Ahavat Yehonatan

Sefaria · Tanakh > Acharonim on Tanakh · 1,076 sections

Introduction.1
אמר המר והנמהר. בלב נשבר הוא מדבר. ולבו בקרבו משתבר. מה אומר ומה אדבר. או מה חיילים אגבר. צועק לשעבר. נחלה על שבר. כי אני הגבר. ראה עני במצות ותורה ולא גמר וסבר. ואנכי מה תולעה ורימה. חרס את חרסי האדמה. מלא חלחלה ורתת. ושיעורו כתותי מכתת. ידעתי מועט ערכי. שפל ברכי. וקוצר דרכי ידעתי גם ידעתי. מה אמצא כי יגעתי. דיי שעתי. ואני אמרתי לריק יגעתי. לתוהו והבל כחי כליתי. והלואי תהא יציאתי כביאתי. לא יצאתי ידי חובתי. יצאו חנם אלו ימי הנעורים. וכל חסדי כציץ השדה אשר לא אדע להזהר שלא לערב בהם מחשבות אחרים. לא ידעתי נפשי אם כמתכוין אם כמערים. ובמה אתרצה אל אדוני. ובמה אתכסה קלוני. אם לא בחסד ואמת יכופר עוני. אמרתי אל לבי אשר יחול בקרבי. זה חסדי אשר אעשה חסד של אמת במועצת לב מזימות. לזכות את הרבים. ולמלאות נפשות רעבים. זה מתת אל אשר חנני. אולי אכפרה פניו במנחת עני. ראה ה' את עניי ויגיע כפי. ויהי לרצון אמרי פי:
Introduction.2
דבר אין בפי ובלשוני מלה. הן ידעתי כולה. מעלת כבוד הגאון האמיתי. אין למעלה ממנו. רוח השם דובר בו ומלתו על לשונו וייעף בגדלו. רבן של כל בני הגולה. מנורת זהב ועל ראשה גולה. המאיר באור תורתו. אין ערוך תהלתו. מוה' יהונתן זצוקלה"ה בעהמ"ח ס' כו"פ ואו"ת ויערות הדבש וספר בני אהובה. ועד שלא שקעה שמשו חיבר עוד הגאון ספר אהבת יהונתן על הפטורות דכולי שתא. למועדים ולרגלים (גם בתוכו רצוף אהבה ביאור על איכה הנקרא בשמו הנאה לו אלון בכות וכבר ת"ל הבאתיו לבית הדפוס עם הלקוטים השייכים לו ונתנו ה' לחן וחסד בעיני הרואים. וירויון ממנו נפשות הצמאים) ביאור נחמד על כל פסוק ופסוק הפלא ופלא. מתוקים מדבש ונופת צופים. ואין צריך להאריך מאליו הוא נותן טעם לשבח כטעם קנדוטין. וכצלוחית של פלייטין. כאשר משבח אותו החבור המחבר בעצמו בהקדמתו לספר כרתי ופלתי. והנה נדפס פעם ראשון תיכף אחרי פטירת הגאון זצוק"ל בק"ק האמבורג. והם עודם בכפם נבלעו רק במדינת אשכנז כמבואר בהקדמה של המדפיס הראשון ה"ה התורני והרבני מוה' דוד בהרבני מוהר"ר יוסף מאודבורג. ולמדינות זולתיות לא באו מהם רק ספרי מספר אחד במדינה. וינהו כל בית ישראל אחריו להדפיסו שנית, ולא נמצא איש שם על לב לרוות צמאון תשוקת אחב"י. ומן אז חדלנו את מתקו ואת תנובתו הטובה. עד העיר ה' רוחי הנכאה והערוני רעיוני להדפיסו עם תוספת לקוטים. מאירים ומזהירים שנונים ומחודדים. מגאוני מחברי קדמונים. הלא המה מס' בינה לעתים וספר פרשת דרכים בעל משנה למלך על הרמב"ם ומס' הפלאה ומס' המקנה ומשאר ספרים. במקום אשר תלו זייוניהם הגאונים הנ"ל על ההפטורות. מכל אלה קטפתי מלילות ושבולין שבלי הזהב מלא צנא פלפלתא. קרובים למרכז האמת. מעשיהו כמעשה הראשון. שפת פרח שושן. והוא מרומים ישכון:
Introduction.3
ולהפיק רצוני ותשוקתי. הקרה ה' לקראתי וזבדני ה' זבד טוב. ובא מדפיס ונשתתף עמי ויבז בעיניו פרשת כסף הדפסתו להדפיסו על צד היותר טוב האפשרי ולהמציאו למבקשיו ורוה נפש לומדי תורה דשן. ועמינו ב"י טובו ישבעו וזכות הרבים יהא תלוי בו. ובפרט זכות הגאון המחבר וזכות שאר הגאונים אשר על שמם העלתי צבר דבר. ישמרהו ה' ויצרנהו כאישון עינו. כנשר יעיר קנו. יכלה ימיו ושנותיו בנעימות. ויהא מנוטלי שני עולמות. ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר לזכרון. ויסיר ממנו כל אף וחרון. עדי ישמע במחנה העברים. קול מדלג על ההרים מקבץ הנפזרים. עת יעמוד הכהן לאורים. ויזרח שמש אור לישרים. וישב ה' לבצרון. כלבני מרון. כהנים בעבודתם ולוים בשיר ורון. והבית בהבנותו לה' למעון. אשר נקרא גאון. ויאמר ישראל אך עשיתי מצאתי לי און. ולא יוסיפו עוד בני עולה לענותו. כל בכור אדם בבניך תפדה אותו. והנני נותן הודאה על העבר. אשר ממכון שבתו השגיח. לעשות לרבינו המחבר נחת רוח. ושארי הגאונים ישישו כי ימצאו גרונם בקבר פתוח. לבטא בשפתים. כי עודנם חיים. ואני אל אל אתחנן בימין צדקו יסמכני. ובמעגלי צדק ינחני. ויתן לי לב רחב ונפש טהורה. ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל התורה. ותמלא כל הארץ דעה כמים לים מכסים. ויהפוך כל העמים לעבדו שכם אחד ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד. כ"ד המדבר לכבוד המחבר זעירא מן חבריא המתאבק בעפר רגלי חכמים. הלומדים תורה לשמה באמת ובתמים. אשר קטנם עבה ממתני הבא עה"ח:
Introduction.4
נאום אברהם אבלי בא"א הרבני המופלג מוה' נפתלי נ"י מו"צ דק"ק קיאב בהרב הגאון המנוח מוה' מנחם נחום זלל"ה שהי' אב"ד דק"ק לאדיזין ושם מ"כ. חתן הרב המאה"ג החסיד שבכהונה המנוח מוה' מרדכי הכהן זצללה"ה שהי' אב"ד דק"ק באלטא ודק"ק חערסאן.
Parashat Bereshit.1
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. הנה אמרו בראשית לשון מחשבה. והוכרחו לומר כן היות דאי' במדרש דבערב הרהר הקדוש ברוך הוא וביום דבר וכתיב ויהי ערב ויהי בקר שערב קדמה לבוקר ואם כן היתה המחשבה קודמת למעשה ואלו היה בראשית דבור וכתיב את השמים ואת הארץ משמע דהשמים קודמים בבריאה לארץ ואחר כך אמר והארץ היתה תוהו ובוהו משמע דהארץ היתה כבר נבראת דא"א לומר דהארץ היתה קדמון חס ושלום ומוכרח לומר דקדמה בבריאה לשמים ואם כן נסתר הכתוב לכן הוכרחו לומר בראשית לשון מחשבה. והיינו דידוע דתחלת המחשבה הוא סוף המעשה והעד הקליפה היא קודמת למעשה הפרי. אבל במחשבה ודאי תחלת מחשבתו הוא על הפרי כמובן. ולכך עשו קודם למעשה בלידה ויעקב במחשבה. וזהו בראשית במחשבה היתה הבריאה בשמים תחלה ואחר כך הארץ שהם קודמים ומעולים מהארץ. אבל במעשה קליפה קודמת והארץ היתה כבר וקדמה לשמים במעשה כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה והבן:
Parashat Bereshit.2
והארץ היתה תוהו ובוהו. איתא במד' בשעת הבריאה ראה הקדוש ברוך הוא בהמ"ק חרב. והרצון בזה היות דהתורה היתה ראויה להתחיל באות האל"ף כי היא אות ראשונה באלפא ביתא ויש מקום ופתחון פה חס ושלום לומר כי חומר קדום ובהחומר שהוא מתחיל אות האל"ף. ולכך לבל יטעו בזה כתבו אלהים ברא בראשית להיותו פותח באות א'. אמנם באמת האל"ף ניתנו למלאכי מעלה אלף אלפים ישמשוניה ולכן מתחיל התורה בבי"ת. וידוע קו' הגמ' כתיב אין מספר לגדודיו וכתיב אלף אלפים ישמשוניה ומשני קודם החורבן אין מספר ולאחר החורבן אלף אלפים ישמשוניה. וזהו כוונת המד' בשעת בריאה ראה הקדוש ברוך הוא בהמ"ק חרב ואז אלף אלפים ישמשוניה וניתנה האל"ף למלאכי מעלה ולכן מתחיל התורה בבי"ת והבן:
Parashat Bereshit.3
וחושך על פני תהום. הרצון כי בתחלה נברא העולם במדה"ד וזהו תוהו ובוהו וכמאמרם הדין נוקב ויורד עד התהום וזהו וחושך ע"פ תהום. ובאמת התהום ביקש לשטוף העולם אמנם אבן שתיה ובו שם המפורש נתון עליו והוא מפסיקו וזהו ורוח אלהים מרחפת על פני המים לבל יצוף וישטוף העולם:
Parashat Bereshit.4
ויאמר אלהים יהי אור. היינו שראה שאין העולם מתקיים בדין שיתפו במדת הרחמים וזהו אור וז"ש ויאמר אלהים יהי אור. ובזה תבין קו' המדרש מהיכן נברא האור ומשני הקדוש ברוך הוא כביכול נתעטף בטליתו וכו' דידוע דהבריאה היתה במדה"ד והדין נותן קצבה וגבול כי לרחמים אין סוף ולכך כל הברואים בגבול ומזה היה הכל במדה"ד ולכך שם שדי פירושו שהוא תקיף ובעל יכולת ושאמר לעולמו די כי כך הוא נתהוו ממדה"ד. ואם כן מקשה שפיר מהיכן נברא האור שהוא חסד ורחמים דבדין לא יבא רחמים והבריאה היתה במדה"ד דברחמים א"א דאין לה קץ וגבול. וע"ז משני בתחלת דין קודם שבא לידי גמר דין גמור נבראו האציל הרחמים והיה לרחמים ג"כ קץ ממדה"ד. וזה נרמז באומרו כביכול נתעטף בטליתו היינו כמו ששנינו מאימתי התחלת הדין משיתעטפו הדיינים. וכביכול קודם שבא הדין על בוריו אז תיכף האציל הרחמים והדברים ברורים למבין:
Parashat Bereshit.5
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים וכו'. דע כי הטוב לא יוכר באם אין הרע למולו ומתוך הרע יוכר הטוב ולכך החושך הוא המגביל האור ויוכר טובו וזולתו אין מכיר. וכל זה לנבראים. אמנם הקב"ה יכיר הטוב אף שאין דבר מנגדתו אפ"ה רואה הטוב. וזהו וירא אלהים את האור כי טוב קודם שהיה הבדלה. ויבדל אלהים וכו' ליתן הכרה לנבראים בין האור ובין החושך ואז הוכר הטוב ונכון. ומה שדרשו במדרש יהי אור זו מעשיהן של צדיקים דהיינו בעלי תשובה שהיה תחלה חשך ואח"כ ואור. וכתיב ויהי אור איתא בזוהר אור שהיה כבר היינו צדיקים גמורים אשר מנעורם לא טעמו טעם חטא. וירא אלהים את האור כי טוב מי שהוא טוב מנעוריו ויבדל וכו' כי במקום צדיקים גמורים אין באים בעלי תשובה דהקדוש ברוך הוא חותר חתירה לבעל תשובה והיינו כי ישת חשך סתרו ששם אפי' מלאכי השרת אינם משיגים כי הוא חושך ושם יסתר לבל יקטרגו מלאכי השרת וזהו ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה לא לבעלי תשובה רק לרשעים שעומדים ברשעם להם קרא לילה ולא לבעלי תשובה:
Parashat Bereshit.6
ויהי ערב ויהי בקר. כי אמרו דאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הרעה והיינו דהל"ל ולהקדים ערב לבקר ולומר ויקרא לחושך לילה ולאור יום אלא דא"כ היה צריך לומר ויקרא אלהים לחושך לילה ואין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הרעה. וגם אין לו לומר ויקרא לחושך לילה ולאור קרא אלהים יום דהוי משמע חס ושלום שתי רשויות וזהו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד פירש"י אחד יחיד ומיוחד וא"כ א"א לכתוב הקרא להיפוך כמובן:
Parashat Bereshit.7
יהי רקיע בתוך המים. זהו רקיע היה מתחלה רק מים וכטבע מים יכול להתפשט ונגלד בגלוד. והיינו דידוע כי מי אוקייאנוס מלוחים הם רק ממתקים בעבים והוא כי ה' נתן כח ברקיע גלוד הזה כח מושך למשוך לעצמו המלח ונמתקו המים והיה מתוקה וערבה. ומ"מ ניכר מטר השמים כי המה מתוקים בעצם. ובזה נולד הפרש בין נהרות למים כי בעצם הנהרות מקורם מים רק ע"י מתוקים הנ"ל מובדלים הנהרות מן מימי אוקייאנוס ושארי ימים כי ע"י מטר מתגדלים הנהרות כדאמרו מטרא במערבא סהדא רבה פרת וזהו יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים אין הכוונה בין מים עליונים למים התחתונים כי זהו נאמר אח"כ אבל כאן מיירי במים התחתונים בעצם שיש ע"י רקיע הבדל כמ"ש. וההבדל הזה נתהוה ע"י מטר ומטר לא היה רק לאחר בריאת האדם כדכתיב כי לא המטיר ה' וכו' ואם כן אז לא יצא ההבדל לפועל ולכך לא נאמר ויהי כן על הבדלה ראשונה כי זהו לא היה רק לאחר זמן והבן:
Parashat Bereshit.8
ויעש אלהים. כל מקום שנאמר ויעש הוא מורה על חומר ונפש שקראוהו הפלסופים צורה והאמת כי יש לרקיע נפש והם מנהיגי הרקיע שהם צורתם של הרקיע והנפש ההיא מאש כדכתיב משרתיו אש לוהט והם נקראים משרתים מנהיגי רקיע וזהו ויעש ולכך במאורות שיש להם ג"כ נפש מושכלת כמ"ש הרמב"ם וכן בחית הארץ נאמר ויעש והבן:
Parashat Bereshit.9
ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. אין הכוונה הבדלת מקום דזהו ידוע אם יש ביניהם דבר המפסיק פשיטא שיש הבדלה. אבל הכוונה הבדלה בטבע ואיכות. כי מים שלמטה מכבים האש ולמעלה אש מכלה המים כי האש שירד בימי אליהו בהר הכרמל לחכה המים. וכן טבע המים שלמטה לירד ואש לעלות ולמעלה להיפוך כי נהר דינור נגיד ונפיק ומים עומדים למעלה ואינם יורדים וזהו עושה שלום במרומיו דייקא כי האף למטה בכל היסודות אש ומים אמנם הם מוכרחים אבל טבעם לא ישנו ומזה נולד התנגדות והתהפכות המזגים ורע הטבע ורע החלי. אבל למעלה הם בשלימות וזה קונה טבעו של זה והם לאחדים ולכך הם שבים מבלי הפסד וגירעון וזהו כי הגוף מים והנפש אש והם שלמים והיו לאחד גוף ונפש ולא כן למטה ולכך נאמר ויבדל בין המים וכו' הבדלה טבעית ואיכות ולכך ויקרא אלהים לרקיע שמים אש ומים כי היו לעצם אחד ומקשה אחד ולא יתפרדו ולכך קרא אותן שמים כנ"ל והבן:
Parashat Bereshit.10
יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה. אין הכוונה כפשוטו דזהו יובן ממילא אם יקוו המים אל מקום א' פשיטא דבמקום אחר יש יבשה. והנה חז"ל כוונו לתנאי שהתנה הקב"ה על קריעת ים סוף וזהו ותראה היבשה בזמן שנקרע הים. וטעם התנאי כאלו ח"ו אין שינוי בברואיו עד שהתנה בתחלת הבריאה הוא דאל"ה שלא התנה היה נכוי לישראל מזכיותיהם ע"י הים הנעשה להם ולכן מיאנו הרבה מישראל מבלי לילך תוך המים כי היו יכולין לסבב הים כנודע והיה טעמם שלא יהיה ניכוי מזכותן. אכן אם זהו היה מתנאי הבריאה אין זה שינוי סדרי בראשית ולא ינוכה מזכותם כלום ולכן התנה הקדוש ברוך הוא בתחלת הבריאה ונכון. ויובן ג"כ על איי הים שהם עיקר גבורות הבורא ב"ה שבתוך הים יהיה יבשה וזהו נקרא שברי ים כי הם כשבר בתוך הים ולכך נאמר משברי ים אדיר במרום ה' וזהו ותראה היבשה הכוונה שבתוך הים יהיה יבשה והם הם איי הים והבן:
Parashat Bereshit.11
ויקרא אלהים ליבשה ארץ. דרשו במדרש למה נקראת ארץ על שרצה לעשות רצון קונה. והיינו כי הארץ חשבה אם לא יחטא האדם ולא ימות ואשה תלד בכל יום כמו שיהיה לעתיד תקטן כדור הארץ להכיל יושביה ולכך רצה ארץ להיות מתרחב והולך עד שגער בה הקב"ה כי כך נימוסו להיות מועט מחזיק המרובה. ומופת על זה למקוה המים מכל העולם קרא ימים והוא מועט מחזיק המרובה כמו שדרשו במדרש ויובן:
Parashat Bereshit.12
תדשא הארץ דשא וכו' עץ פרי ודרשו חז"ל שאף העץ טעמו כטעם הפרי ונאמר ויהי כן ולא כן עשתה הארץ כשהוציאה הוציאה עץ עושה פרי ולא עץ פרי. ויש להתפלא מדוע שינתה כאן הארץ דהלא אמרו שרצה לעשות רצון קונה כנ"ל. ולמה נאמר ויהי כן אחר שלא היה כן. ונראה דבאמת בגן עדן מקום מושב הצדיקים קודם חטא הוציאה כן כדדרשינן בעץ הדעת שהיה טעם עצו כטעם פריו וזהו היה ביום השלישי. כי שאר מקומות לא יצאו חוץ לקרקע עד שהתפלל אדם. אבל בג"ע כבר היה מקדם ובזה הוציאה כרצון קונה ולכן נאמר ויהי כן. אבל בשאר מקימות מקום מושב הרשעים הוציאה רק עץ עושה פרי ולא עץ פרי ובזו לא שייך ויהי כן דלא היה אז. בבריאה ולכך לא נתקללה האדמה תיכף כי באמת אלו לא חטא אדם היה מושבו בגן עדן ולא היה חסרון מפאת הארץ. אבל כשחטא אדה"ר וגורש מג"ע אז תושבו בשאר ארצות והוכר שינוי הארץ ומניעת. וגירעון תועלת הבריאה אז נתקללה האדמה ונפקד עליה עונה כי אז ניכר קלקולה והבן:
Parashat Bereshit.13
ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים וכו'. הנה מארת חסר והיינו דידוע דבשמים נראה כדור הלבנה חומר ומקשה כמו כדור הארץ דאין לה אור בעצמה זולתי מהשמש. רק לבני העולם נראה כמו שני מאורות ולכן בשמים אינו רק מאור אחד ולכך נאמר מארת חסר. אכן כשאמר והיו למאורות וכו' להאיר על הארץ נאמר מאורות מלא כי למטה בארץ נראה שני מאורות ולכך נאמר מלא. ורש"י פי' דלכך מארת חסר דע"י מאורות נפלה אסכרה בתינוקות. וטעם הדבר נראה כי על ידי שנתמעט הלבנה נתהווה החושך בלילה כי אלו היתה מאורה כחמה לא היה חושך בלילה ולכך לעתיד לבא ב"ב שיהיה אור הלבנה כאור החמה נאמר והי' ביום ההוא וכו' יהיה יום ולא לילה. וידוע דבעון חותרי מחתרת בלילה מתים ילדים קטנים כדכתיב כי גם בכנפיך נמצא דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים הא במחתרת מצאתים מתים. דהוא מדה כנגד מדה כי הם גונבי לילה וילדים קטנים נבראו עוללים לא ראו אור כי אור שלימות המדע לא נוגע עליהם עדיין. ואם כן כל הסיבה של גרם המיתה הלזו הוא על ידי מיעוט הלבנה ולכך מארת הסר והבן:
Parashat Bereshit.14
להבדיל בין היום ובין הלילה. ולא שם אותם להאיר בשמים כי מה שמשים המאורות בשמים שם אור לעולם ולא לשמים ואמרו במדרש מנין היה משה יודע למעלה אימת יום ואימת לילה וקאמר כשראה אמה משתחוה לשכינה במערב ידע שהוא לילה וכשהיה זורחת במזרח ידע שהוא יום ואם כן משמשים ברקיע לא להאיר רק להבדיל בין יום ובין הלילה.
Parashat Bereshit.15
והיו לאותות כי מאורות השמים כולל הכל אפי' כל הכוכבים כי כולם מאירות. וקאמר י"ב מזלות הם לאותות כי אותות השמים מהם שינוי בשפלים כדכתיב מאותות השמים אל תחתו. ולמועדים הם חמה ולבנה שבהם שינוי הזמנים קיץ וחורף. וז' כוכבי לכת הם לימים ולכך הם ז' ימים במספר כנגד ז' כוכבי לכת וכן בשנים כי חשבון התורה הכל בז' כשמיטה תמיד ז' שנים וז' פעמים ז' הרי מ"ט יובל והכל נגד שבעה כוכבי לכת בפרטיהם ובכלליהם זה כולל מזה ולכך נאמר לימים ולשנים והבן:
Parashat Bereshit.16
ויעש אלהים את שני המאורות וכו' כבר נאמר ויהי כן אבל למעלה נאמר להאיר אבל לא נזכר שיש להם הממשלה בארץ להיות משטרם ומשלם בארץ כאשר אמרו אין לך דבר מלמטה שאין לו כוכב למעלה וכאשר האריכו בעלי התולדות כי הם מנהיגים ומושלים בארץ וכל המתהווה הוא על ידם ולכך נאמר לא זו בלבד להאיר אלא אף גם ויעש ה' אותם למשול שמם לשרים על הארץ וחמה תמשול ביום ולבנה בלילה כנודע בחכמי התולדות וזהו ויעש וכו' לממשלת היום וכו' וסיים ואת הכוכבים הם י"ב מזלות וז' כוכבי לכת ולכך קאמר ויתן אותם מוסב על הכוכבים שלא נזכרו למעלה בפרטות הוסיף ואמר שנתן אותם להאיר על הארץ כי גם אור כוכבים מאיר וגם הם עיקר המושלים כי כל הנהגת העולם לפי מלומדי התולדה הכל על ידי שבטי ומצב כוכבי שמים וכפי מערכתן וסיבן לכתן וקיבוצם אם לרעה אם לטובה בכל היסודות ומחצבי ארץ ובני האדם והם המושלים ביום ובלילה וזהו נאמר כאן ולמשול ביום ובלילה כי החמה ולבנה הם נחלקים זה מושל ביום וזה מושל בלילה ולא כן הכוכבים משטרם כל כ"ד שעות גם סימני לילה לא תליא בשקיעת החמה לתחת רק בזריחת כוכבים וכן בעלות השחר ולכך נאמר עליהם להבדיל בין האור ובין החשך והבן:
Parashat Bereshit.17
ויאמר אלהים ישרצו המים. היות המים קודמים ליבשה כדאי' בפירש"י בפסוק בראשית ולכן החל יצירת ב"ח בים קודם יצירת בעלי חיים ביבשה וא"ש:
Parashat Bereshit.18
ועוף יעופף וכו' לפי פשוטו קאמר הכתוב דבר זה לחידוש כי כל מה שיש ביבשה יש בים ואפי' עופות שדרכם להגביה אבר ולפרוח ואם כן איך המה בים הלא יפרחו למעלה מ"מ קאמר התורה שהבורא יתברך חקק בהם הטבע בעופות שבים ששמה יהיו מבלי עלות. אבל באמת אמרו חז"ל שנבראו מן הרקק והיות כל דבר חומד לשרשו והעופות שהם נבראו מן המים ואוירם זכים וזהו רקק לשון רקות ודקות ולכך יעופפו בשמים כי שם באויר יסודי מים דקים ואוירם רכים וקלים למאוד והם מתאוים ליסודם וזה אמת:
Parashat Bereshit.19
ויברא אלהים את התנינם וכו'. כי בים הם טהורים התנינים כי כל מה שיש ביבשה טמא בים הוא טהור להודיע כי הכל אחד ומי יתן טהור מטמא לא אחד. ולכך במרכבה אריה ונשר כי המרכבה כולל ים ויבשה ולכך יש אריה ונשר בים והם טהורים. ולכך אין כישוף בים כי כל כישוף בא מכחו של נחש ולכך נקרא נחש לשון ניחוש ובים הנחש טהור ולכך אין כחם בים וזהו את התנינים וכו'. וחז"ל דרשו על לויתן. והענין הוא שצריך להיות בהכרח מה שביבשה טמא בים טהור לפי שכל הברואים הם מתוקנים על ידי אכילת אדם שעל ידי כן יעלו מעלה מעלה בסוד קרבן כנודע כי אכילת צדיק בסוד קרבן וא"צ לאכול כולם רק אכילת המין מתקן כל המין. ואיך אפשר לאכול מין טמא ולכך מין ההוא בים טהור ואוכלו ובזה מתוקן המין. ואלי היה הזמן עכשיו לאכול הלויתן היה הנחש מתוקן אבל נמלח לעתיד לבא ואז יתוקן באמת הנחש. ולכך הנחש חשבה שיאכל אדם הראשון מהדג לויתן ותהיה מתוקנת. אבל כאשר ראתה כי מלאכי השרת צולין לו בשר ואין נותנים לו דגים מלוחים נתקנאה בו כאמר חז"ל. והענין זה הוא מרמז לשני יצר הרע כי יצר הרע דע"ז נקבה אשה זונה הנאמרת במשלי לית בי' מגרמי' פי' אין לו דכר ולכך נהרג אבל יצר הרע דעריות הוא זכר זה כר מלא חמדת ותאות הזמן ולכך לא הרגוהו כי צורך עולם בו רק צננו אותו כמאמר חז"ל דנקרוהו לעיניה. והנה הצדיקים מצערים כי אלו קיים ומ"מ לא שמעו בקולו היה שכרם רב. וזהו מאמרם וספדה העם וכו' על יצר הרע שנהרג. אבל הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבותם כי גלוי לפניו שאף שהיה מסיתם לא היו שומעין לו ונותן להם שכר כאלו נעשה מחשבותם וזהו מאמרם ומלחן לצדיקים לעתיד לבא. והיה זה ג"כ בסיבת מיעוט הלבנה כי עי"ז גם החמה נתמעטה על דרך כל שחבירו נענש על ידו ולכך נקבה כחה מלבנה נהרגת כי לית לה מגרמי'. וזכר כחו מחמה נצטנן כי נתמעט אורו וחומו. אבל לעתיד יהיה אור הלבנה כאור החמה ויחדיו המקבל והזכר יקבלו בזכותם וזהו הפי' מלחן לצדיקים לע"ל:
Parashat Bereshit.20
ויברך וכו' כי ידוע מי שטבעו קר אינו עלול להוליד ומכ"ש להרבות זרע ולכך דגים שהם בטבעם קר למאוד לא היה בטבע בהם הזיווג וריבוי ולכך ברכם בברכה מיוחדת שיולידו וירבו חוץ לטבע ולכך דגים אין עין הרע שולט בהם כי במקום שהזיווג ע"י חימום ויצר הרע יש כח לעין הרע לשלוט אבל הם פרים ורבים בלי חימום רק מברכת ה' אין מקום לעין הרע שהוא בסטרא דיצה"ר לשלוט והבן:
Parashat Bereshit.21
וחיתו ארץ. אולי רמזו על חוה ידוע שהיא קשורה בחבל בארץ וממש יונקת מהארץ וזהו וחיתו ארץ:
Parashat Bereshit.22
נעשה אדם פירש רש"י זהו ענותנותו של הקב"ה לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים פן יתקנאו בו לכך נמלך בהם. וצריך ביאור מה היא הענוה שנמלך בהם הא הוא בעל העצה ואף שהיה שלא יקנאו בו גם בזה קשה מאי נ"מ לבורא עולם אם הם יקנאו בו הלא הוא בעל הרצון. אכן יש לומר דלגודל ענותנותו שאינו חפץ שיקנאו בו ויצטרך לשמור האדם נגד רצון המלאכים נמלך בהם ואם כן באמת הכל חדא וזהו אמת הענין. אבל הפשוט כאומרם בתחלה ברא השם ברוך הוא את העולם במדת הדין ולבסוף שיתפו ברחמים וכל הברואים הכל היו בשם אלהים במדת הדין ואלהים בגי' הטבע כנודע כי בכולם נוהג הטבע. אבל האדם הוא נברא משניהם שהוא לפעמים הנהגתו למעלה מהטבע ולכך כתיב ויצר ה' אלהים את האדם הרי בב' שמות מדת הדין ומדה"ר נוצר האדם וזהו נעשה בשני מדות דין ורחמים. גם כמו שהקב"ה משפיע לאותם המקבלים השפע כן היה הקדוש ברוך הוא בצירוף עולמו בראם וזהו בצלמינו כדמותינו משפיע ומקבל השפע והיינו זכר ונקבה זכר משפיע ונקבה מקבל ולכך נאמר עליו זכר ונקבה ברא אותם דייקא. או יאמר כי התורה היא כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא כדכתיב במשלי ואמנם בכל הברואים היה מעיין בתורה ומתוכה בראם כמבואר במדרש ואפי' ביצירת האדם התורה סייעה כדי שתהיה סניגוריא על האדם ולכך נאמר נעשה הקב"ה כביכול עם התורה. והתורה היא רמ"ח עשה הוא צלם כי נר מצוה מגין וזה צלם מהפך אתוון מצל. ולא תעשה שס"ה הוא דמות ובם כלולים ארבע מיתות בית דין וזהו ד' מו"ת. וכן האדם הוא רמ"ח איברים ושס"ה גידין וזהו בצלמינו כדמותינו. ולהיות כי אשה אין לה רמ"ח מצות עשה כי היא פטורה ממ"ע שהזמן גרמא וגם אין איבריה שלה הם רמ"ח ולכך נאמר בצלם אלהים ברא אותו דייקא:
Parashat Bereshit.23
וירדו בדגת הים כי ניתן להם ממשלה מה' כמו שכתוב צדיק מושל וכו' וזהו בצלמנו כמו שאנו מושלים כך הוא ימשל. רק ביבשה אפילו רשעים שאינן בתואר אדם יכולין הם למשול בכישוף אמנם בדגת הים אין הכישוף שולט בהם ומ"מ ישלטו הם וזהו דבאמת ניתן להם הממשלה מיוצר הכל:
Parashat Bereshit.24
ויברך אותם אלהים הטעם כמש"ל כי אז לא היה היצה"ר עדיין שולט באדם והוצרך לזווגם לפ"ו:
Parashat Bereshit.25
ויאמר אלהים הנה נתתי לכם וכו' ולכל חית הארץ וכו' כי אין אדם ובהמה אוכלים באבוס אחד ולכך אז. לא הותר לבהמה רק לאכול את כל ירק עשב ולאדם מפרי עץ. אמנם במבול פרץ היונה והנה עלה זית טרף בפיה לכך הותר לב"נ הבשר. והיינו כי אדם בעבודתו האדמה היו צומחים עשבים ופירות ולכך הותר לו לאכלם דיגיע כפיך כי תאכל. אבל בתיבה שהציל נח את כל הבהמות וב"ח. באמת גם הם אחר כך הותרו לו לאכול דהוי כאלו הם יגיע כפיו והם שלו:
Parashat Bereshit.26
ויכולו השמים. אי' בתרגום אשתכלילו והיינו דידוע כי קיום תכלית שמים וארץ הוא תלוי בתורה כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ולכך נאמר יום הששי והיינו ששי הידוע דהוא קאי על ששי בסיון שבו ניתנה התורה לישראל ובזאת אשתכלל עלמא. וידוע מ"ד במד' כשנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל היתה התורה צווחת ואומרת רבש"ע זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו תורה מה תהא עליה כי אין להם פנאי ללמוד והקדוש ברוך הוא השיב יום שבת דאין להם עסק כלל ילמדו וא"כ תכלית שמים וארץ הוא ביום ז' דאז ילמדו תורה ובשביל התורה אשתכלל ואתקיים עלמא. ושפיר ויכולו ביום השביעי. והנה קודם זה העולם הקדוש ברוך הוא בנה עולמות ומחריבן. והיום קודם שנברא העולם הזה היה החורבן עולם הראשון והיה ביום השבת כי שבתאי באמת הוא מורה רק על חורבן. אבל בזה העולם התיקון שבת תמיד ביום הז' לתקן. ומזה הטעם אותן בני נח שהם מקדם נבראו היינו מעולם התוהו ולכך בני נח ששבת בזמן הבית בשבת היה חייב מיתה וזהו ויכל אלהים ביום השביעי ומתרגם ושיצי כי החריב העולם ביום השביעי. וישבות ביום הז' בזה העולם הבנוי והבן:
Parashat Bereshit.27
ויקדש אותו. ושמא תאמר אין הקדושה מפאת יום השבת רק כל המלאכה נשבת וזה יתכן בשאר ימים גם כן ולזה קאמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות כי היה לו עוד לעשות רק שבת וינפש ממלאכתו וזהו מופת על קדושת. השבת והבן:
Haftarah of Bereshit.1
ראשון לציון בשם הגאון בעל המחבר מספרו יערת דבש חלק א' דף ס"ג.
Haftarah of Bereshit.2
בג' דגיטין נ"ח ע"א מעשה בתינוק שנשבה ברומי עמד ריב"ח על פתח בית האסורין ואמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר. הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך וכו'. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה:
Haftarah of Bereshit.3
והדבר תמוה דהתינוק לא חידש בזה דבר רק הוא אמר תחלת הפסוק. והתינוק סוף פסוק. וכי בשביל זה הי' הבטחתו שיורה הוראה והפריז לפדות אותו בכל ממון שבעולם. ובדרך פשוט אמרתי לפי מה דק"ל אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן שהשובים. לא ירבו לשבות ממנו שבי. ופסקו הפוסקים מהדין אינו מחויב לפדות יותר מכדי דמיהן אבל לפנים משורת הדין אם רצה להחמיר יחמיר. ואמרינן לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על ד"ת ולא הלכו לפנים מש"ה. ועיקר דיש לילך לפמש"ה הוא משום דכתיב והלכת בדרכיו מה הקב"ה מתנהג לפמש"ה אף אנו מחוייבים. כי ח"ו אם יצא הקב"ה במשפט עם הבריות מי יזכה לפניו בדין. ולכך גלו בשביל שלא הלכו לפמש"ה. וא"כ יובן הנ"ל דריב"ח. עמד בפתח בית האסורים להתנצל שלא יפדה אותו ואמר כי יש בו תיקון עולם כי מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. כל אחד ירבה בפדיון יבוזו רבים מישראל בשביל דמי פדיונם. ובזה הרגיש התינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו לא אבו בדרכיו לא הלוך הלכו לפמש"ה כדרכי ה' ולכך נחרב הבית. וא"כ אם תלך לפי הדין גם אתה תעשה כדרכם וחובה עליך לילך לפמש"ה ולפדות אותי אפילו יותר מדמי ובזה הרגיש ריב"ח כי דבר גדול דיבר. ובזה היה בטוח כי יהיה לאילן רב ופדה אותו לפמש"ה וא"ש וזהו מה שנראה בדרך פשוט. אבל יש בו ענין קרוב למרכז האמתי והנכון. והוא דיש שני מיני פורעניות. אחד הבא מאת ה' והוא לפי הנראה רע אבל יש בו הטוב המוחלט. ותחלתו קשה וסופו למתוק כי הוא למרק עונות כי מפי עליון לא תצא רעות כלל. וזהו שאמרו חז"ל כי המה יסורין של אהבה ואת אשר יאהב ה' יוכיח. אבל מין שני הוא שהקב"ה מסלק ממנו השגחתו ומסרו לפגעים שוטרי זמן וכסילי השמים ומקרי טבע. ואז ישבע רעות רבות והוא רע המוחלט. כי ה' סר מעליו ואינו יסורים של אהבה כי באו במקרה. וזו רבים העונשים בעוה"ר הבאים על ישראל אשר אמר הכתוב ואם תלכו עמי בקרי אף אני אלך עמכם בקרי. והוא שכאשר יגיע להם דבר עונש אין תולים כי מאת ה' הוא להזהירם על עונותם למען ישובו רק תולים שמפאת מקרי הזמן וכוכבי שמים בא להם כך. ואף ה' הולך עמם בקרי לסלק מאתם השגחה פרטית שהוא כדרך למעלה מטבע. ומניח אותם תחת הנהגת הטבע ויפגעו בם פגעי הזמן. והמה שלא בכוונת עונש רק לפי המקרה והוא הכל רע בתכליתו. ובפרט ישראל אשר מפאת גזירת חוקת השמים ומסילת הככבים עלולים לירידה ואבדן ח"ו כי צאצאי אברהם לא הסכימה המזל שיולדו רק הקב"ה אמר לו צא מאצטגנונית שלך. ואם כן לפי משפט להולכי גזירת הככבים אין לתולדות קדושים הללו קיים בעולם. ולכך אם נמסרו ישראל למזל מצאוהו צרות רבות ורעות. וזהו החלי והמרי בעו"ה אצלינו כאשר יקרה שום סיבה ודבר לאיש לא יהי' מייחס אותו לה' אשר לו נתכנו עלילות ישראלי. כ"א יאמר הטבע פעל כך וישכח ישראל עושהו כי הכל מעונש פרטי מה'. ולמול זה אף ה' הולך עמם בקרי. וזהו שאמרו מאן דקפיד לדקדק בפגעי זמן קפדינין בהדי' כי נמסר למזל וה' סר מעליו להצילו בדרך ניסי אשר זהו מעמד ומצב ישראלי ממש להיות על פני האדמה בדרך ניסי:
Haftarah of Bereshit.4
והנה. שני אופנים הללו יש לפרשו בקרא. מי נתן למשיסה וגו' הלא ה'. וכאן באמת יש אתנחת' על זה להורות. כי הלא ה' מוסב למעלה. שהוא ה' הנותן יעקב וישראל לבוזזים ומאתו השגחה בא. ונתן הטעם למה עשה כן. ה' זו חטאנו לו. ופי' רד"ק מילת זו כמו אשר חטאנו בדרכיו מבלי הלוך וכו'. אך יש לפרש באופן השני מי נתן למשיסה יעקב וגו' ובא התשובה. הלא ה' זו חטאנו לו מבלי הלוך בדרכיו כי אם הלכנו בקרי עמו. ואף הוא הולך בקרי עמנו ונמסרנו לממשלת המזל ובסבה זו באנו לבוז ומשיסה. וא"כ הלא ה' מוסב למטה לזו חטאנו לו וגומ' אבל לא שהוא נתן למשיסה וגו'. והנ"מ בין ב' פירושים כי אם מה' הי' אין לנו להתחכם ולפדות השבוי' יותר מכדי דמיהן כי הלא רצון ה' הוא למוסרן ביד השוטים להרוס ואינו לבנות הלא צורם מכרם וה' הסגירם ואפילו שאלו (א"ה עי' בבא בתרא יוד ע"א) אם ה' גזר על העניים להיות חסרי לחם. איך נפרנס אותן רק שם בני חיי ומזוני במזלא תליא. אבל אם ה' שינה הטבע ונתן ישראל לשבי אין לנו להתאמץ יותר מכפי דמי הענים כי זה רצון ה'. אבל אם לא הי' זה רק במקרה כי נמסרו בידי מזל. פשיטא דחובה עלינו לעשות רצון ה' הנשגב ממזל ולעשות מול המזל. להודיע כי תורתינו למעלה מטבע המזל וזהו שריב"ח אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזי' והפסיק במאמר ולא סיים הלא ה' כי אף שראוי להפסיק במקום שיש אתנחתא. אך הוא בכוון הפסוק מקדם למען שמוע איך יקרא התינוק הפסוק. והתינוק החכם הזה השכיל במלתו. ולא קרא הלא ה' להפסיק מאמר להיות שייך לראש הפסוק רק קרא הלא ה' זו חטאנו וגו' כאלו שייך למטה שחטאנו לה'. ולא שה' פעל אותנו הרעה הזאת. וא"כ הרגיש ריב"ח בגודל חכמתו של התינוק שיודע שאין ליחס לה' הרעה זו כי אם לפאת המזל. ולא הי' רק סילוק השגחת' מהם. ועל ידי כן חיוב להתאמץ בפדיון שבוים ולרפאות מחצי פגעי הזמן וליתן ארוכה למה שמחצנו. לכך אמר מובטח אני שיהיה איש חיל בתורה ולא אשקוט עד אפדה אותו. וא"ש עכ"ד. ועי' בבינה לעתים דף חמשי' מ"ש ג"כ על אגדה זו:
Haftarah of Bereshit.5
א"ה הנה רז"ל דרשו בריש פ"ק דע"ז לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת ומניחה בחיקו ואמר מי שעסק בה יבא ליטול שכרו שנאמר כל הגוים נקבצו יחדיו וגו'. אמר הקב"ה כלום יש בכם מגיד זאת ואין זאת אלא תורה. שנאמר וזאת התורה אשר שם משה וכו'. אומרי' לפניו רבש"ע כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוהו כמו שעשית לישראל דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר וכו' מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל כו'. מיד אומר להם הקב"ה הראשונות ישמיענו שנאמר וראשונות ישמיענו. שבע מצות שקבלתם היכן קיימת'. ומנלן דלא קיימים. דתני רב יוסף עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים מאי ראה ראה ז' מצות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימי' וכו'. וכבר תמהו המפרשים על אגדה זו עכ"פ קשה למה לא כפה עליהם הר כגיגית. גם על הז' מצות ועל כל התורה. ולי נראה ע"פ האלשיך הק' דפירש על פסוק אהיה כטל ישראל יפרח כשושנה. דלעיל אמר ארפא. משובתו ר"ל שהש"י ירפא אות' ויכריח לתשובה אך לכאורה מאי מהני התשובה בעל כרחך כיון שאינו ברצון. לז"א אהיה כטל וכו'. ויובן עפ"י הרמב"ם דכתב בסוף פרק ב' מהלכות גירושין דלהכי מהני גט מעושה שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. מפני שבאמת כי טבע כל ישראל וטוהר נפשו הוא לקיים מצות ה' והנשמה שבישראל רוצה בוודאי לקיים דברי חכמים. אך היצר הוא שבא לתקוף אותו. האריא דרביע עליו. וכשמכין את יצרו ושב ואומר רוצה אני. הוא פועל טביע ומגלה טוהר לבו. כן הדבר בשב מרעתו. כי נפשו בקרבו גם בהעוותו מטוהרה הוא אלא שכפות לבו תחת יצרו. ועל כן בשובו מגלה טוהר לבו כי יקרנו כשושנה שכל העלין כפותין תוך הקליפין ירוקין. וברדת הטל עליו מיד היא נפתחת ומתגלית פריחות כל עלין מגולין ונותנת ריח. ואז ניכר למפרע מה שהי' טמון תוך הקליפין ההם. כן איש הישראלי נפשו ולבו נכון להפריח מעשים טובים. אך הוא בכח כמוש תוך קליפת יצרו ואשמותיו שנעשו כחות טומאה מחפין ומבדילין. ואינו יכול מעצמו לגלות טוב לבו עד יערה עליו רוח קדושה ממרום. ואז נפתח מה שבקרבו כי יודחו כחות החצונים ויפרחו תשובה ומעשים טובים בפועל לעיני הכל. וזהו יפרח כשושנה ברדת הטל עליו כו' עד כאן לשונו הצרוף. וזהו דוקא לישראל שיש להם שורש קדושה מה שאין כן לעכו"ם. וכמו שכתוב האלשיך ז"ל מה שאין כן העכו"ם כי הם טומאה ושותים טומאה ואיך ישפיע הוא יתברך עליהם ריח טהרה כטל. וגם לא יתערב רוח טהרה שישפע בהם עם שורשם הטמא כי מה לתבן את הבר עכ"ל:
Haftarah of Bereshit.6
ועתה נמתקו דברי הנ' דהאומות טוענין למה לא כפית עלינו ההר כגיגית או שאין הקבלה זו כלום דע"י הכרחיות הוא. וזה השיב להם השם יתברך הראשונות ישמיענו. רצה לומר בשלמא ישראל שקיימו שבע מצות מקודם והיה להם ניצוץ הקדוש בשורשם. והיה מהני להם לכופם על ידי ההר דנתגלה רצון שלהם כו'. מה שאין כן אתם שלא קיימתן שבע מצות ולא היה לכם שורש ניצוץ הקדוש ואם כן מאי מהני הכפיה בעל כרחם. ודוק היטב כי נכון הוא:
Haftarah of Bereshit.7
ובזה נ"ל לבאר ילקוט איכה וזה לשונו אני הגבר וכו'. א"ר יהושע בן לוי אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא אנא הוא דילפי כל מה דאת בעי אית עלי משל למטרונה שכעס עליה המלך וטרדה חוץ לפלטין מה עשתה הלכה וצמצמה (פי' כסתה פניה) ועמדה לאחורי העמוד כשהמלך עבר אמרה לו אדוני המלך כך יפה לי וכך נאה לי שלא קבלה אותך אשה אלא אני אמר לה המלך לאו. אלא אני פסלתי את כל הנשים בשבילך אמרה לו לאו. אלא הם שלא קבלו אותך מפני מה הלכת להר שעיר וכו' שנאמר ה' מסיני בא וגו' כמה טובות עשיתי לפניך. קדשתי שמך על הים. אמרתי שירה לפניך קבלתי תורתך בשמחה. מה שלא קבלו האומות ואחר כל השבח הזה אני הגבר ראה עני עכ"ל הילקוט. ויש לתמוה טובא. מה השיב הקדוש ברוך הוא אני היא שפסלתי האומות הא לכאורה האמת עם כנסת ישראל שהחזיר הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה:
Haftarah of Bereshit.8
ונ"ל טעמו של דבר דהנה אף שכבר כתבנו דלא היה יכול לכופם בעל כרחם דאין להם שורש קדושה. על כל פנים היה להם עוד תקנה ליתן להם התורה. ובעבור זה יתן להם ארץ ישראל והוי כמו תולה וזבין דהוי זבוני זבוני. אך מה עשה הקב"ה עמד והתיר ממונן לישראל. דנמצא מה שקנה עבד קנה רבו ואין להם כלום ולא הוי תולה וזבין רק דזה עשה הקב"ה מצד אהבת ישראל אבל אי לאו דהתיר ממונן היה להם תקנה על ידי כפיית ההר כגיגית על ידי ארץ ישראל ושפיר אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שפסלתי להאומות ונכון ודו"ק:
Haftarah of Noach.1
הלא היא הפטרת ראה וכי תצא יע"ש
Parashat Lech Lecha.1
היה דבר ה' אל אברם במחזה וכו'. איתא במדרש שהיה אברהם מצער אולי יבא אחר ויסגל יותר במצות וכו' והיינו לפי שראה כי רדף עד דן ולא יותר מחמת עגל בדן וא"כ ראה שהיו צאצאיו עע"ז פחד אולי יחליפם ה' באומ' אחרת ולכך אמר לו אנכי מגן לך ואי' במדרש צדיקים שיגינו כמגן הנה ביחזקיה מצינו דאמר חזיא דנפקין מיני בנין דלא מעלי וכו' אמר הב לי ברתך דילמא זכותי וזכותא דידך גרמי דיהוו צדיקים הרי זכות רב מזכה אף דעלול לחטא ולזה קאמר הקב"ה לאברם שכרך הרבה מאד כי רב זכותך ישנה אף שהם עלולים לחטא מ"מ יהיו צדיקים. וידוע דצדיק ורשע לא קאמר אבל התוס' כתבו ביחזקיהו דאמר חזיא דנפקי מיני בנין דלא מעלי. בנבואה קאמר. והיינו כמו שכתבתי במקום אחר דיש נבואה שהדבור בא אליו ויש נבואה שהוא רואה במראות אלהים ומשם הוא מסיב סדר המציאות מבעל המציאות. ולומר לנביא צדיק ורשע ודאי לא דא"כ יהיה גזירה אבל לראות הוא רואה ולכך אמר חזקיה חזיא דנפקין מיני וכו' חזיא דייקא וכן לאברהם שבא ההבטחה שיהיו בניו צדיקים לא נאמר לו זה בנבואת הדבור כי צדיק ורשע לא קאמר רק במחזה ומראה הנבואה וזהו דבר ה' אל אברם במחזה וכו'. ועוד דרשו כי היה אברהם מתיירא על שקרה לו נס שניצול ממלחמות המלכים ופחד שינוכה לו מזכותו ולכך א"ל הקב"ה אל תירא אנכי מגן לך מגן לשון חנם כי בחנם בלי ניכוי קרה לך נס זה. והטעם כי הקרן קיימת לעה"ב והפרי הוא בעולם הזה ואם הקרן מרובה הפירות מספיקים שיקרה נס ולא נוכה מהקרן לעולם הבא אבל אם הקרן מועט אין הפירות מספיקים לנס וצריך לניכוי הקרן ולכך נאמר לו שכרך כרבה מאד שהקרן מרובה ואינך צריך לניכוי כלל והבן:
Parashat Lech Lecha.2
ויאמר אברם וכו' ואנכי הולך ערירי וכו' והוא דמשק אליעזר ודרשו חכמינו ז"ל שהוא דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. ודאי אברהם לא נסתפק במאמר השם פעמים ושלש שיהא לו זרע אבל כבר אמרו חכמינו ז"ל דאברהם ראה צדק במערב והקב"ה הבטיחו שיהיה במזרח. והרצון בזה כי אברהם ראה צדק שהוא הגורם לידת אברהם כי צדק אמר יברא ותכלית הבריאה אברהם וזרעו רק ראהו במערב והיינו סוף ימיו שיוליד סמוך למיתתו ולא יהא סיפוק בידו להוריש החכמה לבניו אבל הקב"ה הבטיחו שיהדריה למזרח הכוונה שיוליד זמן מה קודם מיתתו כי באמת חי אחרי יצחק ע"ה שנה. ועיקר ירושת אברהם לבניו לא היה ירושת ממון רק ירושת החכמה והתורה והמדע וזהו שעמדה לו להוליד צדיקים כדכתיב משה מורשה התורה לנו בירושה ועיין ברית מנוחה שכל רזי חכמה נמסרו מאבות זה לזה. וזהו מאמר אברהם מה תתן לי שיהיו צדיקים הלא אנכי הולך ערירי שכל ימי חלדי לא היה לי זרע ובן משק ביתי הוא יורש כל גנזי החכמה ואי אפשר להוריש לבני וזהו אמרו הוא דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורתו לאחרים ויאכלו זרים חילי ומבני לא יהיה לי ע' בתורה. ואם כן איפוא איך יהיו מגינים ועומדים לנס עמים. ויאמר הן לי לא נתת זרע וכו' בא אמירה שנייה כי זהו טענה על מה שהבטיחו שנית שלא יהיה לו ניכוי כי שכרו הרבה מאד ועל זה טען כי בלאו הכי קרה לו נס הן מצד המזל והטבע לא נתת לי זרע והנה בן ביתי יורש אותי כי כך המזל שעבד יורש. ואם כן על ידי שינוי המזל יהיה לי בנים ואין לך נס גדול מזה ואף שלא ינוכה זכותי ואיך אפשר שיקרה לי עוד נס בלי ניכוי וזהו מאמר יעקב קטנתי מכל החסדים כי ברוב ניסים אי אפשר שלא יתקטן הזכות ושכר העבודה. ועל זה השיבו השם ברוך הוא על ראשון לא יירשך זה כי תוליד בעודך חי שנים רבות ולא תמסור מעייני החכמה לזר רק היוצא ממעיך הוא ירשך. ולכך לתת למזל קיום במקצת התחיל להגלות משנולד יצחק שהוא היה קצת בבחינת עבד. ועל טענה שנייה הוציא אותו החוצה ויאמר וכו' ר"ל כי אין מזל לישראל כי כך מתחלה בעת הבריאה הוקמו כל הבריאים תחת המזל והטבע זולתי ישראל ואם כן אין כאן נס ושינוי סדרי בראשית כי כך חוקי ונתיבות עולם שאין ישראל תחת המזל. ויאמר לו כה יהיה זרעך. דהנה הכוכבים קיימים בגלגול השמיני והוא עב ויש שני כוכבים בעובי הרקיע זה למעלה מזה זה גדול וזה קטן והגדול משפיע ומבהיק אורו לקטן אמנם ברוב ימים ישנו מצבם וינועו עד שיתרחקו זה מזה ואז כל א' בפ"ע וכן הם ישראל כי זה למעלה מזה גדול משפיע לקטן כאשר משה השפיע לע' זקנים ושבעים זקנים לשאר ראשי ישראל והם לשופטים אשר תחתיהם וברוב הימים הצעיר והקטן גדול יהיה ויחשוב בפ"ע ולכך נאמר כה יהיה זרעך. ובימי משה רצו ישראל להיות כולם שוים כקטן כגדול ולקבל השפע ממשה בשוה גדול וקטן שם הוא ולכך אמר איכה אשא לבדי טרחכם הכוונה אי כה איה הבטחת כה יהיה זרעך שיהיו גדולים משפיעים לקטנים ולכן הבו לכם אנשים וכו' ואשימם בראשיכם והגדול ישפיע לקטן ויקויים הבטחת אברהם. הבחינה השנית בכוכבים כי הם שטים באויר ומכל מקום אין נוגעים זה בזה ושומרים מצבם וסידור סבובם והולכיו פעם כה ופעם כה בגובה ובשפל ולא יטו לארץ מנל' ולא יפגשו זה בזה ושומרים גדרם ובגבולם ונתיבות'. וכן ראוי לבני ישראל לילך בדרך הישר כפי חוק התורה ונימוס אלהים בחקים ישרים לא ישנו מהלכם חוץ להנהגה ישרה איש אל עבר פניו בתורה ילכו. וידוע העובר חוק נקרא בפסוק בלכון זונה כמו אז תזנה הארץ. ובימי ישעיה עברו ישראל חוק התורה וע"ז צווח איכה היתה לזונה הכוונה איכה איה הבטחת כה יהיה זרעך כי כה מורה שיהיו שומרים גדר' והם שינוי ארח' ועקלו נתיבותם ויפגעו בשל חבריהם והיו לזונה למעול מעל בחוק' וליטול של חבירו כאמרו כספך היה לסיגי':
Parashat Lech Lecha.3
הבחינה השלישית בכוכבים דהנה כתיב המונה במספר צבאם כי הכוכבים הם ממונים על סדר העולם כל כוכב ממונה על כח מכחות העולם ויסודתו והרכבתו וכמאמר' אין לך עשב מלמטה וכו" וכללו של דבר אלו יחסר כוכב א' היה העולם חסר ולא היה בשלימות כי כל כוכב ממונה על דבר אחד והם בכללם קיום העולם. ומזה תדע כי לא ברא הקב"ה כוכבים יתירים נוספים על הצורך אף שאין חקר לגדולתו דכמו שיש בפועל חכם חסרון אם יברא דבר בלתי שלם וחסר כן יש חסרון אם יברא דבר העודף ונוסף על הצורך ולכך נאמר המונה במספר צבאם. וכן ישראל הם במנין וכ"א צריך לקיום העולם התחתון והעליון כל איש ואיש על משמרתו ועבודתו עבודת הקודש ולכך אמרו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון כי כל אחד יש לו דבר א' לתקן זה בכה וזה בכה. ועכ"פ הם מיוחדים במנין ובמספר מכוון ולכך אמרו כל המקיים נפש א' מישראל כאלו קיים עולם מלא ובימי ירמיה עת הגלות בעו"ה היו ישראל נהרגים ונשחטים ונשארו מתי מעט והיה העולם שמם ותלוי ברפיון ולכך צווח ירמיה איכה ישבה בדד איכה איה הבטחת כה יהיה זרעך דהנה עתה ישבה בדד העיר רבתי עם במספר מכוון לקיום העולם ועתה ישבה בדד במתי מעט והבן. והאמין בה' שישנה הבחירה ויהיה בעזרו לסעדו שילך בדרך תמים ולפי זה אין לו שכר כלל כיון שהוא בעזר השם. ולבל ישוב חס ושלום הבטחתו לאברהם ריקם דמכל מקום יטול שכרו משלם לזה ויחשבה לו צדקה ומתנת חנם כי בעל כרחך יהיה עזר אלוה לשמרו מחטא:
Parashat Lech Lecha.4
אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ. כי כל מלאכי מעלה בקשו באמת להלוך כדי להציל לאברהם ולא הניחן השם וירד הוא בעצמו והטעם הוא דעל ידי זה זכה אברהם לא"י וא"י אינו כולל תחת ממשלת המלאך רס תחת השם ברוך הוא ולבדו ולכן גם הצלת אור כשדים שבשבילו זכה לארץ ישראל לא היה על ידי מלאך רק ע"י הקדוש ברוך הוא בעצמו וזהו אני ה' אשר הוצאתיך בעצמי מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה ויובן. וגם ממצות בני נח באמת לא היה לאברהם להפיל את עצמו לכבשן האש כי ב"נ אינו מצווה כלל על קדושת שמו הגדול. רק ידוע מ"ד בגמ' דאברהם קיי' כל התורה כולה ועיקר מצות התורה תלוי בא"י כידוע ולכך היה הצלה מאור כשדים בשביל ירושת א"י שבזה באמת תלויה קיום התורה והמצות ובאמת נכון עשה אברהם שמסר את עצמו על קדושת שמו הגדול והבן:
Parashat Lech Lecha.5
במה אדע כי אירשנה. נראה לבאר פירושו דהנה הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם שהוא בעצמו יירש א"י ובאמת לא הגיע לו אפי' מקום קבורה כשרצה לקבור את שרה אשתו והוצרך לקנות שדה עפרון בכסף מלא ומכל שכן שארי דברים היה צריך לקנות כאורח בעלמא ולא הגיע לו תועלת כלל ממה שירש עפ"י ה' הארץ. וזה באמת היה א' מיו"ד נסיונות שלא הרהר כלל אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא ואם כן יש נפלא לאיזה צורך הודיעו השם שיירש הארץ כיון שלא הגיע לו תועלת כלל בשום דבר והוא רק פ"פ להרהר ח"ו אחרי מדותיו וכבר אחז"ל אל תאמן בעצמך עד יום מותך ויתפלל האדם תמיד שלא יבא לידי ניסיון וכן אברהם הודיעו הקב"ה שהוא יירש הארץ ולא היה נהנה ממנה כלל ואם כן הרי כאן מקום חס ושלום להרהר אחר מדותיו. וזהו היה שאלתו במה אדע כי אירשנה כלומר לאיזה צורך אדע. במה משמע כאלו הוא אומר למה וזהו שכיח במקרא. והרצון כיון שאין לי תועלת בארץ ההיא כלל למה הודעתני ואדרבה הוא מביא עצמי לידי נסיון והבן. והשיבו הקדוש ברוך הוא שיעבוד מלכיות כדדרשינן קח לך וכו' שהם תשעה קרנות של האו"ה ותור וגוזל הם ישראל. כי ישראל תורים נקראים כי תרי"ג מצות הם וז' מצות באמת נצטוו גם הב"נ ואם כן נשאר לישראל תו"ר מצות. וגרים וערב רב הם גוזל כי בגזילה מאו"ה ושפיר מרומז דהוא קאי על ישראל. ויבחר אות' וכו' ואת הצבור לא בתר והיינו כמבואר בגמרא דלכך אין האו"ה יכולין לשלוט בישראל כי המה מפוזרים בין האו"ה ואם כן כל א' אומר לא אהיה מלכותא קטיעא. הרי במה דבתר אותם הוא שלא יהיה אחד מולך בכיפה כי אז יכלה ח"ו מין הישראלי. אבל כאשר בתר אותם שיהא נחלקים למלכות רבות בזה באמת את הצפור לא בתר שלא יקרא ח"ו כליון לישראל. וירד העיט זה דוד וחזקיהו שהם היו ראוים למשיח ולגאול לישראל אבל כבר מבואר בזוהר דמכח תפלת אברהם שהשתטח לפני הקדוש ברוך הוא לו ישמעאל יחיה לפניך בעו"ה נתארך ממשלת ישמעאל ונתאחר הגאולה וזהו הפירוש וישב אותם אברהם כי על ידי תפלתו לא היה כלל בכוחם לגאול ועדיין כחו של ישמעאל חזק בעו"ה.
Parashat Lech Lecha.6
ויהי השמש לבוא כבר אמרו במדרש כי הקדוש ברוך הוא נתן הבחירה לאברהם לבחור הגלות ושיעבוד מלכיות או שירשו גיהנם והקדוש ברוך הוא יעצו לבחור בגלות. והיינו כי אברהם היה נבוך אולי מרוב שיעבוד הגלות והצרות ישתקעו ח"ו בין הגוים ללכת אחרי אלקים אחרים ואם כן ירתו תרתי גהינם ובאר שחת ולכך באמת יצעו ה' לבחור רק בגלות כי גלוי וידוע לפניו שישראל ודאי לא יבגדו בה' וכל התלאות שיעברו עליהם מכל מקום לא יעזבו את ה'. וזהו כי הגלות הוא מורה הלילה ושקיעת השמש ולכך כתיב ויהי השמש לבא כי עדיין לא בא הגלות ושקעה השמש רק תהיה תלוי בבחירת אברהם והיא היתה עומדת לשקוע והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו כי לא היה יודע מה לבחור כי היה לו אימה גדולה לבחור בגלות פן ישתקעו ח"ו ישראל בטומאה ולכך הבטיחו הקדוש ברוך הוא שלא יפחד כי יהיו בגלות מצרים מקום אבי אבות הטומאה ומכל מקום יצאו ברכוש גדול והיינו לאו רכוש ממון אלא פי' שילקטו כל ניצוצות הקדושות ויסגלו מצות פסח ומילה וכדומה ויקבלו התורה חמדת כל. וגם זה הבטיח לו שהרשעים שיהיו בתוך בני ישראל עדת חבל נחלתו גם הם ימותו במצרים שלא יהיו לישראל כלל בדרך למכשול ולאבן נגף להטעותם אחרי הזנונים ולכך נאמר וגם את הגוי לרבות במלת וגם רשעי ישראל שנתדבקו בגוי גם הם ידון הקדוש ברוך הוא. וגם הבטיחו שלא ישתקעו בטומאה ולכך הוצרך להתחיל הגלות מלידת יצחק כי אלו התחיל אחר כך היתה נתאחר הגאולה וידוע דאלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים היינו אם שהו אפי' רגע אחת עוד במצרים הרי אנו ובנינו וכו' משועבדים היינו וכו' והיינו שח"ו נשתקעו בטומאה כאשר היה זה באמת פחד אברהם. ולהיות כי הגלות באמת התחיל מלידת יצחק ופחד אברהם דאז יחיה עדיין חמשה ושבעים שנים ויהיה הוא בגולה לכן הבטיחו השס ואתה תבוא אל אבותיך בשלום רצה לומר על זאת אינך צריך לדאוג כלל ובשיבה טובה תקבר. רק עדיין הקו' במ"ע הלא באמת התחיל הגלות אבל הוא הדבר אשר דברנו שאמר לו השם שיירש את א"י ומכל מקום לא הגיע לו כלום מא"י ואפילו פירות הי' צריך לקנות והיה גר ממש ואם כן היש לך גלות יותר מזה שישב בארץ אשר לו ולא יגיע לו תועלת כלום ממנו וזו גלות גמור. והתחיל ירושתו משעה שנימול כי אז זכה לא"י כי לא ירשוהו ערלים והיינו בשעה שנולד יצחק והתחיל הגלות אף לאברהם וזהו באמת התשובה על שאלת אברהם לאיזה צורך הודיעו ירושת א"י. היות כדי שתהא נחשבת לו לגלות ולא יצטרך לסבול היותר קשה ויבא בשלום אל הקבר מנוחתו כבוד. וכאשר שמע זאת אברהם באמת בחר לו הגלות והנה השמש בא כי בא הגלות. ולכך באמת חשבינן ת' שנים כי מאז כבר התחיל הגלות כאשר קיבל אברהם על עצמו כמו שנא' מיום אשר נתת אל לבך וכו':
Parashat Lech Lecha.7
והנה תנור ולפיד אש הוא הגיהנ' אשר עבר בין הגזרי' האלה הם בתרי' אשר ביתר והם בתרי העכו"ם. ותור וגוזל לא עבר עליהם אש כי באמת מניקים הם מגיהנם:
Parashat Lech Lecha.8
ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית כי על ידי הגלות באמת זכו לא"י ונרמז הגלות בנחל מצרים ונחל פרת שהיה גלות בשניהם. ונחל מצרים הוא נחל פישון פה שונה ולכך ממצרים זכו לתורה והלא כה דברי כאש וכו' והוא יסוד אש. ונהר פרת באמת הוא יסוד מים ואמרו באנו באש ובמים ודי למבין:
Haftarah of Lech Lecha.1
בשם הבינה לעתים דף מ"ג
Haftarah of Lech Lecha.2
למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלקי משפטי יעבור. הלא ידעת אם לא שמעת אלקי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו. כי הנה התכלית העצמי בין שאר התכלית ביום תת ה' תורתו שתתעלה. היה להציב עמודים על יסודות בריאים וחזקים נמנעי הנפילה ורחוקים מן ההתמוטטות. והוא מה שנודע כי החכמות אשר הן נשענות על התחלת החקירה הן מסוכנות. ובלאי מאומתות הקיום והחוזק כי השכל האנושי מוגבל קצר וחלש הוא מעותד ליפול בקלות במכשול הטעות והעדר השגת האמת על מתכונתה. אמנם הדברים אשר יעידון עליהם החושי' והנסיון הם מאומתים לא יפול בהם שום ספק או חשש טעות. והשגה זאת היא ידיעה קיימת אשר עליו אמר החכם בקהלת כל זה נסיתי בחכמה והיא רחוקה ממני יאמר כאשר כל ההתווכחות אשר עשיתי ואמרתי עד עכשיו. היה בהשגת הנסיון אשר השיגתני הבחנה נסיונית בעניני החכמה. ואז אני בטוח ואומר בלי ספק שאחכ' ואדע הדברים על אמתתם. אבל והיא היא מצד עצמה. במה שהיא חכמה מחקרית מופשטת ומשוללת מהנסיון החושיי. ודאי היא רחוקה ממני. כי לא אוכל להשיג אמתת הדברים על בוריין. ועל כן ראתה חכמתו יתברך. שלא תהא תורתינו הק' מקובלת אצל האומה הישראלית כדרך השגת חכמה בעיון ומחקר וכיוצא אלא שתגיע הידיעה אצלינו בדברים מוחשי' ומורגשים ע"י ראי' ושמיעה כי בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו דברות קדשו מלהבות אש. מודיע ומלמד לנו תורתו. וע"ז היה מתרע' הנביא ע"ה באומרו למה תאמר יעקב וכו'. הלא ידעת וגו' אין חקר לתבונתו כי הנה היתה מרשעת חטאי הדור ההוא לאמר שהיה נעלם ונסתר מהם אופן השגה הדרך ילכו בה. ושבא להם העלם זה מסבתו יתברך שהטילו הדבר עלינו ולהשגת שכלינו בהיותו קצר ובלתי משיג על מתכונתו ועל זה אמר הנביא איך תאמר דבר כזה שנסתרה דרכך ממך ושהיה זה מצדו יתברך. ומחמת האלוה ברוך הוא עבר משפטיך ממך ונעלם מנגד עיניך. לפי שלא הודיעך הדברים באופן שתוכל להשיגה כי הלא תענה ותגיד לי ידעת אם לא שמעת. ידעת שום דבר מן התורה מצד ידיעתך אם לא מה ששמעת מפיו יתב'. כי הוא. השמיעך את קולו. שלא תקצר ידו וכחו העצו' על ככה. כי אם הוא בורא קצות הארץ והמציא הכל יש מאין מבלי שום עמל ויגיעה. כל שכן שיעצים כח להשמיעך דברות קדשו ולהכינך לכך ושקר הוא שהניח לך השגת ידיעת התורה לחקירת שכלך כי אין חקר לתבונתו. אין תבונות התורה הנתונה ממנו יתברך מושגת על ידי החקירה כי הכל עשה יפה על ידיי השמיעה החושיית הרחוקה הרחק מכל מין סכנה וזה היה עיקר התכלית באותו הפירסו' הנורא. עכ"ל הזהב.
Haftarah of Lech Lecha.3
א"ה ומכאן תוכחה מגולה להכות על קדקדן לאותן המתחכמים נגד דברי רז"ל. אשר כל דבריהם מקובלי' איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה מסיני. ועליהם צוה הנביא היו חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבוני'. וראוי לכל אדם לקחת מוסר משלמה המע"ה שהיה ארז בלבנון אשר עליו נאמר ויחכ' מכל האדם. ואחר כ"ז אמר והיא ר"ל החכמה עצמה רחוקה ממני ומה יענו אזובי קיר שוכני בתי חומר בחומר הגשמי להבין דברי מפלאות תמי' דעי' אין לנו אלא דברי רז"ל והם המעתיקים ומקובלים מדור לדור עד למ"מ וזולת זה את כולם ישא רוח ועיין מ"ש ע"פ. זה עוד בזה באלון בכות:
Haftarah of Vayera.1
ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה' והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים. איתא במד' דאשה זו היתה אשת עובדיה ועובדיה לוה מן יהורם בן אחאב כדי למצוא טרף למאה נביאים אשר החביאם במערה כאשר הרגה איזבל כל נביאי ה' וכאשר נתבקש עובדיה בישיבה של מעלה בא הנושה לקחת את בניה ובאתה האשה לדון עם יהורם אל אלישע. ונראה ליתן טעם למה באתה אל אלישא דווקא. ונראה דקיימא לן כל האומר ב"פ מלך מלך מותר בו ובפרשת מלך כתיב ואת בניך יקח לו לעבדים ואם כן אף בלא הלואה יכול ליקח המלך את בניה. ואולם תוס' מקשה אם כן למה נענש אחאב על כרם נבות ומסיק תוס' דוקא מלכות בית דוד מותרים דלא יסור שבט מיהודה אבל מלכי ישראל אסורין. ואיתא בפסוק כאשר פשע מואב מתחת יד ישראל נתיעצו יהור' מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה להכות באגרוף רשע ויצמא העם בדרך למים ודרשו את ה' על ידי אלישע ואמר אלישע לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אראה פניך דאסור להסתכל בפני רשע. ואולם קיימא לן חולקין כבוד למלכות דמשה אב הנביאים חלק כבוד לפרעה וצריך לומר דוקא מי שנשתמש בשרביטו של מלך. אבל יהורם לא היה מלך כלל. ולכך באתה אל אלישע להוציא מתלעות עול דאית ליה דיהורם אין לו דין מלכות כלל ומאיכות הממון אין ראוי שיעבוד מין הישראלי וא"ש:
Haftarah of Vayera.2
עבדך הי' ירא את ה' כו' . נראה טעם על דמנעה את עצמה ליתן בניה לעבדים למלך שלא כמנהג הפחות והסגנים דיתנו בניהם למלך כלמוד חוק המלכות. מפני דאי' מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים וכן זה סיבה ליצר האדם באם סביב רשעים יתהלכון יבחור במעשה תעתועים וכמו דאתמר הרבה שכנים רעים עושים. וז"ש ועבדך היה ירא את ה' ובן מעין אב ומתייחס אליו ואיך יחלל זרע קודש בנים היקרים ומה שאמרה ירא את ה' נראה מפני דענין היראה באדם הוא על שני אופנים דיש מי שמתיירא מעונש יום הדין הגדול והנורא וזהו הנקרא ירא אלהים דאלהים הוא מדה"ד כידוע. ומדרגה שנייה הוא החרדים מאהבת הקדוש ברוך הוא אשר האציל מחכמתו לברואיו ונתן להם כלי חמדה והן הנקראין יראי ה' הכוונה שם העצם וזהו שאמרה ועבדך הי' ירא את ה' וק"ל. או יאמר מפני דיש להבין למה צעקה האשה שהנושה בא לקתת את בניה הא בדין הוא שיקח את בניה מפני דעובדיה לוה מיהורם בריבית וקיי"ל המלוה מעות בריבית לסוף שימכור את בניו לעבדים ומלוה ולוה עוברין. ונראה לומר למאי דקיי"ל אם יש פקוח נפש בדבר מותר ללות בריבית ואינו עובר כלום. ועובדיה החיה מאה נביאים מאותן המעות שלוה כידוע וז"ש ועבדך היה ירא את ה' והחביא הנביאים והיה מוכרת ללות ואין איסור בדבר ושפיר עביד ועצתך תנחני:
Haftarah of Vayera.3
ותאמר אין לשפחתך כל בבית כ"א אסוך שמן וכו'. וצוה לה הנביא שתשאלי כלים והשמן יתברך יתמלאו כל הכלים. ונראה לבאר הענין דנעשה נס בשמן מפני דאליהו ז"ל בעת פרידתו ממנו אמר ויהי נא פי שנים ברוחך אלי ומצינו באליהו ז"ל כאשר הלך אל אשה צרפתה שנתברך כד השמן. ולכך נעשה נס ג"כ לאלישע בשמן. והענין דפי שנים היה מפני דבהצרפתי" השמן היה מתרבה בכל יום דכד השמן לא כלתה. ואולם באלישע נתברך השמן כ"כ בפעם אחת עד שאמרה די. ועוד מעלה יתירה היה דאותו השמן שנתברך לא כלה כלל. עוד י"ל טעם דעשה נס בשמן מפני דאי' דשמן זית הוא יפה לזכרון וההיפך בזית עצמו ובזה יפה כח הבן מכח האב. וכן היה בבני עובדיה דלעובדיה לא נעשה נס והיה מוכרח ללות בריבית ולבניו נעשה נס ויפה כת הבן מכת האב.
Haftarah of Vayera.4
עוד נראה טעם על שנתברך השמן דאי' בגמ' המלוה מעות בריבית אין עומד בתחיית המתים ונראה טעם מפני דענין התחייה הוא דגוף האדם הוא נפסד ולא אשתייר ממנו כלום כי אם עצם אחד משדרה ועל אותו עצם נבנה כל הגוף וזהו כעין ריבות דהעצם הוא קטן בכמות ונתגדל אחר כך כן הוא ענין הרבית דלוה מעט ומרויח הרבה ולכך מי שלקח ריבית בעולם הזה אין נוטל לעה"ב דכבר נפש בעליו לקח. ויהורם לוה בריבית לעובדיה שלא כדין לכך נתברך השמן דגם זה היה מעין ריבית להורות זה וק"ל:
Haftarah of Vayera.5
ויצקת על כל הכלים והמלא תסיעי. יובן עפ"י מ"ד פרורי פת בארץ סימן עניות. והטעם הוא מפני דפת בג המלך אשר מינה את מאכלו צריך להיות חביב בעיניו והוא לא קפיד וממאס מזונות המלך ולכך עונשו שהוא חסר לחם. ואף כאן דנתברך השמן היתה צריכה להזהר שלא ירדו טיף טיף על הארץ והיינו באם שהמלא תסיעי ואחר כך תקח כלי אחר בין כך ובין כך תרד השמן ויכלה בארץ ולכך צוה הנביא שתתן כלי בתוך כלי וזהו ויצקת על כל הכלים ומבאר הטעם מפני דעל כרחך המלא תסיעי ואם כן יפסיד השמן וק"ל:
Haftarah of Vayera.6
ותבא ותגד לאיש אלהים ותאמר לכי מכרי את השמן ושלמי וכו'. אי' במדרש דנתייקר השמן ונראה טעם דאי' בגמרא למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה והענין הוא מפני דבר"ה יורד השפע על כל העולם והצמחי' ובעלי חיים ועל כל מדינה ומדינה לפי עניינה ומהותה. והמשבעים כוחות הטומאה הן מקבצים השפע למקום אחד ברגע אחד וזהו ענין כחישה שמכחישין את המדינה ווהו מבואר בש"ס כמה פעמים בענין הקישואים בגמ' בסנהדרין והעד לדבר נשים שאננות שאמרו ומעת חדלנו לקטר למלאכת השמים חסרנו כל. ואולם אם הוא ע"י שמות הקדושים הוא מותר דכסא כבוד מרום מראשון הכוונה דכסא כבוד הוא למעלה מן המזל זהו לא אסר לן האל יתברך. וכן היה הענין ברכת השמן אשר נתברך בשעה חדא ולכן נתייקר השמן דהשפע היה רק באותו מקום כנ"ל וק"ל:
Haftarah of Vayera.7
ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכל לחם נראה להתחבר הני שני ענינים דמבאר לן את כל מעשה אלישע שהיה פי שנים כאליהו. מפני דכאשר גזר הקדוש ברוך הוא על אליהו ז"ל שיהיה ניזון מן אשה היה צריך לפלס מעגל רגלו אל האשה צרפתה והיא לא בקשה לזון אותו עד שאמר לה מאמר הקדוש ברוך הוא. ון נגזר על אלישע שיהא ניזון מן אשה אמנם ותחזק בו לאכול לחם וק"ל. ויהי מדי עברו יסור שמה לאכל לחם נראה דמבאר לן שיהיה האדם השלם נקי מכל דופי ויהיה אהוב למטה שלא יחטיאו הבריות בשביל חשד והעד שלא סר שם עוד פעם לכך מידי עברו יסור שמה וק"ל:
Haftarah of Vayera.8
ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא נעשה נא עליית קיר וכו'. נראה ליתן טעם וכי מפני שקדוש הוא נעשה לו עלייה ואין שייכות להדדי והענין הוא דאי' בגמ' הוא קדוש ולא משרתו קדוש כידוע דגחזי נצטרע לבסוף מאיכות רוע מעלליו. ואי' בש"ס אסור להתייחד עם אשה ודוקא איש אחד אבל שני אנשים מותר ומסיק שם בפריצי אף שני אנשים אסור ולפעמים לא היה לאשה במעונה והיתה אסור להתייחד עם איש אלהים ולכך נעשה נא עליית קיר וק"ל:
Haftarah of Vayera.9
עובר עלינו תמיד פי' דלכך נתייעצה לעשות עלייה דמבואר הוא דאם אדם מאכיל מפתו לאדם השלם כקרבן ירצה לו. ואי' בש"ס תמיד של שחר הי' מכפר על מעשה הלילה ותמיד של לילה היה מכפר על מעשה היום והוא עבר ביום ולא לן שם ולכך עשאה עלייה כדי שילין שם וזהו שרמזה עובר עלינו תמיד וק"ל:
Haftarah of Vayera.10
נעשה נא עליית קיר קטנה אי' בגמ' רב ושמואל חד אמר עלייה על גבי בית וח"א אכסדרה הי' וחלקוהו לשנים. ואמ"ו דפלוגתייהו תליא במ"ד בירושלמי אסור להתייחד עם אשה אבל בעלייה על גבי בית מותר. אכסדרה שחלקוהו לשנים חד אמר מותר וח"א אסור וזהו כוונת רב ושמואל. ונעשה לו שם מטה ושולחן וכסא ומנורה אי' בגמ' הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ונפ' לבאר הענין דאי' בני ציון היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס פי' עפ"י מ"ד בש"ס למה דומה ת"ח בפני ע"ה בתחלה דומה לקיתון של זהב סיפר עמו דומה לשל כסף אכל עמו דומה לכלי חרס. ואולם נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין על השלחן עם מי שלא מסב עמהן בדין והיו נחשבין כפז בפני ע"ה וזהו שקונן ירמי' איכה נחשבו לנבלי חרס דכאשר גלו נתאכסן אפי' עם ע"ה והיו דומין לכלי חרס וזהו הי' ענין אלישע שהיה לו מטה מיוחד ולא הי' מסב עמהן על השולחן וז"ש חז"ל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ולא בענין אחר:
Haftarah of Vayera.11
ויאמר לו אמר נא אליה הנה חרדת אלינו וכו' ומה לך לעשות היש לך לדבר אל המלך או לשר הצבא. נראה טעם למה כפל השאלה. דאי' בפיוט היום הרת עולם היום יעמיד במשפט אם כבנים אם כעבדים והענין הוא מפני דמורא הבן מן האב הוא כל ימי היותו על האדמה וזהו מצות השכל והוא מאיכות אהבת אביו. וכן ענין יראת האדם מן הבורא אשר ברא יש מאין וזהו הנקרא יראה מאהבה. ויראת העבד מן האדון הוא שלא יענישהו אם יסור מאחריו ועובד על מנת לקבל פרס מן רבו ע"י גרמיי' השמים וז"ש אם כבנים אם כעבדים הכוונה אם היא יראה מאהבה או יראה מעונש ולקבל פרס ב"כ וב"כ יהיה נרצית והענין דיראה מעונש הוא שירא שמא יענישוהו הקדוש ברוך הוא ע"י גרמי' השמים. וכן שלוחיו של הקב"ה. והיראה מאהבה הוא בטוח בהאל יתברך שישגיח עליו משמי מרומי' שלא יקבל הפסד. ובזוהר אי' דאותו יום הי' ר"ה וז"ש אלישע הנה חרדת אלינו את כל החרדת הזאת הכוונה מאיזה סיבה אתה מתיירא היש לך לדבר אל המלך מלכו של עולם היינו אם יראה מאהבה כנ"ל או לשר הצבא הכוונה גרמיי' השמים שהם צבאיו של הקדוש ברוך הוא. והיא השיבה במתק שפתיה בתוך עמי אנכי יושבת הכוונה בתוך ישראל החביבין שנקרא בנים למקום ומורא הבן מן האב הוא מאהבה ואמרה שיראה מאהבה וע"ז אמר אלישע ומה לה לעשות וק"ל.
Haftarah of Vayera.12
ויאמר גחזי אבל בן אין לה וכו' פי' דידוע דג' מפתחות אין נמכרין ביד שליח פי' ביד מערכת המשרתים וחד מינייהו הוא באם תהיה אשה עקרה לפי תנועת המזל לא יוכלו להטיב כי הדבר הוא בידי השם לבד. והשונמית אמרה שהיא מתיירא מאהבת השם ולא ממשורתים לכן בקשה דבר מאת ה' אשר איננה ביד המשרתים. ואישה זקן. נראה דבא הכתוב להודיענו דכל מעשה אלישע היה פי שנים כאליהו דאי' במד' דהמלאך אשר בא אל אשת מנוח ואמר לה הנך הרה וילדת בן זה היה אליהו ז"ל ומניעת הלידה היה שם באשה כי האיש היה יכול להוליד ואולם כאן האשה היתה עקרה ואישה זקן וסיבת המניעה היה בשניהן ובמאמר השם ע"י אלישע נתרפאה האשה ולבש גבורה לאישה להוליד בן וזהו הוא פי שנים וא"ש. באופן אחר נראה עפ"י מ"ד אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן ואמר ה' אל אברהם היפלא מה' דבר וכו' והענין הוא דרש"י ז"ל פי' שפרסה שרה נדה וזהו שאמרה שרה הא זהו בדרך הטבע הוא ומן הטבע שיהיה לי בן והלא אדוני זקן. ומוסכם הוא בפי חכמי הקבלה דאם הקב"ה עושה גם בחוצה לארץ הוא בדרך הטבע קצת והיינו בכינוי. ואולם בשם עצם הפלא נעשה נגד הטבע וז"ש ישעיה הנביא למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' הכוונה בגלות אומרים יש אל שנסתר דרך השם היינו הפלא נגד הטבע שזהו בשם עצם ובגולה אין הפלא נעשה בשם עצם כנ"ל. ולכן אמרה שרה דלה היתה עדנה וצ"ל דהיה קצת בדרך הטבע ובאמת ואדוני זקן. וע"ז השיב הקדוש ברוך הוא היפלא מה' דבר הכוונה שהפלא נעשה בשם עצם ואם כן אין לה לצחוק שאדוני זקן. וזהו אמר גחזי שיש לה שני מונעים נגד הטבע שבן אין לה שהיא עקרה וגם אישה זקן וק"ל:
Haftarah of Vayera.13
ויאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן פי' מפני דלשונמית היה שני מונעין נגד הטבע שהיתה עקרה וגם לא יכלה לגדל הוולד דהיתה משכלת עפ"י המזל ואולם הפלא אשר נעשה היה נגד המזל והפעולה היה בראש השנה מפני דבר"ה אין הפעולה מיוחסת למזל דהן מקבלין שפע באותו יום ולכך עקרות נפקדו' בו ביום וכבר בארנו דאותו יום הוא ראש השנה וקבלה פעולה שיהיה הזרע קולטת ובשנה האחרת קבלה פעולה שתהא חובקת בן דהיינו שגדל את בנה שהיה מן סיבת הנמנע כנ"ל וז"ש הנביא כעת חיה את חובקת בן וזהו הבן היה חבקוק ולכן אמר בתפלתו ה' פעלך בקרב שנים חיה והכונה בשני שנים. היה פעולתו וק"ל:
Haftarah of Vayera.14
ותאמר אליו איש האלקים אל תכזב בשפחתך. איתא במדרש שאמרה יהא רעוא שיהיה במחשבתך כמו שיש ברעיוני ותמוה. ונראה מפני דיש לומר שלא יהא ענין הפלא כל כך מפני דאישה היה מן חק הנמנע להוליד ואפשר שימות בעלה ותהיה לאיש אחר ואז תוליד ולכך אמרה שלא יהיה בענין אחר כי אם כמחשבתה דהיינו שיחיה בעלה וא"ש. או יש לומר דאית' בזוהר בגין דאמר אלישע את חובקת בן מת בנה דזו היא מסטרא דמותא מסטרא דנוקבא וזהו שאמרה שאל יכזב בה על שאמר את חובקת בן וק"ל:
Haftarah of Vayera.15
ויאמר אל אביו ראשי ראשי חי' במד' החמה היתה זורחה על ראשו ותמוה ונר' מפני דכבר בארנו שהיא היתה מחוק הנמנעות להוליד ע"פ המזל דלפי המשרתים היה סגור רחמה וכל המשרתים נקראין בשם חמה כי החמה מורגשת בחוש יותר מכל המשרתים וע"פ המזל היה שימות הבן וז"ש המדרש החמה היתה זורחת על ראשה וק"ל. באופן אחר נראה דכבר בארנו דחבקוק מת מפני שאמר את חובקת בן והיא מסטרא דמותא ואולם מאין הושרש זה החטא מחוה שנתנה לאדם מפרי עץ הדעת ומאיכות זה החטא אמר הקב"ה הוא ישופך ראש וזהו שרמז כאן באומרו ראשי ראשי וק"ל:
Haftarah of Vayera.16
וישב על ברכיה עד הצהרים וימות. פי' דבצהרים החמה פועלת בכפלים בכח ולכך לא קם עוד רוח בו וק"ל. ויאמר אליו מדוע את הולכת אליו לא חודש ולא שבת היום. פי' דאי' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' היינו בזמן הבית חייב כל אדם לעלות לרגל וזכרים דוקא ואולם לעתיד כתיב והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר ואפי' הנקיבות וזהו אמר מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת הכוונה דאת אסורה לקבל פניו דנשים אסורין ועדיין אותו זמן של חודש ושל שבת איננה וק"ל. ותאמר שלום פי' דאי' ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול ואמרינן בקושי התירו שאלת שלום בשבת ואולם מדת חסידות הוא דאף שאלת שלום אסור וכן ביום טוב אסור דבור של חול וז"ש שלום שאני הולך אליו לשאול לו לשלום וזהו בשבת אסור לכך אני הולכת אליו היום וק"ל. באופן אחר נראה דאיתא בש"ס דאמר אברהם ואנכי הולך ערירי שראה באצטגנוני' שלו שיהיה עקר א"ל הקדוש ברוך הוא מה דעתך דקאי צדק במזרח אהפכינהו למערב ונר' דהענין הוא מפני דאברהם בשעה שהיה צדק במזרח הוראתו היה דגבר יהיה עקר ואולם לאחר זמן אם יסבב צדק ממזרח למערב יכול להיות שיקבל פעולה מצדק שיוליד בן וזהו כוונת הגמ' מה דעתך צדק במזרח אהפכינהו למערב. ואולם מי יחיל לצדק עד דקנאי במערב באותו עת שיוכל לקבל מקרה. מפני כי ארכו לו הימים וכמה עדנין מתחלפין עלוהי וממקרים ההווים בעולם מתייבש הליחה באדם ואין בו כח להוליד ואונו איננו בשרירי בטנו אלא בשפל הטחנה. ואולם הקדוש ברוך הלא ייעד לאברהם שיהפוך הטבע ליתן בו כח להוליד. והענין דהקדוש ברוך הוא מהפך הטבע לעושי רצונו ואין משנה ממערכת המשרתים מפני דעושה שלום במרומיו הכוונה במערכת המשרתים ואינו נוצח פעולותיו רק משנה הטבע. ולכך הוליד אברהם לעת זקנתו. וכן היה כאן אצל השונמית דעפ"י המשרתים היה שלא יחיה הבן הנולד לה וכן היה שהקב"ה שינה את הטבע והחיה את הולד ולא נצח המשרתים מפני דעושה שלום וכו' וז"ש ותאמר שלום על מיתת הולד וזהו שלום שעשה המלך שהשלום שלו והוא יברך את עמו בשלום אמן:
Haftarah of Chayei Sara.1
והמלך דוד זקן בא בימים. יובן עפ"י מ"ד אוי לרבנות שמקברת את בעליה. והענין הוא דצריך להבין מה בא לאשמועינן וכי משוא פנים יש בדב' אם מכריעים אותו לחוב' נפרעים ממנו כמו העמא דבר. ואם הוא צדיקהא הקדוש ברוך הוא לא עביד דינא בלא דינא. ואין לומר דדרך מסלול הוא למצוא פשע למי שנתמנה פרנס על הצבור. הא באמת כמה פרנסים גדולים היו להם לישראל והיו כצאת השמש בגבורתו בלא חטא ואיך תפס הלשון כללי שמקברת את בעליה. וי"ל דכתיב וסביביו נשערה מאוד דהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ולכן אם האדם נתגדל ועולה למעלה לשום התמנות שררה הקדוש ברוך הוא מדקדק עמו יותר מבראשונה בהיותו שפל אנושי וזהו אוי לרבנית שמקברת את בעליה. או יאמר דלא ימלט שיעשה אדם איזו מצוה מן המצות ואי' בגמ' זכה מוסיפין לו ימים על ימי חייו. רק כל זה מבלי היותו מלך או שררה אז אפשר לו באם יזכה שמוסיפין לו על ימיו. אבל אם הוא מלך אי אפשר להוסיף עליו כי אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא. ואם מוסיפין לו נגזלת מהשני וזהו אוי לרבנות שמקברת וכו' וזהו אמרו והמלך דוד זקן בשביל שהיה מלך הי' זקן כי מלכות שלמה בנו הגיעה ולכך זקנה קופצת עליו כדי שיתן לו כתר מלוכה וק"ל:
Haftarah of Chayei Sara.2
בא בימים. יובן עפ"י מ"ד בפסוק יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה יש להבין למה אמר אצל יראת ה' תוסיף ימים ולא שנים ולהיפוך ברשע אמר שנים דהענין יראה השלימה היא באדם שהוא בטוח בהאל יתברך אשר הגדיל חסדו עמו וברא אותו שהוא יספיק לו די מחסורו אשר יחסר לו ובכל יום ויום שימציא לו מזון ומחיה משבח להאל יתברך וכמו דאי' האומר מה אני אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה. ואולם ההיפוך הוא מדת רשעים שאוגר לחמו על שנים רבים יהיו לו למסעד. ופתאום קרסולו ימעד. מגזירות שוכן עד. ויאחז רעדה ליום המיועד. אשר יבא סופה וסערה. ויובילוהו אל מקום חושך וצרה. יען אשר לא שם בטחונו בהאל יתברך. וז"ש יראת ה' תוסיף ימים בלבד כי איננו דואג. רק על ימים. אבל שנות רשעים תקצורנה שמפחד תמיד על שנים רבות ומגורתו יבא לו. לכן דוד המלך שהי' זקן ואין לו לצפות על שנים לזה אמר בא בימים כי תקותו הי' לו רק על ימים בלבד וק"ל. או יאמר עפ"י מ"ד בגמ' למדנו זקנה מדוד דכתיב והמלך דוד זקן וכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ודוד היה שבעים במותו. ויש לתמוה אם כן באיזה זמן צוה ליקח לו נערה הא לא חי' תו יותר משבעים ואולם י"ל דקי"ל יום א' בשנה חשוב שנה ואם כן כשהגיע יום א' בשנה מיד נחשב לו לשנה ועי"ז כתיב והמלך דוד זקן. ואולם לענין פרידה הנשמה מן הגוף היה בסוף השבעים דהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ואחר כך כשנשלם השנה הלך דוד לבית עולמו וכל הסיפור הזה הי' באותו שנה. וזהו דכתיב והמלך דוד בא בימים הכוונה כאשר בא בימים דהיינו יום א' בשנה מיד זקנה קפצה עליו וק"ל. ולפי פשוטו נראה דהיום מעיד על האדם אם עשה בו טוב או רע ודוד בעת זקנתו בא בימים מי שיודע לו עדות יעיד עליו כי שב על כל אשר עיוות וז"ש בא בימים וק"ל. ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו אי' בגמ' בשביל שכרת כנף מעילו של שאול לכך לא יחם לו וצריך להבין למה כרת הכנף מעיל שאול מפני דהכנף הוא בגד מיוחד למצות ציצית וענין של מצוה זו היא מפני דהבגד הוא סרסור לחכם האדם דהיינו לשמור כח החום אשר במזג האדם שלא יצטנן והבגדים משמרים חום הטבעי מכני דמין הבגד לפעול משבעה משרתים וזהו שמו אשר יקראו לו בגד הכוונה דגד הוא לשון מזל כמו העורכים לגד שולחן. וגם אי' בגמ' כל מקום שנאמר בגד סתם אינו אלא צמר ופשתים הכוונה דצמר הוא גדל ממזל מאדים והפשתן גדל משש מזלות ולכך פשתן נקרא שש כמ"ש רבדתי משכבי שש וארגמן והתייחס לזה הפעולה הנ"ל היינו תולדת חם מעין אב אש המצויה ברוח זרה דהבגד מביא לאדם לידי חימוד וע"ז צותה תורתינו הקדושה לבטל אשה שלא תעלה באשה לעשות ח' חוטין עם ה' קשרים בכנף מעילו שמנינו עולה כמנין אחד לשום האחד האמיתי על פניו ומיד תגיע אליו היראה וההכנעה ובטל ממנו החום. וכן אי' בגמ' מעשה באחד ששכר זונה וכו' ובאו הציצית וטפחו לו על פניו וכו' מפני שהי' נזהר בהם. וכבר בארנו דמצוה זו מבטלת כל הרהורין בישין והנביא ייעד דלעתיד יאחזו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף מעיל יהודי אחד מפני דזהו המצוה מורה על שררה וגדולה. ולכך שמואל הנביא כאשר משח את דוד למלך ולא ביקש שישתרר איש עליו כרת כנף מעילו של שאול ואמר קרע ה' את מלכותך וכו' וזהו ענין דוד שמאס הבגדים שכרת מעיל שאול ורמז בזה שאינו חושש בהבגדים יחממו אותו כי לבו חלל בקרבו ולכך לא יחם לו לעת. זקנותו וא"ש. ולפי פשוטו נראה דבדרך הטבע הי' קר לעת זקנותו לפי דאם ההרגשות לא ינועו בימי עלומיו אזי יחלוש הגשם לעת זקנותו ויזועו אנשי החיל. וידוע דמזג האדם הוא עומד על מתכונתו בעת שהוא ישן אז נמצא מרגוע לנפשו. ודוד לעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה והיה מתנמנם כסוס ולזאת הסיבה הי' קר בטבעו לעת זקנתו ונתלשו ההרגשות לכך אפי' הבגדים לו יחם לו וא"ש:
Haftarah of Chayei Sara.3
ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדוני המלך נערה יפה וכו' ותהי לו סוכנת ויבקשו בכל גבולי ישראל. לפי הפשוט נראה דנתייעצו עבדיו לבקש עצה בפני המוני עם שלא יאמרו מלך זקן בוחר לו בתולה. ולכך נתייעצו שתהיה למלך ממונית על המאכל לזון את פת בג המלך. ומלת סוכנת הוא מגזרת לך נא אל הסוכן הזה שהוא לשון ממונה על אוצרות המלך זהו לפי פשוטו. ואולם יש לדקדק למה בחרו נערה בתולה יפה ולמה פרסמו בכל גבולי ישראל ולכאורה לא יאות כן למלכי בית דוד אשר המה בתכלית השלימות ומואסים בתאות הגשמי. ונר' דידוע מ"ד במד' ובגמ' טעם על שנצטנן דוד לעת זקנותו דכאשר ראה מלאך המשחית בעם וחרבו שלופה בידו אחזו רעדה ויחרד וילפת ופלצות אחזוהו ומפני החרדה לא השתמשו הרגשותיו והי' קר. ואולם י"ל למה חרד מפני המלאך כל החרדה הזאת הלא יעקב נתאבק עם המלאך כל הלילה ונצחו וגם משה אב הנביאים העמיד מלאך המשחית. ודוד לא היה חסר מעלה ממעלות אבות העולם כי ה' משחהו לנגיד על עמו ישראל עד עונם ואיך חרד כל כך. וצ"ל מפני חטא בת שבע. אמנם הלא שב לה' בכל לבו ודרך מסלול הדריך לאשר הולכים בחושך והורה תשובה לישראל. וצ"ל שעדיין לא היה מתקן החטא לפי שהתשובה הנכונה צריכה להיות באותו מקום ובאותו מעשה. וזה הרגישו עבדיו לכן נתיעצו לבקש לו נערה יפה וגם יתיחד עמה וכתיב והמלך דוד לא ידעה והיתה עליו באיסור כי כבר היו לו שמונה עשר נשים כראוי למלך ואין לך תשובה גדולה מזו לעמוד על נפשו וזהו אמיץ לב וגם בקשו בכל גבולי ישראל לפרסם הדבר שהתשובה מתקבלת לרעוא וזהו כוונת הסיפור הנ"ל וא"ש וק"ל:
Haftarah of Chayei Sara.4
ואדוניהו בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך. נר' דקודם לכך לא עלה על דעת אדוני' שימלוך כי היה ידוע לו שהמלכות הנכונה היא ביד שלמה ואולם כאשר לקח דוד אם אבישג השונמית סבר עתה תשוב המלוכה אליו מפני דידוע דמלך אסור לו ליקח יותר מי"ח נשים ודוד לקח אבישג וכבר היו לו שמונה עשרי נשים כנ"ל וצ"ל דקידושין גמורים לא היו בבת שבע ולא נחשבת בכלל שמונה עשרי נשים ולכך אמר מדוע ימלוך שלמה הא אינו בתואר המלוכה רק בתואר בן פלגש לכך מתנשא לאמר אני אמלוך וק"ל:
Haftarah of Chayei Sara.5
ויעש לו רכב ופרשים נרא' דאדוני' בתחבולותיו ביקש לרמות את ישראל שהוא מלך כבר. והענין הוא דכתב הרמב"ם בהלכות מלכים מלך ישראל אסור להרבות לו סוסים ואולם אם היה לו קודם לכן היינו קודם מלכו אינו צריך למכור אותם כי זהו לא חייבה התורה. וזהו הי' עצת אדוני' שעשה לו רכב ופרשים קודם שמלך ובהגיע אליו המלוכה אז אינו מחויב למכרם. ומפרש ואזל למעלת אדוניה וחמשים איש רצים לפניו פירש רש"י שהיו נטולי טחול וחקוקי כפות רגליהם. והמעלה ההיא י"ל דהסיבה המבטל את היצר הרע הוא על שני דרכים הא' מי שהוא חם במזגו ואינו יכול לעמוד על נפשו תקנתו הוא שילך יחף בלא מנעלים כי זהו מונע כח התאוה באדם ולכך צוה התורה באם שלא ירצה לבנות את בית אחיו ולא התאוה תאוה שיחלוץ נעלו מעל רגלו וככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ומניעה השנית היא לבטל סיבה מביאה לידי חום והוא שחוק המביאה לידי קלות ראש וערוה. וגדר החכמה היא לבטל השחוק כמו שכתוב המשורר ולשחוק אמרתי מהולל כי זהו ענין הוללות וסכלות. וידוע דשחוק הוא בא מן הטחול ואם ניטל הטחול יוכל לעבוד את בוראו כראוי וזהו ענין חמשים איש רצים לפניו נטולי טחול הכוונה שלא היה להם הרגל סיבה המביא לידי חטא כן נראה לי ובאם עלה עליהם רוח המשגל היה כח בידם למנוע שהיו חקוקי כפות רגלים וזהו סיבה מניעה לחטא כן נראה לי ומודיע כאן שהיו אנשים כשירים והגונים הכוונה הוא משום דמושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים ומגדולות עבד ניכר גדולת רבו וכל זה היה לרמות הבריות שיאמרו שהוא חסיד נמצא נאה לו שימלוך וא"ש וק"ל:
Haftarah of Chayei Sara.6
ואותו ילדה אחרי אבשלום. נר' דייחס עצמו כך לעיני העמים שיאמרו שהוא צדיק והענין הוא דכמו שעשו הבכור לקח כל ניצוצי טומאה ויעקב בא אחריו והוא היה עולה תמימה קודש ישראל לה'. וכן ישמעאל לאברהם. והטעם הוא משום דבביאה ראשונה מקבל הולד כל מחשבת היצר הרע כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואולם הולד השני יוצא מלובן ומזורז מכל חטא כי האדם הוא עלול לחטוא מפאת כי הריצוי בא בחימוד היצר הרע כאומרו ובחטא יחמתני אמי ולכן בבנו הראשון יש לאדם יותר תגבורת תאוה מבשני ולכך נולד תחלה ישמעאל כי הוא נוטל תחלה הסיגים והפסולת אבל ביצחק לא היה תגבורת תאוה כל כך ואם היה נולד תחלה פן ואולי היה לו אחיזה שהי' עלול לחטא ועל פי זה סובב והולך כוונת הפסוק והיה בן הבכור לשניאה דלשון והיה משמע שתמיד כן הוא שהבכור הוא לשניאה ומה אשמועינן בזה והענין הוא שבא להורות שאל תהרהר אחר ראובן שחטא מפאת שהוא בכור ועלול לחטא. אך באמת שהוא נולד מלאה השנואה ליעקב ולא הי' הריבוי כל כך בתגבורת התאוה ולא הי' טבעו להיות עלול לחטא וזהו התנצלות גדול לראובן כמ"ד כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וזהו שהי' ג"כ טענת אדוניה באשר שחשב בלבו שנולד אחר אבשלום והוא נטל הסיגים ונשאר הוא לבדו צדיק וראוי למלוך וא"ש. ואמר ולא עצבו אביו מימיו שהי' מראה עצמו כצדיק ואביו לא ביזהו וא"ש וק"ל:
Haftarah of Chayei Sara.7
ויהיו דבריו עם יואב בן צרויה וכו' ועם אביתר הכהן. נר' דאדוניהו ידע בוודאי שדוד ימלוך שלמה בנו עפ"י נבואת נתן הנביא רק שהוא חשב באשר שהוא נח לבריות יותר משלמה וסבר שהברירה נתונה ביד העם לא ביד המלך. רק מהיכא מוכח דלמא הברירה ביד המלך לזה אמר הכתוב ויהיו דבריו עם יואב בן צרויה כי הוא הרג לאבנר שסבר שהיה מורד במלכות בית דוד שהמליך איש בושת בן שאול רק ומה הוי ליה למיעבד הלא שאול צוה שימלוך בנו תחתיו ומוכח מזה דאין הברירה נתונה ביד המלך רק ביד העם ולכך הרג אותו יואב שפיר וזהו שהתנצל יואב על אבנר ולכך היתה יד אדוניה עם יואב. וכן עם אביתר שברח מנוב עיר הכהנים וברח אצל דוד ומרד בשאול ומוכח דסבירא ליה דהברירה נתונה ביד העם ולכך נכון היו דבריו עם יואב ואביתר. אמנם באמת לא עלתה להם דהם סברו שטובה גדולה עשו לאדוניהו שיגיע לכתר מלוכה ובאמת אם שתקו עד אחר מיתת דוד ואז התאמצו ביתר שאת ואמיץ כח לעמוד על ימין אדוניהו היו יכולין להגיע לכוונתם כי היו נכבדים ומי לא סר אל משמעתם אבל עכשיו שהתאמצו בחיי דוד ויודע הדבר למלך והמליך שלמה בנו בחייו וזה שכתוב ויעזרו אחרי אדוניהו הרצון שעזרתם היה אחריו להרע לו וק"ל:
Haftarah of Chayei Sara.8
אשר אצל עין רוגל. אפשר לומר דהנה ירושלים הרים סביב לה ובמקום אחד הוא מישור ולא הרים. והנה דרך מרגלים הבאים לחפור את הארץ שבאים ממקום יותר חלש ויותר נח לכבוש וזהו במקום מישור. ובאותו מקום ההוא עשה אדוניה הזבח מקום דרך המרגלים כדי לפרסם הדבר ברבים שיואב ואביתר גדולי המלך הסכימו פה אחד להמליכו ואמרו יחי המלך אדוניהו וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וזהו עין רוגל. או יאמר מקום שמתאספים שם הרבה בני אדם וכל אחד מספר דבר אחר מלשון לא רגל על לשונו כי בקיבוצת אנשים האחד מרגל על חבירו וא"ש:
Haftarah of Chayei Sara.9
ויאמר נתן וכו' ועתה איעצך נא ומלטי את נפשך ואת נפש בנך. איתא במדרש ומלטי את זכות בנך ותמוה. ויש לומר דהנה הקושיא מפורסמת החרדה הגדולה הזאת של נתן הנביא עד שצריך לעצה זו הלא הוא ידע בעצמו הנבואה מפי הגבורה ששלמה ימלוך וההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה ומאי איכפת ליה במה שיואב ואביתר יעזרו אחרי אדוניה אבל הענין הוא דודאי ידע אך אם הם וכיוצא בהם יעזרו אחרי אדוניהו יבטלו המה והנבואה תתקיימה ואולם על ידי הכנה גדולה ובניצוח גדול דאם יעשו אותו למלך צריך להעשות נס לשלמה למען ימלוך וכל העושין לו נס מנכין לו מזכיותיו לכן ירא אם יגיע אדוניהו למלכות יקטין זכותו של שלמה וזהו כוונת המדרש ומלטי זכות בניך שלא יבא לידי ניצוח וא"ש:
Haftarah of Chayei Sara.10
ואמרת הלא נשבעת לאמתך לאמר. פי' דנתן הנביא נתן דבר בפיה שתאמר אליו שהמלך נשבע לאמר דייקא רצה לומר בפני קהל עדת ישורון וקיימא לן הנשבע בפני רבים אין לו התרה ובהכרח ימלוך ומהו השבועה כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי וכו' נראה דהשתדלה בדברים והוא ישב על כסאי מפני דהשבועה היה שימלוך אחריו ואין שבועה לאחר מיתה לכך תפסה בלשונה והוא ישב על כסאי שיוכל להיות בעודנו חי וק"ל.
Haftarah of Chayei Sara.11
והמלך זקן מאד ואבישג משרת את המלך. נרא' דאשמועינן דשב המלך בתשובה שלימה לעת זקנות. שאבישג היתה משרת את המלך ואף על פי כן לא קרב אליה. ואי' בגמרא דאבישג אמרה לדוד נינסבן אמר לה אסירת לי שכבר נשאתי י"ח נשים אמרה ליה חסרא לגנבא נפשיה לשלמא נקיט ר"ל מפני שזקנת ותשש כחך אתה אומר שאני אסורה לך אמר להו קראו לי לבת שבע ובעל אותה שלשה עשרה בעילות. ונראה לפרש דאי אלו לא חטא אדם הראשון לא היה יצר הרע ולכאורה קשה הא בהכרח צריך יצר הרע לקיום המין האנושי וביותר צריך להבין איך בא אדם הראשון על חוה בגן עדן קודם שחטא ותירצו המפרשים דאלו לא היה יצר הרע היו מתפללים על התאוה כמו שיצחק התפלל על התאוה מפני דכבר פסק ממנו היצר הרע משעת עקידה וכן פסק היצר הרע מדוד כמו שכתוב לבי חלל בקרבי. וזהו שרמז לנו כאן איך היה צדקות דוד שלבו הי' חלל בקרבו ותמיד היה מתפלל על התשמיש דלפי הטבע לא היה יכול להזריע דכבר פסק הליחה ממנו והיה קר בטבע ועל ידי התפלה ניתן לו כח בחלציו כמו שהיה עכשיו מתפלל ובעל י"ג בעילות לבת שבע כדאיתא בגמרא ואם כן מוכח דמה שלא נשא לאבישג היתה משום שאסור' לו כנ"ל וק"ל:
Haftarah of Chayei Sara.12
ותאמר לו אתה נשבעת לאמתך בה' אלהיך. נרא' דהיא שידלתו בדברים שאמרה לו שנשבע בשם והנשבע בשם אין לו הפרה ואתה נשבעת בשם ואין לך הפרה וק"ל:
Haftarah of Chayei Sara.13
ויקרא לכל בני המלך ולשלמה בנך לא קרא. נר' דדייקא בלישנא ולשלמה בנך משום דאדוניה היה יכול להתנצל שלא עשה משתה זו לשם המלכות אלא לשם מילוי שנותיו של דוד באותו היום שהיו שבעים שנה ולהודות ולהלל בזה לאל אשר הגדיל חסדו עמו. ואולם אם היה כוונתו זאת באמת היה לו לקרוא לשלמה ג"כ ומוכח שהיתה המשתה לשם המלוכה וז"ש ולשלמה בנך לא קרא וא"ש:
Haftarah of Chayei Sara.14
ויאמר נתן וכו' ולצדוק הכהן ולנתן הנביא לא קרא. פי' דאמר הנביא דעדיין יש זמן והרשות נתונה בידו דהנה הרמב"ם כתב דהסנהדרין יכולין למנות מלך. וידוע דנתן הנביא היה ראש לסנהדרין וצדוק היה כהן גדול ובניהו על הכרתי ועל הפלתי ולהם לא קרא ואם כן מעצמו מלך ומעצמו ירד מגדולתו וק"ל:
Haftarah of Chayei Sara.15
אם מאת אדוני המלך נהיה הדבר הזה ולא הודעת את עבדיך. פי' דידוע דמה שאמר הקדוש ברוך הוא על ידי נביא אינו חוזר בו שלא יאמרו שהנביא שקר הוא. ואולם אם הנבואה נאמרה לנביא אחר יכול הנפעל לקבל שינוי מפני דהנביא יודע שהאמת אתו והשינוי הוא מפאת המקבל וזה שאמר נתן הנביא ואתה לא הודעת לי אפשר שלך אמר הקדוש ברוך הוא שימלוך אדוניהו אחריך ואולם למה לא הודעת לי וקל להבין:
Haftarah of Chayei Sara.16
ותקוד בת שבע אפים ארץ ותאמר יחי אדוני המלך לעולם. פי' דאין מלכות נוגעת בחברתה וכבר הגיע עת ששלמה ימלוך ובהכרח ימות דוד. ואולם אם הוא מולך בחיי דוד אביו יוכל לחיות עוד וזהו שאמרה יחי המלך לעולם. ועוד יש לומר דאי' כל מי שהניח בן כמותו אינו נקרא מת דבדוד נאמר שכיבה ומסקינן שם דבן כמותו היה בתואר ובחכמה ובממשלה וביראה. וידוע היה לבת שבע שאדוניהו לא הגיע למעלת דוד בשום ענין וכאשד נתן דוד המלוכה לשלמה בנו אז לא נקרא מת וזה שאמר יחי המלך לעולם ודוד מלך ישראל חי וקים לעולם והנעלם יתגלה לנו במהרה בימינו אמן.
Haftarah of Toldot.1
משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי. אי' בגמרא דמגילה דיעות חלוקות מי הוא מלאכי וחד מ"ד מלאכי זה עזרא ונראה לתת טעם לדבריו לקיים דברי חכמים. על דפתח ספרו במשא דידוע דעזרא וסייעתו עלו מן הגולה ובנו בית הבחירה. ואי' בגמ' ראוים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע דכתיב עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו זו ביאה שנייה אלא שגרם החטא עיין שם. וידוע דלפי מדריגות ישראל כך הוא מדריגות הנביא כמו שכתוב במשה לך רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ומדריגת ישראל בעת צאתם ממצרים היה במעלה עליונה ולא היה בהם שמץ דופי וכולו זרע אמת כתומר מקשה ולכך היה שפע הרוח הקודש ממי בריכה עליונה עד שמשה היה כל כך במעלה עליונה שלא קם עוד נביא כמשה והשיג הנבואה כאשר ידבר איש אל רעהו ולא היה דבר חוצץ רק הגשם. ומדריגתו היה כענין מלאך ה' כמו שכתוב הנה אנכי שולך מלאך לפניך זהו משה שהיתה השכינה בקרבו. ואולם בימי עזרא תכפו עלינו צרות מאיכות שהתערבו עמי הארץ בזרע קודש שלקחו נשים נכריות ומבואר בעזרא ולכך לא השיג הנבואה בשלימות בשמחה אלא מעט מקצהו וזהו ענין משא. וגם שמו הוסב מלאכי רמז שישראל לא נהגו עצמם כשורה בכמה ענינים אשר הורתה תורתינו הקדושה כמבואר בספרו ולפחיתות מדריגות ישראל ניתוסף לו יו"ד להקטין המלה כדין אותיות האמנתי"ו ואלו זכו ישראל היה נקרא מלאך ה' כמו שנקרא אב הנביאים ולפחיתות ישראל נקרא מלאכי וזה שאמר מלאכי זה עזרא ודוק:
Haftarah of Toldot.2
אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו. אית' במדרש אהבתי אתכם אמר ה' כמו שכתוב ויאהב את הנערה האמור בשכם ודינה. ותמוה האיך מדמה אהבת הגשמי אל אהבת המוחלט ונראה לומר מפני דמביא כאן מעשה לסתור טענת האפיקורסים מפני דחכמי הפיליסופים התל יהתלו באהבת הקדוש ברוך הוא עם ברואיו רצה לומר מין הישראלי והם אריסט"ו וחבירו הכופרים וינועו שפתם בכאן איך הסיבה ראשונה אוהב מין הישראלי מפני דכח המתעורר אהבה באדם היותו באם מצא מין את מינו אבל מין כשאינו מינו אין כאן התעוררת אהבה כלל כמו שמרגישין בחוש המוחש דאין אדם אוהב את השפל ממנו כגון בהמה וכדומה ואיך יתכן שהנעלם יאהב הגשמי. ואולם אויל שפתים ילבט דמצינו דאוהב מין את שאינו מינו בתכלית האהבה דכתב האברבנאל דבין ד' מזגות הללו דהיינו דומם צומח חי מדבר יש ממוצע ביניהם ונבאר ענין הממוצע בין דומם ובין צומח הוא אלמוג אחוז מזה ומזה ר"ל משני מינים. והממוצע בין דומם ובין החי הוא נמצא לפאת צפון מין עוף הגדל על האילן. והממוצע בין חי למדבר הוא עוף השמים הנקרא קוף שמדבר כאדם. וממוצע בין מדבר לשכלים הנפרדים הוא מין הישראלי אשר המה נגזרים ממערכת אלהים חיים וחכמה עליונה כלולה בהם ומעונה הוא בבית החומר וחומר מבדיל בין שכלים הנפרדים שהמה נפרדים מחומר. ומדבר עם מין הישראלי הוא מין בשאינו מינו. וזהו מבואר המדרש אהבתי אתכם אמר ה' ואולם הוא נגד חוש המורגש דהוי מין בשאינו מינו לכך מפרש ויאהב שכם את דינה דהוי נמי מין בשאינו מינו מדבר עם מין הישראלי וזהו מאמר הנביא אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הכונה הנ"ל וע"ז השיב הלא אח עשו ליעקב ואף על פי שהוא מין עם הפכו דעשו במדריגת מדבר ויעקב הוא מאצילות ומבטן אחד נולדו ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי ובהכרח שאין עשו דומה ליעקב כלל ואעפ"כ היו אחים ואם כן יוסר תלונות במה אהבתנו וא"ש:
Haftarah of Toldot.3
באופן אחר י"ל דאי' ברש"י פ' נח איש צדיק תמים היה בדורותי ויש מרבותינו דורשים אותו לגנאי דאלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום כמ"ד דגם נח מקטני אמנה היה ולא ביקש לכנוס לתיבה עד שהמים דחקו אותו ואולם בדורותיו היה צדיק שדור המבול היו אומרים לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו וידוע דכשעלו ישראל מן הגולה בימי עזרא לא היו בתכלית השלימות. ואהבת הש"י את ישראל הוא מפאת מעשיהם ובאותו זמן לא היו אהובים מפאת מעשיהם ואולם נגד עשו היו כולם צדיקים וז"ש אהבתי אתכם וכו' משיבה כנסת ישראל במה אהבתנו כי אנו מעלנו בה' ולקחנו נשים נכריות לזה השיב הנביא הלא את עשו ליעקב ונגד עשו אתם אהובים ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי מפני רוע מעלליו ולקבל עשו יש לכם זכות הן כולם עצרת בוגדים ולכך אשים את הריו שממה ונחלתו לתנות מדבר וא"ש:
Haftarah of Toldot.4
כי תאמר אדום רוששנו ונשוב ונבנה חרבות וכו' כה אמר ה' המה יבנו ואני אהרוס וכו'. מפני דאדום כפר בהשגחת האל יתברך בשפלים אלא שהוא מאיכות רוע סידור גרמיים השמים נתהוה הרע והופכו הוא טוב מהמזל פעם בונה ופעם סותר ומנהג עולם כן ואם קבלו פורענות אומרים שהוא ממקרים ההוים בעולם ונשוב ונבנה חרבות. לזה אמר כי תאמר אדום רוששנו ונשוב ונבנה חרבות השיב להם הנביא מפי הגבורה כה אמר ה' המה יבנו ואני אהרוס דאפי' אם יהיה תנועות המזל להטיב לכם אני בעצמי אהרוס להודיע גבורתי בשפלים וא"ש:
Haftarah of Toldot.5
באופן אחר י"ל דהענין הוא דיאמרו אומה רשעה זו רוששנו טובה גדולה היא מפני דההעדר הוא קודם לכל נברא כמו שיושג בביצת תרנגולת דנתעב ונאלח קודם שמוציא אפרוחיו לעולם. ולזה השיב שהאל יתברך יהרוס אותם מפני דאלו עורי לב לא הרגישו שהאל יתברך פועל בשפלים אע"פ שאין ההעדר קודם דהקדוש ברוך הוא ממציא יש מאין וא"כ למי יתייחס הפעולה הלא לאל יתברך לכך נפרעין מדה כנגד מדה על שלא האמינו בהאל יתברך לכך נחרץ עונשם כנ"ל וא"ש:
Haftarah of Toldot.6
וקראו להם גבול רשעה. פי' מפני דארץ ישראל היא ארץ טובה בתכלית הטוב ולפי ענין בני המדינה מקבל טוב ורע ואולם זרע עשו הם כולם מנאצין את ה' לכך נקרא ארצם גבול רשעה והעם אשר זעם ה' עד עולם וק"ל:
Haftarah of Toldot.7
ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל. פי' דכבר בארנו דארץ ישראל היא בתכלית הטוב וענינו הוא דעיני ה' דורש אותה וממנו תקבל השפע ואולם שאר ארצות מקבלים באמצעות המזל וזהו ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל בחורבן שאר ארצות וק"ל:
Haftarah of Toldot.8
בן יכבד אב ועבד אדוניו ואם אב אני איה כבודי ואם אדון אני איה מוראי. פי' דמבאר להם הנביא דהגוים כולם יתמו ויאבדו לבאר שחת ולא יעמדו להם זכות אבות ר"ל אותם הגוים אשר יתיחסו על האבות כגון אדום וישמעאל דהיינו אדום יונק זכות עשו אבי אדום ששימש אתאביו בבגדי חמודות והוא נקרא בן יכבד אב ומזה יונק בגולה וגם ישמעאל שימש את אביו והוא נקרא עבד דקיי"ל ישראל שבא על שפחה הולד כמותה ונקרא עבד דהגר היתה שפחה וישמעאל שרת את אדוניו ואם אמור יאמרו אדום וישמעאל שלום יהיה לנו ובשרירות לבנו נלך דזכות אבות יעמוד לנו ולא נקבל הפסד לכך אמר הנביא דזה מחייבם בדין דאם בן יכבד אביו ועבד אדוניו הלא אותי השלכת אחרי גויך אם אב אני איה כבודי ואם עבד אני איה מוראי וק"ל:
Haftarah of Toldot.9
לכם הכהנים בוזי שמי ואמרתם במה בזינו את שמך. פי' דאי' דהקטורת היה אחד עשר סמנים נגד חצי האחרון של שם העצם שם של ד'. וחצי האחרון אין אדם רשאי להזכיר אלא במקדש והוא מנין י"א והיו מקטירין בכל יום לחבר אשת נעורים עם אהבת דודה:
Haftarah of Toldot.10
ויש דיעות חלוקות דיעות חיצונות אומרים טעם על הקטרת מפני שהיו מקריבין בשר ואימורים ע"ג המזבח תמיד וריחם היה קשה למאוד לכן היו מקטירין קטרת לעשן הבית וז"ש הנביא לכם הכהנים בוזי שמי ר"ל שלא היו מכוונים בקטרת לחצי השם האחרון אלא מטעם כדי לעשן הבית וזהו בוזי שמי דייקא וק"ל:
Haftarah of Toldot.11
מגישים על מזבחי לחם מגואל ואמרתם במה גאלנוך. פי' דאי' במדרש ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא מפרשה שלמעלה יצא ולקחת סולת ללחם הפנים וכו' ביום השבת יערכנו אמר דרכו של מלך לאכול פת תמה בכל יום ולא צוננת ולכך יצא ותמוה. ונראה דהענין הוא דהקב"ה צוה שלא להקריב קרבן לצבא השמים משרתיו וגם הזהיר לא תעוננו מענין כישוף. ועל עשרה מינים הם מחולקים יש מהם שעושין צורה למשרתים או לגלגל היומי ומשתחוים להצורה או מקטירין לצבא השמים ואומרים אל אתה ומשפיעין כוחות הכוכבים למטה בעבודה זאת ובאמת הבל המה ואין בם מועיל כי האל יתברך ברא אותם לפעול בעולם השפל בהכרח ולא ברצון ולא ייטיבו ולא יריעו לכך צותה תורתינו הקדושה שלא להקריב להם קרבן. ויש כתות אחרות שמשביעין כוחות הטומאה ושדין ורוחין ולילין עד שמדבק הטומאה ההיא אל הגוף ויגיד עתידות מה שנשמע מאחורי הפרגוד באם נגזרה גזירה ועדיין לא לפועל איך ומה והזמן והמקום. והמה על עשרה מינים והנביא ייעד שלא יקריבו למלאכת השמים כמו שכתוב העורכים לגד שולחן והענין הוא דמסדרין על השולחן לחם כדי שיקבל כוחות הז' משרתים ופעולתו לא נגמר עד מלאת ז' ימים שלימים מפני דכל משרת מיוחד ליום אחד ואם עברו ז' ימים מקבל הלחם כח מכולם ואמר גד דזהו מזל וגם ג"ד מספר שבעה רמז לשבעה משרתים כנ"ל: וכך היו הבלי הגוים בימים ההם. וגם במצרים היו עובדים וזהו היה ענין איש מצרי כששמע ששבעה ימים יהיה הלחם מונח על השולחן טעה וקסבר שלגרמיים השמים הוא מוכן ולא לאל יתברך וזה שאמר דרכו של מלך לאכול פת חמה בכל יום והוא לא כן צוה אם כן התיר לנו שנעבוד לגרמיים השמים לכך יצא מקהל ישראל. ונר' ליישב גם הזוהר דכתב ויקוב שם ה' כמו דכתיב ויקוב חור בדלתו ותמוה והענין הוא דכתיב לא תשתחוה לאל אחר וכי תעלה על דעתך שיש אל אחר במציאות חס ושלום כי זהו כפירה גמורה. והענין הוא דהאחד אמיתי הוא סיבה ראשונה על כל. וגלגל היומי הוא אחריו והוא נקרא אחר ה' וזהו לא תשתחוה לאל אחר כנ"ל. והעו"ג כפרו באחדות ובחרו אחר ר"ל המזלות ולפ"ז א"ש ויקוב חור בדלתו הכוונה בדלת של אחד ניקב העוקץ האמצע ונעשה רי"ש וכוונתו שעבד למזלות. וא"ש וז"ש הנביא שהמה מגישים על המזבח לחם מגואל ואמרתם במה גאלנוך באמרכם שולחן ה' נבזה הוא דהיינו שאין פת חמה על השולחן כנ"ל וק"ל:
Haftarah of Toldot.12
וכי תגישון עור וכו' וכי תגישון פסח וחולה וכו' הקריבהו נא לפחתך וכו'. ויש לתמוה וכי משל ומליצה היה צריך לאסור איסור הכתוב בתורה כל אשר בו מום לא תקריבו על המזבח וכל המומים מפורשין. ונר' דודאי על הכתוב שבתורה לא עברו הכהנים כי אין הדעת סובלת להקריב בעלי מומין ע"ג המזבח ואולם הענין הוא דהוכיח הנביא אותן דאם בא הקרתני אל ירושלים להכהנים ושאל להכהנים איך יתנהג עם הבהמות והעופות ואיך יהיה מהות הבהמה לקרבן והשיבו הכהנים הכל כשר למזבח וכשבא הקרתני אל ירושלים במקלו ובתרמילו להקריב קרבנו ויאמרו לו בעל מום הוא ואינו ראוי לקרבן ואסור להקריבו על המזבח והי' צריך לקנות מן הכהנים בדמים יקרים והרויחו בו. ועוד אסור משום הקריבהו נא לפחתך אפי' להקדיש בעל מום וכ"כ הרמב"ם ז"ל. וזה שאמר הנביא וכי תגישון עור ר"ל תגישון דווקא ולא הקריבוהו באמת ואולם הכהנים אומרים דאין רע דיוכל להקדיש פסח וחולה ואין רע וע"ז הוכיח אותם הקריבהו נא לפחתך הירצך דכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות וק"ל. באופן אחר נר' עפ"י מ"ד בגמר' ובמדרש דלא כתיב בפ' הקרבנות אל או אלקים כי אם שם העצם לבד כדי שלא ליתן פ"פ לבעל דין לחלוק וצריך ביאור. ונר' דהענין הוא דמדת הדין חורץ המשפט הנפש החוטאת היא תמות. ואולם מדת הרחמים מרחם על הבריות נפש כי תחטא בשגגה והביא קרבן על חטאתו אשר חטא ונסלח לו. וזה שאמר דלא כתיב אל או אלקים בקרבנות מפני דשמות הללו הם דין והדין חולק על הקרבנות וזה שאמר שלא ליתן פ"פ לב"ד לחלוק וא"ש. או יאמר מפני דכל השמות הם לפעמים כינוי דאם הפעולה נעשית על ידי מלאך נקרא באותו כינוי כמ"ד ויקר אלהים אל בלעם ואמרו חז"ל דזהו היה מלאך והשם יתברך צוה לנו שלא להקריב קרבן לשום מלאך כי אם לה' לבדו. וזהו הטעם דלא כתיב אל או אלקים בפ' הקרבנות שלא יטעה הטועה לומר שמותר להקריב להשכליים הנפרדים וזהו כוונתו שלא ליתן פ"פ לב"ד לחלוק וזהו השם ר"ל שם העצם אינו נקרא בשום מלאך כלל. וכ"כ הרמב"ם בספרו מורה נבוכים דלכך נקרא שם העצם. ונר' לבאר ענין בעלי מומין שאסרה תורה להפיק דעת המקטרי' למלאכת השמים דענין מום שבבהמה הוא שלא גמרה הטבע פעולתו לכך נמצא חסר. וזהו דוקא אם בעת הולדו נולד בו אותו מום אבל אם נולד בו מום אחר זמן שנחסר אחת מן האיברים בידי אדם הטבע גמר פעולתו במתכונת האיברים בשלימות ואחר כך קרה להם מה שקרה שלא ברצון הפועל הטבע ולזאת הסיבה אסר לנו האל יתברך כל המומין אפי' נולד תמים שלא יאמרו ריקי מוח דקרבנותיהם לגרמיים השמים ולכך מי שנולד במומו כבר מאסו בו גרמיים השמים שלא גמרו הפעולה ואין מתקבל לרעוא ולכך אסרה לנו התורה כל המומין אפי' נולד תמים להסיר הדעות הטפשות ממנו וע"ז הוכיח מלאכי את הכהנים וכי תגישון עור ופסח וחולה ואתם תאמרו אין זה רע מתחלת הוייתו שאין תכונה רעה בקרבו והן אותם מומי' שנעשו אחר הוויתן ואמר הקריבוהו נא לפחתך שהוא איש בער ולא ידע אם נעשה מתחלת הוייתו או אחר הוויתו הצריך וכו' ר"ל היקבל אותך לכך אסרה תורה כל המומין שיש בבהמה וק"ל:
Haftarah of Toldot.13
ועתה חלו נא פני אל ויחננו מידכם היתה זאת הישא מכם פני'. פי' דאיתא בגמרא כל כהן שאינו שוקל אינו חוטא וכו' דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הם האיך נאכלים ונר' לבאר ענין הקרבן דלמה מקריבין הקרבן הא האל יתברך נשגב מכל ונאמר בזה משל גשמי ומיניה תקיש אל הרוחני. מלך גדול ועשיר היה בארץ טוב והיו לו עבדים רבים ונתן לכל א' מהם די ספוקו מזהב ומכסף ומקנ' ויהי היום ויבא א' מעבדיו לבקש את פני המלך ומנחה הולכת לפניו מגדיי עזים אשר נתן לו המלך וכראות המלך את עבדו אשר התעורר אהבה לכבודו הוסיף לו עושר ונכסים ואולם אם יבא אחד מרואי פני המלך לכבודו במנחה אינו מתקבל לרעוא כי די לו בשלו. כן הוא ענין שישראל מביאים קרבן לה' להתעורר אהבה ולדבקה בו ומבואר דכהנים הם חלק אלוה ממעל ובסוד אצילות הם מקורבין ביותר כידוע לי"ח והמלך מינה את מאכלם מפת בג המלך מבשר שלמים ולחם הפנים לכך אין הקרבן שלהם נרצה כקרבן ישראל ולכך כל כהן שאינו שוקל אינו חוטא וזה שאמר הנביא ועתה חלו נא פני אל ויחננו אתכם בתפלה דיותר נרצה מקרבן והטעם מידכם היתה זאת וק"ל:
Haftarah of Toldot.14
מי גם בכם ויסגור דלתים. פי' דאי' בגמרא דעדיות שאין העזרה ננעלת בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל והענין נעילת דלת הוא מפני דכל מגמות העזרה הוא באיש אשר חנן אותו ה' בחכמה וביראת חטא ופתחו שעריה תמיד לקבל איש אשר רוח ה' בו ואם בא לשם איש הגון סגרה דלתיה כי כבר קבלה איש אשר צפה הרוח הקודש עליו וזהו ענין שאין העזרה ננעלת בפני אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא. וזהו אשר הוכיח אותם הנביא מי בכם ויסגור דלתים ר"ל אי חסיד ואי עניו ואם נבקשהו ואין וק"ל:
Haftarah of Toldot.15
ולא תאירו את מזבחי חנם אין לי חפץ בכם. פי' דאי' והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל אמר הקדוש ברוך הוא אש שלמעלה אוכלת ואינה מכלה. ואולם אם ירה אש מן השמים על הקרבנות כמו שהיה במדבר אין מכלה הקרבן אלא הקרבן עולה למעלה ומתקבל ואולם אש שהיה על המזבח לא היה אוכל הקרבן דמצוה להביא מן ההדיוט. והענין הוא דאחר שנתאכל הבשר באש היה אש שלמעלה מקבל רוחני ועולה למעלה בלבת אש על ידי עצים ואש וזה שאמר הנביא ולא תאירו על המזבח חנם ר"ל דיותר היה נרצית אלו לא היה מקריבין כלל ובחנם נתנו שם אש הדיוט והטעם כי אין לי חפץ בכם וק"ל:
Haftarah of Toldot.16
כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוי'. אי' במד' דהיו קורין אותו אלהא דאלהא י"ל מפני דקודם שבא אברהם היה חושך ואפילה והיו מאמינים בקדמות שהיא אלקות גמורה עד שבא אברהם והוכיח הקדמות לעילה ראשונה ובירר הדבר מאיכות תנועות החמה שבכל יום הוא ממערב למזרח. ובשנה מתנועע' היא ממזרח למערב ואם כן תנועה א' בהכרחי כן הוא תנועות היומי בהכרח על ידי משוה היום וההכרח מונע הקדמות ונאמנו דבריו והיו קורין אותו אלהא דאלהא וזה שאמר הנביא כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים כנ"ל וק"ל:
Haftarah of Toldot.17
ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי. נר' דזהו היעוד הוא היה על בית שני וגם כתיב גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון דכל המלכים היו שולחים דורנות וקרבנות לאלהי הגדול שבירושלים ובזה הענין היה גדול מן הראשון דכל המלכים מכבדים מפני דבית ראשון לא היה גלוי כבוד מקדשנו לעיני העמים ולא היו יודעין שיוכלו לשחר את פני המלך בקרבן ואולם כאשר גלו נודע טבעם בארץ והיו שולחין קרבנות מכל הארצות ממזרח וממערב וגם נתעשר הבית שני יותר מן הראשון וזהו גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון וזה שאמר הנביא כי גדול שמי בגוים שהיו יודעים מן המלך הגדול ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי שהיו מקריבים קרבנות עכו"ם מכל מקום וק"ל:

Warsaw, 1871. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001167212/NLI Licence: Public Domain. Source.