Adam Min HaAdamah

Sefaria · Jewish Thought · 1,667 sections

The Land._.4.51
מצוות הנתינה לעני: פאה ולקט, פרט ועוללות
The Land._.4.52
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט, ט-י)
The Land._.4.53
מצוות הנתינה לעני ולגר, שכֹּה מפותחות בשמות ובדברים, כמעט ואינן נזכרות בחומשי המדבר42המקום היחיד בו מוזכרת המילה 'עני' בחומשי ויקרא ובמדבר הוא במצווה זו (בפרק זה, ובפרק כג, כב)., ואפילו במקומות הספורים בהם נזכרות מצוות אלה, הן בעלות צביון של נוכחות א-להית. חומשי המדבר אינם מתמודדים עם השאלה החברתית-מוסרית, אלא מכוונים כולן אל העמידה לפני ה': "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם".
The Land._.4.54
מצוות ההעלאה אל הקודש
The Land._.4.55
מצוות הנתינה לעני אמנם פחות מפותחות בחומשי המדבר, אבל מאידך, מצוות ההעלאה לקודש מופיעות בהרחבה יתרה:
The Land._.4.56
וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה’ הוּא קֹדֶשׁ לַה’ (ויקרא כז, ל)
The Land._.4.57
בחומש דברים ראינו כי המעשרות מועלים אל המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. במקום זה הם נאכלים בשמחה ובשיתוף לפני ה', יחד עם הנדרים ועם הנדבות (דברים יד). בחומש ויקרא, לעומת זאת, המעשרות הם קודש לה'43בפרק יד בדברים המושג 'קודש' אינו מוזכר כלל!. המעשרות אינם מוּעלים למקום כלשהו, ואינם נאכלים בשמחה לפני ה'. ישנו שינוי חשוב נוסף ביחס לדברים: בויקרא האדם אינו נדרש לעשר תבואת השדה, כפעולה אקטיבית. המעשר הוא קדוש מאליו, ועל האדם רק להכיר בכך ולהפרישו משאר התבואה. בדומה לערלה, גם כאן הקודש נוכח בתוך הארץ, וכל שעל האדם לעשות הוא לאפשר לקדושה זו להיגלות44מצווה נוספת בה ניתן לראות את הפער הזה בין חומשי המדבר לבין ספרי הברית היא מצוות הבכור. בשמות ובדברים ההקדשה היא אקטיבית: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב, וכן בדברים טו, יט). בבמדבר הבכור הוא מלכתחילה קודש השייך לה': "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה’" (במדבר ג, יג)..
The Land._.4.58
מצוות הראשית – ראשית העומר ושתי הלחם (ויקרא כג), ראשית הדגן (במדבר י"ח) וראשית החלה (במדבר טו)45מצוות הראשית פזורות על פני מצבי התבואה השונים, החל מהשיבולים בשדה ועד לתוצר הסופי, הלחם. הקציר הראשון מובא לפני ה' עם הנפת העומר, ראשית הדגן, התירוש והיצהר ניתנת לכהן, ראשית העריסות מובאת כתרומה, וכן לחם הביכורים מובא אף הוא לפני ה'. בכל שלבי הראשית – קציר, דגן, עריסות והלחם – קיימת נתינה ועמידה לפני ה'. – מבטאות אף הן את הקדושה שכבר נוכחת במציאות. כל שעל האדם לעשות במצוות אלה הוא להפריש את הקודש ולהרימו לגבוה.
The Land._.4.59
מצוות הערלה, המעשרות והראשית, הראו כי הקודש עולה מתוך הארץ מבלי שהאדם נצטווה לקדש אותו. את הקודש הזה מקבל הכהן מידי האדם: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם" (במדבר יח, ח). בהמשך הפרק, מפרטת התורה מתנות רבות הניתנות לכהן. בשונה מדברים, שם ניתנים לכהן רק הזרוע, הלחיים ותרומות התבואה (דברים יח, ג-ה, ובהמשך גם ביכורי האדמה – שם כו)46אפילו בכורות הבקר והצאן אינם ניתנים לכהן אלא נאכלים על ידי הבעלים בירושלים (דברים טו, יט-כ)., בבמדבר מורחבת הנתינה לקודש. כאן אין האדם מקדיש את רכושו לה', אלא זהו קודש השייך לכהן מלכתחילה47הפרשייה כולה נאמרת אל אהרן ובניו: "הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ", ולא אל הבעלים הנותן.. הכהן מקומו בקודש: הוא התקדש בשמן המשחה (ויקרא ח), הוא שומר את משמרת הקודש (במדבר יח, ה), ועל כן הוא מקבל את "משמרת תרומֹתי".
The Land._.4.60
גם הנתינה ללוי, שנימוקה בדברים הוא "כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם", מוגדרת בפרק זה כ"חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (שם שם, כא).
The Land._.4.61
"איה מקום כבודו"
The Land._.4.62
פרק יח בבמדבר מדגיש את הנתינה וההפרשה של הקודש לגבוה. מדוע יש צורך להעלות את הקודש? הרי לאור האמור לעיל על חומשי המדבר, הקודש כבר נוכח, ה' שוכן בתוך הארץ ובתוך העם!
The Land._.4.63
טענה זו היא טענתו של קורח, המופיעה מעט לפני פרק הנתינה לכהן. טענת קורח "כִּי כֹל הָעֵדָה כֻּ‎לָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּע תִּתְנַשְׂאוּ עַל קְהַל ה’" (במדבר טז, ג), יוצאת מתוך אותה נקודת מוצא: נוכחות ה' בקרב העדה יוצרת מרחב קדושה שכל העם שותף לו, ועל כן אין מקום להתנשאות אהרן המשרת בקודש.
The Land._.4.64
ישנו גרעין אמת בטענת קורח. ה' אכן שוכן בתוך המציאות, וכפי שראינו, הארץ עצמה מפיקה מתוכה קודש. אולם, זוהי קדושה גנוזה ונסתרת. הקודש גנוז במעמקי המציאות ומתגלה רק בפירות הצומחים מן הארץ, אותם מפריש האדם למקדש. הקודש גנוז, מכיוון שחשיפתו לעין כל לא תאפשר את קיום האדם. חומשי המדבר מראים שוב ושוב את הסכנה והעוצמות שבחיים לצד הקודש48חטא נדב ואביהוא, האיסור הטוטאלי על הקרבת חוץ, קברות התאווה ועוד..
The Land._.4.65
רק הכוהנים, אשר עברו תהליך של התקדשות וכל חייהם מיוחדים לשירות בקודש, יכולים לחיות באופן מתמיד עם הקדושה הגלויה.
The Land._.4.66
...וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ, וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...
The Land._.4.67
וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: (במדבר יח, ד-ז)
The Land._.4.68
לזר אסור להתקרב אל הקודש. מרחב זה אינו מתאים לו, ובהיכנסו אליו יומת. מתוך הבחנה זו, ממשיכה התורה ומפרטת את הדברים הניתנים לכהן. דרך הנתינה לכהן, מכיר איש ישראל במרחב הקודש, אליו הוא יכול רק להעלות, אך שמה לא יבוא.
The Land._.4.69
הקודש הוא אמנם הציווי העיקרי של חומשי המדבר – "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם" (ויקרא יט, א) – אך זו תנועה שלא תגיע לעולם לכלל שלמות. העדה אינה קדושה, אלא רק מתקדשת. זהו המתח המתמיד בו שרוי האדם בחומשי ההליכה במדבר49מגמה זו מגיעה לשיאה בפרק החותם את חומש ויקרא (כז), בדיני האדם המקדיש את עצמו לקודש..
The Land._.4.70
"בְּצִילוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַבְתּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי": החיים בצל הקודש
The Land._.4.71
אם כן, האדם אינו מסוגל לחיות עם הקודש בהיותו גלוי, ועל כן כל שביכולתו לעשות הוא להכיר ביסוד הקודש השורה בתוכו. האדם מפריש ומבדיל את הקודש השרוי בביתו ומעלה אותו לכהן, לאדם שביכולתו להכיל את הקודש. בכך זוכה האדם לחיות בצל הקודש.
The Land._.4.72
טענת קורח ועדתו, אשר שאפה לערבוב המרחבים, לפיזור הקודש על פני כל העדה, מסתיימת בהפרדה החדה והברורה. הקודש עוצמתי ומסוכן, ולכן רק על ידי הפרדה ברורה בין הקודש ובין החול, ביכולתו של האדם לחיות חיי חולין בצל הקודש. תפקיד האדם הוא להפריד, להפריש את הקודש מחייו, ולהביאו לכהן. כך יחיה האדם מישראל בזיקה ובקשר מתמיד עם הקודש, מבלי להתקרב מעבר למידה.
The Land._.4.73
לאור זאת, מובנת ההדגשה של מצוות הנתינה, ובמיוחד מתנות הראשית. מפריש האדם את הראשית לקודש, וכל היתר מותר לו, ויכול הוא לנהוג בו כחולין. האדם מכיר בקודש ובנוכחותו בחייו, ומעתה ניתן לו לחיות לאור ההכרה הזו ובצילה50רעיון דומה בו ההתייחסות לגבוה מתירה את החול, עולה בברכות הנהנין: "תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל... אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו נהנה מקדשי שמים, וכתיב: "לה' הארץ ומלואה". רבי לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"! לא קשיא, כאן - קודם ברכה, כאן - לאחר ברכה" (ברכות לה עמוד א)..
The Land._.4.74
המפגש המלא עם הקודש הנוכח בתוך המציאות, יקרה רק בשנת השבע. בשנה זו, בה אין הפרשת תרומות ומעשרות, יכול האדם לשוב ולהיפגש עם הקודש הטמון בתוך הטבע. על שנת השבע נפרט בחלקו השני של הפרק.
The Land._.4.75
סיכום שש השנים
The Land._.4.76
הגענו לסיום החלק הראשון ביצירה המוזיקלית השלמה. הקשבנו לקולות הטבע של שש השנים העולים מכל מרחב, ולקולה השמימי של המצווה, המעדן את תנועת הטבע.
The Land._.4.77
במרחב הבעלות, ביקש קול המצווה לפתוח את עולמו הפרטי של האדם, מלא הישות, אל מקור הברכה. דרך חוויית ההעלאה אל בית ה', ישמח האדם בחייו ויראה בשפע יבולו התגשמות של ברכת ה'. הכרה בשפע היצירה, כנובע מברכת ה', מחייבת את האדם לחלוק את הברכה עם החלש והחסר. בכך יקנה האדם את הבעלות האמיתית על הארץ, בעלות שהיא כעין השתקפות של אדנות ה' על העולם. אולם אם חלילה ישכח האדם את מקור הברכה, יסתלק השפע מן הארץ, בעלותו של האדם תנופץ51תוכחת דברים מדגישה את ניפוץ הבעלות – "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה, בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ, כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ: שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ, צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ: בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ: פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים: (דברים כח, ל-לג)., והוא יגורש מעל ארץ ירושתו.
The Land._.4.78
במרחב הא-להי ביקש קול המצווה לפתוח את האדם אל הנוכחות הא-להית הקדושה, העומדת ביסוד המציאות. האדם אינו מקדש דבר; הקודש עולה מאליו מתוך הארץ. על האדם להפריש את הקודש ולהרימו לכהן. בכך יכול האדם לחיות חיי חולין בצל הקודש מבלי לפרוץ את גבולותיו.
The Land._.4.79
חלק שני: השמיטה והשביתה בשנת השבע
The Land._.4.80
פתיחה
The Land._.4.81
הדברים שהבאנו עד כה מהווים את התשתית להופעת שנת השבע. שתי הבריתות, אשר יצרו שני מרחבים שונים, הניחו בסיס איתן, שעליו נבנתה קומת שש השנים. עתה נוכל להמשיך אל קומתה השניה של היצירה, אל שנת השבע, ולהקשיב לקולה הייחודי.
The Land._.4.82
ראשית, נשווה בין פרשיות שנת השבע:
The Land._.4.83
השמיטה – מרחב הבעלות
The Land._.4.84
השביתה – המרחב הא-להי
The Land._.4.85
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: (שמות כג, י-יא)
The Land._.4.86
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה': אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ: (דברים טו, א-ג)
The Land._.4.87
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: (ויקרא כה, ב-ז)
The Land._.4.88
כבר במבט ראשוני ניתן להתרשם כי השוני בלשונן של המובאות דלעיל מבטא את עיצוביה של תנועת השביעית במרחבים השונים, בשפה הייחודית לכל מרחב. מרחב הבעלות של שמות ודברים מדבר אל האדם הבעלים, וקורא לו לשמוט את הבעלות על האדמה ועל הכסף לטובת האחר-החלש. לעומתו, המרחב הא-להי של ויקרא מציג את שביתת הארץ לה', וקורא להימנעות האדם מעבודה בשדהו, כהכרה בשביתה זו וכהזדהות אתה. בהמשך הפרק נפתֵח את תנועת השבע בכל מרחב.
The Land._.4.89
טבע ומצווה בשנת השבע
The Land._.4.90
כפי שראינו בשש השנים, התנועה בתוך כל מרחב כפולה ומורכבת מטבע ומצווה. כעת נשאל: מהי השפה של שנת השבע – טבע או מצווה?
The Land._.4.91
במרחב הבעלות של שמות ודברים, התנועה היסודית של השביעית היא תנועה של מצווה: האדם מצוּוה לשמוט ולנטוש את שדהו ("ארצך" בלשון הפרשיה), בניגוד לזכויותיו הקנייניות. השארת השדה לידי האביונים ולחית השדה, יש בה אמנם ביטוי לטבע פִּראי, אך טבע זה הוא רק תוצאת המצווה ולא מגמתה. לפיכך, מהווה הפסוק ניגוד בין התנועה הטבעית של האדם לבין תנועת המצווה: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" – זו התנועה הטבעית של האדם כבעלים על פני ארץ ירושתו, "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" – זו תנועה מצוותית מנוגדת, הבאה לנפץ ולבטל את תודעת הבעלות למשך שנה אחת.
The Land._.4.92
במרחב הא-להי של ויקרא עולה תמונה שונה. לכאורה, "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ" זו אמירה טבעית, ואילו האמירה "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'", המנוגדת לה, היא אמירה מצוותית. אולם שביתת הארץ לה' בפשט התורה אינה מצווה מעשית על האדם, אלא תיאור מציאותי של הארץ השובתת לה'. שביתה זו יכולה להתרחש גם בהעדרו של עם ישראל מעל אדמתו: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שָבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּמָּה... אֶת אֲשֶר לֹא שָבְתָה בְּשָבְּתֹתֵיכֶם בְּשִבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד-לה).
The Land._.4.93
המסקנה העולה מכך היא שעיקרה של התנועה בשנת השבע היא תנועה טבעית של הארץ השובתת לה', המאזנת את התנועה הטבעית של האדם כיוצר באדמה במשך שש השנים. תנועה זו היא מרכז הפרשיה, ואילו המנעותו של האדם ממלאכה רק נלוות אליה. ייתכן שפתיחת הפרשיה בשביתה, כאמירה כללית וטוטלית "ושבתה הארץ שבת לה'", רומזת ששביתת הארץ היא המציאות היסודית הקדומה של הטבע. אם כן, מהי המצווה המוטלת על האדם? – על האדם לקבל באופן סביל את שביתת הארץ, ולא לחללה על ידי מלאכות השדה, כגון: זריעה וזמירה, קצירה ובצירה.
The Land._.4.94
נגענו בקווים כלליים של קולות שנת השבע, ועתה נעמיק ונאזין לכל קול בשלמותו, כפי שהוא מופיע בסביבתו הטבעית.
The Land._.4.95
השמיטות במרחב הבעלות
The Land._.4.96
שמיטת האדמה
The Land._.4.97
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
The Land._.4.98
וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: (שמות כג, י-יא)
The Land._.4.99
מצוות השמיטה נפתחת בתיאור שש השנים הרגילות, בהן מרוויח האדם את לחמו בזיעת אפיו. בשש השנים מפריש האדם תרומות ומעשרות, מביא ביכורים, וכך שומר על מערכת יחסים תקינה עם אדון הארץ ועם השכבה החלשה בחברה. שש שנים עובד האדם את אדמתו כחפצו: זורע, קוצר ואוסף את תבואת האדמה אשר בבעלותו. קיום מצוות האדמה במשך שש השנים אמנם פותח את האדם אל המימדים אשר מעבר לו, אך אינו מונע מן האדם להתנהג כאדוני האדמה והצומח. במשך שש השנים משוכנע האדם כי האדמה היא בבעלותו: 'ארצך', 'כרמך' ו'זיתך', ועל רקע זה מגיעה השמיטה.
The Land._.4.100
אחת לשבע שנים, נוטלת התורה את האדם אל מציאות אחרת. השמיטה מתמודדת באופן חזיתי עם בעלות האדם על האדמה, ומכה בה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. האדם מצווה לשמוט את בעלותו כל האדמה, לנטוש את עצם המצאותו עליה. האדם מגורש מן האדמה וכך, בדרך הקשה, מבין כי הוא אינו אדוני הארץ.
The Land._.4.101
כמה קשה דרישה זו לאדם! במשך שש השנים מממש הוא את בעלותו על האדמה ומפיק ממנה את מרבית צרכי מחייתו. הניתן בכלל לתאר את עומק ההיפוך המתחולל בשנה השביעית? – על השמיטה מספרת התורה במילים ספורות ומדודות.
The Land._.4.102
עזיבת האדם מתבטאת, בראש ובראשונה, בהשארת הפירות והתבואה הגדלים מעצמם לאביונים על ידי בעל השדה, שהוא עצמו אינו רשאי לאכול מפרי אדמתו שלו. שיא הנטישה מתרחש כאשר חית השדה, עימה נלחם האדם שנה בשנה, אוכלת את יתרת המזון אשר הותירו העניים. השדה כה מופקר ופרוץ, עד כי חיות השדה, אשר מבטאות את הצד האכזרי והדורסני שבטבע52חיות השדה, בכל ספרי התנ"ך, מתוארות כגורמות הרס וחורבן לאדם וליצירתו וכמסכנות את קיום החברה האנושית, באין גורם אנושי שולט. לעיון והרחבה ראה: שמות כג, כט; ויקרא כו, כב; יחזקאל לד, ה-ח; והושע ב לכל אורך הפרק., מקבלות בשמיטה יתרון על פני האדם הנוטש את אדמתו. העדפה זו אינה נובעת מתוך התחשבות והערכה כלפיהן, אלא כביטוי קיצוני לשלילת מקומו של הבעלים בשדהו.
The Land._.4.103
מה מבקשת התורה לומר לאדם, אשר במשך שש שנים עידן את בעלותו עצמו בעמדו לפני ה'? מדוע מבקשת התורה לערער ולקעקע את חוויית הבעלות עד היסוד?
The Land._.4.104
עבד ה' הוא לבדו חופשי
The Land._.4.105
מצוות השמיטה עומדת מול החקלאי, החש אדון לאדמתו במשך שש השנים, על אף קיום מצוות הארץ. בתוקף מעמדו משתמש הבעלים בכל גרגר אדמה, על מנת להפיק רווחים גדולים ככל הניתן. סיפור השמיטה בשמות מעניק פן חדש לשאלת הבעלות האנושית. היאך יחזיק האדם באדמה וימצה את כוחה שנה אחר שנה, מבלי לשעבדה כלפיו? היאך יבין האדם כי הוא אינו אדון מוחלט על האדמה, ובעלותו מתת ה' היא?
The Land._.4.106
שנת השבע, בשונה ממצוות הארץ בשש השנים, אינה תיקון עדין לתודעת הבעלות. אחת לשבע שנים עובר האדם זעזוע עמוק בתודעת בעלותו על האדמה. הוא מורחק מעל אדמתו, ושומט את בעלותו הכובשת. תביעה קשה ומוחלטת, חדה כתער, ניחתת על עובד האדמה הניצב הרחק משדהו. רק כך יבין בעל השדה את מקומו האמיתי.
The Land._.4.107
אולם יש לזכור כי השמיטה מתרחשת רק אחת לשבע שנים, כך שאין מטרתה לעקור את בעלות האדם לצמיתות. השמיטה, על אף היותה צו קשה ואלים, מובנת לבסוף כצו המעניק לאדם חירות מתודעת הבעלות. בעלות האדם עלולה להפוך בהדרגה לדרישה מוחלטת של תוצרי האדמה לעצמו בלבד. כך עלול הוא להתמכר אט לאדנותו ולשלטונו ולהפוך עבד לעבודתו הוא.
The Land._.4.108
שמיטת כספים
The Land._.4.109
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה': אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ: (דברים טו, א-ו)
The Land._.4.110
שמיטת כספים נזכרת בברית ערבות-מואב, ויש בה השלמה לתמונה העולה מתוך שמיטת הקרקע של ברית יציאת מצרים. בתמצות רב נתייחס למשמעויותיה במרחב השמיטה53חיבורנו מתמקד ביחסי אדם-אדמה, ושמיטת כספים אינה חלק מיחסים אלו. גם בשער השביעית לא עסקנו בה.. במשך שש שנים מעצים האדם את בעלותו במרחבו הפרטי על שדהו, אך לא רק על אדמתו מתעצמת הבעלות אלא גם על האנשים סביבו. מכוח אמצעיו הכספיים הופך האדם לנוגשׂ בבני האדם דלי האמצעיים שתחתיו, הנזקקים לעזרתו הכלכלית. חוסר יכולת העניים להחזיר את חובותיהם, הוא שגורם לשעבודם תחתיו.
The Land._.4.111
"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה!" – שמיטת הכספים מתרחשת אחת לשבע שנים, ומשדדת את תודעת הבעלות. "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה – שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ" – הדרישה היא לשמיטת בעלות האדם על חוב שהצטבר עד לשנה השביעית. יש בדרישה זו מהלך קיצוני אף יותר משמיטת הקרקע, שכן הקרקע תחזור לבעליה במוצאי השמיטה, בעוד שהחוב נשמט לעולם. שמיטת הכספים דורשת מן האדם לא לנגוש באחיו במשך כל שנת השבע, לזכור שהעני אינו זר לו, אלא אחיו הוא. כך תודעת הבעלות לא תאטום אותו לאחיו האביון. את כוחות הנגישה יש להפנות כלפי הנכרי, הזר, אשר אינו אחיך.
The Land._.4.112
בניגוד לשמיטת קרקע, בה המרכז הוא שבירת תודעת הבעלות, שמיטת כספים מטרתה היא הפניה לעני. שמיטת הכספים אינה מנפצת את בעלות האדם, אלא בעיקר מרככת את ליבו לחוש את מצוקת העני. התביעה מהאדם לוותר על תביעת כספו שהרוויח ביושר לכאורה אינה צודקת, אבל גם שליטת האדם ונגישתו באחיו אינה מציאות בריאה לנפש הבעלים. שמיטת הכספים דורשת מהאדם להתעלות מעל עצמו ולהיות רגיש למקום המקולקל שאליו הביאה אותו הבעלות – השליטה באחיו, ללא רגישות לסבלו תחת שעבודו. גם אם המעשה עצמו לכאורה אינו צודק, תוצאתו מוצדקת.
The Land._.4.113
בכל מערכת השמיטה אין כל התייחסות למקומה של הארץ; האין זכאית גם היא להתייחסות?
The Land._.4.114
השביתה במרחב הא-להי
The Land._.4.115
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: (ויקרא כה, א-ז)
The Land._.4.116
נחלק את הפרשיה לארבעה חלקים: פתיחה (פסוקים א-ב), שש השנים (ג), השנה השביעית – שבת הארץ (ד-ה) והאכילה משבת הארץ (ו-ז). ארבעת החלקים הללו יוצרים מכלול שלם, בו כל חלק בונה נדבך נוסף בתמונה הכוללת של שבע השנים. המתחים בפרשיה – שש השנים אל מול שנת השבע, שביתה והרחקת האדם משדהו אל מול האכילה והחיבור המחודש – מספרים את סיפורן המופלא של שבע השנים.
The Land._.4.117
נעבור כעת אל החלקים השונים ונראה כיצד בונה התורה את המהלך השלם.
The Land._.4.118
פתיחה
The Land._.4.119
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
The Land._.4.120
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם – וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’:
The Land._.4.121
כבר בפסוקי הפתיחה מדגישה התורה כי אין זו שביתת האדם, כי אם שביתת הארץ54גישה זו מתאימה לזהות הכללית של הארץ בחומש ויקרא: הארץ היא ארצו של ה', ארץ דינאמית אשר לה כוחות עצמאיים וייחודיים. הארץ היא זו שנטמאת בחטאי העם היושב עליה, וביכולתה להקיא אותו כתגובה לחטאיו. כך גם בפרשיית השביעית: לארץ צרכים עצמאיים משלה, והיא זו שצריכה לשבות.. זוהי מערכת יחסים פנימית בין הארץ לבין ה', אשר על בני ישראל להיות מודעים לה ולאפשר אותה. אמנם הארץ שובתת לה' ללא התערבות האדם, אך שביתה זו תלויה בכניסת עם ישראל לארץ, וללא כניסתו גם הארץ אינה שובתת לה'55ואכן מפסוקים אלה למדו חכמים כי השביעית החלה רק מחלוקת השדות לאנשים הפרטיים: "כי תבואו... מניין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות, ולא חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהו חייבים בשמיטה? תלמוד לומר: "שדך" - שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו" (תורת כוהנים בהר, פרשה א). אם כן השביתה תלויה בישיבת עם ישראל איש איש בנחלתו ובשדהו. מנגד, כאשר עם ישראל לא מקיים את מצוות השביתה וגולה מעל אדמתו, הארץ מרצה את שבתותיה (ויקרא כו, לד-לה), ואם כן הארץ שובתת גם ללא נוכחות עם ישראל בה. במתח זה נעסוק בהמשך.. בפסוקי הפתיחה, מגלה הפרשיה טפח מן המורכבות שביחסים העדינים בין ארץ-ה'-אדם. בהמשך הפרשיה תתחדד תמונתם של יחסים אלה.
The Land._.4.122
שש השנים
The Land._.4.123
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
The Land._.4.124
לאחר האמירה הכללית "ושבתה הארץ שבת לה'", מפרטת הפרשיה כיצד מתבצעת השביתה, ופותחת בתיאור שש השנים. במעבר לפירוט שש השנים קיימים שני הבדלי סגנון משמעותיים: 'הארץ' מפסוקי הפתיחה הופכת ל'שדך' ו'כרמך' של האדם הפרטי. גם לשון הרבים שאפיינה את פסוקי הפתיחה – "דבר אל בני ישראל... כי תבאו...", הופכת ללשון יחיד: "שש שנים תזרע שדך". שני שינויים אלה יוצרים מעבר מהסיפור הגדול של בני ישראל הנכנסים לארץ המשותפת לכל, אל השדה והנחלה הפרטיים של כל אדם ואדם.
The Land._.4.125
מפגש האדם הפרטי עם שדהו שונה מאוד ממפגש העם עם הארץ הגדולה. 'הארץ' היא הארץ אותה נותן ה' לבני ישראל בכללם. זהו קשר ראשוני אשר אינו מפותח דיו. 'השדה' לעומת זאת, הוא נחלתו הפרטית של כל אדם ואדם. בנחלה זו הוא פועל במשך שש השנים – חורש, זורע, מטפל ודואג עד לשלב הסופי של איסוף התבואה, ומכין את הקרקע לקראת סבב זריעה נוסף. מעתה, נחלתו אינה עוד חלקת בוּר, פיסה מתוך הארץ הגדולה, אלא 'שדה' – חלקה מוגדרת ומפותחת המניבה יבול. השוני בשם ובלשון גורר שוני במהות.
The Land._.4.126
שש השנים הן שנות היצירה של האדם העובד בשדהו, ובהן יש לו תפקיד מהותי ודומיננטי בהפיכת חלקת ארץ סתמית לשדה משמעותי המצמיח תבואה. אולם עליונות זו של האדם ותפקידו המהותי בבריאה, מובילים גם לפגם מסוים. הצורך המתמיד במתן משמעות, בהעלאה ובפיתוח האנושי, מוביל לראיית הארץ כנחותה: לארץ אין מקום כשלעצמה; ההתייחסות אליה היא כאל משאב אנושי, אשר תכליתו איסוף פרטי של תבואה. מצוות שש השנים חשפו תכלית נוספת – העלאת פירות הארץ אל הקודש. בשתי תכליות אלו אין לארץ ולפירותיה מקום עצמאי, אלא היא אמצעי להשגת דבר אחר – בין לקודש, בין להון אישי. לשם כך מגיעה שנת השבע, בה מתעורר יחס אחר אל הארץ ואל פירותיה. מחיבור המושתת על בסיסם של ייעוד ומטרה כלשהם, לחיבור המושתת על בסיס של נוכחות והוויה: "שבת שבתון יהיה לארץ".
The Land._.4.127
השנה השביעית – שביתת הארץ
The Land._.4.128
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'
The Land._.4.129
שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
The Land._.4.130
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר
The Land._.4.131
שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
The Land._.4.132
השנה השביעית היא שנת השבתון. עולם היצירה וההתעלות של שש השנים מושבת: האדם אינו שותף בהצמחת השדה והכרם, ואינו רשאי לאסוף את התבואה כבשש השנים. הארץ, שבמשך שש השנים חולקה לשדות קטנים 'אנושיים', חוזרת בשנה זו להיות ארץ אחת גדולה, ללא חלוקות וללא גבולות, ללא יצירה וללא עשייה. במשך שש השנים, האדם בעבודתו גרם לארץ להיות שדה. כעת, בשנה השביעית, בה נמנע האדם מעבודת השדה, השדה שב לזהותו הראשונית והופך להיות חלק מהארץ הגדולה.
The Land._.4.133
באין פעילות אנושית בארץ, נדם קול התנועה היצירתית-התכליתית. שתיקה זו פותחת פתח להקשבה עמוקה לארץ כשלעצמה. ההכרה בעומק החיים הטמונים ברגבי האדמה, מגלה כי ה' נוכח בה, הווה בתוכה. זהו מעבר מקדושת הייעוד, המונעת על ידי האדם, להוויה א-להית הנוכחת בעומק המציאות.
The Land._.4.134
פיתוח ההקשבה לכוחות החיים של הארץ, נובע מתוך סגולות הארץ הנפרשות בספרי ההליכה במדבר. בשנה השביעית מתגלה כי שכינת ה', אשר במשך שש השנים שרתה בעם ישראל כתוצאה של קיום המצוות, שורה בארץ מצד עצמה. זוהי ארץ אשר ה' שוכן בתוכה, כשם שהוא שוכן בבני ישראל – "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה, לד). לארץ עצמה ברית וקשר ייחודי עם ה', גם מעבר לברית ה' עם בני ישראל: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו, מג).
The Land._.4.135
לאור זאת, מובנת גם התלות שבין כניסת עם ישראל לארץ, לבין שביתת הארץ, כפי שראינו בפסוקי הפתיחה. השש והשבע הינם חטיבה אחת. רק לאחר חשיפת העושר הטמון בארץ בעקבות מצוות שש השנים, ניתן לפתח הכרה שיש בארץ עוצמות הקיימות כשלעצמן, ללא צורך בהעלאה אנושית. רק בעקבות "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם", יש משמעות ל"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’". הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל נע במחזורי חיים של שש ושבע – פיתוח ויצירה מחד, הקשבה והוויה מאידך56תיאורנו מתייחס לשנת השבע כבאה לאחר עבודת שש השנים; אולם ישנה משמעות לשנת השבע כפותחת לשש שנים הבאות. האדם אשר הקשיב לשביתה, גם אופן יצירתו במהלך השש הבאות יהיה שונה בתכלית מזה שבטרם חווה שביעית..
The Land._.4.136
האכילה בשנת השבע
The Land._.4.137
וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה
The Land._.4.138
לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
The Land._.4.139
וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ
The Land._.4.140
תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
The Land._.4.141
באיסורי המלאכה ניתן היה לסיים את סיפורה של שנת השבע; האדם פינה את מקומו לארץ הגדולה, ואפשר את יצירת הקשר המשותף בין האדמה לה'. מכאן ניתן היה לשוב לשש שנים נוספות. אלא שהתורה אינה עוצרת בנקודה זו; היא מחזירה את שבת הארץ בחזרה אל האדם: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה...".
The Land._.4.142
זהו מהלך מרתק בו הארץ, אשר שבתה לה' ללא התערבות האדם, שבה כעת אל האדם ויוצרת עמו מפגש מחודש. אולם האכילה מתבואת הארץ שונה מן האיסוף של שש השנים. האדם נפגש עם הארץ הגדולה, ולא עם שדהו הפרטי. ממפגש של עליונות כלפי האדמה במשך שש השנים, המפגש המחודש הוא בלתי אמצעי, ללא מחשבות על יצירה או פיתוח. אותם פירות, שבמשך כל השנים היו רק אמצעי להשגת דברים אחרים, מקבלים כעת מעמד אחר: לא מעלים אותם לשום מקום, והם אינם נאספים במאגרים גדולים. הפרי עומד לעצמו.
The Land._.4.143
זאת ועוד: כפי שראינו בחלק הקודם, במשך שש השנים אין לאדם יכולת לגעת בקודש. כל שביכולתו לעשות הוא רק להפריש את הקודש לגבוה. בשנת השבע, המושג 'קודש' כלל אינו נזכר, והוא אינו מובחן ואינו מובדל מן החול. פירות השביעית נותרים כביכול טבל, קודש וחול המשמשים בערבוביא. מעתה, האדם אינו חוסה בצילו של הקודש אלא חי עמו.
The Land._.4.144
רמז לְשוני לַשוֹני שבין צורות מפגש האדם והאדמה בשש השנים ובשנה השביעית מצוי ביחס הפסוקים למילה 'תבואה': במשך שש שנים השימוש בפירות הארץ הינו אסיף: "...ואספת את תבואתה" – האדם אוסף את התבואה למצבורים גדולים, והופך אותה לערך, לכמות ולמספר. לעומת זאת, השימוש ביבול בשנת השבע הוא למאכל: "תהיה כל תבואתה לאכול" – אין אוספים את התבואה, אלא רק אוכלים אותה. התבואה חוזרת לייעודה המקורי – מתנת הארץ לאדם.
The Land._.4.145
מפגש זה יוצר שינוי גם אצל האדם עצמו. כשם שהשדה שב להיות חלק מן הארץ הגדולה, ללא גבולות וללא גדרות, כך גם עולם החי מבטל את הגדרותיו וגבולותיו והארץ שבה ונפגשת עם כולם בשווה. כל עולם החי שותף באכילה מפירות השבע באופן שווה: אדון ועבד, ישראלי וגר, בהמה וחיה – כולם נכללים תחת ה'לכם', המקבלים את פירות שבת הארץ לאכלה. ההבדלה החברתית, שהייתה כה מהותית במשך שש השנים, מתבטלת בשנת השבע.
The Land._.4.146
סיכום: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי"
The Land._.4.147
פרשיית השביעית בויקרא בנתה מהלך שלם. תחילה, נִיתנה הארץ לבני ישראל והם הפכוה לשדות פרטיים, אותם האדם מפתח ומצמיח במשך שש השנים. בשנים אלה האדם יוצר ומעלה את האדמה: הוא מפיק ממנה תבואה, עולה איתה אל הקודש וכדומה. בשנה השביעית נדרש האדם לשבות ממלאכתו ולפנות מקום לעומק הטמון בארץ עצמה. הארץ מצידה חושפת את היותה שייכת לה', גם ללא האדם שמעלה אותה. ממקום זה שבה הארץ ונפגשת עם האדם. המפגש המחודש עם הארץ הוא מפגש עצמי, בו הארץ כפי שהיא, פוגשת את יושביה ללא הבדל ביניהם. במפגש זה מתקיים קשר של אכילה בלבד, ללא איסוף וללא התעלות אל הקודש. בכך סוגרת התורה את המעגל: מארץ כללית, הניתנת לבני ישראל בתחילת הפרשה – "אשר אני נותן לכם", חוזרת הארץ לאחר שש השנים והשבע להפיק את תבואתה: "לכם לאכלה".
The Land._.4.148
סוף
The Land._.4.149
נסגור את המעגל אותו פתחנו בפרק 'גן ה' וארץ ה''. גן עדן מבטא, כאמור, את מקום ההוויה והנוכחות. אין בו התעלות אל הקודש: האדם חי בחיבור מתמיד לה'. ארץ ישראל, לעומת זאת, היא ארץ של תנועה, הן מן השמיים לארץ, הן מן הארץ בחזרה לשמיים. תודעת החיים בגן עדן שונה מזו שבארץ ישראל, ולכן חדירה של האחת אל האחרת עלולה להיות בעייתית. מציאות של גן עדן אינה אפשרית בארץ ישראל, שכן למטר השמים היא שותה את מימיה. אפילו בשנת השבע, בה מתהווה מציאות שהיא מעין גן עדן, ללא יצירת האדם, מתעוררת בעיית קיום קשה: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כו, כ-כא) – גן עדן המאיר אל הארץ בשנה השביעית, תלוי בברכת השמים והארץ של שנת השש. זוהי השנה האחרונה בה האדם יוצר ומפתח, זורע ואוסף, ולכן בה הוא זוכה לברכת השמים.
The Land._.4.150
ארץ ישראל אינה גן עדן, אולם אחת לשבע שנים, מציאות החיים בה נפתחת לעולם של קשב, של הוויה. לאחר שש שנים של תנועה מגמתית והתעלות, שנת השבע מגלה את שורש ההוויה הנוכחת, הארץ עצמה היא ארץ ה' ואינה תלויה במעשה האדם.

Adam min ha'adamah, Otniel 2008. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002611318/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.