנאמר לו במראה הנבואה כמו שהוא עתה הולך לאבדון כן ילך לאבדון נכדו שהוא המן ע"י אשה צדקת שהיא אסתר וזהו רמז באמרו כן תשכל מנשים אמך ובזכות נשים צדקניות נעשה נס לישראל שחזרו בתשובה באיכות איש עמלקי. וכן ירחם ה' את שבות עמו ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן:

73. Haftarah of Zachor.31

    הפטרת פרשת זכור מס' מרפא לנפש

74. Haftarah of Zachor.32

    בפ' ולמה לא שמעת בקול ה' וגו' כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר וגו'. ז"ל ודרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו הם ג' צריך שיתקן המחשבה והדבור והמעשה המחשבה שיתחרט האדם מעונותיו הדבור שיודה על פשעיו המעשה שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת. אולם החרטה היותה הכרחית לתשובה מבוארת בנביאים. אמר ירמיהו אין ניחם על רעתו לומר מה עשיתי אמר יואל מי יודע ישוב וניחם וגו' והודוי כתוב בתורה והתודו את חטאתם אשר עשו והתודו את עונם ואת עון אבותם יהתודה אשר חטא עליי ושיקבל עליו שלא יוסיף לחטוא כמו שחטא אמר הנביא ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. והדברים המונעים והמעכבים את התשובה הם ג' שהם העלמת החטא. והתנצלות. ואהבת הממון והכבוד. והוא מבואר שכל א' מאלו מעכבין את התשובה ואולם העלמת החטא ידוע שמי שלא יכיר או ידע שחטא לעולם לא יתחרט ולא ישוב בתשובה כמו שהחולה כל מה שלא ירגיש או ידע שהוא חולה אי אפשר לו שיתרפא לפי שלא יבקש רפואה לחוליו וכל יום יכבד עליו החולי וכן החוטא אם לא ידע שחטא לעולם לא ישוב. והתנצלות במה שחטא לעולם לא יתחרט ולא יתודה עליו וזה נקרא מכסה פשעיו לא יצליח (א"ה עיין בינה לעתים דף ט' פירש ג"כ כן וע"ש באורך בדברי נועם) שכסוי החטא הוא כשאדם תולה בדבר אמר איוב אם כסיתי כאדם פשעי וגו' וזה לפי באדם התנצל על חטאו ואמר האשה אשר נתת עמדי וגו' ולא הועיל לו ההתנצלות כלל לפי שהשכל ניתן באדם להיות תמיד עינו על דרכיו שלא יחטא ולזה נקרא השוגג חוטא שאלו יש לו תשובה לומר שוגג הייתי יש למשיב להשיב אליו השכל הניתן בך למה לא העורך לבלתי הניח אותך לחטוא ובעבור זה צריך כפרה וג"כ צריך שלא יתפתה לקול מלחשים וע"כ נאמר לאדם כי שמעת לקול אשתך בזאת התאוה הגופנית ולא שמעת לשכלך וזה ממה שיורה שלא יועיל לאדם התנצלות לומר פלוני גרם לי לחטוא שאין התנצלות על החטא אלא על האונס הגמור שעליו אמרו רבותינו ז"ל אונס רחמנא פטרי'. וגם אהבת הכבוד והממון ידוע שמעכבין את התשובה ואף גם זאת אם ישוב בסבת אם תועלת ממון או כבוד אינה תשובה. וזה כי כשיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה צריך שיהיה זה לאהבת השי"ת בלבד לא לזולת זה כלל. וכן היה דוד אומר שתשובתו היתה ראויה להתקבל לפי שלא היה בה דבר מונע קבלתה שאמר חטאתי אודיעך שירמז על הכרת החטא. ועוני לא כסיתי שירמז שלא התנצל על החטא כלל. ואמר אודה עלי פשעי שירמוז שהתשובה והוידוי היתה לאהבת השי"ת בלבד ולא בעבור הכבוד והממון. ולפי דהיתה תשובת שאול כשחטא בעמלק חסרה אלו הג' תנאים אעפ"י שהודה חטאו לשמואל שני פעמים ואמר חטאתי לא נתקבלה תשובתו כלל וזה שבתחלה היה מכחיש החטא ולא היה מכיר שחטא כי כשאמר לו שמואל ולמה לא שמעת בקול ה' השיב אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני וגו' וכשאמר לו שמואל שהיה. חוטא בהפצר ההוא יותר ממה שחטא במרי הראשון עצמו שהיה עיקר החטא ואמר לו:

75. Haftarah of Zachor.33

    כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר. כלומר שהמרי שהוא עיקר החטא הוא כמו חטאת קסם שהוא לאו בלבד (א"ה עי' רמב"ם הלכות עכו"ם וחוקותיהם פי"א הלכה ואו זיין) וההפצר שהיה מפציר לומר לא חטאתי הוא כמו און ותרפים שהוא חטא ע"ז והוא יותר קשה מהקסם שהוא עיקר החטא. ומתוך דברים הללו הודה שאול שחטא ואמר חטאתי. אבל התנצל על החטא בדברי שקר ואמר כי יראתי את העם וגו' ולפיכך לא אבה שמואל לשוב עמו כשאמר לו ושוב עמי והשתחויתי לה'. והשיב לו שמואל לא אשוב כי מאסת את דבר ה' ויסוב שמואל ללכת לפי שהודאת חטאתו לא היתה הודאה כלל שהיה מתנצל בדברי שקר וכשהודה שאול אח"כ שחטא ואמר חטאתי סתם הסכים שמואל לשוב עמו. אבל לפי שגילה שאול דעתו שתשובתו זו היתה בעבור הכבוד כמו שאמר ועתה כבדני וגו' ולא היתה במשפט הראוי תשובתו כאהבת השי"ת לא נתקבלה תשובתו ונאמר לשמואל מיד שימשח את דוד למלך. ולזה לא נמנו בכלל שני מלכות שאול השנים שמלך מכאן ואילך. ואולם יש לשאול ולומר למה נענש שאול שתוסר המלכות ממנו מפני חטאו ולא נענש עונש אחר כמו שנענש דוד על ענין בת שבע ולא הוסרה המלכות ממנו:

76. Haftarah of Zachor.34

    והתשובה בזה הוא שדוד לא חטא במצוה פרטית שנצטוה בה אחר שהיה מלך או במצוה פרטית שנצטוה בה בתורה מצד שהיה מלך אלא במצוה כוללת אותו עם כל האנשים כי איסור א"א או רחיצה כוללת כל האנשים ולכן ראוי שיהיה ענשו שוה לעונש כלל האנשים. אבל שאול חטא במצוה פרטית אליו מפי שמואל אחר שהיה מלך או מצד שהיה מלך שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך ואמר ג"כ לך והכיתה את עמלק ולא תחמול עליו וגו' ובעבור זה נענש בהסרת המלכות ממנו ומזרעו ושימות בלא עתו. וכן שלמה בעבור שחטא במצות ולא ירבה לו נשים והמצות הפרטית שנצטוה בהן המלך מצד שהוא מלך הוסרה מלכות עשרת השבטים ולא נשאר לי רק שבט יהודה ובנימין בעבור השבועה שנשבע השי"ת לדוד. והמדות ההכרחיות למלך מצד המלכות הם ששה. הא' שיהיה המלך אכזרי לזרים ורחמן לעמו ומוסר נפשו להצילם כמו שמדרך הרועה לסכן עצמו להסיר המזיקים ולהלחם עם הארי והדוב לשמור הצאן ולרחם עליהם בזרועו יקבץ טלאים ובחיקי ישא עלות ינהל. והשני שייטיב למטיבים אליו ולעבדיו ולאנשי מלחמתו שאם לא יעשה כן מי ימסור עצמו בעבור כבודו ומי יקנא בעדו אם בגדו בו (א"ה ולכן כשהתאבל דוד ע"ה על אבישלום בנו אמר לו יואב הובשת היום פני כל עבדיך הממלטים את נפשך וגו' לאהבה את שנאך ולשנא את אהביך כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים כי ידעתי היום כי לו (כך הקרי) אבשלום חי וכלנו היום מתים כי אז ישר בעיניך. ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך כי בה' נשבעתי כי אינך יוצא אם ילין איש אתך הלילה ורעה לך זאת וגו' ותיכף ציית לו וכתיב ויקם המלך וישב בשער וגו'. ולכן הוכיח דוד ע"ה את אבנר בעת שלקח החנית וצפחת המים ואמר לא טוב הדבר הזה אשר עשית חי ה' כי בני מות אתם אשר לא שמרתם על אדוניכם וגו'. כי כמו שהמלך מחויב להיטיב ולאהוב עבדיו ואנשי מלחמתו כך עבדיו ואנשי מלחמתו מצווים עליו לשמרו ולמסור עצמ' בעבור חייתו וכבודו. ויתכן שהקרה ה' זה לשאול יען ששאול לא היה נזהר בזה להיטיב לעבדיו כמו שביאר המחבר הזה לקמן בסמוך לכן אירע לו זה שעבדיו לא שמרוהו כראוי למלכות וכגמול השיבו לו). והשלישי שיהיה שונא בצע ולא יהיה חמדן שהרועה שהושם לשמור הצאן אין ראוי שיגזול עורם מעליהם ובשרם מעל עצמותם שאז ישוב הענין בהפך שיהיו הצאן לפרנס הרועה ולא הרועה לשמור הצאן. (א"ה עיין יחזקאל ל"ד הרבה והפריץ חזון על זה) ולזה אמר הכתוב וכסף וזהב לא ירבה לו מאד שאם ישתדל לקבץ כסף וזהב אפי' מן האויבים כשלא ימצא מהם יקח מעצמו. והרביעי שיהיה איש חיל אמיץ לבו בגבורים לשבר מלתעות עול ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול ולא יירא לעשות משפט. והחמישי שיהיה מדבר אמת ולא ימצא עולה בשפתיו וישפוט משפט צדק ולא שקר באמונתו כי לא יבטח האדם בדברי המלך אם תדברנה שפתיו עולה ולשונו תהגה רמיה. והששי שיהיה ירא שמים וחרד על דברו ויהיה נכנע לעובדי השי"ת וישמור מצותיו שנצטוה עליו מצד שהוא מלך ואף בשאר המצות ראוי לו שלא יתגאה על אחיו לחשוב שהוא בן חורין מן המצות יותר מהן. אמר הכתוב לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל וזה כמאמר החכם המלך והדת אחים נאמנים. ואם יראו העם את המלך מזלזל בתורה ובמלמדיו יבואו כל העם להקל בה ותפול התורה וכשנחפש מדות שאול נמצא חסרות מכל אלו. אולם בראשונה שחמל על אגג עד שאמרו רז"ל וירב בנחל על עסקי נחל שעשה קל וחומר של שטות ומה על נפש אחד אמרה תורה וכו'. והיה אכזרי על עמו כי את נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב ודוד בהפך שהיה מכה את מואב ומעבירם במגרה ובחריצי הברזל וכשראה המלאך המשחית אמר אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו יהי נא ידך בי ובבית אבי. בשנית שלא הטיב לדוד שסיכן עצמו בהריגת גלית ודוד היה בהיפך שצוה בשעת מותו ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד. בשלישית אמר הכתוב ותעט אל השלל ודוד בהפך שהיה נדיב לב ומחלק השלל ואמר הוא הנה לכם ברכה משלל אויבי ה'. ברביעית אמר שאול כי יראתי את העם ואשמע בקולם ודוד לא היה ירא מעשות משפט אמר הכתוב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. בחמישית שהיה שאול משקר לשמואל מכסה פשעיו ודוד הודה מיד ואמר בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע. בששית שלא היה נשמע לשמואל ועבר על דבריו במצות הפרטית שנצטוה ודוד היה נשמע אל נתן הנביא ולגד החוזה ולשמואל בכל מה שנצטוה מפיהם. וכשיחופשו הכתובים נמצא דוד שלם בכל המדות הללו ושאול חסר בכלן. ובעבור זה היתה סבה מאת ה' יתב' שלא ישאר המלכות לשאול ושלא ישאר ממנו זרע הגון למלוכה וגם אבנר שר צבאו מת כדי שיתקיים המלכות קיום יפה ביד דוד וזרעו כדי שיהיה משל ודוגמא למלכים הבאים אחריו כדי שלא יתגאו על השי"ת למרות עיני כבודו שהמלכות שלו הוא שהוא מלך הכבוד והוא מהעדא מלכין ומהקם מלכין:

77. Haftarah of Zachor.35

    ונשוב למאמרנו הראשון ונאמר שכמו שלא נתקבלה תשובת שאול להיות חסרה הג' תנאים שזכרנו כן בעבור זה נתקבלה תשובת דוד על בת שבע לפי שהיו בה הג' תנאים הנזכרים. והרמז בזה אמר על תנאי הראשון כי פשעי אני אדע כלו' שלא היה החטא נעלם ממנו וחטאתי נגדי תמיד לרמוז על התנאי השני שלא היה מתנצל על חטאו לומר שלא חטא שתמיד היה חושב שחטא. ואמר לך לבדך חטאתי לרמוז על התנאי השלישי שלא היתה תשובתו מפני הכבוד או הנאות ממון או פחד שלא היתה התשובה לשום א' מכל אלו אלא שהיה שב ומתחרט בעבור שחטא לה' לבדו ולא מפחד בני אדם שלא יענישוהו אלא מפני אהבת הש"י שהוא מוחל וסולח לשבים אליו. ולפי שהעבירה היא אם במחשבה אם בדבור אם במעשה או בכולן צריך שתהיה התשובה משלשתן. אם במחשבה החרטה ואם בדבור הווידוי ואם במעשה שלא יספיק עזיבת החטא בלבד אבל שיעשה מעשים הפך העבירות שעשה לפיכך היה תמיד מתפלל על כולן. על המחשבה אמר לב טהור ברא לי אלהים על הדבור ה' שפתי תפתח. ועל המעשה אמר אלמדה פושעים דרכיך וגו' כלומר שיעשה מעשים הפך העבירות כדי שיראה האנשים ויקחו מוסר וילמדו לשוב אל ה' יתב'. ואם העלים אדם עיניו מן הצדקה יפזר ממונו לעניים. ואם הורה לאנשים לנהוג בקלות ראש במצות. ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצות לפי שהמחטיא את הרבים אי אפשר לשוב בתשובה שלימה שבמה יוכל לתקן את אשר עותו ממה שגרם לחטוא. ולזה אמר דוד אלמדה פושעים דרכיך וכיוצא בזה צריך לעשות למחטיא אחרים במעשיו או דבריו הרעים הפך זה צריך להישירם ולהחזירם למוטב ואם חטא במחשבה בלבד יטהר מחשבותיו לפני יודע מחשבות כי הוא יתב' מרבה לסלוח ברוב חסדיו כי לפי שורת הדין נראה שיהא העונש הכרחי לחוטא ואלו הי' כן אל החוטא באפס תקות מחילה היה גרם אל החוטא שלא ישוב ולא יפחד מן העונש כמו שלא ירא האדם מן המות אחר שהיא הכרחית לאדם אבל רצה הש"י לתת סליחה ומחילה לשבים לפתוח פתח לכל איש למען ישוב מדרכו הרעה. וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח עכ"ל הזהב וע"ש שהאריך עוד והוכרחתי לקצר. ועי' בבינה לעתים דף הנ"ל:

78. Haftarah of Zachor.36

    עוד בהפטרת פ' זכור

79. Haftarah of Zachor.37

    וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. א"ה עי' רש"י כתב ז"ל וא"ת אשיב מעוני לא יועיל ליטול המלוכה ממי שנתנה לו כי הקב"ה שהוא נצחונו של ישראל לא ישקר מליתן הטובה שאמר ליתן עכ"ל רש"י ז"ל ונ"ל לפרש מה שקרא כאן להש"י בשם נצח ישראל עפ"י הירושלמי דר"ה וז"ל לא לנצח יריב לא לנצח יריב אלא להיות מנוצח וכן כיוצא בו בג' בבלי בפסחים כמו שאביא אי"ה לקמן. הרי דנצח פי' שמנוצח מן עמו בני ישראל וזה כוונת הכתוב וגם נצח ישראל ר"ל אעפ"י שהוא מנוצח תמיד מן עמו בני ישראל וא"כ תאמר שגם כאן יועיל לך תפלה לבטל הגזירה לזה אמר בכאן לא שייך זה כי האיך יחזור ליטלו ממה שנתנה לו. וזה נוכל להעמיס קצת ברש"י שם שכתב שהוא נצחונו של ישראל וכו'. ודרך אגב אביא דבר נחמד בשם הב"ל וז"ל על הא דאיתא בפ' ערבי פסחים אמר רב כהנא משום ר' ישמעאל ב"ר יוסי מ"ד למנצח מזמור לדוד. זמרו למי שמנצחים אותו ושמח. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו. מדת ב"ו נוצחין אותו ועצב. אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח שנא' ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו'. ואמר רב כהנא כו'. מ"ד וידי אדם מתחת כנפיהם. ידו כתיב. זה ידו של הקב"ה. שהוא פרושה תחת כנפי החיות. כדי לקבל בעלי תשובה מפני מה"ד. ורש"י ע"ה מפני שהרגיש האיך מוכיח מפ' ויאמר להשמידם שהוא שמח כי הפסוק הוא סיפור דברים ואין בו שום גלוי של שמחה. לכך כתב לולי משה בחירו אלמא משתבח ביה קרא במשה וקרי ליה בחירו משום וכו' משום דשכך חמתי אלמא שמח הוא בכך ע"כ השתדל ע"ה בכל כחו לתקן זה. ועדיין נראה שלא יצא מדוחק כי סוף דברי המשורר הם שקורא למשה ע"ה בחיר ה'. אבל היכא רמיזא שהוא יתב' שמח בשבחו:

80. Haftarah of Zachor.38

    ולע"ד נראה כי הם ז"ל הרגישו בכתוב. שבכל מקום שנאמר לולי כך וכך היינו שאותו הדבר מנע וגרם שלא יהיה כלל הענין שהיה מעותד לבא. כאומרו לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו. שהיות ה' מנע ובטל ממנו בליעת הזדונים. וכן לולי אלהי אברהם היה בעזרי כי עתה ריקם שלחתני דהיינו שכיון שהיה בעזרי נמשך שלא שלחתני ריקם. וכאן איך אמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו. כי בשלמא אם היה אומר פועל ההשמדה עצמו שלולא משה היה משמידם חלילה ניחא. כי מפני משה לא השמידם. אבל כאן לא הזכיר אלא האמירה שיאמר להשמיד. ואיך יובן שאמר להשמיד. לולא משה שעכב. כאלו משה סבב שלא יאמר להשמידם. והלא אין הדבר כן שמשה עליו השלום לא מנע האמירה כי כבר אמר ה' להשמידם ולא ביטל אלא פועל ההשמדה. ועוד יש דיוקים בפסוק. כי כפי טבע הלשון היה לו לאמר לולי משה בחירו אשר עמד או שעמד כמו לולי ה' שהיה לנו. ע"כ אמר רב כהנא כו' שני מאמרים סמוכים כי הוא יתב' בענין א' עצמו עושה שני דברים. אשר בא' מהם הוא מתרחק בדינו מאד מאדם וממדת ב"ו. ובאחר כבי' עושה עצמו כאחד האדם מבלי הביטו אל גדולת אלהותו שתתעלה. והכל לתועלת עמו בחירו הא' כי אינו כב"ו שנוצחים אותו והוא עצב. אלא אדרבא הוא יתב' מורה שמחה עצומה להיות נצוח ומתן סימנים מובהקים ומפורסמים ע"ז. בדבריו הנעימים שרומז בהם שדעתו שינצחוהו. והראי' מבוארת על זה הוא מה שאמר למרע"ה במעשה העגל הניחה לי ויחר אפי בהם. וכדבריהם ז"ל וכי תופס היה בו אלא שפתח לו פתח וכו'. שדבריו אלה מורים באצבע שיכלה אותם אם יניחוהו. אבל אם לא יניחוהו לא יכלה ולא ישמיד. רומז בזה שהוא תאב ורוצה שיעכב על ידו. ושישמח בהם אם ינצחוהו. וע"פ דבריו אלה שהבין משה ע"ה מצא מקום להכניסו בתפלה. וזה אומרו ויאמר להשמידם לולי משה בחירו שהקב"ה אמר כל אלה הדברים היותו מוכן להשמידם ולכלותם. לולי משה בחירו שחושש ממנו שלא ימנע מזה. שאם יעכבנו אז לא ישמידם ולפי ששמע משה ע"ה דברים אלו והבינם. עמד בפרץ לפניו. שם הענין בפועל להשיב חמתו מהשחית ולנצחו למען שמח ה' בנצחון משה. כי כן מדתו יתב' שלא כמדת האדם. ויש בחינה אחרת בענין שהוא מתנהג כאדם ולא במעלות האלהות. והוא המחילה עצמה וקבלת הבעל תשובה שכפי מדת הדין בהשכלות גדולות האל יתב' אשר אין לו שום התייחסות אפילו ציורו אצל האנוש האנוש. איך יכופר באשר ערב אל לבו לחטוא נגדו ולמרות עיני כבודו. כי לא איש הוא כמוהו לשיתפייס בדברי רצוי ותשובה. אבל מגודל חסדו מתנהג בזה כאלו הוא כבי' אדם כמוהו ומתפייס בתחנונים. השב וכובש מדת דינו לקבלו בתשובתו. וזהו וידי אדם זו ידו של הקב"ה וכו'. כי ידו יתב' הגדולה והנורא' לבלתי תכלית נעשית כבי' יד אדם לקבל בעלי תשובה ופורש אותם מתחת כנפי החיות. מפני שמדת הדין מקטרגת על זה ומעכבת מלקבלם. אלא שברצות ית' לזכות את ישראל נכנס עמהם לפנים משורת הדין עד כאן דבריו הנעימים:

81. Haftarah of Parah.1

    תמורת הפטרת כי תשא

82. Haftarah of Parah.2

    ויהי דבר ה' אלי לאמר. בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותם וכו'. לפי פשוטו יש לומר עפ"י הפסוק ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. מפני דארץ הקדושה מקיא יושביה כשמטמאים אותה וזהו כוונת הנביא כאן. אמנם נר' לבאר למה נתוכח עם ישראל שטמאו את ארץ הקדושה הלא גם או"ה טמאוה והארץ היה מקיא אותם מפני טומאתם ולמה לא נתוכח עמם רק י"ל דא"י כבר מוחזקת מאבותינו היא דנתנה לאברהם אבינו ע"ה וקי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכך לא קאמר על הגוים דהם טמאוהו כי לא היו אוסרים אותה. ואולם ישראל טמאוהו דשלהם היה הארץ והם טמאוהו ואסרוהו. וז"ש בית ישראל יושבים על אדמתם המיוחס להם ויטמאו אותם וא"ש וק"ל. ועי"ל דאי' בגמ' דסנהדרין שאמר אחאב לאליהו כאשר הלכו לנחם את חיאל אשר מתו בניו בסיבה אשר בנה חומות יריחו וחלה עליו קללת יהושע. וכך אמר אחאב לאליהו איך יתכן שקללת התלמיד יתקיים וקללת הרב לא יתקיים. דכתיב בתורה ועבדתם שם אלהים אחרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר ועכשיו כולם עע"ז והארץ היא כגן ה' ומלאה מטללים של ברכה ואיך יתכן זה מיד קפץ אליהו ז"ל ונשבע שלא יהיה טל ומטר שלש שנים כי אם לפי דבריו. ובאמת צ"ע הא כמה שנים קודם שנשבע אליהו היו ישראל הולכין אחר התוהו מעשה תעתועים ולא היתה הארץ חסירה מכל טוב. ונראה דהענין הוא דיש שני ארצות אשר הם מיוחסים אל ישראל והם א"י העליון וא"י התחתון. והעליון משפיע מי ברכה על התחתון והטל ומטר הם משל השפעת האל יתב' והם יורדין לארץ העליון כי בו היכל מלך וממנו יפוצו כל מעינות החכמה והעליון נקראת אדמה מענין אדמה לעליון כי אדמת קודש היא והתחתון נקראת ארץ כמו שנאמר בבריאה שמים וארץ. וזה שייעד אב הנביאים באם יעבדו ע"ז אז ועצר את השמים ולא יהיה מטר ר"ל שיסתמו מעיינות החכמה וזהו והאדמה לא תתן את יבולה ואח"כ ואבדתם מהרה מעל הארץ כי בגדול החל ובקטן כלה וכנ"ל. וכוונת אליהו ז"ל היה רק כדי להתעורר בתשובה ולענות כסילים באולתם אשר לא ידעו נתיב הסלול אל דרך הקודש. וזהו ענין ביאר הנביא במראה הנבואה שהם מטמאין את אדמתך ויעצרו השמים להריק על הארץ מי החכמה אשר לא שזפתו עין כל רואה והאדמה לא תתן את יבולה להצמיח כל פרי והוכיח אותן ע"ז בצחצחות כדי שיבינו היודעים וק"ל:

83. Haftarah of Parah.3

    כטומאת הנדה היתה דרכם לפני. לפי הפשוט נר' דכמו שהנדה היא גלמודה מבעלה כל ז' ולאחר ז' ימים תטהר ומותרת לבעלה כך הם בני ישראל שהם טמאין בגולה ואולם לא לנצח יהיה אלא עד עת קץ אז יטהרו מטומאתם ויתעלסו באהבים עם בעלה ואילת אהבים יעלת חן. או יאמר ע"פ מ"ד בגמרא והובא במדרש ר"א אומר כתיב והדוה בנדתה וכו' האשה הזאת ע"י שפירשה מביתה ב' או ג' ימים קורא' אותה התורה דוה הה"ד והדוה בנדתה. אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית מקדשנו כמה ימים וכמה שנים עאכ"ו ע"כ והאמת הוא אתו דלא אוי ואבוי. ואולם למה היה צריך לדון ק"ו מנדה. ונראה דיש עוד לדקדק למה כתיב בתורה דוה אצל נדה ולא אצל זבה שהוא טמאה יו"ד ימים וכתיב ואשה כי תזוב זוב דמה ולא כתיב דוה לפי מאי דפירשנו דמלת דוה מורה על שהיא מופרשת מבעלה. ונר' דידוע מאמר חז"ל עד יעקב לא הוה חולשא אלא אדם בא מן השדה ומת פתאום בעא יעקב רחמי ונתרצה לו שנא' ויוגד ליוסף ויאמר הנה אביך חולה. ויש לומר על שיעקב ביקש רחמים על החולה וחשב זאת לדבר טוב. היות דאם האדם יפחד פתאום וימות הם יסורין וכאב גדול אשר לא נהייתה כמוה כי כל דבר פחד ורעד כשבא פתאום על האדם הוא צער גדול ולכן מיתה ההיא משונה משאר מיתות. ואולם אם יחלה יום או יומים ויסבול הצער אחת לאחת לא יהיה כאב גדול במיתתו. וזהו ענין דכתיב דוה בנדתה כי היא היתה טהורה ובשעה חדא נפרשה מבעלה ולא הורגלה בזה כי פתאום באו לה חבלי הדם. ואולם זבה לא תהיה עד יום שלישי והיינו כשתראה ביום ראשון שומרת יום כנגד יום וכן השני עד יום השלישי ואז היא זבה ולכך לא כתיב דוה כי הורגלה ביום אחר יום ואיננה פתאום כמו נדה. וזהו ענין שהיה דורש ק"ו מנדה דכתיב דוה בנדה מפני שהוא פתע פתאום ואיננה כי אם לשבעה ימים א"כ איך לא ידוו כל הדווים על שברנו ועל מכאובנו כי היינו לעג וקלס בין הגוים ונפרץ ההיכל וזהו ענין שאמר כטומאת הנדה היה דרכם לפני וא"ש. או יאמר דהנה כאשר גלו ישראל מן הארץ הטובה נמוגו כל יושבי הארץ ואחזתם רעדה כי שמעו שישראל אשר בניו גלו על אשר לא שמעו בקול ה' אנו איך נתוכחה במשפט כי אנו משוללים מכל מעשה טוב ונפלה היראה בקרב האו"ה והתעוררו בתשובה כגון ננוה ואגפיה וכל המקומות ומבואר דמי חטאת נקראין מי נדה וענינם הוא דמטהרים טמאים ומטמאים טהורין כך היו ישראל כשהלכו לגולה היו האו"ה מתטהרין על ידם כנ"ל והם היו בתוך טומאתם דלכך גלו וז"ש כטומאת הנדה היה דרכם לפני וק"ל:

84. Haftarah of Parah.4

    ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו בארץ וגו' ואפיץ אותם בגוים. נראה לבאר טעם למה יש עונש זה על הדם אשר שפכו בכוכה ויובן עפ"י מאמרו של הקב"ה לקין קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה לכן כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. והטעם דהארץ לא תתן כחה דמבואר הוא דכח הצומח אשר בארץ הוא מוציא הצמחים מכח לפועל ואם ניתוסף עליהם עצמית הצמיח' לא יוכל שאת ונבאש ונפסד וכן אם יתערב בו עצמית החי לא יוכל להצמיח הצמח ודם האדם היא הנפש ובו כל כח האדם ואם נשפך בארץ אינו מוצא הצמיחה מטעם הנ"ל. וזהו ענין שאמר הקב"ה לקין קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה לא תוסיף תת כחה לך כי כבר נתבלבל הסיג ואינו יכול להוציא וזה שאינה נותנת כחה. וכן גבי עגלה ערופה שנתערפה בנחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע מטעם הנ"ל. וכן כאשר קונן דוד על מיתת שאול שנפלו בהרי הגלבוע אמר אל יהא טל ומטר עליכם לפי שנשפך שם דם אדם. וזהו שחרץ הקב"ה עונש על ישראל על דשפכו דם ואמר ואפיץ אותם בגוים ויזורו בארצות לפי דהארץ לא תוסיף תת כחה לפי דשפכו דם בתוכה ולכך נע ונד יהיו בארץ וזהו כדרכם וכעלילותם וק"ל:

85. Haftarah of Parah.5

    ויבואו אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. נראה טעם אל אשר יבואו אל הגוים אשר באו שמה. דלפי שחטאו ישראל כ"כ במרד ובמעל ועבדו ע"ז. אלו גלו לארץ רחוקה אשר לא שמעו ולא ידעו את נפלאות ה' אשר עשה להם לא נתגלה קלונם כי אין זה דבר חדש לא היה לעולמים ואולי המערכת מורה עליהם שיגלו אמה זו. ואולם הגוים אשר באו שמה והמה ראו מעשי ה' אבר עשה ואין אומה זו מונהגת עפ"י המערכת כי אם רעתם וטובתם הכל לפי מעשיהם וכאשר המרו באל משליכם אל ארץ אחרת ונתגלה קלונם יותר מאשר לו למעבר לים וז"ש ויבואו אל הגוים אשר באו שמה כדי לפרסם חטאם וא"ש:

86. Haftarah of Parah.6

    ויהללו את שם קדשי וכו'. הענין חילול השם הוא מפני שהם מתביישין לומר שגלו עבור חטאם מארץ טובה אל ארץ אחרת. אולם אם הם נותנין סיבה לזה כי הארץ איננה טובה ולכך הוצרכו ליישב בארץ אחרת ומחללין את ארץ הקדושה אשר עיני ה' דורש אותה. או יאמר דמחללין את השם באופן שהם טועים אחר תאות הגופניות וידוע דהם יותר מחללין את השם בחטא משאר או"ה. דענין החוטא הוא אם מקבל מקרה מגרמיים השמים הוא עלול לאותו חטא ויש לו מעט התנצלות בזה היות הרשות נתונה. וגם יש ארץ שממנה יצא רשע ע"פ המזל הממונה עליה. אולם ישראל הם למעלה מן המזל וארץ הקדושה איננה מושפעת מן המזל דעיני ה' דורש אותה ואין לישראל התנצלות כלל על חטאם ומחללין את שם קדשו באמור להם עם ה' אלה ואין נשפעין מן המזל ומארצ' יצאו דגם א"י היא למעלה מן המזל וק"ל:

87. Haftarah of Parah.7

    לכן אמור לבית ישראל כה אמר ה' לא למענכם אני עושה כי אם למען שמי המחולל בגוים וכו'. יובן עפ"י הידוע לנו שפקד ה' את עמו אחר גלות ראשון כשגלו לבבל שבעים שנה ולא נפרע מהם אלא שמיטת הארץ שלא שבתה ומחטא של ישראל היה צפון עד אחר חורבן בית שני ועוד עתה אנו בעו"ה נפרעין מהם. וצ"ע וגם כל המפרשים התעוררו בזה למה לא נפרע מהם החטאים אשר עשו מיד הלא מדה"ד אינו פוקד אלא עד ארבעה דורות ולא יותר ולמה יענשו אלו הדורות. ונראה דמבואר הוא דשבטי ישורון הם שנים עשר נגד י"ב צירופי שם העצם ולא יתערבו עם זולתן וברית כרותה הוא מן האל יתב' שלא יתערב זרע יעקב עם האו"ה וכמו שאין השם מקבל שינוי כך בני ישראל לא יקבלו שינוי. ובגלות בבל נטמעו ישראל בנשים אשדודיות וכותיות ואלו לא עלה עזרא מן הגולה היה אכלה אותם ארץ אויביהם כי עזרא גזר צום על גאולי הכהונה ועל נשים נכריות. ולזאת הסיבה היה נגאלין אחר שבעים שנה כי אלו ארכו ישראל בגלות לא נשאר שורש מישראל חס ושלום והחטא היה צפון לדורי דורות עד שמצא מקום לגבות והותר השאלה הנ"ל. וז"ש לא למענכם אני עושה בית ישראל כ"א למען שמי המחולל בגוים כנ"ל וק"ל:

88. Haftarah of Parah.8

    וידעו הגוים כי אני ה' וכו' בהקדשי בכם לעיניכם. יובן עפ"י מ"ד בגמ' יוסף שקידש שם שמים בסתר נתוסף לו אות אחת משמו של הקב"ה כמ"ש עדות ביהוסף. יהודה שקידש שם שמים בגלוי ניתן לו השם כולו. לבאר זאת אציע לפניך מאמר הגמרא מיום שחרב בהמ"ק די לעולם להשתמש בשני אותיות והענין הוא דהשם העצם בשלימות מורה על דבר הנגלה לעין כל ר"ל דבו נעשין כל הנסים המפורסמות כגון עשר מופתים במצרים ועל הים ובמדבר ובימי השופטים והנביאים ראשונים ובימי בית ראשון. והשם של שני אותיות מורה על הסתר הדבר דכאשר נחרב הבית חשכו עינינו ואבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם ימי קדם בהלו נרו עלי ראשי אור טהור הממולח כעין הבדולח ושפע נבואה היתה בנו באותות ומופתים מראים ונמוגו כל יושבי הארץ מפניהם ועתה היא בסתר וגם הנס של מרדכי ואסתר היה בהסתר ע"פ הטבע דזה קם וזה נופל ובאמצעות היה הנס. ומסכים לזה מאמר הגמ' דלנו נעשים ניסים בכל יום אלא שאין שוטה נפגע היות הם בסתר ואיש הנלבב ילבב ויבין מעשה ה' הגדולות. וזהו דאמרי' מיום שחרב בהמ"ק די לעולם להשתמש בשני אותיות דהוא מורה על הסתר הדבר. וז"ש חז"ל יוסף שקידש שם שמים בסתר נתוסף לו אות אחת דכתיב עדות ביהוסף שמו הכוונה דזהו שם של שני אותיות ומורה על הסתר הדבר. אולם יהודה שקידש שם שניים בגלוי נקרא כולו על שמו דזהו מורה על דבר נגלה ומפורסם. וכשיגאלו ישראל יגאלו באותות במופתים כמו שהיה במצרים וז"ש וידעו הגוים כי אני ה' בהקדשי בכם לעיניכם ר"ל שם בן ד' אותיות המחולל פעמים כי מעת שגלו מישראל נפלה עטרת ראשינו ולא היה לנו אלא שם של ב' אותיות וידעו הגוים כי אני ה' כשיהיה גלוי וביד רמה וכנ"ל וק"ל:

89. Haftarah of Parah.9

    וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם יובן עפ"י מאמר הגמ' דבר זה נשאל לזקנים ולא פירשוהו לנביאים ולא פירשוהו על מס אבדה הארץ עד שפירש הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וקשה וכי שכחו כל החכמים מעללי ישראל אשר עשו שהיו חייבין גלות על זה כאשר ייעד להם אב הנביאים ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה ולמה לא מצאו מענה על ככה. ונראה דודאי על גלות ישראל לא עלתה ספק בלבם דזהו מבואר בתורה ואולם ידוע מ"ד בגמ' אמר עולא לדידי חזי לי ארעא דישראל ואפי' תלת מאה קנים לא מחזיק והטעם דארץ צבי כתיב בה מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו לפי דנתכווץ העור אחר ההפשט כך א"י אין מחזיק אחר הגלות ישראל משם וכמו כן נתכווצה הארץ ועל זה לא מצאו מענה למה אבדה הארץ אם ישראל חטאו הארץ מה פשעה ומה חטאה וע"ז אמר הקב"ה על עזבם את תורתי והרצון דהנה התורה רחבה מני ים וכל זמן שהיו ישראל שרוין על אדמתן והיו עוסקים בתורה היתה הארץ מושפעת מן האל יתב' ומחזקת הכל. דהתורה היא יריעה כ' על כ' וכשתכפול כ' פעם כ' הרי היא ת' וזהו כשהתורה מתפשטת מכח לומדיה הארץ ההיא ג"כ ת' פרסה על ת' פרסה דאת זה לעומת זה. אבל אחר שלא קיימו את התורה וגלו לבין האומות א"כ א"י נמי לא מחזקת את הכל ולכן נאבדה הארץ. וז"ש וקבצתי אתכם מכל הגוים והבאתי אתכם אל אדמתכם שיחזור עטרה ליושנה ויחזיק את כל ישראל וק"ל:

90. Haftarah of Parah.10

    וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. יש ליישב כפל לשון טהרה והענין הוא דכל חטא בני אדם יכול לטהר בתורה כענין שנאמר הוי כל צמא לכו למים ואין מים אלא תורה והתורה מטהרת מכל חטא ועון כמו דאמרי' אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ דבד' אמות של הלכה אין מקום ליצה"ר. ואולם חטא עבודה זרה אין התורה מטהרת אותו כי אם הוא מטמא עצמו ברעיון יפול בו הספק וכמו שמצינו במנשה מלך יהודה שהיה דורש דרשות של דופי על כל התורה כולה וכן אמר לרב אשי בחלמא אי הוית התם הות נקיטא בשיפולי גלימא ורהיטת אבתריה דמתוך שהיה חכם גדול יבקש לדעת יותר ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. ואין תרופה לזה המכה אלא תשובה וזהו מי חטאת שישב בדד ויתחרט על המרי אשר עשה וזהו ענין מבואר בתורה דכתיב זאת חקת התורה אדם כי ימות באוהל הרצון אדם היא הנשמה הנקראת אדם וכי ימות באוהל שרעיונו יעלה למעלה והציץ ומת כמ"ד בן עזאי הציץ ומת. הוא יתחטא בו במי חטאת ולא בענין אחר. וכן אמרי' בגמ' דאם לא יחזרו ישראל בתשובה הקב"ה מעמיד להם מלך כהמן ויחזרו למוטב ובזה יטהרו מכל פשעיהם. וז"ש וזרקתי אליכם מים טהורים זהו התורה דהיא מים חיים ממעיין הטהור וטהרתם מכל טומאותיכם דהתורה מטהרת את הטמאין בנפש מענין שאר עבירות ולא מענין ע"ז. ואולם מכל גלוליכם היינו עון ע"ז שמגואל ומשוקץ ומטונף אטהר אתכם היינו שהוא מעמיד מלך כהמן ויחזרו למוטב ובזה יטהרו וק"ל:

91. Haftarah of Parah.11

    ונתתי לכם לב חדש וכו' והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ידוע דהלב בנפש כמו מלך במדינה. וענינו דכמו שהמלך יושב על כסא מלכותו וכל צבאיו עומדין מימינו ומשמאלו והוא גוזר הם מקיימים וכל מה שיעלה ברעיונו משרתיו ממהרי' לעשותו כן ענין הלב בנפש סביביו כל המשרתים חונים וכל מה שלבו חושב הם ממהרים לעשות והלב נותן רוח לכולן והיצה"ר הוא יושב בלב אדם למלאות שאלתו ולכך אמר שיתן להם לב חדש ורוח חדשה וא"ש. והענין שיסיר לב האבן הוא דיש להבין וגם כל המפרשים העירו בזה איך יתכן שיהיה חטא לעתיד הא האל יתברך יבער היצר הרער מן העולם ובמה יחטא ואם תאמר שלא יחטא הא הנביאים הזהירו לעתיד על החטא. ונר' דהנה מן תאות הגשמיות יהיו נקים כי היצה"ר לתאות אלו ימות ואולם יחטאו באופן כמו שהמלאכים חוטאין דהמלאכים אשר הם למטה במדריגה מבקשים להשיג אור הבהיר קודם זמנם ונשרפים כן יבקשו ישראל לעלות אל ה' קודם זמנם וכבר הזהירה תורה דהכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יהרסו לעלות ויפרץ בם ה' ובזה האופן יחטאו. ועניין בשר הוא מבואר דמתאוה תאוה לרדוף אחר הכבוד והיינו להתגבר על חבירו וז"ש שיסיר את לב האבן הכוונה דמענין תאוה הגופניות זה לא יהיה אבל לב בשר יתן להם שיבקשו להשיג קודם שיקנו שכל כל צרכו וק"ל:

92. Haftarah of Parah.12

    וישבתם בארץ אשר נתתי וכו' ואנכי אהיה לכם לאלקים. הענין הוא עפ"י מ"ד דייעד הקב"ה לאברהם שיתן לו את הארץ וכשמתה שרה לא מצא מקום לקבורה והיכן נתקיים הייעוד ואולם הענין הוא דכבר בארנו לעיל דהאדמה איננה הארץ דארץ היא השפל ואדמה היא נותנת שפע והיא אדמת קדש והאדמה היתה לאבותינו ולא ארץ השפל וז"ש וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם הכוונה על אדמת קודש שיזכו כולם להשגה וק"ל:

93. Haftarah of Parah.13

    והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה למען לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים. נר' דאי' בדברי הנביא היש בהבלי גוים מגשימים. והוא דע"י כישופים בהקטרת לגרמים השמים יכולין לקבץ השפע למקום אחד ואולם גשם לא יוכלו להוריד וזהו הוראה גמורה שהשפע היא מאל יתב' ברצון דאם ישראל מתפללין מוריד להם הגשם וזהו הטענה נגד הכופרים ואולם אם ישראל לא טובים הם אינן נענין בעת צרה ע"י תפלה והאומות מחרפין אותנו וז"ש והרביתי את תנובת רעב השדה למען לא תהיה עוד חרפת בגוים וק"ל:

94. Haftarah of Parah.14

    וזכרתם את דרכיכם וכו' ונקטתם בפניכם על עונותיכם ועל תועבותיכם. פירוש דיתודו על עונם. ויובן עפ"י מאמר הגמ' חטאים שהתודה עליהם יוה"כ זה אין מתודה עליהם ביוה"כ אחר וחד אמר שמתודה עליהם ואמ"ו דפלוגתייהו תליא בהאי פלונתא ח"א עבירה נעשות כזכיות א"כ אינו מתודה עליהם ביוה"כ אחר דלמה לו להזכיר הלא הם נעשים כזכיות וחד אמד דנעשים כשגגו' וא"כ יש להתודות עליהם כי צריך להתודות על השגגות. וידוע דתשובה מיראה עבירות נעשות כשגגות וז"ש וזכרתם את דרכיכם וכו' היינו דיתודו על חטאים לפי דכבר בארנו לעיל שהאל יתב' יטהר אותן היינו באופן שיעמיד להם מלך כהמן יישובו ואולם זה התשובה היא מיראה וא"כ עבירות נעשין כשגגות לכך מבאר דיתודו עליהם אף אח"כ וא"ש וק"ל:

95. Haftarah of Parah.15

    כה אמר ה' ביום טהרי אתכם וכו' ונבנו החרבות. נר' לבאר ע"פ מ"ד היכי דמי בעל תשובה באותו מקום ובאותה מעשה והענין הוא דאם אדם חוטא מיד נברא מלאך המשחית מאותו חטא והוא שורה באותו מקום אשר עשה המרי ואין יכול לבטל ולעקור את המזיק אם לא באותו מקום וזהו ענין בעל תשובה השב באותי מקום. ובני ישראל כשהיו יושבין על אדמתן לא היתה בריה אשר לא עבדו בה ע"ז כמ"ש ירמי' כי מספר עריך היו אלהיך יהודה. ועל זה ייעד הנביא דהר וגבעה ישפלו כדי לעקר החטא. ואולם אם יטהר הקב"ה את ישראל מכל עונותיהם לא יהיו אלו המקימות למכשול ולפוקה דנעשים כזכיות דהיינו שישובו מאהבה ולא יצטרך להתנועע ההרים והגבעות כי יעמדו על עמדם ונבנו הערים החרבות וע"ז אמר ביום טהרי אתכם מכל עונותיכם ונבנו הערים החרבות כי יתכן שיבנו אח"כ כשכלה החטא וק"ל:

96. Haftarah of Parah.16

    והארץ הנשמה תעבד וכו'. יובן עפ"י מאמר הגמ' רב אלווייה לרב כהנא כי מטי להני אונייתא. דבבל אמר זהו שכתוב ארץ לא עבר בה איש ולא ישב. אדם שם כל מה שגזר אדה"ר להתיישב נתיישב. והעניין הוא דאדה"ר עבר בכל העולם וראה ע"פ המזל אם הארץ ראויה להתישב או לא וכן נתקיים וגם בא"י עבר ומבואר הוא דאין מזל לארץ ישראל ונגזר עליה דיהיה מדבר. ואולם משפע האל יתב' הרוה הארץ והולידה והצמיחה. וז"ש משה בשירת האזינו ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון שהיתה נעדר' מכל זרע. הארץ. וגם זה טעם מספיק למה נחרבה מעון אלקים וכל הארץ כמהפכת סדום מפני דכאשר נעבדה השפע. היא חסירה מכל טוב דע"פ המזל אין לארץ הזאת השפעה כלל. וז"ש והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היה שממה לעיני כל עובר הכוונה לעיני אדה"ר שעבר שם וגזר שיהי' מדבר וק"ל:

97. Haftarah of Parah.17

    בצורות ישבו. כבר בארנו דיעמיד הקב"ה לישראל מלך כהמן ויחזרו למוטב בעל כרח' לכך בצורות ישבו דלא יהי' להם זכות כל כך שישבו בפרזות וק"ל:

98. Haftarah of Parah.18

    כה אמר ה' וכו' ארבה אותם כצאן אדם. ידוע דקודם שנברא אדה"ר היו כל הנבראים עומדים מוכנים ומזומנים מתחת הארץ שלא היתה הארץ מוציאה אותם עד שבא אדה"ר וכשנברא אדה"ר היו כל הבהמות עולין מיד ובפעם אחת עלו כולן וכן לעתיד ייחל הארץ בשעה אחד ותאמר ציון מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה איפה הם ומבאר עוד שיהיה כצאן קדשי' במועדו שלא ידחקו זה לזה ויהי' שלום ביניהם ולא יהי' שנאה וקנא' ותחרות כי יהיו עם אחד ומלך אחד יהיה לעולם ועליהם אמר הנביא ישראל אשר בך אתפאר בעת שיבא הגואל צדק ב"ב אמן:

99. Haftarah of HaChodesh.1

    תמורת הפטרת ויקהל

100. Haftarah of HaChodesh.2

     כל העם הארץ יהיו אל התרומה הזאת לנשיא בישראל. יש מפרשים לנשיא בישראל דקאי על משיח שנקרא נשיא בישראל. ואמ"ו זלה"ה דאי' בגמ' אין משיח לישראל והרצון בזה דלא יהא מלך על ישראל כדכתיב ה' הוא מלכנו. אלא על הגרים יהיה מלך דכתיב אליו גוים ידרושו ויש להבין הא אין מקבלין גרים לימות המשיח ונראה דהנה יש לומר הטעם דהא דאין מקבלין גרים לימות המשיח לפי שאפשר אין לבם נכון עם ה' ובקרבם הוות ואינו אלא מחמת יראת ישראל וממשלתם. אולם אם אנו יודעין בוודאי שלבם ופיהם שוים בהקדוש ברוך הוא מקבלים אותם. וידוע דמשיח יודע מה. שבלבו של אדם ולכן יוכל לקבל גרים וגם יהי' מלך עליהם. ואי' בפסוק דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה בני ישראל ולא גרים אבל לעתיד כל העם הארץ יהיו אל התרומה הזאת אפי' גרים רק קשה הא אין מקבלין גרים בזמן ממשלת ישראל. לזה אמר לנשיא בישראל שהוא משיח הוא יקבל גרים דהוא יודע מה בלבו של אדם ויוכל לקבלם וא"ש. ועי"ל דאי' בגמ' אין מקבלין כלום מן עם הארץ משום ספק טומאה וברגל מותר לקבל מהן יען כולם חבירים הם ברגל משום שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. וידוע דנשיא כל השנה הוי אצלו כרגל והוא חבר כל השנה ולעתיד וזרקתי עליכם מים טהורים ויהיו כולם טהורים וז"ש כל עם הארץ יהיו אל התרומה הזאת שיהיו כולם חבירים ואמר לנשיא בישראל הרצון דכמו שהנשיא הוא בחזקת חבר כל השנה כן יהיו לעתיד כל עם הארץ וא"ש:

← Previous · Next → — showing 301–400 of 1,076

Warsaw, 1871. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001167212/NLI Licence: Public Domain. Source.