← Library

Against Flaccus

Sefaria · Second Temple > Philo · 191 sections

1. _.12.5

   [101] אמנם פלאקוס לא שם לב כלל למשאלות לבנו, להסכמותיו ולהבטחותיו הוא, ושמר בידו את פתשגן ההחלטה, למען נראה כאויביו (של הקיסר) רק אנחנו מכל האנשים אשר תחת השמש. אכן זה מעשה האיש אשר חרש עלינו משכבר רעות במזיד ובכונה, ולא מעשה שוטה שיצא מדעתו ונמשך פתאום אחרי הרהורי לבו מתוך בלבול התבונה.

2. _.12.6

   [102] אך דומה, שאלהים המפקח על מעשי בני אדם תעב את אמרי החונף המדבר חלקות בערמתו, ואת עצת לבו הרע, ואת מזמותיו. רחמי אלהים נכמרו עלינו ובעזרתו נתקימה תקותנו כעבור זמן קצר.

3. _.12.7

   [103] כי המלך אגריפס בא לעירנו ואנחנו ספרנו לו על תעלולי פלאקוס והוא תקן את המעוות. הוא לקח את כתב ההחלטה ושלח אותו [לרומי], לפי שנודע לנו אחרי־כן, כהבטחתו. הוא המליץ עלינו גם בנוגע לזמן (המשלוח): כי לא מפני שלא ידענו קודם להעריץ את משפחת אנשי חסדנו אחרנו לשלוח את הכתב, אלא באמת שקדנו עוד מתחלה על הדבר, ובאשמת הנציב הצורר אותנו נבצר מאתנו לקיים את הדבר בזמנו.67שהיית אגריפס באלכסנדריה האמורה כאן חלה כבר בשנת 39. לפי יוסף ב"מ מלחמ' ב', ט', ו' נסע אגריפס בשנה זו לרומי בדבר סכסוכו עם הורדוס אנטיפס. ואף שבקדמ' י"ח, ז' א'־ב' כתוב, שאגריפס שלח ציר אחד, ושמו פורטונאטוס, בענין זה, נראה שאגריפס עצמו נסע לרומי אחר כך. כל זה התרחש על כל פנים לפני הסתו שנת 39, כי בסתו שנה זו עזב קאיוס את רומי, כדי לקחת חבל במסע החיילות רומיים נגד הגאלים, הגרמנים והבריטים (דיון קאסיוס LIX 21 וכו', סוויטוניוס, חיי קאליגולה 17, 43–49) ולא שב עד לירח אבגוסט שנת 40. אגריפס בא איפוא לרומי כבר אחרי כשלון פלאקוס שחל עוד בשנת 38, להוציא מדעת המתרגם הצרפתי דילונאי שסובר, כי אגריפס גרם בעיקר למפלת נציב מצרים, ראה הערה לסעיף הקרוב.

4. _.12.8

   [104] והנה מדת הדין68מדת הדין, במקור נזכרת אלילת היושר (Dike). במקום הבטוי האלילי הזה הכנסתי מושג עברי טהור, שהרי פילון רגיל להשתמש בבטויים אליליים כעין זה רק לשם שפּור הסגנון, והכונה היא למדת הצדק של אלהים., הפורשת את כנפיה וסוככת על המדוכאים ופוקדת על אנשי זדון את מעלליהם הרעים, החלה אחרי־כן69החלה אחרי כן וכו'. המלים האלה מתקשרות עם סוף הסעיף 101, ולא עם הסעיף הקודם, שכן נסיעת אגריפס לרומי היתה אחרי כשלון פלאקוס. הסעיפים 102–103 הם איפוא רק דיגרסיה, וסעיף 104 ממשיך את הענין שנפסק על ידי הסטיה הזאת. להתגרות באיש הזה. לראשונה נחל קלון ומפלה נוראה כאשר לא קרו גם לאחד מן הנציבים אשר קדמו לו, למן היום אשר לקח בית אבגוסטוס בידו את השלטון ביבשה ובים.

5. _.12.9

   [105] כי בימי טיבריוס קיסר ואביו נמצאו נציבים אחדים אשר תפקיד המשגיח נהפך בידיהם לשלטון עריץ ומלאו את המדינות מעשי רשע: שוחד, חמס וענושים. אנשים צדיקים נתחייבו חובת גלות ואנשי מעלה נהרגו בלי משפט. אך בשובם לרומי ככלות זמן שלטונם המוגבל, דרשו מהם השליטים דין וחשבון על מעשיהם, וביחוד אם באו צירים מן הערים אשר סבלו מתגרת יד המציק.70הקיסר טיבריוס שקד על טובת המדינות הרומיות, והתאמץ כפי האפשר למנוע את המשגיחים והנציבים השונים מנצלן. ראה יוסף ב"מ קדמ' י"ח, ו', ה'. נציבי המדינות צריכים להיות, לדעת טיבריוס, כרועים טובים (סווטוניוס, חיי טיבריוס 32).

6. _.12.10

   [106] ואז עמדו (השליטים) כדיינים לשפוט את שני הצדדים, והטו אוזן קשבת גם לדברי המאשימים וגם לדברי המליצים. הם לא חפצו להוציא דין איש בלי משפט, ולכן היו חוקרים ודורשים לא מתוך שנאה ולא מתוך חבה, אלא כדי לברר דין אמת לאמתו.

7. _.12.11

   [107] אמנם מדת הדין המואסת ברע פגעה בפלאקוס לא ככלות זמן שררתו אלא בעצם ימי שלטונו, כי תועבותיו הרבות והעצומות עוררו את חמתה.71על זמן נציבות פלאקוס ראה סע' 8 והערה לסע' 98.

8. _.13.1

   פרק שלשה עשר: הנציב נתפש בידי אנשי הצבא בשעה שהיה מסב במסבת רעיו וידידיו. [108] והנה דבר התפשו: כסבור היה כי בשל המכתבים המלאים מחמאות אשר כתב לקאיוס ודברי חנופה אשר בהם הרבה להעריצו קבל עם ונאומי תהלה ארוכים אשר חבר בצביעותו, ובשל הכבוד הגדול אשר חלקו (לפלאקוס) רוב אנשי העיר (אלכסנדריה) הסיח כבר קאיוס דעתו מן החשדים אשר הטיל בו.

9. _.13.2

   [109] והוא לא ידע, כי רק את עצמו הוא מרמה, ושוא תוחלת רשעים. מקוים הם לשלום והנה יגיע ההפך מזה ויבואו על שכר מעשיהם.

10. _.13.3

    [110] ומטעם קאיוס נשלח מאיטליה שר־המאה באסוס עם פלוגת חיילים הסרים למשמעתו. הוא ירד באחת הספינות הממהרות לשוט וכעבור ימים אחדים הופיע לפנות ערב בחופי אלכסנדריה מול האי פארוס.72על האי פארוס בגבול המערבי של חוף אלכסנדריה. ראה הערה לסע' 27. – הזהירות המרובה של באסוס לא היתה מיותרת, כי אלמלי ידע פלאקוס מראש את הצפוי לו, היה יכול לעורר מרד בעזרת החיילות אשר סרו למשמעתו כמפקד (praefectus). החשש הזה מובע בפירוש ב"המלאכות" סע' 259 ביחס אל פטרוניוס נציב סוריה, אשר גם אותו חפץ קאיוס לענוש, אלא נזהר מאד מפני הטעם הנזכר. הוא צוה לרב החובל להתעכב בספינה מרחוק בדכי הים עד לשקיעת החמה. הוא השכיל לעשות הכל בחשאי, לבל יודע הדבר לפלאקוס שלא יעורר מהפכה, ואז יבצר ממנו להוציא לפועל את דבר שליחותו.

11. _.13.4

    [111] עם בוא הערב התקרבה האניה, ובאסוס יצא עם אנשיו בלי להכיר איש ובלי שהכירו איש. בדרך פגש בחייל אחד מחבר השוטרים של אותה אשמורה וצוה להוליכו לבית מפקד הצבא. הוא חפץ לגלות לו את הסוד, למען יעמוד על צדו, אם יהיה צורך בעזרת רבים.

12. _.13.5

    [112] אך נודע לו, שהלז מסב יחד עם פלאקוס אצל איש אחד, שם פניו בחפזון גדול לביתו של בעל המסבה. ושם האיש אשר אצלו התארחו – סטפניון, אחד ממשוחררי הקיסר טיבריוס. באסוס התחבא בקרבת מקום ושלח אחד מאנשיו לרגל, ובערמה צוה עליו להתחפש כצורך השעה לבל יכירו איש. הוא נכנס אל המסבה כעבדו של אחד הקרואים, ואחרי שתר הכל אל נכון שב וספּר לבאסוס.

13. _.13.6

    [113] שמע באסוס, שלא הוקמו משמרות על מבואות הבית ומספר אנשי פלאקוס מצער הוא – כי רק עשרה או חמשה עשר מעבדיו ומשרתיו לווהו – נתן אות לאנשיו ומיד פרצו פנימה. אחדים מאנשי הצבא נצבו לפני המסובים וחרבם חגורה על ירכם, ולפתע פתאום הקיפו את פלאקוס אשר שתה במקרה לחיי אחד (המסובים) והביע את רגשי חבתו לכל הנאספים.73זכר למנהג לשתות "לחיים" אצל היונים מצאתי אצל תיאוקריתוס XIV,18 (Kyniske).

14. _.13.7

    [114] והנה באסוס נצב לפניו. למראה האיש אחזתהו חרדה ונאלם דומיה. הוא חפץ לקום ממקומו, אבל ראה את צבא המשמר מסביב. ובטרם שמע דבר הכיר מה יזם הקיסר לעשות לו, מה היא הפקודה אשר ניתנה לאנשים הקמים עליו, וגם מהו שנשקף לו בעתיד. כי יש בכוח השכל74כי יש בכוח השכל וכו'. רעיון דומה נמצא בסע' 186 שבשעת הסכנה יש בכוחו של שכל האדם לתפוש ענינים שונים כהרף־עין. הדבר מתאים אל הנסיון הפסיכולוגי. לסקור הכל בסקירה אחת ולשמוע בשמיעה אחת את כל הדברים ההולכים ומתהווים לאט לאט במשך זמן ארוך.

15. _.13.8

    [115] כל המסובים עמדו ממקומותיהם ברעדה ובשרם סמר מפחד, שמא הוטל עליהם עונש על הסבם יחד (עם פלאקוס). המנוסה היתה עלולה להביא סכנה, ומלבד זאת היה הדבר מן הנמנעות, שכן כל המבואות היו תפושים. ואת האיש הוליכו החיילים משם בפקודת באסוס; ואותה מסבה אשר קם ממנה היתה מסבתו האחרונה בחייו. ובצדק החלה פורענותו75ובצדק החלה פורענותו וכו'. במקום זה ובמקומות אחרים עד סוף הספר חוזר ונשנה הרעיון הידוע מן המדרש, שאלהים נפרע מן הרשעים "מדה מדה כנגד מדה". גם בפרקים האחרונים של ספר "חכמת שלמה" מוטעם הרעיון הזה בצורות שונות, וביחוד בפרק י"א, פסוק ט"ז: "כי בדבר אשר יחטא האדם, בו ישפט". לפי הכלל הזה מתאר פילון גם את יסורי פלאקוס, באופן שהיו מקבילים לצרות אשר סבלו היהודים מיד הנציב המתאכזר. על הענין הזה ראה עכשו מאמרי: Ein Jüdisch-hellenistischer Midrasch über den Auszug aus Aegypten בירחון היהודי־גרמני, ברסלוי 1934, 558–575. בשלום בית, שהרי גם הוא הרבה להשבית שלום בית של אנשים כנים וישרים.

16. _.14.1

    פרק ארבעה עשר: כשלון פלאקוס חל בחג הסוכות. היהודים מתאספים ומתפללים תפלת הודיה. [116] ככה קבל פלאקוס במדינת נציבותו עונש אשר לא שערוהו ראשונים, ונתפש חי כאויב בגלל היהודים – לפי דעתי – אשר חפץ להשמידם כליל בגאות לבו. וראיה ברורה לזה הוא גם זמן התפשו, מקרא קודש היה אז ליהודים בתקופת השתוות היום והלילה76השתוות היום והלילה. "תקופת" הסתו חלה בירח ספטמבר. ובכן יש לנו התאריך של ראשית כשלון פלאקוס. התאריך הזה הוא הרביעי בתאור המאורעות של השנה 38. על שלשת האחרים השוה הערה לסע' 81. שחלה בסתו. בזמן הזה נוהגים היהודים להעביר את דירתם לסוכות.

17. _.14.2

    [117] מכל המצוות שהחג גורם לא נעשה דבר, מפני שהזקנים שלנו היו עוד במאסר בו הוטלו אחרי הענויים והיסורים הקשים והנוראים, והקהל השתתף בצרתם אשר חשבו אותה לצרת הכלל. גם נאנחו מחמת גודל האסון הפרטי אשר אירע לכל אחד ואחד מהם.

18. _.14.3

    [118] והכאב יגדל כפלים ביחוד בימי החג כשאין היכולת לחוג אותם, ואנשים משוללים עליזות הנפש הבאה בעצרת קודש. נוסף על זה דכא אותם העצבון על שלא יכלו למצוא כל תרופה למכאוביהם הגדולים.

19. _.14.4

    [119] הם היו שרויים בצער ורבצו תחת סבל אסונם הגדול כלואים בבתיהם בבוא חשכת לילה, והנה הופיעו אנשים אחדים ובפיהם הבשורה על התפשו (של פלאקוס). אבל היהודים חשבו, כי האנשים בדו שקרים למען נסותם, והוסיפו עוד להצטער על שמהתלים בהם ושמים פח יקוש לרגליהם.

20. _.14.5

    [120] והנה קם שאון בעיר, ושומרי ליל רצו אנה ואנה, ופרשים אחדים רכבו בחפזון רב ובשקידה גדולה, אלה לצד המחנה77המחנה, כלומר קסרקטין של הצבא הרומי אשר מקום מעמדו היה באלכסנדריה. תפקיד הצבא היה לשמור על אוכלוסי העיר הפוחזים והפזיזים לבל יתקוממו לשלטון רומי. ואלה מן המחנה והלאה. המעשים הזרים האלה עוררו את לב אחדים להגיח מבתיהם ולחקור, מהו המקרה אשר קרה. כי דומה היה, שהתרחשו חדשות.

21. _.14.6

    [121] כאשר נודע, כי פלאקוס נפל ברשת והושם במאסר, פרשו כפיהם לשמים, והתחילו לומר שירים ותשבחות לאלהים אשר עיניו פקוחות על מעשי בני אדם. ואלה דבריהם: "רבון (העולמים)! לא נשמח למפלת האויב, כי חוקיך הקדושים נטעו בלבנו רגשי אנוש. אולם אנחנו מודים לפניך בצדק על אשר חמלת וחסת עלינו והמתקת לנו את הצרות הארוכות והתכופות".78את הרעיון שאסור לשמוח למפלת האויב, שאנחנו קוראים בתפלה זכה זו, מנמק פילון בדיוק בספרו "על אהבת הבריות" סע' 116 וכו' בקשר עם הפסוק שמות כ"ג, ד'. אמנם הסופר אינו מביא את הפּסוקים המפורשים, כגון "בנפל אויבך אל תשמח" וכו' (משלי כ"ד, י"ז), או: "אם תשמח בפיך משנאי" (איוב ל"א, כ"ט). פילון כנראה לא היה בקי בספרים האלה. את ספר משלי הוא מביא רק פעמים אחדות בכל כתביו, ואת איוב יביא רק פעם אחת. ראה את המלון של Leisegang לספרי פילון.

22. _.14.7

    [122] הם בלו את כל הלילה באמירת שירים ותהלות, ואך עלה השחר והנה נהרו בשערי העיר ובאו אל גדות הים הקרובות, ובאין להם בתי הכנסיות עמדו במקום טהור וענו פה אחד:

23. _.14.8

    [123] "המלך הגדול (אשר תמשול) על בני תמותה ועל בני אלמות,79בני אל־מות. אלה הם המלאכים אשר הם בגדר של היינו הך עם "מאמרי" אלהים Logoi לפי שיטת פילון. ברם בבטוי הזה רגיל פילון לסמן גם את הכוכבים ואת הרקיע. באנו לקרוא לארץ ולים, לרוח ולשמים, לחלקי תבל ומלואה, לתת כבוד לזכרך. הלא אלה בלבד נשארו לנו כי גורשנו ממושב בני אדם,80גורשנו ממושב בני־אדם: בדיוק: גורשנו מכל דברים אחרים הנעשים בידי אדם. ואין לנו חלק בעיר, לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד, ומכל האנשים אשר תחת השמים נמצאנו רק אנחנו בלי עיר ובלי בית בגלל תעלולי המפקד.

24. _.14.9

    [124] אתה הראית לנו אות לתקוה טובה ולגאולת שאריתנו, וכבר החלות להטות אוזן קשבת לתחנונינו. כרגע הכנעת את האיש הצורר את כל בני עמנו ומחולל את כל צרותיו, והוא שאף לגדולות וקוה לקנות לו שם בדבר הזה. הוא נחל מפלה והיא לא במרחקים, עד כי האנשים אשר סבלו ממנו יכירוה רק מפי השמועה ובזה תדעך שמחתם, כי אם בקרוב מקום, כמעט לעיני הנפגעים למען אשר תגרת ידך תראה כיום הזה לפתע פתאום, איש לא קוה".

25. _.15.1

    פרק חמשה עשר: הנציב מובל בספינה לרומי ושם קמים עליו קטגורים ומגישים כתבי האשמה עליו. [125] זולת המעשים האמורים קרה עוד דבר אחד, והוא השלישי, לדעתי, בהשגחת אלהים. מן הדין היה, שהאיש אשר מלא כל חלקי תבל בתועבותיו, יסבול גם את נוראות־הים. אכן הורד לספינה בראשית החורף81בראשית החורף וכו'. המתרגם הצרפתי דילונאי משער, שפלאקוס נשאר במאסר באלכסנדריה שבועות אחדים, ובמשך הזמן הזה הוכן החומר למשפּט הנציב ברומי, ובראשית שנת 39 הובא בספינה לרומי. המתרגם הצרפתי שכח שפלאקוס נתפּש בירח ספטמבר כנ"ל, בעוד שהנסיעה עצמה לא ארכה זמן רב, כמוכח מסע' 110. אם כך ואם כך ואנחנו עומדים כאן כבר בסוף שנת 38. ואחרי הרפתקאות רבות בא לאיטליה. תיכף ומיד נמצאו שני אנשים משונאיו בנפש, איסידורוס ולאמפון, והם הגישו עליו כתבי האשמה.

26. _.15.2

    [126] הם היו עוד זה לא כבר בגדר נתינים (לגבי פלאקוס), והיו קוראים לו בשם: רבון, גומל חסד, רב־להושיע וכדומה.82על ערך הכינויים גומל חסד, רב להושיע ראה הערה לסע' 73. אשר לכנוי רבון (ביונית: despotes, לטינית dominus). ראוי להעיר שהכינוי הזה היה נכבד מאד. את אבגוסטוס קראו בשם רבון (דיון קאסיוס LX 5) אבל הוא עצמו אסר אח"כ להשתמש בכינוי זה ביחס אליו, כי הכינוי הזה מיוחד הוא לאלים (סוויטוניוס, חיי אבגוסטוס 53). גם טיבריוס הוציא אסור כזה (דיון קאסיוס 8, LVII. סוויטוניוס, חיי טיבריוס 27; טציטוס היסטוריה II, 87). זכר לחשיבות הכינוי רבון – dominus נשתמר במדרש: "בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש. משל למלך… והיו בני המדינה מבקשין לומר למלך דומינו! domine, מדרש בראשית רבה ח', י'; קהלת רבה ו', י'. קאיוס היה הראשון שדרש, כי יפנו אליו בכינוי רבון. הכינוי הזה נמצא פעמים אחדות ב,המלאכות" ביחס אל קאיוס. עכשיו הוכיחו את מרצם לא כמאשימים סתם, אלא למעלה מזה לאין ערוך. הם בטחו לא רק בצדקתם, אלא – מה שחשוב ביותר – בדבר אשר ראו, כי "המשגיח במעללי איש" הוגה לו שנאה כבושה בלבו. הוא (קאיוס) חפץ היה אמנם להראות כשופט (צדק) מתוך היראה שמא יאמרו כי הוא מוציא פסק דין ללא משפט. אבל לאמתו של דבר היה הוא שונאו בנפש, ועוד לפני כל ההאשמות וההמלצות גמר כבר בדעתו להוציא דינו לחובה ויעד לו את העונש החמור ביותר.

27. _.15.3

    [127] ואין לך דבר קשה מהאשמת אנשים נכבדים על ידי נקלים, והאשמת מושלים מלפנים על ידי נתיניהם. דומה הדבר להאשמת בעלים על ידי עבדיהם ילידי ביתם או מקנת כספם.83לפי החוק הרומי לא היה עבד רשאי להעיד נגד אדוניו, ציצרון Pro Milone 22, טציטוס Annales II, 30 ועוד, דיון קאסיוס LVII, 14. על עדות עבדים בכלל ראה מומסן "משפּט פלילי רומי" (גרמ'), עמ' 420 ואילך.

28. _.16.1

    פרק ששה עשר: תאור אופיו ומעשיו של לאמפון, הקטגור הראשון של פלאקוס. משטמתו לנציב. [128] הצרה הזאת היתה קלה, כנראה, לעומת הצרה האחרת, הגדולה הימנה. כי לא סתם אנשים מבין נתיניו כרתו ביניהם ברית־תגרה ויצאו נגדו בבוקר לא עבות אחד בהאשמותיהם; אמנם אלה היו אנשים אשר הרבו לשטמו יותר מכלם ברוב ימי נציבותו בארץ. כי לאמפון נאשם בזמנו בעוון עלבון הוד מלכותו של הקיסר טיבריוס. ובמשך שתי שנים, זמן חקירת משפּטו, היה חי במצב של יאוש.84תחת שלטון טיבריוס נפוצו המשפטים על "פשע עלבון הוד הקיסר" (Crimen laesae maiestatis) במדה שלא היתה ידועה בימי אבגוסטוס (טציטוס Annales I, 73. אמנם את עזותו של לאמפון וחברו איסידורוס כלפּי הקיסר קלודיוס אפשר להכיר מן הפאפירוסים שהוציא בפעם הראשונה תיאודור ריינאך. לאמפון קורא לקיסר בשם "משוגע".

29. _.16.2

    [129] פלאקוס המציא כשופט תואנות שונות בכונה רעה לדחות ולענות את הדין, שאם הנאשם יצא אפילו זכאי בדין, למצער יהיה שרוי בתחלה זמן רב בפחד מפני העתיד הלוט בערפל, וככה יהיו החיים קשים עליו מן המות.

30. _.16.3

    [130] אחרי שנצח כביכול בדין בא בטענה, שהלז (הנציב) שלח ידו ברכושו והכריחו לפרנס את הוצאות הגמנסיון. אפשר שלאמפון היה כילי ולפיכך לא התנהג כבן־חורין בעניני הוצאות כסף, ולכן השתמש באמתלה ואמר, שאין לו רכוש מספיק כדי לבזבז סכומים כאלה, ואפשר שבאמת לא היה לו; אמנם טרם שבא לידי נסיון היה מתגאה ברב עשרו, אבל בעת מפקד הפקידים85מפקד הפקידים. המלה היונית δοκιμασία מסמנת מפקדים ומבחנים שונים. אבל כאן מדובר על מפקד הפקידים שהיו מבקרים לעתים מזומנות את מצבם החמרי, עד כמה מלאו את חובותיהם כלפי המדינה בתשלומי מסים וכדומה. ראה: Pauly Wissowa, Real-Encyclopädie d. class. Altert. V 1268. נתגלה הדבר, שאין רכושו גדול בערך, כי כמעט את כל הונו רכש לו רק מכסף עשוקים.86לאמפון היה איפוא גמנסיארך (נגיד הגמנסיון; הגמנסיון היה בעיקר מוסד לתרגילי התגוששות). זאת היתה משרה נכבדה, אבל כרוכה היתה בהוצאות גדולות. מן הפּאפּירוסים הנזכרים נראה שגם איסידורוס היה גימנסיארך בימי קלודיוס.

31. _.16.4

    [131] הוא היה עומד על־יד הנציבים בעת הדין כמזכיר הרושם ומציע את עניני המשפט. לפעמים מחק דברים או דלג עליהם בכונה, ולפעמים הוסיף ענינים שלא נאמרו, ויש ששינה והחליף והכניס ערבוביה ברשימות. כתבן זה עשה קנוניה בכל אות ואות ובכל קוץ וקוץ.

32. _.16.5

    [132] ולכן השמיע כל העם את קולו תכופות וקרא לו פה אחד בשם ההולמו במיוחד: רוצח הקולמוס. כי ברשימותיו המית אנשים, ולאשר נשארו בחיים, גרם שיהיו אומללים מן המתים. ואלה שהיו יכולים לצאת מן המשפט וידם על העליונה ולעשות חיל, נחלו מפלה וירדו מנכסיהם ללא צדק. הכל קנו השונאים מידי האיש הזה אשר עשה מקח וממכר ברכושם של אחרים.

33. _.16.6

    [133] הלא מן הנמנע היה הדבר, שנציבי מדינה גדולה כזאת יזכרו את כל עניני הפרט והצבור ההולכים ומתרחשים חדשים לבקרים, ולא זו בלבד שיעסקו במשפט, אלא גם יעברו על חשבונות המסים ויתר ההכנסות אשר בחקירתם ודרישתם הם מבלים את רוב ימות השנה.87על הלשכנות המופרזה המיוחדה למדינת מצרים ראה הערה לסע' 3.

34. _.16.7

    [134] והאיש שנתמנה למשרה כבודה כזאת, לשמור על החוקים ועל פסקי־הדין הישרים הנובעים מהם, השתמש בשכחת השופטים לשם קנוניה, ורשם בין החייבים את האנשים שהיו צריכים להיות זכאים בדין, ואת החייבים רשם בין הזכאים אחרי שקבל את שכרו, או, יותר נכון, את משכורת תועבותיו.

35. _.17.1

    פרק שבעה עשר: תאור הקטגור השני, איסידורוס כמסית ומדיח העם. סבת שנאתו לפלאקוס. [135] איש שכזה היה לאמפון אשר יצא בהאשמותיו (נגד פלאקוס), אמנם איסידורוס88איסידורוס נקרא בפאפירוס שהוציא לאור תיאודור ריינאך "מחוסר נימוס". שחצנותו גרמה למיתתו מטעם הקיסר קלודיוס, לשוא התאמץ ווילריך, Hugo Willrich, Judaica, 128 לתאר את איסידורוס ולאמפּון כבני עליה. חוץ מזה הלא הם היו חבריו וידידיו של אפיון הדימגוג ה"מרעיש עולמות", ואדם ניכר בחבורתו… לא נפל ממנו ברשעתו. הוא היה חביב על האספסוף, החניף להמון, שאף לעורר ערבוביה ושנא את השלום ואת המנוחה. כוחו היה רב לחולל קטטות ומהומות ולהרבות אחרי־כן את המבוכה ולהגדילה. הוא השתדל ללקט סביבו אספסוף ערב רב, ואותם חלק לפלוגות89פלוגות. למלה היונית symmoria הנזכרת כאן יש מובנים שונים. היו "סימוריות" בשכבות שונות של משלמי מסים, או כחבורות דתיות לשם קיום טקסים חגיגיים שונים. כאן מדובר כנראה על פלוקת אֶפגים (צעירים) המזכירות את פלוגות הסקויטים בזמננו. "סימוריות" כאלה נזכרות בפאפירוס אחד משנת 99 לספה"נ שנמצא באוכסירינכוס במצרים ונתפרסם בספר: Mittes- Wilcken, Chrestomalie I 2n. 148. דוגמת פלוגות האֶפֶבִּים (הצעירים).

36. _.17.2

    [136] בעירנו נמצאות חבורות מרובות – חברים המתלקטים לא לשם דבר מועיל, אלא לשם שתית יין ושכרות ופריצות הכרוכה בזה. אנשי הארץ קוראים לחבורות האלה בשם: אספות או מסבות.90אלה הן החבורות הנזכרות בסע' 4.

37. _.17.3

    [137] בראש החבורות הללו כולן או רובן עמד איסידורוס, מחריד העיר, כראש הכֵרה או ראש המסבה. ואם חפץ היה לבצע אחרי־כן מעשה תועבה, נתאספו כולם לפי סיסמה אחת, כדי לדבר או לעשות כמו שנצטוו.

38. _.17.4

    [138] הוא כעס אז על פלאקוס, כי בראשונה היה מתחשב בו כביכול, ולסוף חדל מליחס לו ערך רב. ולכן שכר לו אנשים פוחזים אשר כוחם בפה, ורגילים לקבל פרס בעד צעקותיהם מאת אנשים שמשלמים בעדן כמו (בעד סחורה) בשוק.

39. _.17.5

    [139] ואיסידורוס צוה עליהם להתאסף בגמנסיון91בגמנסיון או באצטדין היו רגילים לערוך אספות פומביות. כך עשו גם בארץ ישראל, למשל בטבריה (יוסף ב"מ, חיי יוסף סע' 331). ראה גם במס' כתובות ה' ע"א: "הולכין לטיאטראות ולקרקסאות לפקח על עסקי רבים (– לערוך אספה ולהועץ) בשבת". מקום זה חשוב מפאת ערכו התרבותי־ההיסטורי, כפי שמעיד דילונאי בצדק. מכאן אפשר ללמוד, שהמנהג לשכור אנשים לשם מחיאת כפּים (la claque) כנהוג עוד בימינו בתיאטרונים, ראשיתו בתקופה עתיקה.. הם מלאו את כל הגמנסיון והאשימו את פלאקוס באין כל יסוד. המה בדו האשמות שלא היו ולא נבראו, ובמהתלותיהם הרבו לטפול עליו דברי שקר, ולכן בא פלאקוס במבוכה וגם אנשים אחרים, כי היה הדבר מוזר בעיניהם. אחרי־כן עלה בלבם החשד, שהאנשים עושים כל אלה רק כדי למצוא חן בעיני אדם אחד. וכך היה באמת, כי הם עצמם לא סבלו כל רע, וגם לא ידעו להזכיר לנכון כל עולה שנעשתה (כביכול) ליתר אנשי העיר. לסוף טכסו (פלאקוס ואנשיו) עצה וגמרו לתפוש אחדים מהם,

40. _.17.6

    [140] כדי להכיר את סבת האף והחמה (שהתלקחו בהם) לפתע פתאום. הנתפשים הודו על האמת בלי ענויי חקירה, והוסיפו עוד עובדות לראיה נאמנה, היינו: קביעת המשכורת אשר חלק אחד ממנה קבלו כבר, וחלק אחד היו צריכים לקבל לפי שהובטח להם; את שמות האנשים שנבחרו לחלוקת המשכורת – אלה הראשונים לרועשים, – את המקום ואת הזמן של קבלת השלמונים.

41. _.17.7

    [141] הכל רגזו כמובן, (וביחוד) תושבי העיר, כי לא חפצו אשר שם העיר יחולל בגלל תועבת אחדים. ופלאקוס הזמין את טובי העם וגמר להביא לפניו למחרת את האנשים שחלקו את הפרס, כדי להוכיח לאיסידורוס את אשמתו בפניו, ועליו יהיה להמליץ על עצמו לפי שהוציא דבת שוא על שלטון המדינה. לאחר שנתפרסמו המודעות התאספו שרי המדינה וכל תושבי העיר, פרט לאנשים אשר אשמתם, אשמת מתן השלמונים עמדה להגלות.

42. _.17.8

    [142] האנשים אשר מלאו את התפקיד הנפלא העמדו במקום גבוה, ולמן יראו הכל ויכירום. הם גוללו את האשמה על איסידורוס, כי הוא שגרם למהומות ולגדופים נגד פלאקוס, והוא שחלק על ידיהם כסף ונתן יין להמון עצום.

43. _.17.9

    [143] "כי מנין לנו – הוסיפו האנשים – עושר רב כזה? דלים אנחנו ובדוחק נמצא את צרכינו יום יום. ומה הוא הדבר אשר סבלנו מן הנציב עד שנהיה מוכרחים לנטור לו איבה? אכן בכל הנעשה חייב אותו האיש המקנא בהצלחת אחרים ושנא את הסדר והמשטר".

44. _.17.10

    [144] דברי עדותם הכילו סימנים מובהקים לזדון לב הנאשם (איסידורוס). הנאספים הכירו בזאת וקראו בקול; אלה (דרשו) להכריז על קלונו92להכריז על קלונו. העונש על הכרזת קלון (ביונית: άτιμία לטינית ignominia). בתוקף העונש הזה הפסיד החייב את זכויותיו האזרחיות. אמנם לעונש άτιμία היו מדרגות שונות לפי גודל הפשע. ראהPauly Wissowa, Real-Encyclopädie d. Altert. II, 2101 sqq. עונש כזה בעד העלבת פקידים נזכר אצל Demostenes XXI, 32., אלה לחייבו חובת גלות ואלה להמיתו. ואלה האחרונים היו הרוב, ואחריהם נמשכו לסוף גם האחרים, עד שהיו כלם תמימי דעה וקראו פה אחד להרוג את מסית העם, כי למן היום אשר בא והתחיל מתערב בעניני הכלל, היה כמחלה ממארת לכל הענפים של חיי המדינה.

45. _.17.11

    [145] והוא גופו ידע את פשעו וברח לנפשו, כי ירא פן יתפשוהו. פלאקוס הסב ממנו את לבו, כי אמר אחרי שאיסידורוס יצא בעצמו לגולה תחדלנה המבוכות ומכת השלמונים במדינה.93איסידורוס הספיק איפוא לשוב עוד בשנת 38, בימי נציבותו של פלאקוס, ולהמשיך את פעולתו הדימגוגית, הפעם לעורר את חמת האספסוף נגד היהודים. ומה היתה עמדת פלאקוס לגבי איסידורוס שחזר מן הגולה? פילון אינו נותן לנו תשובה ברורה, אבל מן המסופר בסע' 18 אפשר להסיק שפלאקוס עשה שלום גם עמו לאחר מות טיבריוס.

46. _.18.1

    פרק שמונה עשר: מפּלת פלאקוס גדולה פי שבעה לעומת אשרו ועשרו מלפנים. חיי מותרות של פלאקוס לפני כשלונו. [146] את הדברים האלה ספרתי באריכות, לא מפני שחפצתי להזכיר עוונות ראשונים, אלא כדי לתנות תוקף מדת הדין אשר עיניה פקוחות על מעללי אנוש. כי האנשים אשר היו שונאי (פלאקוס) מאז והוא גם הוא הרבה לשטמם מכל, עליהם הוטל התפקיד להאשימו, כדי להגדיל את מכאוביו. שהרי אין לך דבר קשה מאשר להאשם על־ידי שונאים בנפש.

47. _.18.2

    [147] אמנם המעט שהם גוללו עליו אשמה, נתינים על קצינם, והאויבים מלפנים על איש אשר אך זה היה בידו שלטון לחיים ולמות על כל אחד מהם, אלא גם תפשו אותו בחזקת יד. הוא סבל כפלים: מה שנחל מפלה, ומה שהיה ללעג לשונאים השמחים אלי גיל.

48. _.18.3

    [148] והדבר קשה לבעל נפש ממר המות. ולאחרונה שבר על שבר בא עליו. בן רגע נטלו ממנו את כל רכושו, הן שירש מאבותיו והן שהוא עצמו רכש לו. הוא היה חובב את הפאר וההדר, ולא נמנה על בעלי הון רב אשר עשרם כאבן שאין לה הופכים. הוא היה מדקדק בכוסו, בלבושו, במשכבו וברהיטיו לכל פרטיהם. גם הכלים האחרים שכל עצמם אינם משמשים אלא קשוט לבית, כולם היו מן המובחר.

49. _.18.4

    [149] נוסף על כך היו גם משרתי ביתו מן המשובחים אשר ליופי, לבריאות הגוף ולכשרון המעשה בדברים הכרוכים בשרותם. כל אנשיו אשר היו ממונים על תפקיד כל שהוא הצטיינו בו כל־כך, עד שעלו על כל בני־אמנותם, או למצער לא נפלו מהם במאומה.

50. _.18.5

    [150] עדות נאמנה לדבר היא העובדה, כי בעוד שכל החפצים אשר באו במספר עצום מהחרמת רכוש החייבים היו נמכרים בשוק, אלה של פלאקוס בלבד נשתמרו למען השליט־יחיד להוציא כלים אחדים (שנמכרו), כדי לשא לעבור בפירוש על החוק הנוגע בחייבים מסוג זה.94הנכסים שהוחרמו על יסוד העונש של החרמת רכוש (proscriptio) עברו לאוצר המדינה. בראשית שנת 39 שאנחנו עומדים בה, התחשב עוד קאיוס בחוקים הקיימים במדת מה, בעוד שאח"כ לא היה כל מעצור לרוחו, והכל היה מותר לו, לפי דברי סוויטוניוס omnia mihi licere (חיי קאליגולה 29).

51. _.18.6

    [151] אחרי החרמת רכושו נדון פלאקוס לגלות,95פילון אינו מזכיר את הפּשע אשר בו האשימו את פלאקוס, אבל אין זה חשוב. אנשים כאיסידורוס ידעו לבדות מלבם עלילות שונות, שהרי גם בימי טיבריוס האשים הדימגוג הזה את הנציב בלי כל יסוד (סע' 139). נוסף על זה היה כל ענין משפט פלאקוס שבא "בגזירה עליונה" רק כסות־עינים, ובאמת הוציא קאיוס את גזר דינו של פלאקוס לחובה בטרם היה עוד המשפּט. וגורש מכל ארצות היבשה, היינו מן החלק הגדול והטוב של מדינות הישוב ומכל האיים המאושרים. בראשונה נגזרה עליו גלות אל הגרוע מכל (האיים) אשר בים האֵיגֵיאי, ושם האי: גיארה, אך הודות למליץ לפידוס96לפידוס (Aemilius Lepidus) היה בעל השפּעה בחצר הקיסר. על סופו של לפידוס ראה הערה לסע' 181. החליפו לו את גיארה באנדרוס שנמצא בקרבת גיארה.

52. _.18.7

    [152] אחרי־כן נסע מרומי לברונדיסיום, באותה דרך עצמה97באותה דרך עצמה וכו'. דרך אחרת מאיטליה למצרים, יותר נוחה ורגילה, היתה זו של אגריפס (פוטיאולי־אלכסנדריה, ראה סע' 26 ואילך). בה נסע לפני שנים אחדות, כשנתמנה נציב על מדינת מצרים ולוב הגובלת בה, כדי שבני הערים אשר ראוהו לפנים כשהוא שואף גדולות ומתימר ברוב עשרו לפני כל, יראוהו כעת מכוסה קלון וחרפה.

53. _.18.8

    [153] האנשים הורו עליו באצבעותיהם והקניטו אותו, ובזה הסבו לו צער גדול שבעתים מן הצרה אשר באה עליו כשואה. צרתו נתחדשה ונתגברה במדה שנתוספו עליה (צרות) חדשות, וכדרך המחלות החוזרות ונעורות כך הדבר הזה מעלה בהכרח את זכרון הצרות הראשונות אשר כמעט נשתכחו כבר מן הלב.

54. _.19.1

    פרק תשעה עשר: אחרי הרפתקאות שונות הגיע פלאקוס הגולה לאי אנדרוס.98וכו' על המקומות אשר עבר עליהם פלאקוס בדרכו לאנדרוס ראה: מפתח. פלאקוס מתמרמר על רוע מזלו. [154] הוא עבר במפרץ היוֹני והפליג בים עד לקורינתוס והיה לראוה לתושבי ערי פלפוניסוס המשתרעות על גדות הים. (הם יצאו) לשמוע את דבר כשלונו אשר בא פתאום. ופעם בפעם, ברדתו מן הספינה, התלקט גם חבר מרעים, אנשי זדון, להרגיזו, וגם אנשים שרגילים לקחת מוסר מאסון אחרים התאספו למען השתתף בצערו.

55. _.19.2

    [155] מן לֶכַאיוס עבר דרך איסתמוס אל הים אשר מעבר השני וירד מן הספינה בקֶנכרֶאַי, היא חוף קורינתוס. אמנם השוטרים לא נתנו לו להתעכב שם אפילו זמן כל שהוא והיה אנוס להמשיך את נסיעתו בספינת־משא קטנה. והנה התחוללה רוח סופה ונשבה בפניהם, ורק אחרי הרפתקאות רבות חתרו בקושי אל (החוף) פיריאֶוס.

56. _.19.3

    [156] אחרי ששקטה הסערה נסע לאורך (גדות) אַטיקה עד ללשון היבשה סוניון, אחרי־כן עבר כסדר על האיים: היליני, קיאה, קינתוס ועל איים אחרים המשתרעים בשורה אחת, עד שבא לאנדרוס, היא מטרת נסיעתו.

57. _.19.4

    [157] כאשר ראה האומלל את המקום מרחוק נשפך מקור דמעות מעיניו על לחייו, והוא הכה בכפו על חזהו וצעק בקול מר: "רבותי, שומרי נפשי ובני לויתי, הנה הארץ היפה אנדרוס, האי העלוב שנפל בגורלי במקום איטליה המבורכה!

58. _.19.5

    [158] אני פלאקוס אשר גדלתי וחונכתי ברומי, שרתי במדינות, הייתי חבר ורע לבני ביתו של אבגוסטוס, נמניתי על ידידי טיבריוס קיסר הראשונים ונבחרתי לשש שנים נציב על מצרים הגדולה בין המדינות שהן נכסי הקיסר!99על עמדתו של פלאקוס בחצר טיבריוס והתמנותו לנציב מצרים ראה גם סע' 2. 8. עוד אוקטבינוס ספח את מצרים לנכסיו הפּרטיים, ולא נחשבה למדינה של העם הרומי.

59. _.19.6

    [159] מה גדולה התמורה! חשכת ליל עטפה בעצם היום את חיי כבעת לקוי החמה. מה שם אקרא לאי הקטן הזה? מקלט הוא או מולדת חדשה, מקום מנוס הנהו או מפלט לעתות בצרה? אכן "קבר" הוא השם הנאה לו. אני האומלל יורד שאולה, ואני עצמי נושא כביכול את פגרי. אמנם מכאובי ישימו קץ לחיי העלובים, או – אם גם אוּכל להמשיך את חיי – מיתה ממושכה מתוך (פכחות) החושים תהא מנת חלקי". –

60. _.19.7

    [160] אלה היו יללותיו. בינתיים התקרבה הספינה אל החוף. הוא יצא מן הספינה וקומתו כפופה. כולו שח ארצה כאנשים העמוסים משא כבד, וסבל הצרות (כאילו) העיק על שכמו. הוא לא הרים את ראשו, אם מאפס כוח, ואם מפני שלא נועז לעשות זאת בפני המון האנשים אשר התאספו לראותו, והתיצבו משני עברי הדרך.

61. _.19.8

    [161] ובני לויתו הביאוהו לפני אנשי אנדרוס והראוהו לכל והועידו מהם עדים, כי הגולה בא אל האי. ואחרי שמלאו את חובתם יצאו משם.

62. _.19.9

    [162] וצערו של פלאקוס נתעורר מחדש כאשר נעלמו מעיניו פני מכיריו האחרונים, ומחזה בלהות נתגלה לפניו בבהירות רבה. הוא ראה את עצמו מוקף שממה נוראה, ולעומת המצב הזה היתה מיתה חטופה במולדתו כצרה קלה בעיניו, או, יותר נכון, כדבר טוב ורצוי. הוא היה מתעות ומתפתל כמשוגע ממש, פעם בפעם עמד וקפץ אנה ואנה, פרש ידיו, ספק כף אל ירך, הפיל עצמו ארצה וקרא תכופות:

63. _.19.10

    [163] "אני פלאקוס אשר זה לא כבר הייתי שליט באלכסנדריה העיר רבתי עם או ב(קריה) רבת הערים ונציב מצרים, המדינה המאושרה. אלי היו נשואות עיני רבבות תושבים, בין נתיני היו הטובים שבצבאות הרגלִים, הפרשים והמלחים אשר חשיבותם גדולה לא רק בגלל מספרם הרב. והמונים היו מלוים אותי יום יום בצאתי (מן הארמון).100אלכסנדריה יכולה להקרא "רבת הערים" מפני חמשת רובעיה הגדולים העשירים באוכלוסים (ראה סע' 55).

64. _.19.11

    [164] ואולי רק חזון שוא היה זה ולא מציאות? אולי רק מחזה חלומות היה אשרי מלפנים, בבואות כוזבות וריקות, יצירי הדמיון המתאר את המוצגים כמוצקים.101לשם הכרת דרך יצירתו של פילון מענין להשוות את שני הסעיפים 164–165 עם "על יוסף" סע' 126. שם מתאר הסופר את חיי האדם כחלום. כל מעשי בני אדם הם כדמיונות שוא של חלומות אשר יגוזו חיש מהר. את הרעיונות לתאור הזה שאב הסופר ממקור סקיפטי אחד, אפשר מספרי הסקיפטיקן אֶניסידמוס Aenesidenos השוה H. von Arnim, Quellenstudien zu Philo עמ' 94 ואילך. את הרעיונות האלה עצמם כמעט מלה במלה שם פילון בפי הנציב פלאקוס!

65. _.19.12

    [165] אכן רמיתי את עצמי! אלה היו רק צללי דברים ולא דברים ממש, חקוי המציאות ולא מציאות עצמה המראה בעליל את (אפסות) השקר. כשם שלא ימצא דבר ממה שראינו בחלום אחרי שנקיץ משנתנו, והכל גז חיש ועבר, כן פנו ממני כהרף עין כל הודי וזיוי אשר היו מנת גורלי לפנים".

66. _.20.1

    פרק עשרים: כאשר מתגברים היסורים על פלאקוס הוא מתוודה על פשעיו ומצדיק על עצמו את הדין. [166] רעיונות כאלה היו מנסרים במוחו תמיד ודכאוהו כמעט לעפר. הוא ברח מפני אספת רבים, כי רגש העלבון לא מש ממנו. הוא לא יצא אל החוף, גם לא מצא עוז בנפשו להופיע בשוק, אלא היה כלוא בביתו, ושם הסתתר ולא נועז לעבור גם על מפתן חדר הכניסה.

67. _.20.2

    [167] יש שקם בבוקר השכם כאשר כל האנשים האחרים שכבו עוד על משכבותיהם, ויצא מחוץ לחומת (העיר) באין איש רואה. שם התבודד כל היום ונזהר לבל יפגש בו אדם, וזכרון צרותיו שהיה עדיין עֵר בלבו, היה דוקר ועוקץ את נפש האומלל; בבוא חשכת לילה שב לביתו. ומרוב אימה ופחד היה מתפלל בערב, מי יתן בוקר, כי החושך ומראות בלהות הבעיתוהו פעם בפעם בהרדמו; ובבוקר אמר מי יתן ערב, כי לבש כלו קדרות ולא יכול לשאת כל נוגה.102בסעיף זה מכירים את הרימיניסצנציה מן הפסוקים: "ופחדת בלילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה" (דברים כ"ח, ס"ו־ס"ז. השוה גם את הפסוק הקודם).

68. _.20.3

    [168] כעבור חדשים אחדים קנה לו אחוזה זעירה, שם הרבה לשבת גלמוד, מקונן ומבכה את רוע מזלו.103פלאקוס גלה לאנדרוס בראשית 39 ואפשר שישב שם עוד בשנת 40 ולא נרצח עד שקאיוס שב מן החזית המערבית בירח אבגוסט שנת 40.

69. _.20.4

    [169] מספרים, שלפרקים שרתה עליו רוח עליונה בחצות הלילה דוגמת אנשים אשר התעוררה בקרבם התלהבות קוריבנטית.104הקוריבנטים (Corybantes) הם כהני האלילה הפריגית קיבילו (Cybele). הכהנים שרתו לפני האלילה הזאת מתוך התלהבות גדולה שהיתה מוגברת על ידי השאון והרעש שהקימו בזמרתם הפרועה ובמחול המחנים. ואז יצא מחוץ לגבול בית שדהו ונשא עיניו לשמים ולכוכבים, הביט בתפארת שבתפארת הבריאה וקרא בקול רם:

70. _.20.5

    [170] "מלך האלים והאנשים! אכן אמת הדבר כי אתה מפקח על עם ישראל, והם לא בדו מלבם את דבר השגחתך עליהם; וכל האומר, שאין אתה עומד להם למגן ולמחסה, אינו אלא תועה! הלא אני עצמי יכול לשמש אות ומופת, כי נענשתי בדבר אשר זדתי על היהודים.105פלאקוס עושה תשובה כמו אנטיוכוס בחשמונאים ספר ב' פרק ט' שגם הוא נענש לפי הכלל של: מדה כנגד מדה כמו פלאקוס (השוה חשמ' ב' פרק ט"ו, פסוק ה' וכו'); אלא שאנטיוכוס אומר אפילו להתיהד (שם פסוק י"ז) בעוד שפלאקוס מדבר גם עכשו כאלילי ("מלך האלים").

71. _.20.6

    [171] אנכי עצמתי את עיני מראות כאשר שדדו את רכושם ובזה נתתי יד לחומסים, והנה נשדדה גם נחלת אבותי וגם כל הנכסים אשר נתנו לי במתנה לאות חן וכבוד, או שרכשתי אותם בדרך אחרת.

72. _.20.7

    [172] אנכי המיטותי עליהם לפנים קלון כעל זרים, אף כי הם תושבים מכובדים, למען ישמחו אויביהם106למען ישמחו אויביהם וכו', זהו הנמוק האמתי של הפקודה שהוציא פלאקוס נגד היהודים בשללו מהם זכויות אזרחים ותושבים. מה שחסר בסע' 54 השלם כאן בודויו של הנציב., האספסוף הפרוע. ואלה הוליכו אותי שולל במחמאותיהם. אני האומלל, ולכן שבעתי בוז וחרפה, ונגזרה עלי גזרת גלות וגורשתי מכל ארצות הישוב, והנה אני סגור ומסוגר במקום הזה.

73. _.20.8

    [173] אנכי צויתי להביא מהם אל בית־החזיון ולענותם לעיני שונאי נפשם על לא חמס בכפם; ולפיכך נסחבתי בצדק מתוך חרופים וגדופים ומתוך ענויי נפש עלובה יותר מאשר מתוך ענויי גוף לא לבית־חזיון אחד ולא לעיר אחת בלבד, אלא צעדתי בתהלוכה דרך כל איטליה עד לברונדיסיום ודרך פֶלוֹפוֹנֶסוֹס עד לקורינתוס,

74. _.20.9

    [174] ודרך כל אטיקה והאיים עד לאנדרוס מקום מאסרי כעת. ואני יודע נאמנה, כי עוד לא בא הקץ לצרותי, ועדיין צפויות לי צרות אחרות עד שתתמלא הסאה ותשוה למדת מעשי הרעים. אנכי צויתי להרוג מהם וגם עמדתי מרחוק, כאשר נהרגו בידי אחרים: אלה נרגמו באבנים, אלה נשרפו חיים ואלה נסחבו בקרב חוצות עד שנפרכו גופותיהם לגמרי.

75. _.20.10

    [175] והנה יודע אני, כי אֵלות הנקמה107אלות הנקמה או, יותר נכון, אלות העונש (Poenae) ומלאכי החבלה (Alastores) יש להן תפקיד דומה לזה של האריניות (Erinyes) הרודפות ונוגשות את האנשים אשר ידיהם מגואלות בדם נקיים (השוה למשל את הטראגדיה של איכילוס "האֶבמנידות"). תאור נפלא לענין זה ידוע מן השיר "העגורים של איביקוס" מאת שילר. – מובן שפלאקוס מדבר גם כאן כאלילי, כמו בסע' 170. אורבות לנפשי בעבורם, ומלאכי חבלה כאילו התיצבו כבר לחסום דרכי, רובצים ושואפים לדמי. מדי יום ומדי שעה הנני הולך וגווע וסובל הרבה מיתות במקום מיתה אחרונה אחת".

76. _.20.11

    [176] לעתים תכופות נפלה עליו אימה גדולה ופלצות אחזה כל אברי גופו ופחד ורעדה דכאו את נשמתו אשר היתה מזדעזעת מקוצר רוח ומפרפורי הלב, עד שניטלה ממנו גם הנחמה האחרונה המיוחדה לבן אדם, היא התקוה הטובה108התקוה הטובה מיוחדה לפי אפלטון לאנשים טובים וישרים (מדינה E 330 I). אפלטון נשען בזה על המשורר היוני פינדאר. זאת למד גם מפי רבו סוקראטס שהלך למות מתוך תקוה טובה (אפלטון, התנצלות סוקראטס (C 40,C 41). את ערך התקוה הטובה מדגישים הפילוסופים המאוחרים, כגון ציצרון (Tinx. I, 32) ועוד. היהדות ההלניסטית השקיפה על התקוה כעל יסוד האמונה. התקוה היא הנטע הרך אשר נטע אלהים בנשמת האדם והיא מקור האמונה באלהים (פילון, על הגמול סע' י' וכו'). מן היהדות ההלניסטית למדו מיסדי הנצרות את ערך התקוה וקבעוה כאחת המעלות העקריות של האדם המאמין. ראה ספרי "פילון האלכסנדרוני, האדם, מפעליו ומשנתו הפילוסופית" (פולנית) עמ' 130..

77. _.20.12

    [177] ופלאקוס לא ראה כל אות לטובה, כל הסימנים נבאו רעות לו: שמועות מרעידות לב, כאב בהקיץ, מועקה בחלום, בדידות כפרא מדבר. שמא חיי חברה היו חביבים עליו? גם האספות בעיר היו למורת רוחו. אפשר ההתבודדות המחפירה בכפר הביאה לו בטחון? הבל ורעות רוח. הוא היה מתהלך בדרך אכול חשדים, ואמר בלבבו:

78. _.20.13

    [178] "האיש שצועד אחרי במהירות, אורב לנפשי, הוא רודף אחרי ולכן ימהר ללכת, פלוני מדבר חלקות – חפץ הוא לצודני בפח; אלמוני מדבר בלי חנופה – נבזה אני בעיניו; מאכל ומשתה נותנים לי – כלצאן טבחה.

79. _.20.14

    [179] עד מתי אמשיך חיי עניי כאיש אשר לב אבן בקרבו? אכן אין לי העוז לטרוף נפשי בכפי109לטרוף נפשי בכפי וכו', לפי דעת חכמי הסטואה הרשות בידי החכם לטרוף את נפשו בכפו, או לפי הבטוי המיוחד לסטואה "לרדת מעל בימת החיים", אם אין תנאי החיים נאים לו, בעוד שאפלטון (ראה פידון B 62) אוסר זאת., יצרי הרע אשם בזה, הוא אינו נותן לי להפסיק כרגע את חוטי חיי העלובים, כדי להגדיש את סאת צרותי הנוראות אשר אני עצמי המיטותי עלי ושבהן אני מכפּר את רוחות האנשים שנהרגו בזדון לבי".

80. _.21.1

    פרק עשרים ואחד: קאיוס גומר להרוג את פלאקוס. תאור רציחתו של פלאקוס על ידי בלשי הקיסר. [180] מתוך הרהורים וזעזועי נפש נלאה פלאקוס חכה ליום פקודתו, והיסורים הממושכים בלבלו את דעתו ביתר שאת. אך קאיוס היה אכזר מטבעו ונקמתו היתה בלי מצרים. הוא לא התנהג כאנשים המוציאים מתחת ידיהם את האשמים לאחר שכבר קבלו את ענשם, אלא חמתו הוסיפה לבער בו עד אין קץ, וכל מזמתו היתה רק למצוא להם יסורים חדשים. ומשטמתו לפלאקוס היתה עזה ביותר עד שעינו היתה צרה גם באנשים אחרים ששמם היה כשם האיש השנוא הזה.

81. _.21.2

    [181] בלב קאיוס התעוררו תדיר הרהורי חרטה על שהוציא דינו של פלאקוס לגלות, ולא למות. גם למליץ לפידוס לא יכול לסלוח את הדבר, אף כי היה רוחש לו רגש כבוד, ובזה גרם שהאיש היה סר וזעף וירא לנפשו. לפידוס פחד בצדק, פן יקבל אף הוא עונש חמור, כי במאמציו קבל איש אחר עונש קל.110יראת לפידוס לא היתה פחד שוא; קאיוס האשימו לאחר זמן – אמנם מפני טעם אחר, היינו, שהוא אורב לנפשו – והוציא את דינו למות (סוויטוניוס, חיי קאליגולה 24; חיי קלודיוס 9).

82. _.21.3

    [182] כאשר לא נמצא כבר איש שיעיז להמליץ על פלאקוס, התלקחה בקאיוס משטמה עזה כמות. המשטמה ההיא לא שככה ולא שקטה במרוצת הזמן כיאות, אלא התגברה בלבו ביתר עוז כדרך המחלות המתחדשות בגוף מזמן לזמן, כי גם באלה היסורים האחרונים משכיחים את הראשונים.

83. _.21.4

    [183] מספרים שכאשר נדדה שנת קאיוס בלילה נזכר בשרים אחדים אשר נדונו לגלות, ולכן נחשבו לאומללים, והם היו באמת מכלים את חייהם במנוחה והשקט ובחופש גמור. לפיכך הסב קאיוס את השם (גלות) להגירה.111וכו' בסעיפים האלה מוסר לנו פילון קוים מענינים מאָפיו של קאיוס. הוא רצח אנשים מתוך התולים בלי כל רגשי נוחם. כמעט כל הפרטים הנמצאים כאן מתאימים למה שאנו יודעים ממקומות אחרים. וכך מספר סוויטוניוס ("חיי קאליגולה" 50) ששנת קאיוס נדדה לעתים תכופות מעיניו, ואם נרדם לשעות מועטות לא שכב במנוחה, אלא חזיונות רבים בעתוהו. – על הרשימות המרובות שהוציא קאיוס באכזריותו חדשות לבקרים להמית אנשים נכבדים נשואי פנים מספר סוויטוניוס (שם 29). בקשר עם מנהגו של קאיוס להרוג אנשים שנתחייבו תחלה חובת גלות (מלבד עדותו של פילון נמצא הדבר גם אצל סוויטוניוס, שם 28 ודיון קאסיוס (LIX,18) מיישב שירר (חלק א', הוצ' ד' עמ' 449 וכו') את הסתירה שבין המקורות אשר לסופו של הורדוס אנטיפס נסיך יהודה. כי לפי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ז', ב') הלך הנסיך הזה בגולה, ולפי דיון קאסיוס ( LIX8) נהרג. אמנם על יסוד מה שאנחנו יודעים מאכזריותו של קאיוס אפשר לתרץ את הסתירה, היינו שגם הורדוס אנטיפס תחלה גלה ואח"כ נהרג בגולה, וגורלו היה איפוא כגורל פלאקוס.

84. _.21.5

    [184] הוא אמר: "גרושי האנשים האלה אינם אלא הגירה, שהרי יש להם כל צרכיהם בשפע, והם יכולים לחיות חיי שלום ושלוה. לא יתכן, איפוא, שהללו יתפנקו על חיים הראויים לפילוסופים".

85. _.21.6

    [185] אחרי־כן צוה להרוג את המפורסמים והנכבדים שבהם, ובראש רשימת השמות אשר הוציא נמצא שמו של פלאקוס. האנשים אשר נצטוו להמית את פלאקוס הגיעו לאנדרוס, והוא שב אז במקרה מן השדה העירה. המה יצאו נגדו מן החוף, ומרחוק ראו שני הצדדים איש את רעהו.

86. _.21.7

    [186] הוא הבין מיד את חפזונם, כי נפש כל אדם מחוננה בכוח נבואה נפלא, וביחוד נפש אנשים הנמצאים בצרה גדולה. הוא נטה הצדה ומהר לברוח בשבילים צרים. שכח, כנראה, שהוא נמצא באי ולא ביבשת, ואין כל תועלת בקלות המרוץ מפני שהים סוגר עליו מסביב. הלא מן ההכרח שתבוא אחת משתים:

87. _.21.8

    [187] או שיפול לתוך הים, אם ירחיק לכת, או יתפש אם יגיע רק אל שפת הים. אמנם אם משוים את שתי הצרות האלה אחת מול רעותה, נמצא, שהמות בארץ נוח מזה שבים, כי הטבע חלק לאדם וגם לחיות היבשה את הארץ, והיא המקום היאה להם גם בחייהם וגם במותם: היא שקבלה אותם לראשונה בהולדתם, היא שתקבל אותם גם לאחרונה בהפּרדם מן החיים. –

88. _.21.9

    [188] המה רדפו אחריו בלי הרף עד שתפשוהו. אחדים מהם כרו לו בור ואחרים סחבו אותו בחזקת יד. הוא נלחם בהם וצעק בקול גדול והתאבק עמם עד שכל גופו נתכסה פצעים, כי כחיה טורפת היה רץ לקראת המכים.

89. _.21.10

    [189] הוא התפתל ונאחז ברוצחיו, עד שלא יכלו להרים את החרבות, ולכן דקרו אותו מן הצד, ובזה גרם לעצמו יסורים קשים. לבסוף כרע ארצה כשידיו ורגליו, ראשו, חזהו וצלעותיו קצוצים וקטועים כקרבן זבח אשר נותח לנתחים. כי מאת מדת הדין יצאה הגזירה, שמספר המכות בגופו האחד ישוה למספר הרציחות אשר רצח ביהודים ללא משפט.

90. _.21.11

    [190] והדם שפרץ מרוב העורקים אשר נחתכו אחד אחד, הציף את כל המקום ההוא. וכאשר נסחב הפגר אל הבור החפור התפרקו אבריו ברובם ונתפרדו הגידים המהדקים ומקשרים את כל הגוף.112מראשית תאור העונש אשר סבל פלאקוס (סעיף 115) עד סופו עובר כחוט השני הרעיון שאלהים נפרע מן הפּושעים מדה כנגד מדה, וכך מזכיר גם הפרט האחרון (התפוררות גוף פלאקוס) את ריסוק איבריהם של היהודים אשר נהרגו בהסכמתו החשאית של הנציב (סע' 71), והוא הדין ביתר הפרטים. מענינת מאד השקפתו המקורית של המלומד הידוע ווילקן על הספר "נגד פלאקוס". Ulrich Wilcken, Zum alexandrinischen Antisemitismus der Sächsischen Gesellschaft der Wissenschaft XXVII 783 מוצא בתאור נגד פלאקוס אצל פילון עקבות ההשפּעה של ספר דניאל. כנבוכדנצר כן גם פלאקוס גולה מכל ארצות הישוב, וכמוהו גם פלאקוס חי בבדידות כחיות פרא. גם תפלת פלאקוס דומה לזו של נבוכדנצר. ולסוף מזכירה פרשת התפשו של פלאקוס בעת המסבה את סעודת בלשצר בספר דניאל. זאת היא דעת ווילקן, ברם מסופקני מאד, אם ווילקן קלע אל המטרה, כפי שחושבים מקצת מלומדים. בענין המפוקפק הזה חשובה לפי דעתי העובדה שפילון אינו מזכיר את ספר דניאל אפילו פעם אחת בכל ספריו המרובים, וקרוב לודאי, שלא ידע את הספר הזה בכלל.

91. _.21.12

    [191] יסורים כאלה באו גם על פלאקוס,113גם על פלאקוס. גם לרבות את סיאנוס שעל נגישותיו אשר נגש את היהודים וסופו הרע סיפר פילון בספר מיוחד אשר לא נשתמר. המתרגמים הלטיני מנג'אי והצרפתי דילונאי לא ירדו לסוף דעתו של פילון והשמיטו בתרגומם את המלה גם, החשובה מאד, כאמור. במלים האחרונות מבליט פילון את מגמת ספרו. הוא לא חפץ להורות היסטוריה סתם, אלא שאף להראות את גודל השגחת אלהים, ומכאן גם שם הספר בכתבי יד: נגד פלאקוס או על ההשגחה. והיה לעד ולמופת, כי השגחת אלהים לא סרה מעל עם ישראל.

← Previous — showing 101–191 of 191

Tel Aviv, 1936. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://benyehuda.org/read/16471 Licence: Public Domain. Source.