Adam Min HaAdamah
- Sheviit._.8.199
בעיוננו עד כה במרחבי השביעית לא הצטרכנו לקרוא לקדושה בשמה, והסתפקנו בהקשבה ובנתינת מקום לאדמה ולפריה. המילה 'קודש' נאמרת לראשונה דווקא בסוף העיסוק בפירות שביעית, לאחר שאלה נכנסו למרחב העירוני:
- Sheviit._.8.200
כי יובל קודש – מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה,
- Sheviit._.8.201
אי מה קודש יוצא לחולין ודמיו נתפסים יכול אף שביעית כן?
- Sheviit._.8.202
תלמוד לומר: "היא" - הרי היא בקדושתה.
- Sheviit._.8.203
נמצית אומר- האחרון אחרון נתפס כשביעית, ופירי עצמו אסור.
- Sheviit._.8.204
כיצד?
- Sheviit._.8.205
לקח בפירות שביעית בשר, אילו ואילו מתבערים בשביעית, לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים, בדגים שמן יצאו דגים ונתפס שמן - האחרון אחרון נתפס ופרי עצמו אסור. (תורת כוהנים בהר ג, ג)
- Sheviit._.8.206
הפסוק ממנו דורשים חז"ל את 'קדושת פירות שביעית' לקוח מפרשיית היובל, המהווה את השער לעולם הקדושה בשביעית. היובל, במידת מה, הינו תכלית ופסגת תהליכי השש והשבע, אך כבר במהלך ארבעים ותשע השנים חודר אורו ומאיר הארות מעשיות לשנים אלה140דרך המכירה המותרת על פי 'שני תבואות', תפיסת הבעלות החלקית, וכאן ברובד חז"ל ביחס לקדושת פירות שביעית. וראה בשער היובל, עמ'. 'הקודש' וה'יובל' יוצאים מן ההסתר ונחשפים בקדושת הפירות. דיני הקודש, הנלמדים על ידי חז"ל, מתארים התפשטות של מרחב הקודש במציאות: קדושתו העצמית של הפרי; ותפיסת דמיו (כסף).
- Sheviit._.8.207
"היא – הרי היא בקדושתה": קדושה עצמית של הפרי
- Sheviit._.8.208
במשך כל שנת השבע למד האדם להקשיב למקומה העצמי של האדמה, ובהמשך גם לפרי עצמו. מפגש זה עם האדמה ועם פריה התמקד בעצמיות הפרי ובקיומו המוחשי, ועל כן שפת הקדושה, שהינה גבוהה ומופשטת, נותרה חבויה במעמקי השביעית. החקלאי בשדה פגש את הפרי כשלעצמו, ודווקא המעבר אל בן הכרך הוא שהחדיר למפגש את מושג הקודש. רק בצורת החשיבה העירונית המופשטת, בה לא נפגשים עם הדברים כפי שהם כי אם בערכם ובשווים, נחשפת הקדושה שאינה נראית, הגנוזה במעמקי המציאות.
- Sheviit._.8.209
בדרך זו, אותו חסרון של ריחוק ממפגש עצמי עם הפרי, הופך לפתח להעמקה ולחפישת רובד נוסף בפירות השביעית. בן הכרך האוכל מפירות השביעית, חווה כעת מפגש עם הטבע המקודש, חוייה שנעדרה ממפגשו של החקלאי עם הפרי. שפת הקדושה היא זו שאף מאפשרת את התפתחות הקדושה ממרחב למרחב ב'תפיסת דמי שביעית'141בהערה 52 ציטטנו את הירושלמי "מה היא קודש אף תבואתה קודש" (פרק ד, הלכה ז). לימוד זה יונק מהדרשה המובאת כאן, ושופך אור על יחס האמוראים לעולם הקודש שבשביעית. בתנאים, כאמור, הקודש אינו מופיע כלל עד לשלב תפיסת הדמים. האמוראים, לעומת זאת, מעלים את קדושת הפרי שהתגלתה במרחב העירוני, ומקרינים אותה ב'אור חוזר' על כל המרחבים כך שהפרי כבר מראשיתו קדוש בקדושת שביעית. בדרך זו, על פי הירושלמי, הפגיעה בפירות שביעית טרם הבשלתם נאסרה מפאת קדושתם, ולא מפאת פגיעה בפרי כשלעצמו. הבדל זה בדרכים השונות של חז"ל אל קדושת פירות שביעית בא לידי ביטוי גם בלשון המקורות: לשון החולין בתנאים לעומת לשון הקדושה בתלמודים, לדוגמא: בתוספתא – "והירענה והבורית והאהל יש להן שביעית ולדמיהן שביעית" (תוספתא שביעית ה, ה), לעומת הירושלמי – "היירענין והבורית והאהל יש להן קדושת שביעית" (פרק ז, הלכה ב). אותה מגמה מופיעה בבבלי (בבא קמא, קא עמוד ב) "רבא רמי, תנן: ממין הצובעין - ספיחי סטים וקוצה, יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור; אלמא, עצים יש בהן משום קדושת שביעית, ורמינהי: עלי קנים ועלי גפנים שגיבבן בחבא על פני השדה, לקטן לאכילה - יש בהן משום קדושת שביעית, לעצים - אין בהן משום קדושת שביעית!". ניתן לראות כיצד מתרגם הבבלי את הגדרות הדין לקדושת שביעית. להמחשה, המושג 'קדושת שביעית' לא נמצא כלל במשנה ובתוספתא, אך הוא מופיע שש פעמים בתלמוד הבבלי ועשרים ושבע פעמים בירושלמי. בדיון על הצבע העלינו השערה שהרחבת הצבע לשביעית היא שעמדה ביסוד ההגדרות המרחיבות בתלמודים, המחילות דיני השביעית על כל צמחיית השביעית המשמשת לצרכים האנושיים השווים לכל או שהנאתם וביעורם שווים..
- Sheviit._.8.210
"קודש תופס את דמיו": תפיסת דמי שביעית
- Sheviit._.8.211
השפה המופשטת חשפה בפנינו עד כה את עומק המפגש עם הפרי. כעת, אותה שפה מאפשרת את הרחבת הקדושה אל מרחבים נוספים: תפיסת דמי שביעית.
- Sheviit._.8.212
חז"ל, במגמה להביא את בשורת השביעית אל מרחב האכילה כולו, אינם מסתפקים בקדושת הפרי בלבד. לפיכך, רווח כספי ממכירת פירות שביעית אינו עוד פדיון רגיל, אלא הוא מוגדר כ'דמי שביעית'. דמים אלו הינם בעלי ערך מקודש מעצם התחככותם של פירות שביעית בדמים אלו, וניתן לקנות בהם דברי מאכל בלבד, ולחוות דרכם את הקדושה שבטבע. בסוף השנה יידרש האדם לבער דמים אלו בזמן ביעור פירותיו שבביתו, ובכך יחווה שוב חיבור אל הטבע, הפעם דרך עולם הביעור. מהלך זה של התפסת הדמים בקדושת שביעית, מוביל את כל מרחב האכילה של שנה זו אל הקדושה שבטבע.
- Sheviit._.8.213
פירות השביעית עצמם נמכרו והוכנסו לבית, ואת מקומם בשוק תפסו 'דמי שביעית'. הדמים ילוו את חיי היום יום של תושבי העיר בכל: משכירת הפועלים וספקי השירותים, ועד לעונה הבאה, בה דמים אלו אף יחויבו בביעור. במשך כל התהליך נראה את כוחה של השביעית, אשר אף ללא פירותיה הינה חיה ותוססת כבראשונה באמצעות דמיה.
- Sheviit._.8.214
"וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ": דמי שביעית בשכר פועלים
- Sheviit._.8.215
כאמור, כוחם של דמי שביעית נובע מהיותם 'אחוזים' בקדושת פירות השביעית שנמכרו. המשנה הבאה מציגה דרך נוספת להפיכת סתם דמים ל'דמי שביעית':
- Sheviit._.8.216
האומר לפועל:
- Sheviit._.8.217
הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום - שכרו מותר (= שכרו אינו הופך לדמי שביעית),
- Sheviit._.8.218
לקט לי בו ירק היום - שכרו אסור (= שכרו הופך לדמי שביעית142כך פירש הרמב"ם בפירוש המשניות.). (משנת שביעית ח, ד)
- Sheviit._.8.219
המשנה עוסקת בדרך שכירת הפועל לצורכי ליקוט ירקות שביעית. במקרה הראשון, ישנה הפרדה וניתוק בין תשלום המשכורת לבין משימת ליקוט הירקות ("הא לך" – נתינת סכום כסף אשר אינו מגדיר את כמות העבודה). במקרה זה, השכר אינו קשור לכמות הנלקטת, ולכן אינו נכנס לעולם השביעית. במקרה השני, לעומת זאת, השכר נוגע ישירות לכמות הירקות ("בו" – תשלום הכסף מקביל לכמות ואיכות העבודה), ולכן משכורתו של הפועל נחשבת כדמי שביעית ולכן נאסרה.
- Sheviit._.8.220
ראינו לעיל כי דמי שביעית נוצרים עקב מכירת הפירות. במשנה זו מרחיבים חז"ל את מעגל הכספים אשר מושפע מהשביעית, גם בתשלום השכר עבור מתן שירות הקשור לפירות שביעית143השווה לתוספתא (שביעית ו, כו), בה תפיסת הדמים אינה מוגבלת רק לפועל הלוקט מן האדמה, אלא מורחבת גם לחברות ההובלה: "החמרין והגמלין והספנין שהיו עושין בשביעית – שכרן שביעית". עיין בשינויי הנוסח ובבבלי (עבודה זרה, סב עמוד א), הדן במשמעות דין זה.. קדושת הפירות תחול, אפוא, על כל הכספים הנוגעים באופן ישיר בפירות שביעית.
- Sheviit._.8.221
"וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו": פירות שביעית ובעלי המלאכה
- Sheviit._.8.222
מהפועֵל, עוברים אנחנו ליתר בעלי המלאכה שאינם עובדים בעצמם בפירות שביעית. המשנה מרחיבה את עולם השביעית גם לאלו:
- Sheviit._.8.223
אין נותנים לא לבייר, ולא לבלן, ולא לספר, ולא לספן,
- Sheviit._.8.224
אבל נותן הוא לבייר לשתות (=אם המים נועדו לשתיה, אזי מותר לשלם לבייר מדמי שביעית),
- Sheviit._.8.225
ולכולן הוא נותן מתנת חנם. (משנת שביעית ח, ה)
- Sheviit._.8.226
מעבר להיתר הפשוט של תשלום בדמי שביעית למי שתיה, פותחת בפנינו המשנה אפשרות נוספת לשימוש בדמים: התשלום למעניקי השירותים אינו תמורת השירותים אלא 'מתנת חינם'. תשלום כזה שומר על קדושת הדמים ואף מביא ליחסים של כבוד ואמון הדדיים בחברה כולה144פרשני המשנה פירשו כי המשנה אינה עוסקת רק בפירות שביעית, אלא אף את בדמי שביעית, וכך פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל, פרק ו הלכה יא). החידוש העולה מדברים אלו הוא שכמתנת חינם ניתן לתת אף דמי שביעית ולא רק פירות, למרות שנראה כתשלום..
- Sheviit._.8.227
בכך מגיעים דמי שביעית לשיא השינוי אותו עברה החברה העירונית כולה. הכסף, אשר במשך שש השנים ביטא יותר מכל את הניכור מן הטבע ומן האדם כאחד ואת ניצולם, הופך בשביעית לסמל אהבת החינם, הודות לקדושת פירות השביעית הנתפסת בו. התפשטות הפרי במרחב העירוני נשאה עימה את בשורת השיתוף והאחווה, הפשטות, הכבוד ו'הקודש', מעולם השדה והכפר אל לב העיר.
- Sheviit._.8.228
"וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם": השיבה אל השדה
- Sheviit._.8.229
דמי השביעית פעלו על החברה כולה וחוללו בה שינוי עצום. הצעד האחרון הנובע מקדושת פירות שביעית הוא חיבור בני העיר כולם לא רק אל פירות השביעית, אלא גם אל האדמה ואל השדה הרחוק: הביעור.
- Sheviit._.8.230
לקח בפירות שביעית בשר, אילו ואילו מתבערים בשביעית. (תורת כוהנים לעיל)
- Sheviit._.8.231
לאחר שהחילו על דמי שביעית את דיני הכבוד שעניינם אכילת הפירות, מוסיפים חז"ל למערכת דמים זו אף את דיני הביעור. בסוף שנת השבע, עת פירות העונה כלים מן השדות, נדרש האדם לבער גם את המזון אשר בביתו: "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה אוכל מתוך הבית, כלה מן השדה כלה מן הבית" (מכילתא דרשב"י כג, יא)
- Sheviit._.8.232
דיני הביעור יוצרים הזדהות בין האדם ובין השדה, חיבור עמוק בין ההתרחשות בטבע לזו שבמרחב האנושי. האדם יידרש לבער את 'דמי השביעית' בזמן ביעור פירותיו שבבית, ובכך יחווה שוב חיבור אל הטבע, הפעם דרך עולם הביעור. האוכל בשר מדמי שביעית, יזכור כל העת את מועד הביעור של התפוחים בהם קיבל לראשונה את 'דמי השביעית, גם אם בינתיים הוחלפו באותם דמים סוגי מזון רבים. השדה והפרי עומדים לנגד עיניו של האוכל בשר בביתו אשר בעיר.
- Sheviit._.8.233
הדרך אותה עבר הפרי, למן הוצאתו מן השדה והכנסתו הביתה, דרך מכירתו בתנאים מסוימים, מסתיימת עתה בשיבה אל השדה, בעוצמות ובהיקפים חדשים. כל מה שנמכר או הוחלף על ידי פירות שביעית, מקבל דין של שביעית ונידון לשוב אל השדה בהגיע עונת הביעור של הפרי שבדמיו נקנה המזון. עיני השוק העירוני כולו נשואות אל השדה.
- Sheviit._.8.234
"יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה": סיכום המרחב העירוני
- Sheviit._.8.235
העיסוק בפירות שביעית במרחב העירוני (השוק והקודש), גילה את עוצמתה הטבועה של קדושת הטבע, שבכוחה לשנות ולהשפיע על דמות החברה כולה. קריאת הקדושה בשם, בנתה בבן הכרך מודעות לממדי העומק שבמפגש עם הבריאה. מודעות זו לקדושה הפנימית של המציאות אפשרה להרחיב את הקדושה ולהתפיסה גם בדמי השביעית. בנוסף, למד האדם להכיר בזולת אדם כמותו, רֵע ולא יריב. למד הוא לסחור מבלי לעמוד על המקח ואף לתת מתנות חינם בעת הצורך.
- Sheviit._.8.236
"וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן": סיכום פרק פירות שביעית
- Sheviit._.8.237
פתחנו את הפרק בעיון ביחס הפסוקים לתחום האכילה, ועמדנו על ההבדלים בין הפרשיות השונות. ראינו כי האכילה בפרשיית שמות הינה תוצאה של הרחקת הבעלים ותו לא, בעוד שבויקרא מהווה האכילה שלב מהותי ונוסף על גבי שביתת הארץ, הבונה מערכת יחסים הרמונית בין כל יושבי האדמה, ועל כן יצירת חז"ל מבוססת בעיקר על פרשיה זו.
- Sheviit._.8.238
חילקנו את יצירת חז"ל לשלושה מרחבים:
- Sheviit._.8.239
במרחב השדה, מרחב הפשטות הטבעית, עמדנו תחילה על העיתוי הנכון בו על האדם לפגוש את הפרי. לשם כך אסרו חז"ל אכילת בוסר מפירות השביעית, בכדי ליצור מפגש שלם וראוי. ראינו כי בשדה אין מקום להבחנה מעמדית בין אדם לבהמה, וכולם נהנים בשווה משבת הארץ. בנוסף, נפתחה שבת הארץ להנאה נוספת, מעבר לתחום האכילה – מין הצובעים. בכך הוגדרה האכילה כמיצוי טבעי ופשוט של מתת הארץ. החיים הפשוטים בשדה חייבו גם מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם פירותיה, ועל כן, בכדי למכור את הפירות, נדרשה הפרדה ברורה משלב קטיפתם בשדה.
- Sheviit._.8.240
מרחב הבית, מרחבו של האדם, יצר שינוי מעמדי בין האדם לבהמה וחשף את הפערים העצומים שביניהם. כאן מקבל מאכל האדם את מקומו הייחודי, ואין לתת ממנו לבהמה. כמו כן, במעמדו החדש של מאכל האדם, אין להשתמש בו לצרכים מבוזים. החיבור אל האדם פתח את הדיון בהנאות נוספות מפרי הארץ, המייחדות את האדם: סיכה והדלקת נר.
- Sheviit._.8.241
את המרחב העירוני פתחנו בעיון ביסודות העיר. ראינו כי חטאו של קין הוביל לניכור בין האדם והאדמה, אדם וא-להים, הבא לידי ביטוי בהקמת העיר הראשונה. בכניסת הפירות אל השוק התמודדו חז"ל עם הסכנה שברמיסת כבוד הפרי עליו עמלנו בבית ובשדה, תוך שהם יוצרים שינוי תודעתי בדרך מכירת הפירות. עמדנו על ההבדל בין סחורה למכירה כאשר זו האחרונה עדינה יותר, ואינה מבזה את מקום הפרי. בנוסף, שינו חז"ל את אופן המכירה כך שערכי הכסף המופשטים והמנוכרים לא יפגעו בפרי ויוציאוהו מערכו העצמי. לצד תיקון היחס אל הפרי, יצר השינוי באופן המכירה גם תיקון חברתי עמוק, בו המכירה מושתתת על אמון וכבוד הדדי בין בני האדם ולא על אינטרס כלכלי מנוכר.
- Sheviit._.8.242
המרחב העירוני חשף בעומקו את קומת הקודש. קומה זו התגלתה באמצעות השפה המופשטת המאפיינת את החיים בעיר. המפגש הפשוט אותו חווה החקלאי בשדה, הפך בעיר למפגש של עומק וקדושה. שפה מופשטת זו היא שאפשרה לאותה קדושה לצאת ולהתפשט אל עבר מרחב האכילה כולו, באמצעות תפיסת 'דמי השביעית'. כל עולם האכילה של שנת השבע מקבל הארה מעולם השביעית, ומתקדש בקדושת הטבע. בסוף השנה, בעת הביעור, ישוב כל מרחב הקודש חזרה אל מרחב השדה.
- Sheviit._.8.243
בכך נשלמת יצירת חז"ל בפירות שביעית, יצירה המתפתחת מפשטות היחסים במרחב השדה אל חשיפת מימד העומק במרחב העירוני. כל מרחב גילה מימד של עומק, אך מחיר הגילוי הוא עמעום מימד הפשטות של אותו מרחב: הכניסה למרחב הבית העמיקה אמנם את יחסי האדם-פרי והעשירה את אפשרויות ההנאה מן הפרי, אולם הבדילה את האדם מן הבהמה וניתקה אותו ממנה. כך, גם המעבר לעיר פתח פֶּתח לתיקון חברתי עמוק, אולם עמעם את הקשר הפשוט והטבעי של החקלאי בשדה. שיאה של ההרחקה הוא חשיפתה של קומת הקודש דרך השפה העירונית המופשטת. אולם, שיאו של הקודש יצר גם את החיבור מחדש אל השדה, ואתו שב מרחב האכילה כולו אל הפשטות שבשדה דרך הביעור שבסתיו. בכך נסגר המעגל: פשטות המפגש עם השדה מתחבר עם העומק שבקדושה; יחד הם יוצרים חוויה עשירה ורחבה הכוללת את כל מרחב האכילה.
- Sheviit._.8.244
נספח – פרק ז
- Sheviit._.8.245
א - כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה העולשין והכרישין והרגילה ונץ החלב ומאכל בהמה החוחים והדרדרים וממין הצובעים ספיחי איסטיס וקוצה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור:
- Sheviit._.8.246
ב - ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור אי זהו עקר הלוף השוטה ועקר הדנדנה והערקבנין והחלבצין והבוכריה וממין הצובעים הפואה והרכפא יש להם שביעית ולדמיהן שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור ר' מאיר אומר דמיהם מתבערין עד ראש השנה אמרו לו להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן:
- Sheviit._.8.247
ג - קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגלעינין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר שאין עושים סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכרן:
- Sheviit._.8.248
ד - לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו צדי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין מותרים למכרן רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרין:
- Sheviit._.8.249
ה - לולבי זרדים והחרובין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור לולבי האלה והבטנה והאטדין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור אבל לעלין יש ביעור מפני שנושרין מאביהן:
- Sheviit._.8.250
ו - הוורד והכפר והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית רש"א אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי:
- Sheviit._.8.251
ז - ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד וישן בחדש חייב בביעור חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבין בביעור זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו ומין במינו כל שהוא שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם:
- Sheviit._.8.252
פרק ח
- Sheviit._.8.253
א - כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא לאדם ואין צריך לומר לבהמה וכל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים כגון הסיאה והאזוב והקורנית:
- Sheviit._.8.254
ב - שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן וכן בתרומה ובמעשר שני קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר:
- Sheviit._.8.255
ג - אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל בש"א אף לא אגודות ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אוגדין אותו בשוק כגון הכרשין ונץ החלב:
- Sheviit._.8.256
ד - האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר לקט לי בו ירק היום שכרו אסור לקח מן הנחתום ככר בפונדיון כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית:
- Sheviit._.8.257
ה - אין נותנים לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות ולכולן הוא נותן מתנת חנם:
- Sheviit._.8.258
ו - תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה אותם בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה ואין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה:
- Sheviit._.8.259
ז - אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול רבי שמעון מתיר ואחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור:
- Sheviit._.8.260
ח - אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדן אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית ואם הביא יאכל כנגדן אין סכין כלים בשמן של שביעית ואם סך יאכל כנגדו:
- Sheviit._.8.261
ט - עור שסכו בשמן של שביעית רבי אליעזר אומר ידלק וחכמים אומרים יאכל כנגדו אמרו לפני רבי עקיבא אומר היה רבי אליעזר עור שסכו בשמן של שביעית ידלק אמר להם שתוקו לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו:
- Sheviit._.8.262
י - ועוד אמרו לפניו אומר היה רבי אליעזר האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר אמר להם שתוקו לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו:
- Sheviit._.8.263
יא - מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא הרי זה לא ירחוץ:
- Sheviit._.9.1
אוצר בית דין – הקיבוץ הגדול
- Sheviit._.9.2
פתיחה
- Sheviit._.9.3
ראשיתו של אוצר בית דין
- Sheviit._.9.4
כפי שראינו בפרק הקודם, התרחקות האדם מן האדמה, אשר התרחשה בחורף שנת השבע, אינה פותרת לגמרי את בעיית הבעלות שנוצרה בשש השנים שקדמו לשביעית, הן ביחס לאדמה ולא ביחס לחברה – העני והאביון.
- Sheviit._.9.5
האדם אמנם מדיר רגליו משדהו בשלב העיבוד והמלאכות, אך עת האביב הגיע, המטעים והשדות מלאים פירות ויבול, והאדם יכול לקחתם לעצמו כבכל שנה. בכך עלול הוא לפוגג את היחס החדש שנוצר בינו ובין האדמה בשנת השבע ולהנציח את הבעלות. משול הדבר לאדון המשחרר את עבדו מבעלותו, אך מוסיף לשמור לעצמו את ההנאה מפירותיו של העבד. אדון זה לא שחרר את עבדו באמת, אלא רק נתן לו חופש פעולה לזמן מסוים כאותו העבד, כך גם האדמה: אדם הנוטל את פירותיה, נוטל בכך את חירותה, גם אם נמנע כל השנה מלחרוש אותה ולעבדה.
- Sheviit._.9.6
על מנת ליצור את היחס המחודש לאדמה, יש לגשת אל הפירות מנקודת מבט שונה. נקודת מבט הרואה את הפירות הגדלים ומבשילים כשייכים לארץ הגדולה ומיועדים לחברה ככללה, ולאף אדם אין רשות בלעדית עליהם.
- Sheviit._.9.7
בכדי להדגיש את היחס השונה לפירות ולתבואה, מצווה התורה לאחר איסורי המלאכה גם על אופן האכילה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה: לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". התורה מציירת אווירה של שיתוף כללי באכילת הפירות, אשר לכולם יש בה חלק, כולם אוכלים כשווים. העמדת בעל השדה יחד עם העבד והשכיר כשווי זכויות באכילת פירות השביעית, מצביעה על המימד החברתי שיש באכילה זו. את תוצרי שמיטת הקרקע – פירות הארץ השובתת – אוכלים כולם, ללא הבדלי מעמדות וללא אפשרות ליחס בעלותי של יחיד.
- Sheviit._.9.8
בתקופת הבית, כאשר המנהיגות היתה בידיו של בית דין משמעותי המתקן תקנות, אכילה משותפת זו באה לידי ביטוי בצורה החזקה שלה: אוצר בית דין.
- Sheviit._.9.9
יצירת חז"ל
- Sheviit._.9.10
עיצוב התקנה
- Sheviit._.9.11
בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות.
- Sheviit._.9.12
כל מי שמביא פירות בתוך ידו, נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודות,
- Sheviit._.9.13
והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר.
- Sheviit._.9.14
הגיע זמן תאנים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותן ועושין אותן דבילה,
- Sheviit._.9.15
וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר;
- Sheviit._.9.16
הגיע זמן ענבים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, בוצרין אותן ודורכין אותן בגת,
- Sheviit._.9.17
וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר;
- Sheviit._.9.18
הגיע זמן זתים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן ועוטנין אותן בית הבד, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.
- Sheviit._.9.19
ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו. (תוספתא שביעית ח, א)
- Sheviit._.9.20
בראשונה היו נציגי בית הדין יושבים בפתחי העיירות, ומווסתים את הבאת הפירות הרגילים מהשדות אל העיר. האדם שהביא את פירותיו, רשאי היה לקחת בידו מזון שלוש סעודות המספיקות לאכילה יומית בלבד, ואילו השאר היה נלקח לאחסון באוצר בית הדין. כנראה שמשם פירות האוצר חוּלקו לכל דורש בחינם ובצורה מוגבלת. באופן זה נשמרה חלוקת השפע של השביעית, ונמנעה השתלטות מסחרית על פירות החופש של שנת השבע.
- Sheviit._.9.21
עם בֹּא זמנם של הזיתים, התאנים והענבים בשדות, היו בית הדין שולחים את פועליהם אל השדות. הפועלים היו אוספים את היבול כולו, מעבדים אותו בדרכי העיבוד המקובלות לְדבלות, יין ושמן, ושומרים אותם בחביות באוצר (מחסן) העיר. יבול זה חוּלק לכל דורש בכל ערב שבת, בכמות המספיקה לשבוע, לפי מספר הנפשות שיש בכל בית.
- Sheviit._.9.22
פעולות בית הדין מעלות תמיהות גדולות:
- Sheviit._.9.23
ראשית, האם אין כאן השתלטות של בית הדין על יבול שנת השבע? האם אין כאן ביטול ההפקר וחופש הנגישות אל הפירות לכל אדם, כמתואר בשמות: "ובשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה"?
- Sheviit._.9.24
מעבר לכך, פעולות העיבוד שבית הדין מבצע, הן אותן פעולות העיבוד המקובלות שנאסר לעשותן בשנת השבע, כאמור במדרש ההלכה:
- Sheviit._.9.25
לא תבצור, לא תבצור כדרך הבוצרים, מיכן אמרו:
- Sheviit._.9.26
תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה,
- Sheviit._.9.27
אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה,
- Sheviit._.9.28
אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה,
- Sheviit._.9.29
ר' שמעון אומר: אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה. (תורת כוהנים בהר א, ה)
- Sheviit._.9.30
פעולות אלו שנאסרו על בעלי הכרמים, מבוצעות במלואן על ידי פועלי בית הדין, כדברי התוספתא: "...ודורכין אותן בגת... ועוטנין אותן בית הבד"!
- Sheviit._.9.31
תמיהות אלו מוסברות בהבדל בין היחיד לבין בית הדין, נציג הציבור. מגמת התורה וחז"ל היא להפקיע את תחושת הבעלות של היחיד על השדה ועל הפירות וליצור שותפות של אכילה משפע הארץ הגדולה של ה'. מנקודת מבט זו, דווקא בית הדין, כנציג הציבור, מגשים בפעולתו את מגמת התורה "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה": על הציבור ועל נציגיו לא חלות ההגבלות המוטלות על היחיד. פועלי בית הדין רשאים ליטול את השפע כולו מהשדות, לעבדו כרגיל ולאחסנו במחסני הציבור. האכילה המשותפת מתממשת על ידי בית הדין.
- Sheviit._.9.32
'הקיבוץ העירוני'
- Sheviit._.9.33
התנהלות החברה הישראלית בעת בה מתקיימת מערכת אוצר בית דין, היא כהתנהלותה של חברה עירונית החיה בקיבוץ. בעיר שבה מתקיים אוצר בית דין אין אפשרות לצבירת רכוש פרטי מפירות שביעית על ידי יזמוּת של היחיד. כל רכוש שיובא אל העיר על ידי היחידים, ייאסף אל המאגר הציבורי. השפע הנאגר באוצר הציבורי מתחלק בחלוקה שוויונית לגמרי; לכל משפחה ואדם נקצב מדי יום ומדי שבוע מזון משולחן בית הדין, על פי הצרכים השונים. החברה כולה מתנהלת על ידי גוף אחד מוסדר – בית הדין. מסתבר שגם הוצאות העלות של הפועלים, השליחים ותחנות החלוקה, ניטל מכספי המיסים שבית הדין גבה מן הציבור.
- Sheviit._.9.34
בדרך מיוחדת זו מתקיימת רוח הפסוקים של ויקרא: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה":
- Sheviit._.9.35
"לכם": ב'קיבוץ העירוני' אין אפשרות לתחרות בין אוספי הפירות, מאחר שהתבואה היא של כלל הציבור. לכל אחד יש חלק שווה בה, אך אין זה חלק מסויים, הנובע מבעלותו של היחיד על השדה בשש השנים, או מכמות היבול שעלה בידו לאסוף מהשדה המופקר; חלקו, כחלקו של כל שותף אחר, הוא זכותו למנה מתוך היבול הכללי. זהו השוויון המוחלט, הנותן לכל אחד את מנתו ונוטל מכולם את תחושת הבעלות על הפירות.
← Previous · Next → — showing 1201–1300 of 1,667
Adam min ha'adamah, Otniel 2008. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002611318/NLI Licence: CC-BY-NC. Source.