Adam Min HaAdamah

בדרשות התורת כוהנים קובעים חז"ל כי תהליך השיבה של היובל אינו תהליך פרטי שעובר אדם זה או אחר:

יושביה - בזמן שיושביה עליה, ולא בזמן שגלו מתוכה.

היו עליה אבל היו מעורבבים שבט יהודה בבנימן, ושבט בנימן ביהודה, יכול יהיה היובל נוהג? תלמוד לומר "יושביה" - לכל יושביה. נמצאת אומר: כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות. (תורת כוהנים בהר, ב)

התנאי לקיום היובל הוא כפול: ישיבה של כל העם בארץ; וישיבה של כל השבטים בנחלתם המקורית.

לדרישות אלו מכנה משותף. אין טעם בקיום היובל כל עוד אין לאדם לאן לשוב, הן במעגל הלאומי והן במעגל השבטי. כאשר באה גלות לעולם, ועם ישראל מפורד ומפוזר בין העמים, או אפילו כאשר עם ישראל יושב בארצו אך כל שבט יושב בנחלה לא לו – אין מרחב אליו יוכל האדם לשוב ולפתח מחדש את סיפורו.

אין הסיפור האישי נבנה אלא מתוך השיבה אל המשפחה והאחוזה, המממשים את הגורל הא-להי.

סיכום

בפרק זה פסענו בנתיבי היובל. תחילה ראינו כיצד היובל עומד כנגד עולם הבחירה של ארבעים ותשע השנים; כיצד קריאת הדרור בארץ משׁדדת את עולם הבעלות האנושי. ראינו כי אין מדובר בחופש סתמי, אלא בשיבה הביתה: העבדים לחיק משפחתם ומוכרי האדמות לאחוזתם המקורית. אולם אין היובל שנה ייחודית העומדת לעצמה. היובל משפיע על כל מחזור ארבעים ותשע השנים: היובל מגלה שכל סחר באדמות הוא רק בתבואתן וכל מכירה של עבד היא רק שכירת עבודתו עד לשנת היובל, גם אם מדובר בעבד שבחר לעבוד אצל אדונו לעולם. האדם מגלה שהוא אינו אדון על הארץ, וכל שכן אינו אדון לעצמו ולגורלו – "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" – שייכות הכל לה' היא שמבטלת כל מכירה נצחית.

הקשר בין השייכות לה' לבין השיבה הביתה אינו מקרי. 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'. הן הארץ והן האדם הישראלי מהווים חלק מהסיפור הא-להי, הצומח מהמפגש שלהם יחד. האדם הינו רק עבד ה' ואסור לו לשעבד לצמיתות את סיפורו לאדם אחר; גם הארץ היא ארץ ה' וניתנה בגורל לאדם ולמשפחתו, כדי לממש בה את הסיפור הא-להי של המשפחה בנחלתה. זו הסיבה שכאשר מופיעה מלכות ה' על הארץ באה עימה גם השיבה הביתה.

האדם, בכח בחירתו, הוא שגורם להופעת היובל בארץ. קריאת הדרור שלו בוחרת לבטל את כל עולם הבעלות האנושית אל מול הגורל הא-להי. הגורל הא-להי אינו מנותק מבחירתו של האדם. פסוקי התורה מדגישים את היות האדם פעיל בהחלת היובל, וחז"ל מחדשים שתלות זו הכרחית, כלומר: היובל לא חל מאליו – רק בחירת האדם היא שמחוללת אותו. אם האדם יבחר להתעלם מגורלו ולא לחולל את היובל, כי אז עולם הבעלות האנושי יישאר על כנו. הסברנו שהסיבה לכך שהיובל תלוי בבחירת האדם, היא לטעת באדם את הרצון לבחור בגורל הא-להי כחלק אורגני מחייו.

נגענו בפרשיות הגאולה המובאות בפרק היובל, ובהן ראינו המשך למהות היובל: על בני המשפחה המורחבת לעשות ככל יכולתם כדי להמשיך את הסיפור השלם של המשפחה הנמשך על ידי כל אחד מבניה. מחובתם לגאול אדמה שנמכרה, ואת בן המשפחה שמכר עצמו לעבדות. מגורי המשפחה השבטית שלא על אדמת השבט הם חסרון שיבטל את הופעת היובל, כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו.

עם תחילת הגלות, בשלהי ימי בית ראשון, בטל היובל. מאז ועד ימינו אין הוא נוהג כלל מהתורה: "שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו" (ערכין, יג עמוד א), ותו לא. מאז אנו חיים רק במחזורי בעלות והרפיה, ללא שיבה אל המקור הא-להי המחולל את חיינו. אמנם יש בשביעית תיקון ליחסנו אל האדמה, וגם תיקון חברתי מסוים, אמנם במידה מועטה בלבד, אך אין בה בשביעית התיקון הגורף של היובל: השיבה הביתה, הן של האדמות והן של העבדים. ואם נשתמש במונחים שהגדרנו בפרק הקודם – הרי אנו סובבים שנים על שנים בתוך מעגל הסגור בתוך עצמו, מבלי להתקדם בקו ישר קדימה אל אופק היובל.

סוף הדרך

מהשביעית אל היובל

בפרק זה מגיעה דרכנו לסיומה. נביט לאחור על המסע שעברנו, מעולמה של השביעית אל עולמו של היובל. נתבונן בצעדים בהם התקדמנו, ונחתום את המסע בתחנה הסופית של היובל – השיבה אל הטבע. הן ביובל והן בשביעית מתגלה הארץ הטבעית ומאירה לאדם, ואף על פי כן פנים שונות לה בכל אחד מהם.

מהי משמעותה הייחודית של השיבה לטבע ביובל?

במשך ארבעים ותשע השנים הרגילות, פועלים בחיי האדם שני עולמות שונים ומנוגדים: עולם האדם, הפועל במהלך שש השנים, ועולם הטבע, הנגלה ועולה מתוך הארץ בשנה השביעית. במשך שש השנים התנתק האדם מן הסביבה הטבעית. בשנה השביעית, הטבע השובת ועולה אל ה' משלים את החסרונות שנוצרו בחיי האדם, ומחבר את האדם מחדש למרחב החיים הגדול של הארץ הטבעית, הנושאת עליה יחד אדם ובהמה כאחד.

אך עם כל יופיו ועוצמתו, סיפור השביעית בחומש ויקרא לוקה בחסר. עולם הטבע מקרין על עולם האדם הארה חיצונית היוצרת באופן חלקי בלבד את חווית האחדות והשיתוף במתת הטבע. הארה זו אינה מסוגלת לשנות מבפנים את התשתית של מבנה החברה האנושית, את טיב הקשרים המעוותים הנולדים בחלקם מתוך הסכמה בין אדם לאדם, בהם עלול האדם להירצע לעבד עולם מאהבתו לאדונו, או למכור את נחלתו מחמת עוני. זהו עולם בו כוחות של היצע וביקוש מנהלים את חיי החברה מתוך בחירה והסכמה. בעולם השביעית אין תביעה לשינוי ישיר של החברה האנושית187יוצאת דופן היא חובת שמיטת כספים בדברים, אשר על הקשר ההדוק שלה ליובל עמדנו בפרק הראשון. עתה אנחנו מתרכזים במבט העולה מספר ויקרא, לפיו שבת הארץ היא המרכז. ושל מושגיה. הטבע מאיר אל האדם מחוצה לו, ואינו מדבר בשפתו הפנימית. השביעית אמנם עומדת כנגד חיי שש השנים בעולמו של האדם, ומציגה את עולמה, המחבר את האדם עם הטבע המשותף לו ולחיה, אך היא אינה מתנגדת לשפה של החברה האנושית, המביעה את הרצון לבחור, ליצור ולשלוט.

היובל משלים את החיסרון שבמחזורי השבע.

היובל כשנת החמישים הוא העולם האנושי הגבוה, זה שמעל להארת עולם הטבע של השביעית. הוא אינו חלק מעולם הטבע, המאזן את האדם בין קטבי האחיזה וההרפיה; היובל צומח מתוך עולם האדם ומתוך שפתו הפנימית וקורא לאדם הבוחר של שש השנים לצאת מגבולותיו הרכושניים, האנוכיים ולהתעלות אל הדרור. היובל מעניק לכל את הזכות לחירות ולחיים בכבוד, ומתקן את הקשרים המעוותים שנוצרו במשך השנים בחברה האנושית.

את שנת החמישים יוצר האדם. בכוח בחירתו החופשית בוחר הוא בשינוי ובקריאת דרור בארץ. הבחירה בחירות אינה סוף פסוק; המסע האנושי עמוק בהרבה. החירות היא הפתח אל היובל, לא תכליתו. החופש הוא רק אמצעי לשיבה אל הגורל ואל הסיפור האישי של האדם כחלק מסיפור משפחתו. במקום הסיפור האישי התלוש שהתנהל עד כה, בו יכול היה למכור את עצמו או את נחלתו לעולם, נגלל הסיפור הרחב של האדם, המושרש בסיפור המשפחה ובנחלת האבות, ונפרש לעבר מרחב הזמן – העבר, ההווה והעתיד; סיפור המחובר בקשר של גורל לחלקת ארץ קטנה, שנחלקה מקדם על פי ה', בבחינת "ה' מנת חלקי אתה תומיך גורלי".

בכך מגיעה לשיאה החדירה של היובל לתוך הנחות היסוד של החברה האנושית. היובל מעמיד אלטרנטיבה תרבותית עמוקה ושורשית, היכולה לבצע שינוי פנימי בתפישות הבסיס של בחירה חופשית והגשמה עצמית. זהו שינוי שאינו מגיע מהטבע, אלא מעומק הסיפור האנושי עצמו.

השיבה אל הטבע ביובל

השיבה אל נחלת האבות מולידה חיבור של האדם והארץ זה לזו. בסיפור העמוק של היובל, האדם הוא תבנית נוף מולדתו. האדם השב אל אחוזתו, נחלת אבותיו, חוזר מחדש אל נופי הילדות, אל האדמה המקורית בה נטוע הסיפור האנושי שמתוכו נולד. בשנת החמישים נוצר קשר עמוק ומקודש לאדמה. קשר זה נובע מההכרה בנוף המולדת כגורל א-להי של ארץ ה'. מתוך הכרת החירות באה ההכרה בסיפור המשפחתי, ומתוך כך מתחדד הקשר של האדם עם האדמה.

ההכרה בארץ כמקור חיי האדם מעמידה אותה מעל לאדם. לא עוד "שדך", "קצירך" ו"נזירך" של שנת השבע, אלא "ספיחיה" ו"נזיריה". האדמה אליה שב האדם היא שלו, לא מכוח אחיזתו בה, אלא מכוח היותה צור מחצבתו ומקור חיותו.

השיבה אל הטבע ביובל שונה מן ההתחברות אל הטבע בשביעית. אין זה טבע כללי המשותף לכל החברה האנושית והטבעית, אלא טבע של אדם, של היחיד, שסיפור חייו נטוע כצמח מיוחד בתוך האדמה המתאימה ביותר למימוש סיפורו ההיסטורי.

לאחר שראינו את הפנים השונות של חיי הטבע בשביעית וביובל, נוכל לחזור אל הפרשיות ולהתבונן דרכן בהבדלים, באמצעות השוואה ביניהן:

שביעית

יובל

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר

שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:

יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם

לֹא תִזְרָעוּ

וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ:

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: ס

כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם

מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:

נציג את ההבדלים ונעמוד על משמעותם:

1. היובל אינו 'שבת' לארץ: היחס השונה כלפי השדה נובע מקדושתה של שנת היובל. שנת היובל התקדשה על ידי האדם, בשונה מהשביעית בה הארץ בעצמה שובתת לה'.

2. משדה האדם לשדה עצמאי: השדה בשנת היובל אינו שדה האדם השייך לו, אלא עומד ברשות עצמו. במקום "ספיח קצירך" ו"ענבי נזירך" – "תקצרו את ספיחיה" ו"תבצרו את נזיריה". השביעית, כחלק ממערך ארבעים ותשע השנים, מציגה מתח דו קוטבי. מצד אחד העולם האנושי של בעל השדה, ומצד שני העולם הבוקע מהטבע של הארץ הגדולה השובתת לה'. היובל משנה מבפנים את התשתית החשיבתית של החברה האנושית, ולכן מתח זה אינו קיים בו. בשנת החמישים השדה הוא מעבר לעולמו של האדם, הוא חלק מארץ ה' שניתנה לאבותיו כאחוזה.

3.יחיד מול רבים: האיסורים בשביעית נאמרים בלשון יחיד, במגמה לבטל את נוכחות היחיד ולאפשר את שבת הארץ. רק באכילה נאמרת לשון רבים כאמירה חיובית – "לכם לאכלה". הסיבה לכך היא שמתוך האכילה משבת הארץ, עובר האדם מתודעה פרטית לתודעה רחבה וכוללת. גם כאן שפת הפרשיה העוסקת בשביעית יוצרת מתח בין האדם הפרטי בשדהו ובין הרבים אשר להם ניתנה שבת הארץ לאכלה.

ביובל אין הפרדה: הפרשיה כולה נאמרת בלשון רבים. נראה שמטרת האיסורים היא חיובית: להתחבר לקידוש שנת החמישים שהכריזה החברה, ולשינוי המתחולל בפניה של החברה בארץ. שינוי זה שווה הוא לרבים וליחיד. מצד אחד "לכל יושביה", ומצד שני לכל אחד מהאנשים העקורים, הזוכים להשלים את סיפורם האישי – לחזור לאחוזה ולמשפחה המקורית.

4.שבת הארץ אל מול השדה: בשביעית האדם אוכל מ'שבת הארץ', ואילו ביובל האדם אוכל 'מן השדה'. בשביעית מוזכר השדה רק על דרך השלילה ("שדך לא"), והארץ מוזכרת תמיד על דרך החיוב. לכן בשביעית אסור לאכול מן השדה, ורק "שבת הארץ לכם לאכלה". ביובל לעומת זאת, השדה עצמו מקודש ומוזכר על דרך החיוב. השדה – פיסת האדמה החלקית והקטנה – אינו שלילי, ואין צורך שהוא ייטמע ויתבטל בתוך הארץ הגדולה. על אף היותו שדה חלה עליו קדושת היובל. קדושה זו מתעלה מעל לבעלות הפרטית, והיא שורה על כל שדה אחוזה בארץ ה'.

5. החיה והבהמה אל מול האדם: השביעית מוציאה את האדם מפרטיותו. האכילה היא משותפת, וכוללת בתוכה את כל המרחב הטבעי ללא הבדל מגדרי, בבחינת "אדם ובהמה תושיע ה'". ביובל, המאיר את שורש המשפחה, אין פירוט של כלל המרחב האנושי, ואין הזכרה של הבהמה והחיה. הדיבור פונה אל האדם בלבד.

סוף

התחלנו את מסענו בטבע ואליו שבנו בסופו של המסע. בדרך שעברנו הכרנו פנים שונות של הטבע. לא לחינם נתונים המעגלים הבסיסיים של מחזורי השש והשבע במתח שבין האדם לטבע. בשביעית הטבע מאיר תחילה רק באופן כללי, חיצוני לתרבות האנושית. הוא מאיר לה בעקיפין, דרך החיים הטבעיים המשותפים לאדם ולבהמה. רק לאחר שבע שבתות שנים של הקשבה והזדככות, יכולה שנת החמישים לבוא ולגלות את ההארה של הטבע האנושי מתוכו, ולתת מקום לשורש הפנימי של הסיפור האנושי הפרטי של המשפחה והיחיד.

ניתן לראות את הדברים גם מהכיוון ההפוך, בבחינת "נעוץ סופם בתחילתם". יכולתו של האדם להתחבר אל הטבע ולקבל ממנו הארה אל תוך חייו במשך מחזורי השביעית, נובעת כולה מהקשר הסמוי והנעלם של האדם עם הטבע. קשר זה, המתגלה ביובל ומאפשר אינטימיות עמוקה בין האדם לטבע, מקורו במקומות בהם הטבע נוגע באדם. מסיבה זו עצמה, השביעית והיובל קשורים זה בזה בעומק הווייתם.

מתוך כך נתנו חז"ל את הארת היובל בתוך השביעית. הקשר בין השביעית ליובל מתחיל כבר בתורת כוהנים (בהר פרשה ב), בה נלמדו דיני קדושת הדמים מהיובל אל השביעית, וכך נלמד גם דין הביעור שחל על מאכל האדם188הרמב"ם מנסח תלות זו ככלל: "דין היובל בשביתת הארץ ודין השמטה אחד הוא לכל דבר, כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ אסור בשנת יובל, וכל שמותר בשביעית מותר ביובל." (הלכות שמיטה ויובל י, טו). זו השוואה כללית הנובעת מהקשר ביניהם. אף על פי כן, דקדוק בלשון הרמב"ם בספר המצוות ובהלכות, יראה שישנם הבדלים בפרטי הדינים, כגון במניין הלאווים, בשאלה האם יש מצוות עשה של שבתון על היובל או רק לאו וכו'. בנושא זה דן המנחת חינוך במצווה של"ה, ואין כאן המקום להאריך בפרטי ההבדלים.. אלו הם ציוויים המופנים כלפי האדם בשביעית: ביעור מאכל האדם ולא רק מאכל הבהמה; קדושת דמים על פירות השביעית, מכוח משמעות קדושתם ב'עולם האדם' שביובל.

הרהורים לימינו

בימינו איננו יכולים להתחבר אל הטבע חיבור אנושי. חיינו נעים משש השנים אל שנת השבע, מעולם הבחירה של האדם אל עולם הטבע הכללי והמקיף. איננו מסוגלים לצאת מהמעגל הטבעי אל שנת החמישים. גם אם נבחר בעולם של חירות, לא נוכל להתחבר מחדש אל הטבע מתוך חירות זו. רק הגורל הא-להי מסוגל לחבר בין האדם לטבע. האדם כבעל בחירה, חופשי ונייד הוא. הוא תועה בעולם הטבע המקיף אותו, מבלי שיידע היכן המקום שלו במרחב הגדול והעגול, היכן נתונות ארבע האמות שלו בארץ ישראל, בהן ייאחז בשורשיו ויוליד את סיפורו הנטוע באדמה. כל זאת לא יכול האדם לדעת. בימינו, החירות אינה מובילה בהכרח למציאת השורשים, ואולי אף מעצימה את חוסר התלות והנתק שבין האדם החופשי ובין הטבע המוגבל והקבוע. זהו גורלו של העולם הפוסטמודרני. יש לו חופש בחירה ליצור סיפורים שונים ורבי פנים, אך אלה חסרי שורש באדמה ועל כן תלושים. רק מקור א-להי יכול להמשיך את הסיפור ולחדש אותו, לגאול את העולם ולהשיב את האדם אל גורלו המקורי ואל סיפורו האבוד, סיפורו האישי של אדם, שהוא פרק מסיפורה של משפחה החיה את גורלה על חלקת הא-להים הקטנה בארץ.

לישועתך קויתי ה' לישועתך קויתי.

אחרית דבר

טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ (קהלת ז, ח)

באחרית הדבר אנסה לקשור יחד את כל חלקי הספר, ולתת מבט-על אודות התהליך שעברנו.

לשם כך אחזור אל פרק הפתיחה – גן ה' וארץ ה' – ואומר שכל חלקי הספר ממשיכים ומפתחים את קשר הבראשיתי של האדם והאדמה. סיפור הבריאה מתאר באופן נרחב קשר מהותי זה, אשר שיאו בקריאת שם 'אדם' כי מהאדמה לוקח. האדמה היא החומר ממנו הוא נוצר, היא מקור חיותו ואותה הוא נלקח לעבוד. סופו של סיפור הבריאה טרגי: למרות הקשר העז, מערכת היחסים ביניהם אינה פשוטה כלל ומלאה עצב וקללה.

החיים בארץ ישראל בכלל, ובשביעית וביובל בפרט, מהווים מסע עמוק של תיקון היחסים שבין האדם לאדמה. בשער הראשון – 'זכרונות קדומים' – ראינו כיצד החיים בארץ מעצבים את חיי האדם בצורה מתוקנת: ענווה, פתיחות לברכת ה', השראה וחיי טבע מקודשים – כל אלה מהווים את חיי האדם היוצר בארץ.

בשערי השביעית והיובל העמקנו את תהליך התיקון, ובהם נפתח האדם מחדש לקבל את הקשר העמוק אל האדמה ולהכיר בערכה הפנימי, מתוך כבוד ועדינות. לא רק לעמוד עליה ולהביט השמימה (כבשש השנים), אלא גם לראות אותה כשלעצמה, 'פנים בפנים'.

השער 'פני שביעית נקבלה' מוליד באדם את ההכרה בטבע הא-להי של הארץ. הארץ השובתת לה' מחוללת התרחשות רחבה של חיי טבע מקודשים על פני כל המרחב, ואוגדים יחד את האדם והחיה לחיים משותפים הניזונים מפרי החיים המקודש. בבחינת 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם'.

שער היובל מוליד באדם את השייכות העמוקה לא רק לארץ על כל מרחביה, אלא לארבע אמות שלו בארץ ישראל: לשדה אחוזת אבותיו. שייכות שהיא אינה מצד הטבע המחבר יחד אדם ובהמה לארץ, אלא מצד הסיפור האנושי והמשפחתי, סיפור המממש את הרצון הא-להי בחיי האדם בנחלתו.

ניתן לדמות את תהליכי השביעית והיובל לשני השלבים שעבר אדם הראשון: בתחילה נברא מהאדמה, ולאחר מכן הושם במקום מיוחד לו בתוכה. כך השביעית מגלה את קשר החיים הטבעי לאדמה, ואילו היובל מגלה את הקשר הייחודי של האדם לחלקת הא-להים הפרטית שלו בתוכה, בה שם אותו ה' על פי הגורל לממש את ייעודו.

מהספר אל ימינו:

בעולמנו אנו עוברים כולנו, יחד כחברה וכל אחד מאיתנו כיחיד, את מסע התיקון של יחסי האדם והאדמה. הנושא האקולוגי לא יורד מסדר היום הציבורי בעולם, והמשמעות של הקשר לארץ טורדת את הציבור הישראלי. לצערי השפה של הקשר לארץ דלה, ועסוקה בלית ברירה בקשר לארץ כאמירה היסטורית וטריטוריאלית אל מול העולם שמסביב. אף המבט האקולוגי היהודי המוצע בחברה אינו מפותח דיו, ובודאי לא מכיל את העומקים הערכיים המתגלים בשנת השבע. בספר זה ביקשנו לתרום קמעה לפיתוח הקשר החי של האדם עם אדמתו, שביכולתו להתקיים בצורה עמוקה בארץ ישראל. כל שער בספר מהווה תחנה במסע אל שורשי החיים של האדם באדמה. מסע המעביר את האדם מהאקולוגיה של שש השנים בה הוא משמש במרכז, לאקולוגיה העמוקה של שנת השבע והיובל בה האדמה או השדה במרכז.

הספר, הנוגע ברוח הפסוקים וההלכות, מהווה מצע ליצירת תשתית לקריאה רוחנית ערכית שלמה. אם נדע לפתח את העולם העשיר של החיים הטבעיים בארץ – הגנוז בפסוקים ובהלכות – למשנה רוחנית וערכית סדורה, ייתכן ונוכל להחיות את 'סדר זרעים' בארץ. ללא החייאה עמוקה זו המצוות התלויות בארץ יישארו 'גרגירים מצומקים' (כלשון הראי"ה קוק באורות התחייה, פיסקה ז). הפיתוח מחדש אינו יכול להתמקד בקיום המצוות התלויות בארץ בלבד; חלק משמעותי ממנו הוא פיתוח תודעת הרקע של החיים הטבעיים בארץ. תודעה שראשיתה בחיי האבות ושורשיה בראשית הבריאה. רק על רקע הקשר השורשי והעמוק לטבע הארץ-ישראלי, בדרך מלאה כבוד וקדושה המאגדת יחד אדם, חי וטבע, נוכל להעיר מחדש בארץ את החיוניות הגנוזה במחזורים הטבעיים והמצוותים. התעוררות מחודשת אשר תהפוך אותם להיות מעצבי תודעה ושפה של תרבות ישראלית מקורית.

תם ולא נשלם השבח לאל בורא עולם

פדיה נגר