← Library

A New Israeli Commentary on Pirkei Avot

Sefaria · Mishnah > Modern Commentary on Mishnah · 1,565 sections

1. Introduction.1

   שישים מסכתות למשנה, אך יחידה ומיוחדת ביניהן היא מסכת אבות. בניגוד לשאר חלקיה של המשנה, אין במסכת זו דברי הלכה כלל, וכולה ענייני דרך ארץ, עצות להנהגות טובות והוראות לדרך חיים ראויה, מבחינה דתית ומוסרית גם יחד, עצות והוראות המופנות לעיתים אל כל אדם מישראל, ולעיתים אל עולם החכמים בלבד. נאספו במסכת זו עשרות רבות של מאמרים שנאמרו מפי כשבעים חכמים אשר התגוררו בארץ ישראל בתקופת הבית השני ובתקופת המשנה, במשך יותר מארבע מאות שנים, מן המאה השנייה לפני הספירה ועד לראשית המאה השלישית לספירה. נראה שבהחלטתו לצרף למשנה את מסכת אבות ביקש רבי יהודה הנשיא, מייסד המשנה ועורכה, להקצות מקום של כבוד גם לפן הערכי־המוסרי של התורה שבעל־פה, המבוסס על ניסיון חיים קבוצתי רב־שנים של חכמים רבים, אשר התבוננו בעין בוחנת על סביבותיהם וסיכמו את תובנותיהם במאמרים קצרים ומושחזים. את המסכת צירף ככל הידוע אל סדר נזיקין, אחד משישה סדרי המשנה, שעיקרו ענייני חברה ומשפט, וזאת ככל הנראה בשל מטרתה המרכזית של המסכת להצביע על דרך החיים שבה צריכים ללכת החברה, על כלל מרכיביה (ולמען האמת, בעיקר הגברים שבה): מורים ותלמידיהם, שופטים והניצבים לפניהם, ראשי הציבור ויושבי בית המדרש, בעלי מלאכה ועובדי אדמה, מבוגרים וצעירים גם יחד.

2. Introduction.2

   המסכת קרויה בשם "מסכת אבות" או "פרקי אבות" והיא נזכרת בשמה זה כבר בתלמוד הבבלי, האומר (המקור בארמית) כי "כל המבקש להיות חסיד יקיים ... את דברי [מסכת] אבות" (בבא קמא ל ע"א), ונחלקו הפרשנים בהבנת שם זה. יש אומרים שהאבות שבהם מדובר כאן הם אבותיה הרוחניים של היהדות, כלומר אותם חכמים ויודעי ספר אשר העמידו את תשתיתה וביססו את יסודותיה בתקופה הבתר־מקראית, החל באנשי כנסת הגדולה (עליהם ראו בראש המסכת) וכלה באחרוני התנאים, מעצבי המשנה כצורתה לפנינו. לפי דעה אחרת "האבות" שבהם מדובר כאן הם עקרונות־היסוד של חיי הרוח הדתיים־המוסריים, כללים בסיסיים אשר לאורם מומלץ לאדם ללכת. ואולי ניתן לצרף את שתי ההבנות ולומר, כי "מסכת אבות" כוללת עקרונות יסוד לחיים ראויים, כפי שאלה גובשו בידי מייסדיה של החברה היהודית שמלאחר תקופת המקרא.

3. Introduction.3

   יש להודות כי לא גדול הוא הרושם שטבעה מסכת אבות על ספרותם של חכמינו זכרם לברכה, חז"ל, בתלמודים ובמדרשים שנוצרו בשש המאות הראשונות לספירה, והיא אף לא זכתה לטיפול שיטתי בתלמודים, בניגוד לרוב המסכתות האחרות של המשנה. עם זאת, שינוי גדול חל בעניין זה מאז ימי הגאונים, בבבל של המאה השמינית או התשיעית, כאשר הונהג לקרוא בציבור את מסכת אבות שנה בשנה, וזאת על פי מנהגים רבים ושונים. יש שקראו – ואף קוראים אותה עד היום – פרק אחר פרק, בשבתות שבין פסח לבין ראש השנה, ויש המסתפקים בקריאתה בציבור בשש השבתות שבין פסח לשבועות, כהכנה לקראת חג מתן תורה. (ייתכן שאת השם "פרקי אבות" קיבלה המסכת בשל מנהג זה לחלק אותה לפרקים פרקים לצורך קריאתה.) יש מקום להשערה, שמנהג זה נולד מוויכוח שניטש בין ראשי היהדות של אותם ימים לבין הקראים, אשר הודו בקדושתה של התורה שבכתב, אך סירבו לקבל עליהם את עוּלה של התורה שבעל־פה. כתגובה על כך הונהג לקרוא – במיוחד לקראת חג מתן תורה שבכתב – את המסכת המדגישה את מעלתה של התורה שבעל־פה, לומדיה ומעצביה, ואת שרשרת המסירה הבלתי פוסקת שלה מדור לדור. בין כך ובין כך, מאותם ימים הלכה מסכת אבות ותפסה לה מעמד של כבוד בעולמה של היהדות. היא מופיעה כמעט בכל סידור תפילה שראה אור בעם ישראל על כל תפוצותיו, ונתחברו עליה מאות פירושים, במזרח ובמערב גם יחד. מאז ימי הביניים, וביתר שאת בתקופה המודרנית, גם הלכה המסכת וניתרגמה לשפות רבות, והיא שימשה ומשמשת מוקד למחקר גדול וענף בענייני לשון, תולדות עם ישראל ותולדות החכמים הנזכרים במסכת, תיאולוגיה, פילוסופיה ובעיקר אתיקה. מאמרים רבים שלה חדרו אל הספרות היפה ואף ללשון המדוברת והפכו בה לנכסי צאן ברזל, שדוברי עברית רבים עושים בהם שימוש רב, לעיתים מבלי לדעת שהם מצטטים מתוך מסכת אבות.

4. Introduction.4

   ומה הם נושאיה העיקריים של מסכת אבות? מרביתה עוסקת בתורה ובלימוד תורה, ביראת שמים ובקיום מצוות, בתכונות האנושיות הרצויות ובהתנהגות הראויה של האדם באופן כללי ושל תלמידי חכמים במיוחד: כלפי עצמו ומול האלוהים; בביתו ולנוכח בני משפחתו; בבית המדרש ואל מול תלמידיו, עמיתיו ומוריו; בבית הדין ולנוכח הנשפטים בפניו; ברחוב ומול הציבור כולו, על כל חלקיו: מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, חכמים ועמי ארצות, מנהיגים והדיוטות, יהודים ונוכרים. אמת, המסכת ספוגה, בראש ובראשונה, באמונות ובדעות שמתחום הדת היהודית: אמונה בקיומה של מערכת צודקת של שכר ועונש אשר באמצעותה מנהל האלוהים את עולמו, אמונה בתחיית המתים ובעולם הבא ובכוחה של תפילה, ראיית לימוד התורה כייעודו העיקרי של האדם, הכרה בחשיבות קיומן של המצוות על כל פרטיהן, וכיוצא באלה נושאים. ועם זאת נמצא במסכת אבות גם מאמרים רבים העוסקים בהוויה האנושית בכלל, מאמרים שכוחם יפה לגבי כל אדם, בכל מקום ובכל זמן, במה שנוגע לניצול הפנאי העומד לרשותו, יחסיו עם הזולת, כוחם של המתינות ושל הדיבור הראוי, טיבם של תלמידים, מעלותיו של החבר הטוב, ההתרחקות מן השררה, חשיבות השלום, ונושאים כגון אלה, אשר בזכותם פרצה מסכת אבות את המסגרת הדתית־המסורתית היהודית, וחלקים רבים בה הפכו לנחלת הכלל, בני ישראל ואומות העולם גם יחד.

5. Introduction.5

   סגנונם של מרבית המאמרים הוא חד וחריף, קצר וקולע: "אם אין אני לי מי לי", "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד", "סייג לחכמה שתיקה", "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים", ולא מנינו כאן אלא מעט מהרבה. בשל קיצורם ומיקודם הם נתחבבו על דוברי השפה העברית וניתן למצוא אותם בספרות היפה ובלשון העיתונות, בפסקי דין מלומדים ועל דרך השינוי הקליל גם בפרסומות ובשירי עם.

6. Introduction.6

   המחקר הרב שנערך במסכת אבות בדורות האחרונים לימד כי בצורתה הנוכחית היא מורכבת מכמה חלקים, שאת העיקרים בהם נמנה כאן:

7. Introduction.7

   [*] פרקים א–ב: מאמרי חכמה של חכמים אשר העבירו את התורה שבעל־פה מדור לדור, מימי הבית השני ועד לימיו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, וימי בנו. תחילה עוסקת המסכת ב"זוגות", אותם חכמים שעמדו בראש עולם התורה בשתי המאות הראשונות שלפני הספירה (עד לאחרון שבזוגות, הלל ושמאי), ולאחר מכן היא עוסקת במשולב בשתי דרכים של העברת המסורת וההנהגה: במסגרת השושלתית של בית הנשיא, ובמסגרת עולם בית המדרש, שבו הועברה המסורת ממורה אל בכירי תלמידיו.

8. Introduction.8

   [*] פרקים ג–ד: אוסף בלתי ממוין של עשרות מאמרים שנאמרו מפי חכמים רבים, רובם בני המאה השנייה לספירה, בנושאים שונים ומגוונים. קשה למצוא יסוד המארגן את שני הפרקים האלה, ורק לעיתים רחוקות דומה שניתן ליצור קשר כלשהו בין מאמר למאמר הסמוך לו.

9. Introduction.9

   [*] פרק ה: אוסף של מאמרי חכמה שעניינם ברשימות מספריות, בסדר יורד מעשר עד ארבע, אשר בסופו נוספו לו עם הזמן עוד כמה מאמרים.

10. Introduction.10

    [*] פרק ו: תוספת מאוחרת למסכת אבות, ואנו דנים בו בנפרד להלן, בראש פירושו (עמ' 219).

11. Introduction.11

    חלוקתה של המסכת לחמישה פרקים היא ככל הנראה קדומה, אך חלוקת הפרקים למשניות נעשתה בשלב מאוחר הרבה יותר, ואין הסכמה בין כתבי היד והדפוסים של המסכת באשר לחלוקתם הפנימית של פרקיה. בעניין זה הלכנו להלן בעקבות "סידור אבי חי" (אשר ראה אור בשנת תשנ"ט). כך עשינו גם במה שנוגע לנוסחהּ של המסכת, שגם בו חלו שינויים רבים עד מאוד במהלך הדורות, וכן במה שנוגע לניקוד מילותיה, עניין שגם בו אין כל הנוסחים מסכימים זה עם זה. מתברר כי חביבותה של המסכת והקריאה בה בציבור במסגרות רבות הביאה מעתיקים ומעבדים לשנות אותה, לגרוע ולהוסיף, לתקן ולשבש, והכול על פי מנהגי מקומותיהם או הבנתם. בשל כך הגיעה מסכת אבות אלינו בגירסאות רבות ושונות, לעיתים אף שונות עד מאוד זו מזו, וצריכים היינו לבחור בנוסח אחד, שיש לו מהלכים בימינו, כדי שישמש לנו כנוסח יסוד, ובסמוך לו הערנו על גירסאות אחרות, ככל שהדבר נצרך להבנת המסכת וענייניה.

12. Introduction.12

    כמגדלור שלאורו הלכנו בסוגיית נוסח המסכת היו שני חיבוריו של פרופ' שמעון שרביט: "מסכת אבות לדורותיה: מהדורה מדעית, מבואות, נספחים" (ירושלים תשס"ד) ו"לשונה וסגנונה של מסכת אבות לדורותיה" (ירושלים תשס"ו). בספרו הנזכר ראשונה אסף שרביט בבקיאות עצומה את כל נוסחי המסכת שעלה בידו להגיע אליהם, והביא אותם בכפיפה אחת, ובכך איפשר לנו במקרים רבים להצביע על הבדלים של ממש שחלו בין נוסחיה השונים, ולעמוד על המשמעות הנובעת מעובדה זו באשר לפירוש דבריה. בספרו השני דן שרביט בלשונה של המסכת, וגם בו מצאנו שלל רב, ולא פעם סמכנו על הידע האדיר המצוי בו, ואף הודינו לו על כך בפה מלא בפירושנו למשניות ג, טז; ד, כא.

13. Introduction.13

    בצד ספריו של שרביט עמדו לפנינו ספרים הרבה. כבר בספרות חז"ל עצמה מצוי החיבור "אבות דרבי נתן" (עליו ראו בפירושנו על ג, יח), שאפשר לראות חלקים ממנו כמעין ביאור או הרחבה למסכת אבות של המשנה, ובחיבור זה נעזרנו דרך קבע. במהלך הדורות, כאמור לעיל, ועד לימינו שלנו, נתפרשה המסכת שוב ושוב ותורגמה חזור והיתרגם, עד שאי אפשר להקיף ולמצות את כל מה שנאמר עליה. בשל כך פנינו בראש ובראשונה, כדי לגבש את פירושנו שלנו, אל קבוצה נבחרת של חיבורים. פרט לשני ספריו של שרביט ומסכת אבות דרבי נתן, הנזכרים לעיל, ביקשנו לראות מה אמרו מפרשיה הקדומים של המסכת: ר' משה בן מימון (הרמב"ם) איש מצרים של המאה הי"ב, ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) שישב באלג'יר במאות הי"ד–ט"ו, בעל הפירוש המיוחס לרש"י אשר יצא מחוגי תלמידיו בצרפת וגרמניה במאות הי"ב–י"ד, וכן פרשנים נוספים הנזכרים במהלך הפירוש, כגון פרשן המשנה ר' עובדיה מברטנורא (איטליה וארץ ישראל, המאה הט"ו). מצד הפרשנות החדישה יותר מצאנו תועלת רבה בחיבורו של ב"צ דינור, "מסכת אבות מפורשת ומבוארת מתוך עיון במיבנה מאמריה, זמניהם ומסיבותיהם" (ירושלים תשל"ג [עליו ראו בפירושנו למשנה ד, יט]) ובפירושו של הרב יהודה שביב, "בדרך אבות – עיונים במסכת אבות" (אלון שבות תשס"ו [ועליו ראו בפירושנו למשנה ה, א]). החיבור הנזכר ראשונה משקף גישה היסטורית־מחקרית אל המסכת, וזה השני מעלה תובנות מעניינות מצד עולם המסורת הרבנית. אך הרבה מידע ורעיונות לפירושים מצאנו גם בספרים ובמאמרים אחרים, ובעיקר בעזרת שיטוט במרחבי עולם הידע הווירטואלי, כאשר רשת האינטרנט הספוגה בידע הציפה אותנו במידע עשיר אשר דרש סינון ובחירה. (על מי שכינינו על דרך החיבה בשם "הרב גוּגל" ראו בפירוש למשנה א, ו.) כלי אחר שסייע לנו דרך קבע הוא תקליטור "פרוייקט השו"ת", המאפשר בלחיצת כפתור אחת להקיף את כל עולמם של חז"ל, שבתוכו נתחברה מסכת אבות, ואת הספרות המסורתית הרחבה שנכתבה מתקופת המקרא ועד לימינו ממש (ועליו ראו בפירושנו למשנה ה, טו). בשל אופיו של הפירוש המובא להלן אי אפשר היה בכל מקום ומקום לציין בהערות שוליים מה שאבנו ממי, ומה כתבנו בהשפעתו של מי; רחב הוא עולם התורה מני ים, ונקווה שבפיסקה כללית זו יצאנו ידי חובת הכלל הקובע כי "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם".

14. Introduction.14

    מה ביקשנו לעשות במהדורה זו של מסכת אבות? ראשית רצינו להביא בפני הקהל הכללי ושוחר הדעת פירוש קצר ובהיר למאמרי המסכת, המבוסס על נוסחיה השונים, על רקעה בעולמם של חז"ל ועל פרשנותה הקלאסית והמודרנית. רק לעיתים רחוקות הבאנו על משנה זו או אחרת יותר מפירוש אחד, והעדפנו להביא את הפירוש שנראה לנו כהולם יותר את דברי המסכת, ויהי רצון שכיוונו לדעתם של החכמים שמפיהם יצאו הדברים. בכל מקום שהדבר היה אפשרי ביקשנו לבאר את המסכת על יסוד ספרות חז"ל עצמה, ובראש ובראשונה המשנה, שבתוכה מצויה המסכת, וכן התוספתא, שהיא יצירה קדומה בת זמנה של המשנה. כן הרבינו בציטוטים מן התלמודים (הבבלי והירושלמי) וממדרשים שונים, קדומים ומאוחרים גם יחד (כגון חיבוריהם של התנאים: המכילתא דרבי ישמעאל או ספרי דברים, וכן חיבורים המאוחרים להם בזמן: בראשית רבה, מדרש תנחומא או פרקי דרבי אליעזר ועוד כיוצא בהם). לא יכולנו במסגרת מצומצמת זו למסור מידע על כל אחד ואחד ממקורות אלה, וחזקה על הקוראים הסקרנים שימצאו את הידע הדרוש להם בכוחות עצמם, שכן חנות הידע פתוחה לרווחה וכל הרוצה לקנות – יבוא ויקנה.

15. Introduction.15

    בצמוד לפירוש הבאנו דרך קבע מידע קצר על החכמים שמפיהם נאמרו הדברים, עד כמה שניתן לדלותו מספרות חז"ל. בעקבות זאת הפלגנו בהרחבות מהרחבות שונות, המבקשות להצביע על הרלוואנטיות של המסכת או של ענייניה השונים אל החברה הישראלית ודוברת העברית של היום. ההרחבות עוסקות בשפה העברית ובארץ ישראל ואתריה, בחברה הישראלית ובמוסדותיה, בלוח השנה היהודי והישראלי, בהלכה ובמנהג, בספרות ובפולקלור. נושאיהן של הרחבות אלה באים במפתח שבסוף הכרך. ברור לנו שבמסגרת ספר זה אי אפשר היה להקיף את כל ענייניה של המסכת, אך "לא עליך המלאכה לגמור".

16. Introduction.16

    ברכה מיוחדת יש באיורים ובתמונות שצורפו אל מרבית מרביתן של המשניות. אלה מתקשרים אל נושא המסכת, או אל אחת ההרחבות הבאות בפירושה: כתב יד קדום או פריט ארכיאולוגי, ציור או פסל, צילום או מיצב, וכיוצא באלה יצירות מתקופות שונות ומגוונות הבאות להעניק מימד ויזואלי לטכסטים הכתובים. בחירת יצירות אלה נעשתה ברוח הרעיון של "שלשלת הקבלה" והמסורת העוברת מדור לדור – רעיון העומד ביסוד הפרקים הראשונים של מסכת אבות. ניסינו להציג רצף מתמשך של אמנות שנוצרה וממשיכה להיווצר בהקשר היהודי לאורך הדורות, החל בפסיפסי העת העתיקה דרך אמנות כתבי היד של ימי הביניים או ראשית הדפוס וכלה בעידן המודרני וביצירה הישראלית בת זמננו. בבואן יחד מדגימות היצירות את הרצף שבין הדורות, ובה בעת את הדיאלוג שמנהלת יצירת ההווה עם מסורת העבר, גם אם לפעמים הוא טעון במתח רב. אמנם למדנו כי "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", אך דומה שכאן הקנקן ומה שיש בו מצטרפים יחדיו לאמירה מהודקת הפונה אל כמה מחושיו של הקורא בספר.

17. Introduction.17

    ראשיתו של ספר זה ביוזמתם של נאמני קרן "אבי חי" להוסיף אל "סידור אבי חי", שנדפס בשני כרכים, כרך שלישי אשר יעסוק במסכת אבות. הקרן העמידה בנדיבות את המימון הנדרש להוצאת פירוש זה לאור, ובזכותה נתאמת המאמר כי "אם אין קמח – אין תורה". קיבלתי על עצמי בשמחה את פנייתה של הקרן, ברוח "אם אין אני לי – מי לי", אך ידעתי היטב כי "כשאני לעצמי – מה אני", ונזקקתי לעזרתם של רבים כדי לממש את התוכנית ולהביאה לידי גמר.

18. Introduction.18

    כמה מעובדות קרן "אבי חי" – קארן וייס, מרים ורשביאק ובעיקר ד"ר עליזה קורב – סייעו בעצותיהן הטובות לגיבוש תהליכי העבודה ותרמו לקידום הפרוייקט במהלך השנים שבו נערך. ועדת ההיגוי שהוקמה כדי לסייע לי בחשיבה ראשונית על מבנה הספר ובעיצוב הפירוש – וחבריה: פרופ' רחל אליאור, הרב דוד אסולין ומרב מיכאלי – כיוונה אותי אל העשייה הנכונה ובחנה בשום שכל וטוב טעם את שלבי העבודה הראשונים. גם עו"ד ד"ר דוד תדמור, נאמן קרן "אבי חי", הסופר חיים באר וחוקר האמנות ד"ר גדעון עפרת סייעו בידי בכל אשר נתבקשו. ובכלל, כל עובדי הקרן (ומנהלה ד"ר אלי סילבר) וכל עובדי "בית אבי חי" שבירושלים, שבין כתליו נתחבר הפירוש (ומנהלו דני דניאלי), עמדו לצידי, אחד המרבה ואחד הממעיט, בשנים שהקדשתי למלאכה זו. אך הגדילו עשות עוזרי המחקר הרבים אשר הציעו את הנושאים הראויים לבוא בהרחבות המלוות את הפירוש, ואף חיברו את הטיוטה לחלק גדול מהן, בדקו מראי מקום או קראו הגהות, הציעו ניסוחים חלופיים לדברים או העבירו אותם תחת שבט הביקורת, ומילאו בשמחה כל מטלה שהוטלה עליהם. על כל זה ראויים הם לברכת תודה, כי המלאכה מרובה היתה והפועלים לא היו עצלים כלל וכלל. אמנה אפוא בשמחה ובתודה את חנן חריף, נועם לוי, שלומית מאלי, אבינועם נאה, יוחאי עופרן ודפנה צווייג, אך במיוחד אציין את הד ארליך (אשר גם ליווה את כתיבת הספר בשמשו כעוזר המחקר שלי במסגרת מרכז המחקר "סכוליון" שבאוניברסיטה העברית בירושלים), את איילת לזרובסקי (שגם קראה הגהה אחרונה של הספר והצילה אותי משגיאות), את ח"ן מרקס (שגם בדק את כל הציטוטים והעיר הערות נוספות על החיבור כולו) ואת אליהו שי (שגם חיבר טיוטה ראשונה לפירושו של הפרק השישי של המסכת). איילת לזרובסקי וח"ן מרקס אף הכינו בחכמה את המפתחות שבסוף הכרך.

19. Introduction.19

    אכן, "העמידו תלמידים הרבה" עצה טובה היא, בפרט כשתלמידים אלה נעשים לשותפים למלאכת המחקר והפירוש, ומכל תלמידיי ותלמידותיי השכלתי.

20. Introduction.20

    ברכות תודה אני מבקש לשלוח גם למשתתפים הרבים במפגשים על מסכת אבות שנערכו ב"בית אבי חי" בשנים האחרונות, הן המרצים והמרצות והן הקהל הרחב שפקד את הבית. דבריהם ושאלותיהם הפרו את מלאכת היצירה המוצגת בזה בפני הקורא.

21. Introduction.21

    תודה מיוחדת יאתה לדוד שפרבר, מי שבחר בידע עצום, בטעם ובחכמה את היצירות האמנותיות המלוות ספר זה ואף כתב את מרבית התיאורים שבשוליהן; לנועה דולברג שעיצבה את העיטורים הפרושים לאורך הספר, וכן לעובדי סטודיו דוב אברמסון – המעצבת רות שוויד (גרשוני), איילת גרשוני שדאגה להשיג את זכויות הפרסום של יצירות האמנות, ובעיקר דוב אברמסון, מעצב ואיש ספר, שניצח על המלאכה המורכבת – על עבודתם המסורה ועל היצירה היפה שהוציאו מתחת ידיהם. הרבה מן האמנים הישראליים שאת יצירותיהם שילבנו בספר התירו לנו ברצון, ושלא "על מנת לקבל פרס", לעשות כן, ואני מלא הערכה על הסכמתם וטוב לבם, ושמותיהם מפורטים במפתח שבסוף הכרך. מנכ"ל הוצאת ידיעות אחרונות, דב איכנולד, צירף בסבר פנים יפות ספר זה אל ספרי ההוצאה, ומפעלי דפוס כתר העניקו לו את צורתו הסופית הנאה.

22. Introduction.22

    יעמדו כל אלה על הברכה.

23. Introduction.23

    מאז ימי הביניים נהוג להוסיף לפני לימוד כל פרק ופרק של מסכת אבות, וכן בעקבותיו, קטע הלקוח מן המשנה. לאחר לימוד הפרק נהוג לומר את משנת מכות ג, טז ("אמר רבי חנניה בן עקשיא: רצה הקב"ה לזכות את ישראל" וכו' [והיא מובאת ומתבארת להלן, עמ' 227]), ולפניו את המשנה העומדת בראש הפרק העשירי של מסכת סנהדרין:

24. Introduction.24

    כָּל יִשְֹרָאֵל יֵשֹ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶֹנֶּאֱמַר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשֹוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵֹה יָדַי לְהִתְפָּאֵר" (ישעיה ס, כא).

25. Introduction.25

    ואנחנו ביקשנו לזכות את הכלל, ולהראות כי כל ישראל יש להם חלק במסכת אבות.

26. _.1.1.1

    היחידה הגדולה הראשונה הפותחת את מסכת אבות (פרקים א–ב) מצביעה על העברת מורשת התורה שבעל־פה מדור לדור, ממשה רבנו ועד לרבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. בהעברת תורה שבעל־פה (במקביל להעברת תורה שבכתב) יש להקפיד במיוחד על שרשרת מסירה רצופה ומהימנה, והמשנה שלפנינו מבקשת להצביע על ראשיתה של שרשרת זו.

27. _.1.1.2

    משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי. כמסופר בספר שמות, פרק יט ואילך. המדובר בתורה שבכתב אבל גם בעקרונות הפירוש שלה, במסורות הלכתיות קדומות ששורשן נעלם (ועל כן הן קרויות "הלכה למשה מסיני"), ובעיקר ברשות שניתנה לכל דור ודור לקרוא את הטקסט המקראי המקודש ולגלות בו רעיונות חדשים ותשובות חדשות לשאלות המתעוררות עם הזמן.

28. _.1.1.3

    וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. כבר בתורה מוצג יהושע כתלמידו הנאמן של משה וכממשיך דרכו (שמות לג, יא). מן הפועל "מסר" גזורה גם המילה "מסורת", שבהעברתה מדור לדור מדובר כאן.

29. _.1.1.4

    וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים. זקנים אלה נזכרים בספר יהושע (כד, לא): "ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע". לפי חז"ל חיו זקנים אלו ימים רבים אחרי יהושע (ופירוש "ימים" במקרא הוא: שנים), והם ששימרו את מה שקיבלו ממנו לדורות שיבואו. במסכת אבות דרבי נתן (נוסח א, א) נאמר במפורש כי "שופטים קיבלו מזקנים ... נביאים קיבלו משופטים", וכך התווספו גם השופטים – כגון דבורה, גדעון, יפתח ושמשון – כחוליה בהעברת התורה שבעל־פה. יש לשים לב לכך שהכוהנים נעדרים מרשימה זו, ואפשר שיש דברים בגו: הכהונה היא שושלתית, עוברת מאב לבן, ואילו הזקנים, הנביאים ובעיקר החכמים זוכים למעמדם בזכות ידיעותיהם ואישיותם. מסכת אבות מבקשת להדגיש נקודה זו.

30. _.1.1.5

    וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים. הכוונה כמובן לנביאים הנזכרים במקרא, הן נביאים שדבריהם נשתמרו לנו (כגון ישעיהו ועמוס) והן נביאים אחרים שרק נזכרו בשמותיהם או במעשיהם (כגון שמואל הנביא בסוף תקופת השופטים או גד ונתן שבימי דוד). אחרוני הנביאים – חגי זכריה ומלאכי – כבר פעלו בימי הבית השני.

31. _.1.1.6

    וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. בשם זה מכנה המסורת קבוצה של חכמים ששימשו כמוסד הדתי העליון של עם ישראל בתקופת הבית השני (מן המאה החמישית ועד למאה השנייה לפני הספירה לערך [על קבוצה זו ראו גם במשנה הבאה]).

32. _.1.1.7

    הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים. מאמרם של אנשי כנסת הגדולה, כמאמרים רבים במסכת אבות, מורכב משלושה חלקים והוא מכוון בעליל אל עולם החכמים: שופטים, מורים ופוסקי הלכה. וראוי לזכור כי הרבה מן החכמים מילאו שלושה תפקידים אלו בעת ובעונה אחת.

33. _.1.1.8

    הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין. הוראה היא לדיינים, שלא ימהרו להגיע אל פסק דין חותך. המתינות – הקשבה בסבלנות לכל העדים, בדיקת מהימנותם, הצלבת מידע, קריאת תקדימים והרהור ועיון בנושא שעל הפרק – היא מידה טובה וראויה לכל שופט.

34. _.1.1.9

    וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה. הוראה היא למורים או לעומדים בראש מערכות לימוד והוראה, כגון בית ספר או בית מדרש. כל מי שפותח את דלתות בתי הספר ובתי המדרש לרווחה מסתכן בכניסת תלמידים חלשים, או כאלה שאינם ראויים ללמוד. לכאורה כדאי היה לו לתהות על קנקנו של כל תלמיד קודם שיקרב אותו לעולם הלימוד, ולקבל רק את המוכשרים ביותר. אבל המאמר שלפנינו מעדיף את הכמות, גם במקום שהיא מתנגשת עם האיכות, והכול כדי להגדיל תורה בישראל.

35. _.1.1.10

    וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. הוראה היא למחוקקים ופוסקי הלכה שלא להגיע, במה שנוגע ליישום מצוות התורה וחוקיה, עד לקצה הגבול שהחוק מתיר אותו. עדיף תמיד להעמיד סייג (היינו: גדר) המרחיק את האדם מהגעה אל הקצה ממש, כדי שלא ייכשל. על סייג ראו גם להלן ג, יז.

36. _.1.1.11

    כל ההוראות שלפנינו הופנו במקורן אל עולם החכמים, אך אפשר בנקל לתרגם אותן אל עולמו של כל אדם ואדם: אל לו למהר ולחרוץ דין, ראוי לו להפיץ את ידיעותיו בכל תחום ולכל המבקש אותן, ואם יגדור את עצמו בסייגים – לא ייתקל בדברים שאין לו בהם עניין.

37. _.1.1.12

    "תלמידים הרבה" או השכלה רק לאליטות?

38. _.1.1.13

    שאלה זו עמדה מאז ומתמיד בפני מורים, מחנכים, מנהלי בתי ספר או כל אדם אחר העוסק בחינוך ובהוראה. את מי נאסוף אל תוך הכיתה? "תלמידים הרבה" (כלומר: הרבה תלמידים) או תלמידים מצטיינים בלבד? מסתבר ששאלה זו העסיקה כבר את בית שמאי ובית הלל, במאה הראשונה לספירה, "שבית שמאי אומרים: אל ישנֶה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה" (אבות דרבי נתן, נוסח א, ג). אנשי בית שמאי מעמידים ארבעה קריטריונים נוקשים לבחירת התלמידים שאותם יש ללמד את המשנה (שהיא חומר הלימוד העיקרי בתקופתם): כישורים אינטלקטואליים ("חכם"), תכונות אופי ("עניו"), ייחוס משפחתי ("בן אבות") ומצב כלכלי מעולה ("עשיר"). בית שמאי מעמיד אפוא מוסד למצוינים אשר עושרם, קשריהם המשפחתיים וכישוריהם – הן בתכונות אופי והן בכישורי לימוד – הם הגבוהים ביותר. זהו מוסד של אליטות המיועד להכשיר אליטות חדשות. בית הלל, לעומת זאת, קובע כי יש ללמד כל אדם, ללא קשר לנתונים כלכליים־חברתיים־אישיותיים כלשהם. אין שום בחינת כניסה לבית המדרש הזה. וממשיך בית הלל (שם) ומנמק את קביעתו: "שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים". בית מדרש זה סומך על יכולותיו לחנך כל אדם ולהוציא מבין כתליו, אם לא "חכמים" מבריקים, לפחות אנשים בעלי תכונות אופי נאות: "צדיקים, חסידים וכשרים". אפילו פושע, מאמינים בבית הלל, יכול להתקרב לתורה, להתחנך על פי דרכה ולהיעשות לאדם אחר. אם לא נתיר לו להיכנס לבית המדרש, נאבד אותו לתמיד.

39. _.1.1.14

    מערכת החינוך במדינת ישראל היא בעיקרון בית־הללית בטיבה. מכאן "חוק לימוד חובה – תש"ט" (ופיתוחיו במהלך שישים שנות המדינה) ומכאן גם "חוק זכויות הסטודנטים התשס"ו–2006" הפותח במילים: "זכותו של כל אזרח ישראל לרכוש השכלה גבוהה במדינת ישראל. לא יסרב מוסד לקבל מועמדים בשל מוצאם, דתם, אזור מגוריהם או רקעם החברתי כלכלי". דומה כי בית הלל היו רווים נחת מניסוח זה.

40. _.1.1.15

    לא רק בצה"ל "כל דבר מתחלק לשלושה חלקים"

41. _.1.1.16

    במשנה הבאה נאמר כי "על שלושה דברים העולם עומד". המספר שלוש מופיע במסכת אבות עוד כמה וכמה פעמים (כגון "הם אמרו שלושה דברים" [ב, טו]), "הסתכל בשלושה דברים" [ג, א], "כל מי שיש בידו שלושה דברים" [ה, כב] ועוד). אבל הקריאה במסכת אבות מגלה שלמספר שלוש נודע בה תפקיד חשוב נוסף: הרבה ממאמרי המסכת מורכבים משלוש יחידות, כמו מאמרם של אנשי כנסת הגדולה שבו אנו עוסקים כאן (וכן, למשל, להלן, משניות ד, ו, ז או י; פרק ב משנה יז; פרק ג משנה טז ועוד). המספר שלוש הוא מספר ראשוני, והוא – כמו מספר ראשוני נוסף, שבע – אהוד ביותר על החשיבה האנושית. דומה גם כי ניתן להעביר מידע לא מועט במאמר בן שלושה חלקים, מבלי להקשות על זכירתו, ומבחינה זו הוא עדיף על מאמר בן שניים או ארבעה חלקים.

42. _.1.2.1

    שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. חכם זה היה מאחרוני חבריה של כנסת הגדולה (עליה ראו להלן).

43. _.1.2.2

    עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד. בזכות שלושה דברים אלו העולם מתקיים.

44. _.1.2.3

    עַל הַתּוֹרָה. כלומר: על לימוד התורה (שבכתב ובעל־פה), על ביאורה, על דרשתה ועל הפצתה ברבים וקיום מצוותיה. הרבה ממאמרי מסכת אבות (כגון א, יג; ב, ב; ב, ט ועוד ועוד) עוסקים במעמדה המרכזי של התורה בעולמם של חכמים.

45. _.1.2.4

    וְעַל הָעֲבוֹדָה. היא עבודת האלוהים הנעשית במקדש, ועיקרה באותם ימים, ימי הבית השני, הקרבת הקרבנות, כמפורט בחוקי התורה. במהלך הדורות הוצע לפרש את "עבודה" זו על מלאכת הכפיים, ואף שפירוש זה הוא יפה וחשוב, אין הוא קולע ככל הנראה לפשוטם של דברי שמעון הצדיק.

46. _.1.2.5

    וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים. מעשים של חסד שעושה אדם עם רעיו ועם החברה שבה הוא מצוי בלא לבקש עבורם תמורה ובלי לצפות לגמול.

47. _.1.2.6

    גמילות החסדים היא עניין שבין אדם לחברו ואילו העבודה שבה מדובר כאן היא מחובותיו של האדם כלפי האלוהים. לימוד התורה והפצתה ברבים – כך כנראה סבור שמעון הצדיק – מוסיפים מימד שלישי שבזכותו קיים העולם: חובותיו של האדם כלפי עצמו, הגדלת ידיעותיו ושכלול אישיותו. ישנה, כמובן, חפיפה בין תחומים אלו, אך בבואם יחד מציג שמעון הצדיק מערכת משולשת שבתוכה משתלב אדם מישראל: הפן האינטלקטואלי, הפן הדתי והפן החברתי. מאמר אחר העוסק בשלושה דברים שעליהם עומד העולם ראו להלן בסוף הפרק (משנה יח).

48. _.1.2.7

    על שמעון הצדיק

49. _.1.2.8

    שמעון הצדיק הוא ראשון החכמים מלאחר חתימת המקרא הידוע לנו בשמו, והיחיד בין התנאים שזכה לתואר "הצדיק". הוא כיהן ככהן גדול במקדש ירושלים במחצית השנייה של המאה השלישית לפני הספירה (ונפטר סביב שנת 200 לפנה"ס). עם זאת, בידינו מסורות הקושרות את שמו אל אירועים שחלו הרבה לפני ימיו, כגון פגישה שהתקיימה בינו לבין אלכסנדר מוקדון, אשר כבש את האזור בשנת 332 לפנה"ס. על פי המסורת חס אלכסנדר על ירושלים ועל המקדש ולא החריבם, משום שבפגישתו עם שמעון הצדיק נתברר לו, שדמותו של חכם זה עמדה לנגד עיניו בכל אחד מן הקרבות שבהם זכה (בבלי, יומא סט ע"א). גם אם אין יסוד היסטורי לסיפור זה, הוא מלמד על תדמיתו של שמעון הצדיק בעיני האומה ועל המסורות האגדיות המרובות שנרקמו סביבו. כך, למשל, מספרת האגדה על מותו: "אותה שנה שמת שמעון הצדיק אמר להן: שנה זו אני מת! ... כל יום הכיפורים מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים, ונתעטף לבנים ונכנס עמי [לקודש הקודשים] ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים, ונכנס עמי ולא יצא עמי...", ואכן שמעון נפטר שבעה ימים לאחר יום הכיפורים של אותה שנה (בבלי, מנחות קט ע"ב). נראה שגם הסופר הירושלמי בן סירא, שספרו נשתמר בין הספרים החיצוניים, מרבה לשבח את שמעון, בן דורו, והוא מתארו כ"גדול אחיו ותפארת עמו" (פרק נ). – לפי המסורת קבור שמעון הצדיק במערה המצויה בצפון ירושלים, על הדרך העולה משכונת שיח ג'ראח להר הצופים. במשך מאות שנים היווה המקום מוקד עלייה לרגל עבור אנשי היישוב היהודי שבירושלים, וכך גם עושים רבים בימינו שלנו.

50. _.1.2.9

    מה זאת העבודה הזאת?

51. _.1.2.10

    העולם, לפי שמעון הצדיק, מתקיים גם בזכות "העבודה". לדאבונם של כל הפועלים והחקלאים נאמר, כי הכוונה איננה לעבודת כפיים, אלא לעבודת המקדש היא עבודת האל, רוצה לומר – בתקופתו של שמעון הצדיק – להקרבת הקרבנות. "עבודה" כעבודת אלוהים מופיעה כבר בתורה. כך, בדבריו של הבן "הרשע" המצוטט גם בהגדה של פסח כשהוא שואל: "מה העבודה הזאת לכם"? (שמות יב, כו). באחת מברכות התפילה המרכזית של היהדות, תפילת שמונה עשרה, מבקשים המתפללים על בניין המקדש, ואומרים בין השאר: "והשב את העבודה לדביר ביתך, ואישי ישראל [=הקרבנות] ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון". מסתבר שבספרות חז"ל הלך השימוש במושג זה והתרחב, בעיקר אחרי החורבן, וכלל גם את התפילה, הקרויה "עבודה שבלב" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, דברים כג, כה), ומול עבודת האלוהים הציבו את פולחנם של עובדי האלילים, היא "עבודה זרה" או "עבודת אלילים" (להלן ה, יא). לשם תיאור מטלת הפרנסה משמשות במסכת אבות מלים אחרות כגון מלאכה (א, י; ב, יט) או דרך ארץ (ב, ב; ג, ו; ג, כא).

52. _.1.2.11

    בתחילת המאה העשרים, עם עלייתן של תנועות העובדים השונות ברחבי העולם, אימצו לעצמם פועלים יהודיים ותנועות העבודה סיסמאות של "תורה ועבודה" (ובוודאי לא שכחו את גמילות החסדים...), תוך שהם משנים את משמעותו הראשונית של הביטוי משילוב של לימוד תורה ועבודת אלוהים, לשילוב של לימוד תורה (או חכמה) ועבודת האדמה. סיסמה זו ליוותה תנועות חלוציות־דתיות שונות כדוגמת הפועל המזרחי והקיבוץ הדתי, והיא משולבת עד היום בסמלה של תנועת הנוער בני־עקיבא, ואף משמשת כברכה הרשמית של התנועה בחתימת מכתבים: "בברכת חברים לתורה ועבודה".

53. _.1.2.12

    כנסת הגדולה וכנסת מדינת ישראל

54. _.1.2.13

    האסיפה המכוננת של מדינת ישראל התכנסה לראשונה בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949), וכעבור יומיים חוקק הפרלמנט הצעיר את החוק הראשון, "חוק המעבר", שבו הוחלט כי מעתה תיקרא האסיפה בשם "הכנסת". שם זה מבוסס על שמה של הכנסת הגדולה אשר על פי המסורת הנהיגה את עם ישראל בימי בית שני. באותם ימים שב עם ישראל מגלותו בבבל, וכעת – בשנת 1949 – נתכונן שלטון יהודי ראשון לאחר כאלפיים שנות גלות.

55. _.1.2.14

    אחת השאלות שהטרידו את הנהגת היישוב, לפני הבחירות הראשונות, היתה שאלת מספר חבריה של הכנסת. בין היתר נידונה האפשרות למנות 71 חברים (כמניין חברי הסנהדרין) והיו כאלה שרצו להגדיל את מספר החברים עד ל–180. לבסוף התקבלה הצעתו של יו"ר ועדת החוקה דאז, ד"ר זרח ורהפטיג, לפיה יהיה מספר החברים בכנסת ישראל כמניין אנשי הכנסת הגדולה – 120. מסורת זו מבוססת על הנאמר בתלמוד הבבלי: "מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר" (מגילה יז ע"ב), מסורת שממנה למדו כי אותם זקנים הם הם אנשי כנסת הגדולה. לצד מסורת זו, קיימת מסורת אחרת אשר לפיה היו בכנסת הגדולה רק 85 זקנים (ירושלמי, מגילה ע ע"ד). ומי יודע כיצד היתה נראית כנסת ישראל שלנו היום לוּ היו בה רק פ"ה חברים!?

56. _.1.3.1

    אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. מסורת התורה שבעל־פה עברה משמעון הצדיק (שנזכר במשנה הקודמת) אל אנטיגנוס. מאמרו של חכם זה מורכב משלוש יחידות, העוסקות ביחסם של בני האדם אל האלוהים ומצוותיו. שתי הראשונות מציעות רעיון זהה, תחילה בניסוח שלילי ולאחר מכן בניסוח חיובי, והיחידה השלישית מנמקת רעיון זה.

57. _.1.3.2

    אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. על האדם (הוא ה"עבד") למלא את רצונו המוחלט של האלוהים (הוא ה"רב", האדון), על ידי קיום מצוותיו ולימוד תורתו, לא כדי לקבל שכר,

58. _.1.3.3

    אֶלָּא הֱיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. לדעתו של אנטיגנוס לא צריך המאמין המציית למצוות האל לצפות לטובת הנאה כלשהי בשל התנהגותו, ועליו לעשות את מעשיו מיראת רוממותו של האלוהים בלבד, כאמור בהמשך:

59. _.1.3.4

    וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם. די למאמין בידיעה ובהכרה שהוא עושה את רצונו הנשגב של האלוהים (המכונה כאן "שמים" [ועל כינוי זה ראו עוד להלן ב, יז]).

60. _.1.3.5

    האם סבר אנטיגנוס שאין אדם מקבל שכר על קיום המצוות? האם הניח שהחוטא לעולם לא ייענש בגין מעשיו? האם חלק מכול וכול על תורת השכר והעונש, שהיא כה מרכזית ביהדות? נראה שאנטיגנוס איננו עוסק כלל בשאלה זו. במאמרו זה הוא מדבר רק על עניין אחד, על המניע הראוי לעבודת האלהים – ההכרה ברוממותו, בסמכותו לצוות ובחובת האדם לעשות זאת בלא כל בקשת תמורה. אך מתברר, כי חלק מתלמידי תלמידיו של אנטיגנוס ביארו שלא כשורה את דבריו, וסברו שהוא שולל לחלוטין את מערכת השכר והעונש. לפי מסורת המתועדת באבות דרבי נתן (נוסח א, ה), הסיקו שניים מתלמידיו של אנטיגנוס, צדוק ובייתוס, מסקנה שגויה ממאמרו זה, ואמרו: "אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא ייטול שכרו ערבית? אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך", כלומר: האם אפשר שאדם יעמול כל היום כולו, כל חייו, ולא יקבל שכר בסוף ימיו (לעת "ערבית")? לוּ האמין אנטיגנוס בחיי עולם הבא ובתחיית המתים – המשיכו צדוק ובייתוס ואמרו – לא היה אומר מה שאמר, אלא מזכיר את השכר הצפון למקיימי מצוות או את העונש השמור לחוטאים. בעקבות הבנה שגויה זו – שהרי אנטיגנוס לא עסק כלל בסוגיית השכר – עמדו צדוק ובייתוס, "ופירשו מן דרך התורה ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקים ובייתוסים", ראשוני הכתות ביהדות הקדומה שלא קיבלו את הנחותיה של כת הפרושים, שהיא ממשיכת דרכם של החכמים הנמנים בראש מסכת אבות.

61. _.1.3.6

    על אנטיגנוס

62. _.1.3.7

    חכם מדור המעבר שבין אנשי כנסת הגדולה (עליהם ראו במשנה הקודמת) ובין תקופת "הזוגות" (עליהם ראו במשנה הבאה), שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה, סמוך לראשית מרד החשמונאים. לא ידועים פרטים על חייו, אך שמו מעיד כי חי בחברה שלא ראתה כל רע בשימוש בשמות יווניים (אף אם לא ברור מה היה שמו, שכן בכתבי יד של המסכת הוא קרוי גם אנטיגנס או אונטוגנס וכיוצא בזה). מאמרו במסכת אבות הוא היחיד שהגיע לידינו בשמו מכל מרחבי ספרות חז"ל, ועל כן איננו יכולים לומר דבר של ממש על האיש, דעותיו ומפעלותיו.

63. _.1.3.8

    סוכו? שוכו? שוכה?

64. _.1.3.9

    מניין בא אנטיגנוס או היכן פעל? יודעים אנו על שני יישובים שונים הנושאים את השם סוכו (שנכתב לעיתים "שוכו" או "שוכֹה") ושניהם נזכרים בספר יהושע שבמקרא. האחד מצוי בהר חברון, במקום המכונה כיום בשם "חרבת שויכה" (ראו יהושע טו, מח), והשני בסמוך לעמק האלה, במקום המכונה כיום בשם "תל סוכו" (ראו יהושע טו, לה), ושם לפי המסופר בספר שמואל, התקבצו הפלישתים למלחמה בישראל לפני קרב דוד וגלית. מרבית החוקרים סבורים כי הכוונה במשנתנו היא לסוכו שישבה מעל לעמק האלה. סברה זו מבוססת על הממצאים הארכאולוגיים הרבים שנמצאו במקום המעידים על יישוב גדול ושוקק חיים, שהתקיים שם בימי הבית השני.

65. _.1.3.10

    במערת קבורה בירושלים נמצאה כתובת ארמית על ארון קבורה שבה נכתב: "אמה ברת חנניא זי סוכיא", כלומר: "אמה בת חנניה, אם הסוכי", ואפשר ש"הסוכי" הוא עדות לאדם נוסף שבא מיישוב זה, הנזכר רק פעם אחת במשנה.

66. _.1.3.11

    איזה פרס מקבל העבד מרבו?

67. _.1.3.12

    אנטיגנוס מבקש מן האדם שלא לצפות מאדונו, מרבו, שיעניק לו פרס על שירותיו. מה הוא פרס זה? מסתבר שהשורש פר"ס עומד ביסוד שמות עצם עבריים רבים שיש להם משמעויות מגוונות: ישנו העוף הקרוי פֶּרֶס, וישנו "פְּרַס" שפירושו בלשון חז"ל מחצית כיכר לחם, או אולי רק פרוסת לחם, וישנו "פְּרָס" שפירושו שטיח או כיסוי שפרסו אותו על מקום כלשהו, ונמצא גם "פְּרַס" שפירושו שטח החשוד בכך שיש בו קברים ועל כן אסור לכוהן להיכנס לתוכו. וכמובן גם "פְּרָס" במשמעות המופיעה בדברי אנטיגנוס: גמול, שכר. ומי יודע אם לא התכוון אנטיגנוס לומר, כי העבד מקבל מאדונו מנת לחם, פרוסת מזון, בתור שכר.

68. _.1.3.13

    אך בלשוננו זכתה המילה "פרס" (רק בכמאה השנים האחרונות) לפירוש חדש: מענק של כבוד והערצה הניתן למישהו על הצטיינות במעשה כלשהו (כגון פרס נובל בתחומים שונים כגון רפואה, פרס אוסקר לסרטים, פרס ישראל ופרס ביאליק בתחומים שונים, פרס ספיר על יצירה ספרותית ועוד פרסים רבים). ואחרונה, אולי השימוש הנפוץ ביותר בלשוננו: זכייה בהגרלה או בהימור. מפעל הפיס והטוטו, דרך משל, מחלקים פרסים מפרסים שונים למשתתפים במפעליהם. האם השפיעה כאן המילה האנגלית prize ובעקבותיה זכתה המילה "פרס" (אם כי לא בהגרלה) למשמעותה החדשה והידועה כל כך?

69. _.1.4.1

    יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מִמֶּנּו. ּזוג החכמים שדבריהם באים במשנה זו ובמשנה שאחריה הם הזוג הראשון שב"זוגות" (על מושג זה ראו להלן). השניים קיבלו את עיקרי תורתם מאנטיגנוס איש סוכו, הנזכר במשנה הקודמת. – מאמרו של יוסי בן יועזר מורכב משלושה חלקים. הוא מופנה אל האדם הפשוט מן השורה וקורא לו לפתוח את ביתו בפני חברת החכמים ולנהוג כלפיהם ביחס הראוי להם. לא כל אדם מוכשר להצטרף לחברת הלומדים, אך כל אדם יכול, וחייב, לבוא עמם במגע. אגב הכנסת החכמים אל ביתו של האדם נשכרים החכמים מן האכסניה, אך גם המארח יוצא נשכר – הן בלימוד התורה והן במידות טובות שילמד מאורחיו.

70. _.1.4.2

    יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים. "בית ועד" הוא המקום שבו מתכנסים החכמים, מתוועדים יחדיו, לשם לימוד תורה או עיסוק בצרכי ציבור.

71. _.1.4.3

    וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם. למד מהם תורה תוך ענווה כאשר אתה יושב על הקרקע לרגליהם. בתקופת חז"ל נהגו תלמידים לשבת על הקרקע לרגלי רבותיהם, אשר ישבו על כסא או על כרית, וכך אפשר לתאר באופן ציורי את התלמיד כמי שממש יושב על האדמה המעלה אבק בשל רגלי המורה הדורכות עליה.

72. _.1.4.4

    וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם. למד מהחכמים תורה בשקיקה ובנפש חפצה כאדם צמא השותה מים.

73. _.1.4.5

    אפשר לראות במאמרו של יוסי בן יועזר הדרגה: תחילה יש לאפשר את המרחב שבו ייפגש האדם הפשוט עם תלמידי החכמים ("ביתך"), לאחר מכן יתקרב אליהם באופן פיסי וישב בצמוד להם ("מתאבק בעפר רגליהם"), ורק בסוף יוכל גם ללמוד מהם ולהפנים את תורתם ("שותה בצמא את דבריהם"). ועוד ניכרת בדברי יוסי בן יועזר המגמה למנוע ככל האפשר את הפער החברתי הטבעי שיכול להיווצר בין חברת החכמים – המתחילה להתהוות בתקופתו – ובין שאר העם. צמצום הפער על ידי מפגש מתמיד בבתיהם של פשוטי העם מבטיח מחד גיסא שהחכמים לא יהיו מנותקים מההוויה היומיומית של החברה היהודית הפשוטה, ויתחשבו בה בהכרעותיהם המשפטיות וההלכתיות, ומאידך גיסא שהחברה היהודית תלמד מן החכמים תורה ומוסר. למדנו אפוא, כי הפער שבין האדם הפשוט לבין העילית האינטלקטואלית יכול להביא לקרע מזיק בין חלקיה השונים של החברה, הזקוקים אלו לאלו, ועל כן כל מסגרת שבה ייפגשו מעצבי התרבות הגבוהה עם השכבות הרחבות ותרבותן תביא רק ברכה.

74. _.1.4.6

    על יוסי בן יועזר

75. _.1.4.7

    חכם ארץ ישראלי שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה, ונודע בכינוי "איש צרידה" אשר מרמז, ככל הנראה, על מקום מושבו. יוסי (שהוא קיצור השם יוסף) בן יועזר היה מתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו (הנזכר במשנה הקודמת) ועל פי המסורת כיהן כנשיא הסנהדרין בצד אב בית הדין של אותם ימים, יוסי בן יוחנן (הנזכר במשנה הבאה). יוסי בן יועזר (בצוותא עם בן זוגו להנהגה) קבע שארצות העמים, כלומר כל ארץ שמחוץ לארץ ישראל, הן ארצות טמאות, ונראה שעל ידי גזרה זו ניסה למנוע מיהודים להעתיק את מקום מושבם מן הארץ הקדושה, ארץ ישראל, אל הגולה (בבלי, שבת יד ע"ב – טו ע"ב). בתקופתו של יוסי בן יועזר שלטו היוונים בארץ, ובקרב העם רבו המתבוללים והמתיוונים (דבר שהוביל מאוחר יותר למרד החשמונאים). ייתכן שעל רקע זה מספרת האגדה על כך שבנו של יוסי בן יועזר "לא היה נוהג כשורה", כנראה מתיוון, דבר שגרם ליוסי בן יועזר להקדיש את כל כספו לבית המקדש (בבלי, בבא בתרא קלג ע"ב). במקום אחר מסופר על מותו של יוסי בן יועזר, שהוצא להורג על קידוש השם. גם בסיפור זה לוקח חלק בן משפחתו, הפעם מדובר בבן אחותו, יקים איש צרורות (אשר מזוהה עם כהן גדול מתיוון בשם אלקימוס), שהיה אחראי ישיר להוצאתו להורג של דודו. מאוחר יותר התחרט יקים על מעשהו וטרף את נפשו בכפו (בראשית רבה סה, כז).

76. _.1.4.8

    יוסי בן יועזר היה כהן ונזהר מאוד בדיני טומאה וטהרה, ובשל כך כונה "חסיד שבכהונה" (משנה, חגיגה ב, ז), אך כיוון שמצא דרכים להקל בעניינים שונים של טומאה וטהרה כונה גם בשם "יוסי שריא" [=יוסי המקל] (משנה, עדויות ח, ד). המבקשים לפרש את מאמרו של יוסי על רקע תקופתו, תקופה שבה נאסר לימוד התורה ובתי מדרשות נסגרו בגזירות היוונים, רואים במאמר זה פנייה לאנשים לסייע ללימוד התורה ולפתוח את ביתם בפני לומדי התורה, דווקא בתקופת המצוקה בשל האיסור מצד השלטונות, ועל אף הסכנה הכרוכה בכך.

77. _.1.4.9

    בזמנם של יוסי בן יועזר ושל בן זוגו להנהגה עדיין לא היה מקובל לקשור את התואר "רבי" לשמו של החכם – אך הדבר אינו משנה את ההערכה העצומה שניתנה לחכמתם של השניים. לאחר מותם נאמר עליהם: "משמתו יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים – בטלו האשכולות. [ומה הם האשכולות?] – איש שהכל בו" (בבלי, תמורה טו ע"ב).

78. _.1.4.10

    היכן היא צרדה?

79. _.1.4.11

    היישוב צרדה (או צרידה) מוכר לנו מימי המקרא כעירו של מלך ישראל, ירבעם בן נבט, המכונה "אפרתי מן הצרדה" (מלכים א יא, כו). במשנה נזכרת צרדה רק כמקומו של יוסי בן יועזר, אך ייתכן שהיישוב נזכר גם בתלמוד הירושלמי בשמו של החכם "יודא בר צרדייה" (נדרים ז, א). צרדה שכנה באזור השומרון, אך איננו יודעים לזהות בוודאות את מיקומה המדויק. ההשערות שהעלו החוקרים מציעות לזהות את צרדה עם כמה אתרים ארכיאולוגיים המוכרים כיישובים שפעלו בימי בית שני. בין היתר הוצע המקום שבו נמצא היום הכפר סורדה, מצפון לרמאללה, או בסמוך לעמק המכונה על ידי תושביו הערביים בשם "צרידה" והנמצא ליד הכפר דיר ע'סאנֶה שבמורדות המערביים של הרי השומרון.

80. _.1.4.12

    זוג או פרט?

81. _.1.4.13

    המושג "זוגות" בהקשר לתולדות הבית השני מתייחס אל צמדי חכמים שעמדו בראש הסנהדרין בשתי המאות הראשונות שלפני הספירה לערך. על פי המסורת החזיק אחד מבני הזוג, זה שנזכר ראשונה, בתפקיד נשיא הסנהדרין והשני היה אב בית הדין (כך נאמר מפורשות במשנה, חגיגה ב, ב: "הראשונים היו נשיאים ושניים להם אב בית דין"). מדובר בחמישה "זוגות" והם נמנים ממשנה זו ואילך, עד להלל ושמאי. מהלל והלאה היתה הסמכות הדתית העליונה נתונה בידי אדם אחד, הוא הנשיא (ועליו ראו להלן ב, ז). – יש להודות שידיעותינו על הסנהדרין, הרכבה, סמכויותיה, אופן בחירת חבריה ותפקודה בתקופת הזוגות הן מועטות עד מאוד, אך נראה ברור כי עיקר עיסוקה היה בשאלות דתיות והלכתיות, שכן הנהלת המדינה היתה נתונה באותם ימים בידי מלכי בית חשמונאי ולאחר מכן בידי הורדוס וצאצאיו. התמונה ההיסטורית מתבהרת יותר כשאנו עוברים אל תקופת הנשיאים, כאשר הזוג מתחלף בפרט.

82. _.1.5.1

    מאמרו של יוסי בן יוחנן איש ירושלים, כמו מאמרים אחרים במסכת אבות, היה בעיקרו של דבר מאמר בן שלושה חלקים, המתקשרים זה לזה, ואף הוא, כמאמרו של יוסי בן יועזר (במשנה הקודמת) הופנה בראש ובראשונה אל האדם שמן השורה.

83. _.1.5.2

    יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה. שלא כהנחייתו של יוסי בן יועזר (במשנה הקודמת), אשר הורה לפתוח את הבית בפני חכמים דווקא, מציע יוסי בן יוחנן לאדם לפתוח את ביתו לרווחה בפני כל אורח ובפני כל מי שזקוק למקום אכילה, לינה או חברה. אך מכיוון שפתיחת הבית ללא סייג ולכל דיכפין יכולה לגרום לבעל הבית ולבני משפחתו בעיות מוסריות או חברתיות, ממשיך יוסי בן יוחנן בשתי הנחיות בדבר האורחים הרצויים ובדבר דרך ההתייחסות הראויה אליהם.

84. _.1.5.3

    וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ. אמנם ביתך יהיה פתוח לכול, אך את האנשים הענווים (כך גורסים הרבה כתבי יד של המסכת [וראו להלן]), הצנועים ושאינם מבקשים לעצמם הרבה, קרב אליך באופן מיוחד, כאילו היו משפחתך, בני ביתך, ממש. ועוד:

85. _.1.5.4

    וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. פתיחת הבית לרווחה מזמינה גם נשים להיכנס ולהתארח בתוכו, ובעקבות כך מציע החכם למעט עמהן בשיחה, כי ריבוי שיחה עם נשים זרות – במיוחד בעולמם של חכמים שהקפידו על התנהגות צנועה – נתפס כדבר לא ראוי.

86. _.1.5.5

    והנה, על המלצתו האחרונה של יוסי בן יוחנן נוספו בשלב שני שתי אמירות עצמאיות, המרחיבות את משמעות ההנחיה שלא להרבות שיחה עם האישה אל מעל ומעבר למשמעותה המקורית, ואף מפרשות אותה באופן שונה ואחר. הקביעה כי בתוספות מישניות אנו עוסקים איננה מונעת משיקולים אפולוגטיים־מודרניים, ברוח פמיניסטית, אלא מבוססת על ניתוח סגנוני־לשוני של משנה זו (ראו להלן), ובחלק מן העדויות הקדומות והטובות של נוסח מסכת אבות לא נמצא תוספות אלה.

87. _.1.5.6

    בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. קביעה אנונימית זו ("אמרו") מבינה את המילה "האישה" ("אל תרבה שיחה עם האישה") כמתייחסת אל אשתו של בעל הבית בלבד, ולא אל כל הנשים. ואם אין לאדם להרבות בשיחה עם אשתו, מובן שכך עליו לנהוג גם בקשר לנשותיהם של גברים אחרים.

88. _.1.5.7

    מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם. גם זו, כאמור, הרחבה מישנית המפרטת את התוצאות השליליות העלולות להיגרם כתוצאה משיחה מרובה עם האישה, כל אישה. הגבר גורם רעה לעצמו בכך שהוא בטל מדברי תורה, שהרי את זמנו הוא מקדיש לשיחה בטלה ולא ללימוד, ובסופו של דבר אדם זה יירש גיהינום, שהרי לימוד תורה – כפי שאומרת מסכת אבות בכמה וכמה מקומות (כגון ב, ח) – הוא המבטיח לאדם חיי נצח בעולם הבא. גם שיחה בטלה עם ילדים או עמי ארצות עשויה להביא לתוצאה דומה (ראו להלן ג, יד).

89. _.1.5.8

    על יוסי בן יוחנן

90. _.1.5.9

    חכם ארץ ישראלי שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה, ונודע בכינוי "איש ירושלים". יוסי (שהוא קיצור השם יוסף) בן יוחנן היה מתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו (הנזכר במשנה ג) ועל פי המסורת כיהן כאב בית הדין של הסנהדרין בצד הנשיא של אותם ימים, יוסי בן יועזר. על שני חכמים אלו ראו ביתר פירוט במשנה הקודמת.

91. _.1.5.10

    "אל תרבה שיחה עם האישה?!"

92. _.1.5.11

    מאמריה של מסכת אבות ראויים בראש ובראשונה, עד כמה שהדבר אפשרי, להסבר על רקע זמנם והקשרם החברתי, והמאמר שלפנינו הוא דוגמא נאה לכך. יוסי בן יוחנן – המדבר, כפי שביארנו את דבריו, על נשים זרות הנכנסות לבית פתוח לרווחה – ביקש להמעיט בשיחה עם נשים אלה, שכן בחברה שמרנית כגון החברה של תקופת חז"ל ישנו ניסיון לצמצם (אך לא לאסור!) את המפגש בין גברים לנשים שלא במסגרת המשפחה ושלא לצורך משמעותי. עם הזמן הרחיבו מי שהרחיבו את דבריו של יוסי בן יוחנן בשתי תוספות, שלא קלעו לפשוטם של הדברים. וכבר חשו קדמוני המפרשים שתוספות לפנינו. הרשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן, אלג'יר, מאות י"ד–ט"ו) אומר במפורש כי: "הבאים אחריו [=אחרי רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה] הוסיפו על דבריו". גם הניסוח הכללי של הדברים ("באשתו אמרו..." או "מכאן אמרו") מלמד שבפרשנויות מרחיבות המדובר. אמת, אין באמור כאן כדי להקטין את חריפות המאמרים ואת גישתם הנוקשה כלפי כל שיחה בין גבר לאישה, אך אין לתלות אותם ביוסי בן יוחנן או בנוסחם הראשוני של דבריו.

93. _.1.5.12

    במהלך הדורות נעשו ניסיונות רבים לתרץ את אמירתו של יוסי בן יוחנן ואת שתי התוספות שנערמו עליה, כגון הטענה שרק "שיחה" – בניגוד ל"דיבור" – היא דבר פגום. פירוש זה מאלץ למצוא למילים "שיחה" ו"דיבור" משמעויות מנוגדות, דבר שאיננו עולה יפה מלשון חז"ל. וטוב לנו שנפרש את המאמר על רקע זמנו ותפיסותיו החברתיות ולא נחטא באפולוגטיות אשר נזקה רב מתועלתה.

94. _.1.5.13

    מי ומה צריכים להיות בני הבית?

95. _.1.5.14

    "ויהיו עניים בני ביתך" אומרת המשנה, ויש המפרשים אותה כעוסקת באביונים, באנשים חסרי רכוש, הזקוקים לתמיכה ולסיוע. והנה, ראוי להצביע על כמה כתבי יד של מסכת אבות המדברים כאן דווקא ב"ענווים", כלומר באנשים צנועים במיוחד, שאותם יש לקרב אל תוך הבית. מתברר כי גם זה פירוש אפשרי של המילה "עניים", וראו, למשל פסוק בספר משלי, שבו הכתיב הוא: "טוב שפל רוח את עניים" (טז, יט), אך הקרי (הדרך שבה קוראים את המילה) הוא: "ענוים" (וברוח זו אף פירשנו את הדברים). יחד עם זאת מעניין נוסח מאמרו של יוסי בן יוחנן כפי שהוא מובא במסכת אבות דרבי נתן: "ויהיו עניים בני ביתך – ולמד את בני ביתך ענווה", ולפי זה דורשת המשנה לחנך את בני הבית בדרך הענווה, ואין היא מדברת כלל על אורחים מסוג זה או אחר הנכנסים לתוכו. לעומת כל אלה סבור הרמב"ם, כי "ויהיו עניים בני ביתך" היא הוראה לאדם להעניק לעניים ולאביונים את האפשרות למצוא את פרנסתם על ידי שיעבדו בביתו: "ציוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים ... שכל המרבה עבדים בכל יום ויום מוסיף חטא ועוון בעולם, ואם יהיו עניים בני ביתו, בכל שעה ושעה מוסיף זכויות ומצוות" (הלכות מתנות עניים י, יז). בין כך ובין כך, לפי כל הפירושים מבקש יוסי בן יוחנן לוודא שהנוכחים בבית אכן יהיו ראויים לכך, בשל אופיים ואישיותם או בשל מצבם הכלכלי הקורא לעזרה.

96. _.1.6.1

    יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. צמד חכמים זה, השני שבזוגות, קיבל את מסורותיו מבני הזוג הראשון (הנזכרים במשניות הקודמות).

97. _.1.6.2

    יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר. ומאמרו הוא, כמו מאמרים רבים במסכת אבות, בן שלושה חלקים, והוא מכוון אל האדם שמן השורה.

98. _.1.6.3

    עֲשֵׂה לְךָ רַב. כאן מופיע לראשונה במסכת אבות הכינוי "רב" במשמעותו המקובלת היום: אדם המורה לאחרים כיצד לנהוג בסוגיות דתיות, רעיוניות ומעשיות (ואילו "רב" במשנה ג כוונתו היתה: אדון, בעל בית ורכוש). בעולם שבו נשמעות דעות רבות ומגוונות, ולעיתים אף סותרות, כעולם ההלכה וכעולם האמונות והדעות, צריך האדם לקבל עליו את מרותו של אחד מכל מוריו ובעקבותיו ללכת תמיד, כלומר: "שיקבל לו רב אחד שילמוד ממנו תמיד, ולא ילמוד היום מאחד ולמחר מן האחר" (רבי עובדיה מברטנורא בפירושו למסכת אבות), שאם לא כן ייקלע האדם למערכות סותרות של דעות והלכות ויכלה את זמנו וכוחותיו בניסיון לפשר ביניהם או למצוא בעצמו את דרכו בסבך זה (וראו גם להלן, משנה טז).

99. _.1.6.4

    וּקְנֵה לְךָ חָבֵר. ידיד קרוב, המשתתף עם האדם בשמחותיו ובכאביו, ידיד שעמו מתייעצים ובו בוטחים, צריך כביכול "לקנות", דבר הכרוך במאמץ ובהשקעה, בוויתורים ובהדדיות.

100. _.1.6.5

     וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. בשעה שעל האדם לקבוע את עמדתו כלפי זולתו וכלפי התנהגותו, ראוי שישקול את כלל הנתונים אלה לעומת אלה, כבמאזניים (ראו להלן ב, יב), את חובותיו של האדם מכאן ואת זכויותיו מכאן, וישתדל להטות את כף הזכות כדי שזו תכריע. ואם יכול אתה לומר כי מדרך הטבע דן אדם לכף זכות את חבריו הקרובים ואת מוריו, מוסיף יהושע בן פרחיה ודורש שכך ינהג לגבי כל בני האדם. יחפש תמיד את החיובי שבהם וידון אותם, בכל מקום שהדבר אפשרי, לזכות. והתלמוד קובע, כי "הדן את חברו לכף זכות – דנין אותו [בבית דין של מעלה] לזכות" (בבלי, שבת קכז ע"ב).

Next → — showing 1–100 of 1,565

Pirke Avot, a New Israeli Commentary, by Avigdor Shinan; Jerusalem, 2009. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002690779 Licence: CC-BY. Source.