Adam Min HaAdamah

ספירת שבע שבתות שנים היא ספירה 'מעגלית', החוזרת על עצמה. הספירה נעה במעגלים מחזוריים, כל שבוע מסתיים בשבת וחוזר חלילה. ספירה שכזו מאפיינת את תנועת הטבע, הנע במעגלים של עונות טבעיות החולפות וחוזרות.

לעומתה, ספירת תשע וארבעים שנה היא ספירה 'קווית'. האדם המציב יעדים נע קדימה כלפי העתיד, בקו ישר. היעד של הספירה הוא היובל – זמן השיא של האדם. הזמן הזה נספר בקו רציף של תשע וארבעים שנה.

מתוך ההקשבה לשפה כפולה זו, חידש ר' יהודה את שני מחזורי הספירה. ספירת שבתות השנים נועדה לצורך עצמה, ואילו ספירת ארבעים ותשע השנים משרתת את היובל. במחזור הבא, ספירת השבתות תמשיך בשלה, ואילו ספירת היובל תתנתק ממנה ותמשיך לדרכה, כפי שראינו בירושלמי. היובל יכול לחול גם בשנת שלוש או ארבע לשנות השמיטה, ואין בכך כלום, שכן זוהי ספירה נפרדת לחלוטין.

סיכום

בפסוקי ויקרא עמדנו על התהליך שמציגה התורה – מהשביעית אל היובל. ראינו שתהליך זה מתחיל בגילוי ה' בארץ בשנה השביעית. בהיותה קשורה למערכת הטבע, משנה השנה השביעית את היחס לאדמה ולטבע. אולם השינוי אינו טוטאלי. האדם שפתח את שדהו לסביבה, חוזר לאדמתו בסוף השנה ומתחיל מחזור חדש של שש שנים של עבודה בה. לעומת טבעיות זו של השביעית, גילוי ה' ביובל מתחיל בקריאתו של האדם. היובל אינו חלק ממערכת הטבע, כי אם קומה שעומדת מעל הטבע. קריאתו של האדם מביאה לגילוי ה' בתוך ההתנהלות החברתית (שחרור העבדים והחזרה לנחלות המקוריות).

אופיו של הקשר בין מחזור הטבע לבין הספירה האנושית נבחן לאור מחלוקת ר' יהודה וחכמים. דעת חכמים היא שהיובל מגיע רק אם התקיימו השביעיות שקדמו לו, והוא פורץ, משנה ומתחיל מחדש את מחזור ספירת השביעיות. במילים אחרות, עולם הדרור שקורא האדם יכול לצמוח רק מתוך הארת הטבע של השביעית, והוא אף משפיע על מערכת השביעית ומשנה אותה. לפי ר' יהודה, היובל אינו משנה את הטבע: הוא אינו נוגע באמת במערכת השביעית, וגם אינו תלוי בה. היובל הוא מעין יום טוב שמגיע לאחר השבת, אך אינו משנה את סדר ימות השבוע. את ההשלכות המרחיקות לכת של דעת ר' יהודה ראינו בירושלמי, המציג ניתוק מלא של היובל מהשביעית, וספירות שונות שאינן מושפעות זו מזו: מעגל הטבע השלם של שבע שבתות השנים, וספירת ארבעים ותשע השנים בדרך אל קריאת הדרור.

מהיובל אל שביעית

עד כה הנגדנו בין השביעית, כמערכת טבעית העומדת בבסיס החיים, ובין היובל המונח על גבה, כתנועה של העולם האנושי אל ה'. עתה נהפוך מבט לראיה חדשה של הקשר בין השביעית ליובל. לשם כך נשווה את היובל המופיע בחומש ויקרא עם השמיטה המתוארת דווקא בדברים ובשמות, ונראה את המשותף שבין היובל לשביעית, שיתוף המגיע לשיאו בראיית היובל כמכונן את השנה השביעית.

דעת רבי

מכיוון שצעד זה אינו מובן מאליו, נציג את דבריו של רבי יהודה הנשיא שחידש מבט זה.

דתני "וזה דבר השמיטה שמוט". רבי אומר - שני שמיטין הללו, שמיטה174נראה באופן פשוט כי הכוונה כאן היא לשמיטה בכללותה. אולם הביטוי הקלאסי במקורות התנאיים הוא: 'שביעית', ולא 'שמיטה'. אולי השימוש בביטוי 'שמיטה' כאן אינו מקרי – הקשר בין היובל לשמיטה מופיע דווקא דרך שמיטת הכספים. ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה, פסקו היובילות שמיטה נוהגת מדבריהן. (ירושלמי שביעית, פרק י הלכה ב)

מקור הלימוד של רבי הוא הפסוק על שמיטת כספים: "וזה דבר השמיטה שמוט" (דברים טו, א). על פי רבי, ישנן שתי שמיטות: השביעית והיובל, והן תלויות זו בזו! בזמן שהיובל נוהג השמיטה היא מדאורייתא, ומרגע שפסק – השמיטה היא מדרבנן175מתוך גישה זו שכאשר שאין יובל שביעית דרבנן, רוצה רבי לבטל את השמיטה, אולם חוזר בו כשר' פנחס בן יאיר לא מסכים עמו (ירושלמי דמאי, פרק א הלכה ג). גם תלמידו של רבי, רבי ינאי, רוצה לבטל את השמיטה מפני הארנונא (בבלי סנהדרין, כו עמוד א)..

אם עד כה התייחסנו לשנה השביעית במונחים 'שבת הארץ' ו'שביעית', הנזכרים בויקרא, באמרה לעיל, רבי משתמש במונח 'שמיטה' הנזכר בשמות. הבחירה של רבי אינה מקרית: המונחים 'שבת הארץ' ו'שביעית' מתייחסים לאדמה ששובתת. המונח 'שבת הארץ' מציין את התרחשות האדמה (ומתוך כך השפעותיה על האדם השומר על שביתת הארץ), והשביעית מתארת את מחזור הזמן הקבוע של שנות הארץ – שבע שבתות שנים.

לעומת זאת, המונח 'שמיטה' מתייחס לאדם השומט את שדהו. ההתרחשות היא בעולם האדם וביחס הבעלות שלו כלפי האדמה. רבי מכנה 'שמיטה' לא רק את השנה השביעית, אלא גם את היובל ("שתי שמיטין הללו – שמיטה ויובל")176ישנם עוד מקומות בהם מכנים חז"ל את היובל כ'שמיטה': "יובל אף על פי שלא השמיטו" (תורת כוהנים בהר ד, ב; וכן בבבלי בראש השנה, ט עמוד ב).. לדעת רבי, המוקד ביובל הוא בעל השדה שנאלץ לשמוט את האחוזה שקנה, ולא הבעלים המקוריים שזוכה לשוב לאדמתו. נראה שרבי משווה בין השמיטה והיובל, וקורא את השמיטה מתוך היובל, ומשמעות הדבר הוא כי השמיטה יכולה להתקיים רק אם יש יובל, האב-טיפוס של תנועת השמיטה ותיקון הבעלות.

הדמיון בין השמיטה ליובל

כיצד קרא זאת רבי בפסוקי התורה?

תיאור השנה השביעית בפרשיית השמיטה בשמות מזכיר למדי את תנועת היובל. בניגוד לחומש ויקרא, בשמות לא נזכרת 'שביתת הארץ', אלא החובה שהאדם ישמוט את שדהו. בחומש דברים יש פיתוח נוסף ומרחיק לכת המעגן את השמיטה גם במישור החברתי: דין שמיטת כספים ביחסי מלווה-לווה. מוטלת על המלווה חובה לשמוט את ההלוואה ולהפסיק לנגושֹ בלווה. מצווה זו אינה קשורה כלל לארץ.

בקריאה כזו ניתן למצוא קווי דמיון בין השמיטה ליובל: השנה השביעית מתקנת את תודעת הבעלות על ידי חובת השמיטה. אותם עקרונות חלים ביובל בצורה רחבה ועמוקה יותר. האדמה שנשמטת אינה חוזרת עוד לבעליה, והעבדים משתחררים לתמיד177עבד עברי משתחרר לאחר שבע שנים. אמנם אין המדובר בשנה שביעית של לוח השנה, אלא בשנה שביעית לקניית העבד, אולם עדיין יש כאן אלמנטים דומים של מערכות שש ושבע: בשנה השביעית חל תיקון בתפיסת הבעלות של האדם ביחס לקנייניו.. בהסתכלות זו היובל הוא מעין שמיטה מורחבת, קיצונית יותר. בקריאתו של רבי, גם השמיטה וגם היובל מחוללים מהפכה מתקנת בתודעת הבעלות של האדם, הן ביחס לאדמתו והן ביחס לחברה שסביבו. ההבדלים הם בעוצמת השינוי שנוצר: שחרור האדמה בשמיטה הוא לטווח הזמן הקרוב בלבד, וביובל השחרור הוא מוחלט.

שמיטת כספים: 'הניצוץ היובלי' בתוך השביעית

הצגנו את דעת רבי, המאחדת בין היובל ובין השביעית, כפי שהיא מתוארת בשמות ודברים – שמיטת האדם את בעלותו. אך לאור דברי רבי כפי שהם נזכרים בבבלי, נראה ששמיטת הכספים היא המייצגת את הקשר בין השביעית ליובל.

דתניא, רבי אומר: "וזה דבר השמטה שמוט" – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים. (בבלי מועד קטן, ב עמוד ב)178וכן בקידושין לח עמוד א; גיטין לו עמוד א.

בקריאה ראשונה נראה שרבי תולה את שמיטת הכספים בקיומה של שמיטת הקרקעות179וכך הציעו כמה מהראשונים כרש"י והר"ח (על הסוגיה במועד קטן). ראשונים אלו פירשו את הבבלי פירוש מקומי, מבלי להתייחס לדעת רבי בירושלמי, התולה את קיום השביעית בקיום היובל.. אולם מתוך דעת רבי המופיעה בירושלמי לעיל, נציע פרשנות מקורית המחברת את שתי המימרות180על פי שיטת בעלי התוספות (גיטין לו עמוד א, ד"ה "בזמן שאתה משמט") והרמב"ם (עיין לקמן), זוהי אותה מימרה: 'שמיטת כספים' – הכוונה לשביעית, 'שמיטת קרקע' – הכוונה ליובל.. נראה שהאמירה בבבלי אינה אלא גלגולה של האמירה בירושלמי, שם טען רבי שרק "בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת". השוני בניסוח הבבלי, הוא שבמקום "יובל" מופיע הביטוי "שמיטת קרקעות", ובמקום "שמיטה" מופיעה "שמיטת כספים". המשמעות בשני המקורות זהה: השמיטה מתרחשת רק אם נשמר היובל.

ההצגה של השביעית בבבלי מתמקדת בשמיטת הכספים. החיבור של השמיטה ליובל הוא דווקא דרך שמיטת הכספים, ולא בכדי. המשותף לשמיטת כספים וליובל הוא ששניהם מתקנים באופן ישיר את המרחב האנושי. בשונה מחובת השמיטה בשמות, העוסקת בקרקע, כאן מוטלת על האדם חובה שכל-כולה אנושית. האיסור לנגושּ בלווה מקביל לשחרור העבד ולשמיטת השדה ביובל. בשניהם האדם מוותר בפועל על קניינו בכדי להעניק חירות לאחר. דמיון נוסף בין שמיטת הכספים ליובל הוא שהמחויבות לתיקון החברה היהודית חלה בכל העולם ולא רק בארץ ישראל181בבלי קידושין דף לח עמוד ב: "כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, לאחר כניסתן לארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים, שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ".. מעיון במקורות מהם למד, ניתן לראות מדוע קישר רבי את היובל דווקא עם שמיטת כספים, כשמיטה אנושית. גם הלימוד "וזה דבר השמיטה שמוט" לקוח מפרשיית שמיטת כספים, ודעתו של רבי הובאה בתלמודים כחלק מהדיון על החובה לשמוט כספים בזמן הזה. מתוך כך נראה ששמיטת כספים היא למעשה מעין 'ניצוץ יובלי' המופיע בשביעית. הניצוץ הזה מתגלה כל שבע שנים, וביובל הוא פורץ ועולה כדי הווייתו המלאה ביותר.

גם הרמב"ם קושר בין שביעית ליובל באמצעות שמיטת כספים:

אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ. (הלכות שמיטה ויובל, פרק ט הלכה ב)182פרק ט עוסק כולו בשמיטת כספים (ואולי זו הסיבה שהרמב"ם ציין דווקא את שמיטת הכספים כתלויה ביובל).

הרמב"ם מתבסס על הדרשה המובאת בספרי (דברים קיא) ובבבלי בשם רבי (מועד קטן, ג עמוד א) ש"שמיטת כספים תלויה בשמיטת קרקע". לדעתו, בביטוי 'שמיטת קרקע' אין הכוונה לשביעית, כפי שניתן להבין בקריאה ראשונית, אלא ליובל. הדרשה יוצרת תלות בין שמיטת כספים ליובל. חשוב להדגיש את הכוונה: לא רק שמיטת כספים, גם שאר דיני השביעית תלויים ביובל183כך מפורש בהמשך ההלכות – פרק י הלכה ט (על פי גרסת פרנקל).. אך הקישור ליובל נעשה דרך שמיטת כספים.

סיכום

רבי רואה בשמיטה את חזות היובל: שניהם מערכת אחת, המקיימת תלות הדדית ובמרכזה האדם. בשניהם קיימים אותם אלמנטים. ביובל האדם הוא המקדש ויוצר את השנה, והתהליך המתרחש ביובל הוא שמיטת בעלות האדם ביחס לאדמותיו ועבדיו. רבי בוחר לקרוא כך גם את השביעית, תוך התמקדות בשמיטה ולא בשביתת הארץ. מנקודת מבט זו, שמיטת הכספים מקבלת משמעות מיוחדת, בכך שהיא מבטאת תנועה 'יובלית' של שחרור מוחלט – שמיטה גורפת של האדם, שאינה צומחת מן האדמה. לפי רבי, היובל והשביעית שניהם "שמיטות" השביעית היא יובל קטן. במילים אחרות: רק אם מקיימים את היובל ניתן לקיים גם את השמיטה, שהיא ניצוץ קטן של היובל, המתגלה אחת לשבע שנים.

דעת רבי מחוללת למעשה היפוך שלם של מערכת המושגים שהצבנו בקריאת הפרשיה בויקרא. לדעתו, תהליך של שינוי האדם והחברה הוא המרכזי, והתהליך של שביתת הארץ אינו אלא פיתוח שלו. זאת בדומה ליובל, בו העיקר היא ההתרחשות האנושית, והפסקת העבודה באדמה אינה אלא חלק קטן מהופעת הדרור בעולם האדם. מכוח השוואה זו, המציבה את האדם כמחולל התהליך, נובע דין משמעותי: לא רק היובל תלוי ביצירת האדם (קידוש וקריאת דרור), אלא גם ההתרחשות הטבעית של שביתת הארץ לא מתקיימת ללא קריאת היובל בארץ: "פסקו היובילות שמיטה נוהגת מדבריהן".

על פי שיטת רבי ניתן לדמות את כל מחזור השביעית והיובל ליום טוב – יצירת האדם המקדש את הזמנים. מחזורי הזמנים של האדם אינם יונקים ממחזור החיים בטבע, אלא משאיפת האדם אל הגאולה והדרור. כל מחזור של שבע שביעיות מרומם את החיים האנושיים כולם לינוק מאור העתיד, המתגלה על האדם ועל ארצו.

סוף דבר – מהשביעית אל היובל ובחזרה

בפרק זה בחנו את התהליכים והיחסים שבין השביעית והיובל. הצענו כיוון אחד, לפיו השביעית מוליכה אל היובל. השביעית היא מערכת של טבע, הקבועה במציאות ואינה תלויה כלל ביובל כגורם אנושי שיקדש ויקרא לה (כפי שנאמר בתורת כוהנים: הכול מודים ששביעית נוהגת גם ללא יובל). שביעית זו מביאה לשינוי רק ביחס לאדמה. לעומתה, היובל המבטא את הבחירה האנושית, מרחיב את השינוי לפני החברה כולה. בכיוון זה ניתן לראות את היובל כפורץ ומשנה את מערכת הטבע (הספירה על פי חכמים), או כמעין 'יום טוב', שאינו משנה את סדר ימות השבוע אלא מגיע על גביהם (הספירה על פי ר' יהודה וקביעתו שיובל נוהג גם ללא שביעית).

הכיוון האחר שראינו מציג תנועה מן היובל אל השביעית. היובל הוא נקודת המוצא המכוננת את השביעית. למעשה, השמיטה החוזרת כל שבע שנים היא מעין גילוי חלקי של היובל. היובל והשביעית מאוחדים זה בזו, ומתמקדים שניהם בעולמו של האדם. מנקודת מבט זו, השביעית מתמקדת בשמיטת הכספים, כפעולה במרחב האנושי. (לעילוי נשמת יהודה בן ברכה

שנפטר בצום גדליה תשס"ו)

יובל: השיבה אל הגורל

פתיחה: בין בחירה לגורל

מתוך העיון בפרשיות השביעית בחומשי שמות, ויקרא ודברים, נחשפת לפנינו מערכת עדינה ונפלאה של שש השנים והשנה השביעית. במשך שש שנים האדם אדון על אדמתו ומעבד אותה כרצונו, ובשנה השביעית מרפה האדם משליטתו עליה, שומט אותה, ואת תבואתה משאיר לטובת העני והחיה (שמות) או שהוא משתף באכילתה את הסובבים אותו (ויקרא).

מערכת זו מובילה לפתיחות של הבעלים אל סביבתו וליחסים של כבוד והערכה בין הכוח הזכרי-היצירתי של האדם לבין הכוח הנקבי-המקבל של האדמה. זהו סיפור של התרוממות הדדית, הקשבה והערכה של האחד כלפי האחר, תוך שמירה על האיזונים הנדרשים.

רב השוני בין פרשיות השביעית. אחד ההבדלים הבולטים ביניהן הוא מידת שייכותן למערכת היובל. בפרשיות השמיטה של שמות ודברים, המדגישות את הבעלות, מצויר עולם ללא יובל, עולם קבוע של מחזורי קניין ושמיטה בני שבע שנים. אותו מבנה של בעלות במשך שש שנים ושחרור בשנה השביעית, הוא שעומד גם בבסיסה של פרשיית העבד העברי: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, א). עולם ללא יובל מחייב אמנם הרפייה חלקית, אך מאפשר לאדם קניין מוחלט. אדמה אשר תקָנה על ידי הבעלים תישאר בידו לנצח, וכך גם עבד עברי אשר יסרב לצאת בשנה השביעית, יירצע ויעבוד את אדונו כל חייו: "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שם, ו). בעלות האדם היא פועל-יוצא של יכולות הבחירה והשליטה, המעצבות את חיי הבעלים על פי רצונו.

האדם בעל ההון רוכש במהלך חייו נכסים רבים. רכישותיו מעניקות לו תחושה של בחירה, שליטה ובעלות: ברצותו קונה וברצותו מוכר, ברצותו משאיר את העולם על כנו וברצותו משנה סדרי עולם. בעולם כזה, מחלחלת ומתקבעת התפיסה שלעולם בעל הרכוש הוא השולט במציאות. השליטה בקניין אינה תלויה אלא באדם ובצרכיו האישיים כאן ועכשיו. אפשרות המשחק בקניינים, בו האדם קונה או מוכר לפי צרכיו העכשוויים, תולשת את מושא הקניין משייכות קודמת. גם אם הנכס הינו ירושת אבות, ביכולתו של האדם למכור אותו. כל מהותו של מושא הקנייה מעתה היא שימוש הרוכש בלבד: "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל" (משלי כב, ז).

כנגד עולם הבחירה האישי של שמות ודברים עומד היובל, ובו מוצב האדם אל מול גורלו. הבחירה מאופיינת ביכולת האדם להתנתק מסיפורו האישי: עבד יכול למכור את חירותו ובעל שדה יכול למכור את אדמתו. למול יכולת זו, עומדת מערכת היובל, המבטאת שייכות עמוקה לאדמה ולמשפחה המקורית, שייכות הקודמת לבחירות השונות שערך האדם במהלך השנים.

לא בכדי מתואר היובל, המתעלה מעל למחזור שש השנים ושנת השבע, דווקא בחומש ויקרא. ההכרזה "כי לי כל הארץ", המזעזעת את אחיזת האדם בארצו, אופיינת לחיי הנוכחות הא-להית המתגלים על פני כל החומש. העלאת האדם מעל לעולם הבעלות האנושי, מתרחשת מכוח המפגש המשמעותי של בני ישראל עם ההכרה בהיותם גֵרים בארצו של ה'. השינוי שיוצר היובל במחזור החיים אינו מופנה רק כלפי העתיד – שחרור העבדים והחזרת איש לאחוזתו, אלא גם כלפי העבר: כל בחירה אנושית במחזור החיים שהסתיים עומדת בצילה של המוחלטות הא-להית, הנחשפת בשנת החמישים ומשפיעה עליה ב'אור חוזר'.

בפרק זה נדון בפרשיית היובל בויקרא (כה), ובו נבחן את משמעות הגורל אל מול הבחירה ביובל, והשלכות היובל על ארבעים ותשע השנים שקדמו לו.

יובל: החזרה לשורש

פרק כה בויקרא פותח במחזור שש השנים והשנה השביעית (פסוקים א-ז), בה עסקנו בשער הקודם. לאחר מכן מתוארת ספירת שבע שבתות השנים, ולאחריה העברת תרועת השופר וקריאת הדרור בארץ, והופעת היובל אשר משיבה את בני העם אל משפחתם ואחוזתם (ח-יג).

יחסי אדם-אדמה במשך ארבעים ותשע השנים מתאפיינים בכוח הבחירה של האדם. במשך שש שנים מעבד הוא את שדהו לרצונו, ובשנה השביעית, על אף שביתתו, נשאר שדהו ברשותו: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (ג). אופק סיום השביתה נוטע בחקלאי תקווה לשוב אל אדמתו בכוחות מחודשים. ואכן, בצאת השנה השביעית חוזר החקלאי לאדמתו לשש שנים חדשות של עיבוד ויצירה. בשלב זה איננו יודעים עדיין על העתיד להתרחש ביובל, והרושם עד כה הוא שהאדם נשאר אוחז באדמתו במשך ארבעים ותשע השנים (בדומה לתיאור בשמות ובדברים).

בשלב הבא עוברת הפרשיה אל היובל. האדם וקנייניו עוברים שבעה מחזורים תמימים של בעלות עד להגעת שנת החמישים, שנת היובל:

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ: (ויקרא כה, ח-י)

מקריאה ראשונית נראה כי תוכנו העיקרי של היובל הוא הסרת כבלי העבדות והשבת חופש הבחירה לאדם לעשות כרצונו. ואכן, כך מתרגמת הגמרא, ורש"י בעקבותיה, את המושג "דרור": "דכולי עלמא דרור לשון חירות, מאי משמע? (=מה המשמעות) - דתניא: אין דרור אלא לשון חירות. אמר רבי יהודה: מה לשון דרור - כמדייר בי דיירא, ומוביל סחורה בכל מדינה. [רש"י: כמדייר בי דיירא - מי שהוא ברשותו לגור בכל מלון שירצה.]" (ראש השנה, ט עמוד ב).

אך לא כך מסתיימת הפרשיה. "יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" – ייעודו המלא של הדרור אינו חופש של בחירה, אלא חופש שונה, שורשי יותר. זהו חופש בו יוצא האדם ממצרי החיים, ואפילו מאלו שבחר בהם בעצמו, ושב אל משפחתו ממנה נתלש או אל נחלתו המובטחת, אל שורשו. היובל עומד מעל לרצונו של האדם, הן האדם שבחופש הבחירה הקנייני מכר את נחלתו, והן זה שבחר להישאר עבד נרצע לעולם מאהבת אדונו.

הדרור ביובל אינו מתמצה בבחירה חופשית בעלמא; מיצויו הוא בחירותו של האדם לשוב אל נוף המולדת האנושי והפיסי אליו הוא שייך184באכדית משמעות המילה דרור היא 'השיבה אל האם'. בהקשר של הפרשיה: החופש לשוב אל השורש המקורי – נוף מולדתו של האדם ממנו נולד. הדברים עולים בקנה אחד עם חכמי הסוד והקבלה אשר ראו ביובל הופעה של ספירת הבינה הקרויה גם 'אמא'..

הקרנת היובל על השנים שקדמו לו

עולם הבחירה של ארבעים ותשע השנים מגיע לשיאו ביובל. העבדים הוחזרו לחיק משפחותיהם, והאחוזות אל בעליהן. לכאורה, יפים פסוקים אלה לחתום את תיאור היובל, אולם באופן מפתיע, מיד לאחר התיאור הראשוני של היובל ועד לסוף הפרק, שבה התורה ומתארת את ארבעים ותשע השנים. שום עיסקה של מכירת אדמות ועבדים שנקשרה בארבעים ותשע השנים אינה לצמיתות: האדמה נמכרת לצורך שימוש ביבולה – "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" (שם, טו); כן גם העבד, הנמכר למעשה ידיו: "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל" (שם, מ). אפילו העבד הנרצע, שלכאורה קיבל עליו עבדות עולם, אין עבדותו מוחלטת והוא ישתחרר ביובל.

תיאור ארבעים ותשע השנים משקף את המודעות לנוכחות היובל ולנגיעתו בכל תחומי החיים. כל בחירות האדם בארבעים ותשע השנים נעשות במודעות לקו האופק שמתווה להן שנת החמישים.

נראה כי הסיבה לדינים אלו מצויה במרכזו של הפרק: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם, כג), ובסופו: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (שם, נה). שייכות הארץ והעם לה' מונעת מכירה ושעבוד מוחלטים; כל מכירה מוגבלת בזמן ותחומה ביובל.

אם כן, היובל משפיע על החיים האנושיים כולם, מתוך השייכות המוחלטת של הכל לה'. מעתה ניתן להבין את המקור העמוק ממנו יונקת קריאת הדרור בארץ. לא החירות כערך יסוד, ואף לא החמלה על התָלוש, הם שמעוררים את השיבה אל המשפחה והנחלה. הכוח העומד מאחרי החופש השורשי הוא השייכות הבלעדית של החיים כולם אל ה'.

מִתְאר הפרק חושף מבנה תהליכי: תחילה מתואר עולם הבחירה של ארבעים ותשע השנים. על רקע עולם זה נשמעת קריאת הדרור המעניקה לאדם את החירות לשוב אל אחוזתו ואל משפחתו. לאחר מכן מתוארת השפעת היובל על השנים שקדמו לו, השפעה שמקורה בנוכחות הא-להית בארץ. היות הארץ והאדם שייכים לה', מעמידה את יחסיותם של הקניינים והבעלויות שנוצרו בארבעים ותשע השנים, לנוכח הבעלות המוחלטת של ה', החולשת עליהם ומונעת ממכר עולם.

מבנה הדרגתי זה טומן בחובו רצף התפתחותי: עולם הבחירה האישי, בו האדם מוכר וקונה לרצונו, מתעלה אל החירות המקורית, המשיבה את האדם אל משפחתו ואחוזתו. סופו של הפרק מגלה שאין היובל הבזק חד פעמי, אלא ביטוי לנוכחות המתמדת של המקור הא-להי אשר לו הארץ, וממנה השפעתו על ארבעים ותשע השנים שקדמו לו.

על מנת להעמיק בהבנת היובל, יש לשאול: מדוע דווקא השייכות אל ה' ותחושת הגרות בארץ הן היוצרות את החופש ומשיבות את האדם אל משפחתו ונחלתו? מה משמעותה של קריאת הדרור בארץ אל מול האמירה "כי לי בני ישראל עבדים"?

'אחרית כראשית': השיבה אל נחלת האבות

בכדי ליישב שאלות אלו, יש צורך בבירור המציאות הראשונית עליה ציווה ה', הן בנוגע לחזרת האחוזות והן בנוגע לשיבת העבדים.

חזרת האחוזות:

כאן מתגלה הקשר בין שייכות הארץ לה' ובין רצונו שהאדם ישוב אל נחלתו ביובל. מקומו של האדם בארץ אינו תולדה של בחירה, אלא של גורל א-להי המנחיל לאדם את מקומו בארצו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט: (במדבר כו, נב-נו)

לא לאדם כפרט ניתנה האחוזה, אלא לבית האב. היחיד הוא חלק ממשפחה המממשת את סיפורה ההיסטורי בנחלת אבות, סיפור שהוא גורל א-להי בעצמו. האדם מחזיק בארץ מכוח רצון ה' שבחר באבותינו ולא מכוח בעלותו האישית. במכירת הארץ לצמיתות, מתיימרת הבחירה האנושית של היחיד למעמד מכונן כביכול, המהווה מעין כפירה בשייכות הארץ לה', שייכות שמכוחה זכה העם לאחיזה בארץ.

שיבת העבדים:

כאשר דרש ה' מפרעה, ביד משה ואהרון, לשחרר את בני ישראל ממצרים ולהוציאם לחירות, לא ייעד לעם חיי חופש סתמיים, כי אם 'הוצאה מרשות לרשות': "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ז, טז). מאז, על פני התורה כולה, הומרה עבודת העבד בעבודת ה': "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" (דברים ו, יב-יג).

אלא שעבודת העם את ה' יכולה להתממש רק על רקע חירות החיים בארץ והשיבה אל נחלת אבות. כשם שהחירות המקורית ביובל אינה עומדת לעצמה, כי אם מהווה פתח להכרה בגילוי שייכות הארץ והעם לה', כך גם ביציאת מצרים: החופש אינו ערך לעצמו, אלא פתח להתבטלות בפני א-להים; התבטלות שאינה מובילה לזרות ולאובדן הסיפור האישי, כאובדנו של העבד אשר אין לו ייחוס, אלא להיפך: התבטלות מתוך חירות אישית וייחוד עצמי. רק מתוך כך יכול האדם לממש את סיפור חייו האותנטי, לשוב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו: "וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב).

אופי מכירת העבד העברי בתורה, שונה בהופעתו בשמות ובדברים מזו שבויקרא.

בחומשי שמות ודברים נמכר העבד לשש שנים. מציאות כזו, המאפשרת יחסי אדנות בין בני ישראל לבין עצמם, אינה לרצון ה' ועל כן מצווה בעל העבד לשחררו בשנה השביעית: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, א); "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ" (דברים טו, יב). במידה שהעבד אינו רוצה להשתחרר, בשל אהבתו לאדונו, ניתן לרצוע את אוזנו ולהעבידו לעולם: "וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן" (שם, טז-יז). העבד רשאי לבחור לאבד את נתיב חירותו האישית ואת סיפור חייו, ולהיות פרק בסיפורו של אדם אחר; להיות עבד עולם.

בשונה מהופעתו בשמות ובדברים, היובל בויקרא שולל עבדות עולם: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד". סיפור החיים האישי של האדם אינו ניתן למחיקה מוחלטת. אמנם בעולמו הפרטי של האדם קיימת אפשרות של בחירה, אך חזקה ממנה החירות; האדם יוכל להירצע ולהשתעבד לאדונו, אבל לעולם לא באופן מוחלט, כי עבד ה' הוא: "כי עבדי הם אשר הוצאתי מארץ מצרים". היובל ישיב אותו ואת בניו אל החירות, אל הסיפור המקורי, אל הגורל הא-להי.

וכך נאמר בילקוט שמעוני:

כי לי בני ישראל עבדים - עבדי הם ולא עבדים לעבדים185משפט זה מקורו בתלמוד הבבלי, בבא מציעא י, עמוד א.

אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים - על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים שלא ישתעבדו.

אני ה' אלהיכם - מה תלמוד לומר מלמד שכל המשעבד בהם למטה כאלו משעבד בהם למעלה. (ילקוט שמעוני בהר, רמז תרסט)