Against Flaccus

Sefaria · Second Temple > Philo · 191 sections

_.1.1
פרק ראשון: ראשית שלטונו של הנציב פלאקוס במצרים. תאור אופיו של האיש, כשרונותיו ומעשיו הטובים בשנים הראשונות לנציבותו. [1] השני לסיאנוס1השני לסיאנוס וכו', כלומר: הצורר השני שעמד על היהודים אחרי סיאנוס היה פלאקוס. על שנאתו של סיאנוס, המיניסטר של הקיסר טיבריוס, ליהודים, על הצרות שהסב להם ועל העונש הקשה אשר לקה בו, כתב פילון בספר מיוחד שקדם לספר "נגד פלאקוס" ואבד במשך הזמן. על כך מעיד גם הסעיף האחרון של ספרנו: "יסורים כאלה באו גם על פלאקוס וכו'". גם – לרבות את סיאנוס אשר נהרג על ידי הקיסר טיבריוס בשנת 31. – פילון מעיד בספרו "המלאכות אל קאיוס", כי טיבריוס רדף את היהודים בימי חיי סיאנוס, ואת האשמה הוא תולה במיניסטר שונא היהודים. נכלי סיאנוס הם, איפוא, אשר גרמו לגרוש היהודים מרומי בשנת 19 לספירת הנוצרים. אחרי מותו של סיאנוס הוטב יחס הקיסר ליהודים. ויתכן, שגם תעלולי פילאטוס, המפקח הרומי ביהודה, עמדו בקשר עם סיאנוס, שכן לאחר הרצחו של זה נשתנה מצב היהודים לטובה גם ביהודה, והמפקח הרע נתפּטר ממשרתו. על רדיפות היהודים בימי טיבריוס ראה גם את טציטוס Annales II 85; סוויטוניוס, חיי טיבריוס 36; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"ח, ג', ה'. היה פלאקוס אוויליוס, ואף הוא הלך בעקבותיו ורדף את היהודים. באין לו היכולת להציק בגלוי לכל העם, כמעשה הראשון, כי לא נמצאו לו האמצעים הדרושים לכך, דן (את היהודים) בסך לעינויים קשים ככל אשר השיגה ידו. ואם כי למראית עין יצא רק נגד חלק מן העם, הנה באמת פרש את רשתו על כולם באשר הם שם. ובזה השתמש יותר בערמה מאשר בעוצם ידו. כי אנשים הנוטים מטבעם לעריצות, באין להם כוח הזרוע – בנכלים יוציאו את מזמותיהם לפעולות.2השם המלא של נציב מצרים היה: Aulus Avillius Flaccus כעדות הכתבות היוניות שנמצאו במצרים, ראה שירר, קורות עם היהודים (גרמנית) חלק א', הוצאה ד' עמ' 496, הערה 159. ואין להחליפו בפומפוניוס פלאקוס, נציב סוריה, שהיה ידידו של אגריפס נכד הורדוס (יוסף ב"מ קדמ' י"ח, ו' ב'־ג') אל אוויליוס פלאקוס יודעים אנו רק מה שמספּר פילון בספר הזה.
_.1.2
[2] פלאקוס זה נמנה על ידידי טיבריוס3פלאקוס זה נמנה על ידידי טיבריוס. גם סוויטוניוס, חיי טיבריוס 46, מספר, שטיבריוס קרא לאנשים הנכבדים מבני לויתו בשם כבוד: סיעת הידידים (classis amicarum). פלאקוס נמנה, איפוא, על הסיעה הזאת. קיסר, ואחרי מותו של היברוס4היברוס (Hiberus), עבד משוחרר של הקיסר טיבריוס. בשנת 32 לספה"נ נמסרה להיברוס באופן ארעי הנהלת המדינה במצרים (דיון קאסיוס (LVII 6, 19,). הוא מת אחרי זמן קצר, ובסוף שנת 32 או בראשית שנת 33 (כדעת ווילריך בכ"ע 399, Clio III) נתמנה פלאקוס לנציב מצרים., נציב מצרים, עלה פלאקוס לנציבות באלכסנדריה והמדינה. בראשונה הרבה האיש באותות יושר וצדקה לעיני כל. הוא היה איש נמרץ, חרוץ, חריף, אומר ועושה, הצטיין בכשרון הדבור וראה מערכי לב אנוש בטרם יבואו לידי בטוי.
_.1.3
[3] בזמן קצר קנה בקיאות בעניניה של מדינת מצרים5בעניניה של מדינת מצרים וכו'. מצרים היתה מדינה קלאסית בבחינת הלשכנות (Bureaukratie) המפותחת מאד בארץ זו. הדבר בא במסורה עוד מתקופת מלכי פרעה והתלמיים כפי שמתחור מן החומר הפאפירולוגי המרובה המכיל רשימות מדויקות של מסים וחשבונות רשמיים שונים. מספר הפקידים גם באיזה עירה נדחת היה רב מאד לערך. השוה למשל "פאפירוס זנון" שנתגלה בזמן האחרון. בו נזכרים פקידים מפקידים שונים שבאיזה כפר בעבר הירדן. לכל משפטיהם וחוקותיהם, עם היותם רבים ומסובכים עד כי גם המטפלים בעבודה זו משחר ילדותם בעמל רב יעמדו על טיבם. סופרים רבים נעשו מיותרים, כי בכל דבר, אם קטן ואם גדול, עלה עליהם בנסיונו, ולא זאת בלבד שנצח אותם, אלא הוא התלמיד לשעבר הפך להיות רבם של מלמדיו ברוב ידיעותיו המדויקות.
_.1.4
[4] אך זכויותיו בהנהלת החשבונות והפקוח על הכנסות המדינה, אף על פי שהן גדולות וחשובות, אינן משמשות עוד ראיה לגודל נפש השליט; אלא דוקא מעשיו שהיה בהם הרבה מן הנשגב ומהוד המלכות היו מזהירים בבהירות נפלאה. הוא היה הדוּר בהליכותיו, כי יאה יהירות לשליט. בענינים הנכבדים היה דן בתוך חבר האנשים העומדים בראש המדינה. הוא דכא את השחצנים ואָסר על הערב רב והמון העם להתלקט יחדו, ובטל את האספות והחבורות6את האספות והחבורות הדתיות (ביונית Εταιρια, αυνοδος, θιασος) ברומית: Collegium, conventus) בטל כבר יוליוס קיסר, כי תחת המסוה של טקסי הדת נקשרו קשרים מדיניים המסוכנים לקיסרות הרומית (סוויטוניוס, חיי יוליוס 42). אסור האספות נתחדש בימי אבגוסטוס (סוויטוניוס, חיי אבגוסטוס 32), ורק קהלות היהודים יצאו מן הכלל בנדון זה (יוסף ב"מ, קדמ' י"ד, י', ח'). זכיון זה של היהודים הגביר את שנאת שכניהם אליהם. אשר בהן ערכו כביכול סעודות־זבח, ולאמתו של דבר חוללו רק מהומה בעניני המדינה;
_.1.5
[5] ואלה שפרצו גדר (המוסר) ענש כמשפט וכהלכה. לאחר שהשליט סדר ומשטר בעיר ובמדינה נתן את דעתו על עניני הצבא ותרגיליו. הוא שקד על תרגילי הרגלִים, הפרשים וקלי־הנשק, ועל המפקדים (השגיח), שלא יקפחו את שכר החיילים, ולא יביאו אותם לידי שוד וחמס. אף הוא (הזהיר) כל איש ואיש מן הצבא לבלתי עסוק בענינים אחרים מלבד עבודת הצבא, כי עליהם לזכור, שתפקידם הוא גם לשמור על השלום.
_.2.1
פרק שני: כגודל זכויותיו של פלאקוס בראשית שלטונו כן גודל פשעיו לאחר־כך. [6] ברם, יש לבעל־דין לטעון: "בן אדם! ללמד חובה על האיש ההוא באת, והנה לא האשמת אותו בכל פשע, כי אם תרבה לתנות את שבחו. שמא רוח שטות נכנסה בך ויצאת מדעתך?"
_.2.2
[7] לא יצאתי מדעתי, חביבי, ואינני חסר־דעה עד לבלתי הבחין מה טובת הענין דורשת. ומשבח אני את פלאקוס, לא משום שיאה לשבח את השונא, אלא כדי שרשעתו תֵראה בבהירות יתרה. כי ראוי לסלוח לאיש אשר חטא מחוסר ידיעת הטוב, אך אין ללמד זכות על הפושע במזיד, שהרי אז נמצא חייב לפני משפּט מצפונו.
_.3.1
פרק שלישי: סבת התמורה שחלה בנפש פלאקוס היו חילופי גברא בשלטון רומי. ראשית אכזריותו של הקיסר החדש קאיוס קאליגולה. [8] הוא נתמנה לשש שנים. בחמש השנים7בחמש השנים, ובכן מסוף שנת 32 או מראשית שנת 33 עד למות טיבריוס בשנת 37. עיין הערה לסע' 2. הראשונות, בחיי טיבריוס קיסר, שמר על השלום, והשלטון נכון בידו עד שעלה על כל (הנציבים) שקדמו לו.
_.3.2
[9] אך בשנה האחרונה, אחרי מות טיבריוס8הקיסר טיבריוס (Tiberius Claudius Nero), מת בששה־עשר לירח מרץ שנת 38 לספה"נ. בבטוי בניו של טיבריוס מתכוין הסופר לטיבריוס (Tiberius Nero Gemellus) בנו של דרוסוס בן טיבריוס הקיסר. טיבריוס הצעיר שעליו מדובר בסעיף הבא היה איפוא נכדו האמתי של הקיסר, כי דרוסוס היה מיוצאי חלציו, בעוד שגרמניקוס, אבי קאיוס, לא היה אלא בנו המאומץ של טיבריוס קיסר. – אמו של קאיוס היתה אגריפינה אשת גרמניקוס. היא שנאה מאד את טיבריוס, כי חשדה בו שגרם למיתתו החטופה של גרמניקוס בעלה (שנת 19). סיאנוס הפיח את אש הקנאה והתחרות במשפחת הקיסר טיבריוס, ובסופו של דבר נדונה אגריפינה לגלות. היא מתה בגולה בשנת 33. פלאקוס עשה איפוא יד אחת עם סיאנוס להשמיד את בית גרמניקוס, ואף־על־פי־כן לא נכשל בהכשל סיאנוס בשנת 31, כי רחוק היה מנכלי סיאנוס נגד טיבריוס עצמו, וטיבריוס ידע להבחין בין סיאנוס החייב ובין רעי סיאנוס לשעבר המסורים לקיסר בלבם. – עם עלית קאיוס לשלטון־יחיד, התחיל מזלזל בכל זלזול גמור. סבת הדבר היה צערו העמוק על מות טיבריוס – את אבלו הכבד על ידיד נפשו הראה לעין כל, באשר ילל בלי הרף וכמתוך מעין פרצו דמעות מעיניו באין הפוגות – או שנאתו ליורשו (של טיבריוס), כי על כן בכר פלאקוס את בניו יוצאי חלציו (של טיבריוס), על פני בניו האסופים; ואולי הסבה לכך הוא דבר היותו לפנים בין האנשים אשר התנכלו לאמו של קאיוס וטפלו עליה האשמות שגררו אחריהן משפט מות9משפּט מות – לאו דוקא, הכונה היא שעינויי הגולה החישו את מות האלמנה העזובה אגריפינה.. פלאקוס ירא לנפשו, פן יתפש (על חטאיו), ולכן נחבא אל הכלים.
_.3.3
[10] אמנם זמן מה משל עוד ברוחו ולא הסיח דעתו ממשרתו, אך בהגיע השמועה כי נכדו של טיבריוס אשר היה שותף לשלטונו (של קאיוס) הומת בפקודת קאיוס, נפל ארצה כהלום הולם ונאלם דום, אך רוחו פגה בו משכבר.
_.3.4
[11] כל עוד היה הצעיר בחיים, נשקפה גם לו שארית הצלה, אך לאחר שהובל הלז לקברות חשב פלאקוס, שגם תקוותיו הוא ירדו שאולה יחד עם הצעיר. ועם זאת נותר לו גם עזר מעט, והוא ידידותו עם מאקרון11מאקרון (Neavius Sertorius Macro) אחרי מותו של סיאנוס בשנת 31 ירש מאקרון את משרתו הגבוהה כמפקד הפלוגות של שומרי ראש הקיסר. פקיד עליון כזה (שנקרא ברומית praefectus praetorio), אשר מימי טיבריוס ואילך חיב היה להמנות על מעמד הפרשים, השפּיע במדה מרובה על מהלך הענינים במדינה, וביחוד בחצר הקיסר. מאקרון השתמש בהשפּעתו לטוב קאיוס. – יש להזכיר גם את דברי טציטוס (Annales VI, 50) על מאקרון בקשר עם מותו של טיבריוס קיסר. תחלה מת הקיסר, לפי ספּורו, רק מיתה מדומה, שכן טיבריוס התעלף והאנשים חשבוהו למת ומהרו לברך את קאיוס כשליט חדש. והנה התעורר טיבריוס ופקח את עיניו, מיד צוה מאקרון לחנקו בשמיכות עד יציאת נשמה, וככה החיש באופן ישר את שלטונו של קאיוס. יתכן כי מתכוין פילון באמרו כי לפי השמועה גרם מאקרון יותר מכלם להמלכת קאיוס. אך ספּוריהם של סופרים אחרים סותרים את דברי טציטוס, השוה יוסף ב"מ, קדמ' י"ח, (לספורו יש אופי אגדי) וסוויטוניוס, חיי טיבריוס, 73. אשר היה תחילה כל־יכול לפני קאיוס. ולפי השמועה הוא שגרם יותר מכולם להמלכתו (של קאיוס), ויותר מזה להצלתו.10שתי כתות היו בין החצרוניים בימי טיבריוס, אחת תמכה בקאיוס והשתדלה להשפּיע על הקיסר, כי יכתירנו ליורש אחריו, והשניה התנגדה לקאיוס ושאפה לפעול לטובת טיבריוס בן דרוסוס, נכד הקיסר. על כתה זו נספח פלאקוס.
_.3.5
[12] כי פעמים רבות זמם טיבריוס להגות את קאיוס מעל דרכו, מפני שראה בו איש רע לבב ובלתי ראוי למלוכה. גם חרד היה לשלום נכדו, פן ישלח קאיוס יד בו אחרי מותו12פּן ישלח קאיוס יד בו וכו', טיבריוס שהיה חשדן מטבעו כאילו חזה מראש את גורל טיבריוס נכדו, כי סופו לפול בידי קאסיוס הלובש צניעות ושבע תועבות בלבו. לפי טציטוס (Annales VI, 46), פנה טיבריוס פעם אחת אל קאיוס במעמדו של טיבריוס הצעיר ואמר אליו בזה הלשון: "אתה תהרוג אותו (ז"א את טיבריוס נכדי), וסופך שתהרג בידי אחרים".. אך מאקרון הפיג תדיר את החשד מלבו ושבח את קאיוס, כי איש ישר הוא, לא ידע מרמה, דעתו מעורבת עם הבריות והוגה חבה לבנו של אחי אביו, ובנפש חפצה ימסור לו את כל השלטון, או למצער את החלק הנכבד ממנו.
_.3.6
[13] ככה הטעה את טיבריוס עד שלא הרגיש, כי הוא משאיר אחריו שונא גדול,
_.3.7
[14] שונא לו ולנכדו ולכל משפחתו, ואפילו למאקרון עצמו אשר המליץ עליו, ולכל האנשים. בראות מאקרון, כי שחת קאיוס את דרכו ולא ידע לכבוש את תאוותיו אשר נמשך אחריהן כסומא בארובה, הוכיחו על פניו ודבר על לבו. כסבור היה שזהו אותו קאיוס עצמו אשר הצטיין בדרך ארץ ובמשמעת בחיי טיבריוס. אכן אומלל זה היה לו לקאיוס לטורח ולמשא, ולסוף קבל עונש חמוּר על חטאו, היא החבה היתרה (לקאיוס), ונשמד כליל הוא ואשתו ובניו.13על סופו של מאַקרון מסופר בפרוטרוט ב"המלאכות אל קאיוס" סע' 59 וכו'.
_.3.8
[15] כי מדי ראות אותו קאיוס מרחוק והוא הולך וקרב, דבר אל אנשיו כדברים האלה: "בל נצחק, נעמיד נא פנים זעומות, כי בעל־המוסר הקפדן הלזה קרב. זה עתה התחיל מחנך איש מושלם במעלות ושליט־יחיד, אם כי הגיע גם הגיע כבר הזמן להרחיק מעל פניו את מחנכיו משחר ילדותו".14תחלה חפץ קאיוס להפּטר ממאקרון בדרך כבוד, וכבר הועידו לנציב מצרים במקומו של פלאקוס (דיון קאסיוס LIX, 10), אך לא נסתייע הדבר. אפשר שמאקרון עצמו השתמט מזה מתוך ידידותו לפלאקוס אשר קאיוס חפץ להדיחו ממשרתו. על כל פנים נתרופפה עמדת פלאקוס עוד בימי מאקרון. (עיין הסעיף הבא).
_.4.1
פרק רביעי: פלאקוס נואש מכל תקוה ונופל ברשתם של מנהיגי ההמון באלכסנדריה. המה סובבים אותו בנכליהם. [16] כאשר נודע לפלאקוס, שגם האיש הזה הומת, אבדה לו שארית תקותו האחרונה, ולא יכול עוד לתת את לבו לעניני המדינה כמלפנים באשר חלשה דעתו עליו.
_.4.2
[17] ומכיון שהרשות נואשת מכוח שלטונה, מן ההכרח שהנתינים יפרקו כרגע את עולה מעל צואריהם, ובראש וראשונה – האנשים אשר התרגלו לחולל מהומות בגלל סבות זעירות וקטנות־ערך. ועל כולם עולים המצרים15ועל כולם עולים המצרים וכו'. על הקוים האופיניים האלה של אנשי מצרים מעידים גם סופרים אחרים. לפי קורטיוס (5, IV) שואפים המצרים למהפכות. דומה לזה היא דעת סנקה Seneca ad Helviam 19, 5). גם הסופר אמיאנוס מרצלינוס (Ammianus Marcellinus XII, 11 מדגיש, שאנשי מצרים מחוללים מהומות באין כל סבה חשובה. רוח מרדים ושאיפה לשפוך דם מיחס דיון קאסיוס (Dio Cassius XXXIX, 58) ביחוד לאנשי אלכסנדריה. השוה גם דיון קאסיוס LI 17,2. אשר הסכינו להפיח שביב קטן לתבערה גדולה.
_.4.3
[18] משבא פלאקוס במבוכה ללא מוצא לבשה אותו רוח חרדות והכניס פתאום שינויים בכל [הליכותיו]. בה במדה חלה תמורה רעה גם בדרך מחשבתו. פתח ברעיו המסורים לו ביותר; בידידיו ואוהביו הטובים הטיל חשד והרחיקם מעליו, ועם שונאיו הגלויים מלפנים עשה שלום ושם אותם מתי סודו לכל דבר.
_.4.4
[19] אפס כי הם לא חדלו רוגז, ורק בלשונם התכחשו כאילו נהפכו (לו לידידים), ובאמת היתה השנאה כבושה בלבם. המה שנו את טעמם כבבית־החזיון,16כבבית החזיון וכו': מן הראוי להעיר, שבספרי פילון, וביחוד בספריו ההיסטוריים, חוזרות ונשנות השואות לקוחות מחיי התיאטרון (משחקי המימוס, חזיונות תוגה, רקודים וכדומה). טעמו של דבר הוא כי היהודים שבערים ההליניסטיות – כפי שידוע לנו ממקורות שונים – היו מבקרים בבתי החזיון היוניים, ורק בארץ ישראל נמנעו מזה. אבל גם שם נמצאו אנשים שלא שמו לב לאסור אשר הוציאו בעלי התלמוד על הבקור בתיאטרון משום "מושב ליצים"; ומכאן הצורך להזהיר תכופות את העם מלכת "לבתי תיאטראות וקרקסאות". גם במדרש מצויות דרשות המוקדשות לאסור זה. ואשר לפילון הנה הוא עצמו מעיד עליו, שבקר במשחקי התחרות של המתגוששים (פילון, על חרות הצדיק סע' 26) ובהצגת חזון התוגה מאת הטרגיקון אֶבריפידס (שם סע' 141). והתחפשו לאוהבים נאמנים, עד אשר צדוהו ברשתם כליל. והשליט היה לנתין, והנתינים – למפקדים. המה הציעו הצעות נפסדות מאד, והצעות אלה [נתקבלו ו־] נחתמו מיד.
_.4.5
[20] האנשים הוציאו לפעולות את כל העולה על רוחם, והוא (פלאקוס) שמש להם כעין פרצוף אלם שעל הבימה, ואת שם השלטון נשא אך למראית עין. (אנשים אלה היו): דיוניסיוסיס17דיוניסיוסיס וכו'. בעוד שפילון מרבה לספר לנו על לאמפון ואיסידורוס גם בספר הזה וגם ב"המלאכות", אינו מוסר לנו פרטים חשובים ע"ד דיוניסיוס זה שהיה כנראה אחד מן הדימגוגים האלכסנדרוניים. גם בפאפירוסים על משפט צוררי ישראל לפני הקיסר קלודיוס (הפאפירוסים הוצאו לאור בראשונה על ידי תיאודור ריינאך ואולריך ווילקן) נשתמרו רק השמות של איסידורוס ולאמפון ואין זכר לדיוניסיוס. אמנם כלם היו בני חבורה אחת, ובודאי מצא מין את מינו… חונפי ההמון, לאמפונים מכתבי עמל, איסידורים מעוררי מריבות, שוחרי מדנים, חורשי אָוֶן, משביתי שלום המדינה – זה שמם לעולם.
_.4.6
[21] הללו חברו יחד וחבלו תחבולה נוראה על היהודים, ואחרי כן באו חרש אל פלאקוס ואמרו אליו:
_.4.7
[22] "לשוא נשאת עיניך אל טיבריוס נירון הצעיר, לשוא תלית אחרי כן את תקותך בידידך מאקרון; אין טובות צפויות לך מעם הקיסר. ולפיכך עלינו לחפּש אחרי מליץ בעל השפעה גדולה, אשר יהפוך את לב קאיוס עליך לטובה.
_.4.8
[23] והמליץ היא העיר אלכסנדריה אשר זכתה לאותות כבוד18העיר אלכסנדריה אשר זכתה לאותות כבוד וכו'. יש בזה הפרזה עצומה, כי מימי יוליוס קיסר ואילך נבדלה אלכסנדריה לרעה מכל הערים ההלניסטיות. אלכסנדריה היתה משוללת שלטון עצמי המיוחד לערים האלה, וקרוב לודאי, שבכלל לא היתה מועת העיר (בולי) קימת באלכסנדריה. לשלטון הרומי היה אופי צבאי יותר מאשר אזרחי, והנציב לא היה ממעמד הסנטורים (כמו למשל בסוריה), אלא ממעמד הפרשים (כמו ביהודה הקטנה). הנציב משל בחוזק־יד, והיה מוכן לדכא כל נסיון מרד מצד אוכלוסי המדינה הנוטים למהומות. מאידך גיסא היו גם מקרים שבני בית אבגוסטוס הראו אותות חבה לעיר אלכסנדריה, כגון גרמניקוס שחלק בשנת בצורת (שנת 19 לפי הספירה הרגילה) הרבה תבואה בין יושבי אלכסנדריה. ראה יוסף ב"מ "נגד אפיון" ב', ס"ג וסוויטוניוס, חיי טיבריוס סע' 52. – על תשוקתו של קאיוס לבקר באלכסנדריה ראה "המלאכות" סע' 338. אמנם זאת לא היתה אהבה שאינה תלויה בדבר, כי קאיוס קוה להערצה אלהית מאת יושבי העיר (ראה שם). "אהבת" קאיוס לעיר ההיא היתה איפוא התוצאה של התאלהותו, וזו לא באה אלא לאחר זמן. מכאן שפילון מערבב מוקדם במאוחר. מאת כל בני בית אבגוסטוס מלפנים, וביחוד מאת אדוננו המולך כיום. והיא תמליץ עליך, אם רק תגיש לה שי; וזאת המנחה הגדולה אשר תתן לה, כי תסגיר בידיה את היהודים".
_.4.9
[24] תחת למלא את חובתו, לגרש את היועצים ולהתקצף עליהם כעל צוררי המדינה השואפים למהפכות, נעתר לעצתם. תחלה הסתיר את מזמותיו אף כי (גם אז) לא הטה אוזן קשבת לשני הצדדים בלא הבדל, כי אם נטה לצד השני, ולא נתן (ליהודים) את חופש הדבור כאשר נתן לאחרים; ומדי התקרב אליו אחד היהודים, היה פונה לו עורף; ורק עם היהודים התהלך בקרי. אך לאחרונה גלה כבר את שנאתו לעיני כל.
_.5.1
פרק חמישי: שהותו של אגריפס, מלך היהודים, באלכסנדריה מעוררת את חמת צוררי ישראל. [25] לתגבורת שגעונו (של פלאקוס), אשר היה יותר דבר נקנה מבחוץ מאשר ענין טבוע בטבעו, גרם עוד המקרה הזה: קאיוס קיסר מסר לאגריפס, נכדו של הורדוס המלך,19הורדוס אגריפס בן אריסטובלוס בן הורדוס המלך הנולד בשנת 10 לפני ספה"נ והתחנך ברומי בחצר הקיסר. שם התרעה עם קאיוס. טיבריוס קיסר חבש את אגריפס במאסר, כי נודע לו, שאגריפס הביע את משאלת לבו, שטיבריוס ימות וקאיוס ימלוך תחתיו. אגריפס היה חבוש במאסר כחצי שנה ומיד לאחר מות טיבריוס נשתחרר על ידי קאיוס וקבל את מדינת פיליפוס בן הורדוס (בשן, ארגוב, חורן, גולן, פסייס וארץ יטור) שמת בשנת 34, ואת מדינת ליסאניאס (אבל במחוז הלבנון, ראה יוסף ב"מ קדמ' י"ח, ו', י'). אגריפס לא אָץ לעזוב את קאיוס ידידו כל עוד היה הלז בריא בגופו ובנפשו; ואך כשנה וחצי לאחר קבלו את המדינות הנזכרות ואת הכנוי מלך, היינו בסתו שנת 38, נסע לארץ יהודה, כדי לקחת בידו את רסן הממשלה. יש מקום להשערה, ש"השגעון האלהי" של קאיוס הוא שהניע את אגריפס לעזוב את רומי ואת ה"אל" החדש. – המאורעות האלה נרמזים פעמים אחדות במכתב אגריפס אל קאיוס (המלאכות, סע' 286 וכו' וכו'). את החלק השלישי של (ארץ) ירושת אביו זקנו והמליכו עליו. זהו החלק אשר היה בידי דודו מצד אביו, הנסיך פיליפוס.
_.5.2
[26] משאמר אגריפס להפליג בספינה, יעץ לו קאיוס לבלתי נסוע מברונדיסיום לסוריה, כי רחוקה הדרך ומיגעת, אלא לחכות לרוח צפונית20לרוח צפונית. במקור נזכרות הרוחות שנקראות בשם אֶטסיות (etesiai) אלה הן הרוחות המתחדשות מדי שנה בשנה (מלשון etos = שנה), וביחוד הרוחות הצפוניות המנשבות מ־20 לירח יולי ונמשכות כחודש ומעלה (פליניוס, תולדות הטבע II 47, 124). רוחות אלה ערכן רב לספנות, ראה Neumann-Partsch Physische Geographie von Griechenland עמ' 95 וכו'. – אגריפס הפליג איפוא מרומי ליהודה בסוף יולי או באבגוסט שנת 38. ולקצר את הנסיעה בדרך אלכסנדריה. יען כי הספינות (המפליגות) משם (ממצרים) שטות במהירות, והחובלים מנוסים הם מאד ומכוננים את מרוצת הספינות למישרים, כאתליטים הנוהגים בסוסים במושכות. שמע אגריפס בקול קאיוס באשר הוא אדוניו ובאשר ישרה העצה בעיניו:
_.5.3
[27] הוא בא לדיקיארכיה21דיקיארכיה היא פוטיאולי (Puteoli) בקרבת ניאפוליס. פוטיאולי וברונדיסיום היו החופים הראשיים שמהם הפליגו הספינות מאיטליה לארצות המזרח ולהיפך. השוה למשל יוסף ב"מ "חיי יוסף" סע' 16. האי פארוס נמצא במערב החוף הגדול שבאלכסנדריה, ורצועה בצורת סוללה חברתו ליבשה. המקום היה נוח מאד למעגן ספינות. מגדל האור שבאי פארוס היה מהולל מאד ונחשב כאחד מ"שבעת פלאי העולם". (פוטיאולי) ומצא ספינות מאלכסנדריה העוגנות שם ונכונות להפליג, וירד עם אנשיו בספינה. המסע עבר בשלום ומקץ ימים אחדים הגיע (לאלכסנדריה) בחשאי. לפנות ערב, כאשר נראה מרחוק (מגדל אור של) אי פארוס, צוה לחובלים להוריד את המפרשים ולהשאר בים עד לחשכה בקרבת מקום, ולהתקרב בלילה אל החוף, למען יוכל לצאת מן הספינה בעלות [כל האנשים] על משכבותיהם, ובאין רואה יבקר אצל בעל אכסניה שלו.22בעל אכסניה של אגריפס היה, לפי ההשערה, אלכסנדר ליסימאכוס האלאבארך (פקיד עליון לגבית מכס) היהודי באלכסנדריה. האלאבארך היה אחיו של פילון, ואביו של טיבריוס אלכסנדר המומר, מי שהיה אחרי כן נציב מצרים. בין בית הורדוס ובית האלאבארך שררו יחסי ידידות, יחסי משפחה (יוסף ב"מ קדמ' י"ט, ה', א'), ויחסי ממון (שם י"ח, ו', ג'). מכאן גם חבת פילון לאגריפס, שהיה לה, כאמור, גם אופי פרטי.
_.5.4
[28] כה גדולה היתה צניעותו בבואו (לאלכסנדריה), עד כי רצה במדת האפשר להעלים את דבר בואו מכל אנשי העיר. שהרי לא בא לאלכסנדריה להתארח – שכן שהה שם לפני כן בהפליגו לרומי אל טיבריוס – אלא לקצר את דרכו הביתה.23אגריפס נסע לרומי אל הקיסר טיבריוס בפעם האחרונה כשנה לפני מות טיבריוס, לפי דברי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ה', ג'), ובכן באביב שנת 36.
_.5.5
[29] אך המצרים אשר מטבעם צרי־עין הם, נתפקעו מרוב קנאה בראותם באושר אחרים את אסונם הם. גרמה לכך גם שנאתם העתיקה ליהודים הנטועה כמעט בלבם. המלכת מלך על היהודים הרגיזה אותם, כאילו גזלו מכל אחד מהם כסא מלכות שעבר אליו בירושה מדור דור.24בימי פילון היתה לה לאנטישמיות מסורה עתיקה במצרים, שהרי כבר הכהן המצרי מנתון, שחי באמה השלישית לפני ספה"נ, כתב דברי שטנה על היהודים, במדה שיש לסמוך בנדון זה על עדותו של יוסף ב"מ בספרו "נגד אפיון", ואפשר שפילון התכוין עוד לתקופת פרעה בדברו על השנאה העתיקה של המצרים ליהודים.
_.5.6
[30] גם את פלאקוס העלוב עוררו רעיו מחדש, והפיחו גם בלבו רגש קנאה באמרם: "בקורו של הלה כשלונך הוא. הוא נצח אותך בכבוד וביקר שנתנו לו. הוא מושך אליו את לב כל האנשים המתפּלאים למראה הגדוד של שומרי ראשו המזוינים נשק כסף וזהב.
_.5.7
[31] כלום אנוס היה לסור למדינה הנתונה לשלטון אחרים בעוד שיכול לעבור בשלום בספינה ישר למדינת שלטונו הוא? ואם קאיוס הוא שיעץ, או אפילו צוה לעשות כן, חייב היה להתנצל ולהמנע מבוא הנה, למען לא יועם כבודו של נציב הארץ מפני אשרו של הלה".
_.5.8
[32] לשמע הדברים האלה נרגז פלאקוס עוד יותר מבראשונה. למראית עין התחפּש אמנם כרע וידיד (לאגריפס) מאימת (הקיסר) אשר שלח אותו, אך בחשאי קנא בו, וגם הביע בדברים את שנאתו אליו. באשר לא הרהיב עוז בנפשו לגנות אותו בגלוי עשה זאת בסתר.
_.5.9
[33] לאספסוף העיר ההולך בטל – זה ההמון הלהוט אחרי פטפוט, המבלה את ימיו בדברי רכילות ושטנה – הרשה לגנות את המלך; ואפשר שהוא עצמו פתח בגדופים, או שצוה לאחרים לעשות זאת ועוררם בעזרת אנשים אשר מלאכתם בכך.25כמעט בבטויים אלה עצמם מתאר סנקה את המצרים: "מדינה של פטפטנים המגלים כשרון גדול בהעלבת הנציבים… הם מוצאים חפץ גם בהלצות שסכנה כרוכה בהן" (Seneca ad Helviam 19, 6).
_.5.10
[34] הללו נזדרזו והתלוצצו במלך כל היום, בגמנסיון, וחברו התולים שונים. הם השתמשו גם במשוררי המימוס ובמורי ליצנות, והראו את גודל כשרונותיהם בתועבותיהם. כי אמנם מתעצלים הם לקנות דברים נאים, ואילו ללמוד את ההפך מזה זריזים הם ומהירים מאד.26משחקי המימוס עם ההעויות והבדיחות הגסות הקשורות בהם היו חביבים מאד על ההמון בתקופה ההלניסטית. במשחקים אלה השתמשו גם כדי להתלוצץ באנשים בודדים וגם במעמדות ועמים שלמים וכדומה. ענין רב ימצא הקורא העברי בשרידי המימוס אשר הוצג בקיסריה שע"ג הים התיכון בארץ יהודה בימי האמורא אבהו (מאה ג' לספירה הרגילה). במימוס זה לעגו היונים מקיסריה למנהגי היהודים השומרים שבת ושביעית (מדרש איכה רבתי, פתיחה י"ז, הוצאת בובר עמ' 14). ההלצות טפלות הן ומתאימות לטעמו הגס של ההמון. עיין גם "המלאכות" ע' 42. הקיסר קאיוס, שהיה בעל טעם איסתטי פגום, הגה חבה יתרה לבדיחות הגסות של המימוס. – מעוררת ענין העובדה, שהאמורא ריש לקיש מצא במשחקי מימוס צד לטובה, לגבי ההמון של הולכי בטל. הוא אומר: "צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם, שהם מכניסים מומסין לבתי טרטיאות (תיאטראות) ולבתי קרקסאות שלהן ומשחקים בהן, כדי שלא יהיו משיחין אלו עם אלו, ויבואו לידי קטטה בטלה" (מדרש בראשית רבא פ', א').
_.5.11
[35] ומדוע לא קצף פלאקוס, לא ענש, ואפילו לא גער בליצנים המחוצפים? ואלמלא היה אגריפס מלך, כי אם אחד מבית הקיסר, כלום לא היה זוכה לכבוד מיוחד? הרי ראיה ברורה, שגם פלאקוס היה אָשם בגדופים הללו. כיון שהיתה היכולת בידו לדכא, או למצער למנוע (את המהתלים) והוא לא הפריע אותם; נראה בעליל, שהוא לא רק הרשה, אלא גם פקד לעשות כך. וההמון הפרוע כיון שמתעורר לתועבות, לא ידע השקט, כי אם ילך מדחי אל דחי וישאף תמיד לעלילות חדשות.
_.6.1
פרק ששי: בבית החזיון באלכסנדריה נערכים משחקי־התולים, לבזות את המלך אגריפס. ההמון אומר להקים פסילים בבתי הכנסיות של היהודים. [36] משוגע אחד היה שם ושמו קאראבאס. בשגעונו לא היה דומה לחיה פראית כי שגעון כזה הוא בחזקת סכנה למשוגע עצמו וגם לאנשים הקרבים אליו; אלא שקט היה ונוח לבריות. יומם ולילה היה משוטט עירום בדרכים בלי שום לב לשרב ולקור, והיה ללעג לילדים קטנים ולנערים הולכי בטל.27לדעת ווינדלאנד (Paul Wendland, Hermes XXX 177) היה מחזה ההתולים המתואר בפרק הזה חקוי למשחקי הוללות שהיו רגילים להתקיים בחגיגות סאטורנאליה. אולם רייך, שכתב ספר יסודי על המימוס בכלל (Reich, Neue Jahrb. für das Klassische Altertum VII, 728) סובר שזהו סתם חיקוי לאחד ממחזות ההלצה שהיו ידועים בעת ההיא. ברם, אין צורך בכל ההשערות האלה, כי המצריים גופם יכלו להמציא "דברי חכמה" כאלה, שכן היו מוכשרים מאד בהמצאת מהתלות וגדופים לפי סנקה (ראה הערה לסע' 33).
_.6.2
[37] הם (המצרים) סחבו את האומלל הזה אל הגמנסיון, שם העמידוהו במקום גבוה למען ייראה לכל, פרשו פסת ניר וצנפו לראשו במקום עטרה, ואת מותר גופו עטפו מחצלת עבה תחת אדרת. בד קטן של קנה גומא הגדל בארץ היה לשבט מושלים; איש אחד מצא את הקנה מתגולל בדרך ונתן אותו בידו (של המשוגע).
_.6.3
[38] לאחר שנתנו לו אותות כבוד המלוכה וקשטו אותו כמלך – כדרך שנוהגים במשחקי המימוס – התיצבו מסביב לו צעירים נושאי מקלות על שכמם תחת נושאי רמחים, חיילים שומרי ראשו כביכול. אחרי כן הופיעו עוד אנשים אחרים; מהם כאילו באו לברכו, מהם כדי לעמוד לפניו למשפט, ומהם כדי לשוחח עמו בעניני המדינה.
_.6.4
[39] לסוף נשמע מקרב ההמון העומד מסביב קול חזק קורא: מרין – הוראת המלה הזאת אצל הסורים היא כפי שאומרים, אדון28מרין־מרן, אדוננו. המלה הארמית ההיא היתה בודאי שגורה בפי היהודים שדברו לרוב ארמית. אמנם פילון לא ידע את השפה ההיא, כשם שלא ידע גם את השפה העברית (ראה ספרי הגרמני על הבאור האלגורי של פילון איש אלכסנדריה עמ' 29 וכו'), ולכן מביא את הפירוש למלה זו בשם אחרים ("לפי שאומרים"). אפשר שהמצרים שמעו את המלה "מרן" מפי היהודים שברכו בה את המלך היהודי ברחובות העיר אלכסנדריה. – כי ידע ידעו, שאגריפס הוא סורי לפי מוצאו ומולך על חלק גדול מארץ סוריה.29בתקופת פילון היתה יהודה במדה ידועה חלק מן המדינה הרומית סוריה. המשגיח (פרוקרטור) הרומי ביהודה היה תלוי בדעת הנציב (לגאטוס) הסורי בעניני צבא. לפרקים התערב אפילו הנציב הסורי באופן ישר בעניני מדינת היהודים. על היחס המשפטי שבין יהודה וסוריה ראה שירר, קורות עם היהודים (גרמ') חלק א', הוצאה ד', עמ' 454 וכו'.
_.6.5
[40] פלאקוס שמע כל זאת באזניו, או נכון יותר, ראה בעיניו, ובעוד שחובתו היתה לתפוש את המשוגע ולשומו בבית־הכלא לבל יתן יד ללצים לבזות את הטובים מהם, ולהעניש את מחוללי (ההתולים) שהעיזו לחרף, במעשה ובדבור, בגלוי ובסתר, מלך וידיד הקיסר אשר מועצת ישישי רומי כבדתו באותות כבוד של פרֵיטור; והוא לא בלבד שלא דכא אותם, אלא לא ראה צורך לעצמו לעצור בעדם; לזדים שוחרי מדון נתן חופש גמור, ועשה עצמו כאינו רואה ואינו שומע מאומה.30מימי קאיוס קאליגולה התחיל הסינט הרומי, כמובן במצות הקיסר, לתת זכויות כבוד ממדרגה סינטורית (פריטורית או קונסולרית) למלכים בעלי ברית רומי. כבודים כאלה קבל אחר כך גם אגריפס השני (דיון קאסיוס LXVI,15) אגריפס הראשון זכה תחלה לכבוד פריטור, ובראשית מלכותו של הקיסר קלודיוס – גם לכבוד קונסול (דיון קאסיוס LX 8). הזוכה בכבודים כאלה רשאי היה לשבת בין חברי הסינט הרומי בעת החגיגות וכדומה, ולשאת את אותות הכבוד המיוחדים למעמד הסנטורים. ראה מומסן, המשפט המדיני של הרומיים (גרמ') חלק א', עמ' 373 וכו'.
_.6.6
[41] ראה זאת ההמון – לא ההמון המתון והנוח31ההמון המתון והנוח וכו'. פילון מבחין בין הדימגוגים באלכסנדריה והאספסוף הנמשך אחריהם, ובין האזרחים השלוים והשקטים המואסים במחוללי המהומות (ראה למטה ס' 141). גם המחבר של ספר חשמונאים ג' (ג', ח') מבדיל שכבה של אזרחים מתונים וישרים בין אנשי אלכסנדריה., אלא זה שהסכין לעורר מהומה וערבוביה בכל, באשר אוהב הוא את הקטטות ורודף אחרי חיים שאינם ראויים לשם חיים והתרגל לעצלות ולבטלה, חבר מרעים! – והתאסף כאור הבוקר לבית החזיון. תחלה צדו את לב פלאקוס בכבודים עלובים, והאיש הזה שהיה רודף כבוד והפכפכן מצא חפץ באותות כבוד אלה לרעתו ולרעת המדינה. אחרי־כן קראו קול אחד להקים פסילים בבתי הכנסיות.32בתי כנסיות היו במצרים כבר במאה שלישית לפני ספה"נ, כפי שמתברר מתוך כתובת של בית הכנסת אשר נתגלה במקום סכדיה בקרבת אלכסנדריה מימי תלמי ג'. ביחוד היה מהולל ומפואר בית הכנסת הגדול באלכסנדריה. ראה עליו "המלאכות" סע' 134. וההערה. זאת התועבה אשר לא נעשתה כמוה מימות עולם.
_.6.7
[42] הם ידעו גם זאת, שכן ערמתם עמדה להם להרע, ולכן השכילו לחפות על מעשיהם בשם הקיסר אשר אין לתת בו דופי.
_.6.8
[43] ומה עשה נציב הארץ? הוא ידע, שתושבי העיר וכל ארץ מצרים מתחלקים לשני סוגים: בני עמנו ובני עמם, ושמספר היהודים הגרים באלכסנדריה ובמדינה ממעלות לוב33ממעלות לוב. מעלות או מעלת Καταβαθμός לוב הוא מקום החוף המבוצר שע"ג הים התיכון. החוף הזה היה הגבול המערבי של מדינת מצרים בכל תקופת התלמיים. השוה פליניוס, תולדות הטבע V, 38 וכו'; ראה גם סטראבון 791 ובמקומות שונים. שם החוף כעת אבאבאה אסוֹלוֹם. עד לגבול כוש34עד לגבול כוש. מן הפאפירוסים ידועה לנו המושבה הצבאית של היהודים ("חילא יהודיא") ביב (אלפאנטינה) על גבול כוש עוד מתקופת פרס. מגיע למאה רבוא.35למאה רבוא. לפי יוסף ב"מ (מלחמ' ב', ט"ז, ד') היה מספר כל תושבי מצרים חוץ מאלכסנדריה שבעה מיליון וחצי. אוכלוסי היהודים במצרים הגיעו איפוא לשנים עשר אחוז ביחס לכל תושבי הארץ. יש להזכיר, כי במדינת מצרים אשר בה השתלטה הלבלרות מאד היו רשימות העם מדויקות, ופילון, כאחי האלאבארך היהודי (ראה הערה לסע' 27) ידע להשתמש ברשימות אלה. ולכן כין לפקפק, שהמספר הנמסר כאן מתאים בקירוב למציאות, אף כי המספר של מליון הוא כמובן "מעוגל". כמו־כן ידע, שהצרה נוגעת בכל היהודים ושההתנקשות בחוקי אבותיהם עלולה להביא נזק (למדינה); אך הוא לא שם לב לכל אלה והרשה להקים את הפסילים, אם כי היו בידו תחבולות רבות לקדם את פני הרעה, ויכול היה להוציא פקודות שליט או ליעץ עצה (טובה) כדרך הידידים.36מאריה (Marea, Maria), שם יאור ועיר במחוז המצרי Mareotis לא רחוק מאלכסנדריה. מעניין הדבר, שגם בתרגום יונתן לבראשית י', י"ג נזכרות מאריה ולוב זו אחרי זו. ומצרים הולידו, וית מריוטאי = Mareotae (אנשי מאיריה) וית ליוקאי (= לובקאי, אנשי לוב). המאמר האחרון של הסעיף הזה מתאים למה שכותב סטראבון, (מובא אצל יוסף ב"מ קדמ' י"ד, ז', ב') שאין ארץ בעולם אשר לא פרצו בה היהודים במאד מאד. השוה גם חזון הסיבילה היהודית ג', רע"א: "כל היבשה וכל הים, ממך מלאו."
_.7.1
פרק שביעי: ערכם של בתי־הכנסיות ליהודים בכל מקומות תפוצותיהם. התמכרות היהודים לבית אבגוסטוס. [44] אך הוא עצמו השתתף בכל התועבות והשתמש בכוח שלטונו
_.7.2
[44] להגביר את המהומה ולהוסיף צרות על צרות, והוא שגרם במדת יכולתו לכך, שעוד מעט וכל ארץ הישוב מלאה מלחמות אזרחים, הן ברור היה הדבר, כי השמועה על חלול בתי הכנסיות אשר תצא מאלכסנדריה, תעבור מיד למחוזות מצרים, וממצרים תעוף עד לארצות המזרח ולעמי הקדם, ומלשון היבשה וממאריה, שהן תחומי לוב, תעבור לארצות מבוא השמש ולעמי המערב.
_.7.3
[46] הלא ארץ אחת לא תכיל את כל היהודים, מפני מספרם הרב, ולכן יתורו להם מחיה ברוב הערים העשירות אשר באירופה ואסיה, באיי הים וביבשה. לעיר מחצבתם המה חושבים את העיר הקדושה בה עומד על תילו בית־המקדש לאל עליון38לאל עליון. הסופר משתמש כאן בבטוי ה"שוה לכל נפש", כי גם האליליים העריצו את אל עליון θεός ὕψιστος), גם בתקופת המקרא (ראה בראשית י"ד, י"ח וכו') וגם בתקופה ההלניסטית. ראה מאמרו של Cumont ב־Realencyclopädie des Klassischen Altertums הוצאה ב' ערך Hypsistos ואת הספר: Bousset-Gressmann, Die Religion des Judentums עמ' 310. ראה גם "המלאכות" סע' 157, 278., ואת הארצות בהם התישבו אבותיהם ואבות אבותיהם מדורי דורות המה מחבבים כמולדתם שהרי בהן נולדו וגדלו. לערים אחדות39לערים אחדות באו וכו'. לפי יוסף ב"מ הזמין אלכסנדר הגדול, מיסד העיר אלכסנדריה, את היהודים לבוא לעיר זו ולהשתקע בה ("נגד אפיון" ב', ל"ו). השוה גם שם ב"מ, ע"ב ומלחמת היהודים ב', ח', ז'; קדמ' י"ב, א', א'). כמו כן מחליט יוסף ב"מ, שיהודי אנטיוכיה באו לעיר זו בימי סליקוס מיסד העיר, וידיו קבלו את זכויותיהם ("נגד אפיון" ב', ל"ט). באו סמוך להוסדן (להשתקע בהן) בתור מושבה, וגם מצאו חן בעיני מיסדיהן.37פילון הוא הראשון שהשתדל לפתור את השאלה של מולדת היהודים בארצות פזוריהם. השאלה היא, אם אפשר ליהודי להיות אזרח טוב המתמכר למולדתו באשר היא שם בלא להתכחש למולדתו ההיסטורית העתיקה. פילון פותר את השאלה ההיא בהתאם ליחסי זמנו. כי אם למשל באה איזו עיר גדולה, כאתונה וקורינתוס, ויסדה משובה באחד האיים הרחוקים, היו המתיישבים רואים בעיר מוצאם את המטרופולין שלהם והשתתפו בחגיגותיה על ידי צירים. בדרכים שונים השתדלו לשמור על הקשר עם המטרופּולין. מקום התישבותם החדש נחשב בעיניהם למולדתם. כיוצא בזה הוא, לפי פילון, יחסם של היהודים לא"י מצד אחד ולמדינת מגוריהם מצד שני. ציון היא המטרופולין הקדושה, ואלכסנדריה, למשל, היא מולדתם החדשה. השוה את מאמרי "החנוך היהודי במצרים בתקופה ההלניסטית" ב"דבר המורה" תרצ"א גליון ג'–ד' עמ' 31 וכו'.
_.7.4
[47] נשקפה איפוא הסכנה כי בכל המקומות ילמדו האנשים מהם (מן המצרים) להתנפל על תושביהם היהודים, ויוציאו גזרות חדשות על בתי הכנסיות שלהם ועל חוקי אבותיהם.
_.7.5
[48] והם (היהודים) לא יכלו לשום מחסום לפיהם, אם כי מטבעם הריהם רודפי שלום. ראשית, מפני שכל האנשים נלחמים ביתר עוז על חוקיהם הנמצאים בסכנה, מאשר על נפשותיהם. שנית, היו הם דוקא היחידים תחת השמש אשר יחד עם מקדשיהם נשללה מהם גם היכולת להתפלל לשלום אנשי חסדם. ורע הדבר בעיניהם מכמה וכמה מיתות, כי אין להם מקומות קדושים (אחרים) לערוך שם תפלות תודה.
_.7.6
[49] ויכולים היו לטעון כלפי משנאיהם: "טעות גדולה טעיתם, כי במעשיכם אינכם מרבים כבוד לאדוניכם, אלא מפחיתים את כבודם, ואינכם יודעים, שבתי הכנסיות פועלים בעליל על היהודים הגרים בכל ארצות הישוב לשמור אמונים לבית אבגוסטוס. ואם יקחו מאתנו את בתי הכנסיות, איזהו המקום ואיזהו הדרך לפנינו למתן כבוד?40פילון מדגיש במקומות שונים את הערך החנוכי והמוסרי של בית הכנסת (ראה לדוגמא "חיי משה" ב', קט"ז). ואשר לאמונת היהודים לגבי השליטים חשובה העובדה, שהיהודים הקדישו לכבודם עטרות, מצבות ושלטים והעמידו את הנדבות האלה בבית הכנסת ("המלאכות" סע' 133). יש גם שנקראו בתי כנסיות על שם המושל, כגון בה"כ העתיק שבסכדיה אשר עליו היו חרותות המלים "לכבוד המלך תלמי והמלכה בריניקי אחותו ואשתו וילדיהם (בנו) היהודים את בית הכנסת". עיין צ'ריקובר, היהודים והיונים בתקופה ההלניסטית עמ' 281.
_.7.7
[50] כי אם מזלזלים אנו בכבודם [של אנשי חסדנו] אף על פי שמצווים אנו עליו בחוקינו הרי ראויים אנו לעונש החמור ביותר, על שאין אנו מכירים להם תודה רבה כיאות; אבל אם אסור הדבר לפי החוקים אשר ישרו גם בעיני אבגוסטוס ועליהם אנו סומכים, איננו יכולים למצוא בזה כל פשע, לא קטן ולא גדול; זולתי, אם לעון יחשב לנו הדבר שאין אנחנו חפצים לעבור עברה במזיד, ואין אנו מקיימים את הגזירות המבטלות את חוקינו. עברות כאלה מביאות תמיד לבסוף עונש לעושיהן, אף אם גרמו להן אנשים זרים".
_.7.8
[51] אכן, פלאקוס שתק במקום שהדבור נאה, ודבר במקום שהשתיקה יפה, ובזה הסב לנו רעות רבות. והאנשים אשר מצאו חן בעיניו, מה היתה כונתם? שמא לכבד (את הקיסר)? כלום מצער הוא מספר המקדשים בעיר להקים בהם את הפסילים כחפצם? הלא רוב חלקי העיר, ובתוכם הנכבדים ביותר, מכילים מקומות קדושים!41אכן פקחות מרובה היתה בזה, שהמצריים השתמשו בהערצת הקיסר כביכול, כדי לחפּות על מעשי נבלותם, כי להסיר את הפּסילים מתוך בתי־הכנסיות – בכך היתה סכנה צפויה גם לנציב משום "עלבון הוד מלכות" (Crimen laesae maiestatis) לוּ גם היה בעצמו מתנגד לאונס דתי כזה. את התחבולה המחוכמה ההיא של האלכסדרוניים קורא וולהוזן "פקחות השטן" (teuflisch gescheit) עיין J. Wellhausen, Jsraelitische Geschichte, 4, 355 בבטויו של וולהוזן משתמש דובנוב Weltgeschichte d. Jüdichen Volkes II, 391.
_.7.9
[52] הוא אשר אמרנו, כי אוהבי הקטטות חבלו בערמתם תחבולה להתעלל בנו, בדרך שהתוקפים לא יֵראו כעושי עול והנתקפים יהיו צפויים לסכנה אם יעמדו על נפשם. אין זה מוסיף כבוד (לקיסר), אנשים נכבדים! לבטל חוקים, להפר מנהגי אבות, להתנפל על תושבים בני עיר אחת ולתת דוגמה לבני ערים אחרות להשבית את שלום יושביהן.
_.8.1
פרק שמיני: פלאקוס מכריז על היהודים כעל זרים וגרים, ושונאיהם נוגשים וחומסים אותם באין מפריע. [53] בראותו כי עלה בידו להעביר את חוקינו, לתפוש את בתי הכנסיות ולהשכיח גם את שמם, נתן דעתו על ענין אחר, היינו: לשלול מאתנו את זכויותינו האזרחיות. רצה רצה להרוס את היסודות היחידים אשר עליהם נשענים כל חיינו: מנהגי אבותינו וחלקנו בזכויות האזרחים, ואז תגיע צרתנו למרום קצה ולא ישאר לנו גם עוגן הצלה.
_.8.2
[54] עבור ימים אחדים הוציא פלאקוס חוקה ובה כינה אותנו בשם גרים וזרים. הוא לא נתן טעם לדבר, אלא גזר גזרה ללא משפט. היש לך פקודת עריץ גרועה מזו? פלאקוס עצמו היה הכל: הוא המאשים, הוא בעל־הדין, הוא העד, הוא השופט והוא המעניש. על שני פשעיו הראשונים הוסיף עוד את החטא השלישי: רשות נתּנה לכל איש להשמיד את היהודים כאוַת נפשו כאילו היו שבויי מלחמה.42לפקודתו זו של פלאקוס נותן ז'וסטר (Jean Juster, Les Juifs dans l'empire Romain, II, 7, 1) שני פרושים. בפקודה הזאת אפשר לראות גלוי־דעת הנציב, כי היהודים היו בכלל תמיד גרים וזרים באלכסנדריה, ולא היתה להם זכות אזרחים בעיר זו מעולם; או אפשר גם להבין את הפקודה באפן אחר, היינו שהנציב הפקיע את זכויות היהודים כעונש בעד "פשע העלבת הוד מלכות", ובכן על יסוד: Crimen leasae maiestatis. והפרוש הראשון עיקר, כי אילו בא הנציב להענישם מפני הטעם הנזכר היה מוכרח להזכיר במלים ברורות את פשעם של היהודים. חוץ מזה יש פקפוקים משפטיים בנוגע לעונש ממין זה. עיין מומסן "חוק פלילי רומי" (גרמ') II, 301. בצדק כותב איפוא ישראל אסטרזצר: "… ומשום זה עלינו לראות בפקודתו של פלאקוס, לא עונש המוטל על הצבור, אלא נסיון לברור מצבו המשפטי של אותו הצבור כדי למצוא חן בעיני התושבים היוניים" (ישראל אסטרזצר, לברור מצבם המשפטי של יהודי אלכסנדריה בתקופת רומי, עמ' 35). נמוק זה נמצא בפירוש בסע' 172. אפס, אין להסיק מזה שיהודי אלכסנדריה לא היו באמת אזרחי העיר, כמו שחושבים מלומדים שונים המאמינים יותר בדברי הנציב הרשע מאשר בדברי פילון ("המלאכות" סע' 194 ובמקומות שונים). ובפסק הדין שהוציא הקיסר קלודיוס לטובת היהודים בשאלה זו.
_.8.3
[55] וכיצד השתמשו (השונאים) ברשות שנתּנה להם? חמש הן שכונות העיר, והן מסומנות לפי האותיות הראשונות של האלפא־ביתא. שתים מהן נקראות "(שכונות) יהודיות", כי רוב יושביהן יהודים הם. אמנם, רבים מהם מפוזרים גם בשכונות אחרות. ומה עשו (השונאים)? גרשו את היהודים מארבע שכונות, ודחקו אותם לתוך פנה נדחת של שכונה אחת.43יוסף ב"מ (מלחמ' ב', י"ח, ח') מודיע כי היהודים גרו ברובע ד' (דלתא), ובמקום אחר ("נגד אפיון" ב', ד') הוא אומר שהיהודים גרו בקרבת ארמון המלך סמוך לגדות הים עוד משנים קדמוניות. השכונה היהודית היתה איפוא בחלק המזרחי־דרומי של העיר, סמוך ללשון היבשה לוֹכיאַס, כי שם היה הרובע ד'. לזה מתכוין גם פילון במלים האחרונות של הסעיף הזה. אשר לרובע השני שגם בו גרו היהודים לפני הפרעות, אי אפשר לקבוע את מקומו מחוסר חומר היסטורי.
_.8.4
[56] אלה נפוצו בסך על גדות הים,44החוף האלכסנדרוני לא הגיע עד לשכונה היהודית שבמזרח העיר (ראה יוסף ב"מ, נגד אפיון ב', ד'), וגדות הים בשכונה זו נועדו לבנין כוכים (קאטאקומבות) וכדומה. לכוכים אלה התכוין פילון בבטוי: קברי מתים. על גלי האשפתות, ועל קברי המתים, לאחר שחמסו מהם את כל רכושם; והללו התנפלו על הבתים הריקים מאדם ושלחו את ידם בבזה. את השלל חלקו ביניהם כבימי מלחמה ואין מפריע. אף התפרצו לתוך מחסני היהודים שהיו סגורים מפני אֵבל דרוסילה,45אבל דרוסילה; קאסיוס אהב את אחותו דרוסילה יותר מכל אחיותיו. עם כולן היה חי חיי נאפופים לפי עדותו של סוויטוניוס (חיי קאליגולה 24), וביחוד היה להוט אחרי דרוסילה עוד בהיותו עלם צעיר. כאשר מתה דרוסילה בקיץ שנת 38 הכריז קאיוס אבל גדול בכל הקיסרות הרומית ואסר על הגלוח והרחיצה וכדומה ביום הזה בכל מדינות רומי. זכר דרוסילה הקדֵשה היה קדוש לו עד שהיה נשבע בשמה לפי סוויטוניוס. והוציאו משם חפצים רבים, מן הבא ביד, וסחבו אותם בקרב חוצות ועשו בממונם של אחרים כעושים בתוך שלהם.
_.8.5
[57] אך גרועה מן השוד היתה השביתה. מלוי־כסף הפסידו את ערבונותיהם, וכל האנשים, האכר, הספּן, הסוחר ובעל המלאכה לא יכלו לעסוק במשלח ידם באין קונה. וככה סבלו כפליים: נבוזו ונשארו יום אחד בעירום ובחוסר־כל, וניטלה מהם היכולת לפנות לעסקיהם ולמצוא את מחיתם יום יום.46האכר, הספן וכו', הכונה כנראה לאכרים, ספנים וכו' יהודיים, כי אילו בעלי המלאכה היוניים והמצריים יכלו לעבוד בשלום, אם הם עצמם לא הפריעו את המנוחה. בין היהודים היו כל מיני בעלי־מלאכה כידוע לנו מן התגליות השונות במצרים. גם בתלמוד נזכרים בעלי־מלאכה יהודיים שונים מאלכסנדריה (מס' סוכה נ"א, ע"ב; ערכין, י', ע"ב; יומא ל"ח, ע"א).
_.9.1
פרק תשיעי: אכזריותם של שונאי ישראל. הם דנים את היהודים ברעב ובשריפה וגם למתים אין נותנים חנינה. [58] אמנם המעשים האלה כשהם לעצמם כבדים הם מנשוא, ואך קלים הם לעומת המאורעות שבאו אחר־כך. כי אם אמנם קשה היא העניות, וביחוד אם גרמה לה רשעת אויבים, הנה קלה היא מפגיעה כלשהי בגופו של אדם.
_.9.2
[59] ברם, כה קשים היו עינויי אחינו, עד שאת צערם וסבלם הולם יותר הבטוי חבלה מאשר פגיעה. אך לדעתי אין בכלל מלים מקבילות לכך מפני גודל אכזריותם האיומה, עד כי מעשי המנצחים במלחמה, שהם רגילים להתעלל במנוצחים, ייראו כנוחים לעומת מעשיהם של האנשים האלה.
_.9.3
[60] הללו (המנצחים) גוזלים כסף ולוקחים אנשים רבים בשבי, אבל צפויה להם סכנה, כי יפסידו את שלהם אם ינחלו מפלה. וזולתי זאת הריהם משלחים שבויים רבים לחפשי, לאחר שקרוביהם או ידידיהם נותנים פדיון נפשם47פדיון נפשם. מצות פדיון שבויים היא אחת המצוות שהיהודים נזהרו בהן תמיד. קיום המצוה ההיא הרבה את מספר היהודים בתפוצות, כי בשעה שהובאו שבויים עבריים לאחד המקומות היו יהודי המקום מתאַמצים לשחררם מיד. מיהודים משוחררים כאלה נתהוותה ביחוד הקהלה היהודית ברומי. עיין "המלאכות" סע' 155., ואם אין רגש החמלה פועל עליהם, הרי הממון מצודד את לבם. וכי מה בכך? – יאמר (בצדק) האומר. אנשים שנחלצו מצרה אין להם הפרש, מה היתה דרך הצלתם. הן אנשים ישרים וטובים מטפלים באויביהם שנפלו חלל במלחמה לקברם על חשבונם הם.
_.9.4
[61] והאנשים שאיבתם אינה מבחינה בין חיים למתים, מוציאים את הגוויות על יסוד שביתת הנשק לבלתי שלול מהם את החסד האחרון הנהוג לגבי המתים.48קבורת המתים נחשבה למצווה גדולה בין היונים. בנדון זה היתה השקפתם דומה לזו של היהודים ("מת מצוה"). רק לגבי פושעים גדולים נמנעו מלקיים את המצוה ההיא. וככה אוסר קריאון בטראגדיה של סופוקליס "אנטיגוני" לקבר את פוליניקיס, כי מת כבוגד במולדת. אבל אנטיגוני אינה שמה לב לאסור זה שיצא מאת אדם, ורוצה לקיים את החוק העלאי של הטבע ולזכות את המת בחסד האחרון. זהו הציר אשר עליו סובבת הטראגדיה הנ"ל. – ואשר לחשיבות הגדולה של "מת מצוה" אצל היהודים בתקופה קדומה השוה את ספר טוביה, פרק א'.
_.9.5
[62] אלה הם מעשי השונאים בשעת חירום. ועתה נראה מה עשו בשעת שלום האנשים אשר זה לא כבר היו ידידינו. אחרי ששדדו את היהודים ונשלום מבתיהם וגרשום בכוח הזרוע מרוב חלקי העיר היה מצב (היהודים) כנתונים במצור והשונאים מקיפים אותם מסביב. רעב נורא העיק עליהם והיו משוללים כל צרכי חיים, ובעיניהם ראו את נשיהם וטפם גוועים בכָפָן הבא מידי אדם.
_.9.6
[63] כל המקומות האחרים היו מלאים תנובת שדה וכל טוב, כי הנהר (נילוס) הציף והשקה בשפע את הקרקעות, והמישור המגדל חטה נשא תבואה למכביר. כי היתה השנה שנת שובע.
_.9.7
[64] והם (היהודים) לא עצרו כוח לשאת את הרעב. מהם שבאו לבתי קרוביהם וידידיהם ובקשו אוכל לנפשם – כאשר לא הסכינו לעשות לפנים, – ומהם שלא חפצו לחיות חיי קבצנים, כי באצילות נפשם חשבו את הדבר לסימן של עבדות שלא יאתה לבן חורין. אלה, האומללים, יצאו אל השוק אך ורק להביא טרף לביתם ולעצמם.
_.9.8
[65] וכרגע נפלו בידי מנהיגי האספסוף והם המיתום, סחבום וגרפום בחוצות העיר עד שנתפרקו כליל ולא נשאר מהם אפילו אבר אחד הראוי לקבורה.
_.9.9
[66] אולם האנשים שהשתובבו בפראותם כדרך החיות הטורפות תפשו עוד הרבה (מן היהודים) בתחבולות שונות אשר המציאו באכזריותם האיומה והמיתום. היהודים שנראו באיזה מקום נסקלו באבנים או נתיסרו במקלות. המהלומות כוננו לחלקי הגוף שאינם בחזקת סכנה של מות לבל ימהרו למות ולא ישתחררו עד מהרה מעינוייהם.
_.9.10
[67] באין כל מעצור לפרעות התחצפו אחדים (עוד יותר) ולא אמרו די בנשק קהה, אלא השתמשו באמצעים חריפים, באש ובברזל.
_.9.11
[68] רבים נהרגו לפי חרב, וגם מספר הנשרפים באש היה עצום. לאחרונה השמידו האנשים הנוראים באכזריותם משפחות שלמות באש בקרב העיר, אנשים עם נשיהם, אבות עם טפּם, ולא חמלו על זקן ונער ועל הילדים התמימים. מחוסר עצים היו מקוששים זרדים והמיתו בהם (את היהודים) יותר ב(מחנק) העשן מאשר ב(אש) הלהבה, ומות האומללים היה קשה וממושך מבתחילה. הגוויות השרופות למחצה התגוללו בערבוביה – מחזה מעורר צער ומדאיב לב.
_.9.12
[69] ויש שהאנשים אשר נשלחו לקושש זרדים אחרו לבוא, – ואז הציתו אש ברהיטים הגזולים ושרפו בהם את בעליהם. את הרהיטים יקרי־המחיר לקחו לעצמם, ואשר ערכם מועט היו לבער כעצים פשוטים.
_.9.13
[70] אנשים רבים נתפשו חיים, קשרו חבל באחד מקרסולי רגליהם, וסחבו אותם, דשום בעקביהם והתעללו בהם עד שמתו מיתה משונה.
_.9.14
[71] גם למתים רחשו שנאת מות,49למתים – שנאת מות, משחק מלים דומה לזה יש במקור היוני: άτελύτητα μηνιῶντες… τελευτησάντων וחללו את הגופות בגסות רוח, וגררו אותם כמעט בכל רחובות העיר עד אשר נשחק העור, הבשר והגידים בגבשושיות הקרקע, ונפרדו פרקי האברים ונתפזרו לעברים עד שלא נשאר להן זכר.
_.9.15
[72] מחוללי המעשים האלה העמידו פנים מפיקים צער כדרך שעושים במשחקי המימוס בבית־החזיון. אך אם יש וידידיהם או קרוביהם של האנשים שסבלו באמת הביעו את צערם על אסון הנפשות היקרות להם, נתפשו ולקו בשוטים ונתיסרו בעינויים. ואחרי כל יסורי הגוף הכינו להם את העונש הקשה האחרון, הוא מיתת הצלב.
_.10.1
פרק עשירי: פלאקוס מיסר קשה את זקני היהודים ביום חג הולדת הקיסר. [73] לאחר שהרס פלאקוס והחריב את הכל וברשעתו הגדולה לא פסח גם על רחוב אחד של היהודים, תכן נבלה שונה ומשונה – זה החצוף המחולל ומוליד תמיד תועבות חדשות!
_.10.2
[74] אבגוסטוס, הרב להושיע50הרב להושיע וכו'. שני הכינויים הנזכרים כאן: רב להושיע (soter) וגומל חסד (euergetes) ידועים הם ככינויים התלמיים. תלמי הא' נקרא בשם הלואי הראשון, ותלמי הג' בשם הלואי השני. כינויים אלה עומדים בקשר עם ההערצה האלהית שנתנו למושלים בתקופה ההלניסטית, כי הכינויים האמורים הם רק שמות התואר, ואילו שם העצם הוא: אֶל (theos) ובכן: אל רב להושיע וכו'. האלכסנדרוניים שהיו חנפים מטבעם כינו בתארים האלהיים האלה אפילו את נציב המדינה (סע' 127). וגומל־חסד, בפקודתו של מאגיוס מאקסימוס52מאגיוס מאקסימוס (Magius Maximus) קבל את משרת הנציב במצרים בשנת 11 לספה"נ – מן המסופר כאן ע"י פילון יוצא, שבמקום נגיד העם (גנארך, נקרא גם אתנארך, השווה יוסף ב"מ קדמ' י"ד, ז', ב'; י"ט, ה', ב') שעמד בראש הקהלה היהודית באלכסנדריה, באה מכאן ואילך מועצת זקנים (גירוסיה) והשלטון של נגיד העם נתבטל. ברם בפקודת הקיסר קלודיוס אצל יוסף ב"מ (קדמ' י"ט, ה', ב') נזכר שאבגוסטוס לא התנגד למנוי אתנארכים אחרי מות האתנארך היהודי במצרים שהיה בימיו, ובזה התקשו המלומדים (ראה שירר, חלק ג', הוצאה ד', עמ' 77 וכו'. וגם August Bludau, Juden und Judenverfolgungen im alten Alexandria, 16 16 והלאה, אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיונים בתקופה ההלניסטית, עמ' 403). ואפשר, שקלודיוס כתב מה שכתב בהשפּעת ידידיו מבין היהודים (מבית האלאבארך היהודי באלכסנדריה או מבית הורדוס), ואלה חפצו להמתיק את אסורו של אבגוסטוס שאסר למנות אתנארכים יהודים חדשים, וחפצו לתאר את הקיסר הזה כאוהב יהודים. וקלודיוס לא חקר בעצמו אחר הענין וכתב מה ששמע מפי היהודים, על כל פנים אין להוציא מזה את המסקנה, שמכתב קלודיוס הוא מזויף, כמו שעושה צ'ריקובר בבקרתו המופרזה. אך אם כך ואם כך, דברי פילון הם עיקר בענינים כאלה, שכן היה כמעט עד ראיה להם. אשר נועד להיות מחדש נציב אלכסנדריה והמדינה, מינה לנו מועצת זקנים לפקח על עניני היהודים אחרי מות הגנארך (נשיא העם) שלנו. פלאקוס צוה לתפוש מן המועצה הזאת שלשים ושמונה53שלשים ושמונה וכו'. פילון אינו מוסר לנו את המספר של כל חברי המועצה היהודית באלכסנדריה. ואפשר שמספרם היה כמספר חברי הסנהדריה בירושלים. ראה תוספתא סוכה ד', ו' על הבסיליקי של יהודי מצרים "שבעים ואחת קתדראות של זהב היו שם כנגד שבעים ואחד זקנים". זקנים (gerontes) נקראו חברי "מועצת הזקנים" (gerusia) של יהודי אלכסנדריה. אנשים שנמצאו בבתיהם ולשומם בכבלים. בתהלוכה נהדרה צוה להוביל בקרב חוצות לבית־החזיון את הישישים הכפותים מאחורי גבם, אלה ברצועות עור ואלה בכבלי ברזל, – מחזה מדאיב נפש ומפליא גם יחד בהעלותך על הדעת את זמן המאורע.51הגנארך, נגיד העם. המתרגם הלטיני מנג'אי שגה כאן שגיאה גדולה במה שתרגם את המלה הזאת: generis principem והוסיף את הבאור, שהכונה היא ליוליוס קיסר כלאבי בית אבגוסטוס. גם המתרגם הצרפתי דילונאי טעה במה שהעיר: le genarque au ethnarque dont il est ici question est sans doute Acylea ("הגנארך או האתנארך אשר בו מדבר הפסוק הוא בלי ספק עקילס"). וזאת היא טעות גמורה, כי עקילס היה נציב רומי במצרים בימי אבגוסטוס. וכאן מדובר על שלטון יהודי. עיין יוסף ב"מ, קדמ' י"ט, ה', ב'. אמנם המתרגם מוסיף: עיין יוסף "נגד אפיון". אבל בספר הזה אין זכר לעקילס. על הגנארך או האתנארך שעמד בראש הקהלה היהודית ראה את ההערה הקרובה.
_.10.3
[75] אשר התיצבו הללו בפני שונאיהם היושבים, צוה פלאקוס לפשוט את בגדיהם למען הגדיל את קלונם, ולהלקותם ברצועות כדרך שמיסרים רק את הפחותים שבין הפושעים. מהם שיצאה נשמתם מעצמת המכות הקשות כאשר אך נסחבו החוצה, ומהם שנפלו לערש דוי, וזמן רב רחפה עליהם סכנת מות.
_.10.4
[76] רשעתו הגדולה נראתה גם במעשים אחרים, אבל גם במה שיבוא להלן יופץ אור עליה. היו שלשה אנשים ממועצתנו, ושמותיהם אבאודוס55אבאודוס (Euodos), טריפון (Trypho) ואנדרון (Andro). ראוי לציין, שגם ברשימת תשעת זקני הקהלה שנמצאה בקיריני (עיין שירר, חלק ג', הוצאה ד', עמ' 79) יש רק אחד שנקרא בשם עברי (יוסף) והאחרים נושאים שמות יוניים. אפס, אין מזה ראיה להתבוללותם של יהודי מצרים וקיריני, שהרי גם בין תנאי ארץ ישראל היו הרבה שנקרו בשמות יוניים (אנטיגנוס, טרפון וכו')., טריפון ואנדרון, אשר נשארו בחוסר כל, כי בזזו מהם בחתף את כל רכושם. והלה ידע את צרתם, כי הדבר נודע לו כבר, כאשר הזמין את הארכונטים (הקצינים) שלנו, כדי להביא, כביכול, לידי פשרה בינינו ובין יתר תושבי העיר.54רשעתו הגדולה נראתה גם במעשים אחרים. המלומד הצרפתי Masseliau בספרו Le classement des oevres de Philon ורייטר, שהוציא לאור את הספרים ההיסטוריים של פילון, במבוא להוצאה הגדולה עמ' L, שניהם מפרשים את המלים διὲτέρων: במקומות אחרים. לפי זה צריכים לתרגם: את רשעת פלאקוס הראינו גם במקומות אחרים, ואם הדבר כך יש מכאן ראיה, שהספר "נגד פלאקוס" כמו שהוא לפנינו הוא לקוי, שכן אין אנחנו מוצאים בו את המקומות האמורים. אבל את המלים היוניות אפשר להבין גם במשמעות: במעשים אחרים, ואין כל ראיה. אשר לעצם הענין – הצדק עם המלומדים הנזכרים, כי על יסוד נמוקים אחרים אפשר להוכיח, שחלקים שונים מן הספר אבדו.
_.10.5
[77] ואם כי ידע נכונה, כי האנשים האלה קפחו את כל רכושם, צוה להלקותם לעיני החמסנים, כדי שהללו יסבלו כפלים, צער, עוני ויסורי הגוף, ואלה יתענגו כפלים, באשר רכשו להם ממונם של אחרים וגם חזו כאַות נפשם בקלון הנחמסים.
_.10.6
[78] יש עמי לספּר על מאורע אחד מן הזמן ההוא, אבל לבי מהסס בי, כי אם יחשב המאורע הזה לדבר של מה בכך, הריהו עלול להקטין את גודל התועבות האמורות. אך אם כי זהו רק פרט קטן בלבד, יכול הוא לשמש דוגמה לזדון לב גדול מאד. בעירנו מבחינים בין שני מיני מלקות, הכל לפי עמדתם של האנשים העומדים ללקות. המצריים לוקים במכשירים אחרים ובידי אנשים אחרים מאשר האלכסנדרונים, ואלה לוקים בשוטים בידי שוטרים נושאי שוטים אלכסנדרוניים.56את המצרים, ובכן את השכבה הנמוכה גם במובן המשפּטי, של תושבי המדינה, היו מכים במגלב, ז"א ברצועות, בעוד שאת האזרחים החייבים הכו בשוטים. ראה לזה את הקובץ Dikaiomata בהוצאת Graeca Halenis עמ' 35. דומה לזה מצאתי בתלמוד ירושלמי, סוטה פרק ט' הלכה י"ב. שם מונה בהדרגה ענשים שונים: "אחד שקלקל בעיר… מסרוהו לבעל הזמורה וחבשו, והיה קשה מבעל הזמורה, מסרוהו לבעל הרצועה…"
_.10.7
[79] מנהג זה נהגו גם בנו (הנציבים) שהיו לפני פלאקוס, ולראשונה גם פלאקוס עצמו. כי אפשר ואפשר להותיר שמץ כבוד גם בעלבון, והנחה כל שהיא גם בקלון, אם ירצה האדם לעמוד על הדברים כמות שהם, ולא יוסיף משלו נופך רשעה העשויה לבטל ולהשבית כל מה שנמצא בהם מן הטוב והנאה.
_.10.8
[80] ואם סתם יהודים באלכסנדריה עשו עברות שענשן מלקות, היו לוקים כבני־חורין וכבעלי זכויות; ומה קשה הדבר, אם ארכונטים, חברי מועצת הזקנים, סמל הזקנה וההדר, יהיו גרועים בנידון זה מנתיניהם, ויענשו כמצריים נבזים וכפושעים שחטאו בעון פלילי.
_.10.9
[81] אמנע את שפתי מדבר, שגם לוא עשו האנשים באמת עברות כהנה וכהנה, היה צריך לשים לב לזמן57לזמן (המאורע). הכונה לחג הולדת ("יום גנוסיא") של הקיסר קאליגולה שחל ביום 31 לירח אבגוסט. התאריך הזה הוא כבר השלישי בין התאריכים שמצאנו עד כאן למאורעות של השנה 38. ראה הערה לסע' 26 (נסיעת אגריפס מרומי לארץ יהודה, בקירוב בסוף יולי), ולסע' 56 (אבל דרוסילה, בקירוב בירח יולי) ורק התאריך הזה הוא מדויק לגמרי. מכאן חשיבותו המרובה בשביל קביעת הכרונולוגיה של המאורעות בשנת 38. גם הכינוי "המפואר" epiphanes הוא כינוי אלהי כמו "רב להושיע", "גומל חסד" (ראה הערה לסע' 73). בשם־לואי זה נקרא תלמי הה' ואנטיוכוס הד' מלך סוריה. (המאורע) ולדחות את העונש. כי השרים הממלאים את תפקידם באמונה ואינם חפצים רק להתראות כמכבדים את אנשי חסדם, אלא מכבדים אותם באמת, נוהגים שלא להעניש את החייבים עד שיעברו ימי החגיגה, אלו ימי הולדת הקיסרים המפוארים וחגיגות העם הכרוכות בהם.
_.10.10
[82] והוא בצע את מעשי רשעתו בימים האלה ויסר את האנשים על לא חמס בכפם, אף כי לא נבצר ממנו לענוש אותם אחרי־כן כחפץ לבו. אבל הוא עשה את מעשיו בחפזון גדול למען ימצא חן בעיני ההמון הצורר (את היהודים) באמרו להטות בזה את לב ההמון אחרי מזמותיו הוא.
_.10.11
[83] לי היו ידועים מקרים, שאנשים אחדים אשר הוקעו לפני זה על הצלב הורדו ממנו אחרי־כן לרגל עת רצון כזו שהיתה ממשמשת ובאה, ונמסרו לקרוביהם, כדי שיקברו אותם לפי המנהגים המקובלים הקיימים לכבוד המתים.
_.10.12
[84] ובזה נתמלאה חובה כפולה: שנעשה חסד כל־שהוא עם המתים לרגל חג ההולדת של הקיסר, ונשמרה חגיגת העם בקדושתה. והוא (פלאקוס) לא בלבד שלא הוריד את המתים מן הצלב, אלא גם צוה להוקיע את החיים על הצלב, אם כי הזמן דרש לתת להם למצער חנינה כל שהיא, אם לא חנינה שלמה, ולדחות את העונש באין סליחה גמורה. וזאת צוה לעשות לאחר שהכו את האנשים מכות רצח בבית־החזיון וענו אותם באש ובחרב.
_.10.13
[85] מחזות אלה נהגו כבר בסדר קבוע: החזיון הראשון נמשך מעלות השחר עד השעה58השעה הג' והד' לפי חשבון עמי הקדם מתאימות לשעה ט', וי' שלנו. הדוכן, אורקסטרה orchestra בין הבימה והמעלות שהיו כחצי גורן עגולה (אמפיתיאטרון) בשביל קהל בצופים. האורקסטרה (המלה נגזרה מן orcheisthai משמע: רקוד) נועדה למשחקי רקוד ולמעמד המקהלה. השלישית או הרביעית: יהודים הוכו, נתלו, נקשרו אל המהפכת ועוּנו, אחרי־כן הובלו למיתה דרך הדוכן של בית־החזיון. לאחר הראוָה ההיא נערכו מחולות, מחזות מימוס, נגוני חליל ועוד משחקי בימה אחרים.
_.11.1
פרק אחד עשר: הנציב שולח אנשי צבא לחפּש אחרי נשק בבתי היהודים. [86] אמנם למה אאריך בדברים? הוא חבל עוד תחבולה אחרת כדי לכלותנו. בחפצו לגרות בנו את המון הצבא בדה מלבו דבה רעה. דבר הדבה היה, כי היהודים אספו בבתיהם כל מיני נשק. קרא איפוא לשר המאה הנאמן לו מאד ושמוֹ קאסטוס, וצוה לו לבחור מתוך הפלוגה הסרה למשמעתו חיילים אמיצי־רוח ולמהר ולהתפרץ אל בתי היהודים בלי להודיע מראש, ולבדוק, אם לא הכינו נשק במסתרים.
_.11.2
[87] הזדרז הלה ומהר לעשות כפי הפקודה. והיהודים לא ידעו את דבר התחבולה, ולכן עמדו תחלה נבהלים ואין מלה בלשונם מרוב פחד. נשיהם וילדיהם התרפקו עליהם ושפכו דמעות כמים, כי יראו פן יוליכו אותם שבי, כי הצרה הזאת היתה (הצרה) היחידה אשר לא מצאה אותם בעת ההרס, ולכן חרדו לבואה.
_.11.3
[88] כאשר שמעו, מפי אחד האנשים שבאו לבדוק, את הדברים: "היכן אתם טומנים את הנשק"?, רָוַח להם מעט קט והראו את כל מצפוניהם. ובעשותם כך היו שמחה ועצבון משמשים בלבם בערבוביה.
_.11.4
[89] סבת שמחתם היתה, כי הדבה תוכחש מאליה, אבל גם התעצבו בלבם; ראשית, מפני שהאשמות שקר אשר העלילו עליהם משטיניהם מצאו אוזן קשבת; ושנית, הנשים הרגילות להיות עצורות בחדריהן ולא לצאת מפתח ביתן, והבתולות המתבודדות אשר בצניעותן אינן מביטות בפני גברים, ואפילו בפני קרוביהן, היו אז לראוה לא בלבד לאנשים זרים, אלא גם לאנשי צבא שדרכם להטיל אימה על הבריות.59היהודים במדינות ההלניסטיות החמירו איפוא מיהודי המזרח בנוגע לצניעות הנשים. אמנם גם בארץ ישראל דרשו מן האשה, שלא תהיה "יוצאנית", אבל מאידך גיסא אנו מוצאים, שנשים עסקו לפעמים במסחר בשוקים וברחובות (ראה משנה כתובות ט', ד': המושיב את אשתו חנונית וכו'). לעומת זה היתה האשה היונית סגורה ומסוגרה, וביחוד הבתולות. ראה: Guhl und Koner, Leben der Griechen und Römer הוצאה ו', עמ' 318. ואפשר שהיונים השפּיעו בנדון זה על שכניהם היהודים. השווה גם את ספרי "היהדות והיונות" (פולנית) עמ' 38 על הענין הזה. – קצת סתירה יש מכאן לסע' 95. שם אנו מוצאים יהודיות גם בשוק וגם בתיאטרון.
_.11.5
[90] ולאחר שנעשתה בדיקה חמורה, שמא מצאו כלי זין למכביר למלחמת הגנה, וכלום היו מן המוכן קסדות, שריונים, מגינים, רמחים, חניתות ויתר מיני נשק לרוב? או, אם אפרוט את כלי־הזין שנלחמים בהם מרחוק: כידונים, קלעים, קשתות וחצים? מכל אלה (לא נמצא) מאומה. ואפילו סכינים הנהוגים במאכלי יום יום לא נמצאו.60ווילריך 407 Kilo, Beiträge zur alten Geschichte III,) מפקפק, אם באמת לא היה בידי היהודים כל נשק, שהרי תיכף אחרי רציחת קאיוס בראשית השנה 41 אנחנו מוצאים את היהודים כשהם מזוינים ונלחמים בשכניהם היונים באלסנדריה (יוסף ב"מ, קדמ' י"ט, ה', ב'). אמנם אין מכאן ראיה, כי מן הנקל היה ליהודים להשיג נשק הודות למגע ומשא תמידי שהיה בין יהודי מצרים ויהודי א"י. הרבה נשק לא היה נחוץ להם, כי מזמן לזמן חפּשו בבתי המצריים אחרי נשק (סע' 32) בכדי שלא יתקוממו נגד רומי. האסור הזה גרם בלי ספק, שהנשק לא היה כל כך שכיח גם אצל המצריים. חוץ מזה אם נניח שהיה ליהודים נשק, קושית פילון במקומה עומדת: אלמלי היה באמת נשק בידי היהודים, כלום היו נותנים את נפשותיהם למכים ואת בתיהם לגוזלים? (סע' 94).
_.11.6
[91] מזה נראה בעליל, כי היהודים מסתפקים במועט אשר לספוק צרכי חייהם, ואינם שואפים למותרות ולתפנוקים העלולים להשביע את האדם עד כדי בחילה, והבחילה הבאה מתוך שובע מולידה את הפריצות, שהיא מקור כל הרעות.61פילון משתמש במקומות שונים באמרתו השנונה של סולון: Τίκτει Κόρος ὕβριν ("השובע מוליד את הפּריצות"). ראה למשל, "על בלבול השפות" סע' 7 ואת הערתי למקום זה בתרגום הגרמני בכרך החמישי של ספרי פילון בשפה זו. רעיון דומה יש בתורה: "פן תאכל ושבעת… ורם לבבך" (דברים ח', י"ב־י"ד); "וישמן ישרון ויבעט" (שם ל"ב, ט"ו). "שבעו וירם לבם" (הושע י"ג, ו').
_.11.7
[92] הן זה לא כבר פרק באסוס אחד את הנשק מעל המצריים בכל המדינה לפי פקודת פלאקוס. אבל אז היו רואים שורה ארוכה של ספינות מלאות מיני נשק שונים, והן התקרבו אל חופי הנהר (נילוס) או השליכו עוגן, ובהמות עמוסות משא כבד וחניתות קשורות שתי וערב לשתי צלעותיהן לשם שווי־המשקל. כמעט כל עגלות הצבא נסעו בשורה עד שהיו נסקרות בסקירה אחת וערוכות תכסיס אחד והן מלאות כלי־זין. וכל המרחק מן החופים אל מחסן הנשק אשר בארמון המלך בו עמדו לצבור את הנשק, הגיע בקירוב לעשרה ריס.62נוסח הפקודה על בדיקת הנשק הנמצא אצל Mitteis-Wilcken, Grundzüge und Chrestomathie der Papyruskunde I 2, 22.
_.11.8
[93] היה איפוא צורך לבדוק בבתי האנשים שעשו את ההכנות המרובות, כי חשודים היו בשאיפה למהפכות, ובאמת התקוממו לעתים תכופות, עד שהנציבים נאלצו להנהיג מנהג חדש במצרים: ללקט את הנשק אחת לשלש שנים דוגמת המשחקים הקדושים, כדי שהמצרים לא יספיקו בכלל להכין כלי־זין (למרד), או רק מעט במקום הרבה, מאפס זמן ללטוש נשק חדש.
_.11.9
[94] ואשר לנו – מה צורך היה להמיט עלינו צרה כזו? אימתי נחשדנו בשאיפה למרד? מתי הוטל ספק בדבר, שאנו דורשים שלום לכל האנשים? כלום אפשר למצוא דופי במעשינו שאנו עושים יום יום? כלום אינם מכוונים לקיום הסדר והשלום בעיר? ואילו היה באמת נשק בידי היהודים, שמא אפשר היה לגזול מהם למעלה מארבע מאות בתים אשר עזבו אותם מאחר שנתגרשו על ידי חומסי רכושם? ומדוע לא נערכו חפושים גם אצל אלה האחרונים, הלא היה בידיהם למצער הנשק אשר חמסו (מן היהודים), אם לא נשק משלהם?
_.11.10
[95] אך כל הענין לא בא, כמו שאמרתי, אלא בגלל תהפוכותיו וגסות רוחו של פלאקוס והאספסוף. מהם סבלו גם הנשים. הן נתפשו כשבויות מלחמה גם בשווקי העיר וגם בבית החזיון.63הן נתפּשו … בבית החזיון וכו', ראה הערה לסע' 89. האשימו אותן באיזה פשע שהוא וסחבו אותן אל הבימה מתוך משובת פראים.
_.11.11
[96] ואם הכירו בהן אחרי־כן, שלא מגזע שלנו הן, נשלחו לחפשי, כי הרבה נתפשו כיהודיות, מפני שלא נערכה תחלה חקירה ודרישה לברר את הדבר. ואם נודע כי משלנו הן, ונהפכו האנשים אשר מקהל צופי החזיון לעדת עריצים ואדונים קשים, ודרשו במפגיע להביא בשר חזיר64להביא בשר חזיר וכו'. צוררי ישראל באלכסנדריה השתמשו איפוא באמצעים המנוסים עוד מימי רדיפות אנטיוכוס אפיפנס. ולהאכילן. אלו שטעמו (מן הבשר) מאימת היסורים הושם קץ לצרתן ונשתחררו, ואלו שעמדו בנסיון נמסרו בידי בלשים לענויים נוראים, וזאת ראיה ברורה, כי היו חפות מפשע.
_.12.1
פרק שנים עשר: פלאקוס עושה בערמתו להשניא את היהודים בעיני הקיסר קאיוס. ראשית כשלונו של הנציב הרשע. [97] זולתי הדברים האמורים זמם פלאקוס להרע לנו לא בשם עצמו בלבד, אלא גם בשם הקיסר. כי אנחנו נמנינו וגמרנו לתת לקיסר כל אותות הכבוד במדה שהן בגדר יכלתנו, ומותרות לפי חוקינו. את הדבר הוצאנו לפעולות ומסרנו לידי פלאקוס את פתשגן ההחלטה בצרוף הבקשה להריץ אותה (אל הקיסר), כי לא היה נותן לנו את הרשות לשלוח מלאכות לשם כך גם לוא דרשנו אותה.65תוכן ההחלטה (prephisma) היה כעין תזכיר אשר בו הביעו היהודים את אמונתם לקיסר ולבית אבגוסטוס. – קבלת רשיון לשליחת מלאכות אל הקיסר היתה כרוכה בקושי גדול. הנציבים לא היו נוחים לתת רשיון כזה. והיהודים לא קבלו רשות לשלוח צירים אל הקיסר קאיוס בדבר הפרעות באלכסנדריה אלא אחר זמן רב, בימי נציבותו של הנציב החדש ויטראסיוס פוליון שבא במקומו של פלאקוס. ראה גם "המלאכות" סע' 247.
_.12.2
[98] הוא קרא את ההחלטה והרכין ראשו תכופות לכל פרט ופרט. אחרי־כן חייך מתוך קורת רוח – או רק העמיד פנים כמרוצה מזה – ואמר: "משבח אני את כולכם על תום לבכם, ואשלח (את ההחלטה) כדרישתכם, או שאני עצמי אמלא את שליחות הציר66שאני עצמי אמלא את שליחות הציר וכו'. ראוי להזכיר שפלאקוס נתמנה נציב על מצרים בסוף שנת 32 או בראשית שנת 33. (ראה הערה לסע' 2) ושנציבותו היתה מוגבלה לשש שנים (סע' 8), ופלאקוס היה עומד איפוא להתפּטר כבר ממשרתו במשך שנה או פחות מזה. פלאקוס יכול איפוא להבטיח ליהודים, כי בשובו לרומי ימסור בעצמו לקיסר את תזכירם של יהודי אלכסנדריה. השקידה המופרזה של הנציב לטובת היהודים הוליכה שולל לא רק את יהודי אלכסנדריה, אלא גם את המתרגם הצרפתי דילונאי שסבר, כי הנציב הבטיח מה שהבטיח מתוך כונה רצויה. כלום אין חריצות כזאת מצד הנציב לטובת היהודים מעוררת חשד? למען יכיר קאיוס את חבתכם אליו.
_.12.3
[99] אף אני עצמי אעיד על הדבר, במדה שידיעותי מגיעות, ולא אוסיף אף נופך משלי על מעלותיכם המרובות אשר יסודן במדת דרך־ארץ ובמשמעת. האמת אינה זקוקה לשירי תהלות".
_.12.4
[100] לשמע ההבטחות האלה שמחנו מאד והבענו לו תודה, ותקותנו היתה גדולה מאד כאילו נקרא כבר כתב ההחלטה לפני קאיוס; ובצדק, כי כל הדברים אשר הנציבים שולחים אותם בזריזות, נקראים לפני השליט תיכף ומיד.

Tel Aviv, 1936. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://benyehuda.org/read/16471 Licence: Public Domain. Source.