Abarbanel on Torah

Sefaria · Tanakh > Rishonim on Tanakh > Abarbanel · 3,512 sections

Genesis._.4.17.1
וידע קין את אשתו וגו'. עד וידע אדם עוד את אשתו. ספר הכתוב שקין אחרי שראה שנשאר יחידי וערירי בארץ במות הבל אחיו כ"ש בהיותו מגורש ממקום מושב אדם אביו השתדל להוליד בנים להתחבר עמהם והוליד חנוך ויהי בונה עיר והכונה על קין (בראשית ד' י"ז) כי עזב מלאכת האדמה מפני קללתה ולקח לו מלאכת הבנין. והנה לא אמר הכתוב ויבן עיר אלא ויהי בונה עיר מלמד שהיה בונה משם בנודו למקום אחר וחוזר ובונה בעיר ההיא ובעבור שלא יחלוק על הכונה האלהית קרא שם העיר בשם בנו חנוך כאלו הוא היה הבונה והיושב בעיר לא קין כי נע ונד היה בארץ. וכתב יוסיפון ששם העיר חנוכיא ואתה רואה מתוכן הספור שקצר הספור בחמשת הדורות שנולדו לקין כי לפי שהיה אחריתן להכרית לא היה ראוי להאריך בספורים גם כי אותן התולדות לא נכתבו אלא לזכור לידת למך שהרג את קין וגם להגיד שמפני למך היו המתחילים במלאכות שיזכור. וכבר אמרו בב"ר שעירד ומחויאל ומתושלח ולמך כלם שמות של ההשחתה העתידה לבוא עליהם במי המבול וזכר הכתוב שלמך לקח לו שתי נשים להודיע שלהוט היה אחר בולמוס של עריות כי כלם אכלו מעץ הדעת טוב ורע אכול ושבוע והותר ולכן לא נסתפק למך באשה אחת כמו שנסתפק אדם והבל וקין אבל לקח לו שתי נשים והיה משפט אלהי שנלקה על ידיהם כמו שיזכור. ובב"ר אמרו שהיתה אחת מהם לתשמיש ואחת לפריה ורביה אבל הכתוב יגיד הנה ששתיהן הולידו בנים והתבונן כי אחת קראה את שמות בניה מלשון הבל כוונה שיהיו דומים אליו בכבודו ואמנותו והאחרת קראה את שמו מלשון קין כאלו כוונה שיהיה בעל מלאכת האדמה כקין. כי עדה ילדה את יבל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה ר"ל שעם היות שהבל היה ראשונה רועה צאן הנה יבל לקח אומנותו וגם הוסיף במלאכתו במה שהתחיל לעשות אהל לשלמות מלאכת המקנה. ומפני שהשתתף עם זה הבל באומנות מרעה הצאן לכן נקרא שמו יבל מלשון הבל. וכתב יוסף בן גוריון בספר הקדמונים שהיה יבל מבדיל את הרחלים מן העזים והגדיים מן הטלאים והיה עושה עדר מכל צבע הלבנים עדר לבדו. והשחורים עדר לבדו ושלזה אמר אבי כל יושב אהל ומקנה. ואמנם אחיו נקרא שמו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב ומלאכה הזאת יעשו אותה מאד הרועים להתענג בה וגם זה היה מכלל אומנות הבל הרודף אחר הכבוד והשררה להתענג במיני הנגונים ולזה נקרא גם זה יובל משתוף שם הבל כי הנגונים אשר המציא היו לענין המרעה והכבוד. אמנם צלה ילדה את תובל קין שהיה לוטש וחורש ר"ל שהיה מחדד כל נחשת וברזל כי הוא הנאמר בלשון לוטש והוא היה ג"כ חורש ר"ל פועל אותם ומוציא מן הארץ הברזל והנחשת כי מפני גבורתו והיותו איש מלחמה בטבעו המציא כלי הזין ללוחמים. והנה נקרא תובל קין לפי שקין היה רוצח וזה היה עושה כלי למעשהו חרב וחנית לשפוך דם ולכן נתיחס אל קין הרוצח. וכתב יוסיפון במקום הנזכר שממהלומות תובל קין בפטיש על הברזל והנחשת למד יובל אחיו מלאכת הנגון והיה אבי כל תופש כנור ועוגב שמתנועות מהלומות הברזל למד תנועות הנגונים. ואחותו נקראת נעמה לפי שהמציאה ענין הנעימות ונגון הפה ולזה פירשו בתרגום ירושלמי ואחתיה דתובל קין נעמה היא הות ברת קינין וזמרין אולי שכיון לומר שהיא התחילה לעשות השירים כי כאשר יובל אחיה היה מנגן היתה נעמה עושה שירין וקינות להסכים עם אותו נגון או שהיה קולה ערב להיותה שרת בשירים. ובב"ר (פרשה כ"ג) אמרו שנעמה זאת היתה אשת נח ושנקראת כן מפני שהיו מעשיה נאים ונעימים. ומן הנראה שאינה האשה שהוליד ממנה נח בניו שאם היה כן היה משתלשל העולם מזרע קין מצדה אלא שהיתה אשה אחרת שנשאה נח בראשונה ומתה קודם המבול מבלי בנים. ומפני שהיתה צדקת הזכירה כאן הכתוב. והנה הוזכרו שלשה הבנים האלה בשמותיהם מלשון בליה יבל ויובל ותובל לרמוז שכלם יבואו לבלוי והשחתה במבול. ואמנם מאמר לבנך לנשיו עדה וצלה שמענה קולי בא ענינו בכתוב הזה סתום מאד וא"א לפרשו יפה אלא כמו שפירשו רז"ל. ומצאתי ספורו גם כן בספרי הרומים כי הם לקחו הדברים האלה מדברי יוסיפון שכתב בספר הקדמונים. והוא שלמך היה סומא והיה יוצא השדה לצוד ציד אם להתענג כמנהג השרים ואם לצורך העורות ללבוש ונער קטון נוהג בו ומוליכו בשדה וכשראה הנער מרחוק את קין שהיה מתחבא בתוך עצי השדה נדמה לו ברוב שערותיו שהיה חיה ואמר ללמך בראותו אותו למשוך בקשת כנגד אותו צד באשר הוא שם ולמך משך בקשת והכהו וכאשר קין במכתו נשא קולו הלך שם למך והנער לראות מהו ומצאו שהיה קין זקנו וחרה אפו של למך על הרגו אותו והכה בקשת אשר בידו על ראש הנער בעבור שהטעתו לומר שהיה חיה משונה וכאשר הכה את הנער הרגו ג"כ והיו נשיו פורשות ממנו באמרם שהיה רוצח שהרג שתי נפשות יחד את זקנו קין ואת הנער המוליכו בדרך. והוא היה מפייסן בדברים באמרו שמען קולי האזינה אמרתי ואל תמרדו בי כיון שאתם נשי ואני בעליכן כי אם איש הרגתי שהוא קין הוא לפצעי כלומר אנכי אקבל ענשי ולא אתם ואם ילד הרגתי הנה הוא לחבורתי ולרעתי ולא לרעתכם ואם כן מה תריבון עמדי להרגני בריבכם די לי בצערי כי שבעתיים יוקם קין כלומר שידעתי שעתיד הקב"ה לקחת נקמתו מקין לשבעה דורות שנשלמו בי. או שינקם ממני נקמה רבה שבעתים על שהרגתי את קין. אבל תדעו לכם כי כאשר ינקם השם ממני על העון הזה לא יעניש אותי לבדי כי כל העולם כלו ישחת עמי רומז למי המבול שיבא על כל הארץ והוא אמרו ולמך שבעים ושבעה דורות שימותו מבני אדם כלם עמי במבול. וזכר המספר הזה להפליג ברעה ההיא אשר תהיה לכל בני עולם. ויהיה אמרו שבעים ושבעה חסר בי"ת כמו בשבעים ושבעה ע"ד כי ששת ימים עשה. ואפשר שאמר זה ג"כ להודיע לנשיו כי כמו שהוא היה עתיד לקבל את הדין על אשר הרג לזקן ולילד כן יהיו המה עתידות לקבל ענשן ודינן על הרעה אשר המה משלמות אותו. והותרה בזה השאלה הי'. ויש לחז"ל דרכים אחרים בפי' הפסוקים האלה בשלמך לא הרג את קין ולא את הנער אבל שהיו נשיו מתפרשות ממנו מפחד ממי המבול שימחה זרעם או שתבא נקמת קין בבניהם שיהיו דור שביעי לענשו ושלכן פייסן למך בדבריו והוליך אותם לדין לפני אדם הראשון וכמו שנתפרש בב"ר:
Genesis._.4.25.1
וידע אדם עוד את אשתו וגו'. עד זה ספר תולדות אדם. אחז"ל שאדם הראשון פירש מן חוה אשתו עד שהוכיחוהו עליו נשי למך ואז חזר לדעת אותה וכבר יורה על אמתת זה אמרו וידע אדם את חוה אשתו כי הוא המודיע שעזב אותה וחזר ועשה בה לקוחין שנים. והנה סבת הפרשו ממנה אפשר שהיה מפני כי חטאו כבר ראה שאשתו הרגתו והיא סבבה גרושו מג"ע באכלה מעץ הדעת המביא לתאוות המשגל לכן אחרי שידע אותה ביאה ראשונה שידעה מכח אותה אכילה רעה שאכל נתקררה דעתו ומאס בפועל המגונה ההוא ולכן פירש מהאשה בשנאתו אותה ואולי לא רצה להוליד עוד. אבל אחר שהרג קין להבל ויצא קין ואשתו בפני אדם ונשאר אדם יחיד שכול משניהם יום אחד הוצרך להתחבר לאשתו מפני שכולו וגלמודו ואז הוליד את שת ואין ספק שנולדה עמו בת תאומה כי הנה אדם כמו שזכר יוסיפון השביע את שת בנו שלא יקחו להם נשים מבנות קין הוא וכל זרעו כי היה יודע בחכמתו שהיה עתיד זרעו של קין להיות נמחה במי המבול והנה אמר הכתוב ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל וגו' להגיד שחוה כאשר ילדה את שת חשבה שיהי' הוא נמשך לטבעה ותכונתה בנטיה אחרי המפורסמות כמו שהיה הבל ולכן קראה את שמו שת ואמרה שהאלהים שמו ונתנו אליה תחת הבל שיהיה שת הולך בדרכי הבל לרדוף אחר הכבוד והשררה כמוהו ולכן יחסה לידתו לעצמה וקראה את שמו שת אבל אדם שידע בחכמתו שלא יתדמה שת לטבע אמו ותכונתה ולא ילך אחרי ההבל והכבוד המדומה ויהבל כהבל וגם לא יהיה עובד אדמה ורודף אחרי הקנינים הגשמיים כקין אבל יהיה בדמותו בצלמו השכלי של אדם נמשך אחרי הענין השכלי והשלמות הנפשיי האמתי הקיים קראו שת לפי שראה שממנו יושתת העולם ושיהיה מציאותו קיים ועומד לא הווה ונפסד כשאר אחיו ולכן לא אמר אדם כמו שאמרה חוה ששם אלהים את שת תחת הבל כי היה אצל אדם מרוחק מאד ענין שת מעניני הבל כ"ש מעניני קין. ואמנם אמרו ששת הוליד את אנוש ושאז הוחל לקרא בשם ה'. פי' חז"ל הוחל מלשון חולין שהתחילו לקרא את שמות בני אדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותם ע"ג ולקראן אלוהות וכמו שהביא רש"י בפירושו והראב"ע פי' לשבח שבימים האלו החלו בני אדם להזכיר את יוצרן ולכוין מעשיהם ותפלותיהם לשמו. והוא באמת הנראה מפשט הכתוב. ואין טענה על זה ממה שכתב הרלב"ג שכבר היו מכירים מציאות האל אדם והבל ושת ואיך יאמר כי בימי אנוש התחילו לשער ולהכיר מציאתו כי הנה לא אמר הכתוב אז הוחל לדעת את ה' כי אם לקרא בשם ה' שר"ל שבימי אנוש התחילו להתפלל ולקרא בשם ה' בכל מעשיהם לפי שעם היות שקודם לכן בימי אדם והבל ושת היו משערים במציאות האל הנה לא היו קוראין ומתפללים אליו כי בימי אנוש התחילו בזה ומאנוש נמשך לקינן וכן מדור אל דור וצדקו דברי הראב"ע כפי הפשט. וכבר הבינו קצת חז"ל הדבר הזה בזה האופן עצמו. אמרו בב"ר ויקרא את שמו אנוש בעאן קמיה אבא כהן ברדלא. אדם שת אנוש ושתק א"ל עד כאן בצלם ודמות מכאן ואילך קינן קינטרין. הנה ביאר אבא כהן ברדלא שהיה אנוש בצלם ודמות אביו כשת אביו לא עובד ע"ג אולי יאמרו חז"ל שהיה אנוש חסיד וירא שמים ואנשי דורו החלו לקרא בשם ה' לעבוד ע"ג. זהו מה שראיתי בפי' הפרשה הזאת כפי פשוטה והספור הזה מועיל לבעלי האמונה האמתית מכמה צדדים. ראשונה לישב אמונת חדוש העולם בספור האדם שנברא ראשון במינו. ושם אשתו ובניו ומה שקרה להם שהפרטיות כלו יאמת הדבר. ושנית לדעת איך נתחדשו המלאכות הנפלאות בבני אדם ומי היו הראשונים שמצאו אותן. ושלישית לדעת שמתחלת העולם נדבקה ההשגחה האלהית באדם ובניו להוכיחם וליסרם ולגמול אותם כפי מעשיהם אם בעונש לקין ולמך שלרשעתם ספו תמו מן בלהות וגם זרעם הקיאה אותם הארץ ויסחו רשעים ממנה בימי המבול. ואם לשכר כשת וזרעו ונח ובניו שנמלטו בצדקתם והושתת העולם מהם ורביעית למדנו מזה הספור כמה ראוי שנתרחק מהקנאה והכעס אחרי שבעבורם הרג קין להבל אחיו והוא וזרעו נמחו מן העולם. וכמה מהדעות האמתיות והמדות המשובחות מלבד אלה שלמדנו מהספור הזה:
Genesis._.4.25.2
האמנם בדרך הרמז נוכל לומר בספור הזה שכל מה שקרה לאדם הראשון היה סימן לבניו שיצאו מחלציו כי כמו ששם הקב"ה בפני האדם ג' מינים מהעצים. הא' כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל והוא רמז לדברים הטבעיים שבעולם השפל הצריכים לאדם כאלו תאמר בני חיי ומזוני ושאר ההצלחות המדומות. והב' עץ הדעת טוב ורע הרומז אל המפורסמות בנאה ובמגונה בעסקים האנושיים הנמשכים מהם ברבוי המלאכות. והג' עץ החיים שהוא רמז אל ההשגה העיונית שהיא תכלית האדם ושלמות נפשו באמת. ככה לרמוז לזה היו לאדם ג' בנים כנגדם קין והבל ושת. כי קין היה עובד אדמה משתדל בהוצאת הפירות והדברים הטבעיים כנגד כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. והבל היה רועה צאן מתעסק בהנהגה כפי הנאה והמגונה הטוב והרע כנגד עץ הדעת. ושת היה נוטה לידיעת האמתיות והשלמות הנפשי והעיוני לקנות החיים הנצחיים כנגד עץ החיים. וכבר זכרו המדיניים שחיי האדם הם באמת מג' אופנים אם חיים בהמיים נוטים אל התאוות הגשמיות מהמאכל והמשתה והמשגל כדרך הבהמות והאנשים עובדי אדמה. ואם חיים מדיניים כפי המעלה המתעסקים בהנהגת האדם עצמו וביתו ואנשי מדינתו בהסתפקות ביושר בצדק ומשפט ומישרים ומזה הכת הם המלכים ויועצי ארץ שופטים ושרי הצבא. ואם חיים שכליים אשר הם כפי העיון השכלי והחקירה המדיניית והנה קין היה בעל החיים הבהמיים עובד אדמתו. והבל היה בעל החיים המדיניים. שר ושופט כרועה עדרו ירעה. ושת חיה חיים שכליים כי נחה עליו אלהים רוח חכמה ובינה. והנה נלמוד מהספור הזה שעל שלשת דעות קין והבל ושת נמשכו כל כתות בני אדם בעולם. שכת מהם תמשך לסברת קין שלעבודת האדמה ואכילת פירותיה ועשרה הוא השלמות והעקר. ומזה המין הוא המון כל עם הארץ בעלי אומנות ועובדי אדמה. והכת הזאת תקנא למנהיגי המדינות ותחשוב להרגם וכמה פעמים הרגום כאשר עשה קין להבל. וכת אחרת תמשך לסברת הבל ותחשוב שההנהג' והכבוד הוא העקר ויסכנו עצמם על זה כאשר עשה הבל. ומזה הכת היו מנהיגי עיר רבה הישישים והיועצים והמלכים שבכל דור ודור והפרנסים העומדים על עמם כשהיו עוסקים לשם שמים ומפני המעלה. והיתה בלי ספק מדרגת הכת הזאת השנית טובה ושלמה מהא' לפני אדון כל הארץ כמו שמנחת הבל היתה לפניו יותר רצויה ממנחת קין. וכת תמשך לסברת שת ותחשוב שעבודת האלהים עקר ושלמות החכמה הוא תכלית האדם ותמאס הכת הזאת הקנינים והעושר השררות והכבודות ותאמר כי המה יאבדו ולא יהיה להם קיום והשארות כמו שנאבדו קין והבל וזרעם מן העולם אמנם השלמות הנפשיי הוא הנשאר אחר המות והנצחיי כשת שממנו הושתת העולם. הנה א"כ היה ענין אדם בעציו ובבניו רמז וסימן לכל בני העולם בחייהם ובמותם בחסרונם ושלמותם ויתבאר ג"כ אחר זה שג' בני נח היו סימן לזה כי בכל א' מהג' היה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם. ומזה נלמוד תורת האדם וכמה ראוי שישתדל יותר בימי חייו וידע וישכיל שבכשרון המעשים ושלמות החכמה תתקיים ותשאר נפשו נצחיית מבלי הפסד ולא השחתה:
Genesis._.5.1.1
זה ספר תולדות אדם ביום ברא וגו'. עד סוף הסדר והשאלות אשר יפלו בפסוקים הם אלו:
Genesis._.5.1.2
השאלה הא' באמרו זה ספר תולדות אדם כי אין זה התחלת ספר לשיאמר עליו זה ספר. והיה ראוי שיאמר אלה תולדות אדם כמו אלה תולדות נח אלה תולדות השמים ודומיהם:
Genesis._.5.1.3
השאלה הב' באמרו ביום ברוא אלהים אדם, והיא כי אמרו זה ספר תולדות אדם בהכרח יפורש על כל התולדות שנמשכו בדורות ואיך יאמר הכתוב א"כ שכלם נולדו ביום ברא אלהים אדם ורש"י פירש מלמד שביום שנולד אדם הוליד וכן הוא בב"ר (פרשה כ"ב) אבל זה לא אמרו אלא על קין והבל ותאומותיהן והם לא נזכרו כאן בפרשה כי אם שת ולא הולידו ביום שנברא כי אם בהיותו בן ק"ל שנה ואיך צדק א"כ ביום ברא אלהים אדם:
Genesis._.5.1.4
השאלה הג' מה ראה הכתוב לומר במקום הזה בדמות אלהים עשה אותו וזכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם כי הנה כל זה כבר נזכר בפרשיות של מעל' ולא היה צורך ממנו לענין השתלשלות הדורות וגם מה ענין אמרו אחרי כל זה ביום הבראם ויראה שהוא כפול ומותר אחר שכבר אמר ביום ברוא אלהים אדם:
Genesis._.5.1.5
השאלה הד' מהו אמרו בשת ויולד בדמותו בצלמו כי אם אמר זה על דמות הגוף ותואר איבריו הנה לא היה זו מעלה גדולה לשת וגם שאר הבנים יהיו כן. ואם אמר בדמותו בצלמו על השכל הנה אין האדם מוליד את בנו בשכלו כי השכל לא ישמש בהולד אלא אם נפרש ויולד שהיא מענין למוד ויכחיש לידת שת ואין כפירה גדולה מזו וכבר נלכד בזה הנרבוני בפירושו לספר המורה:
Genesis._.5.1.6
השאלה הה' מה היתה הסבה באריכות ימי הראשונים שנזכרו בתורה ולמה היו השנים בהם הולכים ומתמעטים אחר המבול בחיי הדורות. והנה אזכור אח"ז בבאור הדרוש דעת הרב המורה ודעת הרמב"ן בענין הזה:
Genesis._.5.1.7
השאלה הו' בענין חנוך שנאמר בו ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה כי אם אמר זה על צדקתו ויושרו כלשון את האלהים התהלך נח למה תלה ענינו בלידת משותלח ומה ענין אמרו שלש מאות שנה ולמה לא נאמר בו וימת כמו שנאמר בשאר הראשונים ואם נפרש ויתהלך חנוך את האלהים שמת ורוחו שבה אל האלהים אשר נתנה קשה אמרו אח"כ ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים. ועוד שלמה זה מצא חן חנוך שנקראת מיתתו בשם הליכה ולקיחה ולא בשם מיתה.
Genesis._.5.1.8
השאלה הז' למה זה בכל א' מהראשונים שנזכרו בזאת הפרשה. נאמרו ד' הודעות. האחת זכרון הבן שהוליד. והשני לכמה שנים מחייו הוליד. והג' כמה ימים ושני' חיה אחר שהוליד. והד' כמה היו כל ימי חייו בין קודם ההולדה בין אחריה כי הנה היה די כשיזכור למי הוליד וכמה שנים חיה ומה לנו לדעת לכמה שנים הוליד וכמה שנים אחרי ההולדה. ואחרי שהזכיר כל זה מה צורך להודיע עוד מספר ימיו אשר חי כי מבואר הוא אם כבר ידענו לכמה שנים הוליד וכמה שנים חיה אח"כ והנה בדורות שאחר המבול לא נזכר כל זה.
Genesis._.5.1.9
השאלה הח' מה ענין אמרו בסוף זכרון כל א' מהראשונים האלה וימת כי הנה באמרו ויהיו כל ימי פלוני אשר חי כך וכך שנים מבואר הוא שאחריהם מת ולמה הוצרך עוד לומר וימת אף כי בתולדות אשר יזכור הכתוב מנח עד אברהם נזכרה התולדה שהוליד כל א' מהם ולכמה שנים הוליד וכמה שנים חיה אחר שהוליד אבל לא נאמר בשום א' מהם וימת.
Genesis._.5.1.10
השאלה הט' בקריאת למך את שם בנו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו וגו' והוא כי מי הגיד ללמך שבנו זה ינחמם ממעשיהם ומן האדמה אשר אררה ה'. ורש"י כתב שעד שלא נולד נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכינן להם. אבל עדין יקשה מי הגיד ללמך אביו שכן יהיה והראב"ע כתב שידע למך כל זה ע"י אדם הראשון כי נביא הוא אבל זה לא נזכר בכתוב. וכתב עוד או שידעו בחכמת התכונה. וגם זה לא יתכן שאם היה יודע אותה חכמה למה זה לא ידע שיהיה המבול בימיו וידע הנחמה ממנו כי הנה הכוכבים יותר יורו על תגבורת היסודות מעל דבר אחר. וקרוב לזה הדעת מהראב"ע כתב הרלב"ג ויקשה אליו דבר זה.
Genesis._.5.1.11
השאלה הי' מה הם בני האלהים ומה הם בנות האדם שנזכרו בפרשה וידוע שכלם זכרים ונקבות הי' בני אדם הראשון. ורש"י פי' בני האלהים על השרים והשופטים ובנות האדם הן בנות האדם וכן בבראשית רבה (פרשה כ"ו) אבל עדין יקשה למה קראן פה בני אלהים. והראב"ע כתב שבני האלהים היו יודעי' דעות אלהיות ירצה מערכות הכוכבים ושראו בחכמתם הנשים הנאותות להוליד בנים חזקים ולקחום. ואלה דברי רוח הם. ובפרקי ר' אליעזר פירשו בני האלהים על המלאכים. ושנקראו נפילים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים והזכירו זה ג"כ במסכ' יומא אבל הוא כפי העיון הטוב דבר בלתי מתקבל בפשט הכתוב כי המלאכי' הרוחניים שהם נבדלים מכל חומר ואין להם נטיה גשמית ולא אפשרו' חטא ואיך בהיותם שכלים נבדלים ישנו טבעם וישובו אנשים או שרים בדברי קצת אלא שדברי חז"ל יש להם סוד ואינו כפי הפי' וכבר היה זה צריך אל פירוש ואינו מזה המקום ואם יפרשו נפילים על הענקים בעבור שהיו מפילים לב הרואה אותם מפחדם עדין תשאר השאלה מהיכן באו ויצאו הענקים ההם בדור והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם.
Genesis._.5.1.12
ואומר שהאל יתברך הודיע בתורתו לישראל עם קרובו ג' אבות והתחלות אנושיות שהיו להם. אחת והיא הראשונה וכוללת היא אדם הראשון ובאו ספוריו בסדר בראשית. והשנית שהיא יותר מיוחדת היא נח ובאו עניניו וספוריו בסדר תולדות נח. והשלישי' שהיא יותר מיוחדת הוא אברהם והתחיל לזכור מעשיו וספוריו בסדר לך לך ונמשכו בשאר הסדרים שאחריו. ואמנם ערך ההתחלות האלה ואופן התיחסותם אל האומה ידמה להתחלות הצוריות שיעשו מציאות איש האדם וקיומו שהם ג' ראשיות הצומחת והמרגשת והמשכלת. והיה ערך אדם הראשון אל האומה כיחוס הצומחת אל אישי האדם. ונח היה בערך ההיולנית המרגשת אליו. ואברהם אבינו היה במדרג' הצור' האנושי' המדבר' לו והיה אדם ונח ואברה' זה אחר זה בגבוליה' כמו שבענין יצירת הולד האנושי יקרה כמו שזכר הפלוסו'. והעובר יהיה בימי' הראשוני' במדרגת הצומח ואין לו שום פעל' נפשיית כ"א קבול המזון כי להיותו עדין נעדר הכלים החיוניי' אין בו צורה אחרת זולתי הצומחת והוא אז כאחד מהצמחים ואחרי מ' יום שכבר הצטיירו בו הכלים הנפשיים תחול עליו צורה אחרת יותר שלימה היא הצורה החיוני' אשר תכלול פעלות ההרגש והחיות עם פעולות ההזנה באופן יותר משובח. ואחרי גמר יצירתה בהיות הכלים כלם על שלמותם תחול בו הצורה האנושית המשכלת שתכלול פעולת ההשכל' עם פעולת שאר הצורות כלן באופן יותר שלם וראוי שנבאר עתה איך יתדמה ענין אדם הראשון אל האומה בענין הצורה הצומחת אל אישי האדם המתהוה. ואומר שכאשר עניני אדם הראשון וספוריו נמצא בהם עשרה דברים מורים על היותו בערך האומה בצורת ההזנה אל האיש המתהוה והם מולדתו ושמו ויצירת אשתו וברכתו ומאכלו ומקום מושבו ומלבושיו וחטאו וענשו ובניו אם כמולדתו לפי שבזה היה האדם עץ השדה כי כמו שהעץ והצמח נולדים מהאדמה ככה אדם הראשון נברא ממנה. ואם מפאת שמו שנקרא אדם נגזר מהאדמה להיותו נוצר ממנה כצמחים. ואם מפאת יצירת אשתו כי כמו שבהלקח ענף מענפי העץ יצמח ממנו עץ אחר ונצר משרשיו יפרה ככה מצלע אדם נבראת האשה. ואם מפאת ברכתו לפי שנ' פרו ורבו ומלאו את הארץ כי עשיית הפרי וההולדה בדומה הוא מפעולות הנפש הצומחת כאלו הוא תכליתה. ואם מפאת מאכלו לפי שנתן לו לאכול כל עשב וכל עץ זורע זרע כאלו המזון היה דומה לנזון ולא נתן לו בשר ב"ח לאכול כאש' נתן לנח להיות המאכל מתיחס לאוכל אותו. וגם בתחלת בריאתו נתן לו הנהגה במאכל להיותו הפועל היותר נאות אליו. ואם מפאת מקום מושבו שהיה הגן מקום נטיעת העצים בעלי פרי כמו שנזכר בכתוב. ואם מפאת לבושו כמו שנ' ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות כאלו נתכסו בעלים בעצי השדה. ואם מפאת חטאו לפי שהיה בענין הצמחים ולקיחת המאכל מהם שהוא פועל הנפש הצומחת להזנה ולגדול ולהולדה בדומה שהם פעולותיה ולא ניתן לאדם מצוה אתרת כ"א על ענין המזון ואזהרת האכילה מהצמחים ההם והיה חטאו שאכל מהעץ אשר הוזהר עליו. ואם מפאת ענשו לפי שהיה בקללת האדמה קוץ ודרדר ושיאכל את עשב השדה. ואם מפאת בניו שהיו שלשה קין והבל ושת לפי שידוע הוא שבצמיחה יוכללו ג' כחות. הראשון הוא ההזנה ותתחיל בצומח מתחלת ברייתו עד סוף כלותו והשני בענין הגדול והמשכו מהמזון יותר ממה שיצטרך לתמורת ההתכה כדי שמאותו התוספת יגדל גוף הצומח בכל מרחקיו ופעולת ההזנה תגדל לפעולת הגדול בטבע ותתמיד אחריה זמן יותר ארוך. והג' היא ההולדה בדומה שלא תבא כי אם אחרי הגדול. והיה ההשארות והנצחיות לדבר במינו כלו מפאת הפעולה הזאת. ולזה כלו ידמה ענין בני אדם כי קין נולד ראשונה דומה לפעולת ההזנה שתקדם בטבע ובזמן לשאר הפעולות ולזה היה עובד אדמה וקונה מזונות ממנה. והבל נולד סמוך אליו מורה על פעולת הגדול שתתחבר לפעולת ההזנה ונכרתו ימיו בימי קין ועל ידו כמו שתפסק פעולת הגדול על פני ההזנה ובסבה. והבן. הג' הוא שידומה אל הפעולה הג' שהיא ההולדה המשארת שארית במינו כי ממנו הושתת העולם ולפי שזמן ההולדה בדומה כפי הראוי אחרי זמן הגדול ויעמוד במקומו לתוספת לקיחת המזון אמרה חוה כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. וכמו שבזמן הפסד האיש ומותו לא ישאר שארית ונצחיות מההזנ' והגדול אלא מההולד' בדומה כי בו יתקיים המין ככה לא נשאר זרע כלל מהבל וגם לא מקין שצמח' זרעו בימי המבול וישאר אך נח ובניו זרע שת שבהם נתקיי' המין. הנה אם כן שלש' בני אדם ירמוז לג' כחות של הנפש הצומח' הדומה אליו. ולהיות אדם בערך הצורה הצומחת הכוללת לכל בעל נפש לכן היה הוא השרש והעקר הראשון אשר ממנו צמחה האומה הישראלית וכן שאר אומות המין האנושי שהיו כלם כענפים אליו. והוא הגזע. והשרש אשר יצאו ממנו כלם. ואמנם איך נתדמה ההתחלה השנית שהיא כח אל הצורה החיונית המרגשת. יתבאר בתחלת תולדות נח. וכן יתבאר בתחלת סדר לך לך איך היה אברהם ההתחל' הג' דומה אל הצורה המשכלת. ואחרי הצעת הקדמה הזאת האמתית בענינה כוללת הסתעפות הדורות אבאר הפסוקים.
Genesis._.5.1.13
זה ספר תולדות אדם וגו'. עד ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. הנה התחילה הפרשה הזאת בלשון זה ספר תולדות אדם ולא אמר אלה תולדות אדם לסבות. ראשונה להודיע שכל מה שקדם עד פה ממלאכת ששת הימים ומנוחת יום השביעי ואם מספור אדם ואשתו וקללותיהם ואם מספור קין והבל ושת ומדרגותיהן בחיים גם את זה לעומת זה עשה האלהים. ונכתב בתורתו להיותו הקדמה והצעה הכרחית לכללות התורה והם כלם תולדות השמים והארץ. אבל מכאן ואילך התחילה התורה בענין יותר פרטי והוא לספר תולדות אדם ר"ל אותם העשרה דורות שהיו ממנו עד נח. ואחר כן תספר ג"כ התולדות שהיו מנח עד אברהם. וכן תספר אחריו תולדות אברהם וזרעו שהם שלשלת התחלות האומה אשר זכרתי ומפני זה התחילה הפרשה הזאת זה ספר תולדות אדם כי ספר מלשון ספור כאלו אמר נעזוב עניני טבע העולם בכללו הרמוז בספורים שנזכרו ובספר תולדות אדם הראשון כאלו היה זה ספר אחר כי כל מה שקדם לזה היו תולדות השמים והארץ וגם הוא ספר תולדות אדם. ויש בזה ג"כ כוונה שנית והיא שבפרשת אלה תולדות השמים והארץ ופרשת והאדם ידע את חוה אשתו באותה הספורים מלבד פשוטיהם שהם אמת כפי מה שקרו הדברים יש עוד רמזים וענינים למין האנושי כלו ומצד הרמז והסימן ההוא נזכר תמיד שם אדם בה"א הידיעה האדם כמו שזכרתי להיות מורה על המין ג"כ. אמנם מכאן ואילך וספר השתלשלות הדורות מאדם ועד נח והם תולדות ממש כפי פשוטיהם כי אין בהם רמז ולא סימן לדבר אחר עד שמפני זה נזכר תמיד בפרשה הזאת שם אדם מבלי ה"א הידיעה להעיר שעל שם אדם הפרטי הרמוז אליו נאמרו התולדות האלה לא בדרך רמז על האדם הכולל המיניי ומפני זה התחילה הפרשה הזאת זה ספר תולדות אדם רוצה לומר שזהו ספור פשוט מבלי רמיזה ולא צורה מתולדות אדם פרטי הראשון שנברא במינו ואולי שלזה כוונו במה שאמרו בב"ר זה ספר תולדות אדם אלה הם תולדות ואין הראשונים תולדות ומה הם אלוהות. רצו בזה שעניני קין והבל שנזכרו למעלה היו רמז לכחות וטבעי בני אדם אשר כנו בשם אלוהות אבל התולדות האלה אשר נזכרו בפרשה היו תולדות ממש. גם כיון זה הכתוב כוונה שלישית והו' להבדיל בין התולדות שנזכרו בפרשה של מעלה מקין והבל ובין התולדות שיזכר בפרשה הזאת שאותם של מעלה היו תולדות חוה שנוטים לטבעה ברדיפת המותרות והמפורסמות ולא היו הם תולדות אדם כפי טבע שלמותו אבל התולדות שיזכר כאן היו תולדות אדם ולא תולדות חוה לפי שהיו האנשים הנזכרי' בהשתלשלות הזה אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת כמו שיתבאר וכדי להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור אמר כאן זה ספר תולדות אדם. וכן אמרו בפרק עושין פסים. אמר רבי אליעזר בן עזריה כל אותם שנים שהיה אדם בנדוי הוליד שדין ורוחין ולילין שנאמר ויחי אדם מאה ושלשים שנה ויולד בצלמו בדמותו מכלל דעד השתא לאו בדמותיה אוליד וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר מכאן אתה למד שלא היה קין לא מזרעו ולא מדמותו ולא נולד בדמותו עד שנולד שת. ולא היתה כוונת השלמים האלה בשדין ורוחות דעות כוזבות שהיו לאדם בימים ההם כמו שחשב הרב המורה שאם היה כן יתחייב שהיתה הולדות שת שנשתלם אדם בעיונו וחשב דעות אמתיות קיימות. ויביא זה להכחיש פשט ההשתלשלות חלילה כי הפרשה הזאת היא כלה כפי פשוטה. אבל אמרו שדין ורוחין ולילין על הבנים והבנות שהוליד אדם קודם שת כי היה קין שד כפי רשעתו ומעשיו. והבל היה רודף רוח ברדיפת הכבוד והתאוה וההנהגה והתאומות שנולדו עמהם היו הלילין להיות כלם בנים ובנות תולדות חוה ולא תולדות אדם כמו שהיו שת וזרעו. והותרה בזה השאלה האחת. ואמנם אמרו ביום ברוא אלהים אדם נראה לי שאינו חוזר לספור תולדות אדם אבל כאשר בא לספר השתלשלות הדורות התחיל מאדם עצמו שהיה ראשון המין ואב היחס ועל זה אמר (בראשית ה' ג') בדמות אלהים עשה אותו ר"ל שלא היה אדם בתולדותיו כי לא נולד מאיש כמוהם אבל בדמות אלהים עשה אותו מבלי מולידים אחרים. והודיע גם כן שבאותו יום שברא אלהים אדם מיד עשה אותו בשלמות החכמה בדמותו כאלו אמר באותו יום שברא אלהים אדם לא נולד עיר פרא אבל בדמות אלהים בשכלו ובדעתו עשה אותו וגם כן באותו יום שברא אלהים אדם ברא גם כן את אשתו וברכם והוא אמרו זכר ונקבה בראם ויברך אותם. ומה טוב אמרו עשה אותו בלשון יחיד עם היות שאמר זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם בלשון רבים. כי הנה גלה בזה שהדמות השכלי האלהי שנאמר על ההשגה והידיעה בפועל קנה בבריאתו אדם בלבד לא חוה אשתו כי הוא אשר נעשה בדמות אלהים עם היות שלענין הפריה ורביה זכר ונקבה בראם וגם לענין החברה בכלל שיהיו לעזר ולהועיל זה לזה קרא את שמם אדם וכמו שביארתי למעלה. ואחשוב שאמר ויקרא את שמם אדם ביום הבראם לפי שהאדם יקרא כן באמת בהיותו בדעתו שכלו ושניו. ואם קודם שלמותו יקרא אדם הוא בבתינת הכח אשר לו על זה עד שהמון העם לא יקראו את הילד הקטן אדם עד שיגדל וישלם ויאמרו שנעשה אדם ולפי שאדם וחוה אשתו כמו שאמרו חז"ל נבראו כבן עשרים שנה שלמים בגופיהם ואבריהם ובדעתם מלבד החכמה שנתוספה באדם לכן אמר הכתוב ויקרא את שמם אדם ביום הבראם רוצה לומר שבאותו יום עצמו שנבראו לא קראם נערים ולא ילדים כי אם אדם לפי שהיו שלמים בחושיהם החצוניים והפנימיים כלם והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הב' והג':
Genesis._.5.3.1
ויחי אדם מאה ושלשים שנה וגו'. עד ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה. ספר הכתוב שאדם הראשון אחרי שידע את חוה אשתו באותה ביאה ראשונה שבא אליה בכח האכילה ההיא וילדה לו את קין והבל ותאומותיהן נסתפק בעצמו לבלתי התגאל עוד בחמריות המשגל כמו שזכרתי למעלה ועמד בזה ק"ל שנה שלא הוליד ואחר כך כשראה את הבל מת וקין וזרעו מקוללים הוצרך לחזור ולהזדווג לאשתו להקים זרע של ברכה לישובו של עולם כמו שהיתה בזה כוונתו רצויה ומעשיו לשם שמים הספיק השם בידו ויולד בדמותו בצלמו ולא אמר זה על תכונת הגוף ותארו כי ידוע הוא שכל הנולדים ידמו בכללות איבריהם למולידים אותם אבל בעבור שנתעלה אדם בדמותו וצלמו השכלי האלהי יצא שתדומה אליו באותו צלם ודמות אשר נתן בו האלהים כי היה בר חכים לו ובחכמתו ותבונתו נתדמה לאביו שנתחכם מכל האדם להיותו יציר כפיו של הקב"ה ועל זה נאמר (שם) ויולד בדמותו בצלמו ר"ל ויולד בן שיצא בדמותו ושכלו של אדם השכלי והמדעי ולכן נקרא שמו שת מלשון קיום והעמדה מלשון כי השתות יהרסון לפי שראה בחכמתו כי זה וזרעו יתקיים בעולם ולכן לא נאמר כזה בקין והבל לפי שלא היו בדמותו וצלמו של אדם ולא היו עתידים להתקיים אבל היה אחריתם להכרית והותרה בזה השאלה הד'. וראוי לבאר עתה בספורי הדורות הראשונים האלה ג' דרושים כוללים בזה וצריכים להתרת השאלות ששאלתי בענינם:
Genesis._.5.3.2
הדרוש הא' מה היה ענין אורך חיי האנשים הראשונים האלה שהוא נפלא מאד ומרוחק מהמנהג הטבעי אשר עמנו עומד היום כי מן השקר שנאמר שהיה אז לאדם טבע אחר זולת אשר אנחנו היום הזה שאם היה הענין כן היה מהות האנשים ההם מתחלף במין למהות האנשים האלו וזה שקר. וכבר חשבו קצת מחכמי האומות שלא היו השנים באותם הדורות שנות חמה אבל היו חדשי לבנה שמשלמת סבובה בי"ב מזלות בכ"ח יום בקרוב ומהלכה ג"כ תקרא שנה מלשון שניות לפי שחוזרת שנית למקום שהתחילה ממנו. אבל הדעת הזה הוא כזב מבואר לפי שאם היה הדבר כן יתחייב שיפורשו כל השנים המפורשים בפרשיות אלו על סגנון א' וימשך מזה שמהללאל שהוליד את ירד בן ס"ב שנה אם היו חדשי לבנה שהיה א"כ בן חמש שנים שלמים שמשיים בהולידו אותו וכזה בחנוך בהולידו את מתושלח בן ס"ה שנה אם היו ירחיים היה הוא בן חמש שנים ומחצה שמשיים וכן בשאר התולדו' שבפרש' נח שכתו' ששלח הוליד בן שלשי' אם היו שני' שמשיי' היה בן ב' שני' ומחצ' כשהוליד בנים וכן בשאר הדורות וזה כלו בלתי אפשר שיהיו האנשים מולידים בנים ובנות בילדותם קודם צמיחת שניהם בן שתי שנים ומחצה או ה' ככבשים. ולא אדע אם הקצור הזה הוא יותר נמנע או האריכות שנראה בחייהם כפי פשט הכתובים. ועוד כי הנה החיים נתמעטו בהדרגה וחיי אברהם קע"ה שנים ואם היו שנים ירחיים היו כל ימיו י"ח שנה ונאמר עליו ויגוע ויאסף אל עמיו זקן ושבע. ומשה חי ק"כ שנה האם היה בן עשרה שנים שמשיים במותו ועוד שאם היה הדבר כן נתוספו השנים בימינו היום הזה שיחיה האדם שבעים שנים שמשיים ואם בגבורות שמונים שנה אלא שכל זה זיוף וסכלות והעדר הבנת האמת כי התורה קראה שנים לשנים השמשיות האמתיים ועשתה ירח למועדים ותקראם חדשים לא שנים. ויהי כמשלש חדשים החדש הזה לכם ראש חדשים וכאלה רבות מספר. והרב המורה כתב בפמ"ז ח"ב כי לא היה אורך השנים האלה רק ליחידים הנזכרים בתורה ושאר בני אדם בדורות ההם היו חיים השנים הטבעיים המורגלים אצלינו שהיה אריכות הימים ההם לאותם היחידים אם כפי ההנהגה והמזונות ואם בדרך הפלא. וכתב עליו הרמב"ן שהם דברי רוח כי למה יהיה הנס בהם והם אינם נביאים ולא צדיקים וטובים שיעשה להם נס אף כי דור אחר דור ותקון ההנהגה והמזון איך תאריך ימיהם כפלי כפלים משאר בני דורם והיה אפשר שאנשים אחרים יתנהגו בטוב ההנהגה ההיא ויתארכו ימיהם ג"כ ואיך לא הגיעה החכמה בהנהגה הטובה ההיא לאחד מכל בני נח אחר המבול כי תמיד היו ימיהם הולכים ומתמעטים דור אחר דור. והיה מפני זה דעת הרמב"ן בזה שאדם הראשון בהיותו מעשה ידיו של הקב"ה היה בתכלית השלמות בנוי ובכח ובקומה ושאף שנקנסה עליו מיתה היה מטבעו לחיות זמן רב וכאשר בא המבול על הארץ נתקלל עליהם האויר והלכו ימותם הלוך וחסור כי עד המבול היו ימיהם באורך ההוא ומהם חיו יותר מאדם. ואמנ' שם שנולד קודם המבול חיה שש מאות שנה כי הועיל לו החוזק שבו נולד והזיק לו האויר שנתקלקל ובניו הנולדים אחר המבול נתקצרו ימיהם ושבו לארבע מאות שנה ותראה שהיה זה עד דור הפלגה. וכאשר משל עליהם שנוי אוירים בפלגה נתקצרו עוד ימיהם. ואמנם בדורות אברהם יצחק ויעקב היו על הרוב ע' או שמונים שנה כאשר הזכיר מרע"ה בתפלתו. אבל הצדיקים מהם לפי שיראת ה' תוסיף ימים היו חיים יותר מזה כי הנה פרעה תמה על יעקב לזקנתו והוא הפליג לו בימי אבותיו כמ"ש ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי. זהו דעתו. ולפי שבמדה שאדם מודד מודדין לו לכן כמו שהרמב"ן התעצם לבטל דברי הרב המורה ככה משום מאן דקפיד קפדינן ליה התעורר רבינו נסים מתלמידי תלמידיו לבטל דעתו ודבריו ג"כ באמרו שלא היה המבול מקרה טבעי כי הוא בא על צד העונש וכאשר קבלו בני אדם ענשם והעביר השם רוח על הארץ היה ראוי שישוב העולם לטבעו הראשון כיון שהיה הכל בצדק ומשפט ולא מקרה קרה ואם ניחס דבר מזה לטבע אפשר שראוי שיהיה בהפך כי אחר הגשם המופלג יזדכך האויר יותר וגם כי כל הפסד אויר מופלג בסורו יהיה ראוי שישאר האויר יותר זך ויותר בריא כאשר נמשך אחרי המגפה אשר ראינו בעינינו וזה לסבות טבעיות עכ"ל. ונראה לי שדעת הרב המורה כפי כונתו הוא נכון וקיים וישר ובריא אולם והספקות שהעיר עליו הרמב"ן אינם כלום וכן אומר שדעת הרמב"ן בטעם אריכות הימים הוא ג"כ נחמד ונעים ושאין בכל מה שתפשו רבינו נסים דבר שיבטלהו כאשר יובן ויפורש כמו שאומר ויהי' לנו אם כן שתי סבות אמתיות בדרוש הזה והנני מבאר אותן אחת לאחת. דעת הרב המורה הוא שהדורות הראשונים התחברו להם לאריכות ימי חייהם סבה טבעית וסבה נסיית על דרך הפלא והטבעית היא הנהגתם הטובה במאכל ובמשתה כפי הספוק מבלתי מותרות כי הנה הם בדורם לא היו אוכלים בשר ולא היו שותים יין כי כל זה היה התחלתו בימי נח אבל היו מסתפקים במאכל הצמחים והעשבים ושתיית המים. וידוע בספרי הרפואה כי המזונות כל אשר יהיו יותר פשוטים יאריכו יותר ימים וכל אשר יהיו יותר מורכבי' יוסיפו סרה. והתחבר לזה ג"כ ענין המשגל שהוא באמת מקצר ימיו של אדם והם לא היו להוטים בו הלא תראה כי לא היו מולידים כי אם למאה שנים או יותר או קרוב לזה ומפני ההנהגה הדקה הזאת היו מעותדים לאריכות ימי חייהם כי קבלוה ולמדוה מאדם אביהם שפירש ק"ל שנה מן האשה לחם חמודות לא אכל ובשר ויין לא בא אל פיו. אמנם ההמון לא בחרו באותה הנהגה הדקה. כי כמו שהיו מקצרים בחכמה שהיא תחיה בעליה כן לא היו יכולין לסבול צער ההנהגה ההוא ונעשו שטופים בזמה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו והיה מהכרח בעבור זה שירדפו המאכל והמשתה יותר מדאי להחליף תמורת מה שניתך בזמתם והיתה רוע ההנהגה ההיא שנתחדשה בבני אדם מכלה הלחות השרשי מקצרת החיים ולכן לא היו מאריכין ימים כיחידים ההם הלא תראה שגם היום ימצאו בני אדם יבחרו בהנהגה הדקה פת במלח יאכלו ומים במשורה ישתו ולא יגשו אל אשה וכל זה אם מפני עבודת השם ואם להאריך ימים להנצל מהתחלואים. אבל רוב בני אדם והמונם לא יבחרו בהנהגה הדקה ההיא כי אם למלאת נפשם כי ירעבו ולכן בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה וזו היא ההנהגה והמזונות שזכר הרב המורה שם ככה אריכות ימי הראשונים והיא הסבה הטבעית. ואמנם הסבה השנית שזכר שהיא בדרך הפלא אין כוונת הרב שנעשה הפלא ההוא לזכות אותם האנשים היחידים להציל ממות נפשם ולחיותם אלא שרצה הקב"ה להאריך ימי חייהם ע"ד הפלא והנס כדי לזכות את המין האנושי כלו וזה לשני תכליות הא' להרבות אישי המין כדי להתישב מהם העולם מהרה ותמלא הארץ אותם כי לא תהו בראה לשבת יצרה והיא באמת סבה אמתית עצמית לקוחה מטבע הבריאה הראשונה ופליאותיה. והתכלית הב' הוא להשלים את המין האנושי בידיעות והחכמות אשר הם שלמות האדם ותכליתו האמיתי והיה בלתי אפשר שיגיע לו השלמות בהם כי אם בנסיונות ואלו היו שעור האנשים כלם כשעור חיינו היום הזה היה משיגם המות טרם התבוננם בטבע הנמצאות שילקחו התחלותיהם מהחוש בזמן ארוך מאד כמו שנודע מסגולות וטבעי הדברים הטבעיים ובפרט מחכמת הכוכבים. ולכן השגיח הבורא ית' על המין האנושי כשנתן כח באנשים המיוחדים ההם שיחיו חיים באורך הנפלא כדי שהמה בחקירותיהם ובנסיונם יבואו ויביאו הבאים אחריהם לשלמות החכמה ולא תהיה ההכנ' שהמציאה הבורא יתברך בבריאת אדם על זה לבטלה. אמנם אחרי שנשלמו הידיעות בחקירות ונסיונות הראשונים ההם נתקצרו הימים מפני שהיו בני אדם נסמכים בחכמתם אל מה שהשיגו הראשונים. ולזה נמצא בספרי חכמת הכוכבים שיחסו הרבה מעניניה לנסיונות הראשונים וכמ"ש הרלב"ג. וכבר נמצא לחז"ל בב"ר (פרשה כ"ז) מאמר מורה על זה אמרו ויראו בני האלהים ולמה קורא אותם בני האלהים ר' חנינא ב"ר שמעון בן לקיש תרוייהו אמרו שהאריכו ימים בלי צער ובלי יסורין רבי הונא בשם ר' יוסי אומר כדי לעמוד על התקופות ועל החשבונות ועל המולדות הנה בארו שהיו בני אלהים אותם היחידים שספר הכתוב ונקבו בשמות ושנקראו כן להדמותם בהמשך מציאותם וארכו לבני אלהים ושעשאם הקב"ה על זה האורך הנפלא מהחיים כדי לעמוד על מהלכי הכוכבים לפי שידוע מענין החכמה ההיא שרובה נלקחת מן החוש ושא"א שתושג ראשונה אלא למי שיהיו ימיו וחייו מתמידים אורך נפלא והיה א"כ הפלא הזה לא בעבור אותם היחידים אלא בעבור המין האנושי כלו. הנה התבארה הסבה שנתן הרב המורה בדבר הזה ושהיא טובה ורחבה. אמנם הסבה הב' אשר נתן הרמב"ן היא ג"כ אמתית וצודקת כשנוסיף עליה דברים צדיקים וטובים. והיא שאדם הראשון מעשה ידי יוצר אין ספק שנעש' בשווי מזגו ובחוזק הרכבתו ודבקות איבריו וטוב אריגתם ובניינם ביותר שלם שבפנים שיסבלם הטבע עד שבעבור זה בהתנהגות כפי שצווה היה עתיד להתקיים ולהמלט מהמות. ואף שנקנס עליו בחטאו שיהיה בן מות הנה היה נשאר בטבעו מוכן לחיות זמן רב אם כפי חוזק גופו ושלמות בנינו ואם כפי מזונותיו שלא היו כי אם הדברים הצומחים ושתיית המים הפשוטים ולא היה הוא ובני דורו שטופים בזמה ולא אחד מהם יודע אשה אלא מס' שנה ומשבעים שנה ולמעל'. וכאשר החל האדם לרוב והשחית כל בשר את דרכו התחברו בהם דברים רבים אם השטיפה והמותר בזמה ובמאכל ובמשתה הנמשך לזה. ואם לשאר דברים אשר קבצו מרוע הנהגה וכאשר בא המבול נתלחלח האויר ונתלחלחה מאד הארץ יותר מדאי והיו מפני זה המזונות לחים לחות נוסף והתחילו לאכול בשר ולשתות יין הבשר עודנו בין שניהם ואף ה' חרה בעם ושתו ולעו מן היין והיו כלא היו והלכו ימיהם מפני זה הלוך וחסור לפי שמלחלוח הגופים והמזונות נתרבה העפוש ונתקצרו החיים והיתה הרעה מתוספת מדור אל דור לפי שהאב עם רוע מזגו כשהיה מוליד בן והבן ההוא מלבד החסרון אשר ירש מאביו ואמו בהולד' עוד יוסיף סרה בהנהגתו הפרטית הרעה בעצמו אין ספק מפני זה שיהיה יותר חלוש המזג רפוי ההרכבה מאביו הנה א"כ ג' סבות נתחברו לקצור החיים לפי הדעת הזה. הא' להתרחקם מהמקור הראשון כי בהיות אדם הראשון שלם היצירה כחו וחזקו רב כיד המלך שבראו היה הוא ובניו והדורות הקרובים אליו כבודם חדש עמהם וחזקם שמור ביצירתם אבל כשנתרבו הדורות כמו שנתרחקו מאותו מקור ראשון כך נתרחקו מאורך החיים הנמשך ממנו. והסבה השנית מפני מי המבול שעם היות שבא ע"צ העונש כדברי רבינו נסים ושאחר עברו היה ראוי שיהיה האויר זך הנה לא יוכל להכחיש שנתקלקלה האדמה ושלשה טפחים ממנה נמוחו ונתחייב מזה שגם המזונות והצמחים לא נשארו בכחם הראשון ולא היה בזה עוות הדין כלל כי די לו לנח ולבניו שימלטו מן המבול. ואולי שכן רצה הקדוש ברוך הוא שיקצרו ימי האנשי' ושם לאדם גבול החיים לאמור עד פה תבא ולא תוסיף וכמו שאבאר אחר זה הנה אם כן מפאת טבע הארץ אחרי המבול קצרו החיים ג"כ. והסבה הג' היא על זוללות המזונות שנתחדשו בבני אדם כי מלבד חסרון כח הצמחים אחר המבול ושלא היו מזינים כמו קודם לכן בעבור שנתלחלחו יותר הנה עוד אכילת הבשר תקצר ימים ותרבה בדם יותר מהראוי ושתיית היין מביא אל הנזילו' והחלאים הרבה כי מפני זה אמר שלמה אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. ונוסף על זה שנתוספה זמה בעולם וקודם היות האדם בן עשרים שנה יוליד בנים ובנות והניאוף מקצר החיים בלי ספק מכלה הלחות ומכבה החום הטבעי. הלא תראה שדוד המלך בהיותו בן שבעים שנה כסוהו בבגדים ולא יחם לו ולא היה זה באמת מרוב זקנתו כי כמה מהאנשי' יותר זקנים מזה הם חזקים ובריאי' ומולידי' בנים אבל היה שנדעך חומו הטבעי ונתקרר כמו בהיותו בבחרותו רודף אחר הנשים ולכן בתחלת זקנתו היה באותו קצה מהקור המופלג. ושלמה בנו שאחז במעשה אביו והוסיף עליהם כהנה וכהנה נתקצרו עוד ימיו ומת בן נ"ב שנים לפי שכאשר נתפשטה רוע ההנהגה באדם וישחת מזגו והבן הנולד לו מאותו מזג נשחת כשהוסיף עוד לפשוע בעצמו הרבה בהשחתתו והפסדו. ומפני זה היו החיים הולכים ומתמעטים בדורות ההם עד שנתישב הטבע בגבול החיים וכמו שאמר (תהלים צ') כל ימינו פנו בעברתיך כלינו שנינו כמו הגה ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' כי הנה על הדורות הראשונים שהיו החיים הלוך וחסור אמר כי כל ימינו פנו בעברתיך כלינו שנינו כמו הגה ועל הטבע שנתישב בגבול החיים ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' והנה יתבאר עוד אחר זה ויצא לנו מזה כלו שדברי אלו שני הרבנים הרמב"ן והרמב"ם שניהם כאחד טובים ואלו ואלו דברי אלהים חיים עם מה שהלצתי בעדם והותרה השאלה הה':
Genesis._.5.3.3
הדרוש הב' הוא לדעת למה זה בכל אחד מהיחידים הראשוני' האל' זכר הכתוב בכמה שנים הוליד בן וכמה שנים חי אחר שהולידו ונזכר אחר זה כמה היו ימי חייו ואומר בסבת זה שהכתוב כיון ראשונה להודיע הסתעפות הדורות מאדם הראשון ועד נח ולכן ביאר שהיתה מהשגחה האלהית באותם הראשונים כלם שלא היה בהם עקר ועקרה כי כלם הולידו. וגם לגודל ההשגחה היה תחלת הולדת כל אחת מהם בן זכר לא בת כדי שיהיה שמור השתלשלות הדורות מאיש אל איש ומפני זה ביאר הכתוב בכל אחד מהם שהוליד כי לא היה בו עקרות וגם שהוליד בראשונה בן זכר לא בת. ועוד הודיענו בעניני תולדותיהם כלל גדול מאד והוא שבהיות אדם הראשון אב לכולם שיולידו בדמותו היה מהפלא שכל מי שקדם בהולידו קודם ק"ל שנה שהוליד אדם את שת שעמד פרוש מן האשה עד שהולידו הנה כל מי שהוליד בן קודם זה הזמן שהוליד אדם את שת קצרו ימיו מימי אדם. ומי שנתעכב ושהאריך ימים מלהוליד יותר מאדם קודם שהוליד את שת ארכו ימיו ממנו והסבה בזה שמהירות הזווג בתחלת ימי האדם מכלה הלחות השרשי ומקצר ימיו. הוא אשר דברתי שהמשגל במהירותו בחיי האדם ובהפלגתו מקצר ימי חייו. ומפני זה אדם שעמד ק"ל שנים שלא ידע את אשתו הוליד את שת חכם וצדיק ואח"כ בח' מאות שנה שחיה עוד הוליד בנים ובנות כי לא נפרד עוד מאשתו או שרמז בזה לקין והבל ולתאומותיהן כמו שפירשתי למעלה. ומפני שמשל ברוחו ונפרש ק"ל שנה מהאשה לכן היו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות ושלשים שנה כי ארכו ימי חייו לטוב הנהגתו במשגל. ואמנם שת מיהר זווגו אל האשה יותר מזה כי בהיותו בן ק"ה שנה הוליד את אנוש ומפני שמהר בזה כ"ה שנים מאביו אדם לכן חיה אח"כ שמונה מאות שנה ושבע שנים שהוליד בהם בנים ובנות ולא נפרד עוד מהאשה כי תמיד היה מוליד ובזה היו ימי חייו תשע מאות וי"ב שנים כי כמו שמהר בזווגו קודם אביו כ"ה שנים ככה קצרו משנותיו מימי אביו י"ח שנים. ואמנם אנוש מהר זווגו קודם אדם להולדת שת מ' שנה שבהיות אנוש בן תשעים שנה הוליד את קינן. ואח"כ בשמונה מאות שנה וי"ט הוליד תמיד בנים ובנות כי לא נפרד מאשתו. והיו מפני זה כל ימי חייו תשע מאות וחמש שנים כי כמו שמהר זווגו מזווג אדם אביו לשת ארבעים שנה כן קצרו ימיו מימי אדם כ"ה שנים. ואמנם קינן מהר עוד זווגו והוליד את מהללאל בהיותו בן ע' שנה ואח"כ בשמונה מאות וארבעים שנה שחי עוד הוליד בנים ובנות כי לא נפרד מהאשה והיו ימי חייו מפני זה תשע מאות ועשר שנים כי מפני שמהר זווגו קודם זווג אדם להוליד שת קצרו ימי חייו עשרי' שנה וכתב יוסף בן גוריון בספר שני מספרו אליסנדרוס בא בארץ פרסיאקין מאיי הים ושמצא שם בני אדם דומים לנשים ואוכלים דגים חיים ומדברים בלשון יונית ושאמרו לו שבתוך אותו האי היה קבר איש מלך קדמון ושמו קינן בן אנוש שהיה קודם המבול מולך על כל העולם כלו והיה חכם מבין בכל החכמות ומבין ומושל ברוחות ובשדין ושהוא ידע בחכמתו שהיה הקב"ה עתיד להביא מבול על הארץ ויכתוב את העתיד להיות מזה על לוחות אבן. וכתב עוד במכתבו ההוא שבימיו הציף הקב"ה שלישו של עולם ושכן עשה בימי אנוש בן שת בן אדם הראשון והראו לאלכסנדר את הקבר ההוא ואת לוחו' אבן אשר שם והיה הכתב כתב עברי'. ושכתב כל זה אליכסנדרי באגרת ששלח לאריסטוטול"י רבו ומלמדו הגדול עד כאן. והוא באמת עדות גדול לפנת החדוש וגם לאמתת מה שביארתי מהיות הלשון הראשון שדברו בו ההורים הראשונים הוא הלשון העברי והמכתב אשר כתבו בו מכתב אלהים הוא. ואמנם מהללאל מהר עוד זווגו שהוליד את ירד בהיותו בן ס"ב שנה אח"כ בשמונה מאות ושלשים שנה הוליד בנים ובנות כי לא נפרד עוד מאשתו ובעבור זה היו כל ימי חיי מהללאל שמונה מאות ותשעים וחמש שנים כי מפני שמהר זווגו לזווג אדם להולדת שת ס"ה שנים קצרו ימיו משנות אדם כ"ה שנה אמנם ירד משל ברוחו ואיחר זווגו ל"ב שנים יותר מאדם עם היות שבשאר שנים אשר חי הוליד בנים ובנות כי לא נפרד עוד מאשתו והיה שכרו כי תחת אשר איחר זווגו יותר מאדם ל"ב שנים נתן אלהים שכרו מדה כנגד מדה שכן חיה יותר ממנו ל"ב שנים. ואולי שלכן נקרא את שם בנו חנוך לחנוך אותו במצוות ובמדה הטובה הזאת. האמנם חנוך לא עשה כן ולא הלך בדרכי אביו בזמן זווגו כי הוא הוליד את מתושלח מהרה בהיותו בן ס"ה אבל אחרי זה אמר הכתוב ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח. והמאמר הזה מורה שקודם הולידו את מתושלח היה רודף מאד אחר המשגל ולכן מהר זווגו אבל אחרי שהוליד את מתושלח הלך את האלהים ר"ל שנדבק בעבודת האל ושלמות נפשו יותר ממה שהיה בראשונה קודם לידת מתושלח שלש מאות שנה אבל עכ"ז לא נמנע ולא נפרש מאשה כאדם זקנו כי תמיד כל אותם שלש מאות שנים הוליד בנים ובנות. וכאשר ראה ית' שהיה חנוך הולך אחריו ומתדבק בו והיה עם זה מתחבר לאשתו ומוליד בנים ובנות ראה בחכמתו העליונה שצרכי האשה והבנים היו מונעים אותו מהשלמות אשר היה מבקש ולכן המיתו קודם זמנו. והוא אמרו ויהי כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלש מאות שנה ובהיותו מתהלך את האלהים ומתדבק בו ואיננו כי לקח אותו אלהים. והנה נזכר בחנוך תמיד שם אלהים ולא שם בן ד' אותיות להעיר שהיה התבודדותו בבריאת העולם שנתיחסה אל האלהים. ולכן היה התבודדותו ודבקתו באלהים בורא העולם. והנה חיה שס"ה שנה כמספר ימות שנות חמה אם לרמוז שהיו תנועותיו ומעשיו לעבודת יוצרו כאחד מצבא המרום. ואם להודיע שמתוך תנועת הגלגל הכיר חנוך מציאות המניע הראשון. וכן נאמר בנח ובאברהם התהלכות את האלהים לפי שהיו משיגים מציאות האל מצד מהלך השמשי הנעשה באותו מספר מהימים. ולפי שהיתה מיתת חנוך מתוך הדבקות בשם כמי שיניח אש קטן אל אש גדול שנתפשט' להבת האש הגדולה ותאחוז האש הקטן ולא יוכל להפרידו ממנו לכן נאמר בו ואיננו כי לקח אותו אלהים ר"ל שנדבקה נשמתו בעליונים ונפרדה מהגוף הנה אם כן זכר הכתוב בזה קוצר ימי חנוך כמו שמהר זווגו אבל ביאר שלא היה הקצור ההוא טבעי בסבת המשגל כי אם שעשאו הקדוש ברוך הוא כן לטובתו שחנוך עצמו בדבקותו ושלמות נפשו קנה לעצמו חיי העולם הבא. ולכן לא נאמר בו וימת כמו שנאמר בשאר הראשונים להודיע שלא היתה הפרדת נפשו מגופו מיתה אלא חיים נצחיים לה. וכן אמרו בב"ר (מ"י סי' מ"ב) תשעה נכנסו בחייהם בג"ע והראשון שזכרו מהם הוא חנוך להעיד על שלמותו. אבל נאמרו שם דעות אחרות בזו. אמרו שהיה חנוך (ב"ר פרשה כ"ח) פעם צדיק פעם רשע אמר הקב"ה בעוד שהוא בצדקו אסלקנו. ולא ידעתי מאין להם זה אלא אם חשבו לו לרשעות מהירות זווגו והיותו מוליד בנים ובנות תמיד ולא נפרד מן האשה בהיותו מתהלך את האלהים ודבק בו וזהו אצלם פעם צדיק פעם רשע. הנה התבאר למה נאמר ב' פעמים ויתהלך חנוך את האלהים והותרה השאלה הששית. ואמנם מתושלח להיותו צדיק גמור כמ"ש חז"ל (מ"י סי' מ"ב) המתין ואיחר זווגו עד קפ"ה שנים מימיו שהוליד את למך עם היות שאח"כ בשבע מאות ושמונים ושתים שנה שחיה עוד הוליד בנים ובנות כי לא נפרד מאשתו אחרי שנזדווג אליה אבל עכ"ז בעבור שמשל ברוחו ולא קרב לאשתו מהרה כשאר הראשונים היה שכרו אתו שהיו כל ימי חייו תשע מאות וששים ותשע שנה כי כמו שהוא המתין ואיחר את זווגו יותר מאדם נ"ז שנים ככה האריך ימים עליו ל"ט שנים. ואמנם למך איחר והמתין זווגו גם כן בהיותו בן קפ"ג שנה הוליד את נח יחיה אחריו מבלי הפרדו מאשתו חמש מאות ותשעים וחמש שנים ותמיד הוליד בהם בנים ובנות. עם היות שהיה כפי הראוי שיתוספו ימי חייו יותר מחיי אדם מפני זה לא היה הדבר כן כי היו כל ימי למך שבע מאות ושבע שנה פחות מימי אדם והיתה הסבה בזה אצלי שנתקצרו ימיו לטובתו כדי שלא יראה בגזרת המבול שהקדו' ברוך הוא בזכותו ובזכות נח בנו סלקו קודם זמנו כדי שלא יראה ברעה אשר ימצא את עמו. אמנם נח עשירי היה בדורותיו משל ברוחו יותר מכל אבותיו בשני דברים. האחד שכבש יצרו מגשת אל אשה עד היותו בן חמש מאות שנה ואז הוליד שלשה בנים. והשנית שאחרי שהולידם נפרש מהאשה ולא הוליד עוד ואין ספק שהיה כל זה מפחד המבול שבהולידו בנים ובנות הבנות יתחברו לבעליהן וימותו עמהם כמו שקרה לבנות לוט שמתו בסדום ונספו בעון העיר לפי שהיה לוט כמצחק בעיני חתניו. ואמנם הבנים ראה שאם ירבו אולי יהיו רשעים כבני הדור ואף שלא יהיו אולי שזכותו לא יספיק להציל את כלם ולכן כבש יצרו שלא יוליד עוד מאותם השלשה בנים. וכן הוא בב"ר (פרשה כ"ז) מה טעם כל דורו של נח הוליד למאה למאתים ונח הוליד לת"ק שנה אלא אמר הקב"ה אם רשעים הם אין רצוני שיאבדו במים ואם צדיקים הם אטריח עליו ויעשה כמה תיבות כבש הקב"ה מעיינו והוליד לת"ק שנה. ואפילו יפת שהיה גדול מהם בבא המבול לא היה בן מאה שנים לעונשי'. הנה העירו עליה סבה באיחור הולד נח לבניו אבל לא שערו במה שלא הוליד אח"כ גם קודם המבול והסבה בכל אחת היא. האמנם אחר המבול כאשר ראה נח חטאת חם בנו ומה שפשע נגדו ושקללו מאס בבנים ולא רצה להוליד עוד כל ימיו. ובעבור שנח כבש את יצרו בתחלת בחרותו ת"ק שנה הצילו האלהים ממי המבול והאריך ימיו תשע מאות וחמשים שנה שהם יותר מחיי אדם עשרים שנה והיה השכר הזה עצום מאד כפי הדור בעבור שהיו רבים מהשנים האלה אחר המבול שנתקלקלו הדברים הטבעים כלם וקצרו החיים כמו שביארתי בדרוש הראשון ועכ"ז נח מפני שלמותו ארכו לו הימים. הנה התבאר מכל זה צורך המאמרים כלם שבאו בספור השתלשלות הדורות האלה. אם במה שנזכר בכל אחד מהם לכמה שנים הוליד שהי' זה כדי לבאר תכונת כל אחד מהם בהקדים עצמו לזווג האשה או בהמתינו ואיחורו לו. ואם במה שזכר שם הבן אשר נולד ראשונה להודיע השגחת השם עליהם להיותם שתילי העולם ושרשיו שלא היה בהם עקר ועקרה כי כלם הולידו וגם בן זכר בתחלה לא בת מפני שלשלת היחס שהיה בזכרים. וגם שאחד מן הנולדים האלה לא מת או נשבר או נשבה אין רואה כי כלם חיו ונתקיימו כי תמיד היה מלאך ה' סביב להם ויחלצם עוד ביאר הכתוב כמה שנים חיה. כל אחד מהחסידים האלה אחרי הולידו את בכורו היושב על כסאו ושהוליד בהם בנים ובנות להודיע שלא היה א' מהם שאחרי הולידו את בנו נפרד מאשה כי תמיד אחרי התחלת' בזווג וההולד' היו מתמידים בה ומולידים בנים ובנות מלבד נח שמצא חן. ואחרי הולידו שלשת בניו נפרד מאשה ולא הוליד עוד. עוד זכר הכתוב בכל אחד מאלה כמה שנים חי בכללות. אם להודיע מעשה ה' כי נורא הוא באריכות ימי חייהם ואם כדי להודיע שכל מי שקדם להוליד מן הזמן שהוליד אדם את שת קצרו ימיו מן הימים אשר חי אדם הראשון. וכל מי שאיחר הולדתו יותר ממנו חיה יותר ממנו ואין להקשות על זה מאשר לא מצינו התוספת והחסרון הזה קצוב ושוה בכלם כי הנה הדברים הטבעיים לא יפעלו בשוה בכל נושאיהם כי אם כפי הכנת המקבלים ועיניו הרואות אנשים רבים יאכלו דבר אחד ממית ומזיק ולאחר ימית לשעתו ולאחר עד חדש ימים ולאחר יותר או פחות מזה לפי שכל זה נמשך בטבע כפי הכנת הנושאים המקבלים. כן היה הדבר ביחידים הראשונים שזכרה התור' בספורים האל' שכל מי שהקדים זווגו מזווג אדם זקנו כהולדת שת קדמה מיתתו למיתת אדם זקנו כפי מספר השנים. ומי שאחר זווגו נתאחרה מיתתו אבל נתחלפו בקדימה והאיחור ההוא בפחות ויתר כפי הכנותיהם והותר' במה שביארתי בזה השאלה הז' בשלמות גדול:
Genesis._.5.3.4
והדרוש הג' למה זה נאמר בתוך ספור כל אחד מהראשונים האל' וימת מלבד מה שביאר מספר ימי חייהם שממנו נדע שבסופם מתו ומה בא לאשמועינן ולא נאמר כן בדורות שמנח ועד אברהם ואומר בסבת זה שהנה עשר' אנשים הנקובים בשמות האלה מאדם ועד נח כלם היו צדיקים וטובים אם מאדם מבואר ממה שארז"ל שאחרי שחטא שב בתשוב' (עירובין דף י"ח) וקבל עליו יסורין ונפרש מהאש' שנים רבות. ואמנם שת הכתוב העיד שהי' בצלמו ובדמותו שהוא צלם אלהים ולכן הושתת ממנו העולם. ואמנם אנוש שמו מעיד עליו שהוא מענין אנושות שהי' איש חיל רב פעלים וכמ"ש ואתה אנוש כערכי. כלם אנשים ראשי בני ישראל המה אנשי שם. ובימיו של שם הוחל לקרא בשם ה' שהוא לפי פשט הכתוב לשבח כמו שאמרתי. וגם שיפורש לגנאי כדבריהם ז"ל הנה לא אמרו שאנוש עצמו התחיל בזה ולא שהי' עובד ע"ג אלא שבימיו התחילו בני אדם לעבדה. וכן קינן שמו מלשון קנין לפי שקנה שם טוב קנה לעצמו דברי תורה. וכן מהללאל שמו יורה עליו שהוא מהלל לאל. וכן ירד כמו שפירשתי מענין ממשל' שמשל ברוחו וכבש את יצרו כמו שביארתי. וכן חנוך הכתוב מספר בשבחו שהתהלך את האלהים כמ"ש בנח ובאברהם. וכן מתושלח (מ"י סי' מ"ב) ארז"ל שהי' צדיק גמור אמנם למך צדיק היה וכו' כמו שיראה מדבריו שאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמ' אשר אררה ה'. עד שמפני צדקתו הקדים השם מיתתו לבל ירא' במי המבול. (מ"ו שם) ואמנם נח הכתוב מעיד על חסידותו וצדקתו ובעבור שהיו כל אלה צדיקים וטובים רצה הקב"ה בהביאו מי המבול לשחת כל הארץ שכל אלה ימותו קודם בואו באופן שימותו בשלום ינוחו על משכבותם ולא יושחתו עם אנשי רשע. ולזה נאמר בשנת שש מאות שנה לחיי נח והמבול היה. והגיד שאפילו מתושלח שהאריך ימים יותר מכלם בא יומו וקצו קודם המבול וכמ"ש חז"ל כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר כי היו שבעת ימי אבלו של מתושלח. וכדי להעיר על זה אמר הכתוב בכל אחד מהיחידים האלה בסוף ספורו וימת להודיע שכל א' מהם מת מעצמו בכבודו על מטתו ולא נשטף במי המבול. ואולי שלכן אמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה והאריך לדור הרע ההוא ק"כ שנה עד שימותו אנשי השלשלת כלם אשר נקבו בשמות מאדם ועד נח מלבד שנתן הזמן ההוא שישובו בתשובה כדעת אנקלוס כי הנה עם היות שלא היו היחידים ההם במדרגה כ"כ מהשלמות שיהיו ראויי' להנצל מהמבול כנח מ"מ לא היו ראויין לידון במי המבול כיון שהם לא השחיתו את דרכ' בדור הרעה ההוא. ובעבור שהיתה זאת הכוונה במלת וימת שנאמר ביחידים האלה לכן תמצא שבדורות שנזכרו אחרי המבול מנח ועד אברהם לא נאמר בהם וימת כי לא היה בהם זה הצורך והותר' בזה השאל' השמינית. ואמנם מה שאמר למך בתולדו' נח זה ינחמנו ממעשנו כבר ראית כמה נדחקו בזה דברי המפרשים והנכון בעיני הוא שהנה קללת אדם הגבילה הקב"ה עד סוף ימיו כמ"ש כל ימי חייך עד שובך אל האדמה ואדם הוליד את שת בן ק"ל שנה ושת הוליד את אנוש בן ק"ה ואנוש הוליד את קינן בן נ' שנה וקינן הוליד את מהללאל בן ע' שנה ומהללאל הוליד את ירד בן ס"ה שנה וירד הוליד את חנוך בן קס"ב שנה וחנוך הוליד את מתושלח בן ס"ה שנה. ומתושלח הוליד את למך בן קפ"ז שנה. ולמך הוליד את נח בן קפ"ב שנה שהם כלם אלף וחמשים וששה שנים. הנה אדם חיה תשע מאות ושלשים שנה ויצא מזה שאחרי מות אדם קכ"ו שנה נולד נח והיה א"כ נח בהשתלשלות הדורות האלה הוא הראשון שנולד אחרי שמת אדם הראשון. ולכן כשנולד נח אמר למך אביו כיון שבני זה נולד ראשונה אחרי מות אדם ושובו אל האדמה יתחייב שעמו תבא המנוחה אל הארץ ושהוא לנו משמיע שלום מבשר טוב שינחמנו השם ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' בחטא אדם כיון שכבר אדם מת וזה היה הראשון מן הדורות שנולד אחרי מותו. ואמר מן האדמה אשר אררה ה' ולא אמר אלהים להגיד שהיתה הנחמה ראויה לפי שלא באה קללת הארץ מכח הבריאה הראשונה המיוחסת לאלהים. כי אם אח"כ בחטא אדם ממדת ה' שהיא מדת הרחמים ברחמו על נפש אדם ושלמות שכלו וכאלו אמר מן האדמה אשר אררה ה' כשנזכר שם ה' בספורים שהוא אם בספור חטא אדם ואם בספור קין וחטאו וקללתו ויחס הנחמה והמנוחה הזאת לנח להיותו כמבשר בה. גם יתכן לומר שלמך ידע בחכמה או בנבואה שנח בנו בזכותו ובצדקתו ימלט עצמו וזרעו מהמבול ובעבורו יתישב העולם מיוצאי חלציו ולכן אמר זה ינחמינו ממעשינו שהוא רמז אל חטאת הדור ופשעיהם ומעצבון ידינו שהוא רמז למבול. ופירשו באמרו מן האדמה אשר אררה ה' שלא אמר זה על קללת אדם ולא על קללת קין. כי אם על קללת המבול שהיתה גדולה מכלם. וכבר יורה על זה שאתה לא תמצא בכל א' מהדורות האלה שנאמר ויולד בן אלא בלמך כי בכל השאר לא נזכר שם בן והיה זה לפי שמנח נבנה העולם כי בן הוא מגזרת בנין ונח היה הבנין אשר בו נתקים העולם בב"ר (מי"ח י' מ"ב) אמרו עוד וכי נביא היה למך אמר רבי שמעון בן יהוצדק מסור היה לאדם כשנאמר לו ארורה האדמה בעבורך אמר לפניו רבש"ע עד מתי אמר לו עד שיולד אדם מהול ממעי אמו. וכיון שנולד נח כן אמר זה ינחמינו העירו בזה אל הדעת הראשון ששערתי אני שהיתה קללת אדם על לידת נח לפי שבא אחרי מותו אף שהיה בענין תאות המשגל בקצה המנגד לו כי אדם ידע בתחילה את אשתו באותו יום שנברא ונח לא ידעה עד היותו בן חמש מאות שנה והוא אמרם שנולד מהול רוצה לומר שהיה כובש את יצרו ולא מושך בערלתו כאדם בתחלת בריאתו. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הט':
Genesis._.6.1.1
ויהי כי החל האדם לרוב וגומר עד וירא ה' כי רבה רעה האדם בארץ. כבר ידעת מה שכתבו במדרש ושנו בפרקי רבי אליעזר ומשולש בגמרא בענין בני האלהים שהיו מלאכים ואם באנו למלות הכתוב אין ספק שיתישב בו הדעת הזה היטב אבל לא יתיחס לענין הפרשה כלה שאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וינחם ה' כי עשה את האדם ויאמר ה' אמחה את האדם שכל זה א"א שיתישב במלאכים גם כי הדעת ההוא מהנמנע שיש להם טבע קיים רוצה לומר שישוב טבע הנבדל להיות חמרי. ודברי חכמינו זכרונם לברכה באמת יש להם סוד ואינן כמשמעותן כמו שלקחום האומות. ולכן ראוי שיפורשו הפסוקים האלו באופן מסכים עם המושכל לא באופן אחר. ונראה לי לפרשם באחד מב' דרכים הדרך האחד שקרא בני אלהים אותם שהיו מבני שת כי מפני שלמותו וצדקתו והיותו אלהי במעשיו נקראו בניו בני האלהים. ואמנם בנות האדם היו מבנות קין כי מפני שהיה אביהם עובד אדמה נקראו המה בנות האדם. ויאמר הכתוב שכאשר החל האדם שהוא שם כולל למין האנושי לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם התחברו שתי סבות להשחתתם. האחת שנתרבו האנשים מאד וכפי רבויים חלק לבם ופרצו פרץ ולא עמדו בהנהגת האבות ואחדותם. והב' שבנות יולדו להם כלומר שבתחלה לא היתה נמצאת אלא נקבה אחת לזכר אחד כחוה לאדם וקין ותאומתו וכן השאר ומפני זה לא היתה להם הכנה ככה לחטא. אבל כאשר בנות רבות יולדו להם שהיה כל אחד יכול לקחת נשים הרבה להוליד בנים רבים אז נתפרצו בזמה וזו היא סבת מפלתם ויורה שהיו בנות רבות אמר ובנות יולדו להם לפי שלא נאמר בלשון הזה על המעטות כי אם על הרבות וכן הוא בלשון בני אדם שיאמרו שנת גשמית היא זאת או שנת תבואה שמורה זה המאמר על רבוי הגשמים והתבואות. וספר הכתוב איך נמשך פריצותם והוא שראו בני האלהים את בנות האדם ר"ל מזרע קין או מאיזה זרע שיהי' ולא חששו בת מי הנה אבל בראותם שהיו טובות כלומר יפות בתוארם היו לוקחים אותם לנשים והיו נושאים אותם מבלי הבטה מאיזה זרע היתה ואם הית' פנויה או נשואה כי אם ביפין בחרו להם. וכבר נאמר בכתוב לשון טובות על היפות שבע פרות הטובות. ולמעלה קראן יפות מראה. וכן נאמר באדוניה והנה הוא טוב תאר מאוד ואין ספק שהי' חטאם בזה גדול לפי שתכלית האדם הוא להשלמת נפשו והדברים הגשמיים הם מונעים גדולים לזה בהיותם בגנות ובדופי והם הכנה ועזר רב לשלמות בהיותם כפי הראוי. ולזה ראוי שישתדל האדם תכלית מה שאפשר כשיבחר בזווג האש' שיבקש לעצמו אשה הגונה בת טובים כדי שתוליד בנים מוכנים לשלמות לפי שטבע המולידים נמצא בנולדים מהם והמדות הטובות יעברו מן האבות והאמהו' לבנים אם מצד המזג הטבעי שהוא הכנ' למדו' והוא קנוי משעת ההריון ואם בדרך הלמוד שילמדו האב והאם לבניהם ויחנכו' מקטנותם. ומפני זה הזהירו חז"ל (קדושין דף ע') שלא יזדווג אדם עם אשה בלתי הגונה לו והפליגו בזה עד שאמרו (פסחים נ"ג) ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור ולא ישא אדם בת עם הארץ שהם שקץ ובנותיהם שרץ ועליהם נאמר ארור שוכב עם בהמה ואמנם מי שתכליתו התענוג במשגל יבקש אשה יפה אע"פ שתהיה סרת טעם תהיה בת מי שיהיה צדיק או רשע או עם הארץ והאנשים העושים כן אין ספק שהתענוג הגשמי הוא שלמותם האחרון והיה ראוי מפני זה שימחו מן הארץ כי לא יצליחו לכל דבר. ולכן פרסמה התורה חסרונם וגנותם כמ"ש ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. כי לא היו בודקים באביה ובאחיה כמו שצוו חז"ל. ואין ספק שזה היה להם מפני ששכלם נעשה חמרי כי הוא בתחלתו נברא בכח גמור ונשלם עם המוחשות ואפשר שיתפתה אחריהם באופן שלא יוכל להתגבר על החומר ולהתקומ' נגדו ועל זה אמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר כלומר אין ספק שהרוח השכלי שהוא רוחי אשר נתתי באדם לא ישפוט בו תמיד ולא יהיה מושל ושופט כל הימים לפי שהחומר ישפוט וינהיג גם כן פעמים רבות לפי שגם הרוח הזה הוא בשר כמו שהגוף הוא בשר וקרא את הרוח בשר לפי ששלמותו נתלה בבשר. ואין לו שלמות מוחלט בהתחברו בבשר ולכן אין ראוי שיאריך ימים בחייו כמו הראשונים כי הנה יאבד השכל עם ההתמדה בחומר כיון שבאורך הימים אפשר לשכל שישתנה אל הרוע ואינו אפשר בבשר שישתנה אל הטובה ואל השלמות. ולכן היה יותר נאות שיהיו ימיו הנהוגים כפי טבעו לחיות ק"כ שנה ר"ל שאם לא תשיגהו סבה מונעת יהיה זה גבול חייו לא יותר. ואין ספק כמו שיאמר הפלוסוף שיש לכל מין ומין מהחיים זמן קצוב לחייו א"א שיעבור משם. וכבר יראה שהיה חיות האדם המוגבל בין רב למעט ק"כ שנה ממרע"ה שחיה אותם השנים לפי שלא השיגתו סבה מונעת כמ"ש (דברים ל"ד ו') ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה ועל זה נאמר לו הן קרבו ימיך למות כי היתה הקורבה ההיא הגזרה שנגזרה בכלל על בני אדם. וכן אהרן חי קכ"ג שנים שהם בכלל ק"כ שנה. ואין להקשות על זה מה שהקשה הראב"ע שאחרי זה חיו בני אדם נח והאבות יותר מק"כ. כי לא היתה הכונה בגזרה הזאת שמיד ולדורות יתחילו האנשים לחיות זה המספר מהשנים. כי איך יתכן שיעתקו השנים מן הקצה אל הקצה פתאום אלא שילך חיות בני אדם ומספר ימיהם הולך ומתמעט בחסרון בירידה תמידית עד שיגיע אל הגבול ההוא ושם יעמוד הטבע האנושי ולא יוסיף וגם הזמן ההוא אינו שכל האנשים יגיעו אליו אלא שהאדם כשלא ימנעהו מונע מסבות חצוניות ופנימיו' יהיה גבול חייו הטבעיים כפי לחותו השרשי ק"כ שנה או בקרוב אותו גבול לא יותר מזה. וכבר יתחייבו סבות מרוע ההנהגה בדברים אחרים לאדם שימנעוהו מהגיע אליהם ועל זה נאמר (תהלים צ' י') ימי שנותינו בהם שבעים שנה שדבר בנהוג הרגיל לא במחוייב כי הנה אנחנו רואים אנשים כי יחיו צ' שנה וגם יותר מזה וככה אמרו הטבעיים שעם היות ימי האדם קצובים כפי הטבע הכולל הנה לא ימצא אחד מהם שימות מיתה טבעית לכליון הלחו' השרשי כי כלם ימותו מרוע ההנהגה ומיני החלאים ושאר הסבות. וראה ית' שאם יהיה אדם רודף אחר שלמות נפשו יהיה די לו בימי החיים האלה ק"כ שנה ואם ירדוף אחרי המותרות הנה מי שיוסיף חיים יוסף בפשע. גם שבהיות הזמן קצר יזכור האדם יום מותו ויפחד ממנו וישוב אל ה' וירחמהו כי יתפעל יותר מהמות הקרובה אליו משיפחד בהיותה רחוקה ממנו שנים רבות. והמאמין בשלמות האנושי יתעורר בתחלת זמנו להשיגו ואלו חיה אלף שנים הנה יצרו הרע יאמר לו תמיד הן עוד היום גדול ובעבור כל זה כלו ראה יתברך להגביל שנות חיי האדם בזה האופן ועליו נאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה (מ"י סי' מ"ד) ובמדרש אמרו מנין שנזכר שם משה קודם שנולד שנאמר בשגם הוא בשר חושבניה דבשגם כחושבניה של משה. העירו לזה למה שביארתי שמשה חיה ק"כ שנה במספר הנזכר בפסוק הזה כי כל החיים האפשריי' לאדם בשגם הוא בשר שהם מאה ועשרים שנה חיה משה. ואמנם אמרו הנפילי' היו בארץ בא להודיע שבני האלהים היו חושבים שהכל הולך בתולדה אחר האב ואפילו שתהיה האשה גרועה הבן מעולה כאביו שהכל הולך אחר הצורה והאב נתן אותה והאם חומר מתפעל ומקבל מהצורה מה שיתן לה. והנה סכלו בזה כי המקבל יקבל כפי טבעו והצור' הנכבדת כשתחול בחומר פחות תפחת מעלת'. ולכן כשיתחבר האדם המעול' עם האש' הפחות' לא יהי' הבן מעולה כאביו אבל יהי' נופל ושפל ממדרגתו בסבת זה ומפני זה בימים ההמה שלקחו להם בני האלהים את בנות האדם לנשים הנפילי' היו בארץ שהם בניהם אשר הולידו שהם נופלים ממדרגת אבותיהם ולא בלבד בזמן ההוא אבל בכל זמן שיבואו בני האדם הנכבדים אל בנות האדם הפחותות בלי ספק יולדו להם רוצה לומר הנפילים שזכר. ובזה האופן יתבזו המשפחות ויפלו ממדרגותיהם. ולפי שקרא אותם בני האלהים ביאר הכתוב שלא היו בני האלהים ממש אלא שנקראו כן לחזקם וגבורת' ולפרסום שמם בגוים והוא אמרו המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם וכל זה מור' שהאנשים הנכבדים ההם עשו פחיתות גדולה בשטיפתם בזימ' כמלך גדול ורם שישא אשה בת נבל שאין ספק שיור' זה על היותו שטוף בזימה בהפלג'. הנה נתבאר ענין הנפילים שזכר' התור' שהם אשר נולדו לבני אלהים בני שת מבנות האדם שלקחו להם ממשפת' מגונ' ונקלה. זהו הדרך הראשון בפירוש הפרש' הזאת. והדרך השני הוא שקרא בני אלהים מאריכי הימים שנזכרו בפרש' כדעת המדרש כי בעבור שהיו חייהם ארוכים מאוד הושאל להם שהם בני האלהים להורות על קיומם והתמדתם כעליונים ואין ספק שהיו בגופם ואיבריהם גדולים חזקים ויפים כי הטבע שהכינם לחיות החיים המופלגים ההם יכין אותם בגופם במזג ובהרכב' הצריכ' אליו. והנה בניהם שהיו בצלמם בדמותם לא עשו כמעשה אבותיהם בצדק וכשרון המעש' כי בראותם בנות האדם ההמוניים שהיו ימי שנותם שבעים. ואם בגבורות שמונים שנה שהיו טובות ויפות לענין המשגל היו לוקחין אותם אפילו בחזק' לנשים והי' זה מהפשע לפי שבני האלהים היו חזקים בגופם חזקים בטבעם כפי טבע אבותיהם כי היו משורש נכבד וגזע גדול וחזק והנשים היו קטנות וחלושות רפויות המזג מושחתות ההרכב' שלכן היו חי הם קצרים ולא יכלו לעמוד זמן רב והיו אם כן הכחות הפועלים מהזכרים בלתי מתיחסים אל הכחות הנפעלות מהנקבות ולכן אף השם חרה בהם כי היו מחללים כבודם ומחלישים את זרעם. ואמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר רוצה לומר אדם וקין כשחטאו לא עשיתי בהם כלייה לפי שדנתי אותם לכף זכות ואמרתי שחמרם הביאם לחטא כמו שכתוב כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין ראוי שיהי' כן תמיד כי הנה רוחי ונשמתי רוח אלהין קדישין השופט כל הארץ לא ידון באדם לעולם בכל דור ודור באמרי בשגם הוא בשר כלומר שעם היות שמפאת שכלו ונשמתו לא היה ראוי שישולח אל תאותיו לפי שאיננו שכל לבד כי גם הוא בשר וטבע בשרו מחטיאו (תהלים כ"ג י"ד) וכמו שכתוב כי הוא ידע יצרנו לא היה מפני זה ראוי לכלי' אבל עתה שאדם חטא וקין בנו חטא יותר ממנו ואנשי הדור הזה עם היותם בני האלהים הוסיפו לחטא מקין ודור ודור רק רע כל היום מה אוחיל עוד מהם ולזה גזר שיהי' דינם מאה ועשרים שנה שהוא כדרך המתרגם שנתן להם זה הזמן אולי יזכרו וישובו ואם לא יענישם בהפסד כללי הנה נתבאר שמלת ידון היא מגזרת דין ומלת רוחי כפי זה הפי' חוזר לש"י שהוא גזרתו וחכמתו על דרך רוח אל עשאתני ונשמת שדי תבינני. והי' הענין הכתוב שלא ידין ולא ישפוט הרוח האלהי באדם לעולם בכל דור ודור משפט של זכות לומר בשגם הוא בשר ושהשאור שבעסה מביאו לחטא לפטרו מן העונש כי הנה הדור הרע הזה אין ראוי לדון אותו ככה ולכן החליט דינו למאה ועשרים שנה. ורבינו נסים פירש רוחי מענין כעס מלשון ומושל ברוחו מלוכד עיר. וענינו שאמר השם שלא יתן קצפו בענין האדם משפט עולמו מבלי תנאי זמן מוגבל וזה בשגם הוא בשר רוצה לומר שעם היות שנתתי בו נשמ' שכלית שבבחינתה היה ראוי שלא יחטא הנה אינו שכל פשוט לבד כי גם הוא בשר וטבע גופו ובשרו מביאו לחטא ולכן יהיו ימי שבתו שלא אענישנו בחטאו מאה ועשרים שנה. ואמנם אמרו הנפילים היו בארץ ענינו שגם אחרי שגזר זה השם ית' עליהם לא ניחתו מפניו כי עדין היו מתהוים ונולדים הנפילים לפי שעם היות שלא היו לוקחים בני האלהים את בנות האדם לנשים בפרהסיא לבשתם מהתראת השם הנה עכ"ז לא נמנעו מהזדווג אליהם בצנעה והי' חטאם מתפרסם לפי שיולדו להם כלומר יולדות בנות האדם תולדות מתיחסות אליהם והוא אמרו וילדו להם וכן הוא בבראשית רבה והיתה מעמדת בחור כיוצא בו ונמצאת שם שמים מתחלל ובזה נודע לכל שבזו את דברו ועברו על מצותו ואלה הם הנודעים אחר מתן תורה בשם הגבורים אשר מעולם אנשי השם. ויותר נרא' לי לפרש נפילים מלשון או כנפל טמון לא אהיה שנקרא כן העובר כשיולד קודם זמנו הנאות כפי הטבע שהוא לתשעה חדשים או יותר לפי שהפילתו אמו והנה כמו שביארתי בני האלהים היו גדולים וחזקים בגופיהם ובנות האדם היו קטנות דקות ושדופות קדים כיחס אליהם ומפני זה כשהיו באים בני האלהים הגדולים אל בנות האדם קטנות והיו מתעברות מהם היה העובר המתהו' מהם בבטנ' גדול וחזק כטבע האב המוליד ולא היו הנשים לקטנותן יכולות לסבול בבטנן העוברים הגדולים ההם כל התשע' חדשים והיו מפילים אותם קודם לתשע' ועל זה באמת נאמר כאן הנפילים היו בארץ בימים ההם כי היה אז קורה תמיד לנשים שיפילו עובריהן מפני גדלם. וגם אחר כך בכל דור ודור כאשר יבואו בני האלהים הגדולים והחזקים אל בנות האדם הקטנות ויולדו להם שיולדו נפילים כמו שזכר. ואמר שעם היותם נפילים שלא השלימו גדולם בבטן אמם לא היו מפני זה חלושים ורפים כי הנה אלה מפני חוזק האבות אף על פי שיצאו נפילים היו הגבורים אשר מעולם אנשי השם. וכבר יורה על אמתות הפי' הזה מה שאמרו המרגלים ושם ראינו את הנפילים בני ענק שהיו נפילים מבטן אמותיהם קודם זמן הלידה להיותם בני ענק הגדול והחזק ולכן לא יחסום אל האם כי אם אל האב וכפי כל אחד מהדרכים האלה הותר' השאל' הי':
Genesis._.6.5.1
וירא ה' כי רבה וגו'. עד סוף הסדר זכר הכתוב שהאנשים החטאים האל' בנפשותם לא נתנו אל לבם התראת השם ולא שבו מדרכם הרעה. וכבר הוסיפו על חטאתם פשע כל הימים ושראה יתברך שהית' רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבותיו לא היה פונה כי אם לרע כל היום. וכבר זכר המדיני בספר המדות שהחוטא במעשה לבד יש לו תקנה ותקוה לרפואתו מאחר שיש לו התחל' בריאה שהוא השכל. אבל הרשע שלא לבד הוא מקולקל במעש' אבל גם התאוה והשכל שהם התחלות המעשים הם נפסדים בו אין לו עוד תקוה כי במה יושע איפה ולזה אמר הכתוב שראה השם שהית' רבה רעת האדם בארץ המעש' וגם בתאוה ובשכל היה כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום כי הכח המתעורר באדם המרשיע כל אשר יוסיף בפשע יתחזק יותר ברעתו כי בהתמדת הפעולות יתחזק הקנין והוא אמרו רק רע כל היום שכל היום היה מוסיף ברוע ולכן נחם ה' כי עשה את האדם בארץ אמנם למה אמר כי עשה את האדם בארץ ולא אמר כי עשה את האדם בסתם. וגם כן למה נזכר השם הנכבד בן ד' אותיות תמיד בזאת הפרש' בהיותו מורה על הרחמים. הסבה בזה היא שהודיע הכתוב שהית' רבת רעת האדם בארץ רוצה לומר בסבת הארץ כי מפאת חמרו ותאותו שהוא סבת המרי והרע נמשך כל פשעו. ולכן במדת הרחמים כדי לרחם על הצלם השכלי שהיא הנשמ' הטהור' אשר שם באדם ראה שלא היה נכון שתתקשר ותתחבר עוד עם החומר העכור ואם כן לא עשה זה יתברך משנאתו את הגוף וחמרו כי אם מאהבתו וחמלתו על הנפש השכלית ולכן נזכר בזאת הפרש' שם הרחמים עם היות שנראה מספורה רע ועונש. ואמנם בספור שזכר את המבול ודינם זכר שם אלהים המור' על מדת הדין. ומסכים לזה אמרו רז"ל שפורענות הרשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין ר"ל שהרשע שיעשו יהיה כ"כ עד שימית השם נח משנאתו אותם לבד שזה יהי' במדת הדין אבל מצד רחמיו על נפשותיהם שיפרדו מהגופים המרשיעים ההם או להציל מידם הצדיקים ולזה נאמר כאן וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ רוצה לומר שנחם ממה שהדביק הנשמ' השכלית כבוד' בת מלך פנימ' בארץ חמרית ההיא כי ראוי היה להתחברה כפי שלמותה לחומר יותר נכבד מזה. ולזה המשילו רז"ל למי שצר צורה יפה בברזל אלו עשאה בכסף היתה יותר טובה ממנה הנה א"כ לא נחם השם ממה שברא את האדם בהחלט אלא ממה שבראו בארץ והנה התיר הכתוב לשון נחמה בש"י כדי לברוח מהיות בו חדוש ידיעה ושכלות דבר קודם היותו כי הנה האדם כשיעש' מעשה ולא יצא לו כמו שחשב יתנצל עם סכלותו כמו שאמרו השבטים הידוע נדע כי יאמר הביאו את אחיכם. ובלעם אמר חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך. אבל האל יתברך שהכל גלוי וידוע לפניו קודם היותו היה יודע ענין אדם שכן יהיה ולכן לא התנצל בחדוש ידיעה ולא בסכלות מה שנתחדש אלא שנחם. וענין ההנחמות הזה הוא כשיובן כפי אמתתו בערכנו לא בערכו ית' והיה זה כמו שיקרה לאדם נוטע עץ עושה פרי שיעמול בו ויגדלהו ואחר כך יקצץ ענפיו לקחת ממנו שנים שלשה בדים קטנים להכריע בגזעו או בגזע זולתו שאין ספק שכאשר יעשה זה לא נשתנתה מחשבתו וידיעתו ממה שהיתה בתחלה אבל נשתנו מעשיו שעד עתה היה טורח ועמל לגדל אותו עץ ועתה קוצצו ומאבדו. והרואים יחשבו שהוא תוהה ומתנחם על מעשיו ואינו כן כי לכך נתכוון בתחלה וכן היה יודע שיהי' כן היה הענין בזה שהשם יתברך לא נחם משברא את האדם והמציאו ולזה לא אמר וינחם ה' כי ברא את האדם אלא כי עשה ולא אמר נחמתי כי בראתים אלא כי עשיתים לפי שמתחלת הבריא' היה ידוע לפניו שלא היה כח בנבראים אשר מעפר יסודם שיגיעו אל שלמות' אם לא כשיתגלגלו עליהם כל אותם הגלגלים שנזכרו בספורים האלו כדי שיצאו מהם שנים שלשה גרגרים לחיות מהם זרע על פני כל הארץ הנה א"כ ענין ההתנחמות שנ' בו יתברך אינו שנחם השם לברא את האדם אלא על מה שעשה אותם כלומר שתקנם ברבוי גדול כי במעשה והגדול שעשה בהם נר' ענין ההתנחמות אבל בערכנו הרואים מעשיו שהוא הורס וקוצץ מה שבנה אמנם אצלו יתברך אין שם לא נחמה ולא שנוי רצון ולא חדוש ידיעה כי גלוי וידוע היה לפניו שכן יהיה הכל ועל מנת כך עשה והתקין כל מה שעשה ואמנם אמרו ויתעצב אל לבו כבר ראיתי דברי הרב המור' פכ"ט ח"ב שעצב יאמר על הכעס גם כן על המרי. ושכפי הענין הראשון יאמר הכתוב הזה שהש"י כעס עליהם לרוע מעשיהם ושאמרו אל לבו להגיד שלא אמר זה לזולתו. וכפי ענין אמרו פירש ויתעצב אל לבו שמרה האדם רצון השם כי הלב יאמר על הרצון ואינו נכון בפשט הכתוב והנראה לי בזה הוא שאין הכוונה שנתעצב השם אל לבו כי כל עצבון שיסמך לתיבת אל הוא מורה על הדבר אשר עליו יתעצב. וג"כ לא נאמר על המרי שמרו ועצבו האנשים רצון השם שא"כ היה ראוי שיאמר הכתוב ויעצב את לבו כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו יעציבוהו בישימון לא ויתעצב שהוא מההתפעל. אבל פי' הכתוב שהקב"ה נתקצף וכעס על לבו של אדם רוצה לומר על היותו רע כל היום כמ"ש למעלה ויהיה ויתעצב חוזר אל השם והוא מלשון כעס ואל לבו חוזר אל האדם כי בעבור שאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום נתעצב ונתכעס הקב"ה אל לבו של אדם כלומר בעבור שהיה לבו של אדם רע כל היום. אמנם לפי דרך חז"ל בעבור שהיו המלאכים מקנטרין בבריאת אדם והקב"ה מדעתו ורצונו הפשוט בראו דברה תורה כלשון בני אדם שנתעצב אל לבו רוצה לומר שנתרעם על עצמו למה זה עשה את האדם ויהיה ענין העצבון אצלם הפסק השפע וההשגחה שהיה משפיע ומשגיח בבני אדם והפכו ישמח ה' במעשיו שהוא המשך השפע אליהם ולזה אמר ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי כלומר עד עתה הייתי משפיע בהם ברכה ברבוי עד בלי די ועתה יהיה העצבון שאמחה אותם. והיה זה לפי שהרשע כשיתפשט בכל העולם ויהיה כללי אי אפשר שיתוקן כמו שיתוקן האיש האחד כשיחטא וכבר יכחיש דעת הרב המורה שנכתב שלא אמר זה לזולתו פסוק ויאמר ה' אמחה וגו' כי כיון שנתן להם זמן ק"כ שנה לשוב בתשובה ראוי היה שיגלה את אזנם להישירם כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה. ולכן יהיה ויאמר ה' אמחה שאמרו למתושלח ולנח ולשאר חסידי הדור כדי שיוכיחום ויתרו בהם ויודיעום את אשר יקרה אותם באחרית ימיהם. והנה אמר אמחה את האדם אשר בראתי לפי שהאדם היה החוטא והראוי לעונש לא הב"ח שאין להם שכל אבל יקשה מה שאמר מיד מאדם עד בהמה וגומר כי נראה מזה שבהמה ורמש ועוף מכלל האדם. אלא שכיון הכתוב לומר שכל הדברים החמריים נבראו לתכלית האדם וכאשר יאבד התכלית ראוי לאבד כל מה שקודם התכלית. ומפני זה כאשר החליט הגזרה אמחה את האדם אמר שג"כ הב"ח שנבראו בעבורו יאבדו באבדו. וכן אמרו בב"ר (מדרש איכה דף ע"ט) משל למלך שעשה חופה לבנו סיירה וכיירה וציירה כעס המלך על בנו והרגו. מה עשה המלך נכנס לחופה והתחיל לשבר את כל הכלים אמר כלום עשיתי אלא בשביל בני בני יאבד וזו קיימת לפיכך מאדם עד בהמה ועד רמש ועד עוף השמים ועם היות שהגזרה כוללת הנה נח מצא חן לעשות עמו השם חסד ולהצילו ממי המבול וזה להיותו מרוחק מפשעי דורו והגיד עוד בזה שלא נצול נח במשפט כי לא היתה מדרגתו בחסידות כ"כ אלא בדרך חסד שמצא חן בעיני ה'. וכן דרש בב"ר אמר רבי אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן אתמהא אלא אפילו נח שנשתייר מהם. לא היה כדאי אלא שמצא חן בעיני ה'. ובזה נשלם מה שראיתי לפרש בפרשיות הסדר הזה הכולל מעשה בראשית הנפלא וענינו והתהלה לאל המהלל בתושבחות שהביאני עד כה בידיעת סודות תורתו והישיר לפני דרכו:
Genesis._.6.9.1
אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים הם אלו:
Genesis._.6.9.2
השאלה הא' אחרי אשר ספרה התורה בסוף סדר בראשית תולדות נח כמ"ש ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת מה ראתה לזכרו שנית בכאן. והרמב"ן כתב שנכתב פה ללמדנו שלא היה נח ככל אבותיו שהולידו בנים ובנות כי הוא לא הוליד רק את שם את חם ואת יפת. ואינו נכון כי כיון שלא אמר הכתוב בו ויולד בנים ובנות כמו שנזכר בכל אבותיו ידענו שלא הולידם ומה שנלמוד ממה שכתוב כאן נלמד ממה שכתוב למעלה ולא ימלט אם כן מהכפל והמותר:
Genesis._.6.9.3
השאלה הב' במה שנכפל בכתוב זכרון השחתת דור המבול אחר השחתת הארץ לפני האלהים וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו שהוא כפל מבואר. גם אמרו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה יראה שאין ענין לו הלא ידענו שהקדוש ברוך הוא ממכון שבתו משגיח ורואה את הכל:
Genesis._.6.9.4
השאלה הג' באמרו והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה כי הנה לא נזכר עד הנה שכרת השם ברית לנח ואיך יאמר עתה שיקיימהו עד כי מפני זה כתב הראב"ע כמתנבא שהשם כרת לשעבר ברית לנח ואם לא נזכר בפסוק. גם כתב שאולי אמר זה על ברית הקשת ונמשך אחריו הרמב"ן בזה ואינו נכון כי ברית הקשת נתחדש אחרי צאתם מן התיבה ונאמר לנח ובניו וכן אמר והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה והוא ממה שיורה שקודם ביאתו לתיבה היה הברית הזה שנזכר כאן:
Genesis._.6.9.5
השאלה הד' בסתירה שיראה בכתובים במספר הב"ח הנלקחים בתיבה כי הנה ראשונה אמר מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה ואמר מהעוף למינהו שנים מכל יבואו אליך להחיות. אמנם אחר זה אמר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו גם מעוף השמים שבעה שבעה. ורש"י כתב שנים שנים כלם הושוו במנין זה שלפחות היו שנים. ואינו נכון כי איך יזכור הכתוב מה שבא לפחות ולא יזכור המנין האמיתי שבא מהם והרמב"ן כתב ששנים שנים באו מאליהם אל התיבה ולא יצטרך נח לצוד אותם ושבעה שבעה היו להקריב מהם קרבן ולא גזר השם שיבואו אלה מעצמן להשחט אבל שיצודם נח ויקחם דייק הרב זה מאמרו שבעה שבעה תקח לך ושבח הר"ן הפי' הזה מאד מאד אבל לא נ"ל כן שכבר נאמר בשנים שנים תביא אל התיבה והוא דומה למאמר תקח לך. ועוד כי למה יגזור השם שיצוד השבעה שבעה ולא יצוד השנים שנים האם לא היה תכלית משובח ההקרבה לגבוה משיבאו מעצמן בעדו כמו להחיות זרע כל שכן הב"ח אינם מכירים בתכליות האלה כי אין בהם תבונה. ועוד כי בספור המעשה לא נזכרה לקיחה ולא מספר השבעה אבל אמר שתי פעמים שבאו אל נח שנים שנים מבלי זכרון צידה ולא לקיחה כלל:
Genesis._.6.9.6
השאלה הה' במה שזכרה התורה שתי פעמים ביאת המבול ולכמה שנים היה לחיי נח וביאתו בתיבה כי הנה אמר ראשונה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ. ויבא נח ואשתו וגו'. וחזר ואמר מיד בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' בעצם היום הזה בא נח וגו'. והראב"ע כתב שבראשונה באר שנח נתקרב אל התיבה לא שנכנס לתוכה ובשנית ביאר שבא ונכנס בה. וכבר כתב הרמב"ן שאינו נכון כי לשון הביאה שוה בשתיהם גם שבב"ח ובעופות לא שייך הקריב לתיבה ואמנם מה שפירש הרמב"ן הוא לדעתי יותר רחוק מן הנכון כפי סגנון הפסוקים:
Genesis._.6.9.7
השאלה הו' במה שנכפל זה הספור שהיה המבול ארבעים יום וזה שבראשונה אמר ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ואחר כך חזר לומר ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים והוא כפל מבואר בפסוקים:
Genesis._.6.9.8
השאלה הז' במה שכפל זכרון רבוי המים ותגבורתם כי הנה אמר וירבו המים וישאו את התיבה ואמר ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ותלך התיבה על פני המים. עוד אמר והמים גברו מאד מאד על הארץ והיה די באחד מהם:
Genesis._.6.9.9
השאלה הח' באמרו ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום ויזכור אלהים את נח וגו' ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמי' ויכלא הגשם מן השמי' והפסוקים האלו מורים שבסוף המ' יום פסקו הגשמים וחדל המטר ומה היה א"כ תגבורת הזה בק"נ יום אם לא היו בהם גשמים והר"ן כתב שבאלו הק"נ יום היה משתנה האויר והארץ למים מכח ההכנה שנשארה בהם מהגשמים שדקדקו אותם והכינום להתהפך למים. והטענה הזאת אינה כלום כי השתנות האויר למים הוא ענין הגשמים שכבר נפסקו בארבעים היום ואם כל הק"נ ימים היה מתהפך האוי' למים תמיד היו א"כ יורדים הגשמים מבלי הפסק כ"ש שהכתוב לא זכר דבר מן האויר אבל אמר ויגברו המים על הארץ ואין זה ענין התהפכות שזכר:
Genesis._.6.9.10
השאלה הט' במבוכה הנמצאת בחדשים שנזכרו בספור המבול כפי מה שפירשו חז"ל בב"ר (בראשית ח') ובסדר עולם והביאם רש"י בפירושיו ונמשך אחריהם הר"ן ג"כ וזה כי בתחילה אמר בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה והחדש השני הוא מרחשון שהוא שני לתשרי שבו התחילה השנה ובו נברא העולם לדעת רבי אליעזר ובזה החדש השני התחילו לרדת הגשמים והתמידו מ' יום נמצא שבכ"ח בכסלו פסקו ומאשר אמר הכתוב ויגברו המים ק"נ יום למדו שהיו אחרי ימי הגשם שהיו המים מתגברים בהם בכל יום ונשלמו בסוף חדש אייר ואמנם מ"ש הכתוב אחר זה ותנח התיבה בחד' הז' אמרו שהוא חדש סיון ושלא נקרא שביעי באותו ערך שנקרא השני אלא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. ואמרו אח"כ שבחדש העשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים פירשו שהוא חדש אב ושלא נקרא עשירי בערך תחלת השנה כחדש השני ולא להפסקת גשמים כחדש הז' אלא עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לרדת. וכתב רש"י שמכאן נלמד שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה כי המים היו גוברים על ההרים ט"ו אמה וחסרו מאחד בסיון עד א' באב שהם ט"ו אמה לששים יום הרי אמה א' לארבעה ימים וככה עשה רש"י על זה כלו טענותיו כמו שכתב בפירוש. ואמנם החדש הא' והחדש הב' שנזכרו בפרשה לחרבות המים ויבשות הארץ אמרו שהם בערך תחלת השנה. הנך רואה שעשו בחדשים האלה ג' התחלות מתחלפות כי מהם יחסו לירידת גשמים ומהם להפסקתם ומהם לתחלת השנה ומי ישמע לדבר הזה שנזכרו בפרשה אחת שני ושביעי ועשירי ואחד ושני ולא יהיה משפט כלם א' ומתיחסים להתחלה אחת ידועה וכבר התרעם הרמב"ן מזה והתנצל מהיותו חולק על דעת חז"ל. וכתב עוד שהטענה שכתב רש"י מהתיבה שהיתה משוקעת במים שנותן חסרון שוה לכל יום אינה טענה כי אין כל הימים שוים ביבשת המים אבל מדרכם שיחסרו בתחילה אמה אחת לד' ימים ויחסרו בסוף ד' אמות ליום אחד וכמו שהוכיח זה מעין הנחלים וכבר התאמץ הר"ן להשיב על זה באמרו שהיה המבול בדרך נס ולכן לא ישתוה ענינו לענין הנחלים אשר בטבע אבל חוץ מכבודו אין הדבר כן כי אם היות ביאת המבול בדרך נס יבושת המים והפסקתן מי המונע שיהיה בהדרגה כפי המנהג הטבעי האמנם במה שהשתדל הרב הנחמני לתקן ולהסכים כל מניני החדשים בדרך א' ליצירת עולם היטיב לראות באמת אבל עדין יתחייבו לו ספקות גדולות כי הוא כתב שנחה התיבה ביום י"ז לחדש הז' שהוא סוף ימי התגברות גם לדעתו יצטרך לומר בהכרח שביום ההוא מהתגבורת העביר אלהים רוח על הארץ ובעתה אחת חסרו כל הט"ו אמות שגברו על ההרים הרמים ותנח התיבה ואח"כ בעשירי באחד לחדש שהם ע"ג ימים נראו ראשי ההרים ולא הלך א"כ החסרון בהדרגה וזה כלו הפך מה שהניח ראשונה לדבר ידוע שהמים בתחלה יחסרו מעט ולבסוף יחסרו הרבה וכ"ש למה שכתב שהרי אררט הם בשפל הכדור להיותם קרובים לבבל ויצטרך הרב לומר שאותו יום עצמו שהיה סוף תגבורת חסרו לפי שעה כל הגובה המופלא ההוא אשר מט"ו ולמעלה כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים עד שתנוח התיבה על ראשי ההרים היותר שפלים ואחר זה יחסרו מעט מעט וכן אומר שמה שכתב הרב עוד ואולי נאמר שהיה החסרון בז' לחדש הז' גדול מט"ו אמה וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים לא הרי אררט ויקר מקרה התיבה שהיתה בהרי אררט בחדש החמישי ותנח. לא יתכן לסבלו עם מה שכבר פירש בפסוק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום כי הוא עשה ראיה חזקה מאשר לא אמר הכתוב ויחסרו המים בחדש פלוני ויהיו המים הלוך וחסור עד החדש הז' ותנח התיבה כמו שתראה בדבריו:
Genesis._.6.9.11
השאלה הי' למה לא נזכר בפסוק תכלית שליחות העורב כמו שנזכר תכלית שליחות היונה כי הנה ביונה כתיב וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה אבל בעורב לא אמר וישלח את העורב:
Genesis._.6.9.12
השאלה הי"א למה נשתנה ענין היונה אצל נח מענין העורב כי הנה ביונה כתיב ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התיבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיבה. ואולם בעורב אמר ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. ולמה לא אמר בו כי מים על פני כל הארץ ולמה נח לא שלח ידו ויקחהו ויבא אותו אליו כאשר עשה אל היונה. ואמנם חז"ל גנו ענין העורב שלא עשה שליחותו אבל היה רצוא ושוב כמראה הבזק אל התיבה כי חפץ לשוב מהרה אל בת זוגו ומהם אמרו שהיה העורב רע מעללים ת"ר (סנהדרין פ' חלק) שלשה שמשו בתיבה עורב וחם וכלב וכלם לקו אך דרך דרש הוא והפשט יתישב על פשוטו:
Genesis._.6.9.13
השאלה הי"ב מה ראה נח אחרי שנחה התיבה בחדש הז' והיה ידוע מזה שחסרו המים ולחסרונם לא יכלה להיות צפה עליהם ובחדש הי' נראו ראשי ההרים מה ראה שלא פתח מיד אח חלון התיבה ושלח את העורב והתמהמה אח"ז מ' יום משנראו ראשי ההרים עד שפתח את חלון התיבה ושלח את העורב והתמהמה עוד ז' ימים מששלח את העורב עד ששלח את היונה וכן בין שליחות לשליחות היונה תמיד היה מיחל ז' ימים ומי יתן ואדע מאין לו לעשות הגבולים האלה בצמצום האם נעשה זה במקרה או בהשערה או בחכמה. ואלו הם הספקות שראוי שנעיר על זה בדברי הספור הזה והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם:
Genesis._.6.9.14
אלה תולדות נח וגו'. עד ותשחת הארץ לפני האלהים. אחרי אשר בסדר בראשית ספרה התורה האלהית עניני אדם הראשון בראשית והתחלת מינו באה לספר בסדר השני עניני נח וקורותיו להיותו ההתחלה הב' למין האנושי כמו שיתבאר אחר זה בפרשה ועם היות שכבר נזכרו למעלה תולדות נח ובניו הנה נזכרו כאן פעם שנית לשתי סבות. הא' לפי שבסדר בראשית לא נזכר נח ותולדותיו כמו שזכר כל א' מאבות השלשלת שנזכרו שמה. האמנם מפני מעלת נח ושלמותו רצה הכתוב להרחיב הספור בעניניו לסבות שיתבארו אחר זה ולכן אחר שספר ענינו בכלל האחרים בספר תולדות אדם חזר לספר אותו בספר בפני עצמו להיות נח התחלת היחס וראשית המין כדמות וערך אדם הראשון ולכן התחילה הפרשה אלה תולדות נח כחוזר מראש לספר עניניו. והסבה הב' היא כי בעבור שאמר למעלה ונח מצא חן בעיני ה' שנצל מן המבול התחיל לבאר איך היתה סבתו וספר שלמותו בעצמו ושלמותו במינו שלא היו לו כי אם ג' בנים בלבד להודיע שכלם נצולו עמו. והותרה בזה השאלה הא'. והראב"ע פי' שפירוש תולדות קורות הדברים שקרו לו שנזכרו בפרשה. וכ"כ על אלה תולדות יעקב יוסף. והקשה עליו הרמב"ן כי אין האדם מוליד קורותיו רק לימים מיוחסים שיולידום אבל זו אינה קושיא כלל כי הנה לא נתיחסו הקורות לאדם ביחוס המסובב לסבתו אלא במדרגת יחוס הקנין לבעל הקנין כי תולדות שרשו ילד והאיש לא ילד אבל פירושו התולדות שנולדו לו ולכן כשיפורשו תולדות על הקורות יהיה ענינו הקורות שיקרו לו ואמנם אמרו איש צדיק תמים אחשוב שהם שני תוארים האחד שהיה צדיק מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה לא בחמס כאנשי דורו. והב' שהיה תמים בעל תכונה שלימה בלתי נוטה בטבעו אל הדברי' המגונים כבני הדור. וכן אמרו בב"ר ודלמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו וזכר כל זה להגיד שבכל הדורות שהיה בהם שהאריך ימים רבים וקפל דורות הרבה אנשי רשע וחמס לא נפתה לבו ללמוד ממעשיהם והיה זה לפי שאת האלהים התהלך נח ר"ל שעם היות שדר בתוך רשעים לא הלך בדרך אתם אבל נתחבר ונדבק אל האלהים לא נפרד ממנו כל ימיו והוא מלשון אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו. ואם באתי לפרש צדיק תמים כדברי המפרשים על תאר אחר כך ראוי לפרשו שהיה צדיק נותן לכל דבר חקי הראוי לו ויכלול בצדק שהיה צדיק עם זולתו וצדיק ג"כ בעצמו בתתו לנפשו החק הראוי לתת לה לגופו הראוי לו מבלי חמס כלל הפך אנשי דורו שברדפם אחר הזנות ויתר התאוות היה גופם שבע ונפשם רעבה. ועם היות שהצדק לא ימצא רק בין שנים וכן העול בהיות האדם בעל ב' חלקים מתחלפים נפשו וגופו יפול בהם הצדק והעול וע"ד זה נאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. והנה אמר בנח שהיה איש להגיד שהיה בעל מעלה בתוך עמו כי בכמו אנשי המעלה יהיה מציאות הצדק מעלה וספר הכתוב שהיתה צדקתו תמידית בו ולא נשתנה מעול לצדק או להפכו כל ימיו והוא אמרו תמים היה בדורותיו ר"ל בין בזמן הנערות והבחרות וגם עד זקנה ושיבה. ופי' בדורותיו זמניו כי דור הוא נגזר מדירה והמשכות זמן רב על ענין א' יקרא דור א'. וכשישתנה אל ענין אחר יקרא דור אחר כ"ש בחיי נח שהרי נערותו כפי רוב ימיו היה בכמו ק' שנה וכן שאר זמניו היה סבת הצדק המתמיד הזה בנח לפי שאת האלהים התהלך נח והוא ההמשך אחר רצונו והתהלך מבנין התפעל ויורה על ההתמדה בענין ההוא. ואמנם הלך יורה על תנועה מיוחדת. ולפי שבשלמות הזה נתעלה נח ונבדל מכל בני דורו שכלם התהלכו אחר הבשר והוא לבדו התהלך את האלהים לכן חזר לזכור שמו ואמר את האלהים התהלך נח. וצריך אתה לכמו הפי' הזה בדורותיו שאלמלא כן והיה שם דור נאמר על חיי איש א' כדעת המפורשים והנה נח לא ראה כי אם דורו בחייו לא הדורות שהיו קודם לידתו ואף כי אחרי מותו ואיך נודע שהיה צדיק בדורותיו כי הנה מתושלח הגיע צדקתו עד שלא הביא הקב"ה מבול לעולם ולא בימי אבלו. ושם כהן לאל עליון ועבר ישב אוהלים ומדרשו וכ"ש אברהם שהיה בן נ"ח כשמת נח הלא אלה היו צדיקים וטובים ממנו ואיך יאמר בערכם צדיק היה בדורותיו. וכבר נלחץ הרמב"ן עם הספק הזה. וכתב שלא נאמר זה רק על הדורות שהיו קודם המבול וגם לא בכלם ולא אחריו. אבל הכתוב דבר סתם והוא ממה שיוכיח אמתת מה שפירשתי והנה לא אמר הכתוב שהתהלך נח לפני האלהים כמו שכתוב באברהם ואמר אשר התהלכו אבותי לפניו לפי שאלו אמר לפני האלהים היה מורה שהיה עובד את השם מאהבה ולא בא הכתוב לשבחו בזה אלא להגיד איך לא נמשך לבני דורו ולמדותיו המגונות ואמר שהיה זה לפי שלא הלך בדרכם כי היה מתהלך את האלהים ומעשיו היו כפי השכל לא כפי תענוג הבשר. וספר הכתוב שמהשגחת השם על נח היה שלא נתן לו אלא שלשה בנים. כי הבנים הרבים לא יוכל האדם על הנהגתם כמו שיוכל על המעטים שבהיות הדור הפרוץ הזה בהיות הבנים רבים אין ספק שקצתם ילמדו ממעשה דורם אבל בהיותם מעטים ישקיף האב על עניני חיותם ויגער בהם ולזה לא הוליד בנות כי יהיו נשואות לזרים והאשה תלך אחרי בעלה בדעותיה ובמדותיה ולכן בנות לוט הנשואים מתו בסדום עד שמפני זה דרז"ל וה' ברך את אברהם בכל שלא היתה לו בת הנה מפני זה ספרה תורה השגחת השם על נח בשלא היו לו אלא ג' בנים. ואמנם למה היו ג' ולא שנים או א' ולמה נקראו בשמות אלו שם חם ויפת ומי הוא הגדול שבהם ומי הוא הקטון שבכלם הנה יבא ביאורו בכל זה בפרשת ויהיו בני נח:
Genesis._.6.11.1
ותשחת הארץ לפני האלהים וגו'. עד עשה לך תיבת עצי גופר. רש"י פירש ותשחת הארץ בעריות ועבודת כוכבים ותמלא הארץ חמס בגזל. והיותר נראה בפסוק כי להיות סוגי העונות שנים מה שבין אדם לחברו ומה שבין אדם למקום. אמרה תורה ותשחת הארץ לפני האלהים כנגד המצוות האלהיות שהיו בינם למקום. ותמלא הארץ חמס במה שבין אדם לחבירו שהיו גוזלים זה את זה ממונו ואשתו מכל אשר בחרו. ולפי שלא פי' המין הא' מן ההשחתה שהוא לפני האלהים במה היה חוזר לבארו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית וגו' ר"ל שההשתתה לפני האלהים היתה בשהשחיתו את דרכם הטבעי. ואפשר עוד לפרש ותשחת הארץ לפני האלהים כי הנה הרשע והוא אשר לו קנין הרשע לא יראה בעיניו פעל הרשע מגונה כי בזה יובדל מהבלתי כובש את יצרו שהוא מכיר את הרע במה שהוא רע כי שכלו ישר עם היות שהתאוה תתקפהו ולא יוכל השכל להתקומם כנגדה. ואמנם הרשע והוא הבלתי מסתפק יבחר התענוג מצד שכלו הנבער בחשבו שהוא טוב לפי שהקנין אשר לו בזה הפעל יביאהו אל הסכלות הזה כמו שהתבאר בספר המדות ולזה אמרה תורה כי הארץ נשחתה לפני האלהים כלומר ולא לפני אנשי הדור כי לא היה בהם מי שיכיר היותה השחתה ופועל רע ובאר במה נשחתה באמרו ותמלא הארץ חמס והוא כולל למה שבין אדם לחבירו ולמה שבין נפשם לגופו ולזה אמר ג"כ ותמלא הארץ להגיד שאדם אין בארץ שלא יפול בהשחתה כי כלה מלאה מזה זולת נח הצדיק. ולפי שהיתה ההשחתה כלה מצד שגבר חמרם על שכלם תגבורת רב לכן יחס ההשחתה כלה לארץ וכן בסוף סדר בראשית. וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ כי שם ארץ במקומות אלו הוא רמז לחמרם הרע הארציי וכמו שביארתי שם וכדי שלא יחשב שהארץ היסודות עצמה נשחתה הוצרך הכתוב לבאר ולומר וירא אלהים את הארץ והנה נשחת' כי השחי' כל בשר את דרכו כלומ' והנה ההשחת' שראה יתברך בארץ ויחס אליהם אינו מפשיטותה ועצמה אלא בהשחית כל בשר את דרכו מסבתה והוא אמרו על הארץ. ואמנם מ"ש כל בשר הוא רמז במקו' הזה לאדם והוא כמו יבא כל בשר להשתחוות לפני עם היות שאח"ז אמר מכל החי מכל בשר על הב"ח בכלל. וחז"ל דרשו (סנהדרין ק"ח) כי השחית כל בשר אפי' חיה ועוף נזקקין לשאינן מינם. ואם היה הדבר כן יתחייב שנצוץ עליון מפועל המערכ' הביאם לזה ותפול השאלה החזק' למה א"כ נענשו. וכבר חתר הר"ן להשיב על הספק הזה ואין במה שאמר נחת רוח ולכן היותר טוב שנאמר שהוא דרך דרש. ואמנם אמרו ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני. אפשר לפרש שבא קצם וענשם שהם ראוים להענש מפני החמס המגיע לארץ מפניהם ואין ראוי להאריך אפי עליה' עוד. ולכן הנני משחיתם את הארץ ר"ל משחית' ומסירם מן הארץ. והיותר נכון אצלי הוא שאמר הנה הבנתי לאחריתם וידעתי שלא ישובו מדרכם הרעה ולא יצליחו לכל דבר כי מלא' הארץ חמס מפניה' ר"ל שמצד עצמם היה זה כי הם גמלו לנפש' הרעה והגבירו החומ' עליה' ואחרי אשר היה הפשע כולל לא יקווה בהם התקון כי מי יתקנם וכלם רשעים ולכן הנני משחיתם ולפי שהיה האד' מורכב מגוף ונפש וביאר שההשחת' תהי' לגופם לבד והוא החלק החמרי והוא אמרו את הארץ כלומר שישחי' את הארץ בהם והוא גופם ועם זה לא יצטרך הפסוק אל תקון כלל והוא כפשוטו. ואפשר עוד לפרש כי מלאה הארץ חמס מפניהם שהודיעו יתברך לנח שיבא קצם וענשם על מה שחטאו בינם לבינם לא על מה שחטאו בינם לבין המקום כי אלו חטאו לגבוה לבד היה יתברך מאריך אפו עליהם עוד. אבל מפני שמלאה הארץ חמס מפניהם במה שעשו לזה יבא קצם וענשם וזהו והנני משחיתם את הארץ כלומר שאינן ראויים להיות מדיניים ולשבת בארץ אחרי שאין בהם משפט ויושר ואולי שלזה כוונו חז"ל (ב"ר ל"א) באמרם לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל הנה התבארו הפסוקי' והותר' השאלה הב':
Genesis._.6.14.1
עשה לך תיבת עצי גופר וגו'. עד בא אתה וכל ביתך אל התיבה. אחרי שהודיעו ית' שבא הקץ הגיעה הצפירה להשחית את הדור הרע הזה צוהו שישתדל להמלט עצמו וביתו כי אחרי שנפרדו מתכונת' ראוי היה שיהיה נבדל מענשם ולזה צוהו בבנין התיבה. ובב"ר (פ' כ"ז) אמרו שכל זה נאמר אל נח בהיותו בן ת"פ שנה בשעת הגזרה והיו ימיו מאה ועשרי' שנה ושהי' נח בהם מתעסק בבנין התיבה נוטע ארזים וקוצצן כדי שיתנו אנשי הדור אל לבם וישובו אל ה'. והנה צוה אותו בבנין תיבה לא ספינה ולא אניה לפי שלא היתה כדמות ספינה עם תורן ונס ושוטין אבל כדמות תיבה ולא היתה מרובעת אבל היתה כדמות משולש וראשו חד כדי שלא תתהפך מהמים ולא מהרוח ולפי שיש לכל דבר ד' סבות פועלת וחמרית וצוריית ותכליתיית ביאר לו ארבעתם בענין התיבה. ולענין הפועל אמר עשה לך כלומ' שנח בעצמו יעשה התיבה ולא יצוה לעשות לאחרי'. ולענין החומ' עשה לך תיבת עצי גופר ולדעתי שהם העצים הקלי' הנקראים פי"נו כי הנה צוה בהם כדי שבקלות תציף התיבה על פני המים ולא תשקע וגם להיות הגפרי' יוצא מהם והרל"בג פירש שעצי גופר הם העצים חזקי הקיים והיו עם זה ארוכים מאד ולענין הקיום אמר קנים תעשה את התיבה והם המדורי' חדרים רבים קטנים וגדולים להושיב בהם כל מין מהב"ח ולשלמות צורתה בשלמות אמר וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר כדי שלא יכנסו בה המי' וצוהו שיעש' אותה בשעור יאות להחזיק מה שיוכרח להכני' בה ממיני הב"ח והמזונות לשנה אחת שמשיית וישאר עם זה מקום שפל להכניס בו הזבל בזמן היותם בתיבה. והשעור הוא שלש מאות אורך וחמשים ברוחב ושלשים בגובה כי בזה השעור לא יתכן שתתהפך. וכתב א' מחכמי האומו' שהאמה הנזכרת בתורה היא האמה ההנדסיי"ת קראה אמה גדולה פירטיקא והיא ששה אמות נהוגות ממנו והמפרשים לא זכרו זה. וספר הכתוב שצוהו עוד שלא תהיה התיבה למעלה ישרת השטח אבל תהיה משופעת מכל הצדדים הד' עד שלא יהיה למעלה משטח הישר כי אם אמה אחת באורך וששית אמה ברוחב במדרגת מחודד כדי שהמים היורדים אל התיבה מהגשמי' יזובו וירדו מיד למטה. וכבר הוכיח הרמב"ן שהיה בזה נס גדול שהחזיק מועט את המרובה כפי רבוי החיות ומיני הרמש והמאכל הצריך להם שנה תמימה אבל הכתוב לא זכר דבר מזה הנס אלא שצוה הקב"ה בגודל הראוי אליה להכיל כל הדברים שנכנסו בה כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות ומכלל התקון צוהו צוהר תעשה לתיבה שהוא החלון שבו יכנס האור אליה כי חיות הב"ח הוא באור כמו שביארתי בסדר בראשי'. וכן יעשה פתח שבה יכנסו לתיבה ויצאו ממנה שהיא זולת הצוהר וצוה שישים אותה בצדה כדי שיכנסו בה ויצאו ממנה ביותר נקל ומי הגשמים לא יכנסו בה וכן צוה שיעשה בתיבה תחתיים שניים ושלישים ר"ל ג' עליות זו על גב זו. העליונה לנח ובניו. והאמצעית לדירת ב"ח ולקצת מזונות. והתחתית ג"כ קצתה למזונות וקצתה לזבל ולענין התכלי' אמר הנני מביא את המבול מים על הארץ והקימותי את בריתי אתך ר"ל ותכלית התיבה וצרכה הוא שאני הנני מביא מבול ואתה וביתך תמלטו בתוכה. ובאמרו ואני הנני מביא הודיעו שיהיה המבול דבר השגחיי לא טבעיי ומפועל המערכה בלבד כי אם ברוחו יתברך. ובמסכת ר"ה רבי אליעזר אומר אותו היום י"ז במרחשון היה שמזל כימה עולה ביום ומעיינות מתמעטות ולפי ששנו את מעשיהם שנה עליהם סדורי בראשית ונטל ב' כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. ר' יהושע אומר אותו היום י"ז באייר היה שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתגברות ומתוך ששנו מעשיהם שנה הקב"ה סדרי בראשית וכו'. הנה על דעת שניהם נשתנו להם בענין המבול סדרי בראשית שהוא המנהג הטבעי המסודר. וביאר הכתוב מה שיתחייב מהמבול באמרו להשחית כל בשר אשר בו רוח חיים שבזה יכלול האדם וכל שאר הב"ח כי אחרי שהכל נברא בשבילו הנה בהפסדו היה ראוי שיפסד וג"כ שאר הב"ח כמו שביארתי בסוף סדר בראשית שאמר הכתוב כל אשר בארץ יגוע למדו חז"ל שהדגים לא מתו במבול ופסוק מלא הוא כל אשר בחרבה מתו. ואם היה שכל אשר בארץ יגוע ימשך שנת ובניו וכל אשר אתו בתיבה שאינם בארץ כי אם על פני המים לא גועו ולא מתו. והוא אמרו בתוספת ביאור והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה שר"ל שבבואם אל התיבה ואינם על הארץ ימלטו מהגזרה ומאשר אמר אתה ובניך ואשתך ונשי בניך רמז לו שיהיו אסורים בתשמיש המטה כי עת רעה היא וגם הודיעו שבזכותו ימלטו כל אנשי ביתו ומיני החיים והוא אמרו אתך. ואמנם מהו הברית שעליו אמר והקימותי את בריתי אתך חשב הר"ן שההמלט' וההצלה מהמבול הוא הברית שכרת לו להצילו לא זולת זה, ואינו נכון, והיותר מתישב בזה הוא שהאל יתברך בתחלת הבריאה (כמו שפרשתי בסדר בראשית) שם חק גבול לים שעם היות טבע המים כפי מקומות היסודות לכסות הארץ שלא יהיה כן תמיד אבל יהיה הגלות בחלק מה מהיבשה לישוב הב"ח וחיותם שא"א להם מבלעדי זה וכמו שביאר' בפירוש יקוו המים. הנה דור אנשי המבול כאשר עברו את חקם והפרו את גבולם ובריתם ראה הקב"ה להפר ג"כ עמהם את בריתו מהגלות היבשה וכבר ידעת שחוקי הבריאה הראשונה נקראו ברית כמ"ש (ירמיה ל"ג כ"ב) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. את בריתי היום ואת בריתי הלילה כי ברית הוא מלשון גבול כמו וברא אתהן. וכאלו אמר השם לנח שהברית והגבול אשר שם למים שלא יכסו את הארץ אין ראוי לשמרו לאותם הרשעים כי כמו שהם הפרו את בריתי אף אני אסלק את בריתי ואת אמונתי וחסדי מהם ואסיר את גבול המים ושטף ועבר אבל הברית והחסד הזה אקים אתך כי אחרי שבריתי היתה אתך הצדק והשלמות גם אני ברית שלומי לא תמוש מאתך וכי תעבור במים לא ישטפוך באמצעות התיבה שבה תמלט עד יעבור זעם ואחר כך תתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה הנה א"כ והקימותי את בריתי אתך הוא ברית גלות היבשה וישוב הב"ח בה שזה יתקיים לנח ולזרעו וכל הב"ח הצריכים אל בני אדם ובזה תשאר האדמה תמימה ולא תחסר כל בה והותרה בזה השאלה הג' ואמנם במה שצוהו על שנים שנים ממיני הב"ח ואח"כ אמר שבעה שבעה הנכון הוא שאין פי' שנים שנים שיהיו שני ב"ח לא יותר אבל הפיר' שיהיו הבאים והנלקחים תמיד זכר ונקבה והם אשר קרא שנים הודיעו שאיש ואשתו יבואו אל התיבה באופן שיחיו זרע אח"כ על פני כל הארץ. ולא פירש לו כאן כמה מן הזוגות ההם יקח אלא שבגזרתו יתברך יבואו אל התיבה מעצמם מבלי צידה מכל החי מכל בשר ומן העוף שנים מכל שהם הזכר והנקבה והתבונן כמה כלל זה היעוד כי הנה נקבות הב"ח אינן הולכות תמיד מחוברות עם זכריהם אבל יתחברו לבד בשעת הזווג ומיד איש ואשתו כל אחד לדרכו פנו ומין האדם בלבד הוא המתחבר תמיד אל נקבתו וכמו שביארתי בפסוק לא טוב היות האדם לבדו ולצורך התיבה גזר ית' שיבואו מחוברים זכר ונקבה לא אחד ולא שתים בלבד אבל רבים מכל מין כדי שיקח נח מהם כרצונו. ולפי שאמר שהם יבואו מעצמם והוא לא יצטרך לבקשם ולצוד אותם צוהו שלבד ישתדל בבקשת המזון הצריך אליהם כי עם היות שהב"ח דורסים יזונו מהבשר הנה צוה ית' שלא יאכלו בתיבה כ"א הזרעים והצמחים כדי שיתבטל זדונם ורשעתם כי היה כמו שפירשתי בספר ישעיהו מאכל הבשר מוליד אכזריות חימה ושטף אף ואכילת התבן והעשבים תבטלהו כמו שנראה מהב"ח הבייתיים שיאכלו מעשב האדמה ושלמים הם אתנו והארי גם את הדוב והכלבים עזי נפש אוכלים הבשר ולכן יעד הנביא (ישעיה י' י') ואריה כבקר יאכל תבן וסמיך ליה לא ירעו ולא ישחיתו ועל זה נאמר כאן והיה לך ולהם לאכלה. וכלל עוד בזה המאמר שיכניס עמו לתיבה מכל מיני הזרעים והצמחים לפי שבימי המבול נפסדו האילנות ובצאתם משם יהיה להם זרע לזרוע כדי שלא ימותו ברעב. ועל זה ג"כ נאמר והיה לך ולהם לאכלה ר"ל אחרי צאתו מן התיבה. ואין ספק שהודיע השם לנח זמן עמידתו בתיבה וטבעי מיני כל הב"ח ומאכלם וכן אמרו בב"ר הכניס עמו זמורות לפולין חצובות לצבאים זכוכית לנעימיות. אמנם כאשר צוהו ית' לבא אל התיבה אז ירש לו שמאותם הזוגות הבאות אליו מן הטהורות יקח שבעה שבעה איש ואשתו. ומאשר לא טהורה היא יקח שני זוגות בלבד. ואין ספק שהיה נח יודע וחכם בטבעות הב"ח כמו שהיה ג"כ בקי בעבודת האדמה ומתוך חכמתו ידע והבדיל טהור מטמא שהוא כפי טבעם והנה צוה לקחת רבים מהטהורים לפי שהיה עתיד להתיר להם אכילתם וגם שמהם יקריב קרבן ומלבד זה הטהורים יהיו שלמים ושקטים בתיבה ואין כן בדורסים שהם הבלתי טהורים שלא ידע שלו בטנם והרשעים כים נגרש. הנה התבאר שאין סתירה במספר הב"ח והותרה השאלה הד'. וספר הכתוב שעשה נח ככל אשר צוה אותו אלהים וזה היה בעשיית התיבה ואסיפת המזונות שאסף מהם כמות רב מכל דבר:
Genesis._.7.1.1
ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו'. עד ויהי המבול וגו'. כפי הנראה מהכתובים הדבור הזה בא לנח ז' ימים קודם המבול כי כן כתיב כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר. ובמסכת ר"ה חלקו רבי אליעזר אומר שהחדש השני הנזכר כאן הוא מרחשון שני לתשרי שבו נברא העולם. ור' יהושע סבר שהוא אייר שני לניסן שבו נברא העולם ולפי שחכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר אמשיך פי' הפרשה כלה לדעתו לפי שע"ד האמת עד יציאת מצרים היה תשרי ראשון לחדשי השנה וכן תרגם יונתן בן עוזיאל בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי בירחא דעתיקון קראן ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה. ובמכילתא אמרו החדש הזה לכם ראש חדשים ולא מנה בו אדם הראשון היו הקדמונים כלם וגם היום רוב האומות מתחילין השנה מתחלת החרישה עד שיצאו ממצרים שלזכר אותו הנס צוה יתברך שיהיה החדש ההוא ראשון לחדשי השנה. והנה ספר הכתוב כאן כי כאשר נשלם בנין התיבה ובאו ימי הפקודה שבעה ימים קודם המבול צוה יתברך לנח שיבא אל התיבה ומאשר אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ולא אמר תמים מורה ששניהם תאר אחד כמו שפירשתי למעלה אבל חז"ל למדו מזה שמזכירין קצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. והנכון בפי' הפסוקים האלו הוא בא' מב' אופנים. הא' כפי דרך חז"ל שאמרו שבא אתה וכל ביתך וכן ויבא נח וגו' הוא הביאה האחרונה שבא בתיבה ונסגר בה וכפי זה ראוי לפרש הפסוקים שבראשונה ביארה תורה בדרך כלל שבא נח ובניו ונשיהם אל התיבה מפני מי המבול שכבר התחיל ושהיה זה בהיות נח בן שש מאות שנה ושג"כ באו אל התיבה כל מיני הב"ח. ולפי שנאמר זה בכלל ולא ידענו באיזה חדש מהשנה ולכמה ימים בחדש ואם היה קודם מלאת הז' ימים או אח"כ ואם היה קבוץ האנשים והב"ח כלם אל התיבה בימים רבים או מעטים לכך הוצרך הכתוב לבאר כל זה בפרטיות גדול יען היה פרטיות הספורים ממה שיוסיף אמת ואמונה בהם. ולכן אמר אחרי שספר הענין בכלל ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ להגיד שנתקיים הדבור האלהי בזה כמו שביאר. עוד ביאר החדש והיום באמרו בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ואמנם מ"ש למעלה והמבול היה מים על הארץ ביאר זה גם כן באמרו ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ושם מעיינות וארובות הם המשליים כי אין מעיינות בתהום ולא ארובות בשמים. והענין הוא שעלו המים מתחת לארץ שהוא נקרא תהום עליה וכן ירדו גשמים רבים מלמעלה והוא המבול. וספר הכתוב שהתמיד זה מ' יום ומ' לילה מבלי הפסק כלל. ואמנם ההכנסה לתיבה אם היתה בימים רבים או מעטים הנה ביאר זה באמרו בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת המה וכל החיה והוא פועל מתמיה מאד שביום אחד נעשתה כל ההכנסה הרבה ההיא מאנשים ונשים ומיני החיה והבהמה והרמש והעוף ומזונותיהם שהיה בלתי אפשר שיעשה כל זה ביום א' עם גשם ורוח זלעפות אם לא בעזר האל כי רוחו הוא קבצם ולפי זה הדרך יהיו הדברים מחוורים ואין הכפל בפרשה וזהו האופן הראשון. ואמנם האופן השני הוא שאמר יתברך לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה. אין הכוונה שיסגר בתוכה אלא שיבא שמה פעמים רבות הוא וכל בני ביתו באותם ז' ימים והוא אצלי כמו עלה אל הר העברים וגו' (במדבר כ"ז ג') וראית אותה ונאספת אל עמך וגו' שנא' למרע"ה בפרשת פנחס שאין כוונתו על עלייתו האחרונה והראיה אשר ראה בסוף ימיו כי היא נזכרה בסוף התורה ונאמר בה ומות בהר מה שלא נאמר כן בפרשת פנחס. ועם היות שנא' שם ויעש משה כאשר צוה אותו אלהים ואין הכונה שאז עלה וראה את הארץ ומת אז שמה כי כמה דברים נעשו אח"כ. אבל היה ענין הציווי ההוא שיעלה שם פעמים רבות ויראה את הארץ תמיד לפי שהיה עתיד למות שמה וכמו שיתבאר במקומו בע"ה. כן היה ענין הצואה הזאת לנח שיבא אל התיבה הוא ובני ביתו ויביאו שם מזונותיהם וכל עניניהם עם היות שלא הגיעה עדין שעת המבול כי לימים עוד שבעה יהיה. וכן צוהו שיקח מכל הבהמה הטהורה באותם ז' ימי ההכנה והחנוך ז' זוגות איש ואשתו ומהבלתי טהורים יקח שנים זוגות איש ואשתו כי היו באים רבים לפניו והוא יקח מהיותר יפים ונאים כרצונו ואמר שיהיה זה לחיות זרע על פני כל הארץ כי זהו התכלית לא לאכלם בתיבה. ואמר שמספר כל השבעה שבעה שיקח מן הטובים היה לו לסימן ולאות כי לימים עוד שבעה ימטיר על הארץ. וכפי הנראה עם הז' ימים היו נשלמים הק"ך שנה שנתן להם לשישובו אליו. אבל חז"ל אמרו אלו ז' ימי אבלו של מתושלח שאיחר הקב"ה את המבול לכבודו עוד ז' ימים אחרי הק"כ שנה. ואמרו ויעש נח ככל אשר צוה ה' ענינו אצלי שהיה בא אל התיבה פעמים רבות כל אותם הימים והיה מכין בה הדברים הנצרכים לדרכו וכל זה היה קודם התחלת ירידת מי הגשמים. אבל בניו ואשתו ונשי בניו לא עשו כן ולא באו אל התיבה מפני מצות השם לכן לא נאמר ויעש נח ובניו וביתו ככל אשר צוהו השם. האמנם כאשר התחילו באותם ז' ימים לרדת גשמים עם היות שלא היו רבים פחדו בני נח ונשותיהם ואז באו אל נחאל התיבה באותה ביאת עראי שהיה בתוך הז' ימים ועל הביאה הראשונה ההיא אמר הכתוב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ כי הנה לא אמר בזה החדש וימי החדש ולא מעיינות נבקעו ונפתחו ארובות השמים כאשר אמר באחרונה אבל אמר שבשבעת ימי ההכנה האלה היה המבול מים על הארץ ר"ל לא מבול החלטי כי אם מים מועטים ממנו ואז ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול ר"ל מיראת המים שהתחילו לרדת. אבל חז"ל אמרו (ב"ר ל"ב) שאף נח מקטני אמנה היה שלא נכנס לתיבה עד שהגיעו המים לקרסוליו ואם היה הדבר כן לא ידעתי איך כנהו הכתוב בצדיק תמים אלא שפשט הכתובים כפי מה שפירשתי. וספר הכתוב שהב"ח באו אל התיבה זוגות כאשר צוה אלהים לנח ושבהגיע הז' ימים שיעד השם ומי המבול היו על הארץ. והתבונן שלמעלה אמר והמבול היה מים על הארץ לפי שלא היו מים רבים אמנם בכאן בביאה האחרונה אמר ומי המבול היו על הארץ לפי שאחר הז' ימים כבר היו המים ברבויים ושטיפתם מן המבול מה שלא היה ככה קודם לכן. ולכן שנה הכתוב לומר (בראשית ז׳:י״א) בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בי"ז לחדש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה להגיד כי בתחלת שבעה ימים היו מים על הארץ אבל לא היו מים רבים ולא מי המבול ולא נבקעו עדין כל מעיינות תהום רבה ואז בא נח וביתו ביאת עראי רצוא ושוב אל התיבה אמנם בסוף הז' ימים אז נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים שהוא רמז לרבוי הגשמים באופן נפלא. ובעצם היום הזה בא נח וכל ביתו אל התיבה ביאה מוחלטת להסגר בה וכן הב"ח שג"כ לשבעת הימים היו באים ושבים הנה כלם בעצם אותו היום נכנסו ונסגרו בתיבה לא שילך נח ללקחם אלא שמעצמם באו אל נח אל התיבה זוגות זוגות כמו שגזר השם ולפי שהביאה הזאת האחרונה החלטית ולא כראשונה אמר הכתוב בה ויסגור ה' בעדו כלומר שירדו כ"כ מהמים שלא יכלו לצאת עוד ממנה כאלו השם סגר בעדם ולא יצא וגם סגר בעדם פתח התיבה שבחמלת ה' לא נפתחה מהמים ומהרוחות שאלו נפתחה היו מתים לשעתם. הנה התבארו הפסוקים האלה מבלי מותר והכפל כלל וכפי כל א' מהפרושים האלה הותרה השאלה הה':
Genesis._.7.17.1
ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וגו'. עד ויזכור אלהים את נח. ספר הכתוב שאחרי שנסגרו בתיבה התמידו ימי המבול מ' יום מבלי הפסק. וכבר הזכרתי למעלה שבארבעים היום נכללים מ' הלילה כי היום הוא כ"ד שעות כחשיכה כאורה. ואמנם למה אמר כאן ויהי המבול מ' יום בהיות כי אמר למעלה מ' יום ומ' לילה. כתב הראב"ע שענינו כאשר היה המבול על הארץ היו המים כ"כ רבים מ' יום עד שנשאו את התיבה וזה אות כי עד מ' יום לא זזה התיבה ממקומה. ואפשר לומר בזה עוד שלמעלה כוונה תורה בלבד להגיד שהתמידו הגשמים כל מ' יום וכל מ' לילה מבלי הפסק כלל ולכן אמר שם ויהי הגשם על הארץ כי לענין הגשם לבד אמרו אבל כאן אמר ויהי המבול מ' יום על הארץ שהוא הכולל המים העליונים והתחתונים ובא הכתוב א"כ להודיע שמלבד הגשם היו מי התהום רותחים ועולים כל מ' יום והותרה השאלה הו' ואמנם מאין באו כל המימות ההם שהחריבו כל העולם. ראוי שנא' בו ענין מספיק כי פעלות ההשגחה האלהית תמיד יהיו ע"י סבות אמצעיות והוא שבעבור הקור שבא על הארץ בסבת רוב העננים המונעים מהתפשט חום השמש בה נכנס החום בבטן הארץ ויתחממו המימות ויורתחו כמו שיקרה בימי הסתו כי המים שתחת הארץ הם חמים ובגזרת השם והשגחתו שהוא העקר נתדקדקו המים ונתרבו מאד בדקדוקם עד שבמקום שהיו שם נכבשים תחת הארץ יצאו ונתפשטו עליה ועל זה נאמר (בראשית ז' י"א) נבקעו כל מעיינות תהום רבה שהוא רמז לרבוי המים היוצאים מתחת הארץ ואחשוב שלזה כווני רז"ל (סנהדרין פ' חלק) באמרם ברותחים נדונו שהמים שהיו תחת הארץ נתחממו ונעשו רותחים ובזה נתדקדקו מאד וזה היה סבת התרבותם מלמטה. ועם זה התחברה הסבה השנית והיא שיסוד האויר נתהפך כלו למים ובזה נתרבו הגשמים הרבה מאד ועליו אמר וארובות השמים נפתחו שהיה האויר מתהפך למים כל אותם ארבעים יום והנה התבארו שתי סבות האלה בפרשה כי באמרו וירבו המים וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ כיון אל המים העליונים היורדים בגשמים והיו כ"כ רבים שהרימו את התיבה מעל הארץ. ואמרו עוד וירבו המים ויגברו מאד על הארץ כיון אל המים התחתונים שבמקום שהיו נכבשים תחת הארץ אז בגזרת השם גברו ועלו עליה מפני רבוים ואז הלכה התיבה מפה ומפה. ומזה תדע מהו הנרצה באמת בתגבורת המים על הארץ שאינו כמו שחשב הר"ן שנהפכו האויר והארץ למים כי זה יקרא התהפכות לא תגבורת. ואתה תראה שההתגברות תמיד ייוחס אל המים התחתונים כי בהיותם נכבשים ונכנעים תחת הארץ כאשר יצאו ועלו עליה ויכסוה יאמר שגברו המים על הארץ לכבשה ולא נזכר בגשם לשון גבורה. ואחרי שנתן שני גבולים האלה במים נתן עוד גבול שלישי והוא אמרו והמים גברו מאד מאד על הארץ ויכסו כל ההרים הגבוהים ר"ל שלא די שגברו המים התחתונים בעלותם על הארץ הישרה ויכסוה אבל גם ההרים היותר גבוהים שתחת השמים כסו אותם. וחכמי האומות כתבו שההרים הגבוהים שזכרה התורה כאן הם ההרים הגבוהים אשר בארמינייא"ה. ונתן עוד גבול רביעי והוא אמרו חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ר"ל שהיו המים ברבוי מופלא כ"כ שלא די שהיו מכסים כל ההרים הגבוהים אבל גם למעלה מהם עלו וגבהו ט"ו אמות. ולהיות זה רבוי מופלא אמר בו הכתוב מאד מאד. וזכר מה שנמשך מרבוי המים היורדים מלמעלה והעולים מלמטה באמרו ויגוע כל בשר וגו'. ולפי שהיה זה מאמר כללי פרט בו כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו'. ואמנם אמרו עוד וימח את כל היקום. וימחו מן הארץ. נלאו המפרשים לתת טעם בהכפל הזה והמובחר שבהם שלא נשאר רושם מפגרי אנשי המבול. וכדי לטהר את הארץ גזר השם שימחו כלם בתוך המים. ולי נראה שלא אמר וימח את כל היקום על הב"ח בלבד אבל גם על כל שאר הענינים שהיה בהם קיום והתיצבות כאלו תאמר העצים הרמים והנשאים וכן הבתים והמגדלים וכן מכלאי צאן ובקר וקיני העופות כל דבר גדול או קטון שהיה בו קומה והתיצבות ונוה הכל נהרס ונמחה באופן שלא נשאר ממנו רושם כלל כמ"ש חז"ל (ב"ר כ"ח) אפי' אצטרובילין של ריחים נמוחו ודרשו עליו אבנים שחקו מים. והנה ע"ז כלו נאמר וימח את כל היקום וימחו מן הארץ עד שלא נשאר מכל הדברים שהיו נמצאים בארץ חיים ובלתי חיים רק נח ואשר אתו בתיבה כי הם והתיבה נשארו בלבד. ואמנם באמרו עוד ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום טעו בפירושם לפי דעתי המפרשים שני טעיות גדולים. הא' שחשבו שהיו הק"נ יום אחרי הארבעים יום מהמבול וירידות הגשמים. ואין הדבר כן כי הנה לא אמר הכתוב ויגברו עוד המים על הארץ חמשים ומאת יום אבל אמר בלבד ויגברו המים לפי שבאותם הק"נ יום נכללו המה ימי הגשם. ואיך לא כי הנה ביום הא' מהמבול נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ומהיום ההוא התחיל תגבורת המים והכתוב מעיד שגברו המים ק"נ יום א"כ בהכרח בהם יוכללו מ' ימי הגשם והתגבורת. וכבר הסכים בזה הרמב"ן בטוב דעתו ומספר החדשים יעיד עליו כמו שיתבאר. והטעות הב' הוא שחשבו שהתגבורת היה התרבות המים תמיד מבלי חסרון כלל כי לרבוי גדול קראו לשון גבורה וכמו שכתב הרמב"ן. ואין הענין כן לדעתי אלא שכל אותם הק"נ יום היו גוברים המים על הארץ בהיותם מכסים אותה כי זהו התגבורת באמת בהפך החק ששם הקב"ה בהגלות היבשה כי הגבורה היא ההתקוממות על המנגד ובהיות הלוחמים איש באחיו ידובקו הנה כאשר יכבוש את חברו תחתיו וימשול בו נאמר שגבר עליו. וכן בענין ויגברו המים כי אין ספק שאחרי עבור המ' יום מתחילין לחסור ובסוף המ' יום היו יותר גדולים על הארץ כמות רב מהיום שנשלמו ק"נ יום. וכן הוא אומר ויהי המבול מ' יום על הארץ ויגברו המים וירבו מאד על הארץ והמים גברו מאד מאד וגו' חמש עשרה אמה וגו' שכל זה בארבעים היום נעשה ובהם נדונו וכמ"ש חז"ל (בראשית ז' כ') שהיה דינם כמשפט יצירת הולד ולמה א"כ יעמדו המים אח"כ ק"נ יום אחרים בגבורתה בלא צורך כלל אלא שהאמ' הוא שהמ' יום היה תגבורת המים בשעלו ט"ו אמה על ההרים הגבוהים לשטוף את כל אשר בחרבה. ומיד התחילו לחסור מעט מעט כפי טבעם עם היות שעד תשלום הק"נ יום תמיד היו מכסים הארץ וגוברים עליה ברבוים או במעוטם ולא היה שום דבר לנוח על הארץ בסבת המים שעליה עד עבור היום ההוא. זהו אמתת הענין הזה ובו יתבאר ענין החדשים כמו שיתבאר ועם מה שפירשתי בזה הותרו השאלות הז' והח':
Genesis._.8.1.1
ויזכור אלהים את נח וגו' עד פרשת צא מן התיבה. ספר הכתוב שאחרי ק"נ יום זכר אלהים את נח ואת כל אשר אתו ובזכותו יצא לתת להם שם ושארית ויעבר אלהים רוח על הארץ ליבש אותה וישוכו המים ר"ל שנחו משטיפתם וחזקם. וכמו שזכר הכתוב גבולי תגבורת המים כן זכר גבולי חסרונם מתחלה ועד סוף. כי הנה אמר בראשונה ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם וגו'. והיה זה כלו בסוף המ' יום כי כמו שבתחלה נבקעו ונפתחו כך בסופם נסכרו ומשם ואילך וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ר"ל וישובו מהארץ אל התהום כאשר בראשונה. ואמרו ויחסרו המים מקצה ק"נ יום. אין הכוונה שמאותו יום התחילו לחסור מכמות' הרב כמו שחשבו המפרשים כי כבר היה יותר ממאה יום שהתחילו לחסור אבל ענין הכתוב הוא שמקצה הק"נ יום חסרו המים כ"כ עד שנחה התיבה בחדש השביעי בי"ז לחדש על הרי אררט ובזה היה גבול רב מהחסרון לא מהתחלתו. והנה המבול התחיל בחדש השני שהוא מרחשון בי"ז לחדש ותנח התיבה בי"ז לחדש הז' שהוא ניסן הרי ביניהם ה' חדשים שלמים שהם הק"נ יום שזכרה התורה. וזה ממה שיורה הראות מבואר אמתת מה שפירשתי שהיו המ' יום נכללים בק"נ יום שעמהם נשלמו ה' חדשים מיום שהתחיל המבול עד יום שנחה התיבה שהיה בסוף הק"נ יום. ויהי' לפי זה החדש הז' לתחלת השנה כמו החדש השני שזכר בתחלת הפרשה. עוד נתנה התורה גבול אחר לחסרון המים באמרו (בראשית ח' ה') והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי שהוא תמוז שאז נראו ראשי ההרים שעם היות שנחה התיבה על הרי אררט בחדש הז' ולא יכלה להתנועע עוד למעוט המים הנה עדין לא נגלו ראשי ההרים כי תמיד היו מכוסים ממים עד החדש העשירי באחד לחדש שאז נראו ראשי ההרים וזה נכון שנפרש אותם על ההרים הגבוהים או על הרי אררט עצמם שעם היות שהתיבה נחה על א' מהם לא נראו ראשי ההרים ההם. וגם החדש ההוא נקרא עשירי בערך תחלת השנה כמו השני והג' שזכר מבלי חלוף כללי א"כ באו שמות החדשים האלה כלם נמנים בסדר ראוי והגון. והותרה עם זה השאלה הט'. וזכר הכתוב שכאשר ראה נח ראשי ההרים אז פתח את חלון התיבה והוא הצוהר שעשה לאור ושלח בו את העורב. ואל תחשוב שבא הכתוב הזה להודיענו שאז פתח את חלון התיבה ולא קודם לכן כי הוא מאותו חלון ראה ראשי ההרים. אבל אמר הכתוב שאז פתח נח את החלון ההוא כדי להוציא את העורב ואולי שהיה באותו חלון אבן מאירה כענין הזכוכית הנהוג אצלינו לשום בחלונות שבו די להכנס האור לבית ולראות מהבית לחוץ והוא סתום אין יוצא ואין בא. וכבר חלקו בב"ר על ענין הצוהר אם היה חלון או אבן טובה ומאירה וכפי האמת שניהם דברו נכונה שהיה שם חלון וראה שם נח ההרים מבלי פתיחה אבל הוצרך לפתחו כדי לשלח ולהוציא בו את העורב. והנה לא אמר הכתוב ששלח את העורב לראות הקלו המים לפי שלא שלחו לזה התכלית אלא לראות אם נשארו בתים מגדלים וארמוניות כי שם יקנן העורב והיא מצא כל הארץ חריבה אין בית ולא קיום שום דבר בעולם לקנן בו חזר כנגד התיבה והיה יוצא ושב עד יבושת המים מעל הארץ כי תמיד היה קרוב לתיבה עד שיצא נח ממנה. הנה א"כ לא נשאר העורב מחוץ לפי שלא מצא מנוח אשר ייטב לו. וכבר אמרו מטבע העורב שדירתו אצל בני אדם ולא נכנס לתיבה לפי שהעורב כפי מה שארז"ל (סנהדרין ק"ח) נתחבר לבת זוגו בתיבה וכבר כתבו הטבעיים וזכרוהו חז"ל שבני העורב כשילדו יוצאים לבנים והעורב חושב מפני זה שאינם בניו ויברח מהם ולא יבקש ולא יתן להם מזון ושעל זה נאמר לבני עורב אשר יקראו. ואמר (איוב ל"ט ג') מי הכין לעורב צידו. הנה מפני זה לא חזר העורב אל התיבה ולא נתאמץ נח ללקחו מפני שלא נתקרב אל התיבה אבל היה הולך תמיד סביבה. אמנם היונה שלחה נח לראות הקלו המים לפי שהיא תנוח על ראשי האילנות ובעבור שלא היה דרכה לנוח על ראשי ההרים הגבוהים כיון שאין אילן שם לכן בפעם הראשונה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ושבה אל התיבה כיונה פותה אין לב שמהתענג ומרוך לא תוכל לשבת על פני המים ומפני רכותה הוצרך נח ללקחה ויבא אותה אל התיבה. אבל העורב להיותי מקשיי הבשר חזק החיים ארוך הימים הניחו ללכת מפה אל פה כרצונו. ומאשר אמר הכתוב ויחל עוד שבעת ימים אחרים למדנו שבין שליחות העורב לשליחות היונה בראשונה עברו שבעה ימים כי לכן נאמר בפעם השנית שבעת ימים אחרים. הנה נתבאר מזה למה שלח נח בראשונה את העורב ולמה נאמר בו לראות הקלו המים שהוא לפי שלא שלח אותו אלא לראות אם נשארו הערים מאין יושב ובתים מאין אדם ששם יקנן העורב ולמה זה לא חזר אל התיבה והותרה השאלה הי'. והנה היונה בפעם הראשונה כאשר לא מצאה לה אילן ולא עשב למזונותיה ולא בית ופנת גג לשבת בה שהוא המניח לכף רגלה שבה אל התיבה והנה עלי זית טרף בפיה כאומר שני דברים בקשתי המדור והמזון ומצאתי המזון רע ומר והמדור איננו לכן שבה אל התיבה. ורבותינו ז"ל חלקו בדבר בב"ר (פרשה ל"ג) מהיכן הביאה מהם אמרו מהר המשחה הביאה שלא ירדו גשמים על ארץ ישראל וכמו שכתוב בדברי יחזקאל הנביא בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. וכן אמרו בפרקי ר' אליעזר ארץ ישראל לא ירדו עליה מי המבול מן השמים אלא נתגלגלו מן הארצות ונכנסו בתוכה. ר' בירי אומר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה וב' הדעות האלו בלתי מספיקים. אם הא' לפי שאף שנודה שלא ירדו גשמי המבול בארץ ישראל אין ספק שברוב המימות שנתגלגלו עליה משאר ארצות היו נעקרים ונשברים האילנות. ואמנם מגן עדן הוא דרך דרש ולכן הנראה לי מדרך הפשט שמעת שנראו ראשי ההרים נמצאו שמה ענפי זית הרבה שהיו צפים על פני המים וכשיבשו ראשי ההרים בהיות שם הארץ לחה ורעננה מאותם הענפים שנכנסו בבטן האדמה בארבעים או בחמשים יום שורשו וצמחו ויציצו ציץ ומשם לקחה היונה העלה זית שהביאה בפיה. ואמנם בפעם השלישית ששלחה כבר מצאה ארץ בפועל לנוח כף רגלה למזונות הרבה מעשבים ולכן לא שבה עוד אל התיבה. הנה התבאר שהיו שלחיות היונה בסדר ראוי והגון והותרה השאלה הי"א. ונשאר עתה לבאר מדוע נתאחר נח ארבעים יום משפתח התיבה עד ששלח העורב. ולמה אחר כך בין שליחות העורב ליונה ובין שליחות היונה בין זה לזה נתאחר שבעה ימים ואומר בסבתו שנח כשראה ראשי ההרים המתין עוד ארבעים יום כפי חכמתו יען היו ההנהגות כלם בארבעה מחנות קדושי עליונים והגלגל הסובב עלינו ומתגלגל לד' רבעים ומשם נמשכו הד' יסודות וכן בסוגי המורכבים ד' הדומם והצומח והמרגיש והמדבר והיו ימי יצירת הולד ארבעים יום ושאר הרביעיות ומספר הארבעים הנמשך מהם זה יסודו ושרשו ולכן ישב מרע"ה בהר ארבעים יום וארבעים לילה כל אותם הפעמים שישב שמה והלכו המרגלים בארץ ישראל ארבעים יום וישראל ארבעים שנה במדבר והימים האלה נזכרים ונעשים עד היום הזה מדי שנה בשנה ורצון האלהים. ובעבור שראה נח שבמ' יום השחית הקדוש ברוך הוא עולמו במבול ובסוף מ' יום רחם ה' על הארץ נתאחר אותו המספר של מ' יום בחשבו שבסופם יראו המגדלים והאילנות וימצאו העופות מנוח אשר ייטב להם באשר יקננו לכן פתח החלון ומאשר לא ראה דבר ממה שחשב שלח את העורב וכאשר לא ראה ממנו דבר שלח את היונה פעם אחר פעם מז' לז' ימים והיה זה לפי שזה המספר מהימים הוא מרובע הלבנה שהיא פועלת בתגבורת המים ובחסרונם עד שהיה נח מרגיש בטוב השערתו העבר בנגיבו וחסרון לחותו וכפי מה שהיה מרגיש היה שולח שליחותו ואתה תראה שד' רביעיות מהגלגל הקיף בשליחיותו שהוא חדש שלם. והעיד הכתוב שכאשר שערו הצדיק כן היה שבשנת שש מאות וא' שנה לחיי נח בחדש האחד באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ונתגלתה האדמה. ולכן כשהרגיש בנגוב האויר יותר הסיר את מכסה התיבה וירא והנה חרבו. ואין פירושו אצלי שחרבו המים אלא איך חרבו פני האדמה ושהיתה כלה שממה וחרבה מבלי ב"ח ולא צמחים ולא מגדל גבוה ולא חומה בצורה כי זהו החרבן אשר ראה באמת על פני האדמה וחשב נח שעם היות הארץ מגולה הנה תהיה לחה מאד ברפש וטיט לא ישענו ולכן התמהמה עוד חדש ימים אחרים בחדש השני בכ"ז בו שאז יבשה הארץ והוסר ממנה כל לחות המים מבית ומחוץ ונשארה ביבשותה הטבעי ואז צוהו השם לצאת מן התיבה והיה אם כן מיום שנכנס עד צאתו ממנה שנה שמשיית תמימה ועשרה ימים. הנה התבאר הספור הזה כלו והותרו הספקות הנופלות בו. והנה למדנו מהספור הזה מדעים יקרים מאד. האחד שכמו אשר מספורי מעשה בראשית למדנו דעות אמתיות במציאות ממציאו ית' בחכמה ובתבונה עצומה ויכולת מוחלט אשר הוא היסוד שעליו יבנה שלמות האדם והצלחתו. ככה מספור המבול הזה למדנו ידיעתו במעשה בני אדם והשגחתו בהם בשכר ובעונש ושהוא אל אמונה צדיק וישר. והתבאר גם כן היותו ית' מנבא בני אדם ומדבר עמהם ומודיעם מה שיהיה:
Genesis._.8.1.2
הב' שכמו שמספור מעשה בראשית בהויות העולם למדנו יכלתו להפסיד את העולם בשובו אל האין כשהיה. ככה מהספור הזה שהחזיר הקב"ה לאפס שלישי של עולם כל בני עולם השפל הזה הוא לנו עדות ברורה כי הוא אשר עשאו וכי הכל מעשה ידיו כי ההויה תעיד על ההפסד וההפסד על ההויה. והנה הפסד העולם וכלותו הוא דבר מקובל באומה. וכבר כתב הראב"ע שעל כן נאמר (בראשית ח' כ"ב) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר מכלל שיהיה לה עת תפסד בו. וחשב הרלב"ג שאין הטענה הזאת מוכרחת מפני שכתוב כימי השמים על הארץ. ואני משיבו שעל שניהם יבא ההפסד וכמ"ש (תהלים ק"ב כ"ו) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד:
Genesis._.8.1.3
הג' היא בדעות שא"א על המנהג הטבעי שיתהוה מין מהמינים הנולדים ממינם מזולת מינו כמו שהיה חושב בן סירא שכתב שהיה אפשר שיהיה המבול בחלק הנגלה מן הארץ ואחרי כן יחרבו המים ובאורך הזמן יתחדשו מערוב היסודות מה שהתהוה ממנו מין מין מהב"ח מבלי הולדת זכר ונקבה. והוא שקר מבואר כי הטבע לא יספיק לזה. ולכן רצה ית' כשרצה בקיום אלו המינים הנולדים ממינם שיושם מהם זכר ונקבה בתיבה:
Genesis._.8.1.4
הד' שלמדנו בספור הזה שהשנים שנזכרו במעשה בראשית ובפרשיות האלו כלם הם באמת שנים שמשיים בן י"ב חדשים כל השנה והיה ג"כ כל חדש שלשים יום. תראה זה מבואר מהי"ב חדשים שהתמיד זמן המבול משנכנס נח בתיבה עד צאתו ממנה שהיה שנה תמימה:
Genesis._.8.15.1
וידבר אלהים אל נח צא מן התיבה וגו'. עד ויהיו בני נח וראיתי לשאול בפרשה הזאת כפי פשוטי הכתובים שאלות:
Genesis._.8.15.2
השאלה הא' באמרו וירח ה' את ריח הנחח כאלו התפעל מהקרבנות ומפני אותו נחת רוח שעשו לפניו הגדיל ה' לעשות עם אלה והוא זר מאד. שוכמאמר חז"ל (עירובין ס"ה ע"א) כל המתפתה מיינו של חבירו יש בו מדעת קונו שנא' וירח ה' את ריח הנחח וגו'. אם לא כן אשאלך והודיעני איזה זכות עמד להם שבעבורו נתן להם אית ברית הקשת והנה זכותו של נח לא הספיק להגין על בני דורו ואיך עתה הספיק להגין על הבאים אחריו עד סוף העולם אלא אם היה משוחד הקרבנות:
Genesis._.8.15.3
השאלה הב' באמרו ויאמר ה' אל לבו ומה ענין אל לבו ואם ענינו שלא גלהו לנח ולבניו כדי שלא יוסיפו לחטא בבטחונם שלא יבא עוד מבול לעולם כדברי המפרשים יקשה כי מה הועיל בהעלם הזה והנה מיד הודיעו להם וכרת עליו הברית ואות הקשת:
Genesis._.8.15.4
השאלה הג' באמרו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו כי הנה לא ימלט מהיות הטענה הזאת צודקת או לא ואם היא צודקת למה לא חשב כזאת בתחלה עד דור המבול ולא יענישם בהשחתה כוללת כיון שיצרם רע מנעוריו ואם אינה צודקת ובדין ובמשפט הענישם למה לא יענשו גם כן בכל עת ובכל זמן בהיות אנשי הדור רעים וחטאים לה' מאד:
Genesis._.8.15.5
השאלה הד' למה נתן טעם לשלא יקלל בעביר כי יצר לב האדם רע מנעוריו אדרבא שהיא הנותנת שמפני זה ראוי לקללם ולהשחיתם והנה בסוף סדר בראשית אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וגו' ויאמר ה' אמחה וגו' הרי לך ששם עשה רוע היצר סבה לקללה ולהשחתה וכאן עשה רוע היצר סבה לשלא יקלל ואיך יהיה דבר אחד סבה לב' הפכים מצד אחד:
Genesis._.8.15.6
השאלה הה' שאמרו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי והיא היא הקללה אשר כבר זכר ורש"י הוצרך לומר שההכפל הזה הוא השבועה שנשבע מעבור מי נח עוד על הארץ אבל איני רואה בו לשון שבועה. והראב"ע כתב שאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כנגד קללת האדמה מפני אדם הראשון ושאמר לא אוסיף לשחת כל בשר כנגד השחתת המבול ויפה פירש אם לא שיצטרך לפרש לב האדם בכללו ובעבור האדם על אדם הראשון הפרטי ואינו נכון שבפסוק אחד יבא שם א' בהבנות מתחלפות:
Genesis._.8.15.7
השאלה הו' מה ענין עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' כי הפסוק הזה יראה שאין ענין לו בכאן הלא ידענו שהתקופות תמידיות בכל שנה ושנה. ומ"ש המפרשים שהמבול לא היה זרע וקציר ושנוי קור וחום והבדל יום ולילה ושהבטיח שלא יהיה עוד אינו נכון כי כמה פעמים יבוטל מהשנה החריש והקציר והשתנות התקופות מחום אל קור:
Genesis._.8.15.8
השאלה הז' בברכות שברך השם את נח ואת בניו כי הנה מצאנו כי ברך את אדם בהם לכל המין ולמה חזר וברך את נח ואת בניו וזה אם בפרו ורבו ואם במוראכם וחתכם. והמפרשים אמרו שאחרי שחטא אדם פרקו הב"ח מעליהם פחד האדם ומוראו ולכן הוצרך נח לברכה זו. ואין לנו עדות על זה שאמרו אבל ענין התיבה מורה ההפך שהיו נכבשים לנח בשובה ונחת ולא נזכר בתורה שהיה זה בדרך נס. והר"ן כתב שעשה השם לנח כמו שעשה לאדם בהיותו בריה חדשה בערכו ואינו נכון כי לא עשה כן לאברהם:
Genesis._.8.15.9
השאלה הח' למה הרשה השם לנח באכילת הבשר ולא עשה כן לאדם הראשון ולא לשאר הדורות שבאו אחריו. ואין ראוי להתפתות עם מה שכתב הרמב"ן שנפסדו הצמחים במי המבול ולכן הוצרכו לאכול בשר כי הנה כאשר ארכו הימים שבו להויתן לאיתנם אף כי האדמה היתה שבעה מהמים והצמחים אשר תוליד היו יותר טובים ממה שהיו קודם המבול:
Genesis._.8.15.10
השאלה הט' באמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. כי הנה הנפש היא נשואה בדם לא הדם בנפש. ואמנם מה שפירש הרמב"ן אך בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו שהוא נמשך שהדם הוא הנפש לדעתו והוא באמת דעת נפסד אין ראוי להעלותו על לב:
Genesis._.8.15.11
השאלה הי' באמרו אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש שופך דם האדם וגו' כי הצווי הזה שלא יהרגו איש את אחיו לא היה מיוחס לאותו זמן ומקום ביציאתם מן התיבה ולא נאמר שהיה זה בעבור שהתיר להם הריגת הב"ח להזהירם שלא יעשו כן איש לאחיו כי הנה הב"ח יהרגו לצורך האכילה לא האדם. ויקשה עם זה אמרו מיד איש אחיו שהוא מאמר ללא צורך לא נזהר הקב"ה בזה מדברי התקועית כמו שחשב הרלב"ג. גם יקשה כפל שופך דם האדם וכן מלת לנפשותיכם עד שבא הרמב"ן ופירשה לגופותיהם והוא זר מאד:
Genesis._.8.15.12
השאלה הי"א בפסוק ואתם פרו ורבו כי כבר צוה השם למעלה על הפריה ורביה. והמפרשים כתבו שאחד לברכה ואחד לצווי וכבר הקשה הר"ן על זה כי שניהם לברכה:
Genesis._.8.15.13
השאלה הי"ב ויאמר אלהים לנח ואל בניו כי אם היו המאמרים האלו כלם דברי השם למה בא במאמר הזה תחלת פרשה והתחלת דבור ויאמר אלהים וכלם היו מאמריו ויקשה ג"כ למה בא הדבור הזה בפרט לנח ולבניו ושאר הדבורים כלם באו אל נח לבד. ולדברי המפרשים שנא' זה לבנים ע"י אביהם מה צורך ואל בניו כי הנה כל שאר הצווים היו כן ר"ל שנאמרו לנח לבדו והוא אמר אותם לבניו:
Genesis._.8.15.14
השאלה הי"ג בהכפל הדברים שבאו בדבור הזה אם בקיום הברית שאמר ואני הנני מקים וגו' וחזר לומר והקימותי את בריתי וגו' אם במ"ש מלת אתכם פעמים רבות הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל החיה אשר אתכם. מכל יוצאי התיבה והקימותי את בריתי אתכם. הרי לך ד' פעמים מלת אתכם. וכתב הראב"ע שבא הכפל לביאור ועליו נאמר ברוב דברים לא יחדל פשע כי מה שנתבאר יפה בפעם אחת אין צריך לכפול אותו:
Genesis._.8.15.15
השאלה הי" באמרו באמצע הדברים ויאמר אלהים זאת אות הברית ואם היה תמיד המדבר הוא האל יתברך ומאמרים מדובקים ומקושרים בענין מה צורך אם כן שיאמר באמצע הדברים ויאמר אלהים וידוע שהוא אמרם:
Genesis._.8.15.16
השאלה הט"ו בענין אות הקשת שנתן הקב"ה לנח ולבניו להבטיחם שלא יבא עוד מבול והוא כי הקשת הוא דבר טבעי יתילד מנכחיות השמש והכאת נצוציו בדבר הלח כמו שראינו אותו מתהוה מהכאת ניצוץ השמש על כלי המים שיתרשם שם השמש בעגולו ובמראיו והוא ענין הקשת ועליו אמר הנביא כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם עד שאז"ל שהקשת הוא א' מהדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות ומה א"כ אות הברית הזה שנעשה לנח ולבניו להבטחה והראב"ע כתב שאולי נתחזק אז נצוץ השמש ואורו. ומי יתן ואדע והיה לבבו זה כי הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב שיתחדש דבר אחר הבריאה לא בגרם השממיי ולא בנצוצו שהוא מקרה דבק בו. והרמב"ן כתב ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יתילד הקשת כי בכלי המים כשישימו נגד השמש יתחדש כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין שהענין כך כי אמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אתן ומלת קשתי תורה שכבר היה לו קשת וכו'. והיה דעת הרב בזה שלא נתחדש שם דבר אבל שלקח השם לאות ענין הקשת שכבר היה מתחלת הבריאה ושהוא כמו עד הגל הזה ועדה המצבה ושבע הכבשות אשר היו לעדה וכן הוא דעת הגאון רבינו סעדיה וכבר הרחיקו הראב"ע וראוי להרחיקו כי הנה הברית והאות שנתן עליו בכל מקום א"א שיהיה כי אם בהתחדש שום דבר יהיה משם והלאה לאות ומה שהיה כבר היה ואיך יהיה אות. ואמנם העדים שהביא הרב לנגד זה המה יעמדו נגדו לפי שהגל והמצבה אז נעשתה לשעתה להיותה אות בדבר וכן השבע כבשות שהציב לבדנה להיותן לאות ועד כי מבלי חדוש דבר מה א"א שיפול שם אות ואיך לא יהיה הקשת כן:
Genesis._.8.15.17
השאלה הט"ז כי לפי דרך הכתובים לא היה זה נכון ולא בטוח כי אחרי שטעמו הוא לזכור דבר אמת ושבועה הנה היה מחוייב שיראה הקשת בעתו בזמן שיהיה העולם ירא וחרד יותר מהמבול אמנם מהידוע הוא שהקשת אין ענינו להראות רק בזמנים שבני אדם בטוחים שלא יהיה מבול על הארץ לפי שבהיות ענן על קצת הארץ ועל קצתה יזרח השמש שאז נראה הקשת כמו שביארו הפלוסופים א"א שיהיה גשם שוטף ומבול אבל על חלקה אחת ימטיר ועל חלקה אחת לא ימטיר אבל כשיתכסו כל השמים עננים א"א שלא יראה שם קשת כלל בהלביש שמים קדרות ועל כל הארץ תשכון עננה ואז נירא בהמיר ארץ ואותותינו לא ראינו שהוא הקשת כי הנה לא יראה בהיות העננים כוללים על כל הארץ ומה יועיל אם כן האות הבלתי נראה ומהו הברית וההבטחה הזו:
Genesis._.8.15.18
השאלה הי"ז באמרו וראיתיה לזכור ברית עולם והוא כי חלילה לאל שיצטרך אל סימן שיזכירנו שום דבר כי אין שכחה לפני כסא כבודו והכתוב הזה מורה כאלו לא היה האות הזה אלא תקון מפני השכחה שלא תפול בדבר המובטח. ויקשה עם זה הכפל הנמצא בענין הקשת שאמר את קשתי נתתי בענן ונראתה הקשת בענן והיתה הקשת בענן ולפי האמת כח שלשתם אחד הוא ופסוק והיתה הקשת הוא היותר מוכפל ובלתי צריך:
Genesis._.8.15.19
השאלה הי"ח באמרו בסוף הפרשה ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית כי אם אמר זה על אות הקשת כבר נזכר ונאמר למעלה זאת אות הברית ומה צורך בהשנות הזה ואם אמרו על אות אחר ומה הוא מי יתן ואדע כי הכתוב לא זכר אחר זה דבר ויש מי שפירש שנא' זה לפי שהראה לו הקב"ה את הקשת באצבע אבל ג"כ נוכל לדרוש זה ממה שאמר למעלה זאת אות הברית ומה הועיל הכפל הזה א"כ. אלה הן השאלות הנופלות בספור הזה והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כלם:
Genesis._.8.15.20
וידבר אלהים אל נח צא מן התיבה וגו'. עד ויברך אלהים את נח. ספר הכתוב שעם היות שראה נח אחרי שהסיר את מכסה התיבה שחרבו המים מעל הארץ ונשארה יבשה כפי טבעה הנה א"כ לא יצא ממנה לא הוא ולא אחר מכל אשר אתו בתיבה עד שצוהו השם צא מן התיבה כי כמו שקדמו צווי לבא בה כך צווהו לצאת ממנה. וכמו שנח היה ראשון לבאים לתיבה ואחריו כל אדם ימשוך והב"ח ג"כ אחריהם. ככה היה ביציאה הוא ראשון ובניו אחריו והב"ח אחריהם וחז"ל אמרו שהותרה להם ביציאתם תשמיש המטה והוא כמו שכתב הר"ן שנא' בצווי אתה ואשתך ובניך ונשי בניך מעורבים האנשים עם הנשים ולא כסדר הכנסתם לתיבה להתיר להם התשמיש אחרי צאתם משם האמנם לפי שהיתה מחשבת נח ובניו שלא להזדווג עוד עם נשותיהם מיראתם שילדו לבהלה וימותו במבול אחר לכן יצאו כמו שנכנסו נח ובניו בפני עצמם והנשים בפני עצמם ולא כמו שצוו איש ואשתו וספר הכתוב שהב"ח יצאו למשפחותיהם ואין פירושו שפרו ורבו בתיבה ולא שיצאו איש ואשתו כלם חיים כדברי המפרשים כי אם להודיע שלא נתערבו אלו ואלו ביציאתם אבל יצאו למשפחותיהם משפחה ומשפחה ומין ומין בפני עצמו. ונח כשיצא וראה את העולם חרב ושגמלו השם ברחמיו וכרוב חסדיו בהצלתו בנה מזבח והעלה עליו עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור להיותם באמת היותר משובחים כפי טבעם ונכון הוא שמרע"ה בכתבו את התורה קראם כן טהורים אבל נח לא בחר בהם כי אם בהיותם יותר מובחרים בטבעם והיה תכלית הקרבן ההוא להודות לה' על כל אשר עשה עמהם להפליא. כאומר ממך הכל ומשלך יתנו לך. ואמנם אמרו וירח ה' את ריח הנחוח ויאמר ה' אל לבו אינו סמוך ומדובק שכאשר הריח את ריח הניחוח אמר כן ושבעבור הקרבן התעורר לעשות אותו נדר שלא יביא מבול עוד לעולם. אבל וירח ה' את ריח הניחוח הוא תשלום ספור ענין הקרבן שזכר כלומר שהריח ה' ריח ניחח קרבן נח וקבלו ברצון ויעתר לו האלהים. ואחר זה ביאר ענין אחר בפני עצמו במה שהתחיל ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל וכמ"ש חז"ל כל המתפתה ביינו של חבירו וכו' הוא דרך צחות ומליצה לא כפי פשט הכתובים כי הנה לא עשה ית' ההבטחה שלא יבא מבול לא בזכותו של נח ולא בעבור קרבנו וכמו שיתבאר והותרה בזה השאלה הא'. וענין הכתוב הזה יש לי לפרשו באחד מב' פנים. הא' שכאשר ראה ית' המזבח ההוא שהיה מזבח אדמה והב"ח שהעלה עליו נח קרבן רחם השם על האדמה ועל הב"ח בכלל ואמר בלבו שהוא רמז לחכמתו העליונה שהנה בענין המבול קבלה הארץ בעצמה השחתה גדולה וכמ"ש חז"ל (ב"ר כ"ח) שאף הארץ ג' טפחים של מחרישה נימוחו וקבלו ג"כ השחתה רבה הב"ח שמתו במבול ולכן נח כאשר שפך את רוחו לפני ה' ומזבחו רחם הקב"ה על הארץ ועל הב"ח והסכים בלבו ועצתו העליונה לגבות את חובו כשיחטאו לפניו בני אדם בדרך אחרת מהעונשים. ומעט מעט כפי חטאתם לא בדרך כליה כוללת כאשר עשה במבול והוא אמרו ויאמר ה' אל לבו ודברה תורה כלשון בני אדם כי כמו שבני אדם גם בני איש במחשבותיהם ועצתם יסכימו בלבם לעשות דבר זולת דבר כן הקב"ה נתיעץ בלבו ובעצמו וכמ"ש חז"ל בענין הבריאה במי נמלך בלבו נמלך. והיתה עצתו והסכמתו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כמו שהיה בענין המבול שנמוחה ונתרבה ונתקללה בפירותיה בעבורו לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ר"ל מתחלת בריאתו כי הוא חוטא מפאת חמרו ואם על כל דבר פשע אפקוד עונה במי המבול על הצד שפקדתי עתה הנה יצטרך להביא בכל שנה וגם מדי חדש בחדשו מבול על הארץ לשחתה ואם יאמר אומר שאין בזה בטול לפי שאין הארץ מרגשת בהשחתה כי היא גשם מת ומה נאמר בב"ח שהם מרגישים בצערם שימותו על לא חמס בכפם ואין ראוי להכות את כל חי כאשר עשיתי בפעם הזאת ולכן היותר טוב הוא לפקוד עונותיהם קימעא קימעא בדרכים אחרים מהעונש כדי שלא יתחייבו כלייה כוללת כדור המבול על כן אפקוד עליהם את כל עונותיהם אם בזרע ואם בקציר שיתבטלו ועל חלקה אמטיר ועל חלקה לא אמטיר וכן בחום ובקור בהתגברותם יותר מדאי ובקיץ ובחורף וביציאת התקופות מגבולם הטבעי עוד יוסיפו סרה ויחדשו קדחות ומגפות וחלאים רעים ונאמנים וכן יום ולילה לא ישבותו שהוא רמז למקרים המתחדשים מדבר באפל יהלוך מקטב ישוד צהרים שהדברים האלה כלם לא ישבותו והם שלוחי ההשגח' להנקם מהם מאויבי ה'. הנה התבאר מזה שלא אמר יתברך שבעבור היות יצר לב האדם רע מנעוריו יסלח לעונו ולא שיכפר למי שיחטא לו. אלא שיענישהו באופן אחר מבלי שיביא מבול על הארץ. וזהו האופן הא' בפירוש הפסוקים האלה והותרו שאלותיהם כי לא אמר אל לבו להודיעו שהעלימו והסתירו ולא אמר לא אוסיף לקלל עוד ושיכפר בעד חטאתם אלא שיענישם באופן אחר כי בראשונה כשראה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום היה ראוי למחותו מעל פני האדמה לפי שלא נענשו מעט מעט ונעשה החוב גדול מאד אבל מכאן ואילך היתה העצה נכונה לגבות את חובם מעט מעט בנעוריו ובזקוניו כיון שיצר לב האדם רע מנעוריו ולזה לא יתחייבו כליית המבול הכולל וכן התבאר שאין כפל באמרו לא אוסיף עוד להכות את כל חי שכיון לשתי הרעות שנמשכו במבול שהם קללת הארץ בעצמה וצמחיה ומיתת הב"ח. ושפסוק עוד כל ימי הארץ בא לצורך להודיע אופני העונשים האחרים שיענישם בהם. והאופן הב' מהפי' הוא שהנה קרה לעולם בכללו כמו שיקרה לאדם הפרטי יען היה העולם כלו כאיש אחד עד שנקרא האדם עולם קטן והעולם עולם גדול ולכן היו ימי שנותינו בהם שבעים שנה כנגד שבעה ימי בראשית ומה שקבלו חז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרב. והנה האדם הפרט יודע מעניני שהעשור בראשון שבימיו וגם רוב השני הם שנות הבהלה מבלי הנהגה שכלית כי כלם יעברו בשעשוע הגדול והילדות ובתעתוע הנערות אשר א"א להמלט מהם בתחלת ימיו אבל משם ואילך הנה השכל הולך ומתחזק והאיש משתנה בעצמו ונהפך לאיש אחר ויבוש מחרפת נעוריו. וכן היה באמת בעולם הכללי כי הנה האלף הראשון ורוב האלף השני היה נעור וריק מחוסר השכל וכן קראום חז"ל שני אלפים תהו ולחסרון האנשים בהם נתחייבו בתכלית המבול והשחתתו. אמנם אח"כ בהמשך הזמן בושת עלומיו ישכח ויגער בו שכלות בלי ספק באופן שלא יפשע עוד כבראשונה וזה ענין הברית שכרת השם לבלתי הביא עוד מבול על הארץ כי לא היה זה דרך חסד בזכות נח אלא בדרך ספור העתירו כי בראשונה כשראה ית' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום אמר אמחה את האדם ר"ל אשחית ואמחה כל הדור הזה להיותו מושחת בכללו ולא יצלח לכל דבר אבל אחרי עבור ענין המבול שער הקב"ה בחכמתו ואמר אין צורך לקלל עוד את האדמה בעבור האדם במבול אחר לפי שזה שנעשה היה בסבת נערות העולם והתחלתו ובלי ספק לא ישחיתו בני אדם עוד השחתה כוללת כזו לכל המין אם מצד המוסר הגדול שראו מהמבול וישיתו כל בני העולם אליו לב ואל ישובו לכסלה ואם לפי שמכאן והלאה יהיו הדורות והמשפחות מסתעפות מג' ראשים שם וחם ויפת אשר מטבעם שימצא ביניהם תמיד התחלפות והעדר הסכמה על ענין אחד אם טוב ואם רע ולזה יהיה בלתי אפשר שיסכימו כלם על דעת השחתה כוללת משותפת כמו שעשו אנשי המבול ולכן לא יתחייבו הפסד כללי כמוהם. הנה התבאר שבדרך הגדת העתיד אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי הנה מה שעבר במבול היה מפני שיצר לב האדם רע מנעוריו ר"ל מנעוריו בעולם והתחלת זמניו ולכן לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי כי נעורי העולם והתחלתו כבר עברו ולא יהיה אחר זה יצר לב האדם רע בעולם כאשר היה בראשונה ולפי שהיתה הידיעה הזאת מהעתיד מיוחדת אליו יתברך כמאמר הנביא עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב ובוחן כליות לכן יחס הכתוב זה אל לבו ואמר ויאמר ה' אל לבו ואפשר עוד אצלי לפרש ויאמר ה' לבו על הדרך שפירשתי ויתעצב אל לבו בסדר בראשית שלא אמר אל לבו כנגד הקדוש ברוך הוא אלא כנגד האדם ויאמר הכתוב בזה ויאמר ה' אל לבו ועל לבו של אדם כי עם היות שלא נזכר שם אדם בפסוק הזה הנה הדברים עליו היו יגיד שאמר השם על לבו של אדם שלא יצטרך לקלל עוד את האדמה בעבור שיצר אותו לב של אדם היה עד עתה רע מפאת נעוריו כמו שפירשתי ולא יהיה כן אחר זה. ואמרו עוד כל ימי הארץ וגו' הוא להגיד שבמבול נשתנו סדרי בראשית ולא היה חריש וקציר ולא הבדל חום וקור וקיץ וחורף כי לא נראה השמש על הארץ וגם לא היה שם הבדל יום ולילה כי יגאלוהו חשך וצלמות תשכון עליו עננה. אבל מכאן והלאה לא יהיה כן כי עוד כל ימי הארץ יהיו עליה זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו להיותם דברים כוללים למין ולא יענש עוד המין כלו בעונש כולל וכן דרשו חז"ל ויום ולילה לא ישבותו מכלל ששבתו בימי המבול שלא שמשו המזלות הנה התבארו בזה האופן ג' פסוקים אלו והותרו בכל א' מהדרכים השאלות שנית וג' וד' וו' ודוק ותשכח. ובמסכת שבועות (דף ל"ז) דרשו שכפל לא אוסיף עוד להכות את כל חי הוא לשבועה ושעליו נאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ ולא מצינו בו שבועה אלא זו שכפל דבריו הוא שבועה ומכאן לקחו רש"י:
Genesis._.9.1.1
ויברך אלהים את נח ואת בניו וגו'. עד ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. אין ספק שנח ובניו בצאתם מן התיבה היו משתוממים ומתאבלים על העבר יראים ופוחדים מהעתיד וזה מהדברים ד'. הא' שהיו מתאבלים על מיתת קרוביהם ואוהביהם כל אנשי סודם שספו תמו מן בלהות המבול והיו נח ובניו יחידים ושוממים בקרב הארץ. והב' שהיו יראים ופוחדים מן החיות הטורפות שבהיותם בקבוץ מדיני כבראשונה כי תבא חיה כמו ארב יהיו מתקבצים אנשים רבים להרגה אבל עתה בהיותם יחידים היו מעותדים לכל מקרה ופגע. והג' שיהיו מתבהלים באמרם מה נאכל כי אין לנו פרי עץ שנתן למאכל לאדם הראשון וגם לא פרי האדמה לאכול ממנו ואם נקוה עד שנטע בארץ מיני צמחים ואילנות לאכול מפרים הלא ירבו הימים והחדשים ואולי שנה קודם שיעשו פרי ובין כך ובין כך מה נאכל הלא נמות ברעב כדומן על פני האדמה וטובים היו חללי המבול מן חללי רעב. והד' שהיו יראים פן יפול קטטה ומדנים בין אחים ויהרגו זה את זה כמו שעשה קין להבל ויאבדו מעל פני האדמה ודמם אין מבקש כי אין איש בארץ זולתם ולית דין ולית דיין ומפני ד' מחשבות אלו היו קצים בחייהם ובלתי חפצים להזדווג לנשותיהם כדי שלא יולידו לבהלה וכמ"ש חז"ל אמר לו הקב"ה לנח צא מן התיבה ולא קבל עליו אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה וכאשר ראה ית' שהיו משתוממים לעבר נבהלים לעתיד על פי הד' דברים האלה דבר על לבם וברך אותם בדברים מיוחסים לכל אחד מהמחשבות אשר היו בלבותם וכנגד הא' שהוא מהעדר הקרובים והאוהבים שמתו להם במבול אמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ כלומר אתם תעשו קרובים ואוהבים מהיוצאים מחלציכם שהם יהיו יותר נאמנים באהבה מהאנשים הזרים וכאלו אמר אני אתן לכם כח רב בפריה ורביה באופן שתמלא הארץ מזרעכם מהרה. וכנגד המחשבה הב' מפחדם מהחיות הטורפות אמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים כי הצורה האנושית יש לה בטבע ממשלה ושולטנות על כל מיני החיים וכמאמרם ז"ל תינוק בן יומו חי אינו צריך לשמרו מן העכברים ומן החולדה עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים ומן החולדה כי מעלת הצורה האנושית נכרת בטבע לכל ואמר בידכם נתנו להגיד שכבר קנו מן התיבה קנין ההכנעה והכבוש לפניהם ויתמידו תמיד עליה. וכנגד המחשבה הג' מהעדר המזונות אמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כאומר אם אין לכם פרי לאכול קחו מהב"ח למזונותיכם והוא אמרו כירק עשב נתתי לכם את כל ר"ל שהבשר יעמוד לכם במקום הירק עשב שנתן לראשונים. הנה התבאר הסבה למה ברך השם לנח ולבניו בדברים האלה שכבר ברך בהם את אדם הראשון שהיה זה כפי המחשבות שהיו לנח ולבניו נמשכות מענין המבול והותרה בזה השאלה הז'. ולמה הרשה לנח אכילת הבשר (שבת קנ"א) מה שלא הרשה לאדם הראשון שהיה זה לפי שאדם היה בגן עדן מקום העצים והפירות היותר נבחרים שאפשר כמו שאמר ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ונאמר לו מכל עץ הגן אכול תאכל אבל נח ובניו כשיצאו מן התיבה לא היה להם לאכול לא עשב הארץ ולא עץ פרי ואם היו מיחלים לאכול עד שיזרעו שדות ויטעו כרמים ימותו ברעב התיר להם אכילת הבשר והותרה השאלה הח'. ולפי שבהרגם הב"ח לאכילתם ילמדו מדת אכזריות אסר להם אבר מן החי שהוא אכזריות יותר גדול והוא אמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ובי"ת בנפשו תשמש במקום עם כמו ברכבו ובפרשיו בתופים ובמחולות יאמר הכתוב ובשר בהיות עם נפשו דמו לא תאכלו מהבשר ההוא והוא באמת פי' ישר אמתי והותרה השאלה הט'. וכנגד המחשבה הד' שהיו יראים מעצמה אם יהרגו אלו לאלו אמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. כאומר אמנם חשבתם מעצמכם אם ימית ויהרוג א' מכם את אחיו כאשר עשה קין להבל להיותכם יחידים בארץ אודיעכם ואזהיר אתכם שיהיה עונש ההורג גדול מאד כי אני את דמכם בעבור נפשותיכם שהיא נפש יקרה אדרוש לנקום נקמתו כי לא תעבור הריגת האדם מבלי נקמה כהריגת הב"ח ולכן אמר מיד איש אחיו לרמוז אל קין והבל וא"ת ואיש אין בארץ לשיעשה משפט ברוצח דעו כי הרבה פתחים למקום לנקום נקמתו. ולכן במקום שאין אדם לנקום דם הנרצח מיד כל חיה אדרשנו כלומר שעל ידי החיה הטורפת יהיה משפט הרוצח ובמקום שיהיה אדם אדרוש על ידו דם הנרצח והוא אמרו שופך דם האדם באדם ר"ל אדם אחר דמו ישפך באופן שעכ"פ ההורג יהיה נהרג אם ע"י אדם ואם ע"י סבה ונתן הסבה למה ידרוש דם האדם ולא יעשה כן בדם הב"ח הנהרגים לאכילה כי בצלם אלהים עשה את האדם רוצה לומר ואין ראוי להשחית צלם נכבד כמוהו מה שאין כן בב"ח שלא נבראו בצלם. ומזה תדע שאמרו בפרשה אך בשר בנפשו דמו רומז אל הנפש החיונית המרגשת שהיא הנשואה בדם ונתיחסה אל הבשר כמו שכתוב בסדר אחרי מות כי נפש הבשר בדם היא. אמנם אמרו בכאן אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש הוא רמז לנפש המשכלת והיא אשר אמר עליה כי בצלם אלהים עשה את האדם כי מפאת נפשו השכלית נברא בצלם. ולהבדיל בין נפש לנפש אמר בענין הב"ח אך בשר בנפשו דמו רוצה לומר נפשו המיוחדת לו שהיא המרגשת ובאדם נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כלומר בסבת נפשותיכם המיוחדות לכם שהיא השכלית כי למ"ד לנפשותיכם תשמש בעבור כמו וישאל דוד לשלום יואב. אמרי לי אחי הוא. ואמר פרעה לבני ישראל. הנה התבארו פסוקים אלו והותרה השאלה הי'. והר"ן כתב מיד כל חיה אדרשנו שאם חית השדה תשפוך דם האדם השם ידרשנו לנקום נקמתו כי לא הותר לחיה בשר האדם כמו שהותר לו בשדה וענין זה הוא שהטביע השם טבע לכל חיה ההורגת אדם שיחלש טבעה באופן שכל מוצאה מן החיות יהרגנה לרוע ענינה. אבל איני יודע מאין זה לרב. אמנם אמרו אחר זה ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ענינו אצלי כדמות תולדה מכל הדברים כאומרו ועתה השיבותי על כל מחשבותיכם ותקנתי כל הענינים אין ראוי שתמנעו עצמכם מן ההולדה אבל שתזדווגו לנשותיכם. ואפשר עוד לפרש שהוא חוזר לענין קין והבל כלומר ומלבד מה שאמרתי לכם בעניניכם מצד עצמכם לא תהיו סבה בקטטות ומדנים בין אחים בהיותכם תמיד מחוברים במקום אחד ואתם לא תעשו כמעשה קין והבל שלהיותם מחוברים במקום אחד נמשכה ביניהם הקטטה והמריבה אבל אתם פרו ורבו ולא כמו שעשה הבל שלא הוליד שרצו בארץ ר"ל התטבעו בה מפה אל פה כל אחד לדרכו וכל א' יצלח במחוזו ולא תהיה ביניכם לא קנאה ולא תחרות ותהיו רבים וגדולים בארץ ולא תהרגו איש את אחיו והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הי"א:
Genesis._.9.8.1
ויאמר אלהים אל נח וגו'. עד את קשתי נתתי. הנראה לי שבני נח לא נתפיסו בדברי האל וברכותיו כי אמרו עם היות שהבטיחנו מהב"ח שלא ימיתינו ונתן לנו אשר נאכל והזהירנו שלא יהרוג איש את אחיו מי יבטיחנו שלא יבא מבול מזמן לזמן לשחת כל בשר כיון שאין איש בארץ שיעשה טוב ולא יחטא כל זמן ולכן אין ראוי שנפרה ונוליד לבהלה וריק. ומפני זה היודע מחשבות הוצרך לדבר לנח ולבניו כי עם היות הבנים בלתי מוכנים לנבואה הנה באמצעות אביהם ובחמלת ה' עליהם הכינם אליה באופן שזכו כלם לשמוע דברו וזה טעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו כי היה זה דבור בפני עצמו מדובק ומחובר עם הקודם. והיה הדבור הקודם ההוא כבר נפסק ובא הדבור הזה מחדש לאב ולבנים יחד כדי להבטיחם מעבור מי המבול עוד על הארץ והותרה בזה השאלה הי"ב. ואמר אליהם ואני הנני מקים ר"ל אחרי אשר הבטחתי אתכם מהב"ח ומעצמכם הנני מבטיחכם ממני והודיעם שקיום הברית וההבטחה שיהיה על זה יהיה עליהם ועל כל נפש חיה שלא יפסדו עוד במי המבול ונתן הסבה למה יכלול הב"ח בברית הזה ואמר שהיה זה מב' צדדים הא' לפי שהב"ח הם תשמישו של אדם צריכין אליו מאד ועל זה אמר (בראשית ט׳:י׳) אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ. והב' הוא מפני שיצאו אתם מן התיבה והיה ראוי מפני זה שיזכו עמהם בברית ועל זה אמר אתכם מכל יוצאי התיבה כלומר מפני שהיו אתכם בתיבה וביציאתכם ממנה והנה הקיום הזה הוא ההבטחה והשבועה שזכר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. והנה חזר שנית והקימותי את בריתי אתכם להודיע שעם היותו ית' מבטיח לכל אדם ולכל מיני הב"ח מהמבול הנה הקמת הברית תהיה עם האדם לבדו כי לא יאות לאל ית' שיכרות ברית עם הב"ח הבלתי מדברים אלא עם האדם שנברא בצלמו וימשך ממנו תועלת לכל הנלוים אליו והוא אמרו והקימותי את בריתי אתכם וביאר ענין הברית באמרו לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. והסתכל שבזה ביאר שתי ההשחתות שזכרתי למעלה שעשה המבול בב"ח ובארץ עצמה ופירותיה ועל זה אמר כאן ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ הנה התבאר שאין כפל בלשונות הקיום ולא במלת אתכם והותרה בזה השאלה הי"ג. ואמנם אמר אחר זה ויאמר אלהים זאת אות הברית ענינו אצלי שנח ובניו נתפייסו בדבר השם והבטחתו שלא יבוא מבול עוד על הארץ ונחה דעתם ולכן נפסק אותו דבור לא בקשו עליו אות כלל כי יודעים היו שהיה האל יתברך קיים במאמרו. אבל האל ית' חפץ למען צדקו לתת להם עליו אות אמת ולכן הוא מעצמו דבר דבור אחר מענין הקשת והוא אמרו ויאמר אלהים זאת אות הברית כאמרו הנני נותן לכם אות על מה שהבטחתי אתכם והוא הקשת שאתן בענן והותרה בזה השאלה הי"ד:
Genesis._.9.13.1
את קשתי נתתי בענן וגו'. עד ויהיו בני נח היוצאים מן התבה. כבר ראית קצור דברי המפרשים וחולשם בטעם אות הקשת וענינו. ולא נכחד שהר"ן היטיב לראות בענינו מכל אשר קדמוהו כי הוא כתב שהקשת פעם יתילד באויר הלח ופעם באויר הדק ושמתחלת הבריאה היה נראה הקשת אבל באויר ולא בענן כי היו אז העננים כל כך חזקים מן הערפליות שנצוצי השמש לא היו יכולים להפריד בין חלקיהם אלא בקושי גדול להיותם נוטים מאד אל טבע העפריות המסתבך מן האד העולה מן הארץ והיה נמשך בזה שהעננים היו מאוחרי ההתכה ומפני זה ימטירו רבוי מאד מהמטר. וכשרחם הקב"ה על הארץ שנה טבע העננים והכניעם אל הדקות באופן שיתרשם בהם כמראה הקשת שהוא תמונת השמש העומד נגד הענן כדי שיהיו קלי ההתכה ומועטי המטר ושעל זה אמר הכתוב את קשתי נתתי בענן ונראתה הקשת בענן לפי שכבר היתה הקשת בעולם מתחלת הבריאה והיתה נראית באויר ומה שנתחדש בברית הזה הוא שתתראה בענן זהו דעתו. וכבר קדם שנים רבות בדעת הזה אחד מחכמי האומות. האמנם יסוד דבריו הוא רעוע לפי שאם היתה הקשת פעם מתילדת באויר הלח ופעם בענן שמתחלת הבריאה היתה הקשת נראית באויר ועתה אחר הברית נתרשמת בענן. מי יתן וידעתי בהראות הקשת היום איך יודע ויוכר אם היא בענן זכרון הברית או אם הוא באויר הלח כפי טבעה מקודם ואיך תהיה א"כ ראיית הקשת סתם זכרון הברית כי אולי היא באויר כמו שהיתה נראת קודם המבול והכתוב אומר ונראתה הקשת בענן ר"ל שיראו הכל שהקשת בו ובמה יודע איפה הדבר הזה. וכבר חתר הר"ן להשיב על הספק הזה באמרו שהתרשמות הקשת באויר אינו שוה ודומה להתרשמותם בענן. וחוץ מכבוד חכמתו אין הדבר כן כי יש ענן דק מהענן אחר ויתחלפו העננים בזה חלופי' רבי' בפחות ויתר. והאויר הלח הוא כמו הענן הדק ואנחנו לא נראה אלא מראה הקשת ואי אפשר שנבחין אם הוא בענן דק או באויר לח כ"ש שכפי האמת האויר כפי עצמו אינו מקבל צורת הקשת אלא במה שהוא מעורב מורכב מהאדים העולים מן הארץ והוא הוא ענין הקשת בעצמו. ולכן התורה לא נתנה בזה סימן להבדיל בין קשת האויר לקשת הענן אבל אמרה ונראתה הקשת בענן כאלו לא היה בו ספק כלל. ומפני זה נ"ל שאין הדבר כדברי הר"ן אלא שמתחלת הבריאה היו האדים העולים מן הארץ שמנים וגסים מאד לחוזק הארץ ודשנותה בבריאה וכמו שאמרו ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה ר"ל שאד אחד בכמות מעט היה משקה את כל פני האדמה ולרבוי העבים ועביים היו העננים המתילדים מהם כל כך עבות וגסות שלא היו יכולין נצוצי השמש לעבור בהם עד שלא היה מתרשם מראה הקשת לא באויר ולא בענן ולכן לא היה חום השמש ונצוציו יכולין לשלוט עליהם ולדקדקם ולהתיך קצת לחותם והיו מפני זה מעותדים להביא מבול לעולם וכאשר רחם השם על הארץ אחרי התכת העננים הקודמים במבול המעיט את האדים ודקדק העננים כ"כ עד שנצוצי השמש יעברו בהם ומתוך כך תתרשל הקשת בענן שהוא המקבל האמתי לאותו התרשמות ולא יוכלו עוד להמטיר גשם שוטף על הארץ ואל תקשה על זה מאמרם ז"ל שהקשת נברא בין השמשות כי זהו עצמו יורה על מה שפירשתי. לפי שכל הדברים שאמרו שנעשו בין השמשות לא נעשו אז בפעל אבל היו עתידין להעשות בזמניהם כמו אילו של יצחק והבאר ופי הארץ ופי האתון ושאר הדברים שזכרו שאין ספק שלא היו בפועל מתחלת הבריאה אלא ששם הקב"ה אז כח בנמצאים שיולידום וימציאום למציאות כל א' בזמנו וכן היה הקשת כי לא היה בפועל בענן כי אם אחר הברית ועל זה נאמר את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וגו' להודיעו שידקדק את העננים כ"כ שתתרשם בהם תמונת השמש באמצעות נצוציה. והודיעו עוד שאותה מראה הקשת הנרשמת בענן והנה נראה ליושבי הארץ כי עין בעין יראו את הקשת ויבטחו בה' שהוא זוכר את בריתו והוא אמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת וגו' וזכרתי וגו' והנה מראה הקשת כמו שביארתי אינה כי אם תמונת הקשת הנרשמת בענן מפאת הנצוצות והנה נקראת קשת לפי שהתמונה ההיא הנראת היא חצי עגולת רושם השמש שלמעלה מן הארץ כי חציה האחר היא למטה מן הארץ כמו שהתבאר בטבעיות והיא נעשית כעין קשת גבורים ואפשר שהשמש תאר הכתוב בכאן בשם קשת כי הנה הקדמונים כלם היו קוראים לנצוצות השמש חצים ולשמש קשת האל לפי שהשמש יוצאים הנצוצות ממנו כיציאת החצים מקשת הגבור ובהם יפעל ההויה וההפסד בכל הארץ וגם בכתבי הקדש נקראו כן (חבקוק ג' י') לאור חציך יהלכו. ועל נצוץ השמש המזיק נאמר מחץ יעוף יומם מסכים למ"ש יומם השמש לא יככה כי בנצוצות השמש יכה השם בשפלים כגבור בחצי קשתו. ואפשר שעל השמש עצמו אמר הנביא עריה תעור קשתך כי השמש יגלה הדברים באורו ומזאת הבחינה יקרא קשת עם היות שבבחינת הש"י שהוא אדניו יקרא שמש כלומר משמש ועובד. והסתכל שבאו בענין הקשת ג' פסוקים הראשון את קשתי נתתי בענן ובזה הודיע כמו שביארתי שדקדק העננים בטבעם עד שיקבלו רושם תמונת השמש כי זה היה ענין הברית באמת שמשם והלאה תמיד יהיו מקבלים העננים הנכחיים לשמש התרשמות תמונתו בהם וזה היה חדוש גדול בברית והותרה בזה השאלה הט"ו. והפסוק הב' באמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וכמה מהחכמה כלל המאמר הזה שהודיעם שאותו התרשמות הנעשה בענן יראה לפעמים לעיני יושבי הארץ זה יהיה בעננו ענן על הארץ ר"ל כשיתעבה האויר הקרוב אל הארץ ויתענן שאז להיות מטבע הענן יתפשט התרשמות הקשת ההוא אשר בענן אליו עד הגיעו אל הארץ ואז לקורבתו ישלוט העין בו כי מראית הקשת הם כ"כ רוחניים ודקים שלא יתפוש בהם הראות בהיותם רחוקות מן הארץ במחוז העננים העליונים אשר בחלק הב' מהאויר כי הקשת הנרש' שם לא יראה ליושבי הארץ אלא בעננו ענן ר"ל כשהאויר יתענן ביד הגיעו לארץ שאז יתרשם הקשת בכלו וישלוט בו עין הרואים וכל זה כלל באמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. וביאר עוד באמרו והיה בענני ענן שלא יהיו עוד עננים כוללים על כל הארץ כי אז א"א שיתרא' לנו הקשת אבל יהיה חלק מהארץ מעונן וחלק בלתי מעונן לפי שאז הנצוצות בו בנכחיות הענן ותתרשם בו תמונת השמש כמו שהתבאר בטבעיות והוא אמרו והיה בענני ענן על הארץ ר"ל שתמיד יהיה הענן קצתי לא כולל וכמה היה האות הזה מתיחס לעניני בני אדם כי כמו שראה הש"י בחכמתו שמשם והלא' לא ישתתף מין האדם כלו בחטא א' כולל עם היות שיחטאו קצתם כסדום ובנותי' ככה יהיה ענשם קצתי בארץ זולת ארץ בענין המטר על חלקה אחת תמטר ועל חלקה לא ימטיר עליה לא כולל ומשותף לכל המין והוא אמרו ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וכבר אחז"ל (כתובות ע"ז) שבדורו של ר' שמעון בן יוחאי ור' יהושע בן לוי לא נראתה הקשת. ורצו בזה שהם היו מגינים על דורם ומצילים אותם מהעונש המסודר מפאת העננים ולכן לא היו מתפשטים העננים להראות הקשת בימיהם על הארץ לא שיכחשו היותו בעננים העליונים הבלתי נראה. הפסוק הג' הוא אמרו והית' הקשת בענן וראיתי' לזכור ברית עולם וענין הפסוק הזה אצלי הוא לבאר ענין הקשת בהיותו בלתי נראה מיושבי הארץ והוא כאומר אע"פ שלא תראו הקשת כמו שאמרתי ונראת' הקשת בענן לא תחשבו מפני זה שאינ' נרשמת בענן ושנעדר אות הברית אין הדבר כן כי ידוע תדעו שתמיד יהיה הקשת בענן ר"ל נרשמת אותה תמונ' בעננים העליונים השוכנים בחלק השני מהאויר הנכחיי' לשמש ועם היות שלא תראו אותה כשלא יתענן הענן על הארץ לרחק' הנה אנכי רואה אותה והיא תמיד לנגד עיני לזכור ברית עולם ר"ל מפני זכירת הברית התמידי שכרתי אתכם והוא אמרו וראיתי' לזכור ברית עולם וליחס הראי' והזכיר' לש"י דברה תורה כלשון בני אדם והכונ' כלה שתמיד תהיה הקשת בענן גלוי' ונראית אל הטבע עם היות' בלתי נראית אצלינו תמיד כדי שמזה ימשך קיום העול' מן המבול לעד ולא יסתור זה מ"ש הכתוב כמרא' הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם בלבד ולא תמידי כמו שפירש כי הנה הכתוב לא אמר ביום הגשם על מציאות הקשת בענן אלא על מראהו שהוא ראייתו ולזה אמר יהיה שהוא חוזר למרא' שהו' לשון זכר ולא אמר תהיה כמו שהיה ראוי לומר על הקשת שהוא לשון נקב' ומאמרו וראיתי' הוא ביום הגשם נראה שמציאות' בענן הוא תמידית אך אמנם תראה ביום הגשם וכשאין גשם לא תתרא' לנו וזה תוכן הענין הזה ואמתתו. ואפשר לפרש וראיתי' שהוא במקום יוצא כאלו אמר והראיתי' וכן פ' הרב המור' עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה עתה הודעתי ובמדרש פירשו כי יודע ה' דרך צדיקים שיודיע דרך צדיקים לעולם כדי שילמדו מעשיהם הטובים ויהיה למ"ד לזכור ברית עולם במקום בעבור כמו שזכרתי למעל' וענין הפירוש כך הוא שמפני שיעד בנתינ' הקשת בענן ותהי' נראית ויזכור הברית בא עתה לזכור שמציאות הקשת וראיית' אינו סבת הזכרון האלהי חליל' אבל בהפך שזכרון הברית לפניו תמיד הוא הסבה לשתהיה הקשת ותרא' בענן והוא אמרו והית' הקשת בענן שהוא מ"ש את קשתי נתתי בענן וראיתי' שהוא מ"ש ונראת' הקשת שני הדברים ר"ל היות הקשת בענן והיות' נראית סבתה באמת הוא לזכור ברית עולם כלומר בעבור שאני אזכור ברית עולם אדקדק ואחליש העננים כל כך באופן שתתרשם בהם תמונת השמש ויראו אותה בני עולם. ואולי שלזה ארז"ל (חגיגה ט"ז) במסתכל בקשת כל שלא חס על כבוד קונו ראוי הוא שלא בא לעולם כי זהו מפני שחושב כאלו הקב"ה מזדכר מהקשת הנה התבאר שאין כפל בפסוקים האל' והותרו בזה השאלות הי"ו והי"ז. ואמנם אמרו בסוף הדברים ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית נלאו המפרשים לתת בו טעם. ונראה לי לפרשו בא' מב' פנים הא' שאמר הק"בה לנח זאת אות הברית אשר הקימותי הוא ביני ובין כל בשר אשר על הארץ ר"ל לכללות המין שלא יבא עליהם עוד להם בכלל אבל אינו לארץ פרטית או מחוז פרטי שכבר בחטא ארץ פרטית ימטר על רשעים פחים. והאופן הב' הוא שהדבור הראשון אמר השם לנח ולבניו מקיום הברית וההבטחה והם נתפייסו בו כמו שפירשתי. ולכן לא בא אליהם הנבואה עוד כי לא היו מוכנים אליה. והאל ית' נתן אות הקשת בדבור נפרד בפני עצמו אל נח בלבד כי הוא היה המוכן לקבל הנבואה פעם אחר פעם לא בניו. ולפי שלמעלה אמר ויאמר אלהים זאת אות הברית ולא פירשה התורה למי נאמר אותו דבור אם לנח ובניו בראשון ואם לנח לבדו כי לא חששה התורה כ"א לספר ענין האות לכן אחרי חתימת הדברים וענין האות הודיע הכתוב הזה שאותו הדבור מאות הקשת נאמר לנח ר"ל לו לבדו ולא לבניו ולזה חזר לומר כאן ויאמר אלהים לנח זאת אות הברית כאומר שהמאמר הנאמר מאות הברית לנח לבד היה. הנה התבארה הפרשה הזאת על בוריה מבלי ספק ולא כפל כלל והותר' השאלה הי"ח. ובסוף אלה פקודי אזכור עוד דעתי בענן הנזכר כאן. והנה בא כל ספור המבול בשם אלהים לא לבד להיותו מדת הדין כדברי המפרשים כי הנה הכתוב אומר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגומר וינחם ה' וגומר ויאמר ה' אמחה את האדם ובא אם כן יעוד ההפסד והמבול במדת הרחמים אבל היה זה לפי ששם אלהים מורה על היכולת המוחלט ובעבורו בא ספור הבריאה הראשונה בשם אלהים להוראתה על היכולת המוחלט ובאותו שם עצמו בא ספור הפסד המבול להודיע שמי שברא את העולם לא מדבר הוא אשר השחית והפסיד את העולם השפל במי המבול וכאמרו אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא:
Genesis._.9.18.1
ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וגו'. עד ויהי כל הארץ שפה אחת. ואמנם השאלות הנופלות בפסוקי הספור הזה כפי פשוטיהם הם אלו שאזכור:
Genesis._.9.18.2
השאלה הא' מי היה הגדול משלשה אלה בני נח שזכרה התורה ומי הוא הקטן שבכלם האם היה שם הבכור ויפת הקטן מהם וחם האמצעי כמו שהכתוב אומר שם חם ויפת. יקשה על זה אמרו אחי יפת הגדול ויקשה ג"כ שנזכרו תולדות שם באחרונה וגם יקשה על זה מה שכתוב שנח היה בן חמש מאות שנה כשהתחיל להוליד בנים וששם היה בן מאה שנה כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול כמו שטען על זה רש"י. אם אמרנו שהיה יפת הגדול וחם אחריו ושם היה הקטון שהם כדברי הרלב"ג. יקשה למה בכל המקומות יקדים הכתוב את שם וחם אחריו ויפת באחרונה והרמב"ן כתב שהיה הגדול יפת ושם אחריו והקטן שבהם היה חם ובאו אם כן כלם בכתובים מבלי סדר.
Genesis._.9.18.3
השאלה הב' אם היה שחם חטא בכבוד אביו כמו שהעיד הכתוב למה זה נתקלל כנען בנו הקטן והיה ראוי שיקולל חם החוטא כי בנים לא יומתו על אבות ומה שאמרו במדרש כי לא קלל את חם בעבור שברכו האל עם שאר אחיו אינו מספיק כי הנה עבד עבדים יהיה לאחיו אינה קללה שתהיה סותרת לברכות שברך השם לנח ובניו. גם מ"ש רבינו נסים שהיה כנען דומה לאביו במדותיו ולכן קללו במקומו אינו נכון כי לא היה ראוי שיקלל את הבן שלא חטא בעבור היותו דומה לאביו החוטא ולא יקלל את החוטא עצמו כי הקללה נמשכת אחר פועל החטא ולא אחר ההדמות:
Genesis._.9.18.4
השאלה הג' בכפל שבא בקללה הזאת כי הנה אמר ראשונה ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו ושכח ענין העבדות באמרו ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו ושלש באמרו יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו. הרי לך שקללו בעבדות ג' פעמים והיה די באחת מהם:
Genesis._.9.18.5
השאלה הד' אם בא הכתוב לספר תולדות יפת ואמר שהיו לו ז' בנים גומר ומגוג וגומר למה זה ספר תולדות גומר ותולדות יון בלבד ואמר עליהם מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם איש ללשונו למשפתותם בגוייהם. ולא ספר דבר מתולדות מגוג ולא מדי ולא תובל ולא משך ולא תירס שהם רוב בני יפת והנביא זוכר כל האומות האלה להיותם נמצאות בארצותם לגוייהם ולמה אם כן שתקה התורה מלספר תולדותיהם:
Genesis._.9.18.6
השאלה הה' בספור תולדות חם כי הנה זכר הכתוב שהיו לו ארבעה בנים כוש ומצרים פוט וכנען. ביאר תולדות כוש וכנען ומצרים ולא ספר דבר מתולדות פוט ואין לך שתאמר שהיה פוט עקר ולא הוליד כי הנה הנביא (יחזקאל ל' ה') בנבואת צור פרס ולוד ופוט היו בחיליך אנשי מלחמתך. וכן דניאל זכר פוט אצל מצרים והוא המוכיח שהיא אומה ידועה ולמה לא זכרה התורה את תולדותיה:
Genesis._.9.18.7
השאלה הו' בהיות שבכל המשפחות האלה כמו שזכרה תולדותם ככה זכרה הארצות שנתישבו בהם כמו שאמר בבני יפת מאלה נפרדו איי הגוים וכן בבני כוש ונמרוד ותהי ראשית ממלכתו בבל ובכנעני אמר ויהי גבול הכנעני וגומר ובבני כוש אמר ויהי מושבם ממשא וגומר אם כן למה זה במצרים זכר תולדותם ולא זכר דבר ממושבם ומהארץ שנפלה בחלקם:
Genesis._.9.18.8
השאלה הז' באמרו ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול. והוא כי מה ראה הכתוב לבאר בשם שהיה אבי כל בני עבר והיה אחי יפת הגדול כי הנה הכתוב אומר ששם הוליד את ארפכשד וארפכשד הוליד את שלח ושלח הוליד את עבר ומה צורך אם כן ליחסו כאן שהיה אבי כל בני עבר ולא יחס לו משפחה אחרת מכל משפחות בניו וכן מה צורך היה להודיע שהיה אחי יפת ולא אמר שהיה אחי חם וביפת לא נאמר כזה שהיה אחיו של שם:
Genesis._.9.18.9
השאלה הח' במה שספר בתולדות שם שהיו לו חמשה בנים עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם. והתחיל לפרט תולדות ארם שהוא החמשי והקטון שבהם ואחריו זכר תולדות ארפכשד שהוא השלישי מהם ולא זכר דבר מתולדות שאר הבנים עילם ואשור ולוד והוא זר מאד כי הנה אשור אומה ידועה היא אשר כלנו ואשר דמה לנו. ועילם נזכר בדברי הנביאים פעמים רבות וכן לוד נזכר בדברי יחזקאל ולמה אם כן לא נזכרו בתורה תולדותיהם. והנני מבאר הפסוקים באופן יותרו כל השאלות כלם:
Genesis._.9.18.10
ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וגו'. עד ואלה תולדות בני נח. נתחלפו המפרשים בשלשה המה בני נח מי היה הגדול ומי היה הקטן שבהם וכלם הסכימו שהיה יפת הגדול שבכלם מכח הכתוב שאמר אחי יפת הגדול ובנשארים חולקי' כי רש"י והרמב"ן כתבו שנולד שם אחר יפת וחם באחרונה מכח הכתוב שאמר וידע את אשר עשה לו בנו הקטן שנאמר על חם וכן במדרש תנחומא ושם אמרו שהוקדם שם בזכרון הבנים לפי שהי' כשר ושלם לבוראו. והרלב"ג חושב שחם נולד אחר יפת ושם באחרונה וכי הוא הקטן מכלם ואין דעתי נוחה עם אחד מהדעות האלה לפי שהתורה בכמה מקומות שזכר בני נח תמיד יזכרם בסדר אחד אם בספור מולדתם בסדר בראשית אמר ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת ועדין לא נכר בהם שוע לפני דל ולא צדיק ורשע ובתחלת הסדר הזה ויולד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת. ובהכנסם בתיבה בעצם היום הזה בא נח ושם חם ויפת. ואף כאן ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת. ואיך נוכל להכחיש כ"כ מהפסוקים. ע"כ אמרתי שהי' סדר תולדותם כמו שזכרתם התורה שם תחלה ואחריו חם ואחריו יפת ומה שזכר רש"י שמחשבון שנות נח ושנות שם יתבאר שלא היה שם הבכור כבר השיב עליו הראב"ע שכאשר נולד שם לא נכנס משנת חמש מאות של נח כי אם ימים מועטים כי יום בשנה חשוב שנה וכשבא המבול היו לנח תקצ"ט שנה וימים והנה אין לשם צ"ט שלמות לשנת המבול ויהי' כשנולד ארפכשד בן מאה שנה וחדשים ואמר הכתוב שנתי' אחר המבול לפי שנכנס' השנה השנית מחשבון ראשית המבול ובאמת צדקו דברי החכם בזה כי כבר ארז"ל שהחשבון המרוב' בולע המעט והכתו' שאמר ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד אינו מחוייב שהיו לו חמש מאות שנה שלמים מבלי חסרון יום אחד אלא שנכנס בשנת חמש מאות שנה אם מעט ואם מרובה הלא תראה שנאמר בעונש המרגלים ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וידוע שלא הלכו אחר הגזרה כי אם ל"ט שנה כי ענין המרגלים היה בשנה השני' לצאתם ממצרים אלא שהכתוב זוכר תמיד החשבון הגדול. וכן הענין בכאן ולכן אין לזוז מפשט הכתוב שהיה שם הבכור בבני נח וחם אחריו ויפת הוא הקטן שבהם. ואין להקשות מפסוק אחי יפת הגדול שלא אמר הגדול על יפת כי אם על שם שהוא היה אחי יפת הגדול שבאחיו של יפת וכמו שיתבאר. וכן אמרו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן לא נאמר על חם אלא על כנען שהוא בנו הקטן של חם וכמו שאפרש והותרה בזה השאלה הא'. והנה זכרה התור' תולדו' שם באחרונ' להיותו הגדול שבהם לפי שרצה לספ' ממנו השתלשלו' האומה באברה' וזרעו ולכן זכר ראשונה תולדות יפת ותולדות חם והשאיר שם באחרונה כדי שיספר תולדותיו ואיך באו ממנו האבות הקדושים. הנה א"כ הודיע הכתוב שהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת נזכרים כפי סדר תולדותם אך אמנם מצאתי בספרים הקדומים אשר לאומות שכלם מעידים שהוליד נח עוד בן רביעי אחר המבול ושלכן נאמר כאן ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה לפי שהרביעי הוליד אחר צאתו ממנה וקראו יוניק"ו ואמרו שהיה חכם גדול ושהוא המציא כלי האיצטגנינות אחר המבול ושאמר עתידות רבות ובפרט מהד' מלכיות שראו הנביאים ונבא דניאל. ושיוניק"ו זה הלך עם אנשים לארץ איתן ושהוא יעץ לנמרוד איך ימלוך על כל העולם והרבו על זה הספורים. אבל אחרי שלא זכרה התורה לנח כי אם שלשה בנים אין ראוי שנאמין ברביעי הזה. והנה התורה לא זכר לא חלק ונחלה בארץ בקרב אחיו וגם בספרי האומות לא נזכר לו זרע כלל לא נין ולא נכד בעמו. ומפני זה אחשוב שהיה זה מבני בניו של נח הנזכרים בתורה ואולי שהיה עבר שנחכם מכל אנשי דורו ולפי שנתחכם בברכי נח בילדותו ובן זקונים הוא לו נקרא בנו כי בני בנים הנה הם כבנים ונקרא יוניק"ו מלשון יונק לילדותו ולהיותו בר חכים כי יניק החכמה משם ומנח זקנו והנה אמר הכתוב וחם הוא אבי כנען לפי שעדין לא נולדו תולדות חם וכדי להודיע ענין החטא והקללה איך נמשכה אל כנען לכן בדרך הנחה אמר כאן וחם הוא אבי כנען ואמר שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ להגיד שלא נתישבו מחוברים יחד אבל עם היותם אחים הנה המה נפוצו בכל הארץ וחלקו הארץ כלה ביניהם. וכבר ידעת שהחכמים הקדומים חלקו הארץ לג' חלקים. הא' הוא אשיי"א התחלתה מארץ ישראל והלאה כנגד המזרח והחלק הזה נטל שם ועל שמו נקרא אשיי"א והחלק הב' נקרא אפריק"א וזה נפל בחלקו של חם. והחלק השלישי היא האיאורופ"ה וזה נפל בחלקו של יפת ועל שמו נגזר שמה הנה על זה נאמר ומאלה נפצה כל הארץ. האמנם לפי שהיה נח אדון כל הארץ ומשל בכל חלקיה אמר ויחל נח איש האדמה כי קראו איש האדמה להיותו מושל עליה בכללה. והר"ן כתב שנקרא איש האדמה לפי שהיה חכם גדול בעבודת האדמה והיא חכמה מפוארה מאד וישישי רומי עוסקים בה בזקנת' קראוה אגר"י קולטור"א כמו שסופר בספריהם. אבל במדרש תנחומא אמר רבי שלום ברבי יוסי ברבי צדוק בתחלה איש צדיק ועכשיו איש האדמה ר"ל שפחת מעלתו ובמקום שהיה בראשונה אלהי בעיונו חזר להיות בזקנתו איש האדמה חמרי ונרדף בתאוותיו. וספר הכתוב שעם היות שקודם המבול היו שם גפנים לאכול הענבים הנה לא היה כרם מסודר שורות שורות לעשות יין עד שבא נח שמזמורות הגפנים שהכניס עמו בתיבה נטע כרם מסודר שורות שורות כדי להוציא יין מהענבים אולי כי כאשר קץ בחייו מפני מי המבול בקש לעשות יין לשתות ממנו כדי שלא ישתה עוד מים ולא יראה אותם לעול'. ומ"ש חז"ל בו ביום נטעו בו ביו' שתה מן היין רצו בזה שלא נמשכה שתיית היין בהשתלשלות הדברים אבל מתחלת המחשבה כשנטע כרם היה סוף המעשה לשתות יין כי לזה נתכוון שעה ראשונה. וראוי שתתעורר עם מה ששאלתי אם היה שחם חטא למה יתקלל כנען יותר משאר אחיו למה זה אמר הכתוב ויגד לשני אחיו בחוץ ויקח שם ויפת והיה ראוי שיאמר ויקחו שניהם כי כבר זכר את שם אחיו ואליהם יחזור. ובב"ר (פרשה ל"ז) אמרו וכן הוא בתנחומא כי חם ?חטא וכנען נתקלל רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר לפי שכתוב ויברך אלהים את נח ואת בניו ואין ברכה הווה במקום קללה לפיכך אמר ויאמר ארור כנען רבי נחמיה אומר כנען ראה והגיד לחם אביו לפיכך תולין את הקללה בעיקר. ויש לרבותינו דעות אחרות יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו ומכאן לקח הראב"ע מה שכתב שאולי עשה קלון אחר ולא נזכר בתורה. והנראה אלי בזה כלו הוא שכנען היה נער קטן ותמיד היה ביד חם אביו עד שלזה נאמר וחם הוא אבי כנען כי בן זקונים הוא לו. והנה בהכנס חם באהל אביו נכנס כנען עמו. ואפשר שכנען הוא אשר גלה את נח ושניהם ראו אותו מגולה בתוך אהלו. והנה היה מחטאת חם שלא חשש לכבוד אביו ולא כסהו והיה מחטאת כנען שהוא גלהו וילך ויגד בחוץ כמצחק בעיני אחיו ר"ל בני חם ויהיה א"כ אמרו וירא חם אבי כנען את ערות אביו מספר גנותו שלא כסהו ויגד לשני אחיו בחוץ חוזר לכנען הנזכר ועם היות ששלשה אחים היו לכנען לא נזדמנו ולא נמצאו שם בעת ההגדה כי אם שני אחיו. וכאשר הגיע' השמוע' לשם ויפת עשו מה שראוי לעשות לכבוד אביהם לכסות ערותו. ולפי ששם התעורר לזה תחלה ויפת נמשך אחריו לכן אמר ויקח לשון יחיד. הנה התבאר למה קלל נח את כנען שהוא אם לפי שהוא גלה את ערותו ואם לפי שהוא פרסם פחיתותו וגנותו בחוץ כמצחק ולכן לא קלל את חם לפי שהיה חטאו בלבד בשב ועל תעשה והותר' השאל' הב' והתבאר גם כן למה אמר ויקח שם ויפת ולא ויקחו שניהם שהוא לפי שויגד לשני אחיו בחוץ רומז לאחיו של כנען לא לאחיו של שם. ואמנם אמרו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן ענינו בנו של חם הקטן או ענינו שיחסו לבני נח לפי שבני בנים הרי הם כבנים. והנה נח ברוח הקדש ראה כל אשר ראוי להיות על כנען מהעבדות וההכנעה והגרוש מארצו ולכן קללו ראשונה בערך אחיו בני חם כמו שאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו כלומר שיהיה תדיר עבד נכנע כאחד העבדים לאחיו בני חם אביו וכן קללו שיעבוד את שם ואת יפת וענין זה אצלי שהוא ראה שהיה עתיד הקב"ה לתת את הארץ לזרעו של שם וזרעו של אברהם עוד ראה שבזמן אחר ירחיב השם לזרעו של יפת והם הרומיים עד שיבואו ויכבשו את ארץ כנען ואחריהם בני קדר שהם ג"כ מזרעו של יפת ימשלו בה. וראה עוד שבזמן אחר לעתיד לבא ישוב ה' לשוש על ישראל שהם זרעו של שם לטוב וישובו למשול בארץ כנען כבראשונה והנה תמיד יהיה כנען עבד למו לא יצא חפשי ועל זה אמר ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו כי נתן ברכה לשם הנכבד כשיתן לזרע שם את ארץ כנען לעבדים ולרשת את ארצם. והנה אמר עבד למו בלשון רבים בהיות שם לשון יחיד להגיד שיהיה כנען עבד לשם ועבד לאחיו שזכר למעלה כי בבואו לעבדות אחד לא יצא מעבדות אחר. ואמנם כנגד הממשלה שימשול זרעו של יפת בארץ כנען לאחר שיגלו ישראל ממנה אמר יפת אלהים ליפת ר"ל ירחיב השם לזרעו של יפת רומז לממשלת הרומיים שנתפשטת ונתרחב' בכל העולם ומשלו בארץ כנען. וכנגד הממשלה העתיד' להיות בארץ לבני ישראל שהם מזרעו של שם בזמן גאולתנו אמר וישכון באהלי שם ואומר שבכל הממשלות האלה של יפת ומזרעו של שם באחרונ' תמיד יהיה כנען עבד למו. הנה התבאר שאין כפל בפסוקים האלה והותרה השאלה הג' והעיד הכתוב שהיו חיי נח תתק"נ שנה לפי שבזה יתאמת לנו אמונת חדוש העולם כי אברהם אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' הוא ראה את נח לפי זה החשבון נח כבר ראה את למך אביו ולמך כבר ראה את אדם הראשון ונמצא שלא היו בין אדם הראשון לאברהם המפרסם אמונת החדוש כי אם ד' דורות. והנה משה כותב התורה ראה כפי מספר שנותיו את קהת וקהת ראה את יעקב ויעקב ראה את אברהם הרי לך קבלת אמונת חדוש העולם קרובה בדורות ההם ואין לך אדם שלא ידע מאבותיו חמשה וששה דורות וספוריהם באמתות. וכבר כתבו זה המפורשים וזה התועלת העצום מגיע אלינו מזה הספור ר"ל כדי להישירנו באמונת החדוש. ונכתב עוד זה הספור כלו אם להודיע שצדקו דברי האל שאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כמו שפירשתי שלא יהיו עוד כל אנשי המין משתתפים בחטא אחד כי הנה שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ. ואפילו בענין שכרותו של נח לא הסכימו על דעת אחד אבל בשחם וכנען בנו חטאו הנה שם ויפת מהם וחלקו עליהם והכריעו לזכות. ואם להודיע שבחטאו היה כנען עבד עולם יזכה אברהם בארצו. וגם למדנו מזה למוד מועיל כמה ראוי לאדם שיזיר עצמו מן היין כי הנה אבינו הראשון אדם בהיותו יציר כפיו של הקב"ה חטא מפני מאכל ונח אשר בצדקו הציל כל העולם מהמבול חטא במשתהו שהביאו לידי בזיון וקללת זרעו:
Genesis._.10.1.1
ואלה תולדות בני נח וגו'. עד בני יפת. כבר כתבתי בסדר בראשית שהתור' האלהי' כשרצת' לספר הסתעפו' האומ' ישראלי' והשתלשלות' הגידה בראשית ספוריה עניני שלשת ההתחלות שהיו לה והם אדם הראשון ונח ואברהם שהיו דומים בענינם לענין ההתחלות הצוריות והכחות הנפשיות אשר יעשו מציאות האדם וקיומו שהם שלשה ראשיות הצומחת והחיונית היא המרגשת והמדברת היא המשכל' ושם ביארתי איך היה ערך אדם הראשון אל האומה כיחס ההתחלה הצומחת אל איש האדם וכן אומר עתה שהיה נח כדמות ההתחלה המרגשת וכבר יורה על זה הדמוי ספורי עניניו בעשרה דברים. הראשון מפאת תכונתו שאמר הכתוב כי את האלהים התהלך נח שיורה היות טבע שלמותו בהיותו מתנועע תמיד לעבודת בוראו כי הפעל' היא תנוע' החיים. אמנם אדם נאמר בו ויניחהו בג"ע כי היתה המנוחה ראויה אליו כתנוע לנח. והוא מפאת המלטו מהפסד המבול כי שאר בני אדם החטאים בנפשותם מתו באפס תקוה ונח מצא חן בעיני ה' ונמלט וחי לעולם והחיה אשתו ובניו ונשי בניו ומאלה נפצה כל הארץ והוא היה ג"כ סבת החיים האנושים ומקורם. השלישי מפאת היותו מחיה ומושיע ומציל ממות מכל החי מכל בשר שנים מכל איש ואשתו להחיות זרע על פני כל הארץ וכאלו היה א"כ התחלת החיים וסבתם לא לבד במין האדם אבל גם בסוג הב"ח כלם למיניהם. הד' מפאת מקום מקלטו שהוא התיבה כי הנה האדם היה יושב על חוג הארץ כעץ פרי שיזקין בארץ שרשו ונח נמלט על התיבה שעשה מעצי גופר כמו שהכח החיוני יחול על הצומח וינשא עליו והיה נח בתיבה בתוך הב"ח כמו שהיה האדם בגן בתוך העצים. הה' מפאת קרבנותיו כי להיותו שוטר ומושל ראש הב"ח ומושיע' כאשר יצא מן התיבה בנה מזבח ויעל עולות מהב"ח לפניו. הו' מפאת מאכלו ושהותר לו מאכל הב"ח כמו שהותר לאדם מאכל הצמחים להיות המזון ההוא דומ' ומתיחס לנזון ממנו כמ"ש (בראשית ט' ג') כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. הז' מפאת אזהרתו שהזהירו האל על שפיכת דם האדם כמו שהתיר לאדם הראשון לאכול מכל עץ הגן והזהירו שלא יאכל מעץ הדעת להיותו כמוהו כי האדם עץ השדה יודע דעת ככה התיר לנח הריגת הב"ח לאכול והזהירו על האדם להיותו חי ממינו. הח' מפאת הבטחתו שהבטיחו השם על החיים וכרת עמו ברית לבל יביא עוד מבול לשחת כל בשר וכמו שכתוב (שם י"ב) זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה ולכן בענין הברית הזה זכר הכתוב תמיד ובין כל נפש חיה להעיר שהי' נח התחל' החיים סבה אליהם קונה ושומרת אותם. הט' מפאת בניו הלא תראה שהיו לנח שלשה בנים כמו שהיו לאדם והיו זה לפי שחיי האדם כמו שכתבו החכמים הם ג' אם חיים בהמיים הנוטים אל התאוות הגשמיות ממאכל ומשתה ומשגל כדרך הבהמות ועובדי אדמה. ואם חיים מדיניים שהם כפי הנאה והמעל' בהנהג' האדם עצמו וביתו ומדינתו בהסתפקות ויושר המשפט. ואם חיים שכליים אשר הם כפי העיון השכלי והחקירה המדעית. והנה חם הוא היה המור' על החיים הבהמיים ולכן ראה את ערות אביו ולא חם על כבודו כאיש בער לא ידע מעלות כבוד אב ואם וגלוי ערוה. והיה יפת מור' על החיים הנאים כפי המעלה והמוסר והכבוד ולכן התעורר לכסות ערות אביו הוא ואחיו שם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו ואמנם שם היה מורה על החיים המדעיים כי היתה מלאכתו דרישת החכמות וחקירתה כמו שארז"ל מדרשו של שם. ולכן אמר פסוק על שלשתם כפי פי' אחד ממה שזכרתי (שם כ"ז) יפת אלהים ליפת וישכון באהל שם ויהי כנען עבד למו. כי הנה יחס ליפת היופי והנוי והמנהגים והמדות שהם בדברי' המפורסמי' ויחס לשם שישכון הקב"ה באהלו ובמדרשו כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וכן תרגם אנקלוס וישרי שכינתיה במשכנא דשם. ועל חם אמר ויהי כנען עבד למו ר"ל שכנען בנו היותר אהוב אצל חם יעבוד לשם וליפת. לפי שכמו שזכר הפלוסוף בספרו מהנהגת המדינה לחכמי' תאות השררה והאדנו' בטבעות ולעובדי האדמה תאות העבדו' והשררות אשר לפי זה נקרא כנען מלשון הכנעה כמו שפירשתי כי החיים הבהמיים עובדי' לחיים הנאים ונכנעי' לחיים השכליים. ונקרא חם אם לפי שחם לבו בקרבו לרדוף אחר תאוותיו ואם להיותו שחור ומכוער ככושי עורו ובתוארו ובמדותיו כי חם הוא מגזרת וכל חום בכשבים ר"ל שחור בהפך יפת היפה בצורתו ובמנהגיו. ושם נקרא כן להגדלת שמו כי כבוד חכמים ינחלו והם הגבורים אשר מעולם אנשי השם בחייהם ובמותם. ואתה תראה איך נמצאו סגולו' שלשת האבות האלה באומות הבאות מהם והם כי מחם בא כוש ומצרים ופוט וכנען שהם כלם עד היום מכוערי המראה וצורותם שחורות כעורב שטופים בזמה ונמשכים אחר התאוות הבהמיות חסרי השכל והידיעות ומשוללי המדיניות ומעלות המדות והגבורה. ואמנם בני יפת שמהם באו היונים והרומיים מה נאים מעשיהם של אומה זו ומנהגם ומדיניות' ואופני הנהגתם ובגבורתיהם וכלם יפי תאר ויפי מראה צחו מחלב אדמו עצם מפניני. ואמנם בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם נמצאו בהם החכמות המחקריו' בתמותם כי ההודיי' והבבליים והאשורי' הם ממציאי החכמות הלמודיות ואשר חקרו ראשונה בחכמה הטבעית והאלהית. וכבר חקרו רז"ל השתלשלות החכמה ממדרשו של שם אל מדרשו של עבר ומשם אל אברהם אבינו ומאברהם באו בבני ישמעאל ובני קטורה חכמת הכשוף והטבעים הנסתרים והאצטגנינות ושאר החכמות המחקריות והם אשר הביאו אותם למצרים וכמ"ש חז"ל (ב"ר כ"ה) ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות שמסר להם שם בטומאה שרצו בשמות הטומאה כל חכמה וידיעה אשר לא תבא בדרכי הנבואה האלהית הנקייה מכל סיג וטעות. ואמנם בני עשו הם אשר הביאו החכמות לרומיים וליונים בני יפת כאשר מלך עליהם צפו בן אליפז וזרעו אשר חכמו מאד מאד בחכמת האצטגנינות ובשאר החכמות ומפני זה לא נמצאו החכמות באומות אחרות מבני יפת זולתי באלה השתים יונים ורומיים אשר בזמן ההוא היו לעם אחד ושפה אחת היתה לכלם. ועל כלם כגבוה שמים על הארץ גבהה חכמת בני ישראל וכאשר כבוד ה' עליהם זרח ובאורו ראו אור החכמות והשגתם והיו כלם זרע קדש למודי ה' וכמו שהעיד עליהם אדון הנביאים באמרו (דברים פ' ז' ב"ר פ' ל"ח) רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. וכתב ב"ר בספר הפלת ההפלה בסופו טוען על אבו"חמד שכתב שהיתה החכמה ליונים גנובה מבני ישראל וכתב ז"ל ואין ספק שהיו החכמות נמצאות מקדם בבני ישראל ומהם למדום הכלדיים כי בעבור שנמצאת בהם הנבואה היתה השלמתם בחכמות נפלאת מאד וכו' יעויין משם שמאמרו ארוך. התבאר מזה ששלשה אלה בני נח העירו כפי ענינם ותכונותיהם על שלשת אופני החיים ושזרעם אחריהם תפשו מעשה אבותיהם ותכונותיהם בידיהם. והעשירי הוא מפאת תולדותיו והוא כי כמו שבענין החיים וההרגש ישתתפו עם האדם כל מיני הב"ח. ככה נח להיותו התחלת החיים האנושיים היה התחלה משותפת לכל אומות מין האדם כלם. הנה התבאר מזה כלו למה היו בני נח ג' לא פחות ולא יותר ולמה נקראו בשמות אלו שם וחם ויפת שהיה כל זה מהשגחת תמים דעים להיות שלשת הבנים האלה סימן לזרעם אחריהם ואות מורה על ענינם וזה צורך ההקדמה הזאת כלה:
Genesis._.10.2.1
בני יפת וגו'. עד ויהי כל הארץ שפה אחת. כתב הר"ן שהסבה למה זכרה התורה תולדות קצת בני יפת ולא זכרה תולדות קצתם וכן בבני חם ובבני שם זכר קצת תולדות מהם והשמיט קצתם הוא לפי שהיתה חלוקתם כפי חלוקות הלשונות והענין מוכיח כן לפי שחתם בכל א' מהם ואמר איש ללשונו למשפחותם ללשונותם כי לא יחלק אותם אלא בהחלק הלשונות ועל זה הצד היה מקובל אצל חז"ל שהלשונות הם ע'. והוא בזה הדרך הנה יפת נחלקו בניו ובני בניו לי"ב לשון לפי שהכתוב מונה בני יפת שבעה. ובני גומר שלש' ובני יון ארבעה הרי י"ד חסר מהם ב' בעד גומר ויון כי כבר נמנו בכח בניו ונשארו א"כ י"ב. ועל זה הדרך תמצא בבני חם עשר' כשתחשוב ג"כ נמרוד לאומה ולשון כי כן היה אלא שלחשיבתו מנאו בפני עצמו. ותמצא בני מצרים שהם ז' כי פלשתים וכפתורים יצאו מכסלוחי' ונשארו כסלוחים אומה כמו שהתבאר. וכן תמצא בבני כנען עשרה ומבני שם תמצא כ"א ויהיו כלם ששים וכבר תמצא שספר הכתוב עשרה משפחות בלשון רבים והם כתים ודודנים ולודים והנמשכים ויראה שכל א' מהם היו שתי משפחות ושתי לשונות אלא כי מפני שהיה חלוק הלשון ביניהם מועט מנאם כאחד וכאשר תוסיף עשרה המגיעים מצד הכפל על הששים והיו שבעים והם השבעים לשון המוזכר תמיד בדברי חז"ל וראוי שיהיה שרשו יוצא מן הפרשיות האלה. אלה הם דברי הרב להכריח קבלת רז"ל מפאת הכתובים ונכון הוא. אבל ע"ד הפשט ראוי לפרש שנזכרו בספו' הזה שיצאו מנח ע"ג אומות ושאר הבנים שנזכרו בכתוב ולא נזכרו להם תולדות אין ספק שבנים היו להם אבל לא נעשו אומות בפני עצמן ונצטרפו ונטפלו לאומו' אחרות ולכן לא קנו שם שמות בפני עצמם והותרו בזה השאל' הד' והה' והח'. וכן אמר שהזכיר בכל אחת מהאומות האלה ארץ מושבם ולא הזכיר כן במצרים שמפני שהיה מושב מצרים ידוע לישראל שיצאו משם שנקראת הארץ על שם מצרים בן כנען והיו כל בניו סביבות מצרים ושם ארצם כשמם כי כן מצינו לפתרוסי' ארץ פתרוס שהיא ממצרים כמ"ש (יחזקאל י"ג) ונתתי יראה בארץ מצרים והשימותי את פתרוס וכן במצרים אומר והשיבותי אותם ארץ פתרוס על ארץ מכורותיהם וכן לוד וכל עריו סביבות מצרים היו ושמם ושם ארצם שוה וכבר כתב זה הרמב"ן והותרה בו השאל' הו'. והנה ספר הכתוב מבני יפת בני גומר ובני יון ואמר עליהם מאלה נפרדו איי הגוים להגיד שקרה לבני גומר ולבני יון מה שלא קרה לשאר אחיהם ולבני חם ושם והוא שבני גומר ובני יון לא ישבו מחוברי' יחדיו בארץ מושבותם זה אצל זה אבל ישבו נפרדים זה מזה מפני שהיו שוכנים באיי הים וכתב הר"ן שבעבור זה לא אמר הכתוב בסוף ספור תולדות יפת אלה בני יפת כמו שאמר אלה בני חם אלה בני שם כי היו בני חם ובני שם מקובצי' ומחוברים בארצות אבל בני יפת היו נפרדים זה מזה בחייהם מאד. והנה בבני חם אחרי שזכר האומות שיצאו ממנו ללשונותם אמר וכוש ילד את נמרוד ולא מנאו בכלל שאר הבנים והיה זה לפי שרצת' התור' להגיד ענינו והוא שעד אותו הזמן היו בני האדם כלם שוים במעלת' להיות' כלם בני איש אחד ונמרוד זה התחיל להתגב' ולמלוך על אנשי דורו ועל זה נאמר (בראשית י' ח') הוא החל להיות גבור בארץ ר"ל שוטר ומושל בה ואמנם אמרו עוד הוא היה גבור ציד לפני ה' כבר ידעת מה שפירשו בו חז"ל שהיה צודה דעת הבריות בתחבולותיו ואני חושב שהיה צודה גדול מהחיות יגיד הכתוב שעשה שני אופנים מהתחבולה להשתרר על עמו גם השתרר. הא' שעשה עצמו גבור ציד צודה החיות וכובש אותם וכראות בני אדם שהדובים והאריות היו נכבשים לפניו עם כל חזוקם היו הם ג"כ יראי' ממנו ונכבשי' לפניו וזהו אמרו הוא היה גבור ציד לפני ה' שר"ל לפני ה' תחת כל השמי' לא היה גבור ציד כמוהו עד שנשאר בפ' בני אדם למשל ולשנינה עד זמן כתיבת התורה כנמרוד גבור ציד לפני ה' ואפשר שהיה נמרוד מעלה עולה לה' מצידו כדי להתחסד ולהראות את עצמו עובד אלהים כי בזה ימשיך לב העם יותר אחריו ועל זה אמר גבור ציד לפני ה'. והאופן הב' מהתחבולה הוא שעשה בארץ מגדלים וערים בצורות חזקים מאד למשול משם על כל הארץ כי בהיותו יושב במגדל עז תפול אימתו ופחדו על כל יושבי המישור ועל זה נאמר (שם י') ותהי ראשית ממלכתו בבל כי עשה שם במדינות החזקות אשר בנה מושב מלכותו. ואמנם אמרו מן הארץ ההיא יצא אשור פי' הרמב"ן שהוא כמו מן הארץ ההיא יצא נמרוד למשול בארץ אשור ושם בנה את נינוה ושאר המדינות הגדולו' אשר זכר ויהיה אמרו יצא אשור כאמרו יצא לאשור וכמוהו למלחמה אדרעי שר"ל למלחמה לאדרעי האמנם המספרים הקדומים כתבו שאשור בן שם מתנחל במלכות השיר"ייאה והיה שם עם בני חם וכדי שלא להיות אשור בבוני המגדל הלך אשור משם לארץ אחרת ושעל זה נאמר מן הארץ ההיא יצא אשור ושהארץ הראשונה נקראת שירי"אה מאשור. וכתבו המספרים ג"כ שנמרוד זה עשה עצמו אלוה בבבל וזה אלוה בל ועל שמו נקראת המדינה בבל וכמאמר הנביא ופקדתי על בל בבבל. ואמרו שנמרוד היה ענק ושנתייעץ עם יוניק"ו אחרי שמת להמליכו על כל בני חם כי היה חזק הכח מאד והתחיל למלוך על בבל במרמה והיה נקרא בלשונם מעול וחומץ המין האנושי ומרמה בני אדם ושנמרוד זה היה בבוני המגדל וכאשר בלל השם לשונם וראה שלא היו מבינים דבריו הלך משם אל פרס ולמד את הפרסיים לעבוד את האש באמרו אליהם שהשמש הוא אלוה גדול וכמה ענינים אחרים ספרו ממנו. והנה בבני כנען זכר הכתוב בכאן עשרה עממים והם שנתנו לאברהם אבינו אבל נשתנו בימי אברהם כי כאן נכתבו בשם שקראם אביהם ביום הולדם ואחרי שנפרדו בארצותם לגוייהם נקראו בשמות אחרים אולי לקחום מהארץ אשר גרו בה כמו שכתב הרמב"ן. ואולם אמרו ולשם יולד אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול כתב הרמב"ן שבעבור שאחר ספור תולדות שם וזכרו באחרונה אמר אל תחשוב שבעבור שזכרתי תולדות יפת ותולדו' חם ולא נזכרו עדינה תולדות שם שלא היו לו בנים ושלהיות אלהי ועיוני תמיד לא נזדווג לאשה אין הדבר כן כי לשם יולד גם הוא ושאמרו אבי כל בני עבר אין הרצון על עבר בן שלח בן ארפכש' הנזכר בפרשה אלא שהיה אבי כל בני עבר הנהר מקום אברהם ואינו נכון כי מה צורך באמרו ולשם יולד גם הוא. להודיע שהיו לשם תולדות אחרי שזכרה התור' תולדותיו וגם אמרו שהיה אבי כל בני עבר הנהר היא באמת הודעה שאין בה תועל' ולמה לא זכר חרן ושאר הארצות שהם ג"כ בניו של שם כ"ש שהכתוב לא אמר אבי כל בני עבר הנהר אלא אבי כל בני עבר והוא עבר בן שלח באמת. והנרא' לי בזה הוא שבעבור שהיו לשם בני' ובני בנים רבי' וכן היו לו אחים יפת וחם ובניהם לכן רצת' התורה להגיד מתכונ' שם ויושר מזגו שלא היתה אהבתו תלויה באחד מבניו ולא מבני בניו כ"א בעבר בן שלח בן ארפכשד ובכל זרעו כי אותו ראה צדיק לפניו ובר חכים הוא ליה יושב אוהלים ומדרשות כמוהו. ושכמו כן לא היתה אהבתו עם חם ולא עם בניו אלא עם יפת גדול המעלה והשלמות וכאלו לא היו לשם בנים אחרים כי אם בני עבר ולא היה לו אח כי אם יפת והוא אמרו ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר ר"ל לשם גם כן יולדו בנים הרבה כמו שיולדו לשאר אחיו אבל עכ"ז לא היה בעיניו כי אם אבי כל בני עבר שלהם היתה אהבתו כרחם אב על בנים כאלו לא היה אביהם של שאר הבנים. וכן בענין האחים כאלו היה אחי יפת בלבד וגם אחיו הגדול כי האח הגדול ירחם על אחיו הקטנים כאלו הם בניו וכן היה שם אחיו הגדול של יפת בלבד כי כן היה ענינו באהבתו אותו וכל זה לאות ששאר בניו ושאר אחיו לא היו נחשבים אצלו לכלום ועם מה שפירשתי בפסו' זה הותרה השאלה הז':
Genesis._.10.2.2
וראיתי אני מפני שלמות המלאכה להגיד לך פה מה שמצאתי בדברי המספרים הקדומי' מארצות האומות האלה שזכרה התורה בתולדו' בני נח והעמים שיצאו מהם כפי שמו' שקראו להם הלטיני"ם. הנה יפת אמרה תורה שהיו לו ז' בנים הא' גומר הבכור וממנו יצאו הגומריט"י שהיו היונים קורין גלאט"י וארץ גלאסי"א היא בסוף ארץ ספרד והיא הנקרא' היום גאליזיי"א כי היה כמו שכתב יוסף בן גוריון בני יפת נחלו כל ארץ ספרד. הבן השני היה מגוג ויצאו ממנו האומ' שקראו היונים שיט"י והגוט"י שנתפשטו אחר כך באיטליי"א וצרפת וספרד ממנו באו. הבן הג' היה מדי והעם היוצא ממנו היו מידיא"ש ממלכות מדי אשר בין הפירשי"א והשיריא"ה. הבן הד' היה יון וממנו יצאו היונים ובעבור' הקרא הים העובר שם ים גונ"ו וארצם בסוף האשיא"ה הקטנה ובתוך קריי"א וקוליא"ה שהיום קורין טורקיי"א. והבן הה' הוא תובל וממנו יצאו הספרדיים כלם וכן כתב יוסף בן גוריין שבני תובל מהם ישבו בפיש"א המדינה אשר באיטלי"א ובצרפת על נהר סינ"א ובבריטאניי"א על נהר לירא"ל שמבני תובל נחלו להם ארץ ספרד ובעבור כן היו נקראים אנשי ספרד סינטובאלי"ש ר"ל אנשי תובל וחייליו. הבן הו' הוא משך ממנו יצאו אנשי קאפדושיא"ה שקראו סיסאריא"ה והוא מלכות אחד קרוב לארמיניא"ה הגדולה ונהר פרת עובר בתוכה. והבן הז' הוא תירס ממנו יצאו אנשי טראסיי"א אנשים אכזריים והיא בארץ שיטיי"א ומהם היו מלכיות רוסיי"א ואינגלא"טירא. ואמנם אשכנז בן גומר ממנו יצאו עם שרמאטיא"ה שהיונים קורין ריג"ו והם שוכנים ביותר שפל מפאלוד"י ניאוטיני והיא ארץ קשאר"י ומבלי פירות. ומהם היו ג"כ האשכנזים והם סטודיסק"י בני אלמאנייא ובני השוט"י. הבן הב' לגומר היה ריפת מהם יצאו אנשי פאנפלאגוניא איטרויואנ"י והיא באשייא הקטנה. ובאו מהעם הזה באיטאליי"א ואח"כ בויניזייאנ"י לקחו מושבם ונשארו במקומם ומהם נשארו בצרפת היא פראנציא"ה ובירטאניי"א הקטנה וכבר כתב יוסף בן גוריון שעשרה משפחות היו מתוגרמה מהם באו הפריג"י והם באשייא"ה הקטנ' ומהם היו הטורקי"ש אלישע בן יון קראוהו היוני' איוואל"י וארצו היא קרובה לארץ איטליי"א ק"ה מילין והיא באי סיסי"ליאה. תרשיש אחיו ממנו יצאו התרשישים והיו מקדם קורין אותם שליצ"י והיא בין האשיא"ה הקטנה ובין השיריא"ה ומבני תרשיש באו ונתיישבו בטושקאנ"א ולומבארדיא"ה והם הפלורינטינ"י והמילאניס"י והויניזיאני ושאר המדינות שבאותו מחוז. כתים אחיו זה קנה האי סיטינ"א שהיום קורין אותה ציפר"י ומהכתי' יצאו האיטליאנ"י והרומאנ"י. דודנים אחיו נתישב באי רוד"ש וכתב א' מחכמי האומות שזרע יפת בניו ובני בניו נחלו מן הטאר"ו ההר שבשליציא"ה וירשו קילונ"י מנרי' אוקינוס בחצי האשיא"ה ובכל האיאורופא ועד ים אוסיאצ"ו בבירטאנייא"ה שהם קק"ה מחוזות תחת ט"ו לשונות. כוש יצאו ממנו הכושים השחורי' ושוכני האיאופייא"ה שהיא בסוף מהאוריטאניא"ה ארץ גדול' כנגד המזרח כמו שכתב יוסיפון. מצרים ממנו יצאו עם המצריים. פוט כתב יוסיפון שממנו יצא עם ליביא"ה שבאפריק"א ושבראשונה היה נקרא שמו פו"ט ואח"כ לקח השם מאחד מבני בניו ליבי"ו ולכן נקראת ארצו ליביי"א. כנען בן רביעי לחם נתישב בארץ כנען ואח"כ לקחוהו העברים. סבא בן כוש באו ממנו הסבאים שהם אנשי אראביא"ה והיא באשיא"ה הגדולה שמחלקת בין ארץ מצרים ובין ארץ כנען. חוילה בן כוש ממנו יצאו העמי' הנקראים גיטולי"ש השוכנים באפריק"א. סבחה בן כוש ממנו יצאו הסאביטיני"ש שקוראין היונים אשטאבר"י. רעמה וסבתכה בני כוש אמרו שבאים מהם עמי' מהטיאופיאה השוכנים לצד המזרח. לודים בן מצרים ממנו יצאו עם ליריא"ה שהיא ארץ אחת באשיא"ה הקטנה ואחרים אמרו שהם נתישבו בארץ המוריא"ה: נעמים בן מצרים ולהבים ונפתוחים ופתרוסים לא ידענו מהם כי בא סנחריב ובלבל את העול'. כסלוחי' פלשתי' הם מארץ פלשת והיא בשיריי"א בסוף ארבי"אה ויש בה מדינה שנקראת פלשת ועל שמה נקראו כלם פלשתים. עילם בן שם ממנו יצאו הפרסיי' והגוי הנקרא אלאמינו"ש. אשור בן שם נתישב בשיריא"ה ועל שמו נקראת כן וכדי שלא להיות בבוני המגדל הלך משם לארץ אחרת כמו שפירשתי למעלה בפסוק מן הארץ ההיא יצא אשור. לוד בן שם נקראו על שמו עם הלודי'. ארם בן שם ממנו יצאו הארמיים. והמדינ' הגדול' היא דמשק. ארם הנזכר הוליד ד' בני' א' הוא עוץ שהי' התחל' העם טראקוניט"א שהי' ארץ בין פלשתי"נ' ובין השיר"יא' ושם היה איוב. הב' חול ממנו יצאו אנשי ארמיניא"ה. הג' גתר ממנו יצאו הקאראמאני"י הד' מש ממנו יצאו למאונ"י וכתב אישיד"רו שהאומות האלו נתישבו אחר המבול ובלבול הלשונות בארץ מזרח עד אטינ"א שהם ט"ו מחוזות והם תחת כ"ב לשונות. ארפכשד ממנו יצאו הכל"דיים. ובעבור זה נקראת ארצם כלדיא"ה והיא בחלק האשי"אה בסוף אראב"יאה. והיא כלה ארץ מישור חסרת המסוות והמדינה הגדולה שבה היא בבל. שלח כתב יוסיפון שממנו יצאו עם שרמ"אטי שהיום קורים הודיים אינ"די. עבר ממנו יצאו העברים ובעת בלבול הלשונות נשארה הלשון שהיו מקדם מדברים כל העולם בעבר ובבניו. פלג בימיו נתישבה ארץ השטים שחציה היא בחלק האיאו"ריפא של איטראס"יא וחציה בחלק האשיי"א. רעו בימיו התחילו המלכי' לעשו' עצמ' אלוהות והתחילו האנשים לעשות בתים לאלהיהם ובאותו זמן נתישב מצרים ישוב גדול וגם בזמן ההוא התחילו להלחם הנשים הנקראו' מאזו"ני ותצאנה מהשטים וכבשו רוב האש"יא וגם נתפשטו לכבוש את הבוהמ"ייא. ושם אמזי"ני פירושו בלי שד שכן היה מנהגם לכרו' את השד מפני הקשת. שרוג בימיו התחילו למלוך אנשי שיר"ייא כפי היוסיפו' ובימיו מת נמרד ומלך אחריו נינו בנו ולפי שנתעצב על מות אביו עשה לכבודו צלם בדמותו וצלמו והיה משתחוה לפניו. ומי שהיה חייב מיתה והיה בורח אצל הצלה היה מכופר. ונמשכו בני אדם לעבדו ובאורך הימים קראוהו שמות מתחלפים מהם קראוהו בל ומהם קראוהו בעל ומהם קראוהו בעל פעור ומהם קראוהו בעל זבוב ואף בימי דניאל היה הצלם הזה. נחור בימיו היה מלכות שיציא"וני והתמיד עד זמן עלי השופט שהיו בו כ"ה מלכים מעוטרי' בזמן תתע"ב שנים זהו מה שראיתי לכתוב בדבר הזה וכמה דברים אחרי' כתבו על זה והנחתים מפני יראת האריכות וגם שאין בם תועל' רב:
Genesis._.11.1.1
ענין דור הפלגה
Genesis._.11.1.2
ויהי כל הארץ שפה אחת עד אלה תולדות שם. ענין דור הפלגה נבוכו בו המפרשים חדשים גם ישנים לדעת מה פשעם ומה חטאתם שבעבורו נתחייבו לעונש ההוא מבלבול הלשונות ופזור הארצות ואיך היה מתיחס אותו העונש לאותו המרי. וכבר באו על זה המדרשים אבל בלתי מתישבי' על פשוטו של מקרא. כי הנה לדברי האומר שהיתה כונת' לעלות לרקיע ולהלחם ברוכב שמים יקשה מאד איך יסכימו כל בני עולם בשטות ודבר נמנע כזה. והנה היו ביניהם נח ושם ועבר וגם אברהם משכילי עם והמה חכמים מחוכמי' ואם היו כלם שוטים הנה א"כ לא היו ראוי' לעונש אבל שיושב שמים ישחק אליהם כ"ש שהוא ית' מעיד על אפשרות צאת לפעל מחשבתם כמ"ש (בראשית י"א ו') ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ולדברי האומר שכפרו בעקר וקצצו בנטיעו' יקשה מאד איך הספיק ענשם בבלבול לשונם וכזורם והם היו חייבין כליה אש וגפרית ורוח זלעפו' מנת כוסם ואין ספק שיש בדרשו' חז"ל כוונות אחרות ורמזים זולת פשוטם. גם מה שאמרו קצת המפרשים שהית' כוונתם בבנין ההוא להנצל בו ממי המבול אם יבא עוד על הארץ כבר תפש עליהם הראב"ע שהנ' היו שם נח ובניו אבות המשפחות ההם וכלם היו סרים אל משמעתם ואיך לא יודיעום שנשבע ה' בימינו מעבור מי נח עוד על הארץ ושעל זה כרת עמהם ברית חק עולם לא יעברנהו. ועוד אומר אני בבטול הדעת הזה שאם הית' זאת כוונתם לא היו בונים אותו בבקע' השפל שבמקומות ושבולת מים ישטפוה. וכבר (אר"זל שבת קי"ג) למה נקרא שמה שנער שכל מימי המבול ננערו שם ויותר ראוי היה לבנות בנינם בהר גבוה ותלול בהרי אררט שנסעו משם אף כי בהרים ימצאו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד בנינם ולא יצטרכו ללבון לבנים להיות להם הלבנ' לאבן כאשר עשו בבקע' להעדר האבנים בה. והרא"בע והרל"בג חשבו שלא חטאו בוני המגדל כנגד השם כלל כי לא הית' מחשבתם אלא להתמיד חברתם ולשבת יחדו וכמו שאמרו פן נפוץ ושהשם הפיצם לטוב להם אם כדי שימלאו את הארץ כדברי הרא"בע. או יקרה בהיותם יחד רעש ובקיעת הארץ ואש מתלקחת או שטף מים רבים וזולתם מהמקרים שמהפכים ומפסידים את המזונות ויתום המין האנושי לגמרי. וגם הדעת הזה רחוק הוא אצלי מכוונת התור' כי הנה קודם לזה מיום שיצאו מן התיב' היו מקובצים כלם בחבר' אחת ולא היו מתפזרים בארץ וגם שם היו מעותדים לאות' הכנ' שזכר' הרל"בג ועכ"ז לא פזרם השם ולא בלבל לשונם עד שבנו את העיר ואת המגדל כ"ש שעד היום הזה לא קרה דבר מהסכנ' שזכר בבקעת שנער כי עם היות שעיר בבל נהפכה בעונ' כמהפכת סדום ועמור' הנה הבקע' עוד היום היא מיושבת מבני אדם. ואם היה רצון השם שתתישב כל הארץ וימלאו' כי לא תהו ברא' לשבת יצר' הנה ברבות הימים ובהתרבות האנשים יהיה הדבר בהכרח נעש' מאיליו והיו בני אדם מתפרצים ימה וקדמ' וצפונ' ונגב' מבלי שיצטרכו לבלבול לשון ולכל החרד' הזאת. הלא תראה שבהיותם בהרי אררט כשהתחילו להתרבות נסעו משם כי לא יכלו לשבת יחדו ואיך לא יהיה כן בבקע' אף כי פשוטי הכתובים יורו באמת שהי' זה על צד העונש והחטא וכדי שלא יוסיפו לחטוא וכמ"ש (שם) וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות והר"ן פירש שלא היה חטאם בבנין העיר והמגדל לשבת כלם במקום ההוא אלא לשום להם ראש אחד ומלך אחד שימשול מאותו עיר ומגדל על כל יושבי תבל באיזה מחוז שיהיה ושזה מפאת עצמו לא היה חטא כי אלו היו בעלי אמונ' אמתית היה קבוצם וחבורם טוב מאד. אבל בהיותם עובדי ע"ג ובראשם נמרוד שהי' רוצה למלוך על כלם היה סבה להתפשט טעות אמונתם בכל העולם. והאיש הירא את דברי ה' לא יוכל להמל' מידו. כמו שנמלט אברהם מיד נמרוד בברחו אל ארץ כנען להיותו חוץ מממשלתו ושלכן הפיצם השם לא מפני המעשה אשר עשו אלא מפני מה שהי' אפשר להמשך ממנו. והדעת הזה הוא יותר רחוק אצלי מכלם לפי שלא נזכר בפסוק המלכת מלך אחד על כלם. וגם שאין בלבול הלשונות סבה לחלוף הממלכות כי כמה פעמים מלך מלך א' על אומות רבות מחולפי הלשונות ואחשורש יוכיח. ועוד שאפי' שיהיו ממליכים מלך א' על כלם אין מחסור ביד השם להושיע את עבדיו מבלי בלבול הלשונות כי מי המונע שיעיר השם את רוח איש גבור חיל במחוז אחד למלוך שם ולמרוד במלך המגדל ויציל את בחירי השם כמו שהעיר את רוח כורש מלך פרס עם היותו עבד למלך בבל למרוד בבלשצר אדוניו כדי להמלט תחת ממשלתו יראי ה' וחושבי שמו ומלבד זה הרבה פתחים למקום כי הנה בימי נמרוד היו שם ועבר ואנשים אחרים צדיקים תחת ממשלתו ויצילם ה' כ"ש שכל מלכי אדמה היו עובדי ע"ג ואות' סכנה שהית' לצדיקים מהיות מלך אחד על כל הארץ עריץ עובד ע"ג היא הית' ג"כ בהיותם מלכים רבים רעים וחטאים לה' מאד. ועוד כי מה הועיל הקב"ה בתקנתו בבלבול הלשונות ולפזר האומות לבל ימלוך עליהם מלך עריץ עובד ע"ג ותחת ממשלתם היו גלות ישראל ויהודה ויצילם ה' אע"פ שהיה ראש אחד מושל בעולם עובד ע"ג וכל זה ממה שיור' שגם דעת הר"ן בלתי נכון. לכן צריך אני לבקש דעת אחרת לישב הענין הזה על מתכונתו ולא אחוש עתה להעיר שאלות בפסוקים מיראת האריכות וגם לפי שבפי' הפרש' יתבאר כל דבר במקומו:
Genesis._.11.1.3
ואומר שהיותר נרא' ומתישב אצלי בחטא דור הפלג' ופשעם הוא שהם נכשלו וחטאו במה שאבינו הראשון חטא ובנו קין וזרעו ג"כ. אם אדם לפי שבראו הקב"ה בצלמו בעל נפש משכלת לפי שישלים נפשו בהכרת בוראו וידיעת מעשיו והכין לפניו כל הדברים ההכרחיים לתקון חייו מהמאכל והמשת' בפירות עצי הגן וממי נהרותיו וכל במציאות טבעי בלתי מצטרך למלאכ' האנושית כלל כדי שלא יטריד עצמו בבקשתם. אלא בידיעות האלהיות שלכך נברא ואדם חטא במה שלא נסתפק בדברי הטבעיי' אשר נתן השם לפניו ונמשך אחר התאוות והמעשים המפורסמים והיה חטאו שיגורש מג"ע מקדם מקום מנוחתו ישבע בחרפ' שתתקולל האדמ' בעבורו ולא יספקוהו הדברים הטבעיים ותחת כי בחר במותרות יצטרך אל עבודות קשות וכמו שכתב המור'. ואמנם קין בחר גם כן להתעסק בדברים המלאכותיים ולכן נעשה עובד אדמה שכל היום יחרוש החורש לזרוע יפתח וישדד אדמתו והיה שכלו נכנע לחלקו הבהמי ועובד אותו ולכן היה עובד אדמ' בחלוף הבל שנעש' רוע' צאן נמשך אחר הדברים הטבעיים והסתפק מהם כי אין במרע' הצאן עבוד' ולא מלאכ' כי אם להנהיגם על הענין הטבעי ומפני זה היו האבות הקדושים כלם אברהם יצחק ויעקב והשבטים ומשה ודוד אבותינו רועי צאן ולא היו עובדי אדמ' וגם נח עם היות שחטא בהמשכו אחר היין לא קראו הכתוב עובד אדמ' כי אם איש האדמ' ר"ל אדון ומושל עליה אבל קין להכנע שכלו לחלקו הבהמי במלאכות נקרא עובד אדמ' ולכן היה בונ' עיר ויקרא את שמה חנוך כי היה מחנך ומלמד לבניו בעשיית המלאכות הנתלות בבנין העיר ובקבוץ המדינ' וכן בני קין כלם אחזו מעש' אבותיהם בידיהם להמשך אחר המלאכות המותריות והיה יבל אבי כל תופש כנור ועוגב ותובל קין היה אבי כל לוטש נחושת וברזל וגם יבל להשתדל במקנ' הצאן כבר ערבב עניינו דברים מלאכותיים במעש' האלהים שלא היו קודם לכן ולכן נאמר עליו אבי כל יושב אהל ומקנ'. ובני קין כלם ברדפם אחרי המותרות חמס ושוד ירבו בתוך עמם עד שמפני זה נענשו בימי המבול וימחו מן הארץ. וכן היה חטאת דור הפלג' דומ' לחטא אדם וקין ובניו לפי שבהיות להם רבוי הענינים הטבעיים ההכרחיים לקיומם מאת ה' מן השמים בהיותם פנויים ממלאכ' מכל עמל ומוכנים להתעסק בשלמות נפשם לא נחה דעתם במה שהכין להם בוראם במתנתו הרחב' הטבעית ויבקשו לשלוח יד ולשים כל מחשבותם למצא המלאכות בבנות עיר שהיא כוללת המלאכו' כלם ומגדל בתוכ' כדי להתחבר שם ולעשות עצמם מדיניים תחת היותם בני שדה בחשבם שהתכלית המיוחד להם היה הקבוץ המדינות להתמשך ביניהם השתוף והחבר' ושזו המעול' בתכליתיו' האנושיות עם מה שימשך מזה מהם מהשמות והמנוי' והממשלות והכבודות הדמיוניות וחמדת אסיפת הקנינים והחמס והגזל ושפיכות דמים הנמשכים מה שלא היה דבר נמצא מזה בהיותם בשד' כל אחד בפני עצמו וכמאמר שלמה (קהלת ז׳:כ״ט) האלהים עשה את האדם ישר והמ' בקשו חשבונות רבים ולהיות כל זה מותר בלתי טבעי מונע ומעיק האדם מהשגת שלמותו האמתי הנפשיי לכן נענשו האנשים החטאים האל' בנפשותם בשבלל השם לשונם והפיצם על פני כל הארץ כמו שגרש את אדם הראשון מג"ע וגרש את קין מארץ מושבו ואת בניו גרש מהעולם במי המבול כי היה פשעם שוה בששמו תכליתם האחרון בעץ הדעת ועזבו עץ החיים שהוא התכלית האמיתי ולכן ענשם היה ראוי שיהי' ג"כ מתדמ'. והנה חם ובניו הם היו במורדי אור מסיתים ומדיחים את אנשי דורם לרדוף אחר המלאכות המותריות בבנין העיר והמגדל לבקש להם שרר' ומנוי על שאר בני אדם וכן ארז"ל (מ"י בראשית ס' ס"ב) ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנ' לבנים מי אמר למי כוש אמר למצרים וכנען אמר לפוט שארבעתם בני חם. כי כמו שבני קין הדיחו כל בני עולם קודם המבול לרדוף אחרי המלאכות המותריות והתאוות המגונות והחמס והגזל ובעבורם בא המבול. ככה חם ובניו הסיתו לכל בני עולם בבנין העיר והמגדל ובעבורם נתחייבו בלבול לשון ופלגה והפצה על פני כל הארץ כי היה חם בבני נח תחת קין בבני אדם הראשון והבלבול תחת המבול. אלא שלהיות חטא המבול קשה מאד שכבר היה ביניהם בפועל החמס והגזל והשחתת הדרכים נתחייבו כליה. אמנם דור הפלגה לפי שלא הגיע עדין חטאם לאותו גבול ולא היה עדין ביניהם בפועל דבר מאותן ההשחתות אלא שהחלו לעשות את העיר שהוא הדבר שממנו ימשכו בהכרח לכן היה ענשם בלבד ששם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם דומה לעונש אדם שגורש מג"ע והיה עונש מתיחס מדה כנגד מדה הם היו קודם לזה גוי אחד בארץ באחדות טבעי מצד היות שפה אחד ומנהג אחד טבעי לכלם ולא נחה דעתם בם ובקשו לעשות חברה ואחדות מלאכותיי בקבוץ המדינה ודברים מלאכותיים שולל מהם האחדות הטבעי שהיה להם מקודם ונעשה זה בבלבול לשונם כי ההשתתפות בלשון הוא סבה בחברה והאהבה וההתחלפות בלשון הוא סבת ההפצה והפרוד ולא עלה בידם אותו הקבוץ המדיני שחשבו לעשות באותה העיר להפץ אותם משם. ואמנם איך היה בלבול הלשון ביניהם בהיות לכלם שפה אחת. הנה חשבו אנשים שנהפך לבם לשנא זה לזה וכל א' חדש לשון בפני עצמו ואינו נכון כי היותם שונאים זה לזה לא יחדש חדוש לשון ביניהם. ואחרים אמרו שהקב"ה השכיח מהם לשונם הכולל והוצרך כל א' להמציא לשון לעצמו. וזה ג"כ רחוק מאד שהכתוב ייחס אליו ית' בלבול הלשון אבל לא השכחה ומ"ש בגמ' (סנהדרין ק"ח) אויר מגדל משכח את הלמוד יש בו ענין אחר כמו שיתבאר. והרא"בע כתב שראשונה נפוצו משם ואח"כ מלך נמרוד בבבל וקמו מלכים רבים אחריו ובאורך הזמן נשתכחה הלשון הראשונה. ואין הדבר כן כי תמיד יזכור הכתוב בלבול הלשון קודם נפוצים על הארץ והוא המורה שהיה בלבול הלשון בהיותם שם בבנין העיר והמגדל קודם שנפוצו משם לא באורך הזמנים. והר"ן כתב שהאל ית' חדש בהם רצון שיבחרו בלשונות חלוקות רחוקות זו מזו כדי שיהיה זה סבת פזורם כמו ששפה אחת שהיתה להם מקודם היתה סבת קבוצם וחבורם יחד וגם זה אינו נכון כי אם היה בלבול הלשון כדי לפזרם למה יבחר השם בחדש רצונם לבחור מלשונות מחולפות כדי שיתפזרו. ויותר קרוב היה שיחדש בהם רצון שיתפזרו וילכו משם בלי בלבול לשון הלא ילכו האנשים מארץ אחת לדור בארץ אחרת מרצונם בלא בלבול לשון והנה קבוצם קודם לכן לא היה בסבת אחדות השפה בלבד כ"א שיצאו מן התיבה ונשארו שמה ומפני קורבתם ואהבתם לא נפרדו. אבל אמתת זה הענין הוא שכל עוד שהיו האנשים ההם משתמשים בדברים הטבעיים שהיו אחדים אצל הכל היו שמותיהם ודבוריהם בלשונם הכוללת. אמנם אחרי אשר רצו לשנות מנהגם הטבעי ולעשות מחדש דברים אחרים מלאכותיים להשתמש מהם הוצרכו לבדא מלבם שמות ופעלים לאלה הענינים אשר בחרו חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיהם. כי הנה קין ובניו עם היות שהתעסקו במלאכות ויהי בונה עיר כלם סכו תמו מן בלהות שמתו במי המבול ולא נשאר בידו של נח ובניו דבר מהם לפי שבצדקת' החזיקו בדברים הטבעיים לא זולת זה והיתה לשונם תמיד לשון אדם הראשון השלימה. עוד שבוני המגדל בחרו בדרכיהם המלאכותיים ובשקוציהם נפשם חפצה שאז מרצונם עשו בלבול לשונם. האמנם סבב השם שלא יסכימו כלם ברצון אחד בהנחת הלשון לדברים המלאכותיים ההם אשר חדשו ולכן כל א' מבני משפחתו היה מניח לכל דבר אשר יעשה שם לרצונו מחולף למי שיניחוהו בני משפחה אחרת ובהתערב אלו השמות המוסכמים המחודשים המתחלפים בכל משפחה ומשפחה עם הלשון הראשונה שהיתה להם נתבלבלו הלשונות ונתרבו ונתחלפו כפי חלופי הסכמותיהם וזה הבלבול והחלוף בלשונות היה סבת פרודם על פני כל הארץ. ואין לך שתאמר אם היו אלה המלאכות המותריות וגם הקבוץ במדינה ובעיר רע בעיני ה' איך לא אסר אותם לישראל אח"כ כי הנה התשובה בזה מבוארת שכאשר ראה יתברך שאדם וכל יוצאי חלציו כבר נשקעו בתאוות המלאכות המותריות ונטבעו בהם לא אסרם על עמו כי צפה והביט שלא יסירם מעליו בשגם הוא בשר אבל זרו את בני ישראל שיתנהגו באותם הדברים המלאכותיים בכף היושר ובדרך נאות לא מגונה והיה זה כענין המלך שהיה נמאס ענינו בעיני השם אבל כאשר ראה שעכ"פ יבחרו בו צוה שתהיה בחירתו ע"י נביאיו ושיהיה מקרב אחיהם וכמה מהמצוות התלויות בענין המלך וכמו שיתבאר במקומו. אמנם כל הימים אשר הלכו בני ישראל במדבר על פי ההנהגה האלהית תראה שלא ספק הב"ה צרכם אלא בדברים הטבעיים האלהיים מהמן והשלו והבאר עד עם המלבוש והמנעלים וענני כבוד ולא בדבר מלאכותיים וכמ"ש שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה ובבואם אל ארץ נושבת הניחם לטבעם בכל שמושי מלאכותיהם המפורסמות. הנה התבאר מזה מה היה חטא דור הפלגה ופשעם ושהיה ענשם מתיחס מדה כנגד מדה על עונם:
Genesis._.11.1.4
וכאשר תסתכל בדברי המדרשות מרז"ל כל זה תמצאם כפי חכמתם מסכימים לדעת הזה שביארתי כי הנה במכילתא אמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים אמר ר' ירמיה בן אלעזר נחלקו לשלש כתות אחת אומרת נעלה ונשב שמה ואחת אומרת נעלה ונעבוד ע"ג. ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה. זאת שאומרת נעלה ונשב שם משם הפיצם ה'. וזאת שאומרת נעלה נעשה מלחמה נעשו קופין ורוחין ושדין ולילין. וזאת שאומרת נעלה ונעבוד ע"ג שם בלל ה' שפת כל הארץ ע"כ. העירו בזה שהמלאכות האנושיות הן נערכות אל הטבע בג' אופנים כי יש מהם עוזרות אל הטבע לעשות מעשהו כעבודת האדמה ומלאכת הרפואה ודומיהם ועל אלו אמרו שהיו אומרים נעלה ונשב בשמים ר"ל שישתתפו עם הגרמים השמימיים שהם הפועלים הטבעיים ויעזרו אותם וידמו אליהם במלאכותיהם ושעל אלה נאמר ומשם הפיצם ה'. כי הנה ברצות השם הדברים הטבעיים המספיקים אל עצמם לא יצטרכו אל עזר המלאכה כמו שהיה בתחלת הבריאה. ויש מלאכות שהן מתחלפות וזרות לטבע לפי שיעשו דברים שאין לטבע מבא בהם כרוב המלאכות המעשיות מהלבוש ובנין הבתים ועשיית האניות וזולתם. וכנגד הכת הזאת מבעלי החכמות הזרות לטבע אמר החכם שהיו אומרים נעלה לשמים ונעבוד ע"ג שכמו שהשמים פועלים בזה החומר פעלות טבעיות ככה המה יעשו פעלות זרות מהם ובלתי נמשכות אחריהם ושעל אלו נאמר כי שם בלל ה' שפת כל הארץ לפי שבסבת המלאכות האלה הזרות הוצרכו לשמות זרים ומליצות זרות וזה היה בלבול לשונם כמו שביארתי. והאופן הג' מהמלאכות הם ההפכיות והמנגדות לטבע כהשלכת האבן למעלה והורדת האש למטה וכזה גם כן באנשים בקשת השררות אלו עם אלו והשתעבד אלו לאלו לפי שהטבע עשה את בני אדם חורין ושוים בתולדות'. וכנגד הכת הג' הזאת היו אומרים נעלה ונעשה מלחמה בשמים ר"ל שמלאכותיהם ינגדו וילחמו על המנהג הטבעי. ועל אלו אמר החכם שנעשו קופין ושדין ורוחין ולילין כלומר שהאנשים אשר כאלה הם מלאכי חבלה הורסים המנהג הטבעי ומשחיתים אותו. אבל רבי נתן אמר אחרי אותו המאמר הנזכר כלם לשם ע"ג נתכוונו ר"ל שכל שלשת מיני המלאכות הנזכרות הן עבודות זרות אל המנהג הטבעי ומתחלפות ממנו. ועל זאת הכוונה גם כן אמרו שם והוא בגמרא (סנהדרין ק"ח) אמר רבי יוחנן מגדל שליש נשרף שליש נבלע שליש קיים. כי השליש הנשרף היה כנגד הכת המרשעת האומרת נעלה ונעשה מלחמה והם בעלי המלאכות המנגדות לטבע. והשליש הנבלע הוא כנגד הכת האומר' נעבוד ע"ג שהם בעלי המלאכות הזרות שנבלעו בבלבול הלשון כדברי רבי ירמיה על זה הכת נאמר (תהילים נ״ה:י׳) בלע ה' פלג לשונם כי ראיתי חמס וריב בעיר. ואמנם השליש הקיים הוא כת האומרת נעלה ונשב שם שהם בעלי המלאכות העוזרות לטבע ונמשכות אחריו כי לקורבתם עם הענין הטבעי יתקיימו בו. ועל זה הדרך אמרו שם גם כן וראשו בשמים לשם ע"ג נתכוונו שיהיה ראשם בשמים וחרב חדה בידה להלחם בשם הנכבד כביכול. כוונו בזה שהיתה עבודתם זאת זרה מהענין הטבעי האלהי אשר הכין להם די מחסורם. ולפי שרדיפת המלאכות המותרות מחריב' הספוק ההכרחי והמנהג הטהור הטבעי האלהי לכן אמרו שהיה חרב ביד אותם ע"ג כי החרב הוא כלי מלאכותיי נעשה להחריב הדברים הטבעיים. וגם לזה עצמו רמזו באמרם שם גם כן דבי רבי שילא מאי עביד אמרו נבנה לנו מגדל ונעלה לרקיע ונבקיענה בקרדומות כדי שיזובו מימיו ר"ל שהיתה מחשבתם לעשות מלאכות וטלסמאות כדי להוריד שפע הגרמים השמימיים על מלאכותיהם וכליהם. והנה לא פירש הכתוב החטא הזה בדור הפלגה כמו שפירש חטא דור המבול לפי שפשעם היה כבר בפועל החמס והגזל והשחתת הדרכים אשר חטאו ודור הפלגה היה במחשבתם לבד מה שבחרו לבנות העיר והמגדל שימשכו ממנה הדעות כלם ולזה נאמר וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל כי ירד לסוף ענינם וראה מראשית אחרית. גם שחטא דור המבול נמצא ממנו אם מעט ואם הרבה בכל דור ודור. ולכן הוצרך הכתוב לפרשו להיותו תוכחת מגולה לדורות הבאים לרשעים שבהם כדי שלא יחטאו בזה עוד. אבל חטא דור הפלגה שהיה בבחירת המלאכות המותריות ובישיבת העיר נמשך בכל הדורות כמו שאמרו וזה החלם לעשות. ולפי שנעשה לכל בני אדם כהתר לכן לא היה תועלת להוכחת הדורות על זה ומפני זה לא פירש הכתוב חטאם וזהו שדרש רבי אלעזר על ודברים אחדים אל תקרי אחדים אלא אחודים מעשה דור המבול נתפרש ומעשה דור הפלגה לא נתפרש ופירוש אחודים סגורים ומכוסים כי כן תרגם ותסגור הדלת אחריו ודשא אחד בתרוהי. הנה התבאר מזה שהיה עון אנשי המגדל המשכם אחר המלאכות המותריות ובקשתם לישב בקבוץ מדיני ומעשה מלאכות העיר ולא להמשכם אחרי הדברים הטבעיים בשדה שהיה זה סבה לרעות רבות ומפני זה נפוצו ונתבלבלה לשונם ואחרי הודיע אלהים אותך את כל הדעת והכוונה הזאת בכללות הענין הנה אנכי בא אליך לפרש פסוקי הפרשה כפי הדרך והכוונה הזאת:
Genesis._.11.1.5
ענין בלבול הלשון
Genesis._.11.1.6
ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. המפרשים אמרו שאמר שפה אחת על כללות לשון הקדש שהיו מדברים כלם בו ושאמר עוד ודברים אחדים לפי שגם אנשי שפה אחת כבר יתחלפו באופן דבוריהם והצעותיהם אבל אלו כמו שהיו מסכימים בשפה אחד כן היו מסכימים באופני דבורם והצעתם ואינו נכון כי לא יקרא אופני הדבור דברים כי הנה דברים תאמר על הדברים המדוברים והנמצאים חוץ לנפש לא על הצעו' המליצה והדבור גם שאופני הדבור והצעותיו הם מחולפים בכל איש ואיש כפי טבעו וידיעתו. ואיך יהיו א"כ אחדים בכל אנשי העולם. והנכון אצלי שהאומות בלשונותיהם יתחלפו אם באופן צפצופיה' כי יש אומה שתשתמש יותר מהגרון בקולותיה ואומה שתשתמש יותר מהחך ואחרים יותר מהשנים והשפתים ועל זה נאמר ויהי כל הארץ שפה אחת שאופן צפצופם ושמושם בכלי הדבור והקולות היה אחת לכלם. ואם שיתחלפו בקריאת השמות לדברים ולפעולות באופן שלא יבינו אלו לאלו כמו שהוא בלשון היונית עם הרומיים ועם הספרדיים שלא ישמעו איש שפת רעהו והם משתמשים במוצא ובצפצוף ועל זה אמר ודברים אחדים והיותר אמתי אצלי בזה הוא שבזמן ההוא היה שפה אחת ר"ל לשון אחד בכל בני אדם הנבראת במעשה בראשית כוללת לכלם ושכן היו הדברים הנמצאים אצלם אחדים לכלם בשוה כי לא היה לאדם פרטי נחלה ולא דבר אחר פרטי לשמושו כי הכל היה אחד כולל ושוה לכולם כמו הלשון. ואמנם כשנטו לחדוש המלאכות בבנין העיר והמגדל הסירו עצמן מן האחוה ונעשו הקנינים והנחלות פרטיות ובאו לידי חלוף ויחוד מתוך חמדתם לקחת וליחס כל אחד לעצמו דברים מיוחדים ולומר שלי שלי ושלך שלך עד שמפני זה נפרדו איש מאחיו. ואמר ויהי בנסעם מקדם לפי שהרי אררט שנחה שם התיבה היו מזרחיים לבבל כדברי הראב"ע יגיד הכתוב שלא נסעו מצד מזרח כפי הראוי להם להתקרב לג"ע ולמקום מושב האבות הראשונים אשר היו נוטים לצד מערב הפך הראוי. וחז"ל (מ"י בראשית סימן ס"ג) דרשו ויהי בנסעם מקדם מקדמונו של עולם. רצו בזה שנסעו מהמנהג הטבעי הקדום להשתמש ולהסתפק בדברים הטבעיים ההכרחיים וילכו אחרי ההבל ויהבלו בבקשת הדברים המלאכותיים למלאת תאוותיהם במותריות ומפני שבזה הטרידו שכלם מידיעת האמתיו' האלהיות לכן דרשו שהסיעו עצמן מקדמונו של עולם. ואמרו אי אפשי בו ולא באלהותו. ואמרו שמצאו בקעה בארץ שנער שהיתה ארץ מישור רחבת ידים והיא ידועה גם היום שעודה פרסאות רבות לא ימצא בו הר ולא אבן כלל ולפי שראו מושב הארץ ההיא טוב ומחזיק את כלם ישבו שם ובחרו לעשות עיר גדולה ולשבת כלם בה כי ראו אותו מישור נכון להספיק כל צרכי העיר הגדולה ההיא וכבר היה שם הבקעה ההיא סימן לארץ שנער שננערו רשעים ממנה ולפי שלא היו אבנים נמצאים באותה בקעה כמו שזכרו חכמינו ז"ל אמרו איש אל רעהו ננסה ללבון לבנים ומה טוב אמרם לשון הבה לפי שקודם לכן כשהיו משמשי' בדברים הטבעיי' כל א' מוצא אותם ולוקח די מחסורם מבלי שישאל זה לזה שיתנהו לו אבל כשהתחילו במלאכות וליחד כל אדם דברים לעצמו הוצרכו להעזר איש ברעהו ולשאול ממנו הבה נלבנה לבנים. ומפני שהיו שורפים מאד הלבנים באש כדי שיהיו חזקים ולא ימסו באש ובמים אמרו ונשרפה לשרפה ר"ל אותם הלבנים. ואפשר לומר שעל עבודת הסיד לטוח בה אמרו ונשרפה לשרפה כי הסיד נעשית בחלקי האדמה ממחצב ידוע ואבנים נמוחים שאינן ראוים לבנין ומאשר אמרו בלשון נכפל נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה. וגם אמנם לבנים בלשון רבים ואח"כ בלשון יחיד ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר ולא נזכרה עשיית החומר ראשונ' יתכן לפרש שהם נועצו לעשות במלאכה שני דברים הצריכים לבנין ר"ל הלבנה והסיד הנקרא חומר. ולפי ששניהם לבנים ומתלבנים על ידי שריפה לכן אמרו על שניהם הבה נלבנה לבנים ר"ל נלבן הסיד והלבנים וכנגדם אמרו גם כן ונשרפה לשריפה כי היו שתי שרפות אתת ללבנים ואתת לסיד. ואמר ותהי להם הלבנה לאבן על הלבנים ועל הסיד אמר והחמר היה להם לחומר שביאורו בזה שבמקו' האבן שהוא דבר טבעי עשו להם הלבנה במלאכה ובמקום החומר הטבעי עשו במלאכה החומר שהוא הסיד או הטיט כי היתה כל כוונתם להשתמש בדברים המלאכותיים ולעזוב הטבעיים. וכאשר ראו שהצליחו במעשה הפשוטים ליסודות הבנין ומלאכותיהם אמרו איש אל רעהו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמי' ר"ל שיעשו להם עיר מושב ומגדל בתוך העיר גבוה מאד עד לב השמים וביארו תכליות שני הבנינים האלה אם במגדל באמרם ונעשה לנו שם ר"ל שכמו שהש"י בבנין שמים לרום אשר עשה קנה שם טוב כמ"ש הלא לאלוה גובה שמים כן אנחנו בבנין זה המגדל הגבוה נהיה לתהלה ולשם ולתפארת ואולי לזה אמרו וראשו בשמים שמעלתו וראשיתו יהיה להם במדרגת השמים אליו ית' והוא ע"ד מ"ש הנחש לחוה והייתם כאלהים כמו שפירשתי שם. וביארו תכלית בנין העיר באמרם פן נפוץ על פני כל הארץ כלומר שבהיות' בשדה יפוצו מפה ומפה אמנם בהיות להם דירת קבע בעיר אף שילכו אל השדה לצרכיהם יראו המגדל מרחוק ויתישרו נגדו ישובו לערב ויהמו ככלב ויסובבו עיר ולא היו בזה טפשים כמו שחשב הרמב"ן לחשוב שתספיק עיר אחת לכל בני עולם כי אלה נועצו לב יחדו כפי הצריך להם ולא חששו לדורות שיקורו אחריהם כי אמרו שהבאים אחריהם יוסיפו לבנות בעיר או יבנו עיר אחרת והם חששו לעצמם בלבד וחשבו לדמות בנינם ומלאכתם לבנין האלהי ולמלאכתו שעשה בעולמו בהיות העיר שפלה במדרג' הארץ והמגדל רם ונשא כגבוה השמים על הארץ. ואפשר שרמזו באמרם וראשו בשמים שיהיה התחלת וראש בנין המגדל בשעה ידועה כפי המצב הנאות השמימיי כדי שיתקיים ימים רבים כי בזה האופן היו עושים מלכים ויועצי ארץ הבנינים על פי המבחר השמימיי כדי שיתקיימו זמן ארוך. הלא תראה שנתקיים בנין המגדל הזה עד היום בהיותו הבנין הראשון שנעשה בעולם אחר המבול ולא נתקיימו בנינים אחרים גדולים מאד שנעשו בעולם אחרי כן אלפים מהשנים. ואמנם העיר שלא בחרו לבנינה שעה נאותה שמימיית לא נתקיים בנינה ויחדלו לבנות העיר. וספר הכתוב שירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו. וכבר ביאר הרב המורה שהידיעה האלהית כשתדבק בשפלים תכונה בירידה והענין שחכמהו העליונה ראתה בפרט הרעות שימשכו מזה בקבוצם בעיר ואמר אשר בנו בני האדם כמצחק ומלעיג עליהם איך דמו בני אדם אשר בעפר יסודם לעשות דברים מלאכותיים כדמות הדברים הטבעיים אשר ברא אלהים וכיון עוד באמרו אשר בנו בני האדם שמעשה אבות יעשו בנים. כי כמו שאדם הראשון לא הסתפק בדברים הטבעיי' כן עשו אלו וכן דרשו במכילתא דלמא בני חמרי ובני גמלאי אלא בנוהי דאדם קדמאה. העירו למה שביארתי שהיה חטא הפלגה דומה לחטא אבינו הראשון. וספר הכתוב מחטאם באמרו הן עם אחד ושפה אחת לכלם כלומר הנה אלה בהיותם על מנהגם הטבעי היו עם אחד ושפה אחת היתה לכלם שומרת אחדותם לא חסרו דבר מצרכיהם זה אלפים שנה. וזה החלם לעשות ר"ל עתה יתחילו להתעסק במעשים מלאכותיים ע"צ המותר בלי צורך ואין ספק שיתוסף זה להם למה שיתוסף תמיד כי ההכרחי הטבעי מספיק מאד והמלאכותי אין לו גבול ותכלה וזהו לא יבצר מהם את אשר יזמו לעשות כי במלאכות יוסיפו המחשבו' כל היום וכל הלילה. ואפשר לפרש לא יבצר מהם אשר יזמו שאמר יתברך ועתה אחרי שזה הטעות הוא בהתחלה האם אינו ראוי שיבצר ויחדל מהם כל אשר יזמו לעשות בבנין זה העיר והמגדל אשר חשבו באמת ראוי הוא למנוע מהם המלאכה הזאת אשר בחרו בה ולכן הבה נרדה ונבלה שם שפתם. וראוי שנתעורר באמרו הבה נרדה כי הנה כבר ירד השם שנאמר וירד ה' וגו'. ועוד למה בא הדבור הזה בלשון רבים נרדה נבלה. ואם לבית דינו אמר שירדו עמו היה לו לזכרו בראשונה ולומר וירד ה' וכל קדושים עמו. ועוד יש לשאול למה זה קראם ושתפם עמו בבלבול הלשון באמרו ונבלה שם שפתם ולא בענין הכזור באמרו ויפץ ה' אותם משם בלשון יחיד ועוד כי איך נאמר שהשם ובית דינו עשו בלבול הלשון והנה אח"ז אומר כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' שיורה שהכל נמשך ממנו לבדו. והנראה לי באמתת זה הוא שהשגחת ענין המגדל ומה שימשך ממנו והעונש והפקידה עליו הכל ייוחס לש"י כי הוא יודע תעלומות לב והוא שופט כל הארץ לתת לאיש כדרכיו אך בבלבול הלשונות נתחברו ב' דברי' הא' עזיבת השפה שהיתה אחת לכולם. והב' בחירת לשונות מחולפות לכל אומה ולכן נתחברו שרי מעלה עם השם כדי שהש"י ישליכם מלשונו ומאחדות השגחתו המקודש ושרי מעלה יחזיקו בהם להנהיג אותם ולהשפיע עליהם משם והלאה כל א' מהם על אומה מיוחדת בלשונותיהם לארצותם. וביאור זה שהעולם השפל הוא מושפע ומונהג מהעולם העליון שכל א' מהשפלים ישפיע עליו א' מהעליונים אם כוכב או מזל או שר משרי מעלה וכלם מושפעים ממנו ית' ראשונה וכמ"ש (דברים ד' י"ט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים וזהו מאמרם ז"ל שרו של אש שרו של רוח ואמרם אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע מכה אותו ואומר גדל, אך אמנם מין האדם להיותו בצלם אלהים היה ראוי להיותו מיוחד להנהגתו ית' מבלי אמצעי כלל וכן היה בלי ספק בהיות האדם מבקש תכליתו השכלי אשר בעבורו נברא אבל בסורו מהדרך האלהי יסיר ממנו הש"י השגחתו והנהגתו ויתנהו ביד א' משרי מעלה ואז א"א לאדם שיגיע לאותה הצלחה עליונה שהיתה מיוחדת לו בהיותו תחת ההנהגה האלהית אבל יגיע לתכליות אחרות נופלים ממנה כפי מדרגת ומעלת מנהיגו. והנה בימים הראשונים עד דור הפלגה כל המין האנושי היו מושפעים ומושגחים ממנו יתברך בכל עניניהם מבלי אמצעי אם לטוב אם לרע ולכן היו תמיד נמצאים בהם אנשים חכמים וידועים בחכמה האלהית האמתית כאדם ושם ועבר ומתושלח למך נח ודומיהם והיה נמצא בהם המנהג הטבעי הטהור מבלי בקשת המותרות והמלאכות המדומות ועם זה היה להם שפה אחת אותה שלמדה הקב"ה לאדם הראשון אמנם בנסעם מקדמונו של עולם וסורם מהמנהג הטבעי לרדפם אחרי המלאכות מונעית השלמות בבנין העיר והמגדל ירד ה' לראות את מעשיהם לפי שהוא היה עד הנה המשגיח באמת בהם, ואמר כיון שאלו לא נסתפקו להיותם עם אחד ושפה אחת וזה החלם לעשית מעשה מלאכות דמיוניות אסתירה פני מהם ומהנהגת' ואפקידם בידי שרי מעלה והוא אמרו כנגד השרים האלה הבה נרדה כלומר בואו עמי להשגיח באומות המין האנושי שכל אחד ממנו ישגיח באומה אחת וכמו שתעלה מעליהם השגחתי האלהית ככה תשולל מהם הלשון המקודשת האלהית באופן שיתחלקו ללשונות חלוקות מוסכמות מאתם מיוחסות ומיוחדות לה הגת השרים העליונים וכמו שהלשון הקדש היא מיוחדת להשגחתו ית'. ואמנם אמרו ז"ל במסכת סנהדרין אמר רב מגדל משכח את הלמוד עניני התעסקות בני אדם בבנין המגדל ועניני' המלאכותיי' וטרדת שכלם בהם היא היתה הסבה שנשתכחה מהם לשונם וחכמתם אשר למדו ונשאר המקום ההוא מקום מוכן לפורענות עד שבגלות יהודה שמה בזמן חמשים שנה שישבו בבבל עד שהרשה אותם כורש לשוב ולבנות ירושלם נשתכח מהם רוב תורתם ולשונם כמו שנאמר בספר עזרא (נחמיה י"ג כ"ד) ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וזה בלא ספק טבעה של בבל סבבו כי הנה בגלותינו זה שנתארך קרוב לאלפים שנה בקצוות המערב לא קרה לנו כן כי לא נשתכחה ממנו לשון הקדש והוא ממה שיורה שהמקום גרם עד שאמר רב יוסף בבל בורסיף סימן רע לתורה כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ר"ל שכמו שבבבל נתבלבלו הלשונות ונשתכחה החכמה והידיעה האלהית כדור הפלגה כן נשאר אותו טבע באותו מקום להשכיח הלשון המקודשת והתורה האלהית מבעליה בכל דור ודור. ולפי שהיו שם בדור הפלגה אנשים צדיקים וטובים נח שם ועבר ואברהם שלא הלכו בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמדו ונשארו על מנהגם הטהור וספוק' הטבעי מתעסקי' בחכמה האלהית ומשמשים בלשון המקודשת מבלתי שיפסידוה בבלבולם וערובם אותה כאנשי דורם לכן לא נסתלק מהם השגחתו ית' והפלא ה' חסיד לו אברהם וזרעו אחריו להיות לו לעם סגולה מכל העמים ולזה אמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם כי שתף הקב"ה עצמו בזה עמהם לפי שהוא לקח לו להשגחתו והנהגתו אומה אחת זרע אברהם אוהבו עם הלשון הקדוש' שנשארה בידם כמו שכל אחד מהשרים לקח אומה ולשון מיוחדת להשפעתו והנהגתו. וזהו שאמרו בפרקי רבי אליעזר אמר רבי שמעון קרא הקב"ה את שבעים שרים הסובבים כסא הכבוד ואמר להם בואו ונבלבל לשונם בעולם ונבלבלם לשבעים אומות לשבעים לשונות שנאמר הבה נרדה ארדה אין כתוב אלא נרדה והפילו גורלות ביניהם שנאמר בהנחל עליון גוים ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. הנה הסכים השלם האלהי רשב"י לכל מה שפירשתי בפסוק הזה ובאו דבריו על דרך דבר' תורה כלשון בני אדם והתבאר מזה שערוב השמות והמליצות וההסכמות ע"ד הרצון עם הלשון המקודשת ובלבולה היה בסבת המלאכות המותריות אשר בחרו להם. האמנם יחס הכתוב בלבול הלשונות לש"י לפי שבהיותם יחדו באותו הבנין היה אפשר קרוב שיסכימו כלם יחד בשמות המלאכות ההם וכליהם ועניניהם באופן שאותה לשון המעורבת תהיה אחת ושוה לכלם. ולכך בהתחלף הסכמותיהם עד אשר לא ישמעו איש שפת רעהו ביאת ה' היתה זאת המסיבה כדי שיפרדו איש מעל רעהו ויפוצו על פני האדמה ולכן נתיחס הכל לש"י כמ"ש כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה'. ונשארה הלשון המקודשת לשם בן נח ובחשוב מבניו עבר שבעבורו נקרא לשון עברי ובאברהם שהיה בן בנו של עבר ותלמידו כי כמו שאדם הראשון היו לו ג' בנים ובתוך עשרה דורות תמו מן בלהות המבול ולא נשאר מהם כי נח שהיה עשירי לו מזרע שת בנו השלם. ככה נח היו לו ג' בנים ובתוך עשרה דורות שוללו ונעדרו כלם מהשלמות האנושי והידיעה האמתית והלשון המקודשת ונשאר כל זה בלבד באברהם שהיה לו עשירי מזרע שם בנו האלהי והיה אברהם לבדו אם כן בענין השלמות פרי המין האנושי כלו ושאר בני אדם כלם היו כקליפה כמו שזכר החבר למלך הכוזרי ולכן זכרה התורה כאן הולדות שם שהיו עשרה דורות מנח עד אברהם ובאמצעתם בדור החמישי דורו של פלג היה ענין הפלגה כמ"ש בימיו נפלגה הארץ. והראב"ע חשב שהיה זה בתחלת ימיו של פלג ושלכן נקרא כן ושהיה בכמו מאה שנה הפלגה אחר המבול ואינו נכון אלא שהיה הפלגה בסוף ימי פלג שהיו בכמו שלש מאות שנה אחר המבול ונקרא פלג אם שראה שם בחכמתו העתיד להיות ובימיו תפלג הארץ ולכן נקרא כן או שקראוהו כן לסבה אחרת. וכאשר ראו שבימיו נפלגה הארץ אמרו ששמו הורה על זה וכמ"ש עשו (בראשית כ"ז מ"ה) הכי קרא שמו יעקב ויעקבני לא שנקרא כן מפני זה אלא שכאשר היה המעשה יחסוהו אל שמו שמזלו חייב שמו. או שכאשר נפלגה הארץ אז קראו שמו פלג לזכרון המאורע וכבר יורה על זה אמרו שם פלג כי בימיו נפלגה הארץ ר"ל כי כאשר נפלגה קראו שמו כן ושמן השמים היתה קריאתו באותו שם להורות על זה:
Genesis._.11.27.1
ואלה תולדות תרח וגומר. עד סוף הסדר. והנה ראיתי לשאול בפרשה הזאת שאלות:
Genesis._.11.27.2
השאלה הא' במה שיראה מהספור הזה שתרח ובניו היו דרים באור כשדים וכמ"ש וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים ואמר ויקח תרח את אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען וכן הוא דעת רש"י שכתב בפרשה חיי שרה מבית אבי ומארץ מולדתי מבית אבי מחרן מארץ מולדתי מאור כשדים והוא קשה מאד כי הנה הכתוב אומר בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר יורה ששם היתה לעולם ישיבתם לא באור כשדים כי ארץ כשדים ושנער היו לבני חם ותרח ובניו היו מבני שם ואיך נתישבו בארץ ולכן נקרא אברם העברי ולא הכשדי. וכאשר שלח את אליעזר לקחת אשה לבנו ליצחק אמר לו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ושהוא לא הלך לאור כשדים כי אם לארם נהרים שהוא חרן וכבר תפש הרמב"ן הדעת הזה בכמה ראיות ואין ספק שבצדק כל אמרי פיו. ואמנם דעתו הוא שתרח היה מחרן ושהוא בא עם אברם בנו קודם לידת הרן לגור בארץ כשדים ושם נולד הרן ומת שם וזה טעם בארץ מולדתו שחוזר להרן לא לתרח. ושאחרי כן צאו תרח ואברם בנו מאור כשדים ללכת ארצה כנען וחזרו לחרן ארץ מולדתם והתעכבו שם ובהיותם שמה בא הדבור אל אברהם לך לך וגומר ושלא הזכיר הכתוב דבר מנחור לפי שהוא היה תמיד בחרן ולא בא עם אביו ואחיו לאור כשדים זהו כללות דעת הרב וכמה החזיק בו בזאת הפרשה ובפרשת לך לך ובפרשת חיי שרה. ואינו נכון בעיני מפנים הא' שהוא יניח הכחות ברצונו שאין להם זכר בכתוב כלל ר"ל שבא תרח לבדו עם אברהם לחרן לגור בארץ כשדים וששם נולד הרן ונקבר שם ואין רמז בדבר מזה בכתוב. הב' שהיה ראוי לדעתו שיאמר הכתוב ששבו תרח ואברהם לחרן כי כן ראוי שיאמר במי ששב לארצו שאבותיו היו שם מעולם. הג' כי הנה הכתוב אומר ויקח אברם ונחור להם נשים וזה יורה שהיו יחד במקום אחד ונשאו נשים כאחד ואיך יתכן זה אם היה נחור בחרן ואברם באור כשדים. הד' שעכ"פ יצטרך הרב הנחמני להודות כי תרח עמד זמן רב באור כשדים עד שהוליד את הרן ועד שהרן הוליד את לוט כי הנה בצאת תרח משם הוליך את לוט עמו וזה יהיה אם כן יותר משלשים או מ' שנה ואיך יצדק אם כן אמרו בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם כי באור כשדים היו זמן רב. והה' כי הכתוב אומר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. וכתוב אחר אומר ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר והרב אומר כי הוצאתיך אינו כמו לקחתיך ושהוצאתיך מאור כשדים היה על הצלת אברהם מכבשן האש שהשליכו בו נמרוד כמו שזכרו חז"ל אבל אם היה זה כן לא יקשר עם זה אמרו לתת לך את הארץ הזאת כי לא היה נס ההצלה בעבור זה כי אם מפני שלמותו וצדקתו ולמען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה' וכל זה ממה שיורה שגם דעת הרב הנחמני בלתי נכון ולא מתישב בדבר הזה:
Genesis._.11.27.3
השאלה הב' למה זה זכר הכתוב כאן שהרן הוליד את לוט בהיות הרן הקטן שבאחים ואם לא זכר הכתוב כאן בפרשה תולדות שאר האחים ובפרט נחור שהיו לו בנים רבים למה זה זכרו להרן הקטן שבכלם והנה זכר שנשאו להם נשים אברם ונחור היתכן שיזכור ראשונה תולדות הרן הבן הקטן קודם שיזכור נשואי אחיו הגדולים גם כי ספור תולדות הרן אין צורך לזכרם במקום הזה:
Genesis._.11.27.4
השאלה הג' מה ראתה התורה לספר שמת הרן בארץ מולדתו והנה בכל שלשלת דורות הבריאה זכר הכתוב בכל אחד מהם וימת אבל לא זכר הכתוב היכן מת אם בארץ מולדתו ואם בארץ נכריה כי אין ההודעה ההיא ממה שיצטרך אליה:
Genesis._.11.27.5
השאלה הד' באמרו (בראשית י"א ל') ותהי שרי עקרה אין לה ולד כי עם היות שנצטרך להודעה הזאת במה שיבא מספורי אברהם ושרה הנה במקום זה שבא הכתוב הזה לספר תולדות תרח לא היה מקום להגיד דבר מזה כמו שלא זכר תולדות נחור:
Genesis._.11.27.6
השאלה הה' למה לא זכר הכתוב סבת יציאתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ועם היות שהשאלה הזאת קלה אין ספק שסבה מה היתה שם כי איש זקן עם רוב בנים לא יעתק מארצו רק לסבה ידועה. והרמב"ן כתב כי יצאו משם כשנצל אברהם מכבשן האש לברוח מן המלך העריץ ההוא. וזה באמת מספיק ע"ד המדרש אבל מ"מ יקשה למה לא פרשה התורה הנס העצום הזה ותשובת הרב על זה לפי דעתי הם בלתי מספיקות וראוי לתת בו טעם כפי פשט הכתובים מבלעדי דרך הדרש:
Genesis._.11.27.7
השאלה הו' אם היו ג' בנים לתרח אברהם ונחור והרן ובא הכתוב לספר עניניהם וזכר מהרן שמת והיכן מת וזכר מאברהם שהוציאו אביו מאור כשדים והוליכו לחרן ומשם צוהו השם ללכת ארצה כנען למה לא זכר דבר מנחור היכן נשאר או היכן הלך. אלה הן השאלות הנופלות בפרשה והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
Genesis._.11.27.8
ענין אור כשדים ועבר הנהר
Genesis._.11.27.9
אלה תולדות תרח וגו' עד סוף הסדר. היותה מתישב בעניני אור כשדים שאינו ארץ כשדים אלא שם מקום בעבר הנהר וממלכות ארם וממחוז עבר הנהר הוא. והנה נקרא כן אור כשדים אם מפני שבהיותו מולך בבבל משם יצא לאשור שהיה מבני שם כמ"ש מן הארץ ההיא יצא אשור כפי פי' המפרשים וכבש מקומות בארץ ארם ומכללם היה זה שנקרא אור כשדים בעבור שכבשוהו כשדיים כמו שכתב הר"ן וכבר כתב הראב"ע שפי' אור בקעה וכמוהו על כן באורים כבדו ה' ויהיה ענין השם בקעת הכשדים שנתפשטו עדיו לשלול שלל ולבוז בז. ואם לסבת האש שנוסה בו אברהם במצות מלך כשדים. והיותר נכון הוא מה שכתבו חכמי האומות שהיו הכשדים במקום ההוא עובדים את האש ואת השמש המולך עליו ולכן קראוהו אור כשדים. סוף דבר יהיה מה שיהיה היה אור כשדים ממחוז עבר הנהר ולזה אמר הכתוב בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם שהוא שם המחוז ויורה על זה אמרו ויבואו עד חרן. ואלו היה חרן במחוז אחר היה הכתוב אומר ויבואו עד חרן אשר בעבר הנהר אבל לא הזכיר שם הארץ והמחוז. לפי ששני המקומות אור כשדים וחרן היו בארץ אחת ובמחוז א' ועם זה יסתלקו הספקות כלם והותרה השאלה הא'. והנה כונת כל הספור הזה אינו להגיד קורות תרח ומאורעותיו כמו שכתב הרמב"ן אלא להודיע איך סבב הקב"ה שיצא אברהם אל ארץ כנען כי היא הארץ אשר בחר ה' בה לנחלה לעבדיו וחושבי שמו וזהו אמרו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ר"ל שסבבתי יציאתך משם לא שצוהו לצאת מאור כשדים בדבור לך לך מארצך כמו שחשב הראב"ע כי אם היה הדבר כן היה הכתוב מפרש שיצא משם במצות השם לא במצות אביו ובהנהגתו. והנה הגיד הכתוב איך נתגלגלו הדברים שיצאו מאור כשדים והוא עם היות שכל בני שם היו מולידים בהיותם בן ל' שנה או קרוב לזה הנה תרח לא הוליד עד ע' שנה והיה זה רע בעיניו. עוד ראה שאבותיו הרבו התולדות כמו שנאמר בכל אחד מהם ויולד בנים ובנות אבל תרח עצרהו ה' מלדת ולא הוליד כ"א שלשה בנים את אברם ואת נחור ואת הרן ולכן לא נאמר בו ויולד בנים ובנות כמ"ש בכל אבותיו. ונתחדש על כל זה שהרן בבחרותו אחרי שהוליד את לוט מת על פני תרח אביו ר"ל בפניו כי נעצב אל בנו עצבון רב לפי שמת בחייו ולא הניח רק לוט ילד קטן ואמר שמת בארץ מולדתו לפי שלהיות דבר זר וכנגד הטבע מות האדם בבחרותו ובעוצם כחו היה אפשר שיחשב כי אולי מת הרן להעתיקו מארצו אל ארץ אחרת כי הנעתק מארץ אחת אל ארץ אחרת מנגדת אליה בטבעה יחלה או ימות כמו שזכר אב"ס לכן אמר שמת בארץ מולדתו והוא יותר מתמיה ופירש ואמר באור כשדים לפי שתרח חשב שהמקום ההוא גרם לו כל הרעות האלה ושהיה מזלו של אור כשדים רע ומנגד אליו. הנה התבאר למה זכר כאן הכתוב שהרן הוליד את לוט שהיה זה להגיד שמת הרן בבחרותו כשהוליד בן אחד לא יותר ושמת בארץ מולדתו והוא כנגד הטבע ששם יהיה האדם יותר בריא והותרה בזה השאלה הב' והג'. ועוד זכרה התורה התעוררות אחר שבא לתרח והוא שבהיות שאברם ונחור לקחו להם נשים שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן וביאר הכתוב מיד שלא היה אותו הרן בן תרח ואחי אברהם כי הוא לא הוליד רק לוט אבל היה הרן אחר אבי מלכה ואבי יסכה הנה היתה שרי עקרה אין לה ולד וגם זו רעה רבה היא בעיני תרח שמשלשה בנים שהיו לו האחד איננו שמת בחייו בחור וטוב והבן השני אברם אין לו ולד ובזה היתה משפחתו קרובה להכרת ואין רעה גדולה ממנה אצל הגבורים אשר מעולם אנשי השם ואין ספק שאברהם לא נשא אשה בבחרותו כי תמיד הלך בה מרעה אל רעה עם מלך הארץ וגם העם שהיו אומרים נגדו שהיה אפיקורוס לאלהיהם אבל כמעט אומר שלקח את שרה בהיותו בן ארבעים שנה והוא היה בן שבעים וחמשה כשיצא מחרן ברצון השם ולכן חרה לתרח כי ארכו הימים לאברהם שהיה נשוי ולא הוליד ותשב תרח שמקום מושבו אור כשדים היה גורם לו כל אלו הרעות על כן התעורר לצאת משם ולעשות שנוי מקום וללכת אל ארץ כנען שאוירה טוב להיותה ארץ הרים וגבעות עד שלטוב מזגה היו שם בני הענק. ולכן כשראה הרן מת ושרי עקרה לקח תרח את אברם בנו ואת שרי כלתו לא מאהבתו אותה אלא להיותה אשת אברם בנו גם שלא היה יודע אם היה אברהם העקר או אשתו היתה עקרה וכדי לשנות מזלם הוציאם מהמקום הרע ההוא אור כשדים והוציא גם כן את לוט בן בנו בחמלתו עליו פן ימות גם הוא כאביו כי רוב הבני' ידמו לאביהם במזג' והיתה מחשבתו שמזג אור כשדים ומזלו ימיתהו ג"כ. הנה התבא' למ' זכר הכתוב כאן עקרו' שרה שהוא להודיע שגם זה העיר את תרח לצאת משם והותר' בזה השאלה הד' וג"כ הותר' השאלה הה' במה שזכרתי שהכתוב מבאר סבת יציאת תרח מאור כשדים. ועל דעת חז"ל שרי היתה בת הרן אחי אברם ואמרו יסכה זו שרה והיה לוט א"כ אחיה של שרה ושניהם בני אחיו של אברהם. ואולי שלזה לא זכר הכתוב בת מי היא כמו שפי' באשת נתור ואם הדבר כן ראוי לומר שפי' הכתוב שהרן הוליד את לוט לפי שהיה זכר נשאר במקומו ולא חשש לזכור תולדות הבנות. ואין ספק שכאשר יצא תרח ואברהם ושרה ולוט מאור כשדים הלכו עמו כל בני ביתו וגם בנו נחור אבל מפני שלא נתכוונה היציאה בעבורו לא זכרו הכתוב ונזכרו האחרים שבעבורם יצא אבל ידענו שגם הוא הלך לחרן וכמ"ש אל ארם נהרים אל עיר נחור שהוא חרן. והותרה בזה השאלה הו'. והגיד הכתוב שכאשר באו לחרן ראו שהיה מישב הארץ ההיא טוב ונתעכבו שמה וזהו אמרו ויבואו עד חרן וישבו שם וכאשר ראה ית' שתרח לא היה הולך לארץ כנען ונתעכב בחרן ואברהם היה מתעכ' ג"כ בעבורו הוצרך לצוות את אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך כמו שיתבאר. הנה התבאר כמו שאמרתי שאין הכוונה בספור הזה להגיד קורות תרח ובניו אבל להגיד סבת יציאתם מאור כשדים ולכן לא נזכרו העניני' כפי הסדר והזמן שקרו כי הנה הקדים להגיד מיתת הרן לנשואי אברם ועקרות שרה לפי שהיתה מיתתו רעה גדולה לאביו מבלי תקון וזכר הדברים כפי מה שהעירו את לב תרח לצאת משם וכל זה היתה מסבה מאת האלהים המביא עצות מרחוק לעשות גזרתו ורצונו כי אם לא היה יוצא תרח מאור כשדים אולי היה קשה בעיני אברהם לעזוב ארצו ומולדתו. אבל אחרי שיצא משם עם אביו וכל בני ביתו ובהיותם גרים בחרן והיה קל בעיניו ללכת משם אל ארץ כנען וגם זה היה מכלל הנסיונות. ואח"כ אמר ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת בחרן ולא נכתב כן בכל תולדות שם להגיד שעם היות שתרח נדבו לבו ללכת ארצה כנען הנה לא נמנע מזה מפני שהפסיקו המות ולכן לא יכול להגיע אל מבוקשו כי הנה תרח חיה חמש שנים ומאתים שנה והוא היה בן ע' כשהוליד אברם ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן ויתחייב מזה שחיה בחרן ששים שנה לאחר שיצא משם אברהם וזה יוכיח שהוא מעצמו התרשל מן ההליכה אל ארץ כנען ועל כן בא הצווי לאברהם לך לך מארצך ונשאר תרח עם נחור בנו בחרן וזהו פירוש הפרשה הזאת על בוריה. והר"ן כתב שנכתב כאן ותהי שרה עקרה להודיע מדוע לקח תרח את אברהם ואשתו ולוט בן הרן ולא יצא עמהם נחור בנו שהיה זה מפני שלוט היתום היה סמוך על שלחנו ואברהם ג"כ מצד שלא הוליד לא חלק רשות לעצמו אבל נחור עזב אביו ואמו ודבק באשתו. ואמנם צאתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען עם היות בזה מן הקושי לעזוב ארצו ומולדתו הנה היה סבת זה מה שאירע לאברהם באור כשדים עם נמרוד כמו שקבלו רז"ל. ואמרו ויצאו אתם. מלת ויצאו שב אל לוט ואל שרי ואתם שב אל תרח ואל אברם כי לוט נלוה אל תרח זקנו ושרי אל אברם. ודרך הרב בפירוש הפרשה הוא דרך אחר ורוב השאלות שהעירותי לא יותרו בו ונשארו במקומם וענין הנס אדבר עליו בפרשת לך לך. וכל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות ה':
Genesis._.12.1.1
כבר זכרתי בסדר בראשית ובסדר נח ג"כ שזכר התורה האלהית שלש התחלות באומה הישראלית הראשונה והיא היותר כוללת היה אדם הראשון ובא ספור ענינו בסדר בראשית כי הוא היה לאומה כערך הצומח לחי. וההתחלה הב' היא מיוחדת היה נח וסופר ענינו בסדר נח והוא היה בערך האומה כצורה המרגשת לחי וכן אומר עתה שההתחלה השלישית היותר מיוחדת היה אברהם ובאו ספורי עניניו בסדר הזה ובסדרים הבאים אחריו והיה ערכו אצל האומה בערך הצורה האנושית המשכלת לחי מדבר. וכבר יורו על זה עשרה דברים אחרים מספוריו. הא' מפאת המצוה שצווה בה לך לך מארצך וממולדתך ומבי' אביך כי כן הנפש המשכלת תעזוב הדברים החמריי' מהארץ והקרובים כדי להתעסק בשלמות' להיותם מעיקים אליה ומטרידים אותה. הב' מפאת המלכי' שנצח אברהם כי כמו שהד' מלכים נצחו את הה' ואברהם משל בכלם כן ד' איכיות הראשונים מושלים בחושים החמשה והצורה המשכלת תמשול בחושים ובאיכיות כלם. השלישי מפני בזות והקנינים והממונות כמ"ש הרימותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך כי כן דרך הנפש המשכלת שתבזה הממונות והקנינים המדומים ותרים ידיה אל ה' להדבק בו. הד' מפאת קריאת אברם בשם ה' כמ"ש (בראשית י"א ל"ט) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו ויקרא בשם ה'. ויקרא שם אברם בשם ה'. כי כן דרך הנפש המשכלת להתבודד באלהיה ולהדבק בו כל מה שאפשר. הה' מפאת בניו שהיו לו שני בנים א' מהגר השפח' וא' מהגבר' שרה וכן הצורה האנושית תתחלק לשכל מעשי ולשכל עיוני והיה השכל המעשי נולד מהשפחה כי הנהגת הדברים החמריים המפורסמים הוא הגרות והעבדות. אמנם השכל העיוני היה בן שרה הגברת מעיינת באל ית' ובמעשיו שהיא השררה האמתית וכמו שהשכל המעשי קודם בזמן לשכל העיוני וכאמרם ז"ל י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר הטוב שנאמר לפתח חטאת רובץ. כן ישמעאל קדם י"ג שנים ליצחק בן שרה. הו' מפאת המילה שצוה השם לאברה' שיכרו' את בשר ערלתו להתרחק מהתאוו' המותריו' כי כן ראוי לנפש המשכלת להרחיק הערלה והמותרות הנמאסי' אצלה. הז' ממה שנראה השם אל אברהם באלוני ממרא והודיעו הדברים העתידי' להיות אם מהד' מלכיות ואם מענין סדום ועמורה כי כן הנפש המשכלת תראה את האלהים ותשיג את אלהותו ואופני מעשיו ותזכה לדעת העתידות בדרך נבואיי ולכן תמצא שלא נאמר לאדם ולא לנח וירא אליו ה' אלא לאברהם כמו שלא תיוחס ההשגה האלהית אל הנפש הצומחת ולא לחיונית אלא לנפש המשכלת. הח' מפאת מה שאמרה שרה לאברהם (בראשית ך"א י') כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק ואמר לו השם כי ביצחק יקרא לך זרע כי כן השכל העיוני הוא לבד יורש הנצחיו' והחיים המתמידי' המאושרי'. אמנם השכל המעשי בן האמה לא יירש נצחיות כלל כי יפסד בהפסד האיש ולכן ביצחק יקרא לך זרע אשר יירש את ארץ חיים לא בבן האמה. הט' מפאת העקידה שעקד אברהם את יצחק בנו ורצה לשחטו לקיים דבר השם וכן השכל העיוני כאשר במחשבותיו והקשיו יטה מדרך התורה ואמונותי' יעקוד אותו אדם על גבי מזבח השם ויכניעהו לקבל תורתו ואמונתו. היה מפאת נשואי יצחק שצוה אברהם לאליעזר שלא יקח אשה ליצחק כי אם ממשפחתו ומבית אביו וכן ראוי שהשכל העיוני לא ישים תכלית עיונו בחכמות חצוניות שהם באמת מורת רות לתור' האלהית כבנות הכנעני אבל תהי' בתורת ה' חפצו כי היא היתה אשר הוכי' השם להשיג אל השלמו' האנושי ובהיות התור' אלהית כבר תתיחס אל הנשמה השכלי' והיא ממשפחת' ומבית אביה. הנה התבא' מעשרת הדמויי' האלה שהיה אבינו אברהם ביחס זרעו ואומתו בערך הנשמה השכלית באדם. וכבר ידעת שיש בנפש המשכלת שלש מדרגות זו למעל' מזו האחת נקראת אצל החכמים שכל היולאני והב' שכל נקנה. והג' שכל נאצל. וביאורם הוא כי הנפש המשכלת בראשונה בהיותה בכח לקנות הידיעות והמושכלות ומוכנת להשגת האמתיות תקרא שכל היולאני ר"ל כחני שטבעו לקבל המושכלות כדמות טבע ההיולי שהוא החומר הראשון לקבל הצורות הטבעיות. והשני ישתלם השכל ויצא מן הכח אל הפועל בקנין הידיעות והאמתיות ואז יקרא שכל נקנה או שכל ידיעיי וחכם. ואחרי השתלמו בזה יגיע למעלה יותר עליונה הפלא ופלא הוא מדרגת הדבקות האלהי ויביט כל האמתיות יחד בהביטו אל עצמו כי הוא יתעצם בידיעת כללות הנמצא ובזה יגיע להכרת הרוחניית בעצם הראשון ית' וזה נקרא שכל נאצל ומאוש' ואצלינו יקרא שכל נבואיי. וראוי שתדע עם זה שהנפש השכלית בכלל תתחלק לעיונית ומעשית בכל אחת ממדרגותיה ובכל א' המעשי הוא כדמות נובלת העיוני וכצל הנוטה ממנו כי החלק השכלי הוא נפרד מן הגשמות וההפסד בכל חלקיו ואינו נתלה בפעולתו בעניני הגוף כפי טבע האפשר והנה אין כן השכל המעשי ממנו שהוא נתלה בדברים האפשריים מצרכי הגוף וטבעו אלא שהם מונהגים ומיושרים על פי השכל ולכן יפסד בהפסד הגוף. אם במדרגה הראשונה שהוא השכל ההיולני יש הרצון שהוא החלק המעשי ממנו שכמו שהכח המעשי מיושר על האמתיות בכח כך הרצון מיושר אל קנין הפעלות הטובות בכח. ובשניה שהוא השכל הנקנה יש המזימה הנקראת פרודינסיא"ה שהוא המעשי ממנו שכמו שהשכל הנקנה הוא קנין הידיעות האמתיות ככה מזימה הוא קנין הפעלות הנאותות ולכן נזכרו יחד בכתוב דעת ומזימה. ובמדרגה השלישי הנבואיי' יש נבואות העתידות והישרת העם במוסרים והמעשים הטובים שהוא החלק המעשי ממנה כמו שהשכל הנאצל הנבואיי הוא שלמות ההשגה הרוחנית המתיחדת בנמצא בכלל ובהתחלותיו הרוחניות ככה המעשי ממנו הוא הודעת העתידות בדברים פרטיים ומטבע האפשרות והיישרת ההנהגה השלימה ועבודה אלהית. והנה בדמות שלשה מיני שכל הנמצאים באדם השלם היו באומה שלש התחלות שכליות משתלשלות זו מזו והם אברהם יצחק ויעקב כי אברהם היה דוגמת ההתחלה הראשונה בדמות השכל הכחני המוכן מהשגת הדברים המדעיים והשגת האמתיות גם אל הדבקות האלהי והנבואיי השלם והיה נחלק לחלקים חלק נצחי שכלי והוא ביצחק בן הגבירה שרה וחלק מעשי נפסד והוא בן האמה ישמעאל כי המעשי נתלה בגוף שהוא שכחת השכלי. ואמנם יצחק היה דוגמת השכל הנקנה ולכן היה עולה תמימה ונאמר לו אל תרד מצרימה והוא קנה השלמות בכח העקדה וגם הוא נחלק לשנים לחלק הקנין המדעי אשר השתלשל ביעקב ולקנין המעשי אשר השתלשל בעשו ושמו יוכיח עשו מלשון מעשה. ויעקב הוא דוגמת השכל הנאצל שהוא תכלית השלמות וכן שם יעקב מלשון עקב שהוא נאמר אל התכלית. ולהיות בזה מדרגת הנבואה והדבקות האמתי בהתאחדות לכל המציאות עם ההתחלה ראשונה ית' ראה יעקב כלל המציאות במראת הסלם. ובתנחומא פרשת מקץ אמרו ז"ל אתה מוצא שלא נצב הקדוש ברוך הוא על אברהם ולא על יצחק אלא על יעקב שנאמר והנה ה' נצב עליו אמר ר' סימון אין המלך נצב על שדהו לא כשנזרעת ולא כשנחרשת ולא כשנעבדת אלא אימתי נצב עליה כשהיא עומדת בכרי כן אברהם עבד אדמה שנאמר קום התהלך בארץ יצחק זרע שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא ולא נצב עליהם בא יעקב שהיה כרי של תבואה שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ועמד עליו שנאמר והנה ה' נצב עליו הוי אשרי שאל יעקב בעזרו. הנה בארו בדמות נפלא מה שאמרתי לך כי יחסו עבודת הארץ לאברהם שהוא הכנת ההישרה וההשגה האלהית. ויחסו הזריעה ליצחק כי הארץ תקבל הזרע ותקנהו בעצמה כמו שהנפש המשכלת תקבל המושכלות ויחסו ליעקב כרי התבואה שהוא התכלית ובו כל הידיעות והאמתיות יחד אשר נזרעו בקניית המושכלות ע"ד החקירה ודמות כרי התבואה הוא נכבד מאד אל מדרגת הדבקות שכמו שבכרי התבואה יתאחדו ויתקבצו כל גרעיני החטה עם כל רבויים ככה בהשגה אחת מהדבקות יושגו כלל המושכלות האמתיות יחד באופן אלהי נפלא מאד. וביארו היות כל זה בענין השכלי באמרם שהקב"ה לא נצב אלא על הכרי שהוא יעקב כי הוא ביחוד התחלת מדרגת הדבקות לאומה. ומראת הסלם היתה כדי שבה יתיחדו ידיעות הנמצא כלו ויתיחדו יחד בשכל הנאצל ולהיות גם בזאת המדרגה החלק השכלי המדעי והחלק המעשי היו מבניו של יעקב קצתם מן הגבירות וקצתם מן השפחות. וכבר ידעת שהספורים האלה כלם היו וקרו כלם כפשוטם לאנשים הרשומים ההם וראשי בני ישראל המה. האמנם למדנו מעניניהם למודים מועילים בחכמת המציאות ובעניני האומה וידענו שהאבות הקדושים ההם נבראו בצורת המציאות השכלי וכמ"ש חז"ל האבות הם הם המרכבה. ומזה הצד בדרוש כתרי אותיות היה עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה והיו חכמי הקבלה מעמיקים עצה בדמותם התחתונים לעליונים וכלם דברי אלהים חיים. ואחרי ההצעה הזאת אשוב לפרש הפסוקים על פי אמתתם ופשוטם ואעיר ראשונה עליהם שאלות כדרכי:
Genesis._.12.1.2
ויאמר ה' אל אברם לך לך עד אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וכבר יכלו ספקות ושאלות בפסוקים ובספורים האלו כפי פשוטיהם:
Genesis._.12.1.3
השאלה הראשונה באמרו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך כי הנה ארצו אשר נולד בה היא אור כשדים והוא כבר יצא משם כמו שנזכר למעלה וכבר הודעתיך שאין מקום למה שכתב הראב"ע שהדבור הזה נאמר לו באור כשדים שהוא שקר מבואר. אבל רש"י פירש על זה שענינו התרחק עוד אבל בבית אביו שעדין לא יצא ממנה לא יכול עליו לפרש הרב התרחק עוד ולכן אמר וצא מבית אביך. ואינו נכון כי הכתוב השוה ההליכה מהארץ והתולדת ומבית אביו ועל כן יתחייב שכל כלם יכפרש בשוה התרחק עוד או על כלם יאמר שיצא מהם. גם שלשון לך לך לא יכול על התרחק עוד אלא שיצא משם ותשאר א"כ הקושיא שכבר יצא משם:
Genesis._.12.1.4
השאלה הב' למה אמר מארצך וממולדתך ומבית אביך וידוע שכלם היו בחרן והיה ראוי שיאמר לו לך לך מחרן או מארצך אשר אתה יושב בה כי ביציאתו ממנה מבואר הוא שיצא ממולדתו ומבית אביו אשר שם כי כשיצא מהכולל יצא מהפרטי בהכרח:
Genesis._.12.1.5
השאלה הג' למה זה לא ביאר הקב"ה לאברהם שילך מיד אל ארץ כנען והעלימו ממנו ולא הגיד לו אנה ילך אבל אמר אל הארץ אשר אראך. והנה כשיצא עם תרח אביו היה ללכת ארצה כנען ולכן לא תהיה ההליכה שמה דבר זר וקשה אצל אברהם וכמו שיראה מהמעשה שהוא מעצמו הלך שמה. ורש"י (בראשית י"ב) כתב מדברי המדרש שהיה זה כדי לחבבה בעיניו והוא טעם חלוש ובלתי מספיק:

Torah Commentary of Yitzchak Abarbanel, Warsaw 1862. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001088711 Licence: Public Domain. Source.