Adam Min HaAdamah

Sefaria · Jewish Thought · 1,667 sections

The Land._.3.75
יחס זה קיים אף בברית ערבות מואב, בין מרחב הארץ כארץ נחלה וירושה לבין מערכת היחסיים האנושית–א-להית המתקיימת בה. אותם דגשים של מצוות הקיימים בברית הר סיני, מופיעים גם בברית ערבות מואב:
The Land._.3.76
ברית יציאת מצרים (שמות כא,א– כג,יט): עבד עברי, יחס לגר, יחס לעני, בכורות, משפט וצדק, יחס לעני ולגר, שמיטת קרקעות, שבת, שלושת הרגלים, לא תבשל גדי בחלב אמו (עבד עברי מופיע בפרק הקודם).
The Land._.3.77
ברית ערבות מואב (דברים יד,כא – טז,כ): לא תבשל גדי בחלב אמו, מעשר שני, מעשר עני, שמיטת כספים, נתינה לעני, עבד עברי, הקדשת בכור לה', שלושה רגלים, משפט צדק.
The Land._.3.78
הנושאים מקבילים כמעט לגמרי, אך סדר הופעתם שונה. ההשוואה מלמדת על עצם הקשר ההדוק בין הבריתות, העוסקות שתיהן ביחסי האדם כבעלים עם סביבתו, בהתאמה לארץ כמרחב בעלות.
The Land._.3.79
"כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" – יסוד הבעלות בחיי האדם
The Land._.3.80
בשתי הבריתות האדם הוא במרכז, בהיותו הבעלים על אדמתו ונכסיו. בעלות זו היא בעלות מתפשטת ומתרחבת, הן בתחום הילודה – "...עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (שמות כג, ל), הן בעושר ובנכסים – "וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה" (דברים ח, יג), והן בירושת הארץ – "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם" (דברים יא, כד). ראיית האדם כבעל נחלה ומקום משלו, אותם הוא מגדיל ומרחיב, נעוצה עוד בראשית הבריאה. האדם בפרק א בבראשית נברא בצלם א-להים, ומהווה נציגו על פני האדמה. שפה דומה של התרחבות והתפשטות מצויה אף שם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כח).
The Land._.3.81
מבחירתו של אברהם, מקבל עם ישראל את תפקיד האנושות כולה, והוא זה שמהווה נציגות א-להית שלטת בתוך העולם. המצוות עוזרות ומכוונות את האדם לבעלות מתוקנת, אשר יודעת את מקומה ומקושרת למקורה. בכך האדם הנברא בצלם א-להים חוזר ומידמה לא-להיו. כפי שמתאר המדרש את אמירתו של יעקב לה': "ר' שמעון בן לקיש פתח: "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל" אמר לו: אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים" (בראשית רבה, פרשה פ).
The Land._.3.82
"אם כבנים, אם כעבדים" – יחסי ה' וישראל בשמות ובדברים
The Land._.3.83
על אף הדמיון הרב בין הבריתות, קיים הבדל יסודי בין שמות ובין דברים. הברית שבחומש שמות ניתנה לעם שזה עתה יצא מעבדות לחירות, עם שהכיר עד כה רק בעלות קשה ואכזרית. החשש שמלווה את הבעלות בשמות, היא שאותה בעלות מצרית – מוחלטת, לא מתחשבת ודורסנית – תהיה גם נחלת חלקו של הבעלים הישראלי. על כן, בשלב זה הבעלות הניתנת היא בעלות מסויגת ביותר. האדם אמנם מקבל מקום, יש לו נחלה ועבדים, אולם מצוות ברית זו מכוונות אותו להיות בעלים עדין יותר, מתחשב ומאפשר, ולא רק אדון דורס ושתלטן.
The Land._.3.84
בחומש דברים היחס לבעלות שונה לחלוטין. משה פונה אל דור הבנים, דור שנולד אל תוך חירות ואף זכה להתגלות מתמדת ודואגת של הקב"ה במשך ארבעים שנות ההליכה במדבר. יחסי ה' וישראל בחומש זה הינם יחסים של אהבה וקרבה, והבעלות שניתנת לדור זה היא בעלות שמחה, מלאה ברכה ושפע31האהבה, הברכה והשמחה מופיעים לרוב על פני חומש דברים, בתדירות רבה בהשוואה לשאר החומשים. השורש א.ה.ב מוזכר פעמיים בשמות, פעמיים בויקרא, אינו מופיע כלל בבמדבר, ומופיע 23 פעמים בדברים. המושג 'ברכה' מוזכר כ-52 פעמים בדברים לעומת 7 פעמים בשמות, 3 בויקרא וכ-20 בבמדבר. השורש ש.מ.ח מופיע פעם אחת בשמות, פעם אחת בויקרא, פעם אחת בבמדבר ו-12 פעמים בדברים..
The Land._.3.85
ההתמודדות העיקרית של חומש דברים אינה מול בעל בית אכזר, העלול לנצל את כוחו לרמיסת הנתונים תחתיו כפי שראינו בשמות, כי אם התמודדות מול השקיעה בחומריות כתוצאה מהשפע ומהעושר המצויים לרוב. המצוות שבחומש דברים מכוונות בעיקר להזכיר לאדם כי הוא אינו מקור השפע וכי כל אשר לו הוא מאת הקב"ה, וכנציגו עליו לפתוח את ידו לנזקקים שמסביבו אשר גורלם לא שפר עליהם, והשפע הרב לא הגיע עדיהם.
The Land._.3.86
דוגמא להבדל בין החומשים ניתן לראות ביחס לחלש. בעוד שבשמות הדגש המרכזי הוא הימנעות מפגיעה בחלש – "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ... כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן... אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה..." (שמות כב, כ-כד), בדברים הדרישה היא לפתיחת הלב והיד כלפי אותה שכבה חלשה – "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז-ח). בשמות עיקר ההתמודדות היא כאמור עם אדם בעל רכוש המתאכזר אל החלשים ואל חסרי האמצעים. על כן קיימת דרישה מינימאלית שלא לענות ולא לנצל את העוצמה והמעמד אליו הגיע האדם. בדברים לעומת זאת, האדם זוכה לשפע רב שניתן לו כתוצאה מברכת ה'. לכן הכתוב אינו מסתפק בדרישה סבילה אלא דורש מעשה אשר מחייב את פתיחת האדם אל הסובב32ביטוי נוסף להבדל זה שבין הספרים ניתן לראות ביחס אל העבד. בעוד שבשמות קיימת חובת השחרור בתום שש השנים ותו לא – "אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא" (שמות כא, ג), בדברים נוספת גם מצוות הענקה – "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים טו, יג-יד)..
The Land._.3.87
הביטויים המרכזיים המשמשים בבריתות שבשמות הם עבד ואדון, וכך אף מתוארים יחסי ה' וישראל: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שמות כג, יז; לד, כג). לעומת זאת, הדימוי המרכזי המופיע בדברים ליחסי ה' וישראל הוא דימוי של אב ובנו – "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א). משמעות הבדל זה אינה מעידה רק על טיב היחסים בין ה' וישראל, כי אם מצביעה על תודעת קיום המצוות של עם ישראל. בשמות עם ישראל הוא עם עבדים, וכעבד לקב"ה נדרש האדם לקיים את מצוותיו. לעומת זאת, בני החורין של חומש דברים בוחרים לקיים את המצוות, מתוך הבחירה בחיים – "...הַחַיִים וְהַמָוֶת נַתָתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִים" (דברים ל, יט).
The Land._.3.88
סיכום
The Land._.3.89
על אף ההבדלים בין הבריתות, המסגרת של הארץ נותרת זהה בשתיהן. הן בברית יציאת מצרים, והן בברית ערבות מואב, הארץ הניתנת לבני ישראל הינה ארץ מורשה המשתרעת מן הנהר ועד הנהר. זוהי ארץ אותה יורישו בני ישראל מאת עמי הסביבה, ובה יחיו חיי בעלות מלאים על אדמתם. התורה מכוונת בכל אחד מהחומשים לבעלות מתוקנת וראויה, כיאה לאדם שנברא בצלם.
The Land._.3.90
כל אחת מהבריתות הנ"ל פתחה דרכים משלה להתמודדות עם שאלת הבעלות של האדם. בברית יציאת מצרים נבנתה מערכת היחסים שבין האדם לקב"ה כיחסי עבד-אדון. אמנם לאדם ניתנת בעלות, אך עליו לזכור כי אין זו בעלות מוחלטת אלא נגזרת ממקור הזכות – אדון כל הארץ, ומתוך כך לא לענות את החלש ממנו. בברית ערבות מואב התעלתה מערכת יחסים זו ליחסי אב ובן, אשר בה שלטת שפת האהבה והשמחה. מול חיי שפע אלה, על האדם החופשי והמשוחרר להישמר מפני הגאווה והנהנתנות, להכיר במקור השפע ולהעניק מטוב אדמתו לחלש ממנו. בפרק הבא, 'יחסי השש והשבע', נראה כיצד אופיין של הבריתות האלה מתבטא במעגל שש השנים והשנה השביעית.
The Land._.3.91
ד. "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" – ויקרא ובמדבר
The Land._.3.92
מבוא
The Land._.3.93
בחלק ב עמדנו על שלושה אפיונים מרכזיים ביחסי ארץ-אדם-אל, כפי שהם מופיעים בחומשי ויקרא ובמדבר:
The Land._.3.94
א. מעמד העם על ארצו – גרים ותושבים
The Land._.3.95
ב. גבולות הארץ – ארץ כנען
The Land._.3.96
ג. יחסי ה' וישראל – "להיות לכם לא-להים"
The Land._.3.97
כפי שראינו, אפיונים אלה מצויים בברית המילה. הם מצויים לרוב בחומשי ויקרא ובמדבר, אולם ההופעה העיקרית שלהם היא בסוף חומש ויקרא, בפרשיות השביעית והיובל (פרקים כה-כז). נתבונן בהם שם ונעמוד על משמעותם, ובכך נקנה את היסודות לפרק הבא, שיעסוק בניתוח יחסי השש והשבע של האדם החי על האדמה.
The Land._.3.98
"כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי": מעמד העם בארצו
The Land._.3.99
עראיות עם ישראל בארצו מודגשת פעמים רבות בחומש ויקרא:
The Land._.3.100
...וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: (ויקרא יח, כו-כח33וכן שם כ, כב-כג)
The Land._.3.101
זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל אינה מוחלטת, ובכך אינה שונה מזכותם של שאר העמים לישיבה בארץ. כשם שהארץ הקיאה את עמי כנען, כך תקיא את עם ישראל, אם יטמא אותה. זו אינה ארצו של עם ישראל, כי אם ארץ ה', בה ניתנת לאדם ניתנת רק אחוזה. בדומה לאמירת אברהם "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם" (בראשית כג, ד), כך על עם ישראל לחוש בארצו: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי, וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג-כד). אולם, בשונה מהאבות, להם תחושת הגרות הייתה אל מול יושבי הארץ – "אנכי עמכם", תחושת הגרות בארץ של ויקרא היא אל מול ה': "אתם עמדי".
The Land._.3.102
עם ישראל עומד אל מול ה', ותודעת העראיות מלווה את חייו על אדמתו. תודעה זו היא היפוכה של תחושת הבעלות והאדנות, אותה ראינו לעיל: בחומשי שמות ודברים, הארץ היא ארץ מורשה, בה האדם חי כבעלים על אדמתו. בארץ של ויקרא, האדם מקבל רק אחוזה, ללא יכולת ירושה אמיתית.
The Land._.3.103
ביטוי מובהק לתודעה זו מצוי בהעברת אדמת הארץ מאדם לאדם בדרך של מכירה:
The Land._.3.104
וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ: לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ... (ויקרא כה, יד-טז)
The Land._.3.105
האדם המוכר את שדהו, אינו מוכר את השדה עצמו, אלא רק את שווי התבואה אותה מצמיח השדה עד לשנת היובל. בהמשך הפרשיה מבואר הטעם: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם שם, כג). האדם לעולם אינו מוכר את ארץ אחוזתו, שכן זו אינה ארצו הפרטית. האדם יכול למכור רק את תבואת הארץ, שכן רק היא שייכת לו.
The Land._.3.106
בדרך זו, מובא בהמשך הפרק דינו של האדם שנאלץ למכור את עצמו34מבנה הפרק מתאר התרוששות הדרגתית של האדם: תחילה נאלץ האדם למכור את שדה אחוזתו, בניסיון להשיבה אליו; אחר כך נגרר הוא לבעיות ריבית; ולבסוף הוא אף מוכר את עצמו.. גם בדין זה , אדם הנמכר לעבד עובד רק עד שנת היובל, ולאחר מכן שב אל משפחתו. התורה מנמקת שכמו הארץ, גם האדם שייך לה', ולכן לא יימכר מכירת עולם: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (שם שם, מב).
The Land._.3.107
גם מכירת שדה אחוזה וגם מכירת אדם לעבדות מוגבלות בזמנן עד היובל, בשל היות האדם והשדה שייכים לה'. העמידה לפני ה' מבטלת את הבעלות האישית-הפרטית. עם ה' וארץ ה' גם יחד מבטלים ומערערים את העמידה העצמית של האדם. לאדם אין נחלת ירושה משלו, והוא אינו יכול לשייך לעצמו אדם אחר.
The Land._.3.108
תודעה זו מסבירה גם את השימוש בשם 'ארץ כנען', לעומת השימוש בשם 'הארץ' בשמות ובדברים. אדם ישראלי החי בארץ כנען חש שהארץ אינה שייכת לו. הוא אמנם הובא אליה והיא אף ניתנה לו לאחוזת עולם, אך הוא לא יוכל לעולם לחוש בה כבן בית משוחרר החי על אדמתו. הוא נכנע לה', אשר לו הארץ.
The Land._.3.109
"וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם": העמידה לפני ה'
The Land._.3.110
בדומה לתודעת הבעלות על הארץ בשמות ובדברים, אשר התרחבה אל תודעת הבעלות בחיים כולם, גם כאן ניתן לראות כיצד תודעת האדם ביחס לארצו מתרחבת אל תודעת החיים בכללם. אדם אשר חי על אדמתו כגר וכתושב ומכיר בנוכחות הא-להית הקיימת בארץ, חווה את החיים כולם כחיים כנועים לפני ה'. הביטוי המרכזי החוזר שוב ושוב על פני כל ספרי המדבר הוא – "אֲנִי ה'"35הביטוי "אני ה'" מופיע 52 פעמים בחומש ויקרא (לעומת 17 פעמים בשמות ופעם אחת בלבד בחומש דברים!).. מצוות רבות נחתמות בביטוי זה: שמירת שבת וכיבוד הורים, אהבת הרֵע ואיסור רכילות, ערלה וכבוד הזקן. מגוון זה של מצוות המלוות את אורח החיים של האדם, יוצר עמידה יומיומית אל מול הנוכחות הא-להית. ביטוי דומה המופיע מספר פעמים בשני החומשים האלה, נועד אף הוא ליצור תודעה זו – "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (שם כו, יב).
The Land._.3.111
הד נוסף ליחס זה של חיים על הארץ ניתן לראות ביחס אל הגר בחומשים אלה: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט, לג-לד). היחס אל הגר אינו רק יחס מתחשב ומרחם כבשמות ובדברים. בויקרא ובבמדבר הגר הוא גם שווה, כאזרח מכם, כמוך, שכן כולם גרים ותושבים לפני ה'36השוויון בין האזרח והגר מופיע פעמים רבות בויקרא ובמדבר: ויקרא טז, כט; יז, ח-טו; כ, ב; במדבר טו, יד-ל ועוד. שוני מהותי בין ויקרא ובין דברים בהתייחסוות לגר נוגע לאכילת נבילה. בעוד שבויקרא הגר והאזרח שווים בטומאת אכילת נבילה (ויקרא יז, טו), בדברים האיסור על אכילת נבילה קיים אצל הישראלי בלבד, בעוד שלגר אין כל הסתייגות מאכילה זו.. אם כן, תודעת האדם על אדמתו משתקפת גם באופי החיים בכללם כעמידה לפני ה' וכהכרה בהיות ה' לו לא-להים.
The Land._.3.112
"הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ" – שכינת ה' בתוך ישראל
The Land._.3.113
על פי ויקרא ובמדבר, על האדם לחיות בהכרה מתמדת ויומיומית בה' כא-להי ישראל, אולם גם הכרה זו היא רק מטרת ביניים לקראת המטרה הסופית – נוכחות ה' בתוך ישראל.
The Land._.3.114
חטיבת המצוות הגדולה של ויקרא נפתחת בפסוק "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב), ומסתיימת במשמעות התקדשות זו:
The Land._.3.115
וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה': וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם: הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה’: (ויקרא כב, לא-לג)
The Land._.3.116
עם ישראל, המקדש עצמו במצוות ה', זוכה להתקדשות ה' בתוכו. זוהי החוויה הבסיסית של הולכי המדבר, המבוטאת בויקרא ובבמדבר. אוהל מועד המצוי קרוב, עמוד האש ועמוד הענן המלווים את מסע המחנות, ירידת הלחם מן משמים, הניסים והאותות – כל אלה יוצרים תחושה מתמדת של השראת שכינה בתוך המחנה.
The Land._.3.117
שילוח הטמאים מתוך המחנה נובע אף הוא מסיבה זו: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם" (במדבר ה, ב-ג). גם חטאו של קורח נבע מתוך תפיסה זו: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’" (במדבר טז, ג)37וראה הרחבה על חטא קורח בפרק הבא..
The Land._.3.118
השראת השכינה בתוך ישראל היא שיאה של הברכה בפרשת בחֻקֹתי: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כו, יא-יב(
The Land._.3.119
גם בפרשיית ערי המקלט ישנו שימוש בביטוי זה:
The Land._.3.120
...וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר לה, לג-לד)
The Land._.3.121
בכך מרחיבה התורה את משמעותה של נוכחות ה'; אין מדובר אך בנוכחות ה' בקרב בני ישראל אלא גם בארץ ישראל עצמה. עם ישראל נדרש לפתוח עצמו להכרה בנוכחות ה' הכפולה, בתוכו ובתוך הארץ, ולהיזהר מטומאה המרחיקה נוכחות זו. לכך מצטרפת גם תחושת הגרות של החיים בארץ, כפי שראינו בפרשיית היובל. בויקרא ובבמדבר לא נאמרה העליה לרגל. מצוות ההיראות לפני ה' נפקדת מחומשים אלו. זוהי ארץ אשר בתוכה שוכן ה', וממילא אין צורך לעלות אל הקודש בכדי להקביל את פניו, אלא רק להיפתח לשכינה שכבר קיימת ונוכחת בתוך הארץ38זהו הבדל נוסף בין שמות ודברים לבין ויקרא ובמדבר. בשמות, המלאך הוא האמור להכניס את העם לארץ (שמות כג, כ-כג), והמפגש עם ה' מתרחש בשלושת הרגלים בלבד. בדברים, המפגש מתרחש רק בתחומי בית המקדש (למעט יוצא מן הכלל אחד – מחנה היוצאים למלחמה – ראה: דברים כ, ד). נקודת המעבר מצויה דווקא בחומש שמות. בעקבות הקמת המשכן ותחנוני משה לאחר חטא העגל, עובר ה' לשכון בתוך בני ישראל..
The Land._.3.122
סיכום – הפנים הכפולות של חיי הארץ
The Land._.3.123
בפרק זה עסקנו בפנים השונות של יחסי אדמה-אדם-אל, כפי שהם באים לידי ביטוי במעשי האבות ובתורת משה. דרך שתי הבריתות בין ה' ואברהם, יצאנו אל הביטויים השונים של הופעת החיים בארץ בחומשים השונים, ועמדנו על ההבדלים שבין שמות ודברים אל מול ויקרא ובמדבר ובמשמעויות של הבדלים אלה.
The Land._.3.124
בפרק הבא נעסוק בהשלכות יחסים אלה על האדם החי על אדמתו. אינו דומה אדם הניגש לעבוד את ארצו על פי חומש שמות, לאדם העובד את שדהו על פי חומש ויקרא. כן אינה דומה השמיטה וביטול הבעלות של שמות, לשביתה וחיבור לאדמה ולה' של ויקרא. עיקר ההתבוננות תתבצע דרך יחס התורה למעגלי השש והשבע: שש השנים בהן האדם פעיל ויוצר, אל מול שנת השבע, בה הוא שובת ממלאכה. כאמור, על פי הספרים השונים תיווצר גם משמעות שונה, היוצרת עולם רוחני שונה.
The Land._.4.1
יחסי השש והשבע – שש השנים והשנה השביעית בתורה שבכתב
The Land._.4.2
פתיחה
The Land._.4.3
בפרק הקודם הכרנו את העולמות המקבילים הבונים את מרחב החיים בארץ: עולם הבעלות בשמות ובדברים, ועולם הנוכחות הא-להית בויקרא ובמדבר. בפרק זה נחוש את מקצב החיים של שש השנים והשנה השביעית, המהווה את התנועה הפנימית של כל מרחב. כל מחזור זמן בנוי משש שנים של פעילות ולאחריה שנת הרפייה. זוהי מוזיקת החיים בארץ, המעצבת את הקשר בין האדם לסביבתו – האדמה, החברה וה'. שתי התנועות משלימות האחת את רעותה, ויוצרות יחד את מקצב החיים בארץ.
The Land._.4.4
הקשבה למנגינה הזו מגלה את הקולות השונים המלווים אותה: הקול הטבעי, קולם של החיים הארציים, המבטאים התהלכות פשוטה לפני ה', ללא מצוות מוגדרות ומכוונות, וקול מצוות ה', הופעה א-להית עליונה המעדנת את הקול הטבעי. שני הקולות הללו מלווים יחד את תנועת שש השנים והשנה השביעית.
The Land._.4.5
פרק זה יהווה צומת למאפיינים השונים של מורכבות החיים בארץ: בעלות אנושית ונוכחות א-להית, שש ושבע, טבע ומצווה – את כולם נאגד לכדי תזמורת המנגנת יחד את מוזיקת החיים בארץ.
The Land._.4.6
חלק ראשון: התנועה הטבעית של שש השנים והמצוות המלוות אותה
The Land._.4.7
שתי פרשיות השביעית מתארות את תנועת האדם בשש השנים, האחת במרחב הבעלות – "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (שמות כג, י), והאחרת במרחב הא-להי – "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (ויקרא כה, ג). עוד לפני שנרד לעומקם של פסוקים אלו, נחוש בתנועה הטבעית השונה אשר תיווצר בכל מרחב, לאור מה שחווינו בפרק הקודם.
The Land._.4.8
התנועה הטבעית של האדם במרחב הבעלות של שש השנים, היא תנועה בעלת נוכחות חזקה של האדם בארצו אל מול סביבתו. תנועת העוצמה של שש השנים עלולה למלא את האדם גאווה עצמית, אשר תוביל לשכחת א-להים. מול סכנה זו תידרש תנועת מצווה, אשר תעדן את הבעלות ותשמור אותה מאטימות, וכך תכוון אותה אל ה'.
The Land._.4.9
לעומתה, התנועה הטבעית של האדם במרחב הא-להי בשש השנים, היא בעלת נוכחות חלשה במציאות, ובעלת אחיזה עדינה יותר באדמה. במרחב זה מודגשת העמידה היומיומית של האדם והארץ אל מול ה'. הסכנה הטמונה בתנועה הטבעית של האדם במרחב הא-להי, היא הליכה עם ה' בקרי. האדם עלול לשכוח את תכונות המרחב בו הוא חי, שכחה אשר תוביל אותו לזנוח את תודעת הגרות ולנתק עצמו מהנוכחות הא-להית. על כן, במרחב זה תידרש תנועת מצווה שונה, המכוונת את האדם ישירות אל מול ה'. המצוות אשר ילוו את התנועה הטבעית של האדם, יזכירו לו כי לה' הארץ ומלואה.
The Land._.4.10
שש השנים במרחב הבעלות
The Land._.4.11
א. ברית יציאת-מצרים
The Land._.4.12
בברית הר סיני נזכרות שתי מצוות הנוגעות לאדמה: הקבלת פני ה' ברגל והבאת הביכורים.
The Land._.4.13
וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה':
The Land._.4.14
...
The Land._.4.15
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ (שמות כג, טז-יט)
The Land._.4.16
חג הקציר וחג האסיף נחגגים בתקופות ראשית ואחרית היבול. בזמנים אלו מתעצמת תודעת הבעלות, ודווקא אז נקרא האדם לבוא אל בית ה', ולעמוד בענווה לפני האדון ה'.
The Land._.4.17
גם מצוות הבאת הביכורים לבית ה' נוגעת בשורש חוויית היצירה של הבעלים. עם הופעת הבכור, חוֹוה האדם את פעימת היצירה החדשה ואת הגאווה האנושית על הצמחת הפרי. תחושת התפעמות שכזו מתארת חוה בהולדת קין איש האדמה: "קניתי איש את ה'" (בראשית ד, א). המצווה על עובד האדמה להביא את הביכורים אל בית ה', מעדנת את תודעת בעלותו הבלעדית על הפירות.
The Land._.4.18
בשש השנים, קוטע קול המצווה את המקצב השוטף של חיי הבעלות והיצירה הטבעיים, בתנועה המעלה את הבעלות אל האדון ה'. העלאה זו נעשית בנקודות הקריטיות, בראשית עונת היבול ובאחריתה. שנה בשנה עוזב האדם את שדהו, ועולה אל האדון ה'. בזמן זה הוא גם מעלה את הביכורים, ראשית פרי אדמתו.
The Land._.4.19
ב. ברית ערבות-מואב
The Land._.4.20
אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ (דברים ח, ט). מושגי הברכה והחיים, השמחה והאהבה, הנזכרים בברית זו, מתייחסים לשפעת היבול של האדמה. בברית ערבות-מואב מתרבות מצוות האדמה אשר נותנות מענה לסכנות הכרוכות בשפע זה.
The Land._.4.21
מצוות האדמה נעות בשני כיוונים: האחד כלפי מעלה, בתנועת העלאה אל המקום אשר יבחר ה', והאחר כלפי מטה, כלפי החלשים בחברה: האלמנה, העני והגר. בשני הכיוונים פותח האדם את רכושו, את כוחות החיים שהשיג, מתחום בעלותו הוא אל אשר מבעד לו.
The Land._.4.22
תנועת העלאה לה'
The Land._.4.23
וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: (דברים יב, ו-ז)
The Land._.4.24
תנועת ההעלאה שראינו בברית הר סיני, הופכת לתנועה גדולה ומשמעותית יותר בברית ערבות מואב. בברית זו עולה האדם לבית ה', ומביא עמו את כל מתנותיו: תרומות ומעשרות מפרי אדמתו, נדרים ונדבות, ובכורות בקרו וצאנו. מתוך הכרה במקור הברכה, מעלה האדם את שפע החיים המפעמים במרחב האנושי-אישי אל בית ה', אל המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם.
The Land._.4.25
גם העלייה לרגל בחגי הקציר והאסיף (שם טז, ט-יז) מקבלת עיצוב מחודש והופכת מעליה שנועדה להכיר בהיות ה' האדון, לעליה של הודיה ושמחה בכל הטוב: "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (שם טז, טו).
The Land._.4.26
העלייה לבית ה' עומדת גם ברקע מצוות מעשר שני (שם יד, כב-כז). במצווה זו נפתח האדם כלפי ה', על ידי אכילת הפירות במקום אשר בחר לשום שמו שם. האכילה לפני ה' נוטעת באדם את יראתו, מחד גיסא, "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיך כָּל הַיָמִים" (כג), ומאידך גיסא משפיעה עליו שמחה, כאשר הוא משתף באכילה את כל בני ביתו: "וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (כו). בזמן שמחה שכזה, אל לאדם לשכוח את מי שאין לו נחלה: "וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ" (כז).
The Land._.4.27
המכנה המשותף לכל העליות עם שפע הארץ הוא השמחה לפני ה'. מטרת העליה אל ה' בברית ערבות מואב אינה שבירת תודעת הבעלות, כי אם הודיה שְמחה על החיים המבורכים, ועל השפע מאת ה': "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם". בשונה ממשכן ה' בחומשי ויקרא ובמדבר, המשמש כמקום קדוש ונבדל, בית ה' של חומש דברים הוא מקום הברכה והשפע.
The Land._.4.28
תנועת הנתינה לחלש
The Land._.4.29
וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה (דברים יד, כו)
The Land._.4.30
התנועה המלווה את האדם בשש השנים, אינה מתמצה במגע עם הגבוה. שמחת החיים בשפע התבואה, אינה פוסחת על הפושטים ידם בשערי העיר. האדם היוצר, המידמה לקונו, מצוּוה לזכור אף את החלש בחברה ולדאוג לו, דווקא על רקע השפע הגדול המזומן לו מן האדמה. "בנים אתם לה' א-להיכם" – על הבן לשתף ברכוש האב אף את האחים שירדו מנכסיהם, או את הכהן והלוי, שלהם נועד גורל אחר39יחסי האחווה מוזכרים מספר פעמים בחומש דברים, ראה: טו, א-יח, כב, א-ד.. ראיית העם כולו כבני ה' והיחסים החברתיים כערכי משפחה גדולה, מבהירה את עומק ההתפתחות המתרחשת בברית ערבות-מואב, מן הבחינה החברתית והלאומית גם יחד.
The Land._.4.31
מעשר-עני, לקט, שכחה ופאה, שיתוף החלשים באכילה לפני ה' – כולן מצוות התלויות בארץ, המשתפות את החלש בשפע היבול. ה'בעלים' של חומש דברים הוא בעלים הרגיש לזולתו, מכיר בכאבם של החלשים ומטמיע את שמחתם בשמחתו. בקצירת השדה זוכר האדם את העניים ומשאיר להם חלק בשדהו (פאה). בהמשך הקציר, מותיר האדם בשדה חלקים אחדים מן התבואה, המעידים על רוחב וטוּב ליבו (לקט ושכחה). בעת איסוף התבואה, אחת לשלוש שנים מפריש האדם מרכושו מעשר המיועד לעניים (מעשר עני), ואף כאשר הוא מעלה את תבואתו לבית ה', לא ישכח לצרף לשמחתו את השכבות החלשות בחברה.
The Land._.4.32
פיתוח המערכת המוסרית בחומש דברים, מבוטא בהרחבה במגע האדם עם האדמה, בו מועצמת חוויית הבעלות האנושית. דווקא בנתינה לחלש זוכה האדם לברכת ה': "...נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (שם טו, י)40הנתינה לעני המביאה את ברכת ה' מופיעה גם במעשר עני ושני, יד, כב-כט, ובוידוי מעשרות, כו, יב-טו..
The Land._.4.33
חתימת מצוות האדמה – ביכורים ווידוי מעשרות
The Land._.4.34
מצוות האדמה נחתמות בהבאת הביכורים ובווידוי מעשרות (פרק כו). שתי מצוות אלו מסכמות יחד את שני התהליכים במערך שש השנים: הפתיחה אל השמיים והנתינה לאחר.
The Land._.4.35
בהבאת הביכורים עומד האדם נוכח ה', מביא מראשית פרי אדמתו ובפיו הגדת הביכורים. בהגדה הוא מתאר את המהלך ההיסטורי, שראשיתו בהבטחת הארץ לאבות וסופו בהבאת ראשית פרי אדמתו אל בית ה'. לאחר הנחת טנא הביכורים לפני ה', שב האדם לביתו, שמח בכל הטוב ומשתף בו אף את הלוי אשר בקרבו. בכך נסגר מעגל היחסים בין האדם לקב"ה: השמים מברכים את האדם בברכת הארץ – האדם מעלה לבית ה' מפרי אדמתו, מכיר בטוב ומודה על ברכת השמים – לאחר מכן שב הוא אל ביתו ואוכל את הפירות בשמחה עד לשנת היבול הבאה.
The Land._.4.36
מצוות הביכורים סוגרת את המעגל הנפלא, א-להים-אדם-אדמה, מקיימת אותו בדיבור, ומציגה בפנינו את מעגל החיים של שש השנים במלוא תפארתו. הגדת הביכורים הנאמרת לפני ה' היא אותה ראיית הפנים שהכרנו בברית יציאת מצרים, אך כאן היא כקישור 'פנים בפנים' בין האדם לא-להיו, באמצעות פרי האדמה.
The Land._.4.37
אל מול מצוות הביכורים, אשר הדגישה בעיקר את יחסי האדם וה', הפרשיה הבאה – וידוי מעשרות – מדגישה גם את התיקון החברתי: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (שם כו, יג). הוידוי חותם את מצוות האדמה בברית ערבות מואב, ובסופו התפילה הנפלאה – "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם שם, טו).
The Land._.4.38
ג. סיכום שש השנים במרחב הבעלות
The Land._.4.39
חוויית שש השנים, בשתי הבריתות כאחת, מעבירה את האדם דרך ארוכה וייחודית. עובד האדמה ניצל מן האדנות השלטונית-הנצלנית ומן הגאווה המסאבת. למן הרגע בו נפגש האדם בתוצרת המלבלבת בפרדסיו בשנה הראשונה, ועד תום פירות השנה השישית, פותח הוא את עצמו לתנועות ההולכות ושבות אל ה' ואל האחר.
The Land._.4.40
אחר שיצא האדם מגדר עצמו ועבר תהליכים ארוכים ומורכבים, תולה הוא עיניו במרום ומבקש ברכה; ברכה שתתקיים בזכות השבועה לאבותינו, אשר הבטיחה את ירושת הארץ, ובזכות התנועה אותה הוא מקיים בגישתו אל כל הסובב אותו. ברכה אשר תתקיים מתוך יחסי האהבה בין ה' לעמו.
The Land._.4.41
שש השנים במרחב הא-להי
The Land._.4.42
מקום האדם במרחב הא-להי
The Land._.4.43
הארץ, במרחב הא-להי, מתאפיינת בהיותה ארץ ה'. לאור זאת, התנועה הטבעית של האדם נוכחותה באדמה חלשה יותר ואחיזתה בה עדינה יותר מאשר במרחב הבעלות. האדם בחומשי המדבר מתהלך בארץ כגר וכתושב. רק התבואה ניתנת לו, ובה רשאי הוא לסחור, בעוד שהארץ עצמה נותרת של ה', ולכן אינה יכולה להימכר לצמיתות. האדם והארץ שייכים הם לה': "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג).
The Land._.4.44
ההכרה כי הארץ היא חלק מהמרחב הא-להי משנה את מעמדו של האדם במערכת היחסים אדם-אדמה-ה'. במרחב הבעלות, האדם במרכז: הארץ קיימת בעבורו, ההצמחה והיצירה בה נעשות למענו והברכה העולה מן הארץ מעשירה את חייו לפני ה'. במרחב הא-להי, לא האדם במרכז אלא ה'. גם הארץ אינה אמצעי לרווחת האדם, אלא זו ארץ ה' פעילה, שהאדם מוזהר שוב ושוב מלטמא אותה. האדם שותף למעשה בראשית, לא בכדי להגיע לברכה במעשי ידיו כבדברים, אלא בכדי להגיע למלוא ההכרה כי זוהי ארץ ה', בה הוא שוכן ואותה הוא מברך.
The Land._.4.45
בכך מתגלה ייחודו של עם ישראל בישיבתו בארץ. בעוד שחיבורם של שאר העמים לארץ הוא חיבור על דרך השלילה בלבד – הארץ מקיאה את העמים המטמאים אותה – הרי חיבור עם ישראל לארץ מוליד הצמחה ופיתוח. השכינה השורה בתוך עם ישראל מוקרנת גם אל עבר הארץ וגורמת לברכתה: "...וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ, וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע..."41ייתכן כי בפסוקים אלה רומזת התורה לתיאורי גן עדן: "עץ השדה יתן פריו" מקביל ל"ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל...", וכן "ואכלתם לחמכם לשובע" כנגד "בזעת אפך תאכל לחם" בו קולל האדם הראשון. נראה שיש כאן תיקון עומק הנובע מארץ ישראל. בניגוד לתיאורים הסותרים שראינו בפרק ב בבראשית (גן ה' וארץ ה' עמוד....), כאן המטר הוא אמנם משמים, אבל הברכה היא כברכת גן עדן. האדם פתוח לגרמי השמים כמתחייב מארץ ישראל, אך זוכה לברכה ולשפע המצויים בגן עדן. (שם כו, ד-ה).
The Land._.4.46
אם כן, האדם אינו במרכז; הארץ שייכת לה' ופועלת כישות הקיימת לעצמה. על כן, גם מצוות הארץ המובאות בחומשי ויקרא ובמדבר מאפשרות את הפתיחה לנוכחות הא-להית.
The Land._.4.47
מצוות הארץ במרחב הא-להי
The Land._.4.48
ערלה
The Land._.4.49
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה’: וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט, כג-כה)
The Land._.4.50
ארבע השנים הראשונות של העץ מוקדשות כולן לעמידה לפני ה'. המושג ערלה מוכר מברית המילה, ונראה כי מצווה זו מכוונת לתהליך דומה ביחס לעצי המאכל. בדומה לברית המילה של האדם, בה הוא נפתח להיות ה' לו לא-להים, ערלת העץ מאפשרת את הכרת היות ה' לא-להים במרחב כולו. גם בשנה הרביעית יהיו כל פירות העץ קודש הילולים לה', ורק בשנה החמישית יוכל האדם לאכול מפרי עציו.

Adam min ha'adamah, Otniel 2008. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002611318/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.