Bartenura on Mishnah Kilayim

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Zeraim · 381 sections

2.9.4
כל מין שירצה. ולא מצריך רבי מאיר הרחקה כלל דכיון דמרובעות הן נראות מופרשות ומובדלות זו מזו:
2.9.5
היתה. בתוך שדה תבואה קרחת אחת של בית רובע או שתי קרחות:
2.9.6
זורעם חרדל. דאינו נראה כשדה חרדל בתוך שדה תבואה, אבל שלשה קרחות נראות כשדה חרדל בתוך שדה תבואה לפי שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה. ושאר מינים אפילו שלשה קרחות אינן נראין כשדה כיון שרגילין לזרוע מהן הרבה ביחד:
2.9.7
וחכמים אומרים תשע קרחות מותרות. ארישא קמהדר, דקאמר רבי מאיר דזורע כל כ״ד קרחות מכל מין שירצה, וחכמים אוסרים לסמוך מין אצל מין אחר אלא עושה לבית סאה כ״ה קרחות דהיינו חמש שורות וכל שורה מחמש קרחות וזורע קרחה ראשונה של שורה ראשונה ומניח שניה שאצלה בורה וזורע שלישית ומניח רביעית בורה וזורע חמישית ומניח שורה שניה כולה בורה וזורע משורה שלישית קרחה ראשונה ושלישית וחמישית ומניח שורה רביעית כולה בורה וזורע משורה חמישית קרחה ראשונה ושלישית וחמישית הרי תשע קרחות זרועות לבית סאה:
2.9.8
עשר אסורות. שצריך שיהא מפסיק בין כל קרחת וקרחת כשיעור קרחת דהיינו בית רובע בקירוב. והלכה כחכמים:
2.9.9
בית כור. ל׳ סאים. וטעמא דרבי אליעזר בן יעקב לא אתפרש:
2.10.1
כל שהוא בתוך בית רובע. כגון נקעים מלאים מים, אף על פי שאינם ראוים לזריעה עולים למדת בית רובע ליחשב הרחק בין מין ומין:
2.10.2
אכילת הגפן. מה שהגפן תופסת ואוכלת סביבותיה, דהיינו כדי עבודתה, עולה למדת בית רובע להשלים עשר אמות וב׳ טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב, דאמרינן לעיל שהוא שיעור בית רובע שצריך להפסיק בין מין למין. וכן הקבר נמי עולה. וכן הסלע, ובסלע שאינו גבוה עשרה מיירי דאי גבוה עשרה הוי מחיצה ומפסיק בפני עצמו:
2.10.3
תבואה בתבואה בית רובע. היתה שדהו זרועה חטין ורוצה לזרוע בה שעורים צריך להרחיק בית רובע, ובלבד שלא יהיו חטין מקיפים את השעורים מד׳ רוחות דהתם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת:
2.10.4
ירק בתבואה בית רובע. ודוקא במרובע הוא דבעינן הכי, אבל אם רצה לעשות שורה של ירק בתוך שדה של תבואה עושה אורך שורה של עשר אמות ומחצה על רוחב ששה טפחים שהחמירו במרובע טפי מבשורה, והכי אמרינן בירושלמי:
2.10.5
רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. דסבר לא מחמרינן במרובע טפי מבשורה. ואין הלכה כרבי אליעזר:
2.11.1
תבואה נוטה על גבי תבואה. כגון שנזרעו כהלכתן אלא שהשבולים מתוך גדלן נכפפים ושוכבים זה על זה, וכן כולן:
2.11.2
חוץ מדלעת יונית. שעלין שלה ארוכים ומתפשטין ביותר וכשהן נוטין ע״ג תבואה או ירק הן מסתבכין ומתקשרין יותר מכל שאר מינין ומיחזו כלאים:
2.11.3
ופול המצרי. פשול״י בלע״ז:
2.11.4
ורואה אני את דבריהן מדברי. שאין בהן מסבכין ומסתבכין כדלעת יונית. וכן הלכה שהכל מותר חוץ מדלעת יונית:
3.1.1
ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים. וכו׳ זורעים וכו׳. בפרק ר׳ עקיבא (שבת פד) דרש לה מקרא דכתיב כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיה סא יא) תוציא חד, צמחה חד, הרי תרי, זרועיה תרי הרי ד׳, תצמיח חד הרי חמשה. והא דתנן לעיל בפרק שני ירק בירק ששה טפחים, הני מילי בשדה גדולה שיש בה ירק הרבה אבל הכא דאין זורע מכל אחד ואחד אלא מעט לא חיישינן. ומה שיש להקדים לפירוש המשנה הוא כי אנחנו צריכין שיהיה בין כל זריעה וזריעה רחוק טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה, אלא אם תהיה זויות בצד זויות או בצד צלע מקום זריעה שנייה אז לא יצטרך, כי הגבלת הזויות יראה הבדלתם ואז אין חוששין ליניקתם אפילו הם זה בצד זה וא״כ בערוגה שהיא ששה אפשר לזרוע בה חמשה מיני זרעים ולא תהיה כלאים וזו צורתה: ויהיה מדת מה שנזרע בזו הערוגה כ״ד טפחים, ואמרינן בגמרא פרק ר׳ עקיבא דבערוגה בחרבה שנינו אבל ערוגה בין הערוגות אסור לזרוע בה חמשה מינין שאם יזרע בכל רוח שבערוגה זו ובכל רוח שבערוגה שסביבותיה יראה הכל כמעורב. והר״ר שמשון ז״ל פי׳ ע״פ הירושלמי דכך הוא סדר הזריעה, מניח בקרנות חרב טפח וחצי חומש על טפח וחצי חומש כדי שיתרחק זרע מזרע, זרע מזרח מזרע דרום שיעור אלכסון של טפח וחצי חומש, דהיינו טפח וחצי, וזורע בכל רוח ארבע טפחים חסר חומש באורך ורוחב טפח ומחצה אלא שמיצר והולך בכל צד עד שיהא כלה לרוחב טפח חסר חומש כדי שיהא לעולם בין זרע דרום לזרע מזרח טפח וחצי, וכן לכל רוח עד שיהא מניח באמצע הערוגה שלשה על שלשה ועושה באמצע נקב וזורע בו גרעין א׳ כזה . והקשו בגמרא מאי דוחקיה לאוקמיה בערוגה שבחרבה יקיפוה ערוגות מכל צד כנגד הקרנות ואין בה דבר זרוע, ותרצו גזירה שמא ימלא הקרנות ויזרע הערוגה על זו הצורה : או על זו הצורה : והטעם שלא אמרו בערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעין בתוכה ט׳ זרעונין ויהיה בין כל אחד טפח ומחצה כזה . לפי שכל הנזרע ממנה הוא ט׳ טפחים בלבד ועל זו שהקדמנו יהיה כ״ד טפחים, והא דנקט ערוגה ששה על ששה לפי שהיא היותר קטנה שבערוגות שהיא אמה על אמה והשמיענו שאפשר לזרוע בה זרעים משתנים ולא יהיו כלאים:
3.1.2
היה לה גובל גבוה וכו׳ בירושלמי אמרו שגם רוחב הגובל טפח נמצאת הערוגה ח׳ על ח׳:
3.1.3
זורעין בתוכה שלשה עשר. שלשה על כל גובל וגובל וא׳ באמצע כזה . ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים. והרא״ש ז״ל פי׳ על כל גובל וגובל זורע ד׳ בד׳ הקרנות ובין כל קרן וקרן שני מיני זרעים והא דקתני שלשה על כל גובל משום דקרן אחד נמנה עם השנים ומונה קרן אחת לכל רוח ובין ד׳ מינין שבכל רוח צריך להרחקת שלשה אוירין שביניהם ד׳ טפחים וחצי, וישאר למקום זרע ד׳ מינין ג׳ טפחים ומחצה והוא לכל מין טפח חסר שמינית טפח. ובירושלמי פריך וניתני ג׳ על כל גובל וגובל וחמשה באמצע כמו בערוגה דרישא ולהוי י״ז מינין ומשני משום שהגבולים ממעטים, פי׳ שצריך להרחיק זרע הערוגה מזרע הגבול טפח ומחצה ולא נשאר מקום פנוי לזרוע בערוגה כי אם שלשה על שלשה. וא״ת למה לא יזרע על כל גובל וגובל חמשה מינין ששה טפחים לד׳ אוירים שבין חמשה מינין וישאר שני טפחים לחמשת המינין. שני חומשי טפח לכל מין באורך טפח ויהיו בין הכל ט״ז מינין. ויש לומר דשמא ברבוי המינים איכא ערבוביא:
3.1.4
מפני שהוא ממלאהו. ולא יוכל לזרוע ג׳ בכל גובל:
3.1.5
רבי יהודה אומר ששה באמצע. בירושלמי דריש זרע זרעה זרועיה הרי תלתא, דהו״מ למיכתב זרע וכתיב זרועיה ותוציא צמחה תצמיח תלתא הרי ששה. וכתב הר״ש ז״ל דבירושלמי פריך למאי דשנינן לעיל לרבנן שהגבולין ממעטין היכי תני ר׳ יהודה ששה באמצע, ואי תימא ר׳ יהודה ארישא קאי פי׳ שאומר ת״ק חמשה והוא אומר ששה הא תני ר׳ חייא ר׳ יהודה אומר י״ח באמצע אלמא אסיפא קאי, ופירוש ששנים עשר על הגבול וששה באמצע הרי שמונה עשר ואינו מתרץ כלום בירושלמי. הלכך נראה שגובה הגבול עולה למנין הריחוק דאי לא תימא הכי אמאי נקט היה לה גובל גבוה טפח ליתני היתה הערוגה ח׳ על ח׳ אלא ודאי תנא גבוה טפח לאשמעינן שהגובה בכלל מדת הריחוק. וצריך לומר דר׳ יהודה לטעמיה דאמר בפירקין כמלא רוחב הפרסה דהיינו טפח ואין צריך להרחיק כי אם טפח והשתא כיון שגובה הגבול מן המנין לרבי יהודה יכול לזרוע בכל הערוגה. וזורע בה ששה מינין שלשה בשורה אחת מן המזרח ושלשה בשורה אחת מן המערב וכל מין ומין טפח ושליש טפח רוחב באורך ב׳ טפחים ומחצה, כזה: ורוחב כל זרוע מאלה טפח ושליש באורך שני טפחים ומחצה והקו הלבן החרב שבין ג׳ שורות שמצד זה לבין ג׳ שורות שמצד האחר, הם ששה טפחים באורך הערוגה, והחרב שבין זרוע לזרוע הוא שני טפחים וחצי כאורך הזרוע אבל רחבו טפח אחד כדעת ר׳ יהודה דלא בעי הרחקה רק טפח והם ד׳ אוירים שהן עשרה טפחים סך כל החרב בערוגה ששה עשר טפחים וסך כל הזרוע באמצע הערוגה מלבד הגובלין עולה עשרים טפחים: ולרבנן זורע מין אחד בערוגה חמשה על חמשה כי צריך חצי טפח מכל צד מן הגובל וא״ת לרבנן אמאי אינו זורע כי אם מין אחד בכל הערוגה והלא יכול לזרוע בה חמשה מינין טפח על טפח בכל קרן וקרן וטפח על טפח באמצע ובלבד שלא יהא אלכסון של טפח האמצעי כנגד אלכסון הערוגה, שאז לא יהיה טפח ומחצה בין זרע האמצעי לזרע הקרנות לפי שאלכסון הערוגה שבעה טפחים ואלכסון הזרעים של הקרנות והאמצעי ד׳ טפחים וחומש. וי״ל מדלא שרא רחמנא אלא חמשה בתוך ששה מכלל דפחות מששה איכא ערבוב. והר״מ ז״ל פי׳ שדעת רבי יהודה שאפשר שיזרע בזו הערוגה שהיא ששה על ששה ויש לה גבול טפח שמנה עשר מינין כזו הצורה: ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים וכשתסתכל בצורה זו תמצא ששה מסומנים אורך כל אחד ג׳ טפחים ורוחב שני טפחים נמצא כל צלע מהן אלכסון טפח ומחצה על טפח נמצאו הזרעים מרוחקים זה מזה יותר מטפח ומחצה. אמנם אם נרצה לומר לר׳ יהודה שיזרע ט׳ מינין בערוגה באמצע וכמדת הזריעה הזאת ונצייר אותה כמו זאת הצורה: זה אי אפשר לפי שכל מסומן מהתשעה המסומנין המצויירין הוא ארכו שני טפחים ורחבו שני טפחים נמצא כל צלע מהם אלכסון טפח על טפח והוא טפח ושני חומשין ואנו צריכין לטפח ומחצה וליכא. והלכה כרבי יהודה:
3.2.1
כל מין זרעים אין זורעים בערוגה. הא דשרינן לעיל חמשה זרעונים בערוגה. ושלשה עשר מיני זרעונים כשיש לה גבול טפח, הני מילי במיני ירקות שדרך לזרעם ערוגות ערוגות, אבל מיני זרעים שדרכן לזרוע מהן שדה גדולה לא, משום דמיחזו ככלאים:
3.2.2
אפונים השופים. אפונים חלקים שנראין כאילו הן משופין בכלי שמשפין ומחליקין בו העצים. פירוש אחר אפונים [השופים קטנים] גמלונים גסים וגדולים לשון ארמי קורין לדבר גדול גמלונא:
3.2.3
גבול. כמין אצטבא של טיט מגובל שעושין סביב לערוגה לדריסת רגלי אדם:
3.2.4
שהיה גבוה טפח. כשזרעו [בו שנים עשר מיני זרעונים] ונתמעט מותרים הזרעונים שגדלים בו אפילו לאחר שנתמעט ואין צריך לעקור משום מקיים כלאים כיון שהיה כשר מתחלתו בשעת זריעה ומיהו אינו יכול לזרוע בו [בתחילה] לאחר שנתמעט עד שיעמידנו על גובה טפח:
3.2.5
אחת מכאן. בשפת התלם לרחבו ואחת בשפה האחרת ואחת באמצע התלם והולך וזורע מכל מין עד שיהיו מרוחקין זה מזה טפח ומחצה ושהן עמוקים טפח לרבותא נקט משום דבירושלמי איכא מאן דאסר דמיחזי כחבוש:
3.3.1
ראש תור. קרן זוית מחודדת נכנסת לתוך שדה אחר, כתורי זהב של תכשיטי אשה שיש להן שלש זויות מחודדות:
3.3.2
שהוא נראה כסוף שדהו. וניכר ולא מיחזי ככלאים:
3.3.3
מפולש. פתוח משני צדדיו כמו מבוי מפולש שפתוח משתי רוחות:
3.3.4
רבי עקיבא אומר אורך ששה טפחים. לא בעינן מפולש אלא שיהא התלם הזרוע ארוך ששה טפחים אע״פ שזרע אחר מקיפו משלש רוחותיו שרי:
3.3.5
ורוחב מלואו. היינו ששה טפחים שהוא שיעור רוחב תלם ורבי ישמעאל נמי בעי רוחב התלם במלואו אע״ג דלא פירש למלתיה דכיון דרבי עקיבא דמיקל ולא בעי מפולש בעי רוחב מלואו כל שכן רבי ישמעאל דמחמיר. ורמב״ם פירש רוחב מלואו שיהיה רחבו [כעמקו]:
3.3.6
רוחב פרסה. והיינו טפח והא דקאמר רוחב פרסה ולא קאמר רוחב טפח משום דמפיק לה מקרא דכתיב (דברים י״א:י׳) והשקית ברגלך כגן הירק, שצריך להיות בין ירק לירק מקום להנחת הרגל דהיינו רוחב פרסה, והלכה כרבי עקיבא, ובפרקין דלעיל דתנן ירק בירק ששה טפחים התם מיירי בין שדה ירק לשדה ירק אחר שצריך להרחיק זה מזה ששה טפחים, והכא מיירי בבא ליטע שורה אחת של ירק בתוך שדה כדתנן בהדיא והוא מבקש ליטע בתוכו שורה של ירק אחר הלכך מפסיק בתלם רחב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
3.4.1
שתי שורות של קשואין שתי שורות של דלועין שתי שורות של פול המצרי מותר. דכל שתי שורות נראית כשדה בפני עצמה ואיכא הכירא ואין כאן ערבוב והוא דאיכא תלם מפסיק בין מין למין, אבל שורה אחת של קשואין ושורה אחת של דלועין ושורה אחת של פול המצרי אסור, אע״ג דתלם מפסיק בין כל מין ומין לפי ששלשה מינים הללו עלים שלהם מתפשטים ומתערבים זו עם זו, וכשאין שם אלא שורה אחת מכל מין ומין נראין כאילו נזרעו כולן יחד במפולת יד ומיחזו ככלאים ואין הפסקת התלם ניכרת בהן:
3.4.2
ושורה של קשואים ר״א מתיר. קסבר הואיל ואיכא שתי שורות של קשואין אע״פ שאינן סמוכות זו לזו חשבינן להו כאילו הן סמוכות ויש כאן שדה של קשואין ושורה של דלועין ושורה של פול המצרי הוו כאילו נטועות בשדה של קשואין וסגי להו בהרחקת תלם, כדתנן לעיל היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכו ירק אחר וכו׳:
3.4.3
וחכמים אוסרים. לפי שאין שתי שורות של קשואין סמוכות זו לזו לא חשיבי כשדה של קשואין ומחזו ככלאים ויש כאן ערבוב ואין הפסקת התלם מועלת בהן, והלכה כחכמים:
3.5.1
קישות ודלעת. שהעלים שלהן מתפשטים ומתערבים זו עם זו וכ״ש שאר מינים:
3.5.2
זו נוטה לצד זה. דאע״ג דאין הפסק של תלם מועיל להן, הטיית העלים זו לצד זה וזו לצד זה מועיל להן, הואיל ומה שאסרו חכמים בכלאים לא אסרו אלא מפני מראית העין:
3.6.1
עוקר שתי שורות ונוטע שורה אחת. שיעור השורה אין פחות מד׳ אמות רוחב, וכשעוקר שתי שורות של בצלים שהן ח׳ אמות ונוטע באמצען שורה אחת של דלועים שהיא ד׳ אמות נשתיירו ב׳ אמות בורות מכאן וב׳ אמות בורות מכאן:
3.6.2
ומניח קמת בצלים ב׳ שורות. שהן שמונה אמות רוחב ועוקר שתי שורות שהן כמו כן ח׳ אמות וזורע באמצען שורה א׳ של דלועין שהיא ד׳ אמות, נמצא בין שורה ראשונה של דלועין לקמת הבצלים שתי אמות בורות וקמת הבצלים ח׳ אמות, ושתי אמות בורות בין קמת הבצלים לשורה שניה של דלועים, הרי בין שורה של דלועים לשורה של דלועים י״ב אמה וכן לעולם:
3.6.3
רבי עקיבא אומר עוקר ב׳ שורות ונוטע שתי שורות. קסבר שאין צריך להפסיק בין שתי שורות של דלועים לקמת הבצלים אלא התלם, כדתנן לעיל בפרקין בשאר ירקות. ובין שורות של דלועים לשורות של דלועים מפסיקים שמנה אמות של קמת הבצלים בלבד:
3.6.4
וחכמים אומרים אם אין בין שורה לחברתה י״ב אמה וכו׳ חכמים כר׳ ישמעאל סבירא להו שצריך שיהיה בין שורה של דלועים לחברתה י״ב אמה, מיהו רבי ישמעאל מצריך הפסק שתי אמות בורות בין שורה של דלועים לקמה של בצלים וחכמים מתירים לסמוך שורה של דלועים אצל קמה של בצלים ולא מצרכי אלא תלם אחד בלבד כשאר ירקות. אבל י״ב אמה בין שורה של דלועים לחברתה בעו חכמים לפי שהדלועים עלין שלהן רחבות ומתפשטות הרבה כדי שלא תראה כל השדה מעורבבת בבצלים ודלועים. והלכה כחכמים:
3.7.1
דלעת בירק. הבא ליטע דלעת אצל ירק עבודתה כירק דהיינו ששה טפחים. אבל אם בא ליטע דלעת בתבואה צריך להרחיב לו בית רובע כשיעור עבודת התבואה שהוא עשר אמות ושני טפחים ומחצה על עשר אמות, והוא מקום זריעת רובע הקב:
3.7.2
שורה של דלועים נותנים לה עבודתה ששה טפחים. וקילא שורה מדלעת יחידית, דדלעת יחידית בתבואה צריכה בית רובע, לפי ששורה מנכרא בפני עצמה וליכא ערבוב כמו בדלעת יחידית, וששה טפחים דתנן הכא הוי שיעור רוחב אבל שיעור אורך לא אתפרש במתניתין ובתוספתא פירשו דצריך שיהיה שיעור האורך עשר אמות ומחצה:
3.7.3
ואם הגדילה. השורה ונכנסו הענפים בתוך ששה טפחים, יעקור מלפניה כל הענפים שנתפשטו ונכנסו בתוך שיעור זה:
3.7.4
נותנין לה עבודתה. של שורת הדלועים ארבע אמות, שצריך להרחיק ארבע אמות מן התבואה:
3.7.5
התחמיר זו מן הגפן. דתנן לקמן בפ״ד הנוטע שורה של חמש גפנים בית הלל אומרים אינו כרם ואינו נותן לה עבודת הכרם ארבע אמות אלא ששה טפחים, והכי נמי בשורה של דלועים אין להחמיר וליתן להן ד׳ אמות דאין להחמיר בכלאי זרעים יותר מבכלאי הכרם:
3.7.6
מצינו שזו חמורה מן הגפן. אע״ג דאיסור כלאי זרעים קיל מאיסור כלאי הכרם, מ״מ הא אשכחן דלגפן יחידית כשבא ליטע אותה בתבואה נותנין לה עבודתה ששה טפחים ולדלעת יחידית נותנים לה בית רובע שהן עשר אמות ושני טפחים ומחצה על עשר אמות מפני שהיא מתפשטת והולכת מרחוק הכי נמי אין לתמוה אם לשורה אחת של גפנים נותנים לה עבודתה ששה טפחים ולשורה של דלועין נותנין לה ארבע אמות:
3.7.7
כל שלשה דלועין לבית סאה. ר״מ פליג אתנא קמא דאמר שלדלעת יחידית בתבואה נותנים לה בית רובע וסבר איהו דנותנים לה שלישית בית סאה ורבי יוסי בן החוטף אפרתי סבר שלישית בית כור. ואין הלכה כדברי כולם אלא כתנא קמא בלבד. ודלעת השנויה במתניתין היא דלעת יונית בלבד שעלים שלה רחבים ומסככים ומסתבכים טפי, אבל דלעת מצרית עם שאר דלועין דינן כשאר ירקות:
4.1.1
קרחת כרם ומחול הכרם. מפרש להו ואזיל:
4.1.2
בית שמאי אומרים כ״ד אמות. אם קרחתה כ״ד אמות מותר לזרוע לשם פחות מכאן לא יביא זרע לשם:
4.1.3
שחרב מאמצעו. ויש גפנים כל סביבות הקרחה שהיא שש עשרה אמה על שש עשרה אמה, וכן אם הלכה הקרחת על פני רוחב הכרם שאין גפנים אלא משני צדי הקרחת:
4.1.4
אם אין שם שש עשרה אמה. כדברי בית הלל לא יביא זרע לשם אפילו באמה האמצעית, דארבע אמות שבצד הכרם מזה וארבע אמות שבצד הכרם מזה הוו עבודת הכרם דעבודת הכרם ארבע אמות כדתנן לקמן, לפי שהיו בוצרים בשוורים ובעגלות ובעת החרישה חורשים אותה בשוורים הלכך אותן ארבע אמות ככרם דמו, ואם נשארו בינתים שמנה אמות חוץ מאותן ארבע לכל צד לא בטלי לגבי כרם ומותר לזרען, בציר משמנה אמות שדי פלגא להכא ופלגא להכא בטלי לגבי כרם וככרם דמו ואסור לזרוע בהן משום כלאים. ולבית שמאי לא חשיב שדה פחות משמנה אמות הלכך ארבעה ועשרים אמות בעינן ארבע לעבודת הכרם מכאן וכנגדן מכאן פשו להו שש עשרה שדי ח׳ להכא וח׳ להכא איכא שדה ולא בטלי:
4.2.1
מחול הכרם. מקום פנוי בין כרם לגדר סביב, כמו מחולות הנשים כשמרקדות בסבוב לשון אז תשמח בתולה במחול (ירמיה לא):
4.2.2
אם יש שם י״ב אמה. כדברי בית הלל, נותן ד׳ אמות לעבודת כרם וזורע השאר. אבל אם אין שם י״ב אמה לא יביא זרע לשם, דארבע אמות דלהדי כרם עבודת הכרם, וארבע אמות דלהדי כותל כיון דלא מזדרעי מפני תקון הכותל כדי שיהלך אדם על גבי קרקע סמוך לכותל ויהיה העפר נדוש ויתחזקו יסודותיו אפקורי מפקר להו. ואמצעיות אי איכא ד׳ אמות חשיבי ואי לא בטלי לגבי כרם, והכא לא בעינן שש עשרה שאין האסור אלא מצד אחד. וכל הנך אמות באמה בת ששה טפחים:
4.3.1
אין זה אלא גדר הכרם. מקום שבין גדר לכרם גדר הכרם הוא קרוי, ואפילו אין שם אלא שש אמות מרחיק ארבע אמות וזורע את המותר:
4.3.2
ואיזהו מחול הכרם. שצריך י״ב אמות, מקום שבין ב׳ כרמים. ות״ק סבר מקום שבין ב׳ כרמים ככרם שחרב באמצעו הוא נדון. ובירושלמי מוכיח דלא אמר ר׳ יהודה איזהו מחול הכרם בין שני הכרמים אלא כגון שאין שורות הכרמים שוות של זו לזו, כגון דכרם של צד זה של מחול שורותיה מן המזרח למערב ושבצד אחר מן הצפון לדרום, דאם היו מכוונים מודה רבי יהודה דנראה כקרחת הכרם ובעי ט״ז אמה. ואין הלכה כר׳ יהודה:
4.3.3
איזהו גדר. המפריש בין הכרם שיכול להניח כרם מצד זה ולזרוע מצד אחר, וכן חריץ:
4.4.1
ג׳ טפחים. דכל פחות מג׳ כלבוד דמי. והוא שיעור כדי שיכנס הגדי:
4.4.2
הרי הוא כמחיצה. ומותר לסמוך גפנים מצד זה וזרעים מצד זה:
4.4.3
נדון כפתח. ואפילו כנגדו מותר לסמוך אבל יותר מעשר לא חשיב כפתח וצריך הרחקה כנגד המקום הפרוץ:
4.4.4
ואם הפרוץ מרובה על העומד אסור כנגד הפרוץ. אבל כנגד העומד מותר אם הוא רחב ארבעה, אבל פחות מארבעה אף כנגד העומד אסור:
4.5.1
בית שמאי אומרים כרם. וצריך להרחיק ממנה ארבע אמות כדי עבודת הכרם:
4.5.2
אינו כרם עד שיהיו שתי שורות. ואין צריך להרחיק אלא ששה טפחים כגפן יחידית:
4.5.3
הזורע ארבע אמות. כלומר בתוך ארבע אמות של עבודת הכרם:
4.5.4
בית שמאי אומרים קדש שורה אחת. דכי אמרה תורה (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, שורה אחת מקריא כרם:
4.5.5
ובית הלל אומרים קדש שתי שורות. דאין נקרא כרם פחות משתי שורות, הלכך ותבואת הכרם דאמרה תורה דקדשה שתי שורות משמע:
4.6.1
ואחת יוצאה זנב. כגון ג׳ גפנים נטועות בשורה אחת, ושתים בשורה שנייה כנגד שתים מן השלש:
4.6.2
ואחת בינתים. שהשתים כנגד שתים והחמישית כנגד אוירן:
4.6.3
ואחת באמצע. כגון גפן הנטועה וארבע גפנים לארבע רוחותיה:
4.7.1
שורה אחת בתוך שלו ושורה אחת בתוך של חבירו. ומיירי כגון ששורה אחת של שתי גפנים ושורה אחת של שלש. ואפילו רבי שמעון דאמר לקמן גבי המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו לא קדש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הכא מודה דמצטרפין לאסור הזרעים כיון דאיכא שלו ושל חבירו:
4.7.2
ודרך היחיד ודרך הרבים. שאין אחד מהם רחב שמנה אמות, דברוחב שמנה אמות אמרינן בשלהי פרקין דאין מצטרפות:
4.7.3
הרי אלו מצטרפות. להיות קרויין כרם וצריך להרחיק ארבע אמות:
4.7.4
אם ערסן מלמעלה. שהעלה ראשי הגפנים על גבי הגדר ומתערבין אותם שבצד הגדר מזה עם אותם שבצד הגדר מזה. ועירסן הוא לשון איזה עריס דתנן לקמן בריש פרק ו׳, כלומר שעשה להן ערש:
4.8.1
הנוטע שתי שורות. של שתי שתי גפנים ואין בהן אחת יוצאה זנב:
4.8.2
אם אין ביניהם שמונה אמות לא יביא זרע לשם. דמצטרפין להיות כרם, אבל רחוקים שמנה חוץ ממקום הגפנים אין מצטרפים והרי הן כגפן יחידית, ומרחיק ששה טפחים משורה זו וששה טפחים משורה זו וזורע ששה אמות שבאמצע:
4.8.3
בין שורה לחברתה שש עשרה אמה. דכיון דאיכא שלש שורות הוו ככרם גדול והמקום שבין כל שתי שורות מהן נדון כדין קרחת הכרם שהוא שש עשרה אמה. אבל חרבה השורה האמצעית, לדברי תנא קמא לא בעינן ביניהם שיעור קרחה כיון דלא נשתייר כרם, ולא דמי לכרם בן ארבע וחמש שורות דכי חרבה האמצעית אכתי נשאר כרם הלכך בעי המקום המוקרח ט״ז אמה:
4.8.4
רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו חרבה השורה האמצעית. מאחר שהיה כבר כרם אף עתה דין כרם יש לו וצריך ט״ז אמה:
4.8.5
שאילו מתחלה נטען. כלומר שאם לא הגיעו לעולם לכלל כרם ולא היה נוטען מתחלה אלא שתי שורות לא היה צריך להיות ביניהן אלא שמנה אמות כדאמרינן לעיל, עכשיו שנטען שלש והגיעו לכלל כרם אע״פ שחרבה אמצעית ולא נשארו אלא שתים הרי הן ככרם שחרב באמצעיתו וצריך ט״ז אמה. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:
4.9.1
הנוטע את כרמו ט״ז אמה. שכל שורה של גפנים רחוקה מחברתה ט״ז אמה:
4.9.2
מותר להביא זרע לשם. ואין צריך להרחיק אלא ששה טפחים מן השורה, כעבודת גפן יחידית:
4.9.3
צלמון. שם מקום:
4.9.4
הופך שער שתי שורות. כרם גדול היה שכל שורה רחוקה מחברתה ט״ז אמה ולא היה רוצה לסכך גפנו ע״ג תבואתו, והיה מצרף השורות שתים שתים, וראשי הגפנים דהיינו השער של כל שתים ושתים הופך לצד אחד אלו כלפי אלו, ונשאר המקום פנוי מצד זה ומצד זה וזורע אלא שמניח ששה טפחים, ולשנה אחרת עושה להפך. שכך היה דרכם מקום שזורעים בו שנה אחת לשנה אחרת מניחים אותו בור בלא חרישה ובלא זריעה:
4.9.5
אף הנוטע את כרמו על שמנה שמנה אמות מותר. קסברי כיון דרחוקות השורות שמנה אמות הוה ליה כגפן יחידית, ומניח סמוך לשורה ששה טפחים וזורע את השאר, ולא בעינן שש עשרה אמה אלא בכרם חרב אבל בנוטע מעיקרא כי מרחקי שמנה אמות דיו. וכן הלכה:
5.1.1
כרם שחרב. עשר גפנים לבית סאה. שיש בקרקע של בית סאה עשר גפנים לא פחות מכן:
5.1.2
ונטועות כהלכתן. דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ואין רחוקות זו מזו ט״ז אמות ולא פחות מארבע אמות:
5.1.3
כרם דל. שגפניו מועטים ואעפ״כ דין כרם יש לו. ואין זה קרחת הכרם דאותו חרב מאמצעו וזה נחרב מכל צד:
5.1.4
ערבוביא. שאין הגפנים מכוונים כשורה:
5.1.5
אם יכול לכוין. בכל הכרם שתים כנגד שלש, כגון שיביא חוט ומותח ומוצא הגזע מכוון שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב אע״פ שהנוף אינו מכוון הרי זה כרם. אבל אם מוצא הנוף מכוון והגזע אינו מכוון אין זה כרם:
5.1.6
כתבנית כרמים הרי זה כרם. ובעי הרחקה ט״ז אמות, ואין הלכה כרבי מאיר:
5.2.1
כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות. שאין בין שורה לשורה ארבע אמות:
5.2.2
אינו כרם. ומרחיק ששה טפחים וזורע את השאר, דכיון שאין יכול לחרוש בשוורים ביניהם אין שם כרם עליו:
5.2.3
וחכ״א כרם. דרואים את האמצעיים כאילו אינם ומצטרפין החיצונים אם יש ביניהם ריוח הראוי להם. לפי שדרך בני אדם ליטע שורות רצופות הרבה ביחד ואותן שראויין להתקיים ולהעשות כרם ישארו כרם והשאר יהיו לעצים הלכך אלו האמצעיים הנטועים בתוך הריוח הראוים להיות בין שורה לשורה רואים אותם כאילו הם עצים בעלמא והחיצונים מצטרפים להיות כרם:
5.3.1
וזורעים בתוכו. דחשיב הפסק ורשות אחרת כיון דעמוק עשרה ורחב ארבעה ומפולש. אבל פחות מעשרה או מד׳ או אפילו עמוק עשרה ורחב ארבעה ואינו מפולש אלא שהכרם מקיפו משלש רוחות, אין זורעים בתוכו, שהרי היא כגת שנחלקו בה רבי אליעזר ורבנן לקמן, ורבי אליעזר בן יעקב סבר כרבנן דאסרי לזרוע בגת:
5.3.2
שומרה שבכרם. תל גבוה שהשומר עומד עליו לשמור הכרם ורואה למרחוק:
5.3.3
זורעים בתוכה. ובהא לא פליגי רבנן על רבי אליעזר לפי שהיא גבוהה ואין אויר הכרם מקיפה אבל בגת שאויר הכרם מקיפה אסרי רבנן וכן הלכה:
5.3.4
ואם היה שער כותש. שהשריגים של הגפנים שהן קרויין שער היו מתערבים ומסתבכים למעלה ע״ג השומרה זעג״ז כעלי במכתש:
5.4.1
נקע. בקעים שבשדות כעין גומות:
5.4.2
נותנים לה עבודתה. ששה טפחים שזו היא עבודת גפן יחידית:
5.4.3
וזורע את המותר. ולא אמרינן דמיחזי ככלאים כיון שהגפן והזרעים בתוך הגת או בתוך הנקע:
5.4.4
אם אין שם ד״א אסור. כדין מחול הכרם דפרקין דלעיל דנותן ארבע אמות לעבודת הכרם. ואין הלכה כר׳ יוסי:
5.4.5
והבית שבכרם. שסביבות הבית יש גפנים:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.