Bartenura on Mishnah Kiddushin

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Nashim · 173 sections

3.4.1
כל תנאי. שאינו כפול וכו׳ אינו תנאי. ואע״פ שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים:
3.4.2
אם יעברו ואם לא יעברו. ואי לא כפל הדברים היתה מתנתו קיימת והיו נוחלים את ארץ הגלעד אע״פ שלא היו עוברים. ואע״ג דאמר אם יעברו אתכם, לית לן מכלל הן אתה שומע לאו. ושמעינן מיניה נמי, דבעינן תנאי קודם למעשה, מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאי הוה אמר הכי, לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה. וש״מ נמי דבעינן הן קודם ללאו, דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם:
3.4.3
ר׳ חנינא כו׳ אתנאי כפול פליג, דאין צריך לכפול, דמכלל הן נשמע לאו. וזה שכפלו משה, צורך היה הדבר. ולענין פסק הלכה, אם אמר ע״מ, אין צריך תנאי כפול ולא הן קודם ללאו ולא תנאי קודם למעשה, אלא התנאי קיים. ואם לא אמר ע״מ, צריך כל הני דאמרינן. ואם לאו, התנאי בטל והמעשה קיים. ולא שנא בתנאי שבדיני ממונות, ולא שנא בתנאי שבגיטין וקדושין הכל שוה לדבר זה:
3.5.1
והוכר עוברה דבריו קיימין. כתב הרמב״ם דאין לו לבא עליה עד שיקדשנה קדושין שניים, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולא אמרו דבריו קיימים אלא להחמיר עליה שאסורה לינשא לאחרים:
3.6.1
ואעשה עמך כפועל. בפעולת יום אחד. ולאו דמקדש לה בשכר פעולה, דכיון דקי״ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, נמצא כשגמר פעולתו הוי שכירותו מלוה אצלה, והמקדש במלוה אינה מקודשת. אלא דמקדש לה השתא בפרוטה ע״מ שיעשה אח״כ עמה כפועל:
3.6.2
ע״מ שירצה אבא. בגמרא מפרש שלא ימחה אבא. וכשקבע זמן למחאתו, כגון שאמר שלא ימחה אבא כל שלשים יום. הלכך רצה האב, שעברו שלשים יום ולא מיחה, הרי זו מקודשת. לא רצה, שמיחה בתוך שלשים, אינה מקודשת:
3.6.3
מת האב. תוך שלשים, הרי זו מקודשת, דאמרינן מאן מחי:
3.6.4
מת הבן. בתוך ל׳, מלמדים את האב שימחה, כדי שלא תהא זקוקה ליבם:
3.7.1
אני קדשתיה נאמן. לכנסה. דלא חציף למימר קמיה דאב שקבל הקדושין, אני הוא, אם לא היה אמת, דמרתת דלמא מכחיש ליה:
3.8.1
וגרשתיה. קבלתי את גטה:
3.8.2
והרי היא קטנה. עכשיו כשאמר עליה כך:
3.8.3
נאמן. לפסלה מן הכהונה. שהאב נאמן על בתו כל זמן שהיא קטנה, דכתיב (דברים כ״ב:ט״ז) את בתי נתתי לאיש הזה, כשאמר לאיש, אסרה על הכל, שאין אנו יודעים למי. כשחזר ואמר לזה, התירה לו:
3.8.4
והרי היא גדולה. ואם לאחר שגדלה אמר כך, ובקטנותה לא אמר, אינו נאמן:
3.8.5
נשבית ופדיתיה וכו׳ אינו נאמן. לפסלה מן הכהונה. דבנשואין הימניה רחמנא לאב. לשבויה לא הימניה:
3.8.6
יש לי בנים. ואין אשתי זקוקה ליבם:
3.8.7
יש לי אחים. ואשתי זקוקה ליבם. ועד עכשיו היתה בחזקת שאינה זקוקה:
3.8.8
אין הבוגרות בכלל. לפי שאינן ברשות האב לקדשן. ואף על פי שעשאתו הבוגרת שליח לקבל קדושיה, אמרינן לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. אבל הקטנות והנערות כולן צריכות גט מספק. דלא ידעינן איזו מהם קידש:
3.9.1
קדשתי את בתי גדולה. איצטריך תנא לאשמועינן פלוגתא דר״מ ור׳ יוסי בקדשתי את הגדולה ובקדשתי את הקטנה. דאי אשמועינן בקדשתי את הגדולה, הוה אמינא בהא קאמר ר״מ, דכיון דאיכא דזוטרא מינה, להך גדולה קרי לה, דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אע״פ שהיא קטנה, כשיש קטנה למטה ממנה. אבל קטנה אימא מודי ליה לרבי יוסי דכל שהוא יכול לקרות אותה גדולה אין קורא אותה קטנה. ואי אתמר בהא, בהא קאמר רבי יוסי, אבל בהך אימא מודי ליה לרבי מאיר, לכך הוצרכו שתיהן. והלכה כרבי יוסי בשתיהן:
3.10.1
האומר לאשה קדשתיך וכו׳. איצטריך לאשמועינן באומר קדשתיך, ובאומרת קדשתני. דאי אשמועינן באומר לאשה קדשתיך שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, הוה אמינא דינא הוא דלא מתסרא איהי בקרוביו, דאיהו שקורי קא משקר, דגברא לא איכפת ליה אם אוסר עצמו חנם בקרובותיה, ומשקר ואמר קדשתיך. אע״פ שלא קדשה, אבל איהי כי אמרה קדשתני דאסרה נפשה אכולי עלמא עד שיתן לה גט, אי לאו דקים לה, לא הוה אמרה, ונתסר איהו על פיה בקרובותיה, ואפילו יהב לה גט. קמ״ל:
3.10.2
קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי וכו׳ משום דהוה סלקא דעתין לומר מאחר שהאב נאמן על בתו מן התורה, תהיה האם נאמנת על בתה מדרבנן, קמ״ל דאינה נאמנת:
3.11.1
קדשתי את בתר וכו׳. איידי דתנא להני בבי דלעיל, תנא נמי להא, ואע״פ שהיא משנה שאינה צריכה. ובכל הני דהיא אומרת קדשתני מבקשים ממנו ליתן גט כדי להתירה. ואם מעצמו נתן גט, כופין אותו ליתן כתובה:
3.12.1
כל מקום שיש קדושין ואין עבירה. שקדושין תופסין בה ואין עבירה בנשואיה. והאי כללא לאו דוקא, שהרי גר שנשא ממזרת יש קדושין ואין עבירה, דקהל גרים לא אקרי קהל, ואף על פי כן אין הולד הולך אחר הזכר שהולד ממזר, אחד גר שנשא ממזרת ואחד ממזר שנשא גיורת:
3.12.2
וכל מי שאין לה עליו קדושין וכו׳ הולד ממזר. ביבמות נפקא לן מקרא דכתיב (דברים כ״ג:א׳) לא יקח איש את אשת אביו, וסמיך ליה לא יבא ממזר, ומוקמינן לה בשומרת יבם של אביו, שהיא אשת אחי אביו שהיא עליו בכרת:
3.12.3
על אחת מכל העריות. של חייבי כריתות:
3.12.4
ולד שפחה ונכרית. דכתיב בשפחה (שמות כ״א:ד׳) האשה וילדיה תהיה לאדוניה, ובנכרית כתיב (דברים ז׳:ד׳) כי יסיר את בנך מאחרי, ומדלא כתיב כי תסיר, ש״מ הכי קאמר בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי, אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר, שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה:
3.13.1
ממזר שנשא שפחה. ואפילו לכתחלה יכול ממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו. והלכה כר״ט. ומודה ר״ט שעבד שנשא ממזרת, הולד ממזר, שעבד אין לו יחוס:
4.1.1
עשרה יוחסין עלו מבבל. שהפריש עזרא כל הפסולים שהיו בבבל והוליכן עמו, כדי שלא יתערבו עם המיוחסין, מאחר שאין שם ב״ד:
4.1.2
חללי. כהנים שנולדו מן הפסולות לכהונה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה חללה זונה לכהן הדיוט:
4.1.3
חרורי. עבדים משוחררים:
4.1.4
נתיני. גבעונים שמלו בימי יהושע, ונאסרו לבא בקהל:
4.1.5
שתוקי ואסופי. מפרש להו ואזיל:
4.1.6
גיורי וחרורי ממזרין כו׳ כולם מותרין לבא זה בזה. דקהל גרים לא אקרי קהל, ולא הוזהרו ממזרים לבא בקהל גרים. אבל לויי וישראלי בממזרי לא. ושתוקי ואסופי ספק ממזרים הם ומותרין להתערב בממזר ודאי, דאמרינן בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא:
4.2.1
שתוקי, כל שהוא מכיר את אמו. שקורא אבא, ואמו משתקתו:
4.2.2
בדוקי. שבודקין את אמו. אם אמרה לכשר נבעלתי, הולד כשר. והלכה כאבא שאול:
4.3.1
כל האסורים לבא בקהל. אע״ג דתנינן לה ברישא ממזרי ונתיני וכו׳ מותרים לבא זה בזה, הא קמ״ל כגון גר עמוני ומואבי עם ממזר שתוקי ואסופי:
4.3.2
ר״י אוסר. מפרש בגמרא דהכי קאמר, אפילו ר׳ יהודה שאוסר גר בממזרת, הני מילי גר של שאר נכרים שמותר לבא בקהל הוא דאסור בממזרת לרבי יהודה דס״ל קהל גרים אקרי קהל, אבל גר עמוני ומואבי שאסור לבא בקהל מודה רבי יהודה שמותר בממזרת:
4.3.3
ודאן בודאן מותר. כגון ממזרי בנתיני:
4.3.4
ודאן בספיקן. ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי:
4.3.5
ספיקן בספיקן. שתוקי בשתוקית ואסופי באסופית, ואסופי בשתוקית. אע״פ שזה ספק וזה ספק אסור, שמא זה כשר וזה פסול. והלכה כרבי אליעזר:
4.3.6
כותי. הוי ספיקייהו, לפי שאין בקיאין בתורת גטין וקדושין. והאידנא עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם:
4.4.1
ארבע אמהות. ב׳ מצד האב וב׳ מצד האם:
4.4.2
שהם שמנה. ארבע מן האב וארבע מן האם ואלו הן. אמה. אם אמה. אם אבי אמה. אם אם אבי אמה. אם אביה. אם אם אביה. אם אבי אביה. אם אם אבי אביה. בודקים בהם שלא היה באחת מהן מן הפסולות:
4.4.3
ואם היתה לויה וישראלית. וכהן בא לכנסה:
4.4.4
מוסיפין עליהן עוד אחת. אם אחת בכל זוג וזוג. כגון אמה ואם אמה ואם אם אמה, וכן כולם. והא דבדקינן באמהות ולא בדקינן באבות שמא יש פסול באביה או באבי אביה, משום דדרך האנשים כשמגנין זה את זה מתוך קטטה, מגנין ביוחסין, ואם היה שום פסול מצד האבות היה ידוע. אבל הנשים אין זו מגנה את זו בפסול יחס אלא בזנות, וכי איכא בהו מילתא בפסול יוחסין לית ליד קלא. ולא נאמרה חיוב בדיקה זו אלא במשפחה שקרא עליה ערער, אבל משפחה שאין בה חשד אינו צריך לבדוק, שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. ודאיש בלבד דוא שצריך לבדוק כשבא לישא אשה ממשפחה שיש בה חשד, אבל כהנת שבאת לינשא אינד צריכה לבדוק אחר האיש, שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים, וכהנת מותרת לכתחלה להנשא לגר ולחלל, וכ״ש לויה וישראלית:
4.5.1
אין בודקין מן המזבח ולמעלה. התחיל לבדוק באמהות ומצא שאבי אביה שימש על גבי המזבח א״צ לבדוק אחר אם אבי אביה. דכיון דבנה שמש ע״ג דמזבח בידוע שמיוחס היה:
4.5.2
ולא מן הדוכן ולמעלה. אם מצא שהיה משורר על הדוכן:
4.5.3
ולא מן הסנהדרין ולמעלה. ודוקא מן הסנהדרין שבירושלים ואפילו מאותן שדנין דיני ממונות בלבד, שלא היו מעמידין מן הסנהדרין בירושלים אלא כהן ולוי וישראל מיוחס, שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) והתיצבו שם עמך, בדומין לך ביחס ובחכמה:
4.5.4
וגבאי צדקה. כיון דמנצו בהדי אינשי, שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת, אי הוה בהו מלתא, קלא הוה להו:
4.5.5
בערכי ישנה של צפורי. בסנהדראות של עיר ששמה ישנה, הסמוכה לצפורי:
4.5.6
ערכי. סנדראות שהיו עורכין ומסדרין היחסין:
4.5.7
אסטרטיא של מלך. בחלוקת חודש בחודש לצאת למלחמת בית דוד משפחה פלונית בחודש פלוני. ולא היו יוצאים למלחמה אלא מיוחסין, שתהא זכותן וזכות אבותן מסייעתן:
4.6.1
בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם. בת בנו או בת בן בנו, עד סוף כל הדורות. אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה, דבת חלל עצמה מישראל כשרה לכהונה:
4.6.2
בת גר זכר. אפילו מישראלית, פסולה לכהונה כבת חלל זכר:
4.7.1
ר״א בן יעקב אומר כו׳ מסקינן בגמרא שהבא לימלך מורין לו כר״א ב״י שלא ישא כהן בת גר וגיורת. אבל אם נשא, הלכה כר׳ יוסי, ואין מוציאין אותה מידו, וזרעו ממנה כשר:
4.8.1
האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן. דקרוב הוא אצלו ואין קרוב כשר להעיד:
4.8.2
ואפילו שניהם. הבעל ואשתו. ולא מבעיא כשהאב לבדו מעיד שהוא ממזר, דלא מרימן, דלא קים ליה בגויה. אלא אפילו אמו דקים ליה בגויה, אינה נאמנת:
4.8.3
אפילו על עובר שבמעיה. שלא היה לעולם בחזקת כשרות:
4.8.4
ר׳ יהודה אומר נאמנים. טעמא דר׳ יהודה דכתיב יכיר, יכירנו לאחרים. מכאן שהאב נאמן לפסול את בנו, ואין האם נאמנת על בנה. ודוקא על בנו הוא נאמן, אבל לא על בן בנו שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם. והלכה כר׳ יהודה:
4.9.1
וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה. אצטריך תנא לאשמועינן באב שעשה שליח לקדש את בתו ובאשה שעשתה שליח לקדש את עצמה. דאי אשמועינן באב, ה״א אב דקים ליה ביוחסין, וכשמצא מיוחס זה קידשה לו, הוא דאמרינן דבטל את השליח אבל אתתא דלא קים לה ביוחסין אע״ג דקדשה את עצמה לא סמכה על קדושיה ולא בטלה את השליח, דסברה דלמא משכח שליח אדם מיוחס מזה. ואי אשמועינן בדידה, הוה אמינא משום דאתתא דייקא ומנסבא, כי קדשה עצמה בטלה את השליח, אבל אב דלא קפיד על בתו אם תנשא לבעל כל דהו, לא בטליה לשליחות דשליח, והאי דקדים וקדשה, סבר דלמא לא משכח, צריכא:
4.10.1
אינו צריך להביא ראיה לא על האשה. שהיא מיוחסת, שכבר בדקה כשנשאה:
4.10.2
ולא על הבנים. בבנים קטנים שכרוכים אחרי אמן:
4.12.1
לא יתיחד איש אחד עם שתי נשים. מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות:
4.12.2
אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים. שהאחד בוש מחברו. ופסק ההלכה, לא תתיחד אשה אחת עם שני אנשים, וכ״ש איש אחד עם ב׳ נשים. אלא א״כ היו שתי הנשים צרות או יבמות, או אשה ובת בעלה, או אשה וחמותה, או אשה עם תינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, לפי שאלו שונאות זו את זו, ומתיראות זו מזו. וכן היא מתיראת מן הקטנה שמא תראה ותגיד. ומלקים על יחוד הפנויה. ועל יחוד עם העריות, חוץ מאשת איש שאין מלקין עליה שלא להוציא לעז על בניה. ומותר להתיחד עם הבהמה ועם הזכר, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה:
4.12.3
הגדילו זו ישנה בכסותה וכו׳ והוא שתהיה הבת מי״ב שנה ויום א׳, והבן מי״ג שנה ויום א׳. ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה, אפילו בפחות מכן ישנים הוא בבגדו והיא בבגדה:
4.13.1
רווק. פנוי בלא אשה:
4.13.2
לא ילמד סופרים. לא ירגיל עצמו להיות מן הסופרים, כלומר מלמד תינוקות. מפני אמותיהן של תינוקות שמצויות אצלו להביא את בניהן אל בית הספר:
4.13.3
אף מי שאין לו אשה. אע״פ שאינו פנוי אלא יש לו אשה ואינה שרוייה עמו לא ילמד סופרים. ואין הלכה כרבי אליעזר:
4.14.1
וחכמים מתירין. והלכה כחכמים. שלא נחשדו ישראל על הזכור:
4.14.2
כל שאומנתו בין הנשים. שמלאכת אומנתו נעשית לנשים, והנשים צריכות לו:
4.14.3
לא יתיחד עם הנשים. ואפילו עם הרבה נשים. לפי שלבן גס בו ומחפות עליו. ואילו אינש אחרינא עם שתי נשים תנן דלא, שלש וד׳ שפיר דמי. ורמב״ם פירש דלא שרינן אפילו משום כדי חייו להתיחד עם הנשים הואיל ופרנסתו מהן:
4.14.4
חמר גמל וספן. כל אלו אומנות לסטות, כשלנין בדרכים נכנסים ולוקטים עצים ופירות מן הכרמים. ועוד שנשכרים לבני אדם ומעבירין על תנאם:
4.14.5
רועה. [בהמות שלו] שמעביר הבהמות לרעות בשדה אחרים:
4.14.6
חנוני. מלומד באונאה, להטיל מים ביין, וצרורות בחיטין. שחייב אדם ללמד את בנו אומנות נקיה:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.