← All works

Bartenura on Mishnah Makkot

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Nezikin · 148 sections

1. 3.6.2

   כתב. על בשרו בדיו או בכחול ולא קרע בסכין, או קרע בסכין ולא מילא בדיו או בכחול,

2. 3.6.3

   אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע. לישנא דקרא נקט, דכתיב כתובת קעקע, כתיבה ברישא והדר קעקע. אבל לעולם הקעקע תחלה ואח״כ הכתב. וקרא הכי משמע, וכתובת בתוך הקעקע לא תתנו בכם:

3. 3.6.4

   שיכתוב שם השם. בגמרא מפרש דשם עבודה זרה קאמר. הכי מפרש לקרא, לא תתנו בכם שם עבודה זרה, כי אני ה׳ ולא תשתפו אחרים עמי. ואין הלכה כר׳ שמעון:

4. 3.7.1

   אינו חייב אלא אחת. על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה. ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעיות יין ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שעורים שתלקה כך וכך מלקיות, חייב על כל שיעור ושיעור, אע״פ שלא התרו בו אלא התראה אחת:

5. 3.8.1

   והוא פושט ולובש. ולא פושט לגמרי, אלא כיון שהוציא ראשו והחזירו חייב. ובגמרא קאמר דאינו פושט ממש, אלא ששהה בין התראה להתראה כדי לפשוט וללבוש, הוי כפושט וחוזר ולובש וחייב על כל התראה והתראה:

6. 3.9.1

   תלם אחת. שורה אחת של שדה.

7. 3.9.2

   וחייב עליו משום שמונה לאוין. והוא שהתרו בו על כולם:

8. 3.9.3

   והן מוקדשים. שור קדשי מזבח, וחמור קדשי בדק הבית. ובשור אית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך, ובחמור אזהרה דמעילה ונפקא לן חטא חטא מתרומה, ולאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, הרי כאן שלשה לאוין:

9. 3.9.4

   וכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר, ועובר משום לא תזרע כרמך כלאים. דקיי״ל המחפה בכלאים לוקה, אע״פ שלא זרען, אלא חפה עפר עליהן, הרי זה ארבעה לאוין. והרמב״ם חשב כלאים בכרם, שני לאוין. אחד משום כלאי זרעים, שהן שני מיני זרעים, חטה ושעורה, וחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן, ולא חשיב מוקדשים של שור וחמור אלא ללאו אחד:

10. 3.9.5

    שביעית. שבת לה׳ שדך לא תזרע:

11. 3.9.6

    ויו״ט. כל מלאכת עבודה לא תעשו:

12. 3.9.7

    כהן ונזיר. והוא בבית הקברות. וקעבר לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים, ועל נפש מת לא יבוא האמור בנזיר:

13. 3.9.8

    אף הלובש כלאים. בשעה שהיה חורש:

14. 3.9.9

    אינו מן השם. לאו של לבישת כלאים אינו בשביל התלם:

15. 3.9.10

    אף כהן ונזיר דחשבתו לאו, אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת"ק חשיב להו בכלל לאוי התלם, לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהם ומנהיגם:

16. 3.10.1

    מנין שהוא סמוך לארבעים. שגורם לומר אחריו ארבעים, דהיינו תשע ושלשים. אי הוה כתיב ארבעים במספר, הוה אמינא ארבעים במנינא, השתא דכתיב במספר ארבעים, במספר הגורם לומר אחריו ארבעים, דהיינו תשע ושלשים:

17. 3.10.2

    והיכן הוא לוקה את היתירה. שאינה ראויה להשתלש. דתשע ושלשים ראויות להשתלש, שליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו, וזו של ארבעים היכן לוקה אותה:

18. 3.10.3

    בין כתפיו. ואין הלכה כר׳ יהודה:

19. 3.11.1

    אין אומדין אותו וכו׳ שכל הלוקין בב״ד היו צריכין לאמדן בתחלה שלא ימותו מחמת ההכאות. מדכתיב לא יוסיף, מכלל שאם צריך לגרוע גורעין:

20. 3.11.2

    אלא במכות הראויות להשתלש. ואין מוסיפין לעולם על האומד:

21. 3.11.3

    אמדוהו לקבל ארבעים. חסר אחת. אלא לישנא דקרא נקט:

22. 3.11.4

    אמדוהו אומד אחד. לשתי מלקיות. כגון אמדוהו ללקות ארבעים ושתים:

23. 3.11.5

    ואם לאו. שלא אמדוהו אלא למלקות אחת:

24. 3.12.1

    על העמוד. שהוא נעוץ בקרקע זקוף וגבוה כדי להשען עליו:

25. 3.12.2

    וחזן. שמש שליח בית דין:

26. 3.12.3

    נפרמו. נקרעו חוטי התפירה:

27. 3.12.4

    מאחוריו. של הלוקה:

28. 3.12.5

    ורצועה של עגל. שנאמר ארבעים יכנו, וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו:

29. 3.12.6

    כפולה לשנים ושנים לארבעה. ארבע רצועות תפורות זו על גבי זו.

30. 3.12.7

    ושתי רצועות. דקות של חמור:

31. 3.12.8

    עולות ויורדות בה. כעין קלקלי של אוכף. וטעמא, משום דכתיב (ישעיהו א׳:ג׳) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, אמר הקב״ה יבוא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו:

32. 3.13.1

    ידה טפח. בית יד שהרצועה תלויה בה, ארכו טפח:

33. 3.13.2

    ורחבה. של רצועה של עגל טפח:

34. 3.13.3

    וראשה מגעת על פי כריסו. לכך צריך שיהא בבית יד של רצועה נקב, שהחזן המלקה יכול להאריך ולקצר הרצועה כרצונו. שאין מלקין לאדם אלא ברצועה שראשה מגעת על פי כריסו שהוא טבורו:

35. 3.13.4

    שליש מלפניו. דכתיב (דברים כ״ה:ב׳) והכהו לפניו כדי רשעתו, לפניו כדי רשעתו אחת, ולאחריו כדי שתים. מלפניו, על לבו. מאחריו. שליש על כתף זו ושליש על כתף זו:

36. 3.13.5

    מכה בידו אחת. אבל כשמגביה הרצועה מגביה בשתי ידיו:

37. 3.13.6

    בכל כחו. דכתיב (שם) מכה רבה:

38. 3.14.1

    והקורא קורא. דכתיב (ויקרא י״ט:כ׳) בקורת תהיה, בקריאה תהא, שקורין עליו אם לא תשמור לעשות וגו׳. וגדול שבדיינים קורא, והסמוך לו מונה, והשלישי אומר על כל הכאה והכאה. ומצוה על הקורא לצמצם להשלים המקראות בסוף המלקות, ואם לא צמצם חוזר וקורא פעם שניה וממהר לקרוא ולהשלים כשישלים המלקה להלקות:

39. 3.14.2

    ואם מת תחת ידו פטור. מפני שמכהו ברשות:

40. 3.14.3

    הוסיף לו. כגון דטעה במנינא:

41. 3.14.4

    נתקלקל. שהוציא רעי מחמת ההכאה:

42. 3.14.5

    פטור. דכתיב (דברים כ״ה:ג׳) ונקלה אחיך לעיניך, והרי נקלה שנתלכלך:

43. 3.14.6

    ואשה אף במים, דבושתה מרובה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

44. 3.15.1

    נפטרו מידי כריתתן. אם עשו תשובה:

45. 3.15.2

    העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה. אית דמפרשי, דעל חייבי כריתות שלקו קאמר, מי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה, על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו ויפטר מידי כרת, שמדה טובה מרובה על מדת פורענות. ואית דמפרשי, דמלתא באנפיה נפשה קאמר, להודיע מתן שכרן של מצות, ק״ו מעונשן של עבירות:

46. 3.15.3

    ממקומו הוא למד. מחייבי כריתות דאיירי בהו אנו למדין שהיושב ולא עבר עבירה מעלין עליו שכר כעושה מצוה. דכתיב בעריות (ויקרא י״ח:ה׳) ונכרתו הנפשות, ואומר (שם) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וסמיך ליה לא תקרבו לגלות ערוה, הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה הכתוב קוראו עושה מצוה, וכתיב ביה וחי בהם, כדרך שהעניש כרת במי שעושה עבירה. וזה דוקא במי שבא עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה, כיוסף הצדיק וכיוצא בו:

47. 3.16.1

    לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהן בדילים מהם, אע״פ שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה בהן:

48. 3.16.2

    למען צדקו. להצדיק את ישראל ולזכות אותן:

← Previous — showing 101–148 of 148

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws Licence: Public Domain. Source.