Abarbanel on Torah

Sefaria · Tanakh > Rishonim on Tanakh > Abarbanel · 3,512 sections

Genesis._.28.10.1
בעבור שמסדר הפרשיות לא עשה בסדר הזה הבדל פרשה להתקשרות הספור והתאחדותו ראיתי אני להקל מלאכת הפי' הזה לחלק זה כפי ענינו לשלשה חלקים הא' בספור הליכת יעקב אל בית לבן עד ישובו עמו לעבוד עבודתו וזה יתחיל מתחלת הסדר ויצא יעקב מבאר שבע עד ויעבוד יעקב ברחל. והחלק הב' בשיבת יעקב בחרן בעבדו את לבן בעד נשיו וצאנו תחלתו מן ויעבוד יעקב ברחל עד וישמע את דברי בני לבן. והחלק הג' בספור חזרת יעקב לארצו ושובו מבית לבן תחלתו וישמע יעקב את דברי בני לבן עד סוף הדבר. והכונה הכוללת בו להודיע שיעקב בהליכתו אל בית לבן ובישיבתו שמה ובחזרתו משם אל ארץ מגורי אביו תמיד לותהו ההשגחה האלדית והיה י"י עמו לא עזבו ולא הרפהו ואחר החלוקה הזאת אבא בגבורת י"י אלדים לפרש החלק הראשון ואעיר בו על הספקות והשאלות כדרכי.
Genesis._.28.10.2
השאלה הא' למה זה נזכר שם מקום ב' פעמים בפסוק אחד ויפגע במקום ויקח מאבני המקום וישכב במקום ההוא. והיה ראוי שיאמר ויפגע במקום ויקח אבנים וישם מראשותיו וישכב שם לא שיכפל שם מקום.
Genesis._.28.10.3
השאלה הב' מה היה תכלית מראת הסלם כי אם להחכימו וללמדו דברים עיוניים מדעיים בא האלדים ולמה לא הראה כזה לאברהם וליצחק בכל שנבואות שנבאו ולמה הראהו בכל החכמות ההם בהיותו בדרך עיף ויגע ויותר ראוי היה להראותם לו בבית אביו או במדרשו של שם ועבר כשישב שם בשובה ונחת ומה הקשור אשר בהם עם הנבואה ושנאמרה לו שם.
Genesis._.28.10.4
השאלה הג' באמרו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה והיא שאם נאמר הייעוד הזה על יעקב באישו ופרטיותו יקשה אמרו ופרצת כי הוא לא פרץ לכל ד' רוחות העולם ואם על זרעו נאמר זה איך אמר ופרצת היה לו לומר והיה זרעך כעפר הארץ ופרץ וגו'.
Genesis._.28.10.5
השאלה הד' באמרו אם יהיה אלהים עמדי כי איך היה מספק יעקב במה שנאמר לו בנבואתו והרי נאמר לו באותה שעה והנה אנכי עמך והוא אומר אם יהיה אלדים עמדי ונאמר לו ושמרתיך והוא מספק ואומר ושמרני ונאמר לו והשיבותיך והוא מתנה כמספק ושבתי בשלום אל בית אבי.
Genesis._.28.10.6
השאלה הה' איך נעשה יעקב בנדר הזה עובד על מנת לקבל פרס באמרו אם יהיה אלדים עמדי ושמרני ונתן לי כך וכך אז יהיה לי לאלדים מכלל שאם לא יעשה לו כל זה לא יהיה לו לאלדי' ולא יעבדוהו ולא עשה אברהם זקנו כן אבל נתנסה כמה פעמים ועמד בהם.
Genesis._.28.10.7
השאלה הו' באמרו והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלדים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כי הנה לא קיים זה ולא מצאנו שעשה שם בית אלדים ולא שנתן מצאנו ובקרו מעשר לי"י כל ימיו.
Genesis._.28.10.8
השאלה הז' בספור הבאר והרועים והאבן שעל פי הבאר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה כי מה התועלת שלמדנו מהספור הזה במדות או בדעות ולמה נכתב בתורה כל הפטריות האלה והיה די שיאמר שראה שם רחל ושנשקה ודבר לה.
Genesis._.28.10.9
השאלה הח' במה שאמר לבן ליעקב אחר שספר לו כל הקורות אותו שהשיבו בלבד אך עצמי ובשרי אתם והיא תשובה קצרה ומבלי ענין כפי הנראה וכבר היה יודע יעקב שהוא היה עצמו ובשרו בן אחותו רבקה ומה הודיעו במאמר הזה מחדש.
Genesis._.28.10.10
השאלה הט' למה זה בחר יעקב ברחל בהיותה הקטנה ולא בלאה שהיתה הבת הגדולה ואין ספק שהיה מגונה לתת הצעירה לפני הבכירה האם מפני שהיתה רחל יפת תאר ויפת מראה שקר החן והבל היופי ואם מפני שעיני לאה רכות האדם יראה לענים וה' יראה ללבב ולא היה ראוי ליעקב שיהיה חושש לדברים האלו.
Genesis._.28.10.11
השאלה הי' בתשובת לבן ליעקב טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר כי הנה בתשובה הזאת לא אמר לתתה לו וגם לא שלא לתתה לו ולמה לא אמר לו אינו ראוי אבל קח לך את לאה שהיא יותר טובה לך. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
Genesis._.28.10.12
ויצא יעקב וגו' עד ויחלום והנה סלם מוצב ארצה. עם היות שלמעלה בסוף סדר תולדות יצחק כתוב וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם וגו' הנה בעבור שספר אחריו מה שעשה עשו בנשיו לכן כשרצה לספר עניני יעקב וקורותיו בבית לבן ואיך לקח שם נשים והוליד שם בנים ונתעשר חזר מראש ואמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. וכתב רש"י יצא ללכת לחרן וכן פירשו הגאון רב סעדיה כמו שזכרו הרא"בע והוא כתב שאינו רק כמשמעו וששב לבאר מה שקרהו בדרך. ונראה שהאנשים האלה שלמים הם אתנו חשבו שבאמרו וילך חרנה הגיע לחרן ואינו כן כי ההליכה תאר לתנועה וכל עוד שהאד' מתנועע יקרא הולך למקום וכשיגיע שם יקרא בא כי הביאה היא תאר להגעה וההליכה לתנועה. ואם כן הפסוק כפשוטו שהתנועע יעקב לחרן ובהיותו הולך שמה ויפגע במקום והזכיר יציאתו מבאר שבע להורות על סבת הנבואה הזאת וההבטחה שהבטיחו השם וזה שהיה קשה על יעקב צאתו מהארץ הנבחרת ומבית אביו המוכן לדבקות והשלמות הנפשיי ולכן היה מתפלל ושבתי בשלום אל בית אבי והיה י"י לי לאלדים ר"ל מה שלא יהיה כן בהיותו חוצה לארץ לכן זכר הכתוב עתה שיצא יעקב מבאר שבע שהיה שם בית אביו מקום מוכן להשגחה וילך חרנה חוצה לארץ מקום לבן וזולתו אנשים רשעים כן היה בלבו ספק על יציאתו זאת ולפיכך רצה הקב"ה להבטיחו בשמירה וההשבה אל בית אביו. והנה יעקב להיותו מצטער ביציאתו לא היה רצונו לבא בעיר מושב ללון ולא לשכב במטה אלא ללון בדרך בהערב היום. וספר הכתוב שקרה ליעקב הזדמן טוב והוא שטעה בדרך ובהיותו טועה ויפגע במקום ר"ל באותו מקום ידוע הר המוריה שנעקד שם יצחק אביו. כמ"ש עליו וירא את המקום מרחוק ויקרא אברהם שם המקום ההוא י"י יראה שעליו אמר כאן ויפגע במקום כדברי רש"י ולשון פגיעה תבא פעמים רבות על מה שיבא לאדם במה שלא כיון אליו כמ"ש כי תפגע שור אויבך. הנה להודיע שבא במקרה באותו מקום הנבחר נאמר ויפגע במקום. עוד אמר וילן שם כי בא השמש להגיד שהיה ראוי לו שילך עוד כי גם בלילה ילך האדם בזמן הקיץ גם בסתיו לא ינוח כבא השמש אלא בלילה ועכ"ז לן יעקב מיד כשבא השמש והוא המורה שמן השמים הביאוהו שמה וגם מאת י"י היתה זאת שנתעכב ללון שמה עם היותו קרוב אל הזמן הראוי ללינה. עוד הודיע ענין שלישי שעם היות המקום והעיר לוז סמוכה לשם כמ"ש ואולם לוז שם העיר לראשונה. הנה יעקב לא רצה ללון בעיר ולא לשכב בבית ובדמשק ערש אבל בשדה לקח מאבני המקום וישם ר"ל אחת מהם מראשותיו וישכב במקום ההוא והוא המורה שגם בזה מהשמים הניעוהו והעירוהו אליו וידמה ששכב במקום ההוא ר"ל הפרטי אשר בו היה המזבח שנעקד יצחק עליו ומאותם אבני' שנבנה המזבח שם מראשותיו ולכן אמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ר"ל המיוחד שזכרתי. ולהעיר על שלשת ההזדמניות הטובים האלו שקרו לו בדרכו ובהדרכתו לראות המראה או החלום שראה נאמר בפסוק הזה שם מקום ג' פעמים. ויפגע במקום ויקח מאבני המקום וישכב במקום. והותרה בזה השאלה הא'. או אפשר עוד לומר שכיון הכתוב הזה לרמוז ולהודיע שיעקב היה הראשון שהתחיל להגביל בית המקדש וכמ"ש המשורר אשר נשבע לי"י נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי וגו' עד אמצא מקום לי"י וגו'. כי יחסו ליעקב לפי שהוא הגביל המקום ההוא ויחדו לגבוה ועליו נאמר ויפגע במקום ר"ל במקום שהיה עתיד להיות בית עולמים כמ"ש כי אם אל המקום אשר יבחר י"י ולפי שהיו עתידין להיות ג' בתים באותו מקום והם הבית אשר בנה שלמה והבית אשר בנו עולי בבל והבית העתיד להיות יבנה ויכונן לכן אמרה התורה כאן שלשה פעמים שם מקום כי על הראשון אמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש שנרמז בזה שבאותו המקום יבא השמש צר ואור חשך בעריפיו בחרבן בית מקדשנו ותפארתנו. וכנגד הבית השני אמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו לרמוז שבבית השני לא ימצאו המתנו' האלהיות כלן בשלמות כי יהיו שם מאבני המקו' ולא כל אבני המקום. וכנגד הבית השלישי העתיד להיות אמר וישכב במקו' ההוא כי בו תהיה המנוחה והנחלה האמתית אשר כינה בשם שכיבה. הנה א"כ זכר כל מה שקרה ליעקב באותם לינה להגיד שהיה סימן מה שקרה לו שם בפועל למה שקרה לזרעו אח"כ בענין מקום בית המקדש כי היה כמ"ש חז"ל כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. והענין כלו שיצא יעקב מבאר שבע מקום אביו שהיה לו שם הכנה רבה לעבוד את י"י אם להיותו בארץ הנבחרת ואם להיותו אצל אביו נביא וצדיק מושל ביראת אלדים. והלך לחרן המנגד לו בשני הפנים האלה וכדי להודיע כי אין מעצור ביד השם להראות את כבודו ואת גדלו בכל מקום אשר יזכיר את שמו פגע באותו מקום והראה לו כל העתידות הנפלאות האלה:
Genesis._.28.12.1
ויחלום והנה סלם עד ויקץ יעקב משנתו. המראה הזאת שהגיעה ליעקב ראוי שנדע מה ענינה והוראתה והנה ראי' בה דעות חלוקו'. הא' הוא לחז"ל הביאו רש"י בפירושו וענינו שהודיעו ית' הנבואה הזא' מעלת ארץ ישראל על כל שאר הארצות כי בעבור שהיה יעקב יוצא ממנה כדי שיכסוף תמיד לשוב ולהתגורר בה' הראהו מעלתה שהמלאכים המלוים לאדם בארץ הקדושה ההיא אינם המלאכים המלוים אותו חוצה לארץ ולכן ראה אותו סלם ומלאכי אלדים עולים ויורדים בו להודיע כי באותו מקום יעלו לשמים מלאכים שלוו אותו בארץ וירדו בארץ אחרים למטה מהם במדרגה ללותו בחוצה לארץ. וכמה מדרשות דרשו במראה הזאת, אמרו רבנן פתרין קראו בסיני והנה סלם זה סיני בגימטרי', מוצב ארצה דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר וכו'. וכן דרשות אחרות דרשו עליהם. והדעת הב' הוא לר' אליעזר הגדול בפרקיו שהראהו הקב"ה בזה ממשלת ארבע מלכיות ומעלת' וירידת' ולזה ראה הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמים להודיע שמן השמים יושפעו ממשלותיהם והמלאכים שראה עולים ויורדים הם שריהם כמו שנאמר בדניאל שר מלכות יון ושר מלכות פרס שיעלו במעלת ממשלתם וא"כ ירד ממנו, והבטיח ליעקב שהוא יהיה עם זרעו בכל אשר ילך ביניהם ויצילהו מידם ושמרתיך וגו' וכמו שהביאו הרמב"ן בפירושיו. והדעת הב' הוא שהביא הראב"ע בשם רב שלמה ספרדי שהסלם רמז לנשמה העליונה ומלאכי אלדי' מחשבות החכמה. והדעת הד' הוא להרמב"ן עצמו שכתב שהראהו בנבואתו שכל אשר נעשה בארץ נעשה על יד המלאכים והכל בגזרת עליון כי המלאכים אשר ישלח בארץ לא יעשו קטנה או גדולה עד שובם להתיצב על אדון כל הארץ לאמר לפניו התהלכנו בארץ והנה היא יושבת שלויה ושקט' או מלאה חרב ודם ואז יצוה אותם לעשות בה כרצונו והודיעו עוד כי הוא לא יהיה ביד המלאכי' אבל יהיה חלק י"י ויהיה עמו תמיד ינהיגהו ולא יעזבהו להתנהג ע"י המלאכים להיות מעלתו גדולה משאר הצדיקים שנ' בהם כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. והדעת הזה קצתו כדברי הרא"בע. ואין ספק שיש בו כמה מהספקות אינם מזה המקום. וכפי דרכו היה ראוי שיאמר יורדים ועולים כי מלאכי עליון ראשונה ירדו לדעת מה נעשה בארץ ואח"כ יעלו להודיעו לאלוה יתברך ואח"כ ירדו שנית לעשות כאשר דבר מלך. והודעת הה' הוא לרב המורה הביאו בהקדמת ספרו באמרו שהנה סלם יורה על ענין אחד. ומוצב ארצה יורה על ענין אחר. וראשו מגיע השמימ' יורה על ענין ג'. והנה מלאכי אלהי' יורה על ענין ד' עולים יורה על ענין ה'. ויורדים יורה על ענין ו' והנה י"י נצב עליו יורה על ענין ז'. וכוונת הרב בזה שהסולם הורה על אחדות הנמצאות והתקשרם זה בזה והיותם כלם כאיש אחד ושאמרו מצב ארצה יורה על ענין ההויה והפסד שממנו התחלת הידיעה והעיון ואמרו וראשו מגיע השמימה מורה שהשפלים מושפעים מהעליונים ומניעים אותם בהויה וההפסד כפי התנועות השמשיות ומכאת ההויה וההפסד נודעו הפחותה עליונות ההם. ושאמרו והנה מלאכי אלדים מורה על מציאות השכלים הנבדלים כמניעים לגרמים השמימיים כי כל מתנועע יש לו מניע ואמרו עונים מורה שיש למלאכים ההם עלות. ואמרו ויורדים מורה שיש בהם עלולים. כי כל זה נכלל בסלם. וז"ש בו ז"ל ואמרו והנה י"י נצב עליו מורה על מציאות הסבה הראשונה המושגת באחרונה אחר כל ההקדמות והידיעות האלה. ולדעת הזה נטה הרלב"ג בפירושו לזה המקום. והדעת הו' מצאנו גם כן לרב המורה בפט"ו ח"ג מספרו וכפי מה שיורו דבריו שמה יראה שהיתה הכוונה הזאת להודיע השם ליעקב שהסבה הראשונה ית' הוא מניע הגלגל העליון ולזה הראהו הסלם המורה על התקשרות הנמצאות כלם שפלים ועליונים ושהיה י"י נצב עליו ר"ל על הסלם ההוא הכולל השמים ומה שבתוכם מניע אותו ומנהיגו ושהמשילו בסלם לפי שבו יעלה כל מי שיעלה לדעת ולהכיר באמת מציאות האל ית' מסבות תנועות הגלגל כמו שביאר בפ"ט ח"א. ופירש הרב והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו על הנביאים שכבר נקראו מלאכי אלדים כמו שביאר בפ"ו ח"ב שהם בהשגחתם עולים ואח"כ ירדו בהפסקות השגותיהם להנהיג את העם עם שזה יכונה ירידה כמו שביאר בשתופו. והדעת הז' הוא גם כן לרב המורה והביאו בפ"י ח"ב כי שם פירש הסלם הזה על העולם השפל בלבד. וכבר סייע דעתו בזה אמרו וראשו מגיע השמימה כי מאשר אמר מגיע מורה שיגיע עד השמים ולא שיכנס בהם ופי' מלאכי אלדים על היסודות הד' ששני' מהם עולים אם בשלוח ואם בערך והם האש והאויר ושנים מהם יורדים והם המים והעפר הכבדים. או שהיו מלאכים ד' כחות המתהוים הדומם והצומח החי והמדבר נסתייע הרב שמה ממ"ש בתנחומא כמה מעלות היו בסלם ארבעה. הנה אם כן נמצאו לרב המורה בזה ג' דעות מהפירושים ואינו מזה המקום להבחין מהו הדעת היותר ישר ואמתי מהם אבל יקשה לי מאוד שיראה מדבריו שלא היתה ההשגה שהשיג בזה יעקב נבואיית כי אם מחקרית עיונית כי הנה המושג ההוא כפי כל א' מהפרושים שפירש הרב ישיגוהו חכמי יון בהתפלספותם מבלי שיהיו נביאים. ואם דעתו שכן היתה מדרגת יעקב בזה מחקרית עיונית לא נבואיית כמחשבת מפרשי ספרו שנלכדו בפח הזה יקשה מה שהעידה התורה ויכלום וידוע הוא בחלום לא יושגו החכמות כפי העיון והמחקר וכמו שבא בספר חוש ומוחש כי החלום הוא מיוחד אל פעלת הדמיון והרכבותיו לא למחקר השכלי ומושגיו. וגם ראיתי לאחד מחכמי הדור האחרונים דעת שמיני בזה והוא שהראהו הש"י במראה הזאת שהטובות הגשמיות בהיותם בטבע או במזל לא יהיה בהם קיום ולא העמדה כי טבע הדברים ההם הוא שישתנו בנקלה ולזה הראהו הסלם הרומז אל מדרגות הטובות הזמניות והיה מוצב ארצה כי שמה מקור הטובות ההמה והיה ראשו מגיע השמי' כלל עולם ההויה והפסד אבל לא יעלו לשמים אלא שיגיעו עדיהם והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים הם האנשים המצליחים במעשיהם שהם עולים במדרגות העושר והכבוד. וקראם מלאכי אלדים לפי שהדברים המופלגים בגודל ומעלה יוחסו לאל כמו שלהבתיה מאפילה כהררי אל וזולתם. שלהיות האל גדול על כל גדולים יתוארו בו כל הדברים הגדולים אבל זכר שאותם שהיו עולים היה רואה אותם יורדים כי לא יתקיימו זמן רב הם וזרעם באותם הטובות שהם משתנות בטבעיהם וישיגם התמורה וההפסד. ולפי שיעקב אולי יספק שכן יהיה ענינו וענין זרעו הראהו שלא יהיה ענינו כן כי הנה י"י נצב עליו ר"ל על יעקב ובזכותו ובזכות אברהם ויצחק אבותיו יהיו זרעו קיימים ומתמידים בהצלתותיהם אשר יעדם. אלה הם דברי החכמי' בפי' מראות סלם. וכבר יתחייב אליהם ספק אחר שלא ימלט ממנו איש והוא שתהיה המראה הזאת בלתי מתיחסת לענין יעקב שהיה בורח מפני עשו אחיו מפחדו שיהרגהו על הברכה אשר ברכו אביו והמראה אשר ראה לא תתיחס לזה כלל אלא להראות שהמלאכים אשר לווהו בארץ לא ילווהו חוצה לארץ או מעמד הר סיני או ממשלת ד' מלכיות שהיה אח"ז יותר מאלף שנה או מהנשמה ומחשבות החכמה והנהגת העולם ע"י המלאכים ושאר החכמות מקשור הנמצאו' והמנוע הראשו' וד' היסודות שזכר הרב בפירושיו או מהיו' הדברים הזמניי' משתנים כי הנה כל הדברים האלה עם היותם השגו' אמתיו' לא היו מתיחסים ליעקב ולא מצינו שהראה אותה הק"בה לאברהם ולא ביצחק ולמה זה רצה להראותם ליעקב. כ"ש שלא היתה המראה הזאת מתיחסת לזמן ולא למקו' שהגיע לו שם ר"ל בדרך בברחו ובלילה בהיותו לן על אות' אבנים ששם מראשותיו ויותר ראוי להראותם אליו בהיותו יושב אהלים בביח אביו או במדרשו של שם ועבר לא באישון לילה ואפלה ובהיוחו כאורח נטה ללון ומפני זה נ"ל לפרש המראה בדרך אחרת מתיחסת ליעקב ולזמן ולמקום ההוא ואתה המעיין תן חלק לשבעה וגם לשמונה פירושי החכמי' והמפרשי' אשר זכרתי ולבך תשית לדעתי ואתה תבחר היותר ישר ומתקרב לשכל. ואומר שיעקב מפחדו מן עשו שיהרגהו ובהיותו בורח מפניו עני ודל יחיד ומתנכר אולי שכבר היה מתחרט ממה שסכן עצמו בלקיחת הברכות באמרו שמא לא ישר בעיני האלדים מה שעשה לאחיו ויביאו עליו קללה ולא ברכה ולכן סבב יתברך ביאתו לאותו מקום בהר המוריה ושילון שמה והראהו בחלומו בנבואה אלדית קיום הברכות אשר ברכו אביו בו ובזרעו ושרצה אלדים את מעשיו והבטיחו שלא יפחד מעשו כי הוא יצילהו ממנו ולפי שהיו היעודים האלדיים שיעד הקדוש ברוך הוא לאברהם שלשה סוגי' דבקות ההשגחה והשפע בו ובזרעו וירושת הארץ הקדושה ורבוי זרעו והם אשר נכללו בברכות יצחק לכן בזאת המראה נתקיים כל זה ליעקב מהאל ית' כי הוא הראהו ראשונה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה להודיעו שבמקום ההוא יבנה המקדש ושם יהיה השפע ודבקות ההשגחה העליונה אשר יעד לאברהם על זרעו כאלו היה שם סלם מוצב ארצה קצהו בקדש הקדשים וקצהו מגיע השמימה שמש' ירד בו השפע האלדי והשגחתו על אותו מקום מיוחד וקדוש ומפני אותו קשר ויחס עצום שהיה מאותו מקום שפל מקום מקדשנו לשמי י"י יהיו מלאכי אלדים עולים ויורדים בו שהם מלאכי עליון שלוחי השגחתו שהם עולים עם ריח הקרבנות ותפלות המתפללים במקום ההוא ויורדים להושיעם ולהצילם ולהשפיע עליהם טובות כיד המלך ולהורות על עולם הדבקות ומעלת ההשגחה אמר והנה י"י נצב עליו על יעקב שתדבק השגחתו בו כמו שאמר לאברהם והייתי להם לאלדים והמשיך מאמרו אני י"י אלדי אברהם אביך ואלדי יצחק רוצה לומ' הנה המקום הזה אשר הכינותי הוא להדבק שכינתי והשגחתי בהשגחתך כמו שיעדתי לאברהם וליצחק. והנה אמר באברהם מלת אביך להגיד שהוא יירש כל יעודיו כאלו היה אברהם אביו והוא היה בנו בלבד לא ישמעאל ולא עשו ולא בני קטורה כי בו לבדו יקרא לי זרע לא בהם וביצחק לא הוצרך לומר כן לפי שהוא כבר נתן לו הברכה וירושת היעודים ההם כמו שנזכר הרי שביאר לו בזה שהיה מקיים בידו כל יעודי אברהם והברכה אשר ברכו יצחק והיתה אם כן המראה הזאת מתיחסת לענין יעקב ולמקום ההוא והותרה בזה השאלה הב'. וכנגד הסוג הב' מהיעודים שהוא מירושת הארץ אמר לו הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך כאלו אמר אל תתעצב יעקב שאתה מושכב על הארץ מבלי לבוש ואין כסות בקרה כי הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ובזה תתנחם על כי כל אדם יתנחם בהיותו על שלחנו ועל מטתו במעט מהטוב ובלבד שלא יסמך משל אחרים והנה אמר לך אתננה להגיד שאליו נתנה כבר בב"ד של מעלה ומכח זכותו וירושתו יזכה בה בניו וזרעו. וכנגד הסוג השלישי מהיעודים שהוא ברבוי הזרע אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ גם בזה ניחמו שלא יתעצב בהיותו יחידי חדלו קרוביו ביעוד מעט יתרבה זרעו והיה רב כעפר הארץ והודיעו עם זה שלא יצטער על הליכתו בדרכים כי לא היה אפשר לשבת בבית אביו כל ימיו אבל היה עתיד לפרוץ הוא יעקב עצמו וגם בניו אנה ואנה בלכתו לחרן ולשכם וגם למצרים עם בניו ולזה גלה לו שהי' עתיד להיות גולה שנית חוצה לארץ ויהיו שם זרעו בשפלות במצרים ועל זה אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ רוצה לומר רבים ובשפלות ופרצת מכאן ומכאן אתה בזקנתך עם זרעך בלכתך מצרי', אבל באחרית הגלו' ההוא ונברכו כל משפחות האדמה ובזרעך שיאמרו ישימך אלדים כיעקב שיצא ממנו עם רב. והיותר נכון אצלי שאמר ופרצת ימה וקדמה וצפונ' ונגבה כדי להודיעו שיהיו לו י"ב בנים נחלקים לד' דגלי' לד' רוחות העולם ואמר על זה ופרצת להגיד שעם היותם כ"כ רבים תמיד יקראו בשם יעקב ובשם ישראל יכנו אותם כאלו הוא יעקב יהיה הפורץ לכאן ולכאן מזה ידע יעקב שהיה עתיד לקחת ד' נשים ולהוליד י"ב בנים שהם ג' ג' לכל צד שהם ימה וקדמה וצפונה ונגבה שכל זה נכלל בופרצת והותרה השאלה הג'. ואחרי כן שקיים בו הקדוש ברוך הוא כל ברכות אברהם ויעודיו וברכות יצחק אשר ה' ברכו הבטיחו שלא יירא מעשו ולבן ולזה אמר אנכי עמך כלומר ולזה אל תירא מעשו. וכנגד לבן ורשעי ארצו אמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך כלומר אע"פ שתצא מהארץ הקדושה המושפעת אל תחשוב שתהיה נעזב מהשגחתי כי אני אשמרך בהשגחתי בכל מקום אשר תשב שמה וגם תחזור ותשוב לארץ הנבחרת הזאת וז"ש והשיבותיך אל האדמה הזאת כי שם תהיה השמירה וההשגחה השלימה וכאלו אמר שיהיה עמו ושישמרה כדי להשיבו אל הארץ הקדושה והנה נתן הסבה בזה מצד ההבטחה הקודמת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי וגו' כלומר כי לא אוכל לעזוב אותך עד אשר אעשה ואקיים את אשר דברתי לך והפסוק הזה מסורס כי לא אעזבך עד אשר עם עשיתי לך את אשר דברתי והוא אשר דבר ויעד לאברהם מרבוי הזרע וירושת הארץ ודבקות ההשגחה וכאלו אמר שזהו מוטל עליו יתברך מצד זכות האבות שכמו שזכותם קיים כך יצטרך בהכרח שתקויים ההבטחה ואם יעזוב אותו אולי ימות באשר ילך ולא יוכל אחר כך לקיים הבטחתו ולכן יצטרך בהכרח להיות עמו בכל אשר ילך ולשמרו ולהשיבו אל אדמתו:
Genesis._.28.16.1
ויקץ יעקב משנתו וגו' עד ויעבוד יעקב ברחל וגו'. ספר הכתוב שהקיץ יעקב משנתו משתומם כשעה חדא ושער בנפשו שדבר גדול נראה לו בחלומו ולכן אמר אכן יש י"י במקום הזה ואנכי לא ידעתי רוצה לומר אני הייתי חושב שלא תמצא קדושה ודבקות השגחה אלא במקום שיהיו אנשים אנשי חיל ירא אלדים כאלו תאמר באר שבע מצד אבי שיושב שמה ועתה אומר שיש י"י במקו' הזה מקודש ומושפע מפאת עצמו עם היות שאין כאן אנשים והיה אומר זה לענותנותו שאין ספק שלא קנה המקום הקדושה אלא מפאת האנשים אם אברהם ויצחק ששם נעקד על גבי המזבח ואם יעקב עצמו בזכות המראה שראה שם ואם מפאת ישראל שהיו עתידין לבנות שם בית המקדש לעבוד את י"י אבל יעקב תלה הכל בקדושת המקום ולכן ירא מאשר עמד שם בקלות ראש וישן שמה וזהו אמרו מה נורא המקום הזה. ואמנם אמרו אין זה כי אם בית אלדים בלשון שולל ענינו מאשר אין שם אנשים מצדם יתקדש המקום הזה אין כאן אם כן סבה אחרת לקדושתו אלא שהוא עתיד להיות בית אלדים והיה זה המקום מיוחד לבית אלדים לפי שזה שער השמים כלומר מוכן להורדת השפע מלמעלה ע"ד מ"ש שחז"ל בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה. ואמנם אמרו בנדרו אם יהיה אלדים עמדי אפשר לומר שיעקב להיות זאת התחלת נבואתו נסתפק אם היה ענינו חלום נבואיי או אם היה חלום דמיוני מבלי נבואה. ועם היות שהרב המורה בפמ"א ח"ב כתב שיעקב הרגיש בעצמו שהיה החלום נבואה ממש ולכן אמר אכן יש י"י במקום הזה שהחליט המאמר שהיתה השגתו נבואיית וחוץ מכבוד תורתו. כי הוא לא אמר על חלומו שהיה נבואה אלא אל המקום ההוא שהיה מושגח ומושפע ולא יתחייב מזה שיהיה חלום החולם שמה נבואיי. ולכן נרחיק זה והנה בשמואל נאמר שטרם ידע את י"י וטרם יגלה אליו דבר י"י היה קורא אותו י"י והוא היה חושב שעלי קראו ולכן אין להרחיק שיהיה יעקב מספק בחלומו אם היה נבואיי אם לא בהיותו בתחלת נבואתו ומפני זה נדר את נדרו ואמר אם יהיה אלדים עמדי. והרמב"ן כתב שלא אמר אם יהיה אלדים עמדי כמסתפק אלא שכן הוא דרך הלשון כמו עד אשר אם עשיתי. אם יהיה היובל לבני ישראל. והיותר נכון אצלי כי מפני שאמרו לו בחלומו יעודים לענין זרעו ויעודים לענין עצמו רצה לעשות בחינה בקרובים אליו בזמן ואמר אם יהיה אלדים עמדי ושמרני וגו' ויתן לי ההכרחי בלבד והוא לחם לאכול ובגד ללבוש לחם צר ומים לחץ וכסות איזה שיהיה ושבתי בשלום אל בית אבי והם הדברים אשר הבטיחו במראה לעצמו כי הנה לחם לאכול ובגד ללבוש נכלל במאמר והנה אנכי עמך. הנה אם יתקיים זה ולא יגרום החטא למנעו הנה אז אדע ששאר היעודים שנאמרו על זרעי יתקיימו בהכרח והם והיה י"י לי לאלדים רוצה לומר שתרבה השגחתו בזרעי כאשר דבר לי. וגם שהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלדים לעתיד לבא וששם יביאו מעשרותיהם בניו וזרעו וזהו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שזה על זרעו נאמר. ורש"י פירש והאבן הזאת שזה נתקיים בשובו מפדן ארם שנאמ' קום עלה בית אל וגו' ויצב יעקב מצבה וגו' ואינו נכון כי לו עשה בעבור זה המצבה איך לא נתן המעשרות אם בימיו הנדר נתקיים כי כלו היה כאחד. הנה נתבאר שלא היה יעקב מספק ביעוד הש"י אלא מפני שהיה בחלום ולהיותו בתחלת נבואתו חשש אם היתה נבואה אם לא או שמא יגרום החטא. וכן אמרו בבראשית רבה (שם) רבי הונא בשם רבי אחא והנה אנכי עמך אם יהיה אלדים אלא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. ושלא אמר יעקב זה בנדרו כמבקש פרס על עבודתו אלא לעשות סימן ביעודיו ושלא אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו על עצמו אלא על זרעו והותרו השאלות הד' והה' והו'. והנה אמר וישא יעקב רגליו לפי שהיה כ"כ חשקו לשבת במקום ההוא בעבור המראה אשר ראה שמה ומה שחשב שיהיה בית אלדים ושער השמים שלא יכול לזוז עצמו משם והוצרך להכריח עצמו ללכת משם לדרכו וזהו וישא רגליו שהכריח איבריו להלוך מהמקום ההוא ורש"י פירש משנתבשר בבשורה טובה והובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת מב"ר ונכון הוא. ואמנם באמרו וירא והנה באר בשדה וכל הספור כתב הרמב"ן שנכתב הספור ההוא להגיד שקווי י"י יחליפו כח ויראתו תתן עז ותעצומות כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף ויגע ויגל את האבן לבדו שהיו צריכים לגלגלה כל הרועים שבכל העדרי' וכבר היו שלשה עדרים רובצים עליה ולא יוכלו לגללה. וידמה שהיה חסרון מים בארץ ההיא ולכן היה על פי הבאר האבן ההיא לשמור המים ובהשקותם את הצאן היו משיבים את האבן על פי הבאר למקומה. האמנם למה נכתב בתורה כל הספור ההוא כבר התעוררו רז"ל על זה ואמרו שהבאר ירמוז לבית המקדש ושלשה עדרי צאן רומזים לעולים לרגל שלשה פעמים בשנה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. שמשם היו שואבים רוח הקדש. ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים וגלגלו את האבן שמשם היו שואבים רוח הקודש והשיבו את האבן מונח לרגל הבא. ואחרים דרשו וירא והנה באר בשדה זה סיני. והנה שם שלשה עדרי צאן כהנים לוים ישראלים. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמשם שמעו עשרת דברות. והאבן גדולה על פי הבאר זו שכינה. וכן עשו רמזים אחרים. וכפי הדרך הזה מן הרמזים נ"ל לדרוש הדבר הזה בב' אופנים אחרים. האחד הוא שיעקב בהגיעו שמה ראה את הבאר בשדה עם אותם עדרי צאן כמו שזכר הכתוב ולקח סימן טוב לעצמו בזה שהבאר רומז לש"י שהוא הנקרא באר מים חיים כאלו היה דבק בו וקרוב אליו בהכנסו לעיר כמו שיעדו הש"י והנה אנכי עמך וראה שלשה עדרי צאן רובצים עליה לרמוז אל שלשלת האבות אברהם יצחק ויעקב עצמו שהיו נסמכים אליו יתברך כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמהשפעתו ישקו ויתברכו כל אשר להם וחשב שהאבן הגדולה אשר היא על פי הבאר תרמוז אל האבן אשר שם מצבה ושאמר תהיה בית אלדים כי היא האבן אשר מאסו הבונים היתה לראש פנה והיא היתה על פי הבאר שבהשפעתו ועל דבר פיו תתקיים בית יי וממה שנודע לו שנאספו שמה כל העדרים הבין שאומות העולם עתידין להתאסף על ישראל לשחתם ושהם יגוללו את האבן מעל פי הבאר כלומר שיחריבו בית המקדש והשקו הצאן שיתעשרו אכלוסיהם משם וראה עם זה שישיבו את האבן רומז למלכי פרס שיבנו הבית. וכאשר ראה יעקב הדבר הזה עשאו בלבו סימן למה שנאמר לו שיתקיים עכ"פ מבית י"י העתיד להבנות למקום שישב שמה ושאר הדברים שזכר הכתוב בדבר הזה הם מענין הספור אבל מזה שראה בראשונה עשאו סימן לבניו. זה סימן הראשון מהרמז. והדרך השני הוא שכאשר ראה יעקב הבאר בשדה לקח ממנו סימן טוב לנשואיו מפני שכן עשה אליעזר עבד אברהם על הבאר הבחינה והנסין לנשואי יצחק והיה דעתו שאותו באר היה סימן לאשה וכמאמר שלמה שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך שאמר זה על האשה. ושלשה עדרי צאן רובצים עליה רומז לאברהם ויצחק ויעקב עצמו ששלשתם לקחו אשה מאותה באר שהיה בחרן כלומר מאותה משפחה ידועה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים ומהאשה הוציאו תולדותיהם והאבן גדולה שראה על פי הבאר חשב שהיה רמז לעקרות שהיה בכל האמהות שהיו באותה משפחה נכבדת שרה ורבקה וכן היו רחל ולאה כמו שיזכור כי העקרות היה האבן שעל פי הבאר הסותמת אותו שלא יוציאו משם מים אבל הוגד לו שנאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן ולקח זה לסימן שכל האבות בתפלותיהם וזכיותיהם הסירו ובטלו העקרות ההוא אבל עם היות שבוטל בשרה עדין נשאר ברבקה ועם היות שבוטל ברבקה בזכות אברהם ויצחק עדין תשאר בלאה ורחל כי תמיד היתה שבה האבן על פי הבאר למקומה. ומפני זה כאשר הרועים ספרו הענין ליעקב והוא הוציא משם סימן לעניניו בראותו את רחל נתן בלבו ללקחה לאשה ויגל את האבן רוצה לומר שגם הוא יסיר ממנה את העקרות וישק את הצאן רוצה לומר שיוצא ממנה בנים. הרי לך מבואר הדבר הזה שהיה כפשוטו ושיעקב לקח ממנו סימן אם לענין דבקותו באלדים כמו שיעדו או לענין נשואיו והותרה בזה השאלה הז'. והנה שאל יעקב אל הרועים הידעתם את לבן בן נחור לפי שכונתו היתה לשבת עמו כאשר צותו אמו לא עם בתואל מפני זקנתו ויחסו לנחור באמרו הידעתם את לבן בן נחור לפי שלהיות נחור גדול הבית ואחיו של אברהם היה לכן מתיחס אליו עם היותו אבי אביו ולא לבתואל אביו. ושאל יעקב אם היה לו שלום כי פחד יעקב שמא היתה לו מריבה בעיר ואיך יבא אל ביתו כי יהיה כמו הנס מן הפחת ויפול אל הפח. וכאשר ידע ששלום לו וראה את רחל בתו שבאה שמה גמר בלבו שהיא האשה הוכיח י"י לו כי שם על באר המים הוכיח את רבקה אמו ליצחק אביו וכן שם על המים הוכיח את רחל לו. ולכן בהראותו את גבורתו גלל את האבן מעל פי הבאר והשקה את צאן לבן להיותו אחי אמו ולא זכר הכתוב שהשיב את האבן למקומה. כי נשארו שמה שאר הרועים להשקות את צאנם והם השיבוה או שעשאו יעקב לדעת מפני הרמז השני שזכרתי שהסיר העקרות ולא שבה עוד להמצא בבנותיה ולכן תמצא שלא היתה אשה מנשי השבטים עקרה שאין ספק שלקחו להם נשים משם לפי שיעקב אביהם גלל האבן ולא השיבה למקומה על פי הבאר. והנה נשק יעקב לרחל והודיעה שלא נשקה מפני תאוה ולא תקחהו לגנאי כי אחי אביה הוא כלומר קרוב אליו מאד כי הנה הקרובים מאד יקרא אחים כמו כי אנשים אחים אנחנו וכמו שפירש כי הנה היה בן רבקה. האמנם בכה לפי שלא היה בידו נזמים וצמידים לתת לה כמו שנתן אליעזר לרבקה כי לא בא הוא שמה כאשר בא אליעזר עבד אברהם בשלום ובמישור והוא היה בורח ולכן לא נדבק בידו מאומה (רש"י בראשית ך"ט יוד) וחז"ל אמרו שרדף אליפז בן עשו אחר יעקב במצות אביו ומפני שנתגדל בין ברכי יצחק לא רצה להרוג את יעקב אבל נטל ממנו כל אשר היה מוליך בידו שנתנה לו אמו. והנערה רחל רצה ותגד לאביה ולפי דעת רש"י אמה כבר מתה. ואפשר שבעבור שהיתה הקורבה והאחוה עם אביה ולא עם אמה הגידה לו ולא לאמה. אבל רבקה הלכה לאמה כדי להראותה הנזם והצמידים אשר נתן לה. האמנם לבן לא חשש למתנות כי אם לקורבה ולכן הלך לו במרוצה רבה ויחבק לו וינשק לו ויעקב ספר לו כל הדברים רוצה לומר מה שקרהו בעצת אמו עם עשו ועם אביו בברכות ושעשו היה מתנחם לו להרגו. ולכן אמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה רוצה לומר עם היות אתה ועשו שניכם בני רבקה אחרי שידעתי אמתת הדבר דע לך שעצמי ובשרי אתה ולא הוא ומי שיגע בך יהיה כנוגע בעצמי ובשרי וזאת היתה ליעקב בטחון גדול למה שבא שמה והותרה בזה השאלה הח' (שם). ורש"י כתב שמפני שלבן לא ראה ביד יעקב כלום אמר לו ליעקב אם אין בידך שום דבר לא היה ראוי לי ללקחך בביתי אבל אך עצמי ובשרי אתה ולכן שבה עמדי חדש ימים. ואחר עבור חדש ימים ויעקב בבית לבן ואין ספק שהיה מתטפל בענין צאנו אמר לו לבן כי אחי אתה ועבדתני חנם באמת אין זה ראוי לכן הגידה לי מה משכורתך אשר תרצה מעמדי לא המשכורת אשר אמר לו שהיה רגיל בשכירות אלא שיודיעהו מהו השכר אשר ירצה שיתן לו חלף עבודתו. ויעקב השיבו לא אקח מביתך שכר כי איני שכיר יום אבל אעבדך שבע שנים חנם בעבור רחל בתך הקטנה כי לאהבתי אותה אעבוד את העבודה הזאת לך. והוסיף ההודעה ברחל בתך הקטנה כדי שלא יתן לו את לאה כמו שעשה. והנה בחר יעקב את רחל לאשה לא לבד מפני יפיה כי אם מפני שהיא היתה הצעירה בבנותיה כמו שהוא היה הצעיר בבני אביו. ובעבור שאותה הוכיח השם לו בהיותו על באר המים כמו שהוכיח רבקה ליצחק בהזדמן כזה באותו מקום ולכן שאל את רחל גם שעיני לאה רכות וחשש שתהיינה עיניה כיצחק אביו ובעבור זה כלו בחר לקחת את רחל לאשה לא את לאה והותרה השאלה הט'. אבל לבן חשב בלבו שאם יפציר עמו שיקח את לאה לא יספיק בידו לעשותו. ואולי שמפני זה יברח יעקב משם לא יקח לא זו ולא זו לכן הונה אותו בדברים באמרו טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר כלומ' מה השכר הזה אשר שאלת על עבודתך שאתן לך את רחל לאשה בידוע הוא שעתידה היא להנשא לאיש מבלי עבודה ומי הוא זה ואיזה הוא שהיה טוב ממך לתתה לו ולא אבחר יותר לתת אותה לך אם כן אין זה שכר כי אם עבודת חנם אבל שבה עמדי ואני אתן לך את שכרך ובדברים האלה הלא הודה לו בפירוש שיתן לו את רחל וגם לא כחד ממנו כי חשב לתת שתיהן ובזה יתן לו שאלתו ויעשה לבן מבוקשו. והותרה עם זה השאלה הי':
Genesis._.29.20.1
ויעבוד יעקב ברחל עד וישמע את דברי בני לבן לאמר. זהו החלק הב' מזה הספור ויש בו גם כן שאלות:
Genesis._.29.20.2
השאלה א' באמרו ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה. והיא מה ראה יעקב שלקח שתי אחיות בחיים. ולא עוד אלא שלקח גם כן שתי שפחותיו והן ארבעה ואין לומר שמתורת בני נח לא היה אסור ללקחם ולא שהיה זה בחוצה לארץ כי הנה זה הענין בעצמו יראה שהוא מגונה וראוי להרחיקו הלא תראה שאדם אבינו הראשון לא לקח לו אלא אשה אחת וכן בניו כלם ונח לא לקח לו כי אם אשה אחת וכן שם ועבר ואברהם לא לקח לאשה כי אם שרה ואם לקח את הגר היה במצות וברשות הגבירה לפי שלא היו לה בנים ויצחק אביו לא לקח לו אלא רבקה ולמה לקח אם כן יעקב שתי אחיות ושתי שפחות:
Genesis._.29.20.3
השאלה ב' באמרו ויאהב גם את רחל מלאה וזה מורה שאהב גם את לאה והפך זה העידה התורה באמרה כי שנואה לאה והיא אמרה כי שנואה אנכי ויש מי שהשיב שלאה אהובה היתה אלא שבערך רחל היתה שנואה. ואין הדבר כן כי לא יקרא האדם שנוי בהיות חברו נאהב ממנו כי הנה גם בבנים יאהב האדם את זה יותר מזה אבל לא ישנא לאחד מהם. ועוד שרז"ל אמרו כיון שנהגה מנהג רמאות נתן דעתו לגרשה (בראשית רבה פרש' ע"א) כיון שילדה אמר לאמן של אלו אני מגרש והוא ממה שיוכיח שהיה שונא אותה מבקש לגרשה באמת ואיך אמר אם כן ויאהב גם את רחל מלאה כי לא מצינו שאהב את לאה אבל שנאה. והרמב"ן תירץ שטעמו וגם אהב את רחל רוצה לומר שבא אל רחל וגם אהב אותה ויהיה אם כן מרבה פעל לא אשה ואינו נכון כי הרבוי תמיד יהיה ממין הקודם אהבה עם אהבה לא אהבה עם ביאה. ועוד שעדין יקשה איזה צורך היה ברבוי הזה כי אין הנה רק תוספת פועל האהבה אבל פועל הביאה וא"ו ויאהב הביא זה. וחשב הרמב"ן כי טעם גם להורות שעם היות לאה הראשונה מדרך האיש לשום אהבתו באשתו הראשונה הנה יעקב היה אוהב את רחל מלאה ואין מקום לזה כלל כי דרך האיש לאהוב את אשתו הראשונה המכוונת אצלו ולאה לא היתה מכוונת אצלו כי הוא חשב שבא אל רחל ואדרבה שהאהבה הראשונה היא מתקיימת יותר והיא את רחל שאהב ראשונה כ"ש אחרי שנהגה לאה מנהג רמאות וישאר מזה הספק במקומו:
Genesis._.29.20.4
השאלה ג' בסבת הנחת שמות השבטים כי הנה שם ראובן היה לו סבה באמור לאה כי ראה י"י בעניי אבל בשמעון למה אמרה כי שמע י"י כי שנואה אנכי כי זה כבר נכלל בראה י"י בעניי. גם כי הראיה היא יותר מהשמיעה עד שאנו נמצא שתשמש לשון ראיה על כל פעולת חושים כמ"ש וכל העם רואים את הקולות ראה ריח בני ואין כן השמיעה ואם השיג זה בשלמות בראשונה כשנולד ראובן לא יצדק דבר ואמר עליו שמע י"י כי שנואה אנכי ואין השנאה דבר שישמע.
Genesis._.29.20.5
השאלה ד' למה הזכירה שילוה אישה עליה בבן השלישי. ולא בראשון ולא בשני כי אם לא היה לו בן אין ספק שבבן הראשון ילוה אל אשתו לפי שהבן הראשון לעולם יותר משמח כי בו ישתנה האדם מעקר אל מוליד ומלא אב אל אב ובו ידע התמדת משפחתו וזרעו. ואמנם בשאר הבנים לא ישתנה הדבר כי אם בפחות ויתר:
Genesis._.29.20.6
השאלה ה' במה שאמרה בבן הד' הפעם אודה את י"י ולא על השני גם לא על השלישי אלא ברביעי וחייב אדם להודות על כל טובה שיקבל מאת השם וחכמים זכרונם לברכה אמרו שהיו האמהות יודעות שהיו עתידות ללדת י"ב שבטים והן היו ד' וחשבה לאה שתלד שלשה וכן כל אחד מהאחרות ולכן כאשר ילדה הבן הד' אמרה הפעם אודה את ה' כי נתן לי יותר מחלקי. ואם היו האמהות נביאות יודעות כמה היו עתידין להיות שבטי בני ישראל יהיה הדרך הזה נכון ועכ"ז צריך לבקש בזה ישוב כפי הפשט:
Genesis._.29.20.7
השאלה ו' במה שאמרה רחל דנני אלדים ותקרא שמו דן וכן אמרה נפתולי אלדים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי כי לא פירשה הדין ההוא אם היה לזכות או לחובה שעליו קראו דן. גם מאמר נפתולי אלדים נפתלתי עם אחותי הוא קשה הביאור ועל מה יורה ומה ענינו אצל שפחתה שבעבורו קראה שמו נפתלי:
Genesis._.29.20.8
השאלה ז' למה לאה נתנה את שפחתה לאישה האם חשוכת בנים היתה כרחל אחותה או כשרה אמנו שהוצרכה לעשות כן כמו שעשו הן מפאת ההכרח ואין דרך הנשים להרבות נשים לבעליהן ולמה קראה בן שפחתה גד ואמרה בא גד ובמסורת בגד בלא אלף ולמה יאשרוה בנות על שנתנה שפחתה לאשה אדרבה ראוי שיגנו אותה על זה כי מה התנצלות לה ולבניה להרבות בני השפחות. ומה המצוה שעשתה והעבודה שעבדה את האלדים בזה שבזה נתן שכרה עד שקראה את בנה שילדה אחרי כן יששכר לאמר נתן אלדים שכרי:
Genesis._.29.20.9
השאלה ח' במאמר לאה עתה יזבלני אישי כי מהו הזבול הזה וכבר אמרה בבן השלישי עתה ילוה אישי אלי ואמרה יאהבני אישי ומהו הזבול מלבד האהבה וההלוות שכבר זכרה ולמה לא אמרה כי ילדתי לו כך וכך בנים אלא בלוי ובזבולון כי בלוי אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים ובזבולון אמרה כי ילדתי לו ששה בנים ובשאר הבני' לא נאמר כן. גם לבדו ביששכר אמר בן חמישי ובזבולון אמר בן ששי ולמה באחרים לא נאמר כן בן שני בן ג' בן ד' אלא באלה:
Genesis._.29.20.10
השאלה ט' במאמר יעקב ללבן תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהם כי הנשים כבר נתנם לו והיו בביתו והבנים בניו יהיו מה לו לשאול מאת לבן שיתנם אליו ואם אמר זה לשאול ממנו רשות ללכת הרי כבר אמר בדרך מוסר שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי אבל שאל' הנשים והבנים יראה דבר מבלי צורך ועוב' ומתעבר על ריב לא לו:
Genesis._.29.20.11
השאלה י' במאמר לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני י"י בגללך כי הנה מאמר אם נא מצאתי חן בעיניך מורה שהיה שואל ממני איזה דבר ואמרו נחשתי וכו' הוא ספור מה שכבר היה ולא יפול עליו מציאת חן. גם אמרו עוד נקבה שכרך יקשה מאד כי הוא לא היה שואל אלא נשיו ובניו לא שכר אחר ואיך השיבו לבן עליו ולמה הוסיף מלת ויאמר נקבה שכרך כי הוא היה תמיד המדבר:
Genesis._.29.20.12
השאלה י"א באמרו אתה ידעת את עבודתי וגומר ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי כי הנה לבן כבר הודה שהיתה הברכ' בגללו ושאל ממנו נקבה שכרך ומה תועלת לשנות עוד אתה ידעת את עבודתי וגומר ומה ענין מתי לענין זה אחרי שהוא רוצה לפרעו מהשעבוד. גם שכאשר הוסיף לומר לו מה אתן לך השיבו לא תתן לי מאומה:
Genesis._.29.20.13
השאלה י"ב בענין תחבולות המקלות אשר פצל ושם בשקתו' המים והוא דרך רמאות אין ראוי לעשותו לזר שבאנשים כ"ש לאחי אמו וחמיו. ומה ענין והכבשים הפריד יעקב שנתקשו המפרשים בביאורו כמו שתראה בדברי רש"י והראב"ע ומה שכתב הרמב"ן עליו. והנני מפרש הפסוקים האלה באופן יותרו השאלות האלו כלם:
Genesis._.29.20.14
ויעבוד יעקב ברחל עד וירא י"י כי שנואה לאה. ספר הכתוב שעבד יעקב את לבן בצאנו שבע שני' שנדר לעבוד בעד רחל ושהיו בעיניו לא כשנים שבעה שהוא זמן רב אבל כימים אחדי' כי היתה אהבתו כ"כ רבה וחזקה שלא הרגיש בעמל ויגיעה כל הימים כאלו היו השנים ימים והשבעה היו א' או שני ימים כי מרוב חשקו בה נראה לו שלקחה בזול והקונה בזול יפרע בעין יפה ובתשלום השבע שנים אמר אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה ר"ל מלאו ימי עבודתי והם שבעת השנים שנתחייבתי לעבוד בעבודה. והרלב"ג כתב שקודם השבע שנים שאל יעקב הבה את אשתי והכריח זה משנו' יהודה ויוסף וכי מלאו ימי על ימי האדם שראו להוליד בהם. ושאמרו ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי וכל ספור חופת לאה וגם רחל הוא קודם ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים והנה הוא בזה מעקש הפסוקים ומבלבל אותם. ואמרו ואבואה אליה אין פירושו שישגלנה כי יהיה זה לקל שבקלים לומר כן אלא שיהיה לו עמה דירה שיבא אליה בבוא מן השדה ולא יהיה כאורח נטה ללון בבית חבירו. ורש"י כתב שאמר ואבואה אליה כדי להוליד בני' אמר הריני היום בן פ"ד שני' ואימתי אוליד י"ב שבטים ויפה פי' הרמ"בן ואבואה אליה כלומר אשאנה ואשבה פה עמה לא שתתן אותה ואלכה. ולבן אסף את כל אנשי העיר ויעש משתה לכבוד החופה ובערב באישון לילה הביא את לאה בתו והכניסה עמו לחופה והסתכל ברמאות לבן שלחופת לאה אסף את כל אנשי המקום ועשה להם משתה ולא עשה כן בחופת רחל לפי שאם יעקב ירצה לגרש את לאה בהרגישו בה יגונה ענינו בעיני כל העם שנאספו בחופתו ואכלו עמו ואולי שמפני זה ימנע לגרשה אבל ברחל מפני שבאהבתו אותה לא היה ספק בזה לא התחכם לעשות לה משתה ולא לאסוף לחופה את כל אנשי העיר. וידמה שכאשר הכניס עמו בבית את לאה נטל פנס מלפניה בדרך צניעות. וכשבעל יעקב בעילת מצוה פירש ממנה ויצא מאצלה ונשארה עמו זלפה שפחתה שנתן לה לבן וגם זה מדרך רמאות כדבריהם ז"ל כי הנה בלהה היתה יותר גדולה מזלפה והיה ראוי שיתן לבן השפחה היותר גדולה ללאה שהיתה בתו הגדולה והוא עשה בהפך שנתן את זלפה שפחתו הקטנה ללאה כדי שיחשוב יעקב שבאה עם רחל שהיתה קטנה כמוה כמו שכתב רש"י. ובעבור זה כלו עם רוב צניעותו לא הכירה יעקב עד הבקר ואז התרעם עם לבן לאמר מה זאת עשית לי. הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני והוא השיבו לא יעשה כן במקומנו ר"ל הנה אני לא חייבתי עצמי לתת לך את רחל אבל אמרתי טוב תתי אות' לך מתתי אותה לאיש אחר. ואם אתנה לך לא יהיה אלא כפי הנהוג והיא בתת הבכירה ראשונה כאשר עשיתי והצעירה אחריה כי כמו שנולדו כן ראוי שתשאנה. ואם עכ"פ תחפוץ ברחל גם כן אתנה לך בעבודה שתעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות וכבר היטב אטיב עמך בתת אות' לך קודם העבודה אשר תעבוד בעבורה וזהו אמרו מלא שבוע זאת ר"ל מלא עם לאה שבעה ימי חופתה ומיד אני ואשתי או אני ואנשי המקום נתנה לך גם את רחל ואתה תעבוד עמי בעדה כאשר עבדת בעד לאה והנה נתרצה יעקב בזה לפי שראה מאת י"י הית' זאת לקחת את שתי האחיות הצדקניות ההמה והנה אמר הכתוב ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה לפי שידוע מדרך הטבע שמי שיאהב את אשה ויבא אל אחרת שתחלש אהבתו אשר אהב ראשונה וזה כי חשק האשה במה שהיא אשה לא תהיה אלא לתאות המשגל והנה תתבטל התאוה האיש בטול מה בפעל המשגל ולכן תחלש תשוקתו לאשר חשק. ומפני זה צוו הרופאים שהחולה מחולי החשק ישכב עם נשים אחרות כדי שתשכח מלבו חשוק' לו. ולכן ספר הכתוב כאן שלא היה כן ענין יעקב שעם היות שבא אל לאה לא שכח את רחל ולא נלחש' אהבתו אות' מצד בואו אל לאה אבל בהפך שמצד בואו אל לאה נתחזקת אהבתו אל רחל לפי שהדבר הטוב יהיה נאהב מצדו ויהיה נאהב יותר כשיצרוף אל דבר חסר כי בהצטרף אליו יהיה הדבר ההוא יותר נכבד. וכן קרה ליעקב כי כאשר בא אל לאה תחלה ואח"כ בא אל רחל הנה בצרוף לאה נראת לפניו רחל יותר שלימה בתכלית ואח"כ היו לו אז עם רחל שתי אהבות אחת מצד שלמותה בעצמה מבלי צורף לדבר אחר וזו היא האהבה הקדומה שאהבה והשנית מצד צרופה אל לאה וזאת האהבה תגיע עתה כשבא אליה אחרי לאה. ויהיה לפי זה מ"ם מלאה אינה מ"ם יתרון כמו מאלפי זהב וכסף אלא מ"ם הסבה כמו מי"י יצא הדבר מחטאת נביאיה. יאמר שבא אל רחל אחר לאה ואהב את רחל גם מצד לאה כמו שאהב אותה מצד עצמה ויהיה הרבוי ממין מה שחובר אליו ר"ל שאם היה אוהבה היה הפעל המתרבה אהבה לא אשה כי אינה ממינה והנה להתחזקות האהבה אתה אמר שעבד אחר זה עוד שבע שנים אחרות כי פרעון השכר אחר קבלה התועל' והעבודה לעולם יהיה בקושי לא עשה כן יעקב כי מצד האהבה גם שכבר בא אל רחל והיה שבע רוגז בעבודת שבע שנים הראשונים הנה עבד בעבור רחל בשמחה ובטוב לבב עוד שבע שנים אחרות והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הא' והב'. ואמנם למה נשא שתי נשים גם אחיות אחשוב אני בו ג' סבות. הא' היא שיעקב מדעתו ורצונו לא היה אלא לקחת אשה אחת רחל בת לבן ואותה שאל מאביה לאשה ואמנם מסבב הסבות ראה שרחל עקרה בטבעה ואף שבדרך פלא תלד אחד או שנים לא יתרבה בזה מאד זרע יעקב ולא יראה בימיו את זרעו כעפר הארץ ופרצ' ימה וקדמה וגו' כי כמו שאברהם ויצחק עשו בנים מעטים כן יהיה יעקב לא ירד אם כן במצרים בשבעים נפש מלבד הנשי' והטף כמו שירד ולא יהיו בעת מותו יותר מארבע מאות נפש אנשים ונשים וטף כמו שהיו בהשגח' השם והשפעתו ומפני זה רצה הקב"ה שיקח נשים יותר מאחת כמו שהיו עושים הראשונים קודם המבול וגם מיוצאי התיבה שלולי זה ר"ל לקיחת נשים הרבה כמ"ש (בראשית ב') ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו לא היה העולם מלא מבני אדם כמו שהיה וגם אחיותיהם היו לוקחים כמו שהתבאר בבני אדם שאחיותיהם נולדו עמהם שלקחו לנשים. ולפי שרבות בנות בבית אחת עשו חיל וצער רב לבעליהן ותהיינה מורת רוח להם רצה הקב"ה לזכות את יעקב שתהיינ' שתי נשיו אחיות כי בזה תתחייב האהב' והקורבה ביניהן ובין הבנים אשר תלדנה. ותהרינה שתי האמהות האחרות שפחותיהם כדי שתהיינה תמיד נכנעות אליהן לבניהן ותתמיד בדרך זה האהבה וההתאחדו' ביניהם ובין בניהם ובדרך זה יתברכו בני יעקב בחייו ויהיו כלם באהבה ובחבה כי הנה גם אותה שנאה שנולדה ביניהם מפני נערות יוסף עוד נכנעו אליו והיו בימי יעקב כלם לאחדים בידו הנה אם כן רבוי הנשים אשר ליעקב לא היו מדעתו ורצונו אלא מאת האלדים כדי שיתרבה זרעו בימיו ותתקיי' מ"ש לו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו'. וסבה הב' היא שהאל ית' להיותו שופט כל הארץ ראה ביעקב שני טבעים האחד טבע בכור מפני הבכורה שקנה מעשו אחיו כאלו עשה הוא בעשו עצמו בזה והשני טבע יעקב עצמו שהיה הבן הצעיר לאביו. והנה מן השמים הוכיחו ששני בני רבקה יזדווגו לשתי בנות לבן אחיה לאה לגדול והצעיר' ליעקב ובעבור שהיו שתי הבנות האלה צדקניו' שלמות וטובות רצה הש"י ששתיהן יבנו את בית ישראל ולכן יחדם ליעקב בשתי בחינותיו ר"ל לאה מצד הבכורה אשר קנה מעשו ורחל מצד עצמה ולכן ילדה לאה ששה בני' ליעקב כי כך היו בחלקה למה שהיא אשת הבכור ורחל והשכחות ילדו ששה הנותרי'. והביטה וראה חמלת י"י על יעקב. כי הנה אברהם שהוליד את ישמעאל ואת יצחק משרה ומהגר לא יכלו בניו לשבת יחדו וגרש את ישמעאל מעל יצחק וכן בני הפלגשים שלחם מעל יצחק בנו ואף יצחק שהוליד שני בנים מאשתו רבקה תאומים בבטן אחד שנים בהתהוותם ותולדותם לא יכלו לשבת יחדו ונפרדו זה לרשעו וזה לתומו זה נדחה להר שעיר וזה לארץ כנען. אבל יעקב הוליד י"ב בנים ומד' נשים וכלם אהובים כלם ברורים כלם גבורים וכלם חלק י"י בלי פסולת כלל ובזה הודיעו ית' שהיה עמו כמ"ש והנה אנכי עמך יען בכל אשר הוא עושה י"י מצליח הנה אם כן רבוי הנשים היה אם כן השגחה עצומה בענינו להודיע שכל מעשיו היו מושגחים ובאים מאתו ית'. והסבה הג' היא שהש"י עשה ביעקב דוגמת העולם בכללו כי כמו שבעולם המלאכים נמצאו סביבו יתב' ד' מחנות מהשכלים הנבדלים שהם ד' חיות המרכבה ובגלגל ישוערו ד' רביעי הגלגל אשר ממנו ימשכו ד' תקופות השנה וארבע היסודות וארבע כחות וצורות המורכבים דומם וצומח וחי ומדבר וגם מזה באו ד' המלכיות כמו שפירשתי בספר מעיני הישועה על ספר דניאל ככה זימן ליעקב שיקח ד' נשים לרמז לאותה הרביעיות וכמ"ש בלעם מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל ואחז"ל האבות הם המרכבה ושיצאו מארבעה נשים י"ב שבטי י"ה כמספר י"ב מזלות ושיהיו כלם בד' דגלים אשר על זה נאמ' ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. ומזה כלו יראה שהיות נשי יעקב ד' והיות בנים י"ב נחלקי' במדבר לארבעה דגלים לא היו במקרה ועל צד ההזדמן כי אם בהשגחה עליונה מהאל אשר לו נתכנו עלילות. ועם מה שביארתי בזה הותרה השאלה הב' עם ביאור הדרוש הזה:
Genesis._.29.31.1
וירא י"י כי שנואה לאה עד וילך ראובן בימי קציר חטים וגו'. הנה האמהות היו כלן עקרות כמו שנראה מענין שרה ורבקה ורחל ומה שנאמר בלאה ויפתח את רחמה שיורה שגם היא בטבעה עקרה היתה. ובהיה זה כדי שיצאו האבות הקדושי' אשר הם התחלת האומה הנבחרת בהשגחה לא בטבע כדי שתהיה האומה מושגחת מתחילה ועד סוף ולכן אמר הכתוב שגם לאה היתה עקרה אלא מפני שהיתה שנואה בעיני יעקב השגיח השם בענינה ופתח את רחמה מיד כשנשאת ליעקב. אמנם רחל נשארה בעקרותה כי לא נפקדה מאת הש"י לאותה הסיבה לפי שהיא היתה אהובה ולא שנואה כלאה והכתובים מורים בזה שלאה לא נתפללה על הריונה כי לא נתעכבה מלילד זמן אבל מיד כשבא יעקב אליה הרת' אבל הש"י פקד' מעצמו בראותו שהית' שנואה מבעלה כדי להקריבה אליו וזה טעם וירא י"י כי שנואה לאה אבל ברחל כתיב וישמע אלהים אל רחל להגיד שהתפללה לפניו. ולכן מצד הדין פתח את רחמה. ואפשר לומר שלאה היתה בטבע עקרה ורחל לא היתה כן. ושהש"י לפי שראה ששנואה לאה ושרחל לא השתדלה לקרבה אל בעלה ולהאהובה אליו להיותה אחותה היה מהמשפט האלדים שללאה שהיתה עקרה פתח את רחמה לשתוליד אבל לרחל שהיתה ראויה להולדה עשה בהפך שעקרה רוצה לומר עקר אותה ובדרך השגחתו סגר י"י בעד רחמה וז"ש ורחל עקרה רוצה לומר ולרחל עקר אותה הקב"ה. והנה השנאה ידוע שתראה לאדם מחבירו אם במעשים אם בדבור אם בשתי הדרכים האלה תצא השנאה מהמחשבה למציאות ויעקב היה שונא את לאה בשתי הדרכים רוצה לומר במעשים כי לא בא אליה רק בדרך מקרה וכן בשאר הענינים היה מתנהג עמה בדרך שנאה וכן היה מורה תמיד שנאתו בדבריו שתמיד היו בכעס ובגערה ומפני זה כשתלד לאה הבן הראשון קראו ראובן כי אמרה כי ראה יי' בעניי ראה המעשים שיעקב עושה לי. שהם מורים על שנאתו אותי ועתה יאהבני אישי רוצה לומר במעשיו. כיון שבי בלבד יקוים התכלית המכוון בזווג וידמה שעם זה היטיב יעקב מעשיו עמה אבל עכ"פ תמיד היה מדבר עמה בגערה וכעס ובזיון. ולכו כשילדה הבן השני קראו שמעון ואמרה כי שמע י"י כי שנואה אנכי רוצה לומר עם היות שבעלי לא היה עושה עמי מעשה שנאה תמיד היה מדבר עמי דברי שנאה וזהו מה ששמע השם ולכן נתן לי הבן השני הזה ועתה כבר סרה השנאה ולא תשאר לא בדבור ולא במעשה. וזה טעם ויתן לי גם את זה כי מלת גם הוא להסיר השנאה כראשון ולזה לא הזכיר גם את זה בזולתו מן הבנים כי כל אחד נולד לסבה מיוחדת ואלו השנים נולדו להסיר השנאה לגמרי מהמעשים ומהדברים. ולפי שבהסרת השנאה צריכה סבה לשתחייב האהבה כי לא בסור זה יבא זה לפי שלא כל בלתי שנואה הוא נאהב לכן אמרה שנולד הבן השלישי המחדש האהבה בינה ובין בעלה וזהו אמר' הפעם ילוה אישי אלי כי בפעמים הראשונים סרה שנאתו ממני בלידת ראובן ושמעון לא יותר מזה אבל עתה ילוה ויתחבר אלי בדרך חבה כי ילדתי לו שלשה בנים רוצה לומר כי הנה אברהם לא הוליד רק ב' בנים וגם מב' נשים שרה והגר ויצחק הוליד גם כן ב' בנים אבל אני ילדתי לו שלשה בנים שהם יותר ממה שדמה להוליד כי הוא היה בדעתו להוליד בני' כאביו ואבי אביו ואני עשיתי יותר מזה ובעבור שהיו שלשת הבנים האלה ראובן ושמעון ולוי מתיחסים לאהבתה עם בעלה אם להסיר את השנאה מביניהם ואם לתת התקשרו' אהבה וחשק ביניהם לכן כללה שלשתם במספר אחד באמרה כי ילדתי לו שלשה בנים שההלוות שזכרה לא היה בסבת לוי בלבד כי אם בסבת שלשתם ולכן אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים והנה אמר על כן קרא שמו לוי להגיד שראובן שמעון לאה קראה שמם אבל לוי קרא שמו יעקב כי הוא בשמחתו הסכים עמה שילוה אליה. ואפשר לומר עוד שראובן בא להסיר השנאה מהמעשים ושמעון כדי להסיר השנאה מהדברים ולוי בא כדי להסיר השנאה מהלב והמחשבה ולכן אמר' ילוה אישי אלי שילוה אליה לדבר עמה מעניניו כאיש עם אשתו האהובה אצלו. ולהיות שלשתם להסיר השנאה מהמעשים ומהדברים והמחשב' אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים שצרפם כלם כפי הכוונה בתולדתם ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלות השלישית והד'. ולפי דעת חכמינו זכרונם לברכ' היה יעקב יודע ונשיו גם כן מפיו שהיו עתידין לצאת ממנו י"ב שבטים נחלקים לד' דגלים ושיהיו מד' נשים לכן אמרה לאה עתה ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים רוצה לומר מעתה אין לו פתחון פה עלי שהרי נטלתי חלקי בבנים ויתכן שידע זה ממה שאמר לו במראת הסלם ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה שהוא רמז לד' דגלים בי"ב בנים כמו שאמרתי למעלה. האמנם אמרה בבן הרביעי הפעם אודה את י"י אפשר לפרש שהיתה כונת' שהבני' הראשוני' ידעה סבת לידתם שהיה ממשפטיו הש"י ורחמיו על כל מעשיו כי כן דרכו לרח' על העגומי' אבל עתה שנשל' המכוון שאני אהובה אודה את י"י ואתן שבח והודאה לשמו על עשו' הטוב הזה מבלי סבה והי' מתנת חנם על כן אודה את י"י לכן לא הזכירה טעם כלל בזה הבן ולא זכרו בו מנין הבנים. והיותר נכון לפרש שלאה בראותה צער העבור וצער גדול בנים והיו לה כבר שלשה. כאשר בא הבן הד' קצה בו כי היתה כבר אהובה ואין חפצה בבנים יותר ולכן אמרה הפעם אודה את י"י כאומר זה יספיק לי וכמו שכתב הראב"ע ולכן עמדה מלדת וכי היתה בזה כפוית טובה. והנה זכרה לאה תמיד בדבריה שם יי' ולא שם אלהים לפי שהיו כל המעשים אשר עשה עמה דרך רחמים לפנים משורת הדין ואתה תראה שאחרי שילדה לאה ארבעה הבנים האלה מפני שהיתה שנואה. מן הוא והלאה תלדנה כל האמהות שני בנים לכל אחד מהם שנים לבלהה וב' לזלפה ולגבירות באחרונה שנים שנים גם כן והולידה רחל באחרונה להיותה יותר אהובה. והנה זכר הכתוב שרחל לא התפללה מתחלה אל האלדים על ענינה אבל כאשר קנאה באחותה אמרה ליעקב הבה לי בנים ואם אין מת' אנכי וענין זה המאמר שהיה לו להתפלל אל אלהים על ענינה כמו שהתפלל אביו על רבקה ואם הוא יעשה כן שאין ספק שגם כן תוליד הוא בנים כמו שילדה רבקה שהיתה גם כן עקרה ואם לא יעשו כן הרי היא כמתה כיון שלא ישאר ממנה זרע אשר יירש ארץ או שתמות עצמה בצער וכאב לב ויעקב הוכיחה על זה באמרו התחת אלדים אנכי אשר מנע ממך כלומר מה תריבי עמדי היה לך להתפלל אל י"י ובכה תבכה והוא יביט בענייך ויתן את שאלתך אבל אני מה אוכל עשוהו כי אבי היה גם כן עקר והוצרך להתפלל בעדו ובעד אשתו אבל עתה ממך מנע ולא ממני ולכן אם את תשחרי אל אל יעתר אליך ואמר בזה שם אלדים ולא שם יי' לפי שהיה כן מן הדין ראוי להיות וכמו שהיא גם כן אמרה דנני אלדים וכמו שאבאר והנה רחל למדה ממה שעשתה שרה בכדומה לזה שנתנה הגר שפחתה לאישה ובשכר המעשה ההוא ילדה ולכן גם היא נתנה את בלהה שפחתה ליעקב והוא קבלה ממנה להפיק רצונה לא להיותו שטוף אחר בולמוס של עריות וכאשר ילדה בלהה בן קראתו רחל דן ואמרה דנני אלדים וגם שמע בקולי ולבן השני אשר ילדה קראו נפתלי באמרה נפתולי אלדים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי. והיה זה לפי שהיא ראתה בלבה שמפני חטאתה נמנעה מלהוליד ויחסה עקרותה אל ההשגחה האלהית. ולא לטבעה ולא למזלה. וחטאה היתה שלא קדמה פניו יתברך בתפלה כמשפט העקרות. ולכן אמרה דנני אלדים במה שלא נתן לי בנים כי בדין ומשפט הוא. ולכן זכרה שם אלדים בדבריה לא שם י"י כמו שזכרה לאה אבל עכ"ז חסד עשה עמי והוא שגם כן שמע בקולי ותפלתי למלאת קצת משאלותי ונתן לי את הבן הזה וכן אמרה בבן האחר נפתולי אלדים וגומר הפסוק הזה אצלי הוא מסורס כאלו אמרה אלדים נפתולים נפתלתי עם אחותי כלומר עקשיו' גדולים נתעקשתי ונפתלתי עם אחותי לאה גם יכולתי להכעיסה ולהעציבה והיתה עלובה ממני ולכן נמנעה גם כן ממני הלידה הרי שבזה הצדיקה הצדקת הזאת הדין על עצמה והודתה פשעה וחטאתה לי"י ועם זה עשתה תשובה והתפללה על עצמה. ומפני זה זכר הכתוב שזכר אלדים את רחל וישמע אליה כשנתן לה בנים ורש"י פירשו דנני אלדים ונפתולי בדרכים אחרים ומה שכתבתי הוא היותר נכון. והנה הזכיר הכתוב בכל אחד מבני השפחות בן ליעקב להגיד כי הוא חפץ ומודה בזה ואינן נקראו לו בן האמה רק בן יעקב כבני הגבירות המתיחסות אליו וכמו שכתב הרמב"ן. אבל לאה כשראתה כי עמדה מלדת ושאחותה נתנה את בלהה שפחתה וילדה בנים ליעקב היה מוסכם ביניהם שהבנים ההם כלם יהיו נחלת י"י וצאן מרעיתו נתנה את זלפה שפחתה ליעקב להוליד ממנה בנים לפי שהיו האמהות יודעות מפי יעקב כדבריהם ז"ל שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד לו י"ב בנים שבטי יה ושיהיו מארבעה נשים ובראותה שכבר היו לה שלשה נשים היא לאה ורחל ובלהה שפחת רחל חששה לאה כי אולי הרביעית תהיה אשה נכריה ומפני זה בחרה לתת לו את זלפה שפחתה כדי שיהיו רוב בני יעקב ממנה ומשפחתה שהיא ברשותה ולא תתגבר עליה אחותה ובעבור זה עצמו שמע אליה יעקב כי היו עיניו ולבו תמיד על מה שאמר לו במראת הסלם והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו' כמו שביארתי ולכן קראה לאה שם הראשון גד ואמרה בלבו בא גד ר"ל עם היות שעמדתי מלדת זה ימים רבים הנה עתה בא וחזר המזל כי גד ענינו המזל ששב לתת לה בנים כבראשונה ולשני קראה שמו אשר ואמרה באשרי כי אשרוני בנות רוצה לומר באשרי אני את זלפה בעבורו אשרוני בנות לפי שעשיתי זה לשם שמים ולא חששתי לקנאת הנשים ואפשר עוד לומר בזה שלאה בראותה עצמה בחור' בריאה וטובה מזדווגת לבעלה ולא הרתה כפעם בפעם נתנה אל לבה שהיה זה בחטאה והוא שבהיות זלפה שפחתה קטנת השנים מבלהה שפחת רחל והיתה בלהה כבר נתונה אשה ליעקב וילדה לו שני בנים יצאה מזה מכלל השפחות ונמנית מעיקר נשי הבית וזלפה שהיתה יותר ראויה לזה היתה עומדת בשפלותה וקלונה יושבת ומתאוננת על זה ויש בידה לתקן ולכן נתנה לאה את זלפה שפחתה ליעקב לאשה. ובעבור שזלפה נתנה ללאה בעת חופתה כדי להעלים מיעקב הרמאות שהיה לבן עושה לו בתתו לו את לאה במקום רחל ולכן נתנה לה את השפחה הקטנה כדי שיחשו' יעקב שהיתה באה עם רחל וכמ"ש חז"ל והביאו רש"י בפירושו לכן לאה לרמוז לזה קראה את בן זלפה הראשון גד ואמרה בא גד ונכתב מבלי אלף לרמוז שבבגידת לבן ורמאותו בתתו את לאה במקום רחל באה עמה זלפה כי בזה הגידה הבגידה וסוד המעשה כלו שהוא הכריחה לתת אותו ליעקב וכדי להסתיר הענין קראו גד לא בגד אבל נכתב בגד כפי רמיזתו וקראה הבן השני אשר ואמרה כי אשרוה בנו' לפי שראויה היתה לשבח והלול על השקפתה בזה להסירה עלבון משפתתה ולא תרע עינה מלהעמידה בצרה. ובכל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הז':
Genesis._.30.14.1
וילך ראובן בימי קציר חטים וגו'. עד וישמע יעקב. ספר הכתו' איך שבה לאה ללד' בני' והוא שראובן בנה מצא בשדה דודאים והם היברוחים שלהם צורת ראש וידי' כצורת אדם והביא אותם אל לאה אמו אולי שמע ראובן שהיו טובות להריון נשים ובעבור שלאה היתה משתוקקת אליו הביאם אלי' ורחל שאלה ממנה שיתן לה מהם והשיב המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני. ואמרה זה לפי שהיה יעקב בראותו שלאה עמדה מלדת כסבור שפסקה לגמרי ממעט בואו אצל' והיה מיחד שכיבתו אצל רחל שהית' בחורה ממנ' ועדין לא ילד' והיתה מצפה שתהר לכן אמרה לה לאה המע' קחתך את אישי לשתהר שהוא מתמיד להיות בעבור זה עמה ולא עמי כאשר היה בראשונה ותרצי גם כן לקח' גם את דודאי בני כדי שתהר יותר במהר'. ורחל השיבה לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך כי בשכר הדודאים הסכימה עמה שישכב עמה בלילה ההוא. ולפי שכל אחת מהגבירות ההן היתה בבית בפני עצמו והיה מנהגן שיעקב בבית אשר ישכב הלילה שמה היה עושה סעודתו לכן יצאת ואמרה לו אלי תבא כלומר אל ביתי תבא להתלונן הלילה הזה כי כן הסכמתי עם אחותי תחת דודאי בני. וזכרה התורה כמה הועילו הדודאי' לשתי האחיו' ולכל אחת מהם אם בסגולתם שאם היות' קרים כדברי הראב"ע אולי בסגולה יועילו בהריון הנשים כי לכך היתה רחל שואלת אותם ולאה מתעכבת מלנתנם לה לבשם את המטה כמו שחשב הרמב"ן כי הנה עם היות הריונם בדרך השגחה לא ימנע מפני זה שלא יסתייעו בדברים הרפואיים ולולי זה לא היה נכתב הספור הזה בתור' שלא לצורך ולכן אמר שבאותה הליל' הרתה לאה אבל הגידה התורה שמכח תפלתה ששמע אלדים אליה הרתה גם ילד' בן חמישי ליעקב ויחסה זה לשכר אלקים שכפי דינו נתן לה תחת נתנה שפחתה ליעקב ולכן קראתו יששכר והבן האחר אשר ילדה עוד קראו זבולון באמרה זבדני אלדים אותי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולון וכל זה מורה ומאמת מ"ש חז"ל שהאמהו' היו יודעות שהיה יעקב עתיד להעמיד י"ב בנים ויהיו לד' דגלים כל דגל ודגל שלשה בנים. וכבר הודעתיך שאחשוב שידע יעקב זה במה שאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה שהם ד' רוחות הדגלים ולכן כשילדה לאה את לוי אמרה מזה ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים ר"ל שהיה דגל שלם. ולדעת חז"ל כשילדה את יהודה אמרה הפעם אודה את ה' לפי שהתחילה ללדת קצת דגל אחר וכאשר ילדה את יששכר שמחה עמו והיה שכרה כי קרובה מלאכתה להשתלם בעשותה דגל שני לכן היה מנין בו ואומר בן חמישי ובאחרונה אמרה בן ששי ואמרה שזבדה השם זבד טוב ר"ל חלק טוב ועתה יהיה זבולה שלם עם בעלה והזבול השלם הוא הבית והעליה על גביו כי הבית והזבול הנאה בנוי לתלפיות וכן היו לה שני דגלים זה על זה והוא זבול נאה ונכבד מאד. והוא מה שאמר עתה יזבלני אישי ר"ל יעשה כל זבולו ודירת ביתו עמי כי זבד וזבול הכל אחד כיון שילדתי לו ששה בנים שהם שני דגלים ואתה תראה שעל כן לא עשתה מנין הבנים רק בלוי שאמרה כי ילדתי לו שלשה בנים שהוא דגל שלם ובזבולון כי ילדתי לו ששה בנים שהם שני דגלים והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הח'. אבל מפני שנכנסה בה עם בניה גסות הרוח להיותם בנים וגם חשבה שהשם נותן לה בני רחל עם בניה ושלכן ילדה ששה כנגדה וכנגד אחותה לכן נאמר אחריו ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה כי הנה כל ארבעת האמהות תלדנה תמיד זכרים לא נקבה כלל אם לא לאה בפעם הזאת שילדה בת ומפני שבאה לה על העונש קראה שמה דינה ואולי שצפתה ברוח הקדש שהיא היתה לה עונש תחת אשר רמתה את יעקב בנשואיה ונענשה הצדקת הזאת בענין דינה בתה עם שכם ולכן קראה שמה דינה וכן היתה. ואמנם לענין מה שחשבה שהיו בניה אותם שהציל השם מרחל אחותה זכר הכתוב מיד שזכר אלהים את רחל וישמע אליה שכבר התעוררה להתפלל לפניו ויפתח את רחמה וילדה בן. ולפי שכסתה כלימה פניה על עקרותה אמרה אסף אלדים את חרפתי ר"ל שלא תתפזר עוד חרפתי בפי הבריות אחרי שילדתי. האמנם לא קראה שם בנה כי אם יוסף מטעם שיוסף יי' לה בן אחר וגם זה מורה שהיו האמהות יודעות כמה בנים היה יעקב עתיד להוליד כי בעבור שרחל ראתה שכבר ילדה לאה ששה בני' ובלהה וזלפה ארבעה לא היו נשארים לרחל לשתוליד אלא שנים ולזה אמרה על יוסף יוסף י"י לי בן אחר ר"ל לתשלום מנין הי"ב העתידין להיות כלם. ובעבור שיעקב עשה עקר נשיו רחל להיותה הבת הקטנה מתיחסת אליו שהיה הצעיר בבני אביו חשב בלבו שהבן אשר יצא ממנה הוא יהיה יורש ברכות אביו אשר נתן לו במקום עשו ולזה כשנולד יוסף אמר ללבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי אז"ל שראה שנולד שטנו של עשו שנאמר והיה בית יעקב אש ובי' יוסף להבה ובית עשו לקש וגו' ולפי שלא יאמר לבן שלא נתן לו בנותיו להוליך אותן לארץ אחרת כי אם לשבת בחרן תמיד לכן הוצרך יעקב לבקש ממנו רשות באמרו תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך ר"ל בעד הנשים כלומר שלא עבדתי אותך במתנה לשבת פה כי אם כמקנה דבר לעצמו להוליכו עמו כאשר ילך וזהו שאמר עוד כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך ר"ל שהיתה עבודה מבורכת בעבורן מבלי שום תנאי אחר ולכן אין לך לערער עליהם כיון שהרוחת בממכר הזה כל כך. ואין ספק שהיתה כוונת יעקב לא בלבד על הנשים אלא על הנכסים שהרויח שמה שלא ישלחנו משם בידים ריקניות כי מי הוא אשר ישא אח בנותיו ולא יתן להם נדוניאה מתן כתובתן כמוהר הבתולות והותרה בזה השאלה הט'. ולכן מאשר הבין כוונתו שהיה ללכת השיבו אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ר"ל אם עתה אמצא חן בעיניך שתעשה מה שאבקש ממך אדע שנחשתי במה שחשבתי במה שברכני י"י בגלליך אבל אם לא אמצא חן בעיניך לעשותו אחשוב שמזלי גרם להתברך ושלא הית' הברכ' בסבתך שאם היתה בסבתך היית עושה שאלתי ובקשתי ואחר הקדמ' הזאת אמר לו נקבה שכרך עלי ואתנה כלומר פירש כמה צריך להיות שכרך מכאן ולהלן מדי חודש בחדשו ומדי שנה בשנה ואתנה ועכ"פ אל תעזוב אותנו. אבל יעקב ראה בדבריו שהיה פוטר עצמו מלתת לו כלום בעבור מה שעבד עמו י"ד שנים שעברו שהיה מבקש הסכמת השכר לעתיד ולא בעבור העבר כלו. ולזה השיבו ראשונה בעד העבר ושניה על העתיד כי על מה שעבר אמ' לו אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך ר"ל כמה זמן עבדתיך שהיו י"ד שנה וידעת ג"כ את העבודה והברכה שהיתה בו וז"ש ואת אשר היה מקנך אתי כמה היה מקנך כשבא לידי כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב ומזה יתבאר שברך י"י אותך לרגלי רוצה לומר בסבתי ובכחי והיה היוצא מכל זה שהיה ראוי שיתן לו מתנה טובה בעין יפה על מה שעבר. ואמנם למה שאמר לו נקבה שכרך שהוא לעתיד השיבו ומתי אעשה גם אנכי כלומר אם שנים רבות אעבוד בצאנך ואני כבר זקן מתי אח"כ אעשה גם אנכי לביתי כאשר עשיתי לביתך עד היום הזה. ולכן נכבש לטענות יעקב והודה ולא בוש לשני כללי מאמריו ר"ל שראוי לפרוע לו כל מה שעבד כי בידוע היה שלא לבד הנשים היה שכרו כ"ש ברוב הברכה שהיה בצאנו ולזה אמר לו מה אתן לך ר"ל בעד העבר ולא הוסיף לפצור בו שישב עוד עמו כי ראה כי הדין עמו באמרו ומתי אעשה גם אנכי לביתי. וכאשר ראה יעקב שהוא כבר היה מודה מכח טענותיו שהיה ראוי לפרעו על מה שעבר ושראוי שיתפרד מחברתו לעשות לביתו אמר לו אבל עתה שאתה מודה במה שראוי אומר לך שלא תתן לי מאומה ר"ל על העבר ועוד שלענין העתיד אשובה ארעה צאנך אשמור והרי אני מוחל לך על העבר ורוצה לעבוד עמך בעתיד אם תעשה לי הדבר הזה שאומר לך כי איני שכיר יום לשתתן לי שכר שכיר וזה הדבר אש' תעשה לי אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבי' וכן אסיר כל נקוד וטלוא בעזים והיה שכרי ר"ל מה שיולדו מאותם המראו' המוסרות מכאן והלאה אם מעט ואם הרבה הוא שכרי בלבד וענתה בי צדקתי ביום מחר כלומר אם היום או למחר תבא לראות שכרי אשר קניתי לי לערער ולדקדק להכיר מה עמדי כל אשר תמצא שאינו נקוד וטלוא בעזים וכן אותן המראות וג"כ חום בכבשים שהיו בעזים שתי מראות וכבשים ג' וכדברי הרמב"ן או שהיה שכרו בלבד הכבשים החום שהו' השחור או האדום כשימצא זה כן אני מודה שגנוב הוא אתי אבל אם לא ימצא שם זולת זה תענה בו צדקתי שעשיתי כהוגן ולא לקחת מאשר לך דבר ולכן לא תהיה לך עלי שום טענה בו בין רב למעט. והנה לבן חשב להסי' מצאנו אותן המראות ולא יתן מהן ולא מהנשארו' דבר ליעקב ושהצאן הלבנו' על המעט יולידו נקוד וטלוא וחום לפי שצבעי הנולדים מתיחסים על הרוב לצבעי מולידיהם וכאשר לא הי' במולידיהם ויולדיהם נקוד וטלוא היה מחוייב שלא תלדנה הצאן נקוד וטלוא באופן שיצא יעקב משם בהכרח בשכ' מועט ולכן קפץ ואמ' הן לו יהי כדברך הלואי שכבר יהיה נעשה זה וגם אמר הן לו יהי כדבריך לפייסו יהי רצון שיצא הדבר כרצון נפשך ויהי' לך שכר הרבה כי אני אשמח בזה כיון שהוא ברכת י"י עליך. וידמה שהתנו ביניה' שיוכל יעקב להעזר בזה בכל מיני השתדלו' שירצה כמו שכתב הרמב"ן ועם מה שפירשתי הותרו השאלות הי' והי"א. וזכר הכתו' שכן נעשה הדבר ביום ההוא שהסירו כל נקוד וטלוא בתישים ובעזי' וכן כל חו' מהכשבי' ויתן אותם לבן ביד בניו. והפריד אותם לבן דרך שלשת ימים משאר הצאן הנותרות שהיו נשארות ביד יעקב. והנה הרחיקם כ"כ לבן כדי שהצאן הנותרות ביד יעקב לא יראו את העקוד והנקוד והטלוא שהיו בצאנו ולא החום שהיו בכבשיו ולא יהיו נזקקי' אלו לאלו באופן שלא יולדו בצאן יעקב שו' נקוד וטלוא ויצא יעקב מזה בידים ריקניות. וכאשר ראה זה יעקב כוונת לבן הרעה בזה בהרחיקו את צאנו הנקודי' והטלואים וכבשיו החומי' מהצאן שנשארה בידו כדי שלא תהרנה מהם השתדל לתקנו מצד המקלות שפצל בהם פצלות ומקום הפצלות היה לבן והקליפה היתה שחורה והיו המקלות א"כ נקודים וטלואים וישם אותם בשקתו' המים שדרך הצאן שיתחממו שם והיו הצבעים ההם פועלים במזגיהם כאלו היו הצאן עקודי' נקודים וטלואים כי הצבעים פועלים בליחות וכמ"ש הרופאים שהבטה בהדברים האדומים תעורר הדם. ובשחורים תעורר השחורה. וידמה שלא שם המקלות האלה בצאן לבן רק בהתחלה כדי שיהיו בהם דבר מהמראות ההן המוסרים משם. וגם זה בעבור מה שעשה לבן מהרחק הצאן המוסרות משם כי היה יכול לתת בהם סימנים כדי שלא יאמר יעקב ממני הם ולא שירחיק אותם עד שלא יראו הצאן הנותרות אותם ולא ילדו להם כי לולי זה לא היה עושה יעקב דבר מהמקלו'. אבל כשילדו הצאן מעט מזער עקודים נקודים וטלואים עשה השתדלות אחר והוא שהבדיל העקודים נקודים וטלואים ועשה מהם עדר לבדו ומשם והלא' לא היה משים המקלות בצאן לבן אבל היה משים אותם לפני העדר שלו כדי שלא ילדו לבנים אבל ילדו כדומה להם וזהו אמרו והכבשים הפריד יעקב שהוא דבק עם מה שלמעלה שאמר ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים יאמר שאותם שנולדו עקודים נקודים וטלואים הפרידם יעקב הכבשים שנולדו והיה הולך העדר שעשה מהם לפני הצאן. וז"ש ויתן פני הצאן אל עקוד ואל כל חום שהיה נולד בצאן לבן כי שת אותם עדרים לבדם ולא שתם על צאן לבן מעורבי' עמם פן יכעס לבן באמרו שלהיות העקודים והנקודים בתוך צאנו היו הצאן מולידות בזה התאר. ואמר והכבשים סתם לפי שנסמך על מה שכבר נאמר והתבאר מהמראות וכל חום בכבשים. ועם היות התנאי החלטי בזה הנה היה יעקב נוהג מנהג חסידות לפי שבהעטיף הצאן לא ישים המקלות כמו שהיה משים המקושרות וכבר זכר הרמב"ן שהצאן המקושרות הם הצאן אשר הזכרים מהם הולכים תמיד אחר הצאן לא יתפרדו מהם לרוב תאותם מלשון ונפשו קשורה בנפשו. או החזקים שהיו בהם קשורים זה בזה והעטופים הם החלשים העטופים ברעב. וזכר זה שאם היה יעקב נותן המקלות לעטופות יתפעלו מאד מפני חולשתם והיה כל הצאן עקודים נקודים אבל יעקב לא שם המקלות כי אם למקושרות לבד מפני קשים ולכן היו העטופים ללבן והקשורים ליעקב שאלמלא כן כלם היו ליעקב עד שבזה הדרך שעשה ששה שנים גדל יעקב בצאן ועבדים ושפחות. והרא"בע כתב שהצאן המקושרות הם אותם שתחמנה בניסן ותלדנה ולדות חזקים ובריאים וקשורים באיבריהם בחוזק ובאלה בלבד שם את המקלות. אמנם בהעטיף הצאן שהוא בתשרי לא ישים המקלות וקראה עטיפה לפי שהוולדות ההם הם חלושים מלשון נפשם בהם תתעטף ובזה האופן היו העטופים שתהרנה הצאן בתשרי ללבן כי לא היו שם מקלות. והקשורים והם שתהרנה הצאן בניסן והם בריאים וחזקים היו ליעקב מפני המקלות.. הנה אם כן ספר הכתוב בזה שעשה שני מיני השתדליות אחד מהמקלות ואחד מנהיג עדר הנקודים לפני הצאן כדי שיחמו מהם ושלא היה ענין המקלות תמידי אלא בתחלת חדש ניסן בלבד לאותם שתחמנה אז לא בתשרי ולכן לא הרגיש לבן בדבר מזה וגם הרועים לא היו מרגישים בו כי איך יתנו לב למקלות שיונחו באחד בניסן ולא בשום זמן אחר. הנה התבארו הפסוקים האלו ולמה עשה יעקב ענין המקלות שהנה היה זה לסבות. ראשונה כדי שיפרע לבן העבודה אשר עבד לו בי"ד שנים הראשונים. ושנית כדי שמשלו תקנינה בנותיו המוהר והנדוניאה הראויה לתת להן. ושלישית לפי שהתנו ביניהם שיהיה זה שכרו על עבודת שנים האחרונים. ורביעית כי מפני ההערמה שעשה לבן בהרחיקו דרך שלשת ימים מהצאן הנותרו' ביד יעקב הותר ליעקב לעשות במקומה תחבולת המקלות והותרה עם זה השאלה הי"ב:
Genesis._.31.1.1
וישמע יעקב את דברי בני לבן וגומ' עד סוף הסדר. ויש בפסוקי' האלו ג"כ שאלות:
Genesis._.31.1.2
השאלה הא' למה שלח יעקב לקרוא לרחל וללאה השדה לדבר אליהן על עניני אביהן ולא בא לדבר אליהן בעיר לבתיהן ולמה לא אמר אליהן מה ששמע מדברי בני לבן אלא בלבד מה שהיה רואה בפני אביהן בהיות ששני הדברים ההם הניעו את לבבו לצאת מן הארץ ההיא:
Genesis._.31.1.3
השאלה הב' במה שאמר להן שאביהן החליף את משכורתו עשרת מונים וכן אמרו יעקב ללבן בהתוכחו עמו ויראה שאין הדבר כן כי משפטו הוא חרץ אם לעבוד ז' שנים בעד כל אחת מנשיו ואם אח"כ בענין הצאן ולבן השיבו הן לו יהי כדבריך:
Genesis._.31.1.4
השאלה הג' ממה שאמר לנשיו שראה בחלומו העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים ושכן אמר לו המלאך. כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך והנה לא זכר דבר ממעשה המקלות אשר עשה ויראה שלא ראה דבר מהמראה ההיא אשר זכר אלא ששינה אותה מפני השלום:
Genesis._.31.1.5
השאלה הד' בתשוב' רחל ולאה העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו וגו' כי איך נתיחסה התשובה ההיא לדבר אשר דבר אליהן יעקב והוא התרעם בפני לבן שהיו כנגדו רעים ומתנצל שלא פשע כנגדו בענין הצאן והן השיבו שלא יתן אליהן עוד אביהן מנחלתו:
Genesis._.31.1.6
השאלה הה' באמרו ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא כי איך גנב את לבבו בעבור שלא הגיד לו את אשר הוא עושה האם הגיד לבן ליעקב ג"כ את כל מעשיו ואם היה מגיד לו בידוע שלא יקרא בורח לשיאמר כי בורח הוא אלא הולך:
Genesis._.31.1.7
השאלה הו' במה שהזהיר יתברך ללבן השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע וזה כי את הטוב לא היה ראוי להזהירו ממנו אלא הרע בלבד ועוד שאיך עבר לבן על דבר השם בדברו עמו טוב או רע כל שכן שהדברים רעים וקשים היו לא טובים:
Genesis._.31.1.8
השאלה הז' בדברי לבן מה עשית וגומ' למה נחבאת וגו' ולא נטשתני וגו' כי למה שאלו מה עשה והוא כבר היה יודע כל המעשה ואם אמר מה עשית ותגנוב את לבבי ותנהג את בנותי למה חזר לומר ותגנוב אותי ולא הגדת לי וחזר לדבר בבנותיו ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי והוא כפל מבואר וכ"ש עתה הסכלת עשו שאם בסכלות עשאו כבר הי' לו התנצלות:
Genesis._.31.1.9
השאלה הח' באמרו יש לאל ידי לעשות עמכם רע וגו' כי למה הודיעו לבן אזהרת השם ובזה יגבה לבו של יעקב ויתחזק עליו ומוטב היה שיחשוב שלחסידתו לא הרע עמו מאומה:
Genesis._.31.1.10
השאלה הט' במאמ' עתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלדי כי כבר אמר שסכל מעשיו ואיך נתן עתה סבה נכונה בהליכתו ומה ענין זה לגנבת התרפים והיה לו לומר ועתה למה גנבת את אלהי, לא הלוך הלכת כי נכסוף נכספת וגו':
Genesis._.31.1.11
השאלה הי' במאמר יעקב ותשובתו כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי ולא דבר לו בבנים ולא בצאן בהיות עליו עקר המחלוקת ולמה היתה תשובת יעקב אז כ"כ בקוצר ואח"כ האריך בדברים וספור מעשיו והוא אמרו ויתר ליעקב וירב בלבן כאלו בראשונה לא חרה לו ויותר טוב היה לו לומר כל זה בתשובה הראשונה הזאת:
Genesis._.31.1.12
השאלה הי"א איך נתפתה רחל לגנוב את התרפים אשר לאביה האם חשבה להרחיקו מע"כום כדבריהם ז"ל באמת סכלות גדול יהיה זה לה בתשבה כי לעת זקנתו בתו תטה את לבו ועם היות שנגנבו ממנו התרפים יעשה לו אלהים אחרים תחתיהם או אם חשקה בהם רחל לעבדם כאביה זה לא יתכן חלילה וחס:
Genesis._.31.1.13
השאלה הי"ב בדברי יעקב מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי. כי הנה החטא והפשע כבר אמרו לו באמרו למה נחבאת לברוח ולא הגדת לי ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי ויעקב הודה לו בו אבל אמר כי יראתי כי אמרתי פן תגזול וגו' ואיך שאל עתה מה פשעי ומה חטאתי:
Genesis._.31.1.14
השאלה הי"ג באריכות דברי יעקב בריבות ואמרו שתי פעמים שישב עמו עשרים שנה כי הוא אמר זה עשרים שנה אנכי עמך וחזר לומר שנית זה לי עשרים שנה בביתך והוא כפל מבואר גם כי זכר דברים אין בהם צורך:
Genesis._.31.1.15
השאלה הי"ד במאמר יעקב ופחד יצחק היה לי ולמה לא אמר אלדי יצחק ואף כי אין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם כבר אמר במראת הסלם ואלדי יצחק אם להיותו סומא או לסבה אחרת אבל פחד יצחק מהו שנשבע עליו באמרו וישבע יעקב בפחד אביו יצחק:
Genesis._.31.1.16
השאלה הט"ו במה שהשיבו לבן הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני כי הנה אמרו הבנות בנותי ידוע היה ומה בא לאשמועינן. ואמנם באמרו והבנים בני אינו צודק כי הם בני יעקב וכן הצאן שלו היה אחר שקנאו בשכרו ולא היה אם כן ללבן ומה ענין אמרו ולבנותי מה אעשה לאלה היום וגו':
Genesis._.31.1.17
השאלה הט"ז אם עשו בלבד לענין הברית גל אחד שקראו לבן יגר שהדותא ויעקב קראו גלעד למה זה יעקב עשה מלבד זה מצבה והוצרכו לומר עד הגל הזה ועד המצבה והיה די בגל בלבד. ומה ענין המצפה שאמר לבן והמצפה אשר אמר יצף י"י האם היה דבר שלישי מלבד הגל והמצבה או למה שינה אותה בלשון אחר מצפה. ולמה אמר אם אני לא אעבור אליך ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה לרעה שכפי דרך המפרשים היה לו לומר אם אני אעבור ואם אתה תעבור בלשון מחייב לא בלשון שולל אם היה הברית שלא ירעו ולא ישחיתו זה את זה: והנני מפרש הפסוקי' האלו באופן יותרו כל השאלות כלם:
Genesis._.31.1.18
וישמע יעקב את דברי בני לבן עד ויען יעקב ויאמר ללבן. זכר הכתוב שג' סבות העירו ועוררו את לב יעקב לצאת מחרן ולשוב אל ארץ מולדתו הא' ששמע את דברי בני לבן אומרים לקח יעקב את כל אשר לאבינו ר"ל כי בראותם שנתרבו צאן יעקב לרוב שגם הוא קנה עבדים ושפחות וגמלים וחמורים בחלוף צאנו כדי להמעיט פן יהיו רבות בעיני לבן היו אומרי' הנה רבוי צאנו מאבינו היה והוא לקח את כל אשר לאבינו אמנם שאר הדברי' אשר קנה מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה כעבדים ושפחות וגמלים וחמורים שזה היא לכבוד ולתפארת ועם היות דבריהם דברי נערות כבר (סוכה סוף פרק ה') אז"ל מילי דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה. והסבה השנית היא שראה את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשו'. וכבר זכרו חכמי הטבע שהאות היותר עצמי באהבה או בשנאה הוא הפנים לפי שהשונא בקושי גדול וכבדות רב יסביר פנים לשונאו והאוהב בפניו יורה אהבתו לאוהבו. והסבה הג' שבאה הנבואה ליעקב ואמר לו שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך כי במה שאמר לו עתה ולא קודם לזה מורה שהיה צריך לו לצאת משם ושלא ישב עוד בחברת לבן ולפי שיפחד יעקב ויאמר איך אלך ושמע לבן והרגני לכן אמר לו ואהיה עמך ר"ל בהליכתך אהיה עמך ואצילך מידו. גם אמר לו זה להבטיחו שלא יירא מעשו אחיו. ואין ספק שהיה זה אחר תשלום ששת השנים שהתנו ביניהם שיעבוד בצאנו ושכבר לקח לבן את צאנו מיד יעקב והוא היה רועה את צאנו אשר קנה בלבד. ומפני הסבות האלה התעורר יעקב ללכת משם. אבל בעבור שלא היה לו כח ללכת אם לא ברצון נשיו וחפצהן ודעתן הוצרך לדבר על לבן ופחד מלדבר כזה בעיר פן ישמעו בניו אשר בבית או בני לבן שהיו באים ונכנסים תמיד אצל אחיותיה' ובהתפרס' הענין יעכבהו לבן בערעורי' לכן שלח אליהן שיבואו לדבר עמו בשדה. והנה קרא ראשונ' רחל ואחריה לאה לפי שהיתה עקר הבית עם היותה הקטנה. והנה לא ספר להם יעקב דברי בני לבן פן יאמרו אל תחוש לדבריהם שהם דברי נערים שאין בהם ממש. אבל אמר רואה אני את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום וזה מורה שעד עתה היתה לו אהבה עמי ועתה הוא שונא אותי וחושב עלי רעה ואם עד כה לא עשה עמי רעה הוא מפני שאלהי אבי היה עמדי ובזכותו הוא מציל אותי מידו אבל על כל פנים כונתו רעה כנגדי. ואתנה ידעתן כי זהו על לא חמס בכפי כי אני בכל כחי עבדתי את אביכן כל השנים שעברו. ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים. והיה זה כי כאשר היה רואה לבן שהיו יולדות נקודים והיה שכרו כפי תנאי יעקב היה מחליף שכרו ואומר שלא יהיו לו בעתיד כי אם העקודים בחשבו שלא תלדנה הצאן עקודים וכאשר רואה שיולדות עקודים היה מחליף התנאי בטלואים או היה חוזר לנקודים וכן היה מחליף אותו מצבע לצבע ואם קצר הכתוב בספור המאורע אין ספק שכן היה כיון שיעקב אמר כן ללבן בפניו ולא כחש והותרו אם כן בזה שתי השאלות הראשונות. ואמר שעם כל החמס שהיה לבן עושה לו הנה האלוה יתברך שופט כל הארץ השגיח בענינו והציל מצאן אביהן ונתן לו והיה זה במה שראה בחלומו בעת יחם הצאן כאלו היו העתודים העולים עליהם כלם עקודים כדי שיתילדו הצאן מאותן המראות וגם המלאך הדובר בו הודיעו ואמר לו כן. והנה המראה הזאת שזכר יעקב כאן אין ספק שכך ראה בחלום נבואיי והיטיב לראות הרל"בג במה שכתב שבאותו חלום הראהו מלאך האלדים ענין המקלות והודיעו שיעשה כן ושזהו אשר זכר שראה שאמר לו המלאך כי הנה נתחבר בהצלחתו מפלאות התולדת והשגחת השם בו ועניניו. ואמר עוד שגם אמר לו המלאך שיזכור הנדר אשר נדר ושילך לבית אביו לקיימו והותרה בזה השאלה הג'. ורחל ולאה השיבו ליעקב אם תכלית דבריך הוא שנתרצה ללכת מהארץ הזאת ולמה לא נתרצה בו האם לתקות התועלת מהירושה אשר נקוה לירש בבית אבינו זה אינו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו באמת לא. או אם תקשה ההליכה עלינו כדי שלא לצערו מפני אהבתו אותנו גם זה אינו כי הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו. ואם תכלית דבריך הוא לעשות התנצלות על הצאן אשר הרוחת גם בזה אין ראוי לך שתתנצל כי בידוע הוא כי מלבד שכירותך כל העושר אשר הציל אלדים השופט האמיתי מאבינו בדין ומשפט היה לנו ולבנינו כיון שמכרנו ואכל את כספינו ולכן כל אשר אמר אלדים אליך עשה ר"ל בענין הליכתך. הנה א"כ היתה תשובתן נכונה ומתיחסת למאמרו והותרה השאלה הד'. וכאשר ראה יעקב כוונת נשיו רצויה נשא אותן ואת בניו על הגמלים ונהג את כל מקנהו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל ארץ כנען. ואמר זה להגיד שלא הלך כבורח מניח נכסיו מפה ומפה בזמן הליכתו אבל כל אשר לו הוליך עמו והיה מתהלך לאטו לרגל המלאכה כאלו לא היה לו מעיק ומונע מהליכתו. ובחר ללכת כשהלך לבן לגוז צאנו כדי שלא ירגיש לבן בהליכתם אלא אחרי שיהיו רחוקים משם מרחק רב ולזה עצמו לקחה רחל את התרפים שהיו כלי הקסם אשר לו כי קוסם היה והם על צורת אדם כמו שנראה במיכל בח שאול והיו הצורות ההם נעשות בשעות ידיעות ויתעורר בהם הכח הדמיוני אשר לקוסם וישמע בדמיונו כאלו קול נמוך מדבר ומ דיע הדברים הנסתרים אשר תשוטט בהם מחשבתו לא שהצורה ההיא מעצמה תדבר כי הדבור באמת לא יהיה כי אם בכלים הטבעיים ששם השם בטבע המדבר. והנה גנבה רחל אותם התרפים מפחדה שיקסום אביו וידע אנה פנה יעקב ולכן השתדל לבן למצא אותם ולקסום לשיודיעוהו מה יעשה יעקב בנשיו והתבאר מזה ענין התרפים והותרה השאלה הה'. ואמנם אמרו ויגנוב יעקב את לב לבן על בלי הגיד לו אפשר לי לפרשו על אחת מג' פנים. הא' שאמר שגנב יעקב את לבן מבלי הגיד לו דבר ממה שנזכר למעלה ר"ל דברי בניו ושפניו אינ' עמו כתמול שלשום כי הנה במה שלא הגיד לו יעקב דבר מזה בו בטח לבו ולא הבין אם היה רצונו לברוח וזהו כי בורח הוא. והב' כי הספיקה חכמת יעקב וערמימותו לעשות מעשיו באופן שגנב את לב לבן עד שאפילו לב לבן לא עלה בדעתו ולא הגיד לו כי בורח הוא ר"ל שהיה רוצה לברוח כי להיות כי לב האדם לפעמי' יגיד לו מה שיהיה מכח הדברי' שיראה. הנה יעקב נסתתר במעשיו באופן שלבו של לבן לא הגיד לו כי בורח הוא. והג' שהודיע הכתוב הזה שהסבה לשגנב יעקב את לב לבן בזה הוא מפני שלא הגיד לו כשבא מבית אביו כי בורח הוא מפני עשו שלא הגיד לו דבר מזה אלא שבאה מפני הקטט' שהיה ביניהם ובעבור שלא הגיד לו כי בורח הוא מפני עשו בטח לבו שלא יברח ג"כ מלפניו והותרה בכל א' מהפרושים האלה השאלה הו'. והנה הוגד ללבן ביום הג' מנסיעתו שברח יעקב ולקח אחיו וקרוביו עמו וירדוף אחריו דרך שבעת ימים לפי שכאשר ידע הליכתו היה ביום הג' וחזר לחרן לקחת את אחיו והלך אחריו באופן שכאשר מצאו כבר היה ביום השביעי ודרך הדרש הוא דרך אח' ולפי שהיתה כוונת לבן להרע עם יעקב הוצרך ית' לצוותו ולהזהירו בחלום הלילה שעם היותו בלתי ראוי אליו הגיעתהו ההתעוררות האלדי לכבוד יעקב באמרו אליו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. ופי' זה הוא אולי שהאדם כשיוכיח את חבירו יוכיחהו באחד מב' דרכים אם בהתחיל בדברים טובים ויסתום ויסיים בדברים רעים כאלו תאמר האלדים יודע שאהבת עולם אהבתיך אבל בעבור מה שעשיתי לי הריני לך אויב אכזרי. ואם שיתחיל בדברים רעים ויסיים בטובי' כאלו תאמר אתה עשית עמדי דברים רעים כאדם נבזה ונקלה אבל עכ"ז לא אעזוב אהבתך. ולכן הזהירו השם ללבן אם תרצה להוכיחו מרע אל טוב שתתחיל בדברים רעים ותסיים בטובים הנה מה טוב ומה נעים. אבל השמר לך מדבר עם יעקב באופן האחר שהוא מטוב עד רע שהתחיל בטוב ותסיים ברע כי הכל הולך אחר החתימה וכן עשה לבן שהתחיל עמו בתוכחת מגולה וסיים באהבה מסותרת ולא עבר א"כ על אזהרת השם והותרה השאלה הז'. והיתה תוכחת ליעקב מה עשית וגו' ידעתי בפסוקים האלה הוא שלבן מאשר ראה שנתרבה צאן יעקב בהפלגה רבה היה חושב אולי עשה שום תחבולה כי מבלי נראה לו שא"א שיולדו כל הצאן עקודים נקודים וברודים אבל לא ידע דבר מזה בבירור ולא נתגלה לו אמתת הענין אלא מדרך סברה שהיה חושב שאיזו תחבולה היתה וכאשר ראה שברח נתאמת אצלו עוד החשד ההוא ושמפחדו פן יודע מה שעשה היה בורח ולכן בתוכחתו אמר מה עשית ר"ל מהו החטא והפשע שעשית שבעבורו הוצרכת לברוח ועשית בזה שני דברים מגונים האחד בערכי שגנבת את לבבי והב' בענין בנותי שנהגת אותן כשבויות חרב שמוליכות אותן מבלי כבוד ומבלי לוית קרוביהן וחזר לבאר שני הדברים ההם ועל גנבת לבבו אמר למה נחבאת לברוח כלומר למה הלכת בהחבא ולא הגדת לי דבר מן הליכתך כי אני לא הייתי מעכב אותך אבל אשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כמו שמשלחים את הכלות עם בעליהן וכנגד ענין בנותיו אמ' ולא נטשתני לנשק ר"ל איני אומר שנהגת את בנותי כשבויו' חרב בעבור שהנה הולכות בעל כרחן אלא במה שלא נטשתני לנשק לבני ולבנותי כי קרא את בניו בני לפי שנולדו על ברכיו והיה תכלית מאמרו כשואל ממנו מה הדבר אשר עשה נגדו שבעבורו הוצרך לברוח וללכת שלא מדעתו ולהעלים ממנו בנותיו כאומר אין ספק שלא עשית כל זה מבלי סבה ולכן הגידה לי מה עשית. ולפי שלא אמר יעקב שטעה בסכלות ומעו' הבנה אמר לו עוד עתה הסכלת עשה. והוא אצלי נאמ' בתמיהה ר"ל האם אתה הסכלת עשה ותאמר שבסכלו' עשית כל זה באמת אינו אפשר כי חכם אתה מדניאל ועמוק עמוק אתה במחשבותיך ואיך עתה א"כ בדבר הזה לבד הסכלת עשה. הנה א"כ עשה לבן הבריחה טענה חזקה על חטאו ופשעו של יעקב נגדו. עוד עשה על זה ג"כ טענה שנית והוא אמרו יש לאל ידי לעשות וגו' ור"ל יש יכולת ומשפט בידי שעל זה נאמ' שם אל ואלדי' כמו והגישו אדוניו אל האלדים לעשות עמכם רע ואלדי אביכם אמש אמר אלי לאמ' השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. זה מורה שהאלדים יודע שעשית שום פשיעה נגדי ושהיה ראוי לי לעשות עמך שום רע בעבורה ולכן הוצרך להזהירני שלא אעשה כן ואם לא היית חייב בדבר לא היה צריך לצוות. עוד עשה על זה טענה ג' והוא אמרו ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלדי ר"ל ועתה ידעתי אחי ידעתי שתהיה תשובתך שנכסוף נכספת לבית אביך כמנהג הנערים וכדרך הנשים אבל אע"פ שיהיה הדבר כן ונחבאת לברוח כדי שלא יעכבוך ולמה גנבת את אלדי והם התרפים שהיית מנחש בהם אין זה אלא שיראת ופחדת שמא יגידו לי מה שעשית לי ולכן הוצרכת לגנוב אותם כי אין ספק שאין אתה קוסם ולא תבחר בהם לדעת העתידות כמוני כי אתה נביא וכעת יאמר ליעקב מה פעל אל. הנה אם הן כל הטענות האלה עשה לבן להכריח מהם שיעקב עשה פשיעה רבה נגדו בענין הצאן עם היות שהוא לא היה יודע אותה והותרו בזה השאלות הח' הט' והי' והי"א:
Genesis._.31.31.1
ויען יעקב ויאמר ללבן וגו' עד סוף הסדר. הנה יעקב השיב ללבן דברים קצרי' מבלי כעס ומריבה מפחדו שימצאו התרפים ביד אחת מן הנשים ויתפש כבושת גנב כי ימצא אמר לו בלשון רכה כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך וגו' ר"ל לא נחבאתי אני לברוח מפני פשע וחטאת שעשיתי כי כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא אמנם הלכתי בהחב' מיראתי שמאהבתך את בנותיך יקשה עליך לכתן מאתך ותגזול את בנותיך מאתי והנה תלה הענין בבנות לפי שהיה לו בעצם טענה עליהן כאב את בן ירצה ולא בבנים כי הם היו בני יעקב ומה לו ולהם וגם לא זכר גזל בצאן משום לא יפתח אדם פיו לשטן ולבן לגזול את הצאן היה מתכוין לא לבנותיו. ולענין התרפי' השיבו עם אשר תמצא את אלדיך לא יחיה ר"ל אני לא גנבתי אות' ואיני יודע אם גנבם אחד מאלה אבל אני חפץ שאותם שימצאו בידו לא יחיה עוד ושנמי' אותו כאן כדין גונב נפש. וחז"ל פירשו מלשון קללה ותפלה ר"ל שימיתהו האל כיון שפנה אל אלהים אחרים. ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם כי אלו ידע לו היה מקלל כי ידע כי לשם שמים נתכוונה ושבאותה קללה מתה רחל בדרך ולכן נזדרז לבקש התרפים ולחפש כל האוהלים למצא אותם כי חשב שהם יגידו לא אמתת הדבר על מה היה יעקב בורח. וכאשר חפש ולא מצא אז מצא יעקב מקום לריב עמו ולזה נאמר ויחר ליעקב וירב בלבן כי בתחלה כאשר שמע דבריו מיראתו פן ימצאו התרפים ותכסה כלימה פניו לא נתכעס ולא עשה מריבה אבל כשחפש ולא מצא חשב יעקב שלא נגנבו לו התרפים אלא שהוא שם לו עלילות דברים לרדוף אחריו ולכן אמר לו אז במריבה וכעס מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי כי מפני שלבן היה שואל אותו מה עשית כמו שביארתי מה הפשע שעשה שבעבורו היה בורח. לכן השיבו יעקב מה פשעי ומה חטאתי כאומר ומהו הפשע והחטאת אשר אתה מחפש עלי כי אינם מחקי ומנהגי לעשות ולמה דלקת אחרי כי הנה הדליקה והרדיפה אשר כזאת לא היה ראוי לעשותה אלא לאחת משלש סבות האחד אם הייתי אני גנב והייתי בורח עם כסף או זהב שגנבתי מביתך לכן תרדוף אחרי לקחת אותו אבל זה אינו כי הנה מששת את כל כלי האם מצאת מכל כלי ביתך אל תעלם מפני כבוד שים כה נא נגד אחי ואחיך בפרסום. והב' אם דלקת אחרי מפני שאני חייב לפרוע לך דבר מכל הזמן אשר עבדתי בצאנך גם כי אין זה אמת כי זה עשרים שנה אנכי עמך. ואמנם אמרו רחליך ועזיך לא שכלו הוא אצלי בתמיהא והוא אמרו האם אפשר שרחליך ועזיך לא שכלו בכל עשרים שנה ולא מת הוולד לאחד מהם בכל זה הזמן זה א"א כי בהכרח ימותו קצתם האם אפשר שאילי צאנך לא אכלתי גם כן זה בלתי אפשר כי בהיות לי נשים ובנים בהכרח פעמים נאכל הבשר מן האילים כי הקטני' לחים ואינם נאותים למזון טוב. גם כן טרפה שהיה בא הארי והדוב והזאב אל העדר והיה טורף בהמה זה בהכרח הוא שיקרה פעמים בזמן הרב הזה ועם היות כל זה דרכו של עולם הנה הולד המת מהשכולה לא הבאתי אליך הוא או עורו כדרך הרועים להודיע לבעל אותו שמת. ואמנם הבהמה שאכלתי אנכי אחטנה כלומר הייתי פורע אותה ולי היה החסרון לא לך. ואם היה הטרפה מידי תבקשנה שאפרענה בין שתהיה גנובתי יום שהוא מוטל עלי לשמרה ביום או גנובתי לילה שלא היה ראוי שאפרענה מה שטורף באישון לילה ואפלה. הנה א"כ זכר יעקב המתה והנאכלת והטריפה וכנגד שלשתם אמר אנכי אחטנה מידי תבקשנה. ומפני זה היה לי הכרח שאכלני חורב וקרח בלילה לפי שלא אזוז רגע ולא שעה מן הצאן ותדד שנתי מעיני לשמור את העדר ובזה השלים להשיב על מה שדלק אחריו בהיותו בלתי חייב לו דבר מכל הזמן שהיה צאנו בידו כי היה פורע תמיד יותר ממה שהיה חייב לפרוע. אמנם אונקלוס תרגם אנכי אחטנה מידי תבקשנה דהוה שגיא מן מנינא מן ידי את בעית ר"ל שאם טעה בחשבון היה גובה ממנו כפי החשבון המוטעה לא כפי האמת והוא לא כדת. והשלישי' אם תאמר שדלקת אחרי בעבור שלא עשינו אני ואתה חשבון מבואר ולכן רדפת אחרי לכוין חשבונותינו. אין בינינו גם כן הזה כי מה החשבון שיש לי עמך. זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך י"ד שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ומה החשבון שנשאר בינינו לדקדקו אם לא במה שהחלפת את משכורתי עשרת מונים כמו שנזכר למעלה א"כ לא דלקת אחרי אלא לגזול את אשר לי ובאמת כן היית עושה לולי אלדי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי שפחד בעת העקדה כשראה המאכלת ביד אביו לשוחטו שאותה זכות עמדה לי כי הנה אתה כפי כוונתך ריקם שלחתני היום הזה אבל את עניי ואת יגיע כפי שבכל כחי עבדתיך ראה אלדים ויוכח אמש במה שברכני בשכר עבודתי במה שהוכיחך השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע שכל זה אמר ג"כ ויוכח אמש כמשיב לו על מה שאמר לו ואלדי אביכם אמש אמר אלי ר"ל על זה הזהירך האלהים לא להיותי חוטא לך כמו שאמרת הנה התבארו הפסוקי' האלו והותרו השאלות י"ב וי"ג וי"ד. ולכן השיבו למה שאמר לו קודם החפוש כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי ועל מה שהיה אומר שלא דלק אחריו להיותו חייב לו בשום דבר באמרו הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני ר"ל אם יראת מהאנשים יותר היה לך לירא מהבנים ויותר מהצאן שהצלת מצאני כי הכל בנים ובנות וצאן היו שלי והיה לי ללקמ' אבל אם אעשה כן מה אעשה לבנותי היום ולבניהם אשר ילדו אשר טפחתי ורביתי וגדלתי ואהבתי אותם כבנותי וכבני. ואיככה אוכל וראיתי שישארו בחוסר כל רעבים גם צמאים ולכן נכרתה ברית. ואפשר לפרש שהיתה תשובת לבן ליעקב לא רדפתי אחריך לאחת מאותן הסבות אשר זכרת אלא לקיים בינינו תנאים כדי שתזכנה בנותי ובניהן אשר ילדו בעושר אשר עשית בביתי ולא יסוב אל נשים נכריות וילדי נכרים וזהו שאמר הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני ר"ל כי מביתי יצא הכל ולבנותי מה אעשה לאלה היום או לבניהם אשר ילדו כלומר מה התנאים והחזוקים אשר אעשה לאלה היום כדי שישארו הנכסים להם ולכן נכרתה ברית ומה שפירשתי ראשונ' הוא היותר נכון לפי סגנון הפרשה והותרה השאלה הט"ו. ולפי שלא יוכל לבן לעשות על זה דבר יותר קיים כ"א ברית ושבועה ליעקב בדעתו שהיה איש תם ירא את י"י לא ישא לשוא נפשו לכן אמר שברית יהיה עד בינו ובינו ולקח יעקב אבן וירימה מצבה כדי שישבע עליה ועשאה זכרון למצבה אשר עשה כשהקיץ ממראת הסלם ומצד אח' צוה לאחיו כלומר בניו ורעיו של יעקב ההולכים אתו שיעשו גל מאבנים ולאות וסימן אהבה ביניהם אכלו שם על הגל לא על המצבה שהיתה לגבוה כי היה מנהג ביניהם שהאוכלים לחם על שלחן אחד יחשבו לאחי' נאמנים ואולי שעל זה נאמר מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם. והנה אמר לבן שהגל ההוא עד לפי שאכלו שם שכן יהיו תמיד אוהבים זה לזה ולזה קראו לבן בלשון ארמי יגר שהדותא ויעקב קרא לו בלשון הקדש גל עד ומפני זה נקרא המקום אחר שנתישב שם גלעד כמו שכתב רש"י. ולפי שגל האבנים ההוא והמצבה שניהם היו שם כשני עדים בברית הזאת לכן אמר לבן באותו לשון וגם יעקב קראו עד הגל הזה. ואמנם אמרו עוד והמצפה אשר אמר יצף י"י ביני וביניך יראה שהמצפה היא המצבה שזכר וכאלו אמ' הגל יהיה עד והמצפה שהיא המצבה תהיה ג"כ אות ועד שהקב"ה יביט ויראה בינינו כאשר נסתר איש מאת רעהו שתמיד נהיה ונתמיד באהבתנו ואחותינו. ורש"י כתב שהמצפה היא אשר בהר הגלעד כמ"ש ויעבור את מצפה גלעד. והיותר נכון אצלי שהמצפה הוא הגל כי מפני שעשאו גל של אבנים גדול והי' הגל ההוא אם לאכול עליו לחם ואם שיהיה מצפה שיצפה הצופה משם לכן נתן טעם לשניהם אם להיות עד באכילתם שמה אמר הגל הזה יהיה עד ביני ובינך וגו'. ואם היה בדרך מצפה אמר והמצפה אשר אמר יצף י"י ר"ל ואם הוא מצפה יצף י"י ביני וביניך כאשר נסתר איש מרעהו. זכר שיהיה ענין הברית אם תענה את בנותי ואם תקח נשים עליהן כי לפי שראה שלקח יעקב את שתי השפחות על לאה ועל רחל חשש לבן שמא יקח נשים אחרות עליהן ולכן השביעו עליו. ואמנם אמרו עוד ויאמ' לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה וגו' חשבו המפרשי' (ב"ר פרשה ע"ד) שהיה הברית אם לבן יעבור את הגל ללכת להרע ליעקב ואם יעקב יעבור ללכת להרע ללבן. ויקשה לפירוש' אמרו אם אני לא אעבו' אליך ואם אתה לא תעבור אלי בלשון שולל כי היה לו לומר אם אני אעבור אליך ואם אתה תעבור אלי בלשון מחייב. והרל"בג פי' אם אני שאני לא אעבור אליך ואתה לא תעבור אלי את הגל הזה לעשות רעה. ויקשה לו מאד מלת אם ויקשה לו עוד אמרו ויאמ' לבן ליעקב כי הנה לבן עצמו היה המדבר ולמה אמר ויאמר לבן ליעקב בהיות הדבור כלו מדובק. גם בהיות' מתפרדים איש מאחיו רחוק מאד היה שילך הא' להרע לאחר. ולכן נראה לי לפרש שלא היה בריתם שלא יבא להרע את חבירו אלא שלא יתחייבו בבא רעה צרה וצוקה לאחד מהם שהאחד יבא לעזרו ולהצילו המנה כדרך האחים הנאמני' שאח לצרה יולד. ושלכן אחרי שלבן השביעו בענין בנותיו כמו שנז' עשה עוד עמו תנאי אחר ולכן אמר מחדש ויאמר לבן ליעקב עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לבן לא אעבור אליך את הגל הזה לעזריך ואם אתה יעקב לא תעבור אלי את הגל הזה לרעה ר"ל להיות רעה לאחד ממנו שהאחד יבא לעזור ולהציל לחבירו ולכן אמ' אם אני לא אעבור ואם אתה לא תעבור בלשון שולל כי יהיה אז הגל והמצבה עדים על רשעתו. ויהיה כפי זה הפי' האמתי אמרו לרעה כמו עושר שמור לבעליו לרעתו. שפירושו בו שהוא שמור לו כדי שבו ינצל מרעתו ובזה הותרה השאלה הי"ו האחרונה. ואמנם אמרו אח"ז אלדי אברהם ואלדי נחור ישפטו בינינו אלדי אביהם ר"ל שעשו ביניהם דיינים אלדי אברהם מצד יעקב אלדי נחור מצד לבן. אבל יעקב לא רצה להשבע בהם יחד כי איך ישבע באלדי נחור אבל נשבע בפחד אביו יצחק בעקדה וכאלו נשבע בעקדתו. ואחרי הברית זבח יעקב זבח גדול בהר במקום מושבו ויקרא לאחיו לאכול לחם והיא הסעודה אשר עשה להם ולא קרא ללבן חמיו מפני כבודו כאלו אכל ברשותו והכל שלו כמו שכתב הרמב"ן אבל קרא לאחיו של לבן והם האנשי' שבאו עמו ואכלו ולנו שם הלילה ההיא דרך חבה ואהבה רבה בבקר נתפרדו איש מרעהו. ולבן נשק לבניו ולבנותיו וישב למקומו. ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלדים. וענין זה שאחרי שנפרד מחבר' לבן ונסתלק ממנו טרדת התנאי' וערעורי לבן שב לאיתנו הראשון ונראו לו בנבואתו מלאכי אלדים כמו שראה אותם במראת הסולם ויכירם ויאמר מחנה אלדים זה. ואפשר לומר שנראו אליו בדרכו בנבואה מוחשת כמו שביארתי בתחלת פסוק וירא אליו י"י. מלאכי אלדים. והכיר מיד שמחנה אלדים היה זה כלומר שלוחי השגחתו ובעלי מלחמתו ולכן קרא שם המקום ההוא מחנים ר"ל שנתחבר ממנה אלדים למחנהו של יעקב וצורך המראה הזאת יתבאר בתחלת פרשת וישלח. ובזה נשלם מה שראיתי לפרש בזה הסדר:
Genesis._.32.4.1
וישלח יעקב מלאכים וגומר עד ויבא יעקב שלם. ויש לי לשאול בפרשה זאת גם כן שאלות ואלו הם:
Genesis._.32.4.2
השאלה הא' במה שנזכר למעלה מהפרשה ויפגעו בו מלאכי אלדים והיא כי מה היו המלאכים ההם האם היו מלאכי עליון שנראו לו בנבואתו הנה לא מצאנו שאמרו לו דבר ויקשה ג"כ לשון ויפגעו בו שהיה ראוי לומר ונראו לו ואם ראה אותם מוחשים להבטיחו מעשו איך היה מפחד ממנו ורבים אשר אתו ולמה לא נראו לו להבטיחו מלבן. ואם היו נביאים כדברי הרלב"ג למה באו ומה אמרו לו כ"ש שבימים ההם לא היו נודעים נביאים אחרים רק יצחק ויעקב:
Genesis._.32.4.3
השאלה הב' לאיזה תכלית שלח יעקב המלאכים האלה כי הנה הסבה שזכר הכתוב ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך עליה תפול השאלה ג"כ כי איך יהיה מוצא חן בעיניו בהגידו שגר עם לבן ושהיה לו שור וחמור ורש"י כתב ואשלחה להגיד לאדוני להודיע שאני בא אליך למצא חן בעיניך שאני בשלום עמך ומבקש אהבתך. ולא ידעתי טעם בשליחות הזה ולמה יצטרך לומר לו זה ע"י שליח אלא פנים בפנים ומה הפיוס אשר בזה לעשות שיעקב אשר חטא לו מבקש אהבתו. אבל הרא"בע והרמב"ן כתבו ואשלחה להגיד לאדוני שיש לי עושר ונכסים לעשות כל מה שתצוה בהם וזהו למצא חן בעיניך. וגם זה אינו טעם נאות לשליחות כי יאמר עשו ולמה לא בא הוא בעצמו לומר לי זה וכבר תפשוהו (שם ע"ה) חז"ל על השליחות הזה ודרשו עליו מחזיק באזני כלב עובר ומתעבר על ריב לא לו. ואם היה יעקב מוכרח לעבור דרך ארצו של עשו כמו שכתב הרא"בע יותר טוב היה לשלוח שם שני אנשים מרגלים חרש לאמר ולדעת את אשר הוא עושה לא בדרך שליחות ודברים בטלים כי הנה זה מביא אל החשד. גם מה שכתב רש"י ששלח להתנצל לו מהברכות שלא נתקיימו בו אין ענין לו כי אם לא נתקיימו עד כה הן עוד ימים רבים להתקיים ואמרו ששור וחמור אינם מן השמים ולא מן הארץ דברי לעג הם כי הם משמני הארץ ומטל השמים.
Genesis._.32.4.4
השאלה הג' בדברי השליחות שאמר כה תאמרו לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה כי מה תועלת בהכנעה היתירה ההיא שלא בפניו כ"ש שכבר יתן מוקש רכות הלב אשר כזה פעמים רבות ומה לו לעשו אשר גר עם לבן או עם אדם אחר ומה החדוש כי אחר עד אתה כי בידוע הוא כיון שעתה בא.
Genesis._.32.4.5
השאלה הד' איך לא ספר הכתוב אם אמרו המלאכים דברי יעקב אל עשו ומה ענה אותם. והרמב"ן חשב שלא קבלם עשו והיה ראוי להזכיר זה הכתוב כי בזה גלוי הדעת ליעקב. ומה ענין תשובתם באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו כי מי הגיד להם שהיה הולך לקראתו ומלת וגם על מה היא מורה במקום הזה.
Genesis._.32.4.6
השאלה הה' ביראת יעקב ופחדו כמ"ש ויירא יעקב מאד וייצר לו. והנה הש"י במראת הסלם הבטיחו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגם עתה מקרוב בבית לבן אמר לו שוב אל ארץ אבותיך ומולדתך ואהיה עמך. ואיך היה מספק יעקב בנבואתו ומהמפרשים אמרו שהיה ירא שמא יגרום החטא ויעודי הש"י הם כלם על תנאי כמו שאמר רגע אדבר וגו' וזהו דרך רש"י. או שהיה אפשר שימותו אלה ויתקיימו יעודיו בבנים אחרים שיהיו לו אח"ז וזה דרך הרא"בע. וההתר הזה בכללו וחלקיו אינו נכון מפנים. מהם כי הנה לא יעלה על הדעת שבמעט ימים עד הנה שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ אבותיך ומולדתך חטא יעקב חטאה גדולה שגרם לבטל יעודו. ומהם שאחרי בואו משם פגעו בו מלאכי אלדים ובעלי הדעת פרשו שבאו ללוותו בארץ ולא היה אם כן נעזב מהש"י. ומהם שאם פחד שמא יגרום החטא היה ראוי שיזכור זה בתפלתו ויתחרט מחטאו והוא לא זכר דבר מזה אלא שלא היה ראוי לכל הטוב אשר יעדו לא שחטא כלל. ומהם שאם היה ירא שמא יגרום החטא איך אמר בתפלתו ואתה אמרת היטב איטיב עמך כי הנה תשובתו בצדו שחטא וגרם לבטל היעוד ההוא ומזה כלו יראה שהתר רש"י אינו מספיק. ואמנם התר הרא"בע הוא גם כן בלתי נכון לפי שאם היה אפשר שיתקיים היעוד ההוא אף שימותו מה התועלת בזכירת היעוד ההוא ועוד כי איך יתקיים מה שאמר לו בבית לבן ואהיה עמך אם ימותו כל בניו כ"ש שהכתוב אומר והכני אם על בנים מורה שהוא ימות שם עם בניו בהכרח. והתימה מהרא"בע שהוא עצמו פירשו כן. ורב חסדאי כתב בדברו בנבואה שיעקב לא פחד כי היה לבו נכון בטוח בי"י שלא יפול ביד עשו אבל השתדל באופני ההצלה בהתקינו עצמו לתפלה למלחמה ולדורון כי עם היות שיעדו הקב"ה בהצלה היה ראוי שישתדל בהצלה משום יכול יושב ובטל ת"ל אשר תעשה. ואין מקום לדעתו זה לפי שהתורה העידה ויירא יעקב מאד וייצר לו והוא גם כן אמר לו כי ירא אנכי אותו והנה הבוטח בהש"י ומבקש אופני הצלתו כדי שבאמצעותה יתקיים יעידו אין ראוי שיפחד אבל בשמח' ובטוב לבב ישתדל בו אף כי המלחמ' והדורון הם אופני ההצלה. ואמנם התפלה אינה רק להשיג רצון השם ואם בטח ביעודו כבר ידע רצונו ולא יצטרך אל תפלה ובכלל שהספק היה עצום מאד אין פחד יעקב שנראה מפחדו שהיה משים ספק בדברי הנבואה ומה שנאמר לו בה.
Genesis._.32.4.7
השאלה הו' אם היה יעקב מתירא מעשו איך לא החזיקו הקב"ה באמרו לו אל תירא עבדי יעקב כי אתך אני כמ"ש לאברהם אל תירא אברם אנכי מגן לך וליצחק אל תרד מצרימה וליעקב עצמו ברדתו מצרימה אמר אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך וגו'. ולא די שלא החזיקו על זה אבל גם כשהתפלל יעקב עליו הצילני נא מיד אחי לא השיבו דבר.
Genesis._.32.4.8
השאלה הז' במה שחצה הצאן והבקר והנפשות לשתי מחנות כי מה הועיל בזה שעשה ואיך אמ' אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשא' לפליטה כי אם היה מכין עצמו להלחם מוטב (שיהיה) המחנה הנשאר לפליטה כי ילחמו יותר בחזקה בהיותם רבים מבהיותם מעטים כ"ש שהנה כמו שיזכור הכתוב כאשר בא עשו כלם היו במחנה אחד לא בשנים ולכן באה לאה וילדיה והשפחות וילדיהן ורחל ובנה באחרונה שהיו שם כלם יחד וגם בהעברת יבוק לא היו שני מחנות כי אם אחד וכמ"ש הכתוב ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבירם ויעבר את אשר לו שהיו כלם יחד:
Genesis._.32.4.9
השאלה הח' בתפלתו ויאמר יעקב אלדי אבי אברהם ויקשה בזה דברים ראשונה ויאמר והיה ראוי לומר ויתפלל יעקב או ויצעק יעקב וגו' ושנית באמרו אלדי אבי אברהם ואלדי אבי יצחק י"י האומר וגו' כי למה יחס שם אלדים לאבותיו ושם י"י לעצמו ורש"י כתב שהם שתי הבטחות ואין הדבר כן כי כאן לא זכר דבר מהבטחה ההיא ונזכרה אחרי כן. ושלישית למה זכר ראשונה היעוד המאוחר שאמר לו כשיצא מחרן לשוב לארצו ובאחרונה זכר היעוד הראשון באמרו ואתה אמרת היטב איטיב עמך והיה לו לזכרם ראשון ראשון. ורביעית למה לא זכר מה שנאמר לו במראת הסלם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי באמת זה היעוד היה היותר חזק מכל היעודים האחרים:
Genesis._.32.4.10
השאלה הט' באמרו קטונתי מכל החסדים וגו' הצילני נא מיד אחי וגו'. ואתה אמרת היטב איטיב עמך כי הנה יקשה זה מפנים. ראשונה שאחרי אותו יעוד שזכר שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך לא נתמעטו זכיותיו ולא עבר במקלו את הירדן שהוא פי' קטונתי לדעת רש"י. ואם יפרוש כפי הרמב"ן קטון אני מהיות לכל החסדים ולא יהיה מתיחס לתחלתו כי איך יאמר אדם לאלדיו אחר שעשית עמי מה שלא הייתי ראוי אליו תן לי עתה מה שאינני ראוי אליו ג"כ כי לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. ואם לא כן ימשך שמי שיעשה הטבה אחת יתחייב לעשות אלף אלפים הטבות. ושנית באמרו הצילני נא וגו' שאיך הוציא התולדה הזאת מקטונתי מכל החסדים שתמיד כפי כל הפירושים לא תתיחס אליו. ושלישית באמרו אחר הצילני נא ואתה אמרת היטב איטיב עמך כי הנה ראוי שיסמוך ההבטחה הזאת לקודמת ועל שתיהן יאמר הצילני נא שהיא התפלה שהתפלל:
Genesis._.32.4.11
השאלה הי' באמרו וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה. והיא כי מה ענין הלינה אצל הדורון ולמה לא עשאו קודם הלינה ולמה סדר הזכרים לעומת הנקבות לכל מין ומין האם להחיות זרע על פני כל הארץ היה צריך עשו הדורון הזה או למה סדרו יעקב בזה האופן:
Genesis._.32.4.12
השאלה הי"א במה שצוה יעקב לעבדיו כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה וגו' והיא כי אולי לא ישאלהו דבר מזה האם יחדלו מלתת את המנחה בעבור שלא שאל כל השאלות ההן. והנה המוליך מנחה אל פני האדון לא יקוה שישאלוהו למי אתה מביא זה אבל שהוא מעצמו יגש לפניו מנחה ויאמר מנחה זו שלוחה מאת פלוני אליך השר ולפי דברי יעקב אם עשו לא ישאל לא פירש מה יעשו הם:
Genesis._.32.4.13
השאלה הי"ב באמרו ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים ובכלל היה לו לומ' ויצו את עבדיו ההולכים. ובכלל השאלה הזאת אמרו ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו שזהו כפל ומותר אחרי שכבר אמר לכל אחד מהם שיאמר והנה גם הוא אחרינו:
Genesis._.32.4.14
השאלה הי"ג באמרו כי אמר אכפרה פניו במנחה וגו' וזהו כי אם נאמר שזה ספור התורה ממחשבת יעקב בדורון ולמה עשאו יקשה מאד אמרו במקום הזה והיה לו לזכרו למעלה על ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו כי אמר אכפרה פניו וגו' לא אחרי שצוה את עבדיו מה שיאמרו לעשו וכבר הקשה זה הרמב"ן ואם היו דברים אלו שצוה יעקב שיאמרו עבדיו גם כן לעשו יהיה דבר זר ומגונה מאד:
Genesis._.32.4.15
השאלה הי"ד במה שזכר בהעברת הנהר שלש העברות ויעבור את מעבור יבוק ויקחם ויעבירם את הנחל ויעבר את אשר לו והראשונה מהם יחס לעצמו בלבד והשנית לו ולהם יחד. והשלישית ויעבר את אשר לו יחסה להם ולא לו:
Genesis._.32.4.16
השאלה הט"ו באמרו שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני והוא משח"זל וכי גנב היה שלא היה יכול להתעכב אחר עלות השחר ואם הוא רוצה להרוג את יעקב והכהו בכף ירכו איך היה שואל ממנו שיברכהו ומה היא הברכה אשר יברך האדם לאויבו:
Genesis._.32.4.17
השאלה הט"ז בשאלת יעקב למלאך מה שמך ובתשובת המלאך למה זה תשאל לשמי כי הנה יעקב לא היה צריך לדעת את שם המלאך והמלאך לא היה לו להעלים ממנו שמו וכאשר השיבו למה זה תשאל לשמי מדוע לא אמר לו יעקב לפי שאתה גם כן שאלת על שמי ואם אני לא כחדתי שמי ממך למה אתה מכחד שמך ממני. והרלב"ג כתב שמהות המלאך אינו מושג ואינו מענין הדברים:
Genesis._.32.4.18
השאלה הי"ז למה זה נתבהל יעקב מאותה המראה וקרא שם המקום ההוא פניאל והלא כבר ראה מראת הסלם ומראות אחרות בבית לבן ולא נתבהל ולא אמר כי ראיתי אלדים פנים אל פנים ותנצל נפשי כמו שאמרו במראה הזאת:
Genesis._.32.4.19
השאלה הי"ח אם היה האבקות הזה שנבאק האיש ההוא ליעקב במראת הנבואה או בהקיץ אם היה במראה כדעת הרב המורה יקשה למה קרא שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים והוא לא ראה דבר בפועל ובהקיץ ולמה אמר ותנצל נפשי האם מפני הדברים שיראה האדם בחלומו יפחד מהמות. ולמה כאשר זרח השמש היה צולע על ירכו אם לא קרא לו דבר בהקיץ וכבר הקשה הרמב"ן על הרב על זה בפרשת וירא אליו. ואם נאמר שהיה בהקיץ כל זה יקשה מי הגיד ליעקב שהיה מלאך שאמר ראיתי אלדים פנים אל פנים אולי היה אדם כמוהו:
Genesis._.32.4.20
השאלה הי"ט במאמר יעקב לעשו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך וגו'. וזה כי אם אמרו על המנחה אשר שלח לו ביד עבדיו כבר אמר לו ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך ומה צ"ל לו שנית על זה עצמו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך:
Genesis._.32.4.21
השאלה הכ' בתשובת יעקב לעשו כשאמר לו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי ויאמר למה זה אמצא חן בעיני אדוני כי זה המאמר יראה שאין ענין לו לא שישלחם ויציגם עמו ולא בהפך זה. ועוד למה זה אמצא חן כי ראוי היה שימצא חן בעיני אחיו ובעבור המנחה שנתן לו:
Genesis._.32.4.22
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות האלה:
Genesis._.32.4.23
וישלח יעקב מלאכים וגו'. עד ויירא יעקב מאד וייצר לו. הנראה אלי שיעקב כאשר נפרד מלבן לא היה יודע שהיה בדרכו כי אלו ידע זה היה נוטה מעליו וכאשר הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלדים שבנבואתו נראו לו כאלו היו מלאכי אלדים באים ופוגעים אותו בדרך וסובבים אותו וראה יעקב שלא באה אליו בנבואה ההיא לא דבור ולא השגה אחרת אמר בלבו מחנה אלדים זה כלומר שנראו לו שהיו באים להצילו מצרה מוכנת לפניו ולכן קרא שם המקום ההוא מחנים כי שם באו מלאכי אלדים להגין ולהציל את מחנה יעקב ומזה ידע יעקב ששחל בדרך ארי ברחובות ושהיה עשו קרוב אליו כיון שהקב"ה שלח מלאכיו לסגור פיו שלא יחבלהו ושלזה הצורך נראו לו אותם המלאכים להודיעו כי רבים אשר אתו מאשר עם עשו ואפשר עוד לפרש שהיו המלאכים אשר פגעו בו עוברי דרכים אנשים מדינים סוחרים או זולתם ארחה אחת או שתים שעברו עליו והמה גלו את אזנו וספרו לו שהיה עשו בדרך שעיר באותו דרך שהיה הוא הולך ושיפגעו בו בהכרח לכן קראם הכתוב מלאכי אלדים כי היו בענינו כמלאכי אלדים מודיעים הדברי' הצריכי' לו בשמירתו וכן ארז"ל על וימצאהו איש והנה תועה בשדה שהיה מלאך לפי שהדריכו והישירו בדרכו וככה קרא יעקב לאנשים ההם מלאכי אלדים כאלו שלחם האלדים להישרתו ובעבור שנתחברו אתו מחנה וארחת אנשים עם מחנהו קרא שם המקו' ההוא מחנים וזה טעם ויפגעו בו שהוא הלשון הנהוג למה שיפגע האדם בדרכו בהיותו בלתי מכוין אליו והותרה השאלה הא'. וכאשר ידע יעקב שהיה עשו בדרכו וקרוב אליו הסכים בדעתו לשלוח לו מלאכים והם אנשים שילכו לו מצדו בדרך שליחות לבקרו ולתת לו שלום. והיתה כוונתו בשליחות הזה א' מב' מחשבות הא' כי כאשר ידע שהיה עשו שר וגדול בשעיר אדון כל השדה אדום חשש שכאשר ידע בואו מארץ רחוקה ורוצה להראות לפניו ולומר לכל שהוא אחיו שיהיה לו בזה כדאי בזיון וקצף לפני כל עמו בראותם אחיו בא משוט בארץ ומתהלך בה נע ונד כאורח נטה ללון עני ורש חוזר על הפתחים ויבזהו בעיניו להיותו הולך גר כאורח מעיר אל עיר כאחד הרקים הנה מפני זה שלח יעקב להודיעו קודם שיתראה לפניו שלא יחשוב שלפי שהלך בדרך מרחוק היה לעבד נקלה כי הוא ישב תמיד עם לבן אחי אמו שמפני הקורבה היה לו לכבוד ולתפארת בעבודתו אותו. וגם לא יחשוב שיבא לפניו כעני ודל ערום ועריה לשאול מתנה מאתו כי הנה היה לו שור וחמור צאן ועבד ושפחה ושהיה מודיעו לו כל זה על ידי שלחיו למצא חן בעיניו כאשר ילך לראותו ושיקבלהו בסבר פנים יפות כי כדאי הוא להיות אחיו כפי כבודו וכפי עשרו. וז"ש וישלח יעקב מלאכים לפניו שהיה עקר השליחות להישיר דרכו ולכבדו כשיבא הוא בעצמו עם כל עשרו וכבודו להראות את פני האדון אחיו. ושהוצרך לזה השליחות לפי שהיה עשו בארץ שעיר שדה אדום שהיה שם מושל הארץ והיה ראוי שבמקומו ובארצו יחניף לו בדברי שלום ואמת. ואין ספק אצלי שעם זה גם כן כיוון בשליחות השלוחי' ההם לרגל מה הוא עושה כי אם הוא תמיד שוקט ובוטח בארץ שעיר מקום מושבו יורה שאין לבו למרע אבל אם יראו שהוא יוצא משם ובא לנכח הדרך שהיה יעקב הולך בו יגלו את אזנו להכין עצמו כי להלחם בו בא וזה טעם ארצה שעיר שדה אדום שצוה אותם ששם ילכו ושם ידברו כל זה אבל אם לא ימצאוהו בארץ שעיר שדה אדום לא ידברו אליו כלל כי אין ראוי להחניף את האויב להיותו מפורסם באיבתו ושנאתו פן יחשבוהו למורך לב. ובהיותו בא כנגדו כבר פרסם שהוא שונא לו ומבקש המיתו ולכן אין ראוי לדבר לו כלל. והנה צוה את שלוחיו כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב כדי להכניס בלבם שלא היה שולח אליו השליחות הזה מפני מורך לבבו ופחדו ממנו אלא מפני שהיה אדונו כי הוא אחיו הגדול ממנו ויחשב לו לאדון ולכן הזהירם שיאמרו לו כה אמר עבדך יעקב כלומר אין הדברים האלה מצדנו אבל הוא בעצמו שולח לומר לך כן. ואמר עם לבן גרתי רוצה לומר לא תחשוב שזה לו עשרים שנה שנפרד ממך הלך מדחי אל דחי ומעיר אל עיר ועבד אנשים נקלים ונבזים אין הדבר כן כי תמיד גר ונתישב בבית לבן לא נתישב עם אדם אחר בעולם וזה ודאי אינו קלון גם לך כי לבן אחי אמנו הוא ואדם גדול ונכבד בארצו הוא והישיב' בביתו כמו הישיבה בבית יצחק. ובזה הסיר מלבו הגנות הראשון שמצד הכבוד שלא יגיע ממנו גנאי למעלתו בהיותו אחיו. וכנגד הגנות השני שאפשר שיחשוב אמר ויהי לי שור וחמור כלומר אל תחשוב שאני בא אליך עני ואביון וחסר לחם לשתתבזה באחותי כי הנה יש לי קנינים גשמיים הרבה עבדים ושפחות עושר וכבוד אתי שהם שלמות האדם בחיים זמניים האלה ויהי לי שור וחמור וגו' שם המין כדברי הרא"בע. והנה שלחתי להגיד כל זה לאדני ע"י שליחות כדי שאמצא חן בעיניך כשאלך לראותך ולא אקל בעיניך כי ממה שתשמע מהשלוחים האלה תדע מעניני עד שאמצא חן בעיניך בבואי לפניך ותראה שהשלוחים הלכו ולא הגיעו לארצה שעיר שדה אדום לדבר לו כי כבר מצאו את עשו בדרך וכפי צואת יעקב אליהם לא היה ראוי לדבר לו דבר ולכן שבו אל יעקב ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו ר"ל לא באנו אל ארצה שעיר אבל באנו אל עשו לפי שהוא בדרך כבר בא לפניו כמו שאתה הולך לקראתו וארבע מאות איש כאדם נכבד וגדול ולכן לא דברנו לו דבר מן השליחות כדי שלא לעבור על מצותיך ועם מה שפירשתי בזה הדרך יותרו השאלות הב' והג' והד'. והדרך השני בבאור זה הוא שיעקב רצה להסיר מלבי עשו שנאתו על ענין הבכורה והברכות ולכן שלח אליו מלאכיו להשתעבד לפניו כמו שראוי שיעשה הבן הצעיר לאחיו הגדול ממנו שיכבדהו ויעבדהו כאביו. והנה שלח שלוחיו שילכו לו אל ארצו כי עם היות בלתי צריך ללכת שם היה שולח מלאכיו ושלוחיו לארץ שעיר מקום מושבו לבקרו בביתו בארצו. והנה לא הלך יעקב בעצמו כי לא יוכל לעזוב הנשים והטף ולכן ללכת לארץ שעיר היה ראוי לשלוח שלוחים בהכרח. וצוה אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו ר"ל שאם יפגשו בדרך אנשי עשו יאמרו שהם לעשו אדוניהם עבדיו משרתיו עושי רצונו או שהיו שלוחים הולכים אליו כי בזה יעברו בטוחים ולא יהרגום אנשי דמים ומרמה אשר עמו. וצוה אותם שיאמרו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ר"ל כה אמר יעקב שהוא עבדך לא גבור וגדול כמו שחשבת עם לבן גרתי והודיעו בזה שלא היה כל הזמן הזה בורח מלפניו על ברכותיו כי אם היה בורח לא היה הולך אצל לבן שהיה קרוב אליו גם כן ויוכל עשו ללכת שמה כרצונו אבל הלך שמה לקחת אשה במצות אביו וזהו עם לבן גרתי. גם הודיעו זה לתכלית אחר כאומר אם מצאתי און לי דע לך שלא היה מכח הברכות שברכני אבי אלא שעם לבן גרתי לא יום אחד ולא יומים אלא עשרים שנה וזהו ואחר עד עתה. ועכ"ז דבר מעט הרוחתי שור וחמור צאן ועבד ושפחה מכל דבר חלק מועט ואשלחה כל זה להגיד לאדני למצא חן בעיניך כאשר תדע שלא הועילו לי הברכות ולא הרוחתי דבר מכחם אלא מכחי ומיגיע כפי. וכבר נטה רש"י לדרך הזה בכללות ענינו עם היות שלא פירש הפסוקים כן. וספר הכתוב ששבו המלאכים אל יעקב ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך. והנראה מהשלוחים שלא היו יודעים משטמת עשו מיעקב ולכן כאשר הלכו לו ודברו אליו שליחותם הוא השיבם הנה הוא הולך לקראתו. וחשבו שהיה הולך לכבדו ומפני זה שבו אל יעקב ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו כלומר למה תקראהו אדוני והוא אינו אלא כאח אוהב נאמן כי הנה גם הוא הולך לקראתך ר"ל לא די שיקבל שליחותיך אבל גם הוא בעצמו הולך ובא לקראתך לקבל אותך וארבע מאות איש עמו לכבדך. אבל יעקב שהיה יודע אמתת הדבר ורשעתו לבדו לא נתפתה בזה ויירא יעקב מאד מביאתו ויצר לו מד' מאות איש שהיה מביא עמו כי ידע כי למלחמה הוא בא והותרו בכל א' מהדרכים האלה שאלת ב' וג' וד':
Genesis._.32.8.1
ויירא יעקב מאד ויצר לו וגו' עד ויצו את הראשון כי יפגשך וגו'. פחד יעקב ויראתו מעשו לא היה מחולשת אמונתו ובטחונו ביעודיו כי באמת לבו בטוח בי"י אבל היה פחדו כדרך הגבור האמתי שבהכנסו למלחמה יפחד מהמות וירגיש בסכנה אבל מפני המעלה יבזה החיים ויבחר המות היפה וכמו שזכר הפלוסוף בספר המדות ומי שיכנס למלחמה לחשבו שלא ימות לא יקרא נדיב כי לא עשה זה לטוב בחירתו אלא מפני היותו מבזה את הממון ולכן ראוי לגבור שיתעצב מן המות ועכ"ז יבחר בה מצד המעלה ולנדיב שיאהב הממון אבל יתנהג מצד המעלה. וכן היה ענין יעקב כי אם היה בלתי ירא ולא מפחד מעשו שיהרגהו ויהרוג את נשיו ובניו הנה בלכתו אליו לא היה מורה על בטחונו בשם ית' וביעודיו כי יהיה הולך אליו לחשבו שיתנהג עמו כאח. אבל עתה ששער בשנאתו אותו וידע זה בבירור עד שהכח החיוני אשר ליעקב התפעל מזה כי ראה ופחד ועכ"ז שכלו המנהיג את הכח המתעורר אשר לו כמו שראוי לבעל המעלה גער בו על פחדו והתאמץ והלך לקראת אחיו זה באמת הראוי להקרא מאמין בנבואתו ובוטח ביעוד אלהיו ואין זה אלא כמו מי שיראה אשה יפה אסורה לו מן התורה והתאוה אליה בכחו החמרי אבל שכלו בחשק תורתו לא יעזוב את הכח החמרי לרדוף אחריה אבל יטה ממנה שאין ספק שאם לא רדף אחרי התאוה ההיא לא היה לו זכות בנטיה ממנה וכמ"ש לא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר וכו' הנה א"כ פחד יעקב היה מהכרח החומר ובטחונו היה מפאת שכלו להבטחתו ביעודיו כי אלו לא היה בוטח היה מבקש אופנים אחרים להצלתו מהבריחה או האסיפה לעיר דלתים ובריח ובין זה וזה ישלח אל יצחק אביו שישמע אליו עשו. והוא לא חשש לדבר מזה אבל לן בלילה ההוא במחנה כי לא ירא מעשו והלך כנגדו כי היה בוטח בי"י וביעודיו וזה הדרך האמתי בהתר הספק הזה וכבר נמצא אצלינו דומה לו כל היום שבהיות חולה חכם אחד יודע בטבעו יבחר לקתת סם משלשל יודע בודאי שיועיל לו בהרקתו ועכ"ז יתפעל חמרו וטבעו תסמר שערת בשרו בלקיחתו. כן היה פחד יעקב כפי חמרו ואמונתו ובטחונו כפי שכלו ואמונתו. ומפני שהיה יעקב בוטח ביעודיו לא הוצרך ית' להבטיחו עוד ולחזקו לאמר אל תירא יעקב כי אתך אני לא מפני שהיה פושע בברית שכרת עם לבן ולא בדבר אחר כמו שחשב הרמב"ן חלילה וחס כי יעקב תמים היה בדרכיו אלא שהוא לא היה מסתפק בהבטחתו. ולכן לא הוצרך להבטיחו עוד והותרו במה שפירשתי בזה שאלה ה' ו'. ולפי שראוי לכל אדם שלא יתרפה ביום צרה אבל שישתדל בהכנות הראויו' לשיגיע למבוקשו ושלא יסמוך במעשיו על הנס מבלי השתדלותו לכן זכר הכתוב כל מה שעשה מההשתדלות בזה. אם ראשונה שחצה את העם אשר אתו והצאן והבקר והגמלים לשני מחנות. והנראה לי בזה הוא שיעקב עשה שני מחנות מכל העם אשר אתו מהצאן והבקר והגמלים ושאר המקנה. אבל לא שם נשיו וילדיו כי אם במחנה האחד מהם בלבד ושהפריד אותם המחנות מרחק רב זה מזה גם עשה בזה התחכמות אחר שהעביר המחנה האחד מהם רוצה לומר אותו שהיו בו נשיו וילדיו את מעבר יבוק והוליך אותם אחר הנחל שהוא הצד האחר ממה שהיה מחשבתו שיבא עשו כי עשו היה אפשר שיבא מהצד האחד מהנחל או מהצד האחר ממנו. ויעקב שם המחנה שלא היו בו נשים ולא ילדים מהצד שהיה יותר אפשרי וקרוב כפי מחשבתו שיבא עשו והמחנה האחר שבו היו הנשים והבנים העביר בלילה מעבר הנחל והניחם שם בחשבו שאם יבא עשו אל המחנה האחת היותר מוכנת כפי מחשבתו והיא אשר לא היו בו נשיו וילדיו שעשו יתעסק עם העם אשר בו שילחמו עמו להציל את המקנה ויגזול את הרכוש אשר שם ואולי יחשוב ששם כל רכושו ואין לו דבר אחר זולתו ובזה יעבור זמן לשיהיה המחנה הנשאר אחר הנהר אשר שם הנשים והילדים לפלטה כי יהיה להם פנאי לברוח או לא יתן לב עשו אליהם והם היו עקר הבית לא הרכוש ולפי שהיה יעקב מפחד שמא יבא עשו מהצד האחר של הנחל ויפגוש במחנה הנשים והילדים הפך רצונו הוצרך להפיל תחנתו לפני אלהיו שיציל אותו מחנה העקרי מיד עשו כי ירא אותו פן יבא ויכה אם על בנים ששם היו כלם. ומחשבות האל כלם לטובה על יעקב שסבב שיבא עשו מהצד שהיה שם מחנה הנשים והילדים באופן שראה את כלם ובמקום שהיה כבר חפץ יעקב שיקח עשו ויגזול המחנה האחד הבלתי עקרי ויתפייס בו לא היה הדבר כן כי שני המחנות היו לפלטה לקיים רבות מחשבות בלב איש ועצת י"י היא תקום. הנה התבאר מזה שע"כפ עשה יעקב שתי המחנות ושלא העביר הנחל כי אם אחת מהם אותו ששם נשים וילדיו ושאותה מחנה פגש עשו וששניהם יחד היו לפלטה ואחר כך כאשר עבר עשו לדרכו התחברו המחנות והיו לאחדים בידו של יעקב והותרה בזה השאלה הז'. והסתכל בדברי התפלה ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם וגו' כי כאשר גופו של יעקב פחד ונתיירא מעשו והאנשים הבאים נגדו אמר יעקב כפי שכלו ואמונתו והבטחתו לעצמו ולגופו אל תירא ואל תחת כי יש י"י בקרבנו ומה יעשה לי אדם לכך לא אמר ויתפלל ולא ויצעק אלא ויאמר יעקב כאלו הוא אמר לטבעו כן והוא ישיב אמריו ויהיו דבריו מכוונים נגדו יתברך אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ר"ל שבזכות אבותיו היה ראוי שיעשה עמו הקב"ה חסד כפי הדין כי אין ראוי שאבותיו אשר התהלכו לפניו ילדו לריק ויגעו לבהלה. ואמנם מצד עצמו אמר י"י האומר אלי וגו'. כי הנה היה מבקש ממדת הרחמים לא ממדת הדין שלא יספיק זכותו לכך. ואמנם אמרו קטונתי מכל החסדים וגו' אפשר לפרש לתת טעם למה ישאל ממדת הרחמים ולא ממדת הדין ככל אבותיו ואמר שהיה זה לפי שקטון הוא מהכיל שיבקש ממדת הדין כי זכור היה שבמקלו כעני ודל עבר את הירדן ועכשו היה לו כ"כ מהרכוש שעשה ממנו שני מחנות כמו שזכר. אבל היותר נכון אצלי הוא שזכר ההבטחה שהבטיחו יתברך בצאתו מבית לבן וזהו האומר אלי ברחמיו וברוב חסדיו שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך כי עם היות שלא נאמר שם אלא ואהיה עמך הנה יעקב זכר דברי נבואתו כפי מה שהבין שהיה ואיטיבה עמך שחשב שהנה ההטבה הזאת אין ראוי שיחשוב שהיתה ברבות הקנינים צאן ובקר ועבודה רבה כי הנה כבר היו לו מהטובות ההן יותר מן הראוי בערכו וזהו קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך והראיה כי במקלי עברתי את הירדן הזה כשיצאתי מבית אבי ועתה נתעשרתי כ"כ שעשיתי מאשר לי שתי מחנות. הנה אם כן אין ההטבה שיעד רבוי הקנינים כי מה יתן ומה יוסיף לי עוד לכן הצילני נא וגו' כי זאת תהיה ההטבה האמתית בשמירת בני ונשי. ואפשר עוד לפרש שהוא סמוך להצילני נא. ר"ל כיון שאתה הבטחתני ואיטיבה עמך. ואין ראוי לפרש על טובת העושר והקנינים יהיה נא מחסדך לקיימו בשמירת בני ונשי כי הנה עתה הייתי לב' מחנות והם שתי המחנות אשר עשיתי ולכן לא אשאל ולא אנסה את י"י שישמור שניהם אבל שאלתי ובקשתי היא שתצילני נא מיד אחי מיד עשו שלא יבא כה כי ירא אנכי אותו ר"ל כי ירא אנכי אותו המחנה פן יבא עשו עליו ואז בהכרח יכני כמו שיכה האדם את האם הרובצת על הבנים או על האפרוחים או על הבצים כי ככה אשים אני גופי עליהם ואם יהרוג אותם אותי יהרוג ראשונה ואיך יהיה הדבר הרע הזה. ואתה אמרת במראת הסלם אתה מעצמך מבלי בקשתי אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב ולכן עליך מוטלת שמירת המחנה הזה שאני בו כי אם יעודך יתקיים גם כן יהיה בבני כמו שיהיה בי. הנה התבאר למה זכר יעקב ראשונה ההבטחה האחרונה שהיה מפני שכחה היה יותר קרוב ושלא יוכל אדם לומר שכבר נתקיימה. והנה לא זכר מה שנאמר לו במראת הסלם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת לפי שחשב יעקב שכבר נתקיימה בו ושכבר שב אל האדמה כי הוא כבר היה בגבול ארץ כנען כדעת רש"י אבל כבר זכר אותו יעוד ואתה אמרת היטב איטיב עמך שנכלל במה שנאמר לו שם כי עם היות שלא נאמר לו שם בזה הלשון הנה נכלל במה שנאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ וגו' והנה אנכי עמך והתבאר ג"כ מאמר קטונתי מכל החסדים וגו' והותרו שאלות ח' וט'. והנה אמר אח"ז וילן שם בלילה ההוא לשתי תכליות הא' להודיע בטחונו של יעקב שלא ברח ושלא נאסף אל עיר סוגרת ומסוגרת כי בהיותו בוטח באלהיו לן שם בלילה ההוא בהיות עשו קרוב אליו ולא ירא ממנו. והב' להגיד שכאשר כלו תפלותיו חשב בלבו שיענהו השם אז בעת צרתו במראה או בחזיון לילה ויחזקהו בהבטחתו ויודיעהו את אשר יעשה ולכן לן שם בלילה ההוא והכין עצמו לנבואה אבל לא נגלה עליו אז האלדים. אולי שהיה זה בעבור ששלח מלאכים לעשו ונשתעבד אליו באמרו כה אמר עבדך יעקב. ודרשו עליו עובר ומתעבר על ריב לא לו. גם אפשר שנתיחס לו אשם במה שחצה את אנשיו וקנינו לשני מחנות כאלו היה מעצור ביד השם להושיע שניהם יחד וכמו שהיה ומפני זה וגם מפני שיעקב ישתדל בענין הדורון שהיה נכון בעיני האלדים לתתן לו לכן לא הבטיחו עוד. ומפני זה לא באתהו הנבואה בלילה ההוא האמנם באה לו בלילה אחריו וכמו שיתבאר והותרה בזה השאלה והנה ראה יעקב לשלוח מנחה גדולה לעשו כדי לשמחו במתנתו וכדי להראות לו את כבוד עשרו כי בהיותו שולח מנחה כזאת מורה שיהיה רכושו רב ואוהבי עשיר רבים. גם נתכוון שהיה ראוי לתת לעשו מתנה בעין יפה על הבכורה אשר נתן לו כי בשעת המעשה לא נתן לו אלא לחם ונזיד עדשים ולכן לקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו ר"ל אם כפי מעלתו שהיה עשו שר וגדול ואם להיותו אחיו ולהתנצלותו ממה שלא שלח לו דברים אחרים יותר יקרים מזה אמר מן הבא בידו כי כך דרך שולחי מנחה שיאמר שלא ישלחוה כפי כבוד השר שהובאה לו כי אם מהבא בידו והנמצא אצלו. והנה שלח הזכרים עם הנקבות במספרם כמשפטם כדי שיראה עשו וירצה שיהיה הדורון תמיד קיים לכבוד ולתפארת ולא יערב בם מקצה אחר וככה יהיה לרצון תמיד לפניו ואולי ישלת השם ברכה בבהמות ההן וידגו לרוב ובזה תתמיד האחוה בין אחים וכדי שעשו ישער תכונת המנחה מסודרת בחכמה ודעת צוה יעקב את עבדיו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר כדי שיהיה שהות לעיין בזווגים ההם עם שביעת עינו של רשע:
Genesis._.32.18.1
ויצו את הראשון וגו' עד ויותר יעקב לבדו וגו'. לפי שהענין בעצמו היה מורה שמנחה היא שלוחה לכן הזהיר יעקב את הראשון כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואין הכוונה שישאלהו השאלות האלו כלם יחד למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך ויהיה הווי"ן האלה במקום או ונקראו וא"ו המחלוקת כמו ומחלל אביו ואמו כי חשב יעקב שאלו היו שאלות ראויות לשאול כפי הנהוג והזהירם שבהיותו שואל אחת מהשאלות האלה ישיבוהו כל מה שאמר לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו וצוה את הראשון שיאמר והנה גם הוא אחרינו כדי להגדיל את הדורון כאומר ולא זו בלבד היא המנחה. וכן צוה את השני גם את השלישי שיאמרו כלם וזהו כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו רוצה לומר כאשר ישאל לכם השאלות שזכר. והיה מחכמת יעקב בצואה הזאת מה שאומר שמפני שהוא היה ירא אם היתה כוונת עשו להרגו ולהלחם בו אם לא עשה זה הנסיון מהמנחה ולא צוה את עבדיו שיוליכוה אליו ויתנוה לו אבל שילכו לדרכם לפניו ואם הוא ישאלם השאלות ההן שזכר מורה שחפצו ללקחה וכוונתו להשלים עמו ואז יאמרו לו מנחה היא שלוחה וגו' ויתנוה לו. אמנם אם הוא ברשעתו וזדונו לא ישאלם דבר בראותו שהיה בסדר מנחה אות היא שכוונתו רעה ולהלחם הוא בא כנגדו ולכן צוה שלא יתנו לו דבר אבל יעברו לפניו וילכו לדרכם ואין מעצור ביד השם מהושיע וכן היה שלא שאלם דבר ולא נתנו לו את המנחה כלל עד שאחר כך שאל ליעקב מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי והותרה בזה השאלה הי"א. ואמנם אמרו עוד ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו ענינו כפי המפרשים שצוה את הראשון והשני וכל ההולכים אחרי העדרים כדברים האלה תדברון אל עשו במוצאכם אותו והם מה שזכר שישיבו לו כשישאלם רוצה לומר שאין להקפיד על סגנון הדברים אלא שתהיה זאת הכוונה וזהו כדברים האלה ולדעתי כפי הדרך שזכרתי יהיה ענינו שאת הראשון צוה כשישאלהו מנחה היא שלוחה וגומר. אבל אם לא ישאלהו דבר יעבור ולא ידבר כי הנה הראשון שהיה עם המנחה יאות לומר הוא מנחה היא שלוחה לא ההולכים אחריו. אבל אם לא יתנו את המנחה צוה את השני גם את הג' ולשאר ההולכים אחר העדרים שהם מעצמם ידברו אל עשו במוצאכם אותו כדברים אלה שיזכור והם גם הנה עבדך יעקב אחרינו ר"ל לא תחשוב שיעקב בורח מפניך פוחד וחרד כי כמו שאנו באנו לפניך עם המקנה הזה ככה גם הוא אחרינו ולא ידברו לו כלל מהמנחה אבל יודיעוהו שאינו ירא ממנו. וזה טעם ואמרתם ר"ל אל תפחדו ואל תיראו מלומר לו כן. והנה לא צוה בזה את הראשון לפי שעליו היה מוטל ענין המנחה ועל השאר הדברים המפורסמים בפי ההמון. ואפשר לפרש עוד באלה הפסוקים כי יעקב חשב שלא היה ראוי ונאות להחניף את עשו במנחה ודברים רכים בהיותו אויב מפורסם לו כי זה מורה על פחדו וחרדתו ממנו וחרדת אדם יתן מוקש. והנה אם היה עשו שקט בארץ שעיר מקום מושבו בדעתו שיעקב הלך לדרכו לא היה מורה בזה איבה ושנאה עליו. אמנם ביציאתו משם לקראתו כשמע את שמעו וארבע מאות איש עמו כבר היה מתפרסם לו לאויב ומגלה שהיה רצונו להלחם בו. ולכן התחכם לשלוח את המנחה לשכך חמתו אבל להורות שהוא לא היה יודע שיצא לקראתו לשטן לו אלא שהיתה מחשבת יעקב שעדין עשו היה בשעיר מתכה ביאתו שמה כאוהב ואח. ומפני זה צוה את עבדיו ההולכים עם המנחה שיאמרו שהיו מוליכין המנחה לשעיר אל עשו כאלו לא היה דעתו של יעקב כששלחה שהוא היה בדרך ושיעשו עצמם שאינם מכירים את עשו כשיפגעו אותו ושחושבים שעדין הוא בשעיר. וחשב יעקב כי הוא בראותו את המנחה שאל את הרועים למי הם ואנה ילכו ושישיבו אותו מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו ר"ל באשר הוא שם כי יראו עצמם כאלו אינם יודעים שהוא עשו וזה טעם לאדוני לעשיו בלשון נסתר. ואמר לעבדך ליעקב כי בראותו אותו שר וגדול אמרו בדרך מוסר לעבדך ליעקב כי לכל אדם גדול ראוי לומר כן. ומפני שחשש אולי בזדונו ובגוב' לבו לא ישאלם דבר הוצרך לצוות' עוד כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו ר"ל שא"עפ שלא ישאלם עשו דבר הם מעצמם יאמרו אליו כדברים האלו והוא מה שכבר אמר מנחה היא וגו'. כי רצה כי עכ"פ יכנסו כדברים ההם באזניו. והנה אמר עוד ואמרתם גם הנה וגומר להזהירם שאחרי שידברו מענין המנחה מה שצוה אותם יאמרו לו עוד מעצמם באמירה שנית גם הנה עבדך יעקב אחרינו. והיה זה כדי שיביטו בו ויראו אם יתאדמו פניו ויתפעל בשמעו שהוא בא אצלו. וכדי שירגישו היטב בדבר צוה אותם שגם פעם שנית יאמרו זה אחרי תשלום המנחה וזה ענין ואמרתם לפי שהיא אמירה שנית שיאמרו. ואמנם אמרו כי אמר אכפרה פניו במנחה וגו'. כבר ראית דברי המפרשים בו שאנקלוס חשב שהם דברי התורה התנצלות בעד יעקב למה שלח לעשו המנחה ופירש אכפרה פניו מלשון פני י"י בעושי רע. ופניה לא היו לה עוד שהוא לשון כעס. אבל ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני פירש אותה מלשון פני' ממש. והרא"בע כן דעתו שהם דברי התורה. אמנם הרמב"ן חשב שהם דברי יעקב ומעצם השליחות וכמה מהספקות יתחייבו לדעתו ונראה לי לפרשו כפי כל אחד מהדרכים באופנים אחרים כפי מה שפירשו הם אם כפי הדרך האחד שהם דברי התורה שבאה התורה לתת טעם מדוע שלח יעקב את המנחה ועם התנאים ההם שאם ישאל יתנוה לו. ואם לא ישאל שיאמרו לו עזות שגם הוא הולך לקראתו ולא יירא ממנו ולכן אמרה התורה הנה יעקב שלח את המנחה והתנה לשלוחיו שיתנוה לו אם ישאל למי אתה וגו' לפי שאמר בלבו וחשב אכפרה פניו ואבטל רוגזו במנחה ההולכת לפני ואם ישאל בעדה מורה שיחפוץ בה ואם יקבלה לא יכוין להרגני. ואמנם צוה שאם לא ישאל כן שלא יתנו לו את המנחה ושיאמרו לו תמיד שיבא אליו לפי שיעקב היה אמיץ לבו בגבורים. ואמר אין ספק שאחרי כן בהכרח אראה פניו ר"ל נתראה פנים אל פנים במלחמה והוא חושב שאני אשא ואסבול פני כעסו שיהרגני ואולי יהיה בהפך שהוא ישא פני וכעסי ויקבל הרעה ממני כי לי"י המלחמה ובידו להושיע לאשר ירצה ויהיה לפי זה כל לשון פנים שבא בפסוק זה אכפרה פניו אראה פניו ישא פני כלם לשון כעס. אמנם כפי הדרך השני יהיה פירושו שגם אלה דברים שצוה יעקב שיאמרו שלוחיו לעשו מדרך המוסר שאין ספק שהיה עליו חטאת ופשע בשלא בא לשחר פני אדוניו זה עשרים שנה ושלכן שלח את המנחה הזאת כחוטא המביא קרבן על חטאו כי אמר אכפרה פניו אשר לו שחרתי במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו ואולי ישא פני שאולי שירצה לראות את פני עתה כי מזולת המנחה איני ראוי לראות פני מעלתו ולא שמעלתו ישא פני אחרי שנתאחרתי כל כך בראייתם ויפורשו לפי זה הפנים הנזכרים בפסוק הזה כלם פנים ממש לא לשון כעס. ויהיה אם כן כללות המאמר דרך מוסר ופיוס עם מנחה וכפי מה שפירשתי בכל א' מהדרכים האלה בפסוקים הותרו השאלות י"ב וי"ג. וספר הכתוב שעברה המנחה על פניו לפי שהוא צוה אליהם שילכו לאטם ולא יתרחקו והוא ילך סמוך אליהם לא דרך יום כמו שפירש"י על עברו לפני אלא כמעט אחריהם כי חשב יעקב ללכת הוא לבדו לראות את עשו סמוך לקבול המנחה כדי שימצאהו בשמחה ולא יעבור עליו זמן באופן שלא ישכח כל השבע ולא יעבור עת הרצון האמנם לן בלילה ההוא במחנה היותר עקרי ואהוב אצלו ששם נשיו וילדיו כי המחנה האחר כבר הרחיקו משם בלילה ההוא ולהסתיר הענין לקח את נשיו וילדיו ויעבירם את הנחל האמנם היה כל כך נפשו קשורה בנפשם כי לבדו הוא עבר את מעבר יבוק לראות הגבהו המים כי יותר רצה לסכן עצמו מלסכן אותם באותה העברה ועל זאת ההעברה הראשונה אמר בלשון יחיד ויעבור את מעבר יבוק ואחרי כן שהיה המעבר בטוח לקח אותם אחד אל אחד והעבירם ועל זה אומר שנית ויקחם ויעבירם את הנחל כי לקחם על זרועותיו והעבירם שם. ואמנם הרכוש והמקנה אשר לו במחנה ההוא לא העבירו יעקב בעצמו כמו שהעביר את הנשים ואת הילדים אבל העביר הכל במצותו על ידי עבדיו ועל זה אמר ויעבר את אשר לו שהעבירו על ידי צווי ביד עבדיו והותרה השאלה הי"ד:
Genesis._.32.25.1
ויותר יעקב לבדו עד וישא עיניו וירא. צריך לבאר ראשונה הענין הזה על פי הפשט והמשל הנגלה ואחר כך אחקור במה שיורה וירמוז עליו. זכר הכתוב שיעקב נשאר יחידי שמה כי הוא אחרי שהעביר את נשיו ואת ילדיו חזר לצוות על העברת כל אשר לו והיה שם עד שעבדיו העבירו הכל ומפני זה נשאר לבדו מעבר הנהר וזה ענין מה שאמרו ז"ל שחזר על פכים קטנים כי היה בעיניו כל הרכוש כפכים קטני' ביחס הנשים והבנים ובהיותו יחיד שם ראה איש אחד שנאבק עמו והתמיד בעמל ההוא עמו כל הלילה עד עלות השחר והיה ההתאבקות הזה שדרך האנשים הצוחקים ומתאבקים זה בזה בידיהם וזרועותיהם לראות איזה יגבר כי ויאבק הוא כמו ויתעפר לשון אבק שמעלים אבק ברגליהם או ענינו ויתקשר או ויתחבק כדברי המפרשים. ולפי שהגבורים בהתאבקות הידים יגברו או ביכולת ועצמה שיקחו את המנגד בזרועותיהם ויפילוהו ארצה או יגברו עליו בערמה שיכו ברגליהם ברגלי המנגדים או בשוקיהם באופן שיכשלו ויפולו ונקרא זה בלשון עם לועז סאנ"קדילייא לכן זכר שראה האיש ההוא שנאבק עמו שלא יכול לו ר"ל שלא יכול עם יעקב להפילו ארצה בעצמה וברוב כח כי היה יעקב אמיץ ממנו ואז בקש לזה ערמה ותחבולה לגעת בכף ירכו של יעקב באופן שיכשל יעקב ויפול לפניו וזהו אמרו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו שענינו כמו שפירש הראב"ע שסרה כף ירך יעקב ממקומה ושהיה מכח יעקב כל כך שעם היות שתקע כף ירכו לא נפל ולא נפרד האיש ממנו אבל תקע ירכו בהאבקו עמו כלומר בהיות על כל פנים יעקב מתאחד ומתאבק עמו כי לא יכול המלאך לא להפיל יעקב ארצה ולא להפריד מבין זרועותיו מידי אביר יעקב. וכאשר התארך הזמן כל כך שכבר עלה עמוד השחר אמר ליעקב שלחני כי עלה השחר רוצה לומר ואתה צריך ללכת לדרכך כי עשו יבא במהרה על כן להנאתך ולטובתך איעצך שתשלחני ותלך לדרכך. אבל יעקב השיבו לא אשלחך כי אם ברכתני וענין הברכה הזאת הוא שיודה שהוא היה מנוצח ממנו ויעקב היה מנצחו כי זאת היא הברכה בין המתאבקים או שיפיל האחד את חבירו ארצה ואז הוא הגובר עליו או שחבירו יברכהו ויודה שהוא גבור ממנו שאז אין צריך התאבקות עוד וילך לו. וכן עשה זה האיש המתאבק עם יעקב שם שאמר לו מה שמו ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך מלשון עקב כי עתה התחזקת עלי בזרועותיך אבל תקרא ישראל. כי שרית עם אלדים ועם אנשים ותוכל רוצה לומר ביכולת וכח גדול שרית ומשלת עלי להחזיקני בעל כרחי ולא בערמה כמוני גברת עלי ואמר עם אלדים ועם אנשים לפי שהוא היה מכלל האלדים ר"ל מלאך עליון כפי האמת ומכלל האנשים כפי הנראה ובזה גלה לו שלא היה איש בהחלט כ"א מכלל הנבדלים. או שאמר כי שרית עם אלדים במה שגברת עלי ועם אנשים עם אחיך עשו בלקחך את ברכתו ויכולת לעשות כל זה. והנה ראה יעקב ג"כ לשאול מה שמו גם כן לפי שכאשר ידע שהוא מלאך אלדים נכספה וגם כלתה נפשו לדעת אם נפקד עליו מלאך של רחמים או מלאך אכזרי ישולח בו האמנם לא אמר למלאך מה שמך כמו שהוא אמר אליו אלא בלשון מוסר וכבוד אמר לו הגידה נא שמך ר"ל בבקשה ממך אדני שתגיד לי שמך והמלאך השיבו למה זה תשאל לשמי. והנה אמר זה לפי שדרך הלוחמים כשינצחו ויתפשו זה את זה שיהיה המנוצח משתעבד ונכנע למנצח אותו וכאשר יתן לו המנצח רשות ללכת לדרכו הנה המנצח יודיעהו שמו כדי שיוכל המנצח לקראו בכל עת שירצה ויהי' המנוצח חייב לבא לפניו כשיקראהו ולזה חשש המלאך שמא יעקב היה שואל שמו לזה התכלית שיוכל לקראו כשירצה והוא יבא לפניו כעבד לפני אדוניו ויען לא יאות זה במלאכי עליון כי איך ישתעבדו אל בני אדם לכן אמר לו למה זה תשאל לשמי האם חשבת שאבא כשתקראני זה בלתי אפשר ולכן ברך אותו שם לומר כי לא יבא עוד אליו לברכו פעם אחרת. או שאמר לו זה כאומר התחשוב שאני אשנה את שמי כאשר אני שניתי שמך אין זה. והרמב"ן פירש למה זה תשאל לשמי כי אין לך בידיעת שמי תועלת יען כי אין היכולת בלתי לי"י לבדו אם תקראני לא אענך ומצרתך לא אושיעך אבל עתה אברך אותך כי כן צויתי גם נכון הוא. ובמה שפירשתי בזה הותרו השאלות הט"ו וה"יו. ואמנם אם היה הענין הזה במראה הנבואה או בהקיץ כבר ידעת דעת הרב המורה בפ"מג ח"א שהיה זה כלו במראה הנבואה ושהיתה הנבואה הזאת כלל ופרט כי בתחלה ספר בכלל שיעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלדים ואחר כך ספר איך קרה זה בפרט ואמר ששלח יעקב מלאכים לעשו וענין השליחות הראשון והמנחה ושנשאר יחידי בלילה והתאבק איש עמו וזו היא ענין הנבואה. והנה הרמב"ן הקשה עליו ואמר אם היה זה במראה הנבואה איך בבקר היה צולע על ירכו ואני כבר כתבתי כי אותו ספק אין התירו ממה שיקשה לפי שכבר נראה התפעל כלי הנפש מהדמיונים שהם יגיעו כלי הנפש להנעה מה הלא תראה שיחלום החולם ששוכב עם אשה ומאותו חלום יראה קרי כאלו היה עושה אותו פועל בהקיץ ואחר שהוא נופל ממקום גבוה ויתנועעו איבריו כלם תנועה חזקה בשינה עד שיקץ מאותה תנועה וכל זה יראה מן החוש לכן לא ירוחק שבהיות יעקב בחלום נבואתו רואה ההתאבקות ההוא ושנגע בכף ירכו התפעל כל כך טבעו ומפני הרושם שעשה בו דמיונו באותו חלום שהכלים הגופיים נפגעו בזה ונשאר צולע על ירכו וכמו שזכרתי שם וכן זכרו הר"לבג במקום הזה גם כן. הנה אין בזה ספק על הרב המורה. אבל אני מצאתי על דעתו ספק אחר יותר עצמי וחזק והתימה מהרמ"בן איך לא הרגיש בו. והוא שאיך יאמר הרב שהמראה הזה כלל ופרט והנה מה שאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלדים ואמר מחנה אלדים זה היה במקום שנקרא מחניים. ואמנם ההתאבקו' שהוא הפרט היה בפנואל והם שתי מקומות נבדלים זה מזה ויתחייב ממנו שלא היו המעשים שנעשו בהם אחד אלא מתחלפים ואין המראה א"כ כלל ופט כמ"ש. ואמנם הרלב"ג כתב ג"כ שהיה זה במראה הנבואה אבל ערב בזה דברים אחרים שהם בלתי מסכימים בהיות הדבר נבואיי וזה שהוא כתב שהיה להתאבקות הנראה בעת השינה ג' סבות הא' חוזק הדבקות שהיה ליעקב עם זה המלאך והשנית מה ששוטטה בו מחשבתו בהקיץ להמציא תחבולות להפיל עשו אם יבא עליו להכותו. והג' הכאב שנתתחדש לו בשינה בכף הירך וביאר הסבה השלישית באמרו שכבר יתעורר הדמיון מהדברים כ"כ שיתפעל מהם הטבע לזה יקחו הרופאים ראיה חזקה מחלומות החולה על הליחה הגוברת והמשל יגע החולה בדבר קר יחלום שהוא נכנם במים קרים או שירד עליו הקרח והכפור. ואם יגע בדבר חם יחלום שהוא באש או שהשמש מכה עליו ומה שידמה לזה ולזה כשיגבר המותר הזרעי באדם ויתעורר לצאת יחלום שהוא שוכב עם אשה וזה מבואר בחוש. וככה כשיתחדש לאדם כאב בעת השינה בסבה טבעית או מקרית איזו שתהיה יחלום שהוא ילחם עם איש אחד ויכהו במקום אותו הכאב. ובהיות הענין כן כבר אפשר שקרה ליעקב מהעמל אשר יעמול בהעברת כל אשר לו בנחל ומקום המים ההם שנתחדש לו כאב מזה בכף הירך בעת השינה ולכן נדמה לו בחלומו שהתאבק עם איש ותקע כף ירכו בהאבקו עמו זהו דעתו במלותיו. ואתה רואה שבדעתו קשיא רישא אסיפה כ"א היתה המראה נבואיית לא נתחדשה לו מהקור והעמל שלקח בהעברת הנחל והכאב שבדרך טבע נתחדש משם ואם הוא חדוש כפי הטבע לא יפול דמיון הנבואה אלא שכוונתו היא באמת הסבה האחרונה שזכר ושאר הסבות היו הסברת פנים לפרסום ולא מלבו. ואשר אחשבהו אני בזה הוא שזה קרה ליעקב בהקיץ ולא בחלום ושלכן אמר הכתוב ויותר יעקב לבדו ואם היה בחלום מה לו שיהיה יחידי או בחברה אלא שהוא בהיותו שם יחידי נראה לו בנבואה מוחשת מושגת לחושיו על הדרך אשר זכרתי בפרשת וירא אליו י"י שהיה איש מתאבק או מתקשר עמו משתדל להתגבר עליו ולהפילו ארצה להרגו ולא יכול לו וכמו שנזכר במראה וח"זל אמרו שהיה זה שרו של עשו. ואין ראוי שיובן מדבריהם שהיה לעשו בפרטיותו ואישו שר בשמים כי הנה יתחייב שיהיה כן לכל איש ואיש ויהיו אם כן השרים העליונים בב"ת כמספר האישים אשר עברו ושיעברו עוד כל ימי הארץ. אבל דעתם כדברי הראב"ע שיש לכל עם ועם שר ומזל בשמים ולאומות אדום אשר עשו התחלתה היה שר ג"כ כמו שנזכר בדניאל שר מלכות יון שר מלכות פרס. ואותו שר המיוחד לזרע עשו ואומתו אמר שנראה הלילה ההוא ליעקב והיה זה בהקיץ בנבואה מוחשת ותכלית הנבואה ההיא היה להבטיח את יעקב שלא יירא מעשו אחיו ולכן הראהו מתאבק עמו כאדם רוצה להתגבר עליו וגם להמיתו ושלא יכול לו לפי שהקדוש ברוך הוא לא יספיק בידו ולא יניחהו להרע עמו. והראהו עוד שנגע בכף ירך יעקב שהוא רמז לזרעו שכבר יוכל להרע לזרעו כי הירך יאמר על הזרע כמ"ש יוצאי ירך יעקב והודיעו שיכה ויגע בזרעו של יעקב ובבניו בהאבקו עמו ר"ל כל עוד שיהיה זרעו של יעקב בתוך בני עשו אבל שכבר יבואו ימים שישאל זרע עשו רשות והצלה מזרע יעקב ויאמר שלחני כעבד השואל רשות מאת רבו וזה יהיה כי עלה השחר וזה יהיה לזמן הגאולה העתידה שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וכבר תיאר הנביא הגאולה בשחר וזריחת השמש כמו שאמר ועליך יזרח י"י וכבודו עליך יראה. ושישראל יכביד עלו עליו ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. והברכה היא מ"ש חכמינו ז"ל ההודאה בברכות יצחק בעל כרחו. הנה התבאר צורך הנבואה הזאת ליעקב שהיא כלה להבטיחו שלא יירא מעשו כי הוא לא ירע עמו הן אמת שירע עם זרעו עד עלות השחר רוצה לומר עד יסור השחרירות והגלות והוא בזמן הגאולה העתידה. וכבר יורה על אמתת מה שביארתי רוצה לומר מהיות המראה הזאת בהקיץ דברים. ראשון שקרא יעקב שם המקום פניאל ולא היה אצלם קריאת שם למקום אלא מפני פועל זר ומבהיל שנעשה שם לא מפני שחלם חלום ומה לו למקום אצל חלום. ובעבור שבמראה ההיא מספרת שני דברים מבהילים והם המראה שראה המלאך בהקיץ והסכנה שהיה בה בהאבקו עמו לכן נתן טעם לקריאת שם לאותו המקום משתי הבחינות והוא אמרו כי ראיתי אלדים פנים אל פנים רוצה לומר בהקיץ לנגד פני זהו כנגד המראה. ותנצל נפשי זהו כנגד הסכנה שנצל ממנה. וענין שני מורה על היות ההשגה ההיא בהקיץ מה שאמר ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו ר"ל שמאותו מעשה נשאר יעקב כל כך מצטער שלא יכול להתנועע כלל וגם זה מורה שלא היה בחלום כי הנה בחלום עם היות שכבר יתפעל האדם התפעלות מועט מהדמיון כיציאת הזרע וכרעש האיברים הנה לא יעשה מזה התפעלות חזק בבטול התנועה אלא שהיה זה בהקיץ. והנה יעקב לא היה יכול להתנועע ולזוז ממקומו כמי שנתקעקעה ירכו אבל כשזרחה השמש מפאת חומו נתחמם יעקב וזרחה עליו שמש צדקה ומרפה והלך עם היותו צולע על ירכו וז"ש (ב"ר פ' ע"ח) חז"ל ויזרח לו השמש לצרכו כד"א וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ואמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה להגיד שלפרסם ולזכור תמיד ענין המראה הזאת שראה יעקב אבינו בעיניו נצטוו ישראל בהר סיני שלא יאכלו בני ישראל החלק מגיד הנשה ההוא אשר על כף הירך כי ההזהרה ההיא בסיני נתנה כמ"ש חז"ל בפרק גיד הנשה. והנה נתבהל יעקב כ"כ מהמראה הזאת לפי שהיתה בהקיץ וראה עצמו כמו שזכרתי בסכנה רבה עם האיש המתאבק עמו וקם עליו להרגו. אבל שאר המראות שראה היו בחלום ואין האדם מתפעל מאד מחלומותיו וגם התבהל ממה שראה מהגלות העתיד לבא על זרעו ביד בני עשו וארכו. וגם בראותו תכליתו שהוא עד עלות השחר וכי כל מה שקרה לו היה סימן לבניו עד הצלעות וכמאמר הנביא ע"ה (מיכה ד' ו') ביום ההוא נאום ה' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי ושמתי את הצולעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך י"י עליהם בהר ציון מעת' ועד עולם והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הי"ז והי"ח:
Genesis._.33.1.1
וישא יעקב עיניו עד ויבא יעקב שלם. זכר הכתוב שכאשר זרחה השמש והוא צולע על ירכו מהמראות שראה ומה שנעשה בו מיד סמוך לזה ראה והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש וראה שלקח לו הדרך באופן שבא אצל המחנה אשר שם יעקב מעבר הנהר עם נשיו וילדיו והוא עמהם וכאשר ראה יעקב שאין המלט מלבא לפני עשו בטח ביעודיו הטובים ובטח גם כן במראה אשר ראה שלא יזיקהו עשו ולכן לא התקין עצמו למלחמה כי ידע שלא יכול לו עוד ולא יתנהו השם להרע עמו אבל הכין נשיו וילדיו ללכת להשתחוות לפניו במוסר וסדר נאות והגון. ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות רוצה לומר ששם עם כל אחת את ילדיה כדי שלא ילכו כל הילדים יחד פן ישלוט בהם עין הרע. ושם השפחות עם ילדיהן בתחלה ואת לאה וילדיה אחר כך כי היה אחרון אחרון חביב ולכן היה רחל ויוסף אחרונים. האמנם יעקב עבר לפני כלם כי הוא היה העקר גם כדי שיהי' עמו בהשתחוות נשיו וילדיו ויוכל להגיד לו מי הוא כל אחד מהם. והנה השתחווה יעקב שבע פעמים עד גשתו אליו כעבד לפני אדוניו וכאשר ראה עשו רוב הכנעתו וטוב מוסרו רץ לקראתו ונכמרו רחמיו עליו ויפול על צואריו וישקהו ויבכו כי בהיות יעקב משתחוה לפניו נפל עשו על צוארי יעקב וישקהו ויבכו שניהם מתוך חבה וזכרון אחוותם והשנים שנפרדו שלא ראו איש את אחיו. והנה שאל עשו על הנשים ועל ה לדים מי אלה לך כי חשב כי היו מהם נשיו ובניו ומהם קרובי נשיו וזולתם מהמתקבצים אצלו אבל יעקב לא דבר מהנשים בתשובתו אלא מהילדים בלבד כמו שאמר הילדים אשר חנן אלדים את עבדיך והיה זה לפי שכסתה כלימה פניו של יעקב לומר שהיו לו ד' נשים פן ילעיג עליו עשו ויאמר האתה הוא הצדיק המושל ביראת אלדים ולא נסתפקת מאשה אחת או שתים והלא אני עשו הרשע לא לקחתי כי אם שלשה נשים ואתה הוספת עליהם ומפני זה לא השיבו כי אם מהילדים בלבד ויחשוב עשו שהיו קצת הנשים נשיו וקצתם מניקות בניו. ואחרי שבאו כל הנשים עם ילדיהן להשתחוות לו שאלו מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי כי הוא לא ראה מכל קניני יעקב ורכושו רק המנחה וחשב שלא היה לו יותר מזה ולכן תפשו למה יתנהו לשום אדם יהיה מי שיהיה. והיו דברי עשו בזה הכנסת דברים כאלו אמר מי לך או מה ענין כל המחנה הזה אשר פגשתי מחנה גדול כי הוא לא שמע עדין כי מנחה היא שלוחה כי הוא לא שאל עליה כשראה אותה. ויעקב השיבו למצא חן בעיני אדוני ועשו השיבו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך רוצה לומר איך חשבת כי אני חסר מקנה ובאת לתתו לי לתועלתי דע לך אחי כי יש לי רב אין לי צורך למתנותיך לכן יהי לך אשר לך. ויעקב ענהו כל מנחה ודורון אין ספק שהוא אם לצורך המקבל אותו כמו מי שנתן פרוטה לעני שהוא נותנה לו כפי צרכו או שהיא לתועלת הנותן עצמו כמו המביא קרבן או מנחה לשם יתברך. ואני לא שלחתי אליך המנחה מפני צורך ותועלתך כי אם מפני צרכי וזהו אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ר"ל אל יאמר אדוני כן שהכוונה מאתי במנחה היא לצרכך ולתועלתך אמנם אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי רוצה לומר אף שלא קבלת אותה מידי השלוחים קח אותה עתה מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלדים כלומר שאין מנחתי אלא כערך האדם המקריב קרבן לגבוה שהלא לתועלתו לא לצורך האל כן היא המנחה שהבאתי אליך מכוונת לתועלתי לא לתועלתך כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים כי על כן ובעבור המנחה הזאת ראיתי פניך כראות פני אלדים שיביאו לפניו מנחה משום ולא יראו פני ריקם ובעבור שעשו אמר לו אחי יהי לך אשר לך רוצה לומר שלא היה צורך לעשו במנחה והיה בה צורך וחסרון כיס ליעקב והיה שכבר השיבו למניעות אשר מצד עשו בא להשיבו גם כן למניעות שהיה מצד יעקב ועליו אמר קח נא את ברכתי אשר הובאת לך רוצה לומר כי מן היום שנסעתי מחרן הבאתי אותו באותו סדר והגבלה לך וקראה ברכה כדי להמעיט ענינה שאין ראוי להקרא מתנה אלא ברכה והלול ושבח שהוא שם יאות מהקטנים אל הגדולים. ואמר קח עתה אותה כיון שהובאת לך כי יהיה לך לחרפה וקלון אם לא תקבל אותה כיון שהובאת לך משם ולא תחוש לחסרון כיסי. כי חנני אלדים וכי יש לי מקנה אחר רב מכל מין ומין ולא רצה עשו לקחתה אלא שהפציר בו ויקח מפני ההפצר. והנה אם כן יהיו שני הפסוקים האלה תשובה לשני חלקי מאמר עשו שאמר שהוא לא היה צריך אליה ועל זה השיבו על הא' שאין התכלית בה מה שחשבו. ועל הב' אמר כי חנני אלדים וגו'. ואפש' עוד אצלי לפרש שכאשר אמר יעקב לעשו שהיה למצא חן בעיניו אמר לו כמלעיג בדרך שמחה בזכרון הדברים שקרו ביניהם יש לי רב אחי יהי לך אשר לך רוצה לומר יש לי רב וגבור שהוא אחי ואיך אם כן אקח מידו מנחה אינו ראוי כי הקטון יקריב מנחה לגדול לא בהפך ומפני זה אחי יהי לך אשר לך ועל זה השיבו יעקב אם לענין המנחה אל יעשה לי אדוני עתה קלון בזה אבל אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי אף על פי שלא רצית לקחת אותה מיד שלוחי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלדים ותרצני ר"ל התרצה לפני בזה. ואמנם לענין הברכו' שעליהן אמר לו יש לי רב אחי השיב יעקב קח נא את ברכתי אשר הובאת לך רוצה לומר הברכה אכר ברכני אבי במרמה קח אותה כי מודה אני שהובאת לך ולא לי כי מבלתה חנני אלדים וכי יש לי כל הצריך לכבודי ומה לי בברכות. ובכל א' מדרכי הפירושים האלה הותרה השאלה הי"ט. והנה אמר עשו ליעקב נסעה ונלכה ואלכה לנגדך כאלו רצו שילכו בחברה ויתעלסו באהבים. ולפי שראה עשו שהיה צריך יעקב ללכת לאט מפני מקנהו הוצרך לומר אלכה לנגדך רוצה לומר אלך לאטי כמו שתלך אתה. אבל יעקב חשש שמא ישתנה רצונו ויהפך לו לאויב ולכן משום אל תלך בדרך אתם השיבו אדוני יודע כי הילדים רכים כי היה מהם בן ו' שנים ומהם בן י' ומהם בן י"ב וגם כן הצאן והבקר עלות עלי ר"ל הצאן והבקר ההרות שנקראו עלות מפני שעלו עליהם העתודים כדברי הראב"ע וכפי רש"י עלות הם המגדלות עולליהם מלשון עולל ויונק ואמר שהם עליו לפי שעליו מוטלת הנהגתם ודפקום יום אחד ר"ל אם ידפקום הרועים יום אחד ללכת יותר מהראוי ימותו כלם ולכן יעבור נא אדוני לפני עבדו כלומר שישוב למקומו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה שהם הצאן ובקר כי הם מלאכתו ולרגל הילדים. ואמרו עד אשר אבא אל אדוני שעירה יראה זה כי לא מצאנו שהלך יעקב אל שעיר ולמה כזב ושקר בדבריו. וכתב הרמב"ן שהיה ליעקב בבואו אל ארצו דרך בארץ שעיר ושלכן אמר לו עשו ואלכה לנגדך ר"ל שילך עמו עד שעיר לעשות לו עמו כבוד בעירו ויעקב השיבו אלך לאיטי עד אשר אבא אל אדוני שעירה ושם תכבדני כרצונך ועכ"ז התרחק ממנו ולא בא שם כי לא היה זה ממנו נדר ועשו לא היה צריך אליו. וכדי להרחיק את יעקב מן שוא ודבר כזב נראה לי לפרש הפסוק באופן אחר שהוא מסורס יאמר יעבור נא אדני לפני עבדו שעירה ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר אתי עד אשר אבא אל אדוני. ותהיה הכוונה עד אשר אבא אל אדוני על יצחק אביו שילך לאטו עד אשר יבא לאטו אל יצחק שהוא האדון שלו באמת. ואין להרחיק שיאמר אדני על עשו ועל יצחק אביו ג"כ באופן אחד כי הנה האח הגדול הוא משתתף בכבו' אל האב כמו שדרשו חז"ל כבד את אביך את לרבו' אחיך הגדול. וכפי זה לא אמ' יעקב שילך אל עשו ולא שילך אל שעיר כ"א שילך אל אביו כאשר הלך. והנה עשו כשיעקב לא חפץ בחברתו אמר לו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי ר"ל שיחלק מאנשיו שילכו עם יעקב לשמירתו ויעקב השיבו למה זה אמצא חן בעיני אדוני. ורש"י פי' למה תעשה לי טובה שאיני צריך לה אמצא חן בעיניך ולא תשלם לי עתה שום גמול ע"כ. ואתה רואה שהעקר חסר מן הספר. והנכון אצלי שהיתה כוונת יעקב שלא היה צריך לשמיר' כי בהיותו מוצא חן בעיניו לא ישאר לו בעולם אויב ושונא לשיצטרך אנשים להשמר ממנו ועל זה אמר למה זה רוצה לומר למה זה תשלח אנשיך עמי לשמור אותי כיון שאמצא חן בעיני אדוני כי בהיותו בשלום עמו לא אירא מפח יקוש והותרה בזה השאלה הכ'. וספר הכתוב ששב ביום ההוא עשו אל ארץ שעיר שבא משם כי מיד שדבר עם יעקב שב לדרכו. ויעקב נסע סכותה והיה מרוב עשרו וקניניו ששם בנה לו בית לעצמו כאלו היה רצונו לדור שם תמיד ולמחנהו עשה סכות כי היה כ"כ שהיה צריך לסכות הרבה ונכתב כל זה בתורה כדי להודיע נדיבות יעקב וגובה לבו שלא רצה להתאכסן בבית אדם כלל ועם היות שלא היה דעתו לעמוד שם כי אם זמן מועט עשה לו בית וסכות למקנהו ולפי שהיה זה דבר רשום בעיני בני אדם קראו שם המקום סכות וזה ספור ענין הזה מענין יעקב ועשו. וכבר אז"ל בנועם מאמריהם שכל מה שקרה ליעקב עם עשו היה סימן עם בני עשו וזרעו. כי כמו שגדלה אצל יעקב היראה מעשו כן גדלה אצל בניו יראת בני עשו ורעתם וכמו שהתקין יעקב עצמו לתפלה לדורון ולמלחמה כן יקרה לנו בכל דור ודור שיהיה השתדלותנו להנצל מיד עשו וזרעו ראשונה בתפלה ותחנונים לפני אלדי יעקב ובדורון שוחד ומתנות אליו. ובמלחמה לברוח ולהציל מתחת ידו. וכמו שיעקב מדעתו ולא ברצון גבוה שלח מלאכים והשלים עם עשו כן מלכי בית שני באו בברית עם אדומים והיא היתה סבת נפילתם בידם כמו שזכרו חכמים זכרונם לברכה. וכמו שאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפלטה. כן היה בגלות שלא עשו בני עשו כליה עמנו למחות שמנו אבל עשו רעות עם קצתנו בקצת ארצות שהיה שם מלך אכזרי ומלך אחר מרחם בארצו ומציל את הפלטים וכמו ששרו של עשו לא יכול ליעקב להפילו ולהרגו אבל נגע בכף ירכו. כן מלכות אדום לא יכול לכלותם מעל פני האדמה אבל נגע בכף ירכו שהם כמו שאמר בב"ר הצדיקים העתידים לצאת ממנו זה דורו של מקדשי י"י. וכמו שיעקב אמר לעשו יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי וגומר עד אשר אבא אל אדוני שעירה כן היה שעבר זרעו של עשו לפני זרע של יעקב בקדימת הטובות הזמניות ימים רבים כמו שאמר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל וזרע יעקב התנהל לאטו בארץ ובגלות עד אחרית הימים שיבא שעירה וכמאמר הנביא ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לי"י המלוכה. וכמה יש מההערות זולת אלה שהעירו בספור הזה על העתיד:
Genesis._.33.18.1
ויבא יעקב שלם וגו'. עד ואלה תולדות עשו הוא אדום. וראיתי בפרשיות האלה גם כן שאלות:
Genesis._.33.18.2
השאלה הא' במה שאמר הכתוב ויבא שלם עיר שכם כי אם היה שלם תאר כדברי המפרשים שבא שלם ותמים בממונו ובגופו וכמו שפרש"י וששם העיר היה שכם יקשה מאד כי מדוע אמר שבא שלם במקום ההוא ולא נאמר כזה במקום אחר ומה הוצרך בהודעה הזאת. ועוד כי מצאנו אחרי זה שהיו בני יעקב רועים את צאנם בשכם ושם שלח את יוסף לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן שנאמר וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה. ואם היא היתה עיר הדמים איך היה יעקב שולח שם את בניו ואת צאנו ואת יוסף בנו חמודו ולא ירא את העמים אשר סביבותיהם והוא אמרו עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ ובביאור הפסוקים ארחיב הדבור בשאלה הזאת:
Genesis._.33.18.3
השאלה הב' במה שספר הכתוב ויחן את פני העיר ויקן את חלקת השדה אשר קנה מיד חמור אבי שכם במאה קשיטה. ומה בא הכתוב ללמדנו שחנה את פני העיר וידוע שבמקום מה היה לו לחנות ומה ההודעה בקנין חלקת השדה וממי קנאה ובכמה קנה ומזה אין לנו בו תועלת לא במדות ולא בדעות גם שיחס הקנין ההוא לבני חמור ולא לחמור עצמו והוא היה חי נשיא הארץ לא בניו:
Genesis._.33.18.4
השאלה הג' שקרא למזבח אל אלהי ישראל כי איך קרא למזבח אבנים דוממים נפסדים ופחותים מהמורכבי' כלם בשם האל הגדול הגבור והנורא. ורש"י כתב לא שהמזבח קרוי אל אלדי ישראל אלא על שם שהיה הקב"ה עמו והצילו קרא המזבח על שם הנס וכפי דרכו היה ראוי שיאמר ויקרא שם בשם אל אלדי ישראל כמו שאמר באברהם ויקרא בשם י"י לא שיקרא המזבח כן:
Genesis._.33.18.5
השאלה הד' באמרו ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב והיא כי מה צורך בכל הכנויים וההודעות האלה האם היתה שם דינה אחרת לשיצטרך לבאר שזאת היתה בת לאה ואם אמר זה לדרוש יצאנית בת יצאנית כמו שכתב רש"י למה אמר עוד אשר ילדה ליעקב:
Genesis._.33.18.6
השאלה הה' במה שזכר הכתוב ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר עתו וקודם שיזכור דבריו הכניס לספר בני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו וגו' וחזר הכתוב לספר דברי חמור וידבר חמור אתם לאמר ויש בזה מהקושי שהיה ראוי שיספר ראשונה שבאו מן השדה ושמעו הדבר ויתעצבו ואחר כך יגיד שבא חמור לדבר ומה דבר. ועוד כי אם חמור יצא לדבר אל יעקב איך לא דבר אליו ודבר אל בניו והם השיבוהו. ויעקב לא דבר כלל ולא דבר לו חמור כאלו לא היה שם:
Genesis._.33.18.7
השאלה הו' במה שאמר הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ויקשה זה אם ממה שאמר במרמה והוא מהגנות הרב לאנשים נכבדים כאלה והיה ראוי שינקמו ביד רמה לא במרמה ותוך כדרך הפחותים ואם מפאת התוספות שאמר ויענו ואחר כך וידברו ואם ממה שאמרו אשר טמא את דינה אחותם שאם זה נתינת הסבה למה עשו זה שהיה מפני שטמא את דינה כדברי הראב"ע הוא באמת מאמר שאין בו צורך הלא ידענו שעל זה נעשה הכל:
Genesis._.33.18.8
השאלה הז' מה ראו אנשי העיר לקבל עליהם צער המילה וכאבה בעבור שיתפייסו יעקב ובניו מנשואי דינה ולא בעבור ששכם יקח אשה כרצונו והיה ראוי שיאמרו לחמור ולשכם בנו אם יש את נפשך לקחת את דינה קחה אותה לך והרי היא לך בביתך ומה יעשה לך יעקב ובניו כ"ש אחרי שכבר שכבת עמה שנשים עצמינו בצער הזה ללא הועיל:
Genesis._.33.18.9
השאלה הח' למה עשו בני יעקב נקמתם ביום השלישי ולמה יהיו בני העיר באותו יום יותר כואבים והנה ביום השלישי למילת אברהם שהיה זקן היה יושב פתח האהל והכניס האורחים ואל הבקר רץ אברהם ועשה כל שאר המעשים והוא יושב עליהם תחת העץ והלך עמם לשלחם וזה יורה שאין הכאב מתחזק ביום השלישי אבל הוא כבר בבריאות בענין המילה:
Genesis._.33.18.10
השאלה הט' למה באו בני יעקב על החללים ושללו את העיר והנשי' והטף בזזו והנה הנקמ' כשתהיה על תקנה אין ראוי שיתערב בה דבר מחמדת הממונות הלא תראה מה שצוה הש"י לשאול במלחמת עמלק והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור וגו' וכן בימי מרדכי ואסתר כתוב ובבזה לא שלחו את ידם כי היה כל זה כדי שלא יחשב שמפני החמדה היו עושים כן לא לתכלית הנקמה וככה היה ראוי לבני יעקב לעשות באויביהם לא לשלול שלל ולא לבוז בז:
Genesis._.33.18.11
השאלת הי' בתשובת בני יעקב שהשיבו לאביהם כשאמר להם עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ שר"ל שלא היה להם להרוג את כל אנשי העיר כי אם שכם החוטא בלבד שהשיבו הכזונה יעשה את אחותינו ופרשו בו המפרשים הכזונה ראוי שיעשה שכם את אחותינו כי זאת הטענה מחייבת להרוג את שכם והנפש החוטאת היא תמות אבל לא לאנשי העיר:
Genesis._.33.18.12
השאלה הי"א למה איחר יעקב מלשלם את נדרו עד שהוצרך האל להודיע לו קום עלה בית אל ולמה אמר לו ושב שם ויעקב לא ישב שם כי אם זמן מועט ולא יאמר עליו ושב שם. ולמה יעקב בספרו המצוה אל ביתו ואל אנשי ביתו שינה הדברים שנאמרו לו כי במקום שאמר לו האל יתברך לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך אמר הוא לאל העונה אותי ביום צרתי:
Genesis._.33.18.13
השאלה הי"ב מה ענין ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר וגו' במקום הזה שנכנס הפסוק הזה בין ויקרא למקום אל בית אל ובין וירא אלדים אל יעקב כי אין ספק שבבואו לוזה בנה המזבח ונראה אליו השם ולמה כ"כ בכה על דבורה ואין ספק שהיתה זקנה עד מאד ולמה אם כן הגדילו עליה הבכי וההספד עד שקראו מקום קבורתה אלון בכות אף כי לא מצאנו זכרון המינקת הזאת לא בבית רבקה ולא עם רחל ולאה:
Genesis._.33.18.14
השאלה הי"ג באמרו וירא אלדים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וגו' כי הנה בנבואה הזאת יפלו שאלות אם כבר היה יעקב בבית אל למה לא אמר הכתוב אל יעקב בבית אל ואמר בפדן ארם ולא אמר אנה הראה לו זה. ב' למה ברכו לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך וכבר ברכו הברכה הזאת המלאך במעבר יבוק. שלישית באמרו גוי וקהל גוים יהיה ממך וגו' והנה אחר זה לא הוליד כי אם בנימין לבד ואיך נתקיים כל זה. ד' באמרו לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ והנה הארץ לא נתנה לו:
Genesis._.33.18.15
השאלה הי"ד באמרו ויעל מעליו אלדים במקום אשר דבר אתו כי הנה לא מצאנו כזה בכל שאר הנבואו' שניבא יעקב לא במראת הסלם ולא בבית לבן ולא במקום אחר כי כאשר נפסקה הנבואה ידוע ומבואר הוא שנסתלק מעליו השפע. גם אמרו במקום אשר דבר אתו יראה שאין בו צורך לכך כתב רש"י לא ידעתי מה בא ללמדנו.
Genesis._.33.18.16
השאלה הט"ו במה שזכר הכתוב ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך וגו' ויקרא יעקב שם המקום וגו' כי הנה כאשר יצא יעקב מבאר שבע כשחלם מראת הסלם הציב את האבן מצבה ונסך עליה שמן וקרא את שם המקום ההוא בית אל ולמה א"כ קרא אותה עתה פעם אחרת בית אל עד שמפני זה כתב הראב"ע שזה ספור מה שעשה יעקב בפעם הראשונ' לא עתה. ולא ידעתי לדבריו למה נכתב כאן כל זה וכבר נכתב במקומו. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
Genesis._.33.18.17
ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו'. עד ויצא חמור אבי שכם. שכם הידוע מהנראה הוא שהיה קרוב לממרא קרית הארבע כי הנה בהיות יעקב יושב בחברון היא קרית ארבע היו בני רועים את צאן אביהן בשכם והדעת נותן שלא יהיה ביניהם אלא דרך יום או פחות ולכן שלח יעקב לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן להיותו קרוב למקום אביו. אמנם המקום אשר ענו את דינה היה רחוק מאד מחברון שהיה שם יצחק ויקשה על זה מזה שאחז"ל שהיה שכם מקום מוכן לפורענות שם ענו את דינה שם קלקלו השבטים ומפני זה נראה לי שהיה שכם שם המקום כלו ושהיה חמור נשיא כל הארץ ההיא ובתחלת המחוז פגע יעקב בבואו בפדן ארם ושם קרה ענין דינה בשלם שהיה עיר ממחוז שכם ומשם הלך יעקב לבית אל ומשם לחברון שהיה שם יצחק אביו והיה קרוב משם מקום אחד שנקרא ביחוד שכם מאותו מחוז עצמו ושמה היה רועים בני יעקב את צאן אביהם כי ענין דינה קרה בעיר נקרא שמה שלם בתחלה וקצה מקום שכם ובני יעקב היו רועים בקצה האחר היותר רחוק מאותו מחוז ומפני השתתפות מקומות המחוז בשם שכם ארז"ל שהיה מקום מוכן לפורעניות ולזה אמר עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם כי היה המחוז ההוא בארץ כנען ובקצהו שהיה מצד פדן ארם קרה ענין דינה בקצהו המנגד שהיה סמוך לחברון היו רועים בני יעקב והותרה בזה השאלה הא'. אמר ויחן את פני העיר להגיד שהתחברו סבות לענין דינה ראשונה שיעקב חנה את פני העיר סמוך אליו ובעבור זה הלכה דינה לראות בבנות העיר ואלו לא חנה יעקב כל כך קרוב לעיר כי אם הרחק משם במקום צאנו לא היתה דינה יוצאת ולא קרה אותה מה שקרה. והסבה הב' שקנה יעקב את חלקת השדה אשר נטה שם אהלה מיד חמור אבי שכם והכתוב הזה מורה שראשונה נטה יעקב אהלו בשדה ההוא וכאשר ערערו עליו הבעלים קנה אותה חלקת שדה כי לא רצה להשכירה אלא לקנותה ויען קנאה מיד חמור נשיא הארץ יתחייב שיקנה אותה בדמים יקרים כי נשיא הארץ לא ימכור שדהו לאיש נכרי כי אם בתתו לו יותר משויו הרבה. והנה לא היתה הקניה מיד בני בני חמור כי הוא לזקנתו ולא הלך שמה לעשות המכירה אלא בניו ובסבת זה הלכו בני חמור אל אהלי יעקב וראו שם את דינה ואין ספק שדברו עמה וחשקה נפש שכם בה וזה גם כן היה סבה אל מה שנמשך כאשר יצאה היא לראות בבנות הארץ ומפני זה כלו נכתב הספור הזה כלו והותרה השאלה הב'. וכבר כתב הרא"בע שיעקב נתעכב בעיר הזאת שנים רבות כי דינה בת שבע שנים היתה בבואה לשם ושמעון ולוי נערים היו ולפי שיעקב בבואו שם נכנס לארץ כנען הארץ הקדושה ומלבד זה קנה שם חלקת השדה ונעשה בעל קרקע על אדמת הקדש לכן הציב שם באותה חלקת השדה אשר קנה מזבח להודות לי"י אשר גמלו כרחמיו וכרוב חסדיו להביא אותו אל ארצו ולהצילו מלבן ומעשו ונתן לו אחוזת קרקע בארץ הקדושה. ואמנם אמרו ויקרא לו אל אלהי ישראל אין ענינו אצלי שקרא למזבח אל אלא שעל המזבח קרא לאלהיו והצילו ופרסם שעל הכל הוא אל אלדי ישראל כי אלדי ע"א הם רבים לפי שמושלים עליהם הגלגלים ומניעיהם שהם שרי מעלה אמנם על ישראל אינם מושלים ובלבד משול עליהם אל אחד הוא אלדי ישראל לא מזל ולא כוכב ולא מלאך שעל כן נקרא ישראל ששרו הוא אל העליון ואין עמו אל נכר וזהו אמרו ויקרא לו אל אלדי ישראל שקרא ופרסם על אותו מזבח שאל והוא האל המיוחד הוא אלהי ישראל לא אחר וחז"ל דרשו ויקרא לו אל אלדי ישראל שאלדי ישראל קרא ליעקב אל והענין שקראו ישראל שר עם אל הרי שקראו בשם אל. ואולי שגם ענין המזבח היה גם כן סבה לענין דינה כי כאשר בנה יעקב את המזבח באו כל בניו וכל בנותיו לאכול שם מן השלמים ומן הזבחים ובאו אנשי העיר לראות בחנוכת המזבח ושכם ראה שמה את דינה וחשק בה וכאשר היא יצאה לראות בבנות העיר נמשך עה שנמשך והותרה בזה השאלה הג'. וספר הכתוב שיצאה דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לא לספר בגנותה שהיתה יצאנית בת יצאנית כדברי רש"י כי הנה לאה צנועה היתה עד שלצניעותה לא הכירה יעקב כשבא אליה. ומה שיצאה ליעקב לאמר אלי תבא וגו' אל פתח ביתה יצאה ולשם שמים נתכונה אבל הכתוב הזה בא לספר שבחה של דינה שלא קרה לה זה להיותה יצאנית בטבעה כי היא היתה בת לאה המלומדת לשבת בית כי רחל היתה רועה את הצאן ולאה לא היתה יוצאת החוצה. גם מפאת אביה שהיתה בת יעקב יושב אוהלים ואם היה אביה צנוע כל שכן בתו וזה מורה שלא יצאה לכוונה רעה חלילה אלא לראות בבנות הארץ לא אמר באנשי העיר וגם לא בבני העיר אלא בבנות העיר ר"ל לראות בבנות העיר במלבושיהן ותכשיטיהן יען לא היה בבית יעקב שום נערה בלתה והיא רצתה ללמוד מנערות העיר כדרך הבתולות והותרה עם מה שפירשתי השאלה הד'. ואין ספק שלא יצאה דינה יחידה לבדה מבלי חברת איש או אשה עם היות שלא זכרו הכתוב להיותו דבר מבואר בעצמו וכמ"ש ויצא משה לקראת חותנו וידוע שלא יצא הוא לבדו אבל אמר הכתוב וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ להגיד שלהיותו בן נשיא הארץ בחזקה עשה זה ולא חשש למי שבא עם דינה ולא יירא מיעקב ובניו. ואמנם אמרו ויקח אותה וישכב אותה ויענה. כבר ראית מה שפי' רש"י ששכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה והוא מגונה מאד ואיך ידבר בעשותו הנבלה הזאת. והראב"ע פירש שהיתה בתולה אמר בה ויענה ובעבור היות הענוי טבעי הרי הוא בכלל וישכב ולמה יזכרהו הכתוב ואין בו צורך אבל אמתת הדבר ששכם עשה שלש רעות האחד ויקח אותה שלקחה בחזקה בהיותה עוברת בשוק והכניסה לביתו באונס וזה מגונה שאף שיקחה לשם נשואין לא היה ראוי ללקחה באונס. והשנית וישכב אותה וחלל בתוליה. והשלישית ויענה שלא שכב עמה ברצונה כי אם באונס ובצער גדול ועל זה נאמר באחרונה ויענה. ואולי אמר ויענה לפי שהמשגל מענג בטבע ואף שתהיה תחלתו באונס הנה יהיה סופו ברצון על כל פנים להיותו תענוג טבעי וכבר זכרו בגמרא כי באת אשה לפני רבי ואמרה לו נבעלתי באונס והיה לפי שיהיה סבור רבי שהאונס תחלה וסוף שאל אותה אם התענגה בבעילה ההיא כי לא תהיה אנוסה לפי זה ותהיה אסורה לבעלה והשיבתו שאם בא אדם ונתן לתוך פיו ביום הכפורים דבש באונס האם ימתק לחכו. וזה ראיה התענוג הטבעי לא יוסר עם האונס אשר הוא בבחינות הרצון ולכן הגיד הכתוב שבח דינה שעל גודל צערה נמנע ממנה התענוג הטבעי בפועל המשגל וזהו מה שרצה באמרו ויענה שגודל הצער המיוחס לכח הרצוני העיק נפשה מהתענג החוש במושגו הטבעי וכל זה מורה על היות דינה נקיה מעון הזה ולולי זה אין ספק שאחיה הורגים אותה ביום בואם על החללי' כשמצאוה בבית שכם והיו נדונים הנואף והנואפת אלא שנתברר אצלם היותה אנוסה בהחלט. ולפי שהאהבה התלויה בפועל המשגל תתבטל או תחלש בהכרח עם השלמת הפועל המגונה ההוא וכמו שקרה לאמנון עם תמר העיד הכתוב שלא היה כן ענין שכם עם דינה שאחרי ששכב עמה עם היותה בעל כרחה דבקה נפשו בה וזה לשתי סבות האחת להיותה בת יעקב הרשום בשלמות ולזה לא די שלא מאסה אבל גם נדבקה נפשו בה. והב' מצד דינה עצמה שהיתה יפת תואר ויפת מראה אשת חן. ועל הראשונה אמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב כי זכר בת יעקב להגיד שלזה אהבה ביותר ועל השנית אמר ויאהב את הנערה שאהבה ג"כ מצד עצמה והנה דבקות הנפש הוא סבת גודל האהבה כי לא תתפרד צורת הדבר הנאהב מנפש האויב ודמיונו. ולפי שדינה היתה מצטערת על אנסה וחלול בתוליה והדרה היה שכם מדבר על לבה דברי שמחה נדרים ונדבות למלאת רצונה כדי שתאהבהו ותחפוץ בו. ומפאת זה אמר שכם לאביו קח לי את הילדה הזאת לאשה ר"ל שיבקשנה מאביה ומאחיה:
Genesis._.34.6.1
ויצא חמור אבי שכם וגו'. עד ויאמר אלדים אל יעקב. ספר הכתוב שיעקב שמע ענין דינה ועם היות שנגע עד נפשו הנה החריש לפי שבניו היו בשדה עם הצאן ולכן החריש עד בואם כדי להתיעץ עמם כדת מה לעשות כי לא שלח יעקב לקראם ולא הודיעם עד בואם פן יתפעלו יותר מדאי אבל החריש עד בואם לזמן הנהוג אצלם לבא וחמור אבי שכם למה שראה שלא התפעל יעקב מהדבר חשב או שלא היה יודע אותו או שלא חשש אליו כי דרך נשים לו ולכן יצא לדבר אתו אל הנשואין כי הנה להיות חמור זקן ונכבד לא יצא מביתו כי אם לסבה חזקה וזהו ויצא חמור וגו' ובהיות חמור עם יעקב מדבר אליו על זה קרה שבאו בני יעקב אז מן השדה ולזה הוכרח חמור לדבר לכלם ר"ל לאב ולבנים יחד. והנה זכר הכתוב שבני יעקב בבואם שמעו את הדבר או שבאו מהצאן כשמעם את הדבר הזה כי זהו אחד מהפסוקים שאין להם הכרע כמו שאז"ל במדרש חזית אם באו מן השדה כשמעם ויתעצבו או שבאו משם כששמעו את הדבר שמה ואמר שהתעצבו ויחר להם מאד מפאת שלשת הסבות שזכרתי בפי' ויקח אותה ויענה. כי הנה כנגד הלקיחה שלקח שכם את דינה בחזקה והביאה אל ביתו אמר כי נבלה עשה בישראל ר"ל כי לבת ישראל לא היה לו ללקחה באונס כי היה לה גואל וגואלים אביה ואחיה והאונס הזה היה נבלה בחק ישראל אביהם וכבודו. ואמנם כנגד מה שאמר וישכב אותה אמר לשכב את בת יעקב ר"ל שלא היה ראוי לשכב עם בת אדם גדול כיעקב ולחלל בתוליה מבלי נשואין. ואמנם כנגד ויענה אמר וכן לא יעשה כלומר שהשכיבה לא היה ראוי לעשותה באונס ושלא ברצונה כמו שעשאה כי היה אסור לבני נח לשכב עם אשה בתולה אם לא בדרך נשואין ולכן אמר וכן לא יעשה. ואפשר עוד לומר בזה שהעצבון והחרון אף הם שתי תנועות מתחלקו' לרוח. כי העצבון הוא עם כניסת הרוח לפנים והחרון הוא עם יציאתו לחוץ לבקש הנקמה ולכן נתן הכתו' שתי סבות אחת לעצבון ואחת לחרון אף. כי הנה העצבון אינו אלא שיתעצב אדם לרוע מזלו או למה שיקרה למה שלא יבוקש עליו נקמה ועל זה אמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב רוצה לומר שהתעצבו מהקלון הנמשך למשפחותם לבית אבותם בזנות דינה או להיותה נבעלת לערל לכן אמר לשכב את בת יעקב כי איזו שכיבה שתהיה לה עם הערל היה להם חרפה. ואמנם בחרון אף היה להם עם שכם לפי שטמא אותה באונס וחזקה בהיות זה דבר בלתי נהוג אצלם ועשה גם כן עם אחותם מה שלא היה ראוי ביניהם כפי מנהגם לעשות ועל זה אמר וכן לא יעשה רוצה לומר שלא היה מנהגם לשכב עם אשה כי אם בדרך נשואין לא בעילת זנות ויהיה אם כן וכן לא יעשה כמו לא יעשה כן במקומנו. והרמב"ן תפש על רש"י שהכנעניים היו שטופי זמה ואין בזה טענה כלל כי הנה עם היותם כן בטבעם מי המונע שיהיה הדבר אסור כפי דתיהם ונמוסיהם. הלא תראה שרבים הם זונים בטבעם עם היותו דבר אסור בדתם אם כן העצבון היה כפי משפחתם ודתם לשכב עם ערל אחותם. והחרון אף היה כנגד שכם על האונס אשר עשה בזה. ובהיותם באותו עצבון וכעס הנה חמור שחשב שהם לא היו יודעים אמתת הדבר אמר אליהם שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגומר ר"ל עם היותי נשיא הארץ ואין כבודי להתחתן עם אנשים נכרים רועי צאן הנה שכם בני חשקה נפשו בבתכם ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ולכן אני חפץ שיקח אותה לאשה ואתם תנו נא אותה לו לאשה ר"ל שיעשו החתון מיד קודם שיתחרט וכאלו היה יועץ אותם בזה לכבודם. ואמר שימשך מזה שלא לבד יעשו החתון הזה כי גם חתונים אחרים יעשו וזהו והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. והנה אמר זה הלשון תקחו לכם מיראתו שיגיע ענין שכם באזניהם שלקחה מעצמו בחזקה ולכן אמר ואת בנותינו תקחו לכם שכאשר תרצו תקחו מבנות הארץ בחזקה כמו שלקח שכם את דינה כי לא נקפיד על זה ואין לכם למאן החתון עמנו לומר שמא תלכו מכאן ואיך ישארו כאן בנותיכם כי אתנו תשבו והארץ הנה לפניכם ר"ל אם תרצו להיות מטובי העיר ומנהיגיה אתנו תשבו במושב העיר ואם לעשות סחורה שבו וסחרוה ואם להיותכם עובדי אדמה ורועי צאן האחזו בה קנו קרקעות ואחוזת שדה וכרם כי זה כל האדם היושב בארץ הזאת. והנה שכם לא נסתפק עם דברי אביו שאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם לפי שנראה שמצד החשק היה לוקח אותה לא להיות הדבר טוב לעצמו גם פחד אולי חמור אביו ישאל שיתן יעקב מוהר גדול לבתו כי היה מנהג אצלם בימים ההם להביא האשה מוהר לבעלה כמו שאמרו בנות לבן העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ומפני זה דבר שכם אל יעקב וכל בניו ואמר אמצא חן בעיניכם ובזה די מהכביד לכם. ואמנם בענין המוהר והם הסבלונות מלבושים ותכשיטין הראויים לתת לה כמוהר הבתולות אשר תאמרו אלי אתן. ואם אבי ישאל מכם נדוניא רבה מפני כבודו להיותו נשיא הארץ אחלה פניכם שאתם תרבו מוהר ומתן לאחותכם ואני אפרענו בסוד כמו שתאמרו אלי ר"ל אם תרצה שאפרע הכל או חצי או השליש הכל אפרע כרצונכם כי אני רוצה שתתנו לי את הנערה כי איני מקפיד במוהר כי בנערה אני חפץ לא במוהר וזהו אמרו הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי וגו' ויהיה אומרו עלי כמו ועלי לתת לך עשרה כסף שנאמר באבשלום כלומ' הרבו מוהר ומתן לאחריותי ועלי לפרוע אותו כל אשר תאמרו ממנו. וזה הפירוש מתיישב בפסוק הזה יותר מכל מה שפירשו בו המפרשים. והותרה בזה השאלה הה'. ואמנם אמרו ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם וידברו אשר טמא את דינה אחותם. חשבו המפרשים שמרמה היתה שימולו כלם ויתנו לו את דינה כי לא היה דעתם לעשות כן אלא כדי שבהיותם כואבים יבואו עליהם להרגם כמו שעשו ושאמרו אשר טמא את דינה אחותם הוא מאמר התורה לתת הסבה למה עשו הרמאות והרעה ההיא שהנה היה זה על אשר טמא את דינה אחותם ואינו נכון כי אם ישמעו אליהם להמול כל זכר למה לא יתנו את דינה אשר חולל הדרה לבן נשיא הארץ ועם מי יוכלו להשיאה שיהיה יותר ראוי ויהיה נכנס בברית ישראל ודתו. ויעקב ששמע דבריהם ושתק איך היה במרמה ההיא ומה צורך שתודיע התורה שעשו זה מפני שטמא שכם את דינה אחותם כי ידוע הוא והספור מבואר בזה אבל היתה המרמה שהם ראו לענות אל שכם ואל חמור במענה אחד עם היות דבריהם של חמור ושכם בדרכי' שונים והקדימו זכרון שכם אל חמור כי הוא היה העקר ואליו רצו לחרף ולגדף בעצם באופן שלא יורגש מאד כי נשיא הארץ היה. ואמנם ויענו וידברו לפי שכוונו לשני דברים האחד לענות לשאלת הנשואין. והב' לחרף אותם עם שאינו מענין התשובה. והיא החרופין באמרו וידברו אשר טמא את דינה אחותם ר"ל שהודיעוהו בדבריהם שבמה ששכב את דינה אחותם טמא אותה כי היתה שכיבתו אצלם טומאה והנה גלוי זה באמרם לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו שנראה מזה שהיה חרפה אצלם ששכב שכם עם אחותם. וכן אם הוא בדרך אישות הוא חרפה כ"ש בדרך זנות. והנה אמרו אשר טמא בסתם לרמוז על שכם ולכן הקדימו זכרונו בתשובה והיה דעתם שלא ישמע איש אליהם להמול וכדי ששכם יבין דברי החרפה והטומאה שיחסו אליו ובזה יכנס הריב ביניהם וינקמו נקמתם וזהו ויענו במרמה כי תכלית ענינם היה לחרפו. והיותר נכון בעיני בזה הוא שהם ענו במרמה במה שלא אמרו לו בהחלט שיתנו לו את דינה בהמולו לאשה אבל סדרו דבריהם באופן שיוכלו לעשות כל מה שעשו מבלי חלול דבריהם ושקרות באמונתם וכמו שאבאר ולפי שחמור אמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם כאלו לא היה ביניהם כי אם אהבה וחשק בלבד. לכן קודם המענה זכרו אשר טמא את דינה אחותם ר"ל אל תאמר חשקה נפשו אמור האמת שטמא אותה כי כבר ידענו אמתת הדבר. ואחר שהסירו מעליהם הונאת הדברים שחשב חמור לעשות להם אמרו בתשובת השאלה לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו וגו' ר"ל לא נוכל בעצמנו לתת את דינה אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי הוא לנו חרפה וקלון גדול אך בזאת נאות לכם וגומר והסתכל בדבריהם שהשיבו וערמתם כי הם לא אמרו אך בזאת תאותו לנו אם תהיו כמונו להמול וגו' את דינה נתן לשכם כי לא יצא מפיהם שיתנו את דינה אע"פ שיהיה שהם נמולי' לפי שכבר טמא אותה בהיותו ערל אבל אמרו בדרך כלל ובאופן עצה אך בזאת נאות לכם ר"ל שתהי' תועלת והנאה לכם אם תהיו כמוני במצו' המילה כי תהיו שלמים כמונו ומרוחקים משטוף הזמה וזהו נאות לכם. ומלבד התועלת שימשך אליכם מפאת הדבר בעצמו הנה עוד ימשך אליכם מזה תועלת שני שאת בנותינו נתן לכם ואת בנותיכם נקח לנו. ועוד ימשך מזה תועלת שלישי והוא שנשב אתכם והיינו לעם אחד. הרי שנחנו להם עצה שימולו ויהיו שלמים בעצמם ויעשו חתונים ביניהם וישבו בארצם שהם תועליות כוללים אבל זה לא אמרו שיתנו לשכם בפרט את דינה אחותם לאשה אבל בהפך שאמרו בתחלת דבריהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותינו וגו'. הן אמת שבשלילה אמרו ואם לא תשמעו אלינו להמול ולקחנו את בתנו והלכנו כי לא נשב פה פן יאמרו עליה כל הרואה אותה נבעלה לשכם. הנה אם כן בשלילת הנשואין דברו בה בפרט אבל לא בעשייתן כי היה דעתם בזה שאם ימולו יהרגו אותם כמו שעשו ואם לא ימולו יהיה התנצלות להם מחמור ומשכם בשלא יתנו לו את דינה להיותו ערל כי חרפה היא להם יען היה חמור נשיא הארץ וראוי להתנצל ממנו בטענה אמנם חמור ושכם טפש כחלב לבם לא ידעו ולא הבינו דבריהם ודרכיהם וחשבו שעם המילה לא ישאר עוד ספק בדבר דינה ולכן הסכימו להמול ובהשתדלות גדול לא אחר הנער לעשות הדבר ר"ל להסכים הענין עם אנשי העיר כי חפץ בבת יעקב ר"ל מפני שלמותו וזה לא היה להיות שכם פחות בעיניו נמאס כי הוא הנכבד מכל בית אביו שהיה נשיא הארץ אלא שהיה יעקב כל כך חשוב בעיניו שלא נמנע מעשות בעבורו כל דבר. ואפשר לפרש ולא אחר הנער לעשות הדבר על המילה שהוא במהירות מל ראשונה את עצמו בחשבו שבזה יותן לו את דינה לאשה לפי שחפץ בבת יעקב ושעשה זה ראשונה עם היותו נכבד מכל בית אביו. והיא היותר נכון והותרה השאלה הו'. ואחר שמל את עצמו בא לדבר עם אביו אל שער עירם ואמרו להם האנשים האלו שלמים הם אתנו. והתבונן בערמת דבריהם עם אנשי עירם כי לא הגידו להם שהיו עושים זה כדי שתנתן את דינה לשכם לאשה וגם לא הודיעו אותם המחלוקת שהיה מעותד מפני ששכב שכם עם דינה אבל בהפך שמפני שלא יאמרו אנשי העיר שאיש אחד יחטא שכם במה שעשה ועל כל העדה יהיה קצף להכריחם להכנס בברית מילה אשר לא ידעו. ואמרו חמור ושכם האנשים האלה שלמים הם אתנו ר"ל לא תחשבו שאנו דורשים זה מפני מה שעשה שכם כי כבר אנחנו עמהם בשלו' ואמרו זה לפי שחשבו שכיון שנמול שכם לא היה ספק בנשואיו ושלומו. אבל יהיו חמור ושכם בנו דורשים זה לתועלת הארץ וטובו. לפי שיעקב ובניו ועמו ישבו בארץ ויסחרו אותה ויגיע לכל א' מהם תועלת רב ושאין להם שיאמרו שיעקב ובניו יאכלו את טוב הארץ ולא תוכל הארץ לשאת אותם כי הנה הארץ רחבת ידים ויש בה ולתושביה ולגרים עליה די והותר ושמלבד זה יתחתנו בהם כי יש אתם בנים ובנות אך בזאת יאותו לנו האנשים לשבת אתנו היותכם לעם א' להמול לכם זכר כאשר הם נמולים ר"ל שאחרי שיעקב ובניו הם נמולים איך יהיו לעם אחד עם אנשי הארץ אלא בשימולו כמוהם כי בהיותם מתחלפים במנהגיהם אלה נמולים ואלה ערלים לא תחדל הקטטה והגדופים ביניהם וכיון שא"א לנמולים שיחזרו להיות ערלים לא ישאר האחוה אלא להמול לכם כאשר הם נמולים ועם כן הכניסום גם כן בחמדת הממונות באמרם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם ר"ל הלא ידעתם שאלה הם עשירים מאד והם מתי מעט ואנחנו רבים בהכרח כל אשר להם ישאר בידינו זה בשכירות בית ושדה וזה בהונאה וזה בגניבות או בגזל ואם ירצו לצאת נקח כל אשר להם באופן שלסוף סוף כל עשרם לנו הוא ובלבד שנאות כלנו אלה לאלה כדי שיתמידו לשבת בארץ. והנה נתפתו כל אנשי הארץ לעשות זה אם להפיק רצון אדוני הארץ ואם בחמדתם להיות להם כל קניני יעקב ובניו ולכן נמולו כלם זה נכון כמי שכתב הרלב"ג שבני יעקב מלו אותם והיו באים אצלם לרפאתם. ואמנם אמרו ויהי ביום השלישי אחשוב שאינו שלישי למילתם כי לא אחרו בני יעקב כ"כ לנקום נקמתם אבל היה יום ג' למעשה דינה כי מיד ששכם שכב אותה דבר לאביה לתתה לו לאשה וישיבוהו בני יעקב בענין המילה וביום הב' נימול שכם ויצא ודבר אל שער עירו וביום הג' נמולו כלם ובו ביום בהיותם כואבים מהמילה שאז נמולו באו שמעון ולוי בבתיהם ויתכן כמו שכתב הרל"בג שהיו באים לרפאתם וסבבו שלא תשאר בחדר אחד מהנשים והטף והיו הורגים אותם בחרבותם מבלי שיודע הדבר והיו סוגרים הדלת אחריהם ומצוים את הנשים ואת הטף שלא יכנסו שמה כדי שינוחו החולים בשינתם מן מחץ מכתם ובזה הדרך עשו עד שהרגו כל זכר קודם שירגישו בדבר. ואין ספק שהיתה עיר קטנה ואנשי' בה מעט ולכן יכלו שמעון ולוי לעשות את הפועל וכן הרגו את חמור ואת שכם בנו אבל דינה לקחו אותה מבתיה' כי מפני שהיתה אנוסה ודמעת' על לחיה הוציאוה משם ולא המיתוה והנה הותר להם לעשות זה לפי שבני נח היו מוזהרים על העריות ועל הגזל ושכם בגזל שכב עם דינה ויענה ואנשי העיר לא מיחו בידי ומפני זה היו נתפשי' באותו מעשה ולכן היו כלם חייבי מיתה ולפי שכאשר נמולו היתה דעתם וחמדת' על קניני יעק' לקח' את כל אשר לו לכן ראו בני יעקב לפשוט את החללים ויבוזו את העיר ואת כל אשר להם ועשו להם כאשר יזמו לעשו' ולקחו נשיהם וטפם כדי שלא ישאר להם שם ושארית להגיד בערים אשר סביבותיה והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הז' והח' והט'. והנה יעקב לא ידע דבר מזה לא מערמת בניו והסכמת בהריגה ובשלל קוד' היותו ולכן תפש את בניו על ההסתרכו' הנפלא ההוא ששמו נפשם בכפם והיתה הסכנה בזה מפאת הסביבות ר"ל סביבות העיר שהם הכנעני והפריזי שהיו עם רב והוא אמרו עכרת' אותי להבאישני ביושב הארץ ר"ל אתם חשבתם שעכרת' אותם ואינו כן אבל עכרת' אותי לא עם אלו שכבר מתו אלא ביושב הארץ שהם רבים ואני מתי מספר ר"ל אנשי' מעטים שבקלות יוכל אדם לספור אותם ונאספו עלי מפני זה שעשיתם והכוני ונשמדתי אני וביתי ונהיה נשמדים כלנו ומה התועל' בנקמה אם ינקם אדם מעצמו. אבל בניו השיבוהו הכזונה יעשה את אחותינו. ופירשו בו המפרשי' הכמו זונה יעשה שכם לאחותינו ואין זו תשובה מספק' לדברי הזקן אבל הרלב"ג כתב בשם אביו פי' נאה והוא שבני נח כמו שזכרו חז"ל לא היו מוזהרים על הזנות מופקרות כי הותרו אצלם אבל היו מוזהרים על העריות שלא ישכב אדם אלא עם אשתו המיוחדת לו או עם זונה מופקרת ואם לא היו מענישים אנשי העיר ההיא והורגים אותם יחשב שהיתה דינה זו מופקרת ושלכן שכב שכם עמה ואיש אין בארץ שימחה בידו ולכן היה מההכרח אחד משני דברים אם שישימו יד לפה ויסבלו קלונם או שיהרגו כל זכר כ"א יהרגו את חמור ואת שכם בלבד יעמדו עליהם כל אנשי העיר ולכן הוצרך להיות הדבר כולל אם הסבל ואם הנקמה כדי שלא תשאר דינה כזונה מופקרת שאין הורגים עליה וכלל דבריהם שעל הקלון הזה היו מחוייבים להמסר עצמם בסכנה כי המות בכבוד טובה מחיי החרפה והבוז וכבר הסכים דעת המקום ב"ה שעשו כי היה חתת אלדים בכל הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב והותרה בזה השאלה הי'. והנה נכתב הספור הזה ללמדנו כמה היא גדולה צרת הבת שיעקב נולדו לו י"ב בנים ולא קבל מהם החרפה והקלון והסכנה שקבל בעד בת אחת שנולדה ביניהם. ולהודיע גם כן כמה יגיע לאנשי המעלה והכבוד שום חרפה וקלון שיעשה להם שישימו נפשם בכפם להסתכן הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם כדי להנק' מאויביהם. ולהודיע עוד כמה ראוי לנשים הנכבדות שתהיינה נזהרות מצאת מדלתי ביתם החוצה ולכן אמרו ילמדנו רבינו מהו שתצא האשה בעדי של זהב בשבת כך שנו רבותינו לא תצא רבנן אמרי לא תצא ברה"ר מפני שמסתכלי' בה שלא נתנו תכשיטין לאשה אלא כדי שתהא מתקשטת בהם בתוך ביתה שאין נותנים פרצה מפני הכשר כ"ש מפני הגנב כמ"ש כל כבודה בת מלך פנימה:
Genesis._.35.1.1
ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל עד ואלה תולדות עשו הוא אדום. צוה י"י ליעקב בעבור שהיו סביביו צריו ושיקום ויצא משם כי הוא היה מקום סכנה ואין סומכים על הנס ושיעלה בית אל הוא לוזה. ואמרו ושב שם ענינו שם תשב לבטח. וכאן לא תשב כי המקום הזה מוכן לפורענות. והנה אמר ועשה שם מזבח להודיעו ששם היה ראוי לעשות מזבח לאל מפני שנראה לו בברחו מפני עשו אחיו לא בשלם עיר שכם שעשאה שם מבלי מצותו וכאלו אמר ושב שם ולא תשב כאן ועשה שם מזבח ושם תעלה עולותיך לא בכאן וכיון עוד יתב' בצווי הזה כי מפני שיעקב נסתפק כשראה מראת הסולם אם היה החלו' ההוא נבואיי או חלום טבעי נהוג מפני פעלת הדמיון והרכבותיו ע שמפני זה עשה נדרו אם יהיה אלדים עמדי בספק כמו שפירשתי שם לכן הודיעו ית' בזה המאמר שבנבואה היה ולכן ילך שמה לקיים ולהשלי' את נדרו ויעקב מיד התברר לו זה אמר לכל אשר עמו הסירו את אלדי הנכר כלומר אני ידעתי כי יש בידכם כלי עכו"ם הרבה ממה שלקחתם בעיר הזאת הסירו אותם מכם כי הם תשמישי עכו"ם ואינם ראויים למקום קדוש וכן הטהרו ורחצו גופכם והחליפו שמלותיכם בטהרה ונקיון ונקמה ונעלה בית אל והנה צריכה כל הטהרה הזאת לפי שאעשה שם מזבח לאל העונה אותי בעת צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי ורמז בעת צרתי אותו יום שהרגו בניו כל אנשי העיר ואמר ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי על שהצילו מלבן ומעשו שהיה ירא מהם בדרך אשר הלך חוצה לארץ. ואפשר לפרש לאל העונה אותי ביום צרתי על המלאך שנראה לו במעבר יבוק שהוא היה יום צרתי מירא' עשו ועל עניני לבן ומעשה שכם אמר ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. והנה לא אמר לאנשי ביתו בפי' ענין עשו כמו שאמר לו ית' בברחך מפני עשו אחיך לפי שכבר היה בשלום עמו ולא היה כבודו של יעקב לומר בפני שום אדם שהיה בורח מפניו אלא שהלך בבית לבן לקחת לו משם אשה כמו שצוהו אביו. והנה יעקב לא אחר מלשלם את נדרו כי הוא נדר לאביר יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי והיה י"י לי לאלדים והאבן הזאת וגו' שאחרי בואו אל בית אביו היה מחוייב בנדרו לא קודם זה ולכן הוצרך יתברך עתה לצוותו קום עלה בית אל ר"ל אל תתעכב עד בואך אל בית אביך קום עלה מזה ושב שם כי שם יאות לך לשבת לא במקום הזה והותרה בזה השאלה הי"א. וחז"ל אמרו שרמז לו השם יתברך בזה שבעבור שאחר את נדרו נתבקר פנקסו. וזכר הכתוב מצדקת כל בית יעקב שכלם נתנו בידו את כל אלדי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם שהיו תשמישי עכו"ם וכדי שלא יהנו עוד מהם טמן אותם יעקב בסתר תחת האלה אשר עם שכם ומשם יצאו ושם נשארו ולא נדבק בידם מאומה מן החרם והשקוץ ההוא ובהיותם נקיים מזה נסעו משם והיתה מהשגחת השם עליהם שנתן חתתם על הערים אשר סביבותיהם באופן שלא רדפו אחריהם. ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען ואמרו היא בית אל הם דברי תורה ושזה המקום שקרא יעקב בית אל ויבן שם מזבח ויקרא למקום בית אל כי שם נגלו אליו האלדים. ורש"י כתב שענינו אל בבית אל ויחסר אות בי"ת בתחלת התיבה כמו כי ששת ימים ונכון הוא. אבל יותר נכון אצלי מה שכתבתי למעלה שקרא ופרסם לכל בני אדם שמקום השגחת השם והשפעתו הוא בית אל ולכן לא אמר הכתוב שקרא זה השם לאותו מזבח שבנה שמה אלא למקום ההוא שפרסם וקרא שם בקול גדול שמקום האל היה בית אל כי בעבור שהוא היה מסתפק במראת הסלם אם היתה נבואיית כמו שביארתי ועכשו נתאמת אצלו מהשם יתברך שנבואיית היתה המראה ההיא לכן בנה שם המזבח וקרא ופרסם שבמקום השם ומושבו באמת היה בית אל כיון ששם בפעם הראשונה ההיא במראת הסלם נראו אליו האלדים. ואמר נגלו לשון רבים לרמוז על מלאכי אלדים שראה באותה מראה עולים ויורדים בסלם. וזה אמרו ויקרא למקום אל בית אל רוצה לומר ויקרא בקול גדול ופרסם שמקום האל הוא בית אל כיון ששם נגלו אליו המלאכים האלדיים ההם. ואמנם אמרו ותמת דבורה מינקת רבקה הוא להודיע שמתה שמה הזקנ' יראת י"י ההי' כי אם היה גזור מלפניו ית' מיתה והספד בבי' יעקב ובניו כלה נשלמה במיתת דבורה ובזה צריכים אנחנו לדברי קבלה שאמרו שמפני שרבקה אמרה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם שלחה דבורה אצלו לפדן ארם להוציאו משם ולחוס על ילדיו כי היא היתה אשה חכמה או אורי שבאה דבורה עם רבקה שבה אל ביתה ואל ארצה ועתה באה עם יעקב לראו' את גברתה כדברי הרמב"ן ובבואה עם יעקב מתה בבית אל כאשר בנו המזבו ונקברה שם בשפולי ההר שהיה מקום אלדי וקדוש. ובעבור שהיתה אצלם במדרגת אמם בכו עליה גם דברי ההגדה נכונים הם ששמה ידע יעקב שמתה אמו ולפי שלא היו במותה אחד מבניה ולא מבני בניה לא זכר הכתוב ענין מותה וקבורתה כמו שזכרו ביצחק ולכן בכו יעקב ובניו על האם ועל מניקתה יחד וקראו שמו אלון בכות וכן ארז"ל באלה הדברים רבה פרשת כי תצא אתה מוצא כשמתה רבקה אמרין מאן יפוק קמא אברהם מת יצחק יושב בביתו ועיניו כהות יעקב הלך לו לפדן ארם יפוק עשו רשע ימרון לייטין ביזיאה דהא כדין ינקין מה עשו הוציאו מטתה בלילה ולכך לא פירש הכתוב מיתתה אלא מן הצד הה"ד ויקרא שמו אלון בכות שתי בכיות הה"ד וירא אלדי' אל יעקב ויברך אותו מה ברכה ברכו ברכת אבלים ע"כ. וראוי היה ליעקב שיבכה עליה כי אהבה גדולה אהבתו ולא זכתה לראות פניו בביאתו וכמו שכתב הרמב"ן ועם זה הותרה השאלה הי"ב. וזכר הכתוב שמיד אחר שבנה המזבח בבית אל והעלה שם את עולותיו באתהו הנבואה כי בבית אל מיד נראו אליו האלדים. ולפי שראה שתי מראות באותו מקום אחת כשהלך בפדן ארם ואחת כשבא משם כי מאחר שלא הגיע עדין יעקב לבית יצחק עדין היה בא לכן אמ' הכתוב כאן עוד בבואו מפדן ארם כי באמרו עוד הודיע שהיו שם שתי מראות ובאמרו בבואו מפדן ארם היה להבדיל המראה האחרת שראה שם בהליכתו אל פדן ארם והנה היתה המראה הזאת להודיע דברים א' לקיי' מה שאמר לו המלאך במעבר יבוק לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל כי בעבור שראה המראה שמה בהקיץ ובצורת איש כמו שפירשתי הוצרך ית' להודיעו בנבוא' שיאמין שכן יהיה וא"כ בפעם הראשונ' כשראה הסלם קיי' לו הקב"ה הברכה שברכו יצחק אביו. ועתה קיים לו בנבואה הזאת הברכה שברכו המלאך והוא אמרו ויאמר לו אלדי' שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל. האמנ' לא הוצרך לתת בזה הטעם שנתן המלאך באמרו כי שרית עם אלדים וגו' כי אליו היתה מיוחס המאמר ההוא לפי שהתאבק עמו ולא יכול לו לאל ית' כי הנה המלאך קראו ישראל משום כי שרית. והקב"ה קראו כן לפי שהיה ישר בעצמו והיה דבק באל תמיד. וכבר ביארתי בסדר לך לך אצל ולא יקר' עוד שמך אברם למה שהי' הקורא אברם עובר בלאו לפי שנעקר שם אברם בהחלט וכן שם שרי ולא נעקר ג"כ שם יעקב ממקומו אלא היה זה לפי ששם אברם ושם שרי היו שמות הונחו להם ראשונה ונשתנו כאשר נכנסו בברית אלדים במצות המילה ולכן היה ראוי שיעזבו שמות הטומאה ויקחו שמות הקדש ולא תזכרנה ראשונות אבל יעקב לא היה כן שיצחק אביו בהכניסו בבריתו של אברהם אבינו קרא לו ליעקב ושם קדוש וטהור היה ולכן לא היה ראוי שיעקר שם יעקב ממקומו מפני שם ישראל שקראו המלאך לאותה הסבה אלא שיקרא בשני השמות ושיהי' השם יעקב טפל כי הוא כפי הטבע וכפי מעלת יצחק שהניחו ושם ישראל יהיה עקר שהוא כפי הנס וכפי מעל' המלאך שהניחו ואולי שלזה אחז"ל יעקב אבינו לא מת ולזה אמר כי אם ישראל יהיה שמך ר"ל נוסף על יעקב ועוד הודיעו בנבואה הזאת הודעה שנית ועם היות כן רבו בניו בפדן ארם עדין לא נשלם מנינם כי עוד יוליד לו בן אחר ויתוספו בבניו אחרים. וע"ז אמר בלשון אמירה מחודשת ויאמר לו אלדים אני אל שדי פרה ורבה כלומר אני אל שדי שבי כח לכל אשר אחפוץ אין מעצור עוד בידי להרבו' את זרעך ולגדלם במעל' וכבוד ולכן פרה ורבה כי עדין גוי וקהל גוים יהיה ממך ורמז בזה אל בנימין שנולד אח"כ וע"כ אמר גוי ולשני בני יוסף שנולדו אח"כ שכראובן ושמעון יהיו לו ועליהם אמר וקהל גוים כמו שביארו הזקן בעת מותו. ואמנם בענין המעלה אמר ומלכים מחלציך יצאו ר"ל שיהיו מלכים מהבנים שעדין לא נולדו כי הנה עם היות שהיו מלכים כוללים דוד ושלמה ומלכי יהודה בפרט רבים משבט יהודה הנה ג"כ מבנימין שעדין לא נולד היו שאול ואיש בושת ומאפרי' שעדין לא נולד היו רוב מלכי ישראל אשר בשומרון. ועוד הודיעו הודעה שלישית בענין ירושת הארץ שלא תהיה לקצת בניו מזולת קצת כמו שהיה בבני אברהם ובבני יצחק שכלם לא ירשו ארץ שלא יהיה כן בני יעקב ועל זה אמר ואת הארץ אשר נתתי לאברהם ליצחק וליעקב לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ ורצ"ל בב"ד של מעלה יצא דבר מלכות מלפני שלך אתננה כלומר ולא לעשו ולישמעאל אמנם בפועל ובחזקה נשלמת לזרעך אתן את הארץ וכבר השוו כל בניו בהיות' זרעו והותרה השאלה הי"ג. ובזה נתקיים ונתאמת ליעקב כל מה שנאמר לו במראת הסלם כי הנה אנכי עמך נתקיים בקריאת שמו ישראל שהיה שם עמו ובשמו. ומה שנאמר לו שם והיה זרעך כעפר הארץ נתקיים בבני' שהוליד ובגוים וקהל גוים העתידין להיות לו ומה שנאמר לו שם הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך נתקיי' לו כאן באמרו לך אתננה ולזרעך וכל זה להודיעו שמראת הסלם היתה בלי ספק נבואיית מאת י"י. ואמנם אמרו ויעל מעליו אלדים במקום אשר דבר אתו אחשו' שיעקב כאשר שמע יעוד הזרע וירושת הארץ השתוקק לדעת מאד מה שנרמז לו במראת יבוק בותקע כף ירך יעקב ר"ל ממה שיעשה זרעו של עשו לזרעו של יעקב האם יהיה על ירושת הארץ או באיזה אופן יהיה והיה דעתו לשאול עליו מהשי"ת ע"ד במה אדע כי אירשנה ששאל אברהם אבל שהש"י לא רצה לגלות עוד מזה ולכן פתאום כשהשלים ליעדו נעלה מעליו השפע הנבואיי ולא ראה עוד וכבר פירשתי על זה הדרך ויכל לדבר אתו ויעל אלדים מעל אברהם. אמנם בשאר המראו' שראה יעקב לפי שלא כיון לראות במופלא ממנו לא נאמר בהם ויעל מעליו אלדים אבל אמרו עוד במקום אשר דבר אתו אינו חוזר לדעתי אל ויעל מעליו אלדים אלא לכל המראה הזאת שמפני שאמר בתחלתה וירא אלדים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וזכר מה שנאמר ולא ביאר באיזה מקום היתה המראה הזאת לכן בסופה אמר במקום אשר דבר אתו ר"ל שראה יעקב ונאמר לו כל זה במקום אשר דבר אתו השם כלומר בפעם הראשונה שבמקום שראה את המראה הראשונה ראה עתה את המראה הזאת והותרה השאלה הי"ד. והנה נזכר שם אלדים בכל זה הספור והנבואה להגיד שכפי המשפט והדין האלדי צוה השם כל זה. ובעבור שראה המראה הזאת באותו מקום דוגמת מה שנעשה בראשונה כמו שבפעם הראשונה הציב מצבה ויצוק שמן עליה כן עתה הציב מצבה באותו מקום עצמי שדבר לו האל פעמים ויסך עליה נסך רוצה לומר מים או יין כדי לרחצה ולטהרה ואח"כ ויצוק עליה שמן רמז לשמן המשחה שבו ימשחו כל כלי בית י"י. וכמו שפעם הראשונה מפני החלו' הנבואיי שראה שם קרא למקום ההוא בית אל כן עתה בעבור זה קרא שם המקום בית אל והוצרך לעשות זה שתי פעמים לפי שבפעם הראשונה היה יעקב מסופק אם היה החלום ההוא נבואיי אם לא לכן עתה שנתאמת לו היותו נבואיי עשה המעשים ההם בוודאי תחת אשר בראשונה עשה אותם מספק ובזה השלים יעקב וקיים את נדרו שנדר שם כי הנה קבל אלהות הש"י אם בשכם כשקרא על המזבח אל אלדי ישראל ואם בלוז ג"כ במזבח שבנה לעבודתו. וכן מה שנדר שהאבן יהיה בית אלדים וקיימו במה שקרא למקום ההוא בית אל ויצוק שם שמן לסימן ששם יהיה בית אלדים ואין ספק שכן השלים מה שנדר מהמעשר שנתן למי שהי' צריך אליו כדברי הראב"ע והוא ג"כ דעת שאר המפרשים והותרה בזה השאלה הט"ו. וזכר הכתוב שאין טובה שלימה בעולם הזה כי הנה בנסוע יעקב שמח מבית אל ביעודיו וברכותיו והצלותיו מלבן ומעשו ומאנשי שכם קפץ עליו רוגזה של רחל שמתה בדרך בלדתה את בנימין. וספר הכתוב למה נקרא שמו כן ואמר שמפני שהמילדת אמרה לה אל תיראי כי גם זה לך בן לכן ידעה רחל שהיה בן זכר. ובצאת נפשה קראתו בן אוני כלומר בן צערי ואבלי אבל יעקב לא רצה שיקראו לו שם רע לפי שזה בלבד נולד לו בארץ הקדושה ופירש בן אוני שהוא מלשון כח כמו ראשי' אוני ולאין אונים עצמה ירבה ולכן קראו בנימין כי צד הימין הוא היות' חזק וכמו שכתב הרמב"ן ולפי שלא יכול יעקב להוליכה לחברון פן יגיעה הפסד ועפוש גדול באורך הדרך קבר אותה בדרך אפרתי ולכבוד' הציב מצבה גדולה על קבורת' ר"ל על קברה כדי שיודע לכל שנקבר' שמה אשה גדולה. והנה קבר אותה יעקב בדרך ולא בבית לחם שהיה קרוב לשם פחות ממיל כמ"ש הרמב"ן מירושלים שהיה בזה עד ראיה לפי שצפה יעקב שעתיד בית לחם אפרת להיות בחלק יהודה ולכן לא רצה לקברה שמה רק בדרך בגבול שהוא מבנימן בית אל וכן אמרו בספרי רחל בחלקו של בנימין מתה וכמו שזכרו הרב. וספר הכתוב שסבת צררוהו ליעקב בדרך הזה כי כמו שבתחלה הצליח דרכו עם לבן ועם עשו ועם אנשי שלם עיר שכם כן באו עליו אח"כ דאגות רבות ראשונה בשמעו מיתת אמו כי נגע' עד נפשו ושנית מיתת רחל אשר אהבת נפשו אהבה. ושלישית שראובן שכב את בלהה פלגש אביו ויש לחז"ל דעות בזה יש מי שאומר ששכב עמה ממש ויש מי שאומר שבלבל יצועיו כדי שלא יוליד עוד כי להיותו בכור עשה זה מפני שני החלקים אשר חשב לקחת בנכסי אביו. גם אמרו שלא עשה ראובן כן אלא לכבוד אמו בעבור שאביו אחרי שמתה רחל היה מיחד מטתו עם בלהה להיותה שפחת רחל. יהיה איך שיהיה הנה הזקן כששמע הדבר הזה וידמה שבלהה ובניה גלוהו אליו הנה הוא לא צוה שיוציאו את ראובן מביתו ולא הוציאו מכלל בניו שלא ינחול עמהם אבל החריש ועבר על פשעו וזה מורה שלא היה כ"כ מגונה כמו שיורה עליו פשט הכתוב האמנם עברתו שמר הזקן ובסוף נטל ממנו הבכורה מדה כנגד מדה אבל הודיע הכתוב בזה שכבר היו בני יעקב שנים עשר כי לא נולד לו אחרי כך בן ולכן הדבר ההוא לא עשה פגם במשפחה המקודשת וזהו שארז"ל שהיו שוים כלם בקדושה ולפי שרצה הכתוב להשלים ספורי יצחק ואחריו ספור עשו כדי שיתחיל אחריו ספורי יעקב לכן אמר כאן שבא יעקב אל יצחק אביו וראהו ושמח בלבו ושמת יצחק ונקבר ע"י בניו בשיבה טובה כי עם היות שלא מת אלא י"ב שנה אחר מכירת יוסף הנה הזכיר הכתוב כאן מיתתו כדי להשלים ספורו ולהתחיל ספורי תולדת בניו וכמו שכתב הרמב"ן:
Genesis._.36.1.1
ואלה תולדות עשו וגו'. עד סוף הסדר. לפי שהשלים הכתוב ספור יצחק נעתק לבאר ספורי בניו ותולדותיהם וזכר ראשונה עניני עשו ותולדותיו בבנים ובקורות אותם מן המעלה והכבוד. ולכן הודיע ראשונה שלקח שלשה נשים את עדה בת אלון והיא בשמת בת אלון שנזכרת למעלה ושנית אהליבמה בת ענה והיא יהודית שנזכרה ג"כ למעלה והשלישית בשמת בת ישמעאל והיא נזכרת שם מחלת כי היה להם שני שמות כדברי הראב"ע. ורש"י נתן סבה בשני שמותיהן כדברי המדרש. וזכר הכתוב מן הבנים שנולדו לו מהם בארץ כנען ושמפני יעקב אחיו לפי שלא יכלה ארץ מגוריה' לשאת אותם מפני מקניהם יצא מארץ כנען ושנתישב בהר שעיר וזה מור' שהלך עשו אל הר שעיר אחרי שבא יעקב אל אביו. ואמנס מה שנזכר משליחות יעקב אליו לארצה שעיר שדה אדום ואמרו עד אשר אבא אל אדוני שעירה מורה שקודם בא יעקב אל אביו כבר היה עשו בשעיר ולכן ראוי שנאמר לישב שני הפסוקים שקודם בא יעקב היה עשו שגור ללכת בשעיר מבלי נשיו ומקנהו כי תמיד היה בארץ כנען ואולי היה שעיר ארץ ציד ולכן היה הוא ואנשיו בלבד יושב שמה להשתעשע בצידו וכאשר בא יעקב אצל אביו היו שניהם עם כל רכושם ומקניהם בארץ כנען עד שמת יצחק וקברוהו בניו. ולפי שהיה מקניהם רב ולא יכלה הארץ לשאת אותם עשו באהבתו את יעקב הניחו בארץ כנען בדעתו שהיה יעקב חפץ בה ועתיד ליורשה והלך הוא ובניו ומקנהו לשבת דירת קבע בשעיר וזהו מה שזכר בכאן מהליכתו עם נשיו ובניו ומקנהו ולכן חזר הכתוב לומר ואלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר שנולדו לו שם והם בני בניו כי בניו כלם נולדו בארץ כנען האמנם כשרצה לזכרם התחיל מן אליפז בנו בכורו ורעואל משנהו עם היות שלא נולדו בשעיר כדי לזכור אחריהם בניהם אשר הולידו שם אמנם בני אהליבמ' נזכרו כאן הם לבד' שנולדו בארץ כנען ונזכרו פה להגיד שעלו לגדול' להמנות באלופי כמו שיזכור. ולא נזכרו בניהם אולי שלא הולידו אז או שהולידו נקבות. והנה זכרה התורה התולדות ההם להודיע מי הם שנכללו במצוה אשר צוה השם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. אבל עמלק שהיה גם כן בן אליפז מפלגשו תמנע עם היותו בכלל לא תתעב אדומי להיותו בן אליפז מפני שבא להרע לישראל מבלי סבה צוה השם למחות שמו כמו שיתבאר. וכוונה התורה כוונה שנית בספור תולדות עשו להודיע שהיו בני יעקב י"ב כלם קדושים ובתוכם י"י אמנם בני עשו רובם היו ממזרים כי הנה אהליבמה בת ענה בת צבעון היתה ממזרת שבא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאת אהליבמה. וגם קרח ממזר היה ותמנע גם כן היתה ממזרת כמו שהוכיחו כל זה חז"ל מהפסוקים. עוד בא הספור הזה להודיענו כמה מהגדולה והכבוד קנו בני עשו להיותם מזרע יצחק ומגזע אברהם ועל זה ספר הכתוב האלופים שהיו מבני בניו בארץ אדום ושם אלוף הוא מלשון גדולה ומעלת אדנות ומפני שקודם בא עשו אל אדום היו שמה אנשים גדולים בני שעיר החורי שהיה אבי אומה קדמונית ומשל עליהם עשו לקיים מה שנאמר לו ועל חרבך תחיה לכן זכרם הכתוב גם כן כאן וכתב ג"כ הממזרות שהיה בהם כמו שכתב רש"י עד שמהם היו מרביעים הבהמות בזולת מינם והם ג"כ מצאו את הימים במדבר וברעותו את החמורים כי הכיר במיניהם שהיו קרובים בטבע החמורים לסוסיות והרביצם והולידו עם היות שבשאר בעלי חיים אין מין מוליד בזול' מינו והענין שהיו הממזרות כל כך מסתבך בהם כי גם בבהמות היו בוחרים בו. ואמנם אמרו ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום הוא להגיד שלא די שהיו מבני עשו אלופים בארץ אדום אבל גם מלכים מלכו מהם שמה אבל לא היתה מלכותם משתלשלת מאב לבן כמלכי יהודה וכמלכי האומות היום בארצוחם לגוייהם כי הם היו ממליכים שמה אנשים מפוזרים מפה ומפה כפי מה שירצו וחז"ל אמרו שהמלכים המה הם שמונה וכנגדם בטלו בני יעקב מלכים מאדום כל ימי שמונת מלכים והם שאול ואיש בושת דוד שלמה רחבעם אביה אסא יהושפט ובימי יהורם פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך ובימי שאול גם כן כתיב אין מלך באדום נצב מלך. ודעת הרמב"ן שכל העירות שזכר הכתוב במלכי הארץ הם מארץ אדום דנהבא בצרה ארץ התימני והשאר. ואין כן דעת רש"י שהוא כתב שבצרה הוא מערי מואב שנאמר על קריות ועל בצרה ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם ומדברי המדרש הוא. ואני אחשוב שהם היו ממליכים אנשים טובים בעיניהם אם מארצם ואם נכרים מארץ אחרת ולכן נאמר במלך הראשון ושם עירו דנהבא לפי שהיה אדומיי אבל במלך השני לא נאמר בו ושם עירו אבל נאמר בו שהיה מבצרה לפי שהיה נכרי מבצרה וכן השלישי היה נכרי מארץ התימני ולזה לא נאמר בו ושם עירו וכן השאר מי שנאמר ושם עירו היה אדומי ומי שלא נאמר בו כן היה נכרי. האמנם נאמר במלך האחרון שם אשתו ולא נאמר כן בשאר המלכים לפי שהיה חמיו עשיר גדול עד שבעבור זה נקרא מי זהב שהיה הזהב בביתו כמים. ומפני שבטח בו המלך ההוא נפסק מלכותו ולא היה בהם עוד מלך. ואמנם מה שכתוב אחר זה ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם כבר פירשו ענינו שלאחר שמת הדר נפסקה המלכות מבני אדום ושבו להיות אלופים. וכן מפורש בדברי הימים וימת הדד ויהיו אלופי אדום. וכתב הרמב"ן שלכן כתב למעלה אלה אלופי עשו וגו' כאן אמר אלופי בני עשו למשפחותם למקומותם לפי שהראשונים כלם היו אלופים אחים יושבים בעיר אחת וכלם היו מושלים יחד עליה כנשיאים או ראשי בתי אבות אבל אלה האחרונים היו אלופים למשפחותם במקומותיהם שהיה אלוף אחד בכל המשפחות ובכל המקומות כל ימי חייו ואחרי מותו היה קם אלוף אחר כולל גם כן כדרך המלכים אם לא שלא ישבו על כסא מלכות ויותר נראה לי לפרש שהיה האלופים האחרונים האלה למשפחותם במקומותיהם רוצה לומר אלוף אחד על משפחה אחת ועיר אחת ואלוף אחד על עיר ומשפחה אחרת וכל אלו היה לפני התורה קודם מרע"ה. והכלל העולה מזה הספור הוא שעשו מפני ברכות אביו זכה לגדולה ולהיות מבניו אלופים ומלכים בכחם וגבורתם לקיים מה שנאמר לו ועל חרבך תחיה ושהיו בבניו ממזרים רבים וכמו שארז"ל ואהליבמה ילדה את יעוש ואת יעלם ואת קרח הה"ד כי אני חשבתי את עשו ר' סימון אמר קלפית בצליה וכל כך למה גליתי מסתריו לגלות את הממזרים שבו וכו' אמנם בבני יעקב מה כתיב בהם ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת. ונשלם עם זה פירוש זה הסדר. והתהלה לאל אמן אשר על כל יכול. אוי"ר:
Genesis._.37.1.1
וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' עד ויהי בעת ההיא וירד יהודה. והנה ראיתי בפרשה הזאת ספקות הרבה אזכור מהם היות עצמיים:
Genesis._.37.1.2
השאלה הא' באמרו וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען והוא כי הנה כתב למעלה ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק ולא נזכר עוד ויצא או נסע משם ובידוע אם כן שישב שם ומה בא ללמדנו וישב יעקב וגומר. ועוד למה אחרי שאמר בארץ מגורי אביו חזר לומר בארץ כנען. הלא ידענו שיצחק לא יצא מארץ כנען כל ימיו. והרמב"ן כתב לתקן זה כי לפי שזכר למעלה שעשו הלך לו אל ארץ אחרת ולקח לו אחוזת עולם הנה יעקב לא עשה כן אבל ישב גר בארץ מגורי אביו כי רצה שיתקיים בו כי גר יהיה זרעך ולדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב ויגר יעקב כי יצחק לא נקרא גר כיון ששם נולד ושם ישב כל ימיו והגר הוא הבא מארץ אחרת כמו גר ותושב אנכי עמכם לגור בארץ באנו:
Genesis._.37.1.3
השאלה הב' באמרו אלה תולדות יעקב יוסף כי אם נפרש תולדות על הקורות כדברי הראב"ע כבר הקשה עליו הרמב"ן כי אין האדם מוליד קורותיו רק לימים מיוחסים שיולידו גם כי אין צורך בזה המאמר והיה ראוי שיאמר וישב יעקב וגומר ויהי יוסף בן י"ז שנה. ועוד כי כל מה שנזכר בספור הזה אינם תולדות וקורות יעקב כי אם קורות בניו כספור יהודה ותמר ובניו ועניני אשת פוטיפר והמשקה והאופה ולכן אומר שהם קורות ראוי שייוחסו לבניו לא ליעקב ומה שפר"שי אלה של תולדות יעקב אין ראוי לקבלו כי יחסר הכתוב ואין לפרש תולדות כהרמב"ן על יוסף ואחיו כי כבר נזכרו למעלה תולדות יעקב רוצה לומר בניו בשמותם כלם אחד לאחד ובפרשת ויגש הזכיר פעם אחרת יחוס בניו הבאים מצרימה ולמה יזכרנו עוד פעם אחרת. ועוד שאם בא לבאר היחוס למה אמר אלה תולדות יעקב יוסף והיה לו להתחיל מראובן ולזכרם כלם:
Genesis._.37.1.4
השאלה הג' באמרו יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער וגומר כי אם בא הכתוב להודיע שניו בעבור שהיה קטן ושהיה עכ"ז רועה את אחיו בצאן הרי יששכר וזבולון היו כמוהו בשניה והיו רועים ועוד שאחרי שזכר שניו בדקדוק למה אמר והוא נער ורש"י פי' שהיה עושה מעשה נערות ממשמש בעיניו וגומר ואם היה כן לא היה אוהבו אביו ולא היה מכנהו בבן זקונים והתרגום אומר בר חכים גם של דברי הרב היה ראוי שיאמר והוא נער והוא היה את בני בלהה וגומר. ופירוש אונקלוס אין לו ענין כי לא מצאנו בכתוב לשון נער על הגדול. והרמב"ן פי' והוא נער את בני בלהה כי להיותו נער היה עם בני השפחות כי להם צוה אביהם שישרתוהו וישמרוהו וגם זה אינו נכון כי יחסר בכתוב מלת והוא גם כי יהיה מותר אמרו יהוא נער כיון שכבר ביאר שהיה בן י"ז שנה:

Torah Commentary of Yitzchak Abarbanel, Warsaw 1862. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001088711 Licence: Public Domain. Source.