Bartenura on Mishnah Ketubot

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Nashim · 390 sections

1.1.1
בתולה נשאת ליום רביעי. ולא בליל חמישי, דאיכא למיחש שמא יהיה טרוד בנישואים ולא מצי בעיל:
1.1.2
שאם יש לו טענת בתולים. כגון שיאמר בעלתי ולא מצאתי דם, לא שנא אם היא קטנה או נערה או בוגרת. או פתח פתוח מצאתי, אם היא קטנה או נערה, אבל בוגרת אין לה טענת פתח פתוח:
1.1.3
ישכים ויבא לב״ד. בעוד כעסו עליו, שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא זנתה תחתיו והרי היא אסורה עליו. ובגמרא פריך ותנשא באחד בשבת ואם יש לו טענת בתולים ישכים ביום שני לבית דין. ומשני, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה. ובזמן שאין בתי דינין יושבים בשני ובחמישי, אשה נישאת בכל יום, והוא שטרח בסעודה שלשה ימים. ומפני תקנת עניים נוהגים בקצת מקומות לישא בערב שבת. וטעמא דאלמנה ליום חמישי, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וששי בשבת ושבת. והנושא את האלמנה אסור בעשיית מלאכה ג׳ ימים. והנושא את הבתולה כל שבעה. ולענין ברכת חתנים, בין בחור שנשא אלמנה בין אלמן שנשא בתולה מברכים ברכת חתנים כל שבעה ואלמן שנשא אלמנה, יום אחד:
1.2.1
בתולה אלמנה גרושה. כלומר, בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן האירוסין, וחזרה ונישאת, כתובתה מן השני מאתים:
1.2.2
ויש לה טענת בתולים. אם לא מצא לה השני בתולים, אבדה כתובתה, דמקח טעות הוא שהרי בחזקת בתולה נשאה:
1.3.1
שבא על הקטנה. פחותה מבת שלש שנים ויום אחד שאין ביאתה ביאה:
1.3.2
וקטן. פחות מבן תשע שאין ביאתו ביאה ובא על הגדולה:
1.3.3
ומוכת עץ. שנתקע לה עץ באותו מקום:
1.3.4
כתובתן מאתים. אם נישאו סתם:
1.3.5
וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה. והלכתא כותייהו. ואפילו לא הכיר בה, כתובתה מנה, ולא הוי מקח טעות:
1.4.1
בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנשואים. אם חזרה ונישאת סתם, כתובתה מנה, דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה:
1.5.1
האוכל אצל חמיו ביהודה. כשהיו עושין סעודת אירוסין בבית אבי הכלה ביהודה, היו נוהגים שהארוס מתייחד עם ארוסתו כדי שיהא לבו גס בה, לפיכך כשנישאת אחר כך אין לו טענת בתולים:
1.6.1
ונסתחפה שדך. מטר סוחף בא על שדך והפסידה, כלומר מזלך גרם ותן לי כתובתי:
1.6.2
והיה מקחי מקח טעות. ואין לך כתובה ממני:
1.6.3
נאמנת. ומשביעין אותה שבועת היסת שכן הוא כדבריה, ותטול כתובתה. וכן הלכה. ואי אמרה בתולה מצאני, אינה נאמנת, דהימנוהו רבנן לבעל ואפילו בלא שבועה, דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:
1.7.1
דרוסת איש. בעולת איש:
1.7.2
נאמנת. ולא הפסידה כתובתה. ומכל מקום אי אשת כהן היא ולאחר זמן האירוסין כשנשאה טען דרוסת איש את, מפקינן לה מיניה, דשמא לאחר שארס אותה נבעלה, ומכי אמר דרוסת איש את שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואפילו נבעלה באונס, הא קיי״ל אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה. ומגרש לה ויהיב לה כתובתה:
1.8.1
מדברת. מתיחדת:
1.8.2
וכהן הוא. מיוחס:
1.8.3
נאמנת. כשירה לכהונה:
1.9.1
מה טיבו של עובר זה וכו׳ רבן גמליאל אומר נאמנת, וכשרים לכהונה היא ובתה. אבל לענין ירושה לא אמר רבן גמליאל שזה העובר יירשנו. והלכה כרבן גמליאל בכל הני בבי דמתניתין. ואפילו הכי לכתחילה לא תנשא לכהונה לא המדברת עם אחד ולא המעוברת, אלא אם כן היו רוב אנשי העיר מיוחסים ונבעלה זאת האשה מאחד מהם שפירש חוץ לעיר ובעל, דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, ואז תנשא לכתחלה לכהונה בין היא בין בתה:
1.10.1
אם רוב העיר משיאין לכהונה. אע״ג דרובא חד סגי בעלמא, מעלה עשו ביוחסין, והכא אצרכוה רבנן תרי רובי, רוב סיעה העוברת שם ורוב העיר. ואין משיאין לכתחלה לכהונה אלא בתרי רובי, וכן הלכה:
2.1.1
האשה שנתארמלה או נתגרשה. ותובעת כתובתה:
2.1.2
הוא אומר. קאי אנתגרשה. ואי אנתארמלה, היורשים אומרים אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה:
2.1.3
הינומא. איכא מאן דאמר חופה של הדס שעושים לבתולות. ואיכא מאן דאמר צעיף שנותנים על העינים ומתנמנמת בו:
2.1.4
וראשה פרוע. שערה על כתיפה. כך היו נוהגים להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונה:
2.1.5
אף חילוק קליות. במקומו של ר׳ יוחנן בן ברוקא היו נוהגים לחלק קליות בנשואי הבתולות. ואי ליכא סהדי שעשו בנשואיה כמנהג נישואי הבתולות, ושטר הכתובה אבד, בעל מהימן ואינו גובה אלא מנה:
2.2.1
ומודה רבי יהושע. אף על גב דלעיל בפ״ק גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי פליג רבי יהושע ארבן גמליאל ואמר דלא מהמנינן לאשה במאי דאמרה משארסתני נאנסתי ופסלה עצמה מן הכהונה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני והיתה כשרה לכהונה. הני מילי היכא דאיכא איסור והיתר לפסול לכהונה או להכשיר, בהא פליג רבי יהושע ארבן גמליאל ואמר דלא מהימנינן לה במגו, אבל היכא דליכא איסור והיתר אלא דררא דממונא, כגון האומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו, מודה ר׳ יהושע לר׳ גמליאל דבכהאי גונא מהימנינן ליה במגו דאי בעי אמר שלי היא ואמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן:
2.2.2
ואם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן. בגמרא מפרש דהא מתניתין אתא לאשמועינן כגון שלא אכלה אלא שתי שנים בפני האב ושנה אחת בפני הבן, כיון דלא שלמו לו שלש שני חזקה בחיי האב, השנה שאכלה בפני הבן אינו עולה למנין שני חזקה:
2.3.1
אנוסים היינו. אונס נפשות שמא יהרגנו. אבל אונס ממון שמא יקח ממונו, וכ״ש אם אמרו בשביל רוב ממון שנתן לנו, אינן נאמנין, דאין אדם משים עצמו רשע, דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה. וכן פסולי עדות היינו, מחמת קורבה. אבל מחמת עבירה אינן נאמנים:
2.3.2
יוצא ממקום אחר. חתומים בשטר אחר שהוחזק בב״ד ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין זה לשל זה:
2.4.1
הרי אלו נאמנים. דהא איכא תרי סהדי על כל כתב וכתב:
2.4.2
צריכים לצרף עמהם אחר. שעל כתב ידן הן מעידין לא על מנה שבשטר. וצריך תרי סהדי על כל כתב וכתב:
2.4.3
וחכמים אומרים אינם צריכין לצרף עמהם אחר. שעל מנה שבשטר הם מעידים, וכשזה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי נמצאו שני עדים על מנה שבשטר. והלכה כחכמים:
2.5.1
אם משנישאת. לא נישאת ממש, אלא אם משהתירוה לינשא באו עדים שנשבית:
2.5.2
לא תצא. מהיתרה הראשון, ותנשא לכתחלה. אבל אם באו עדים שנטמאת, אפילו היו לה כמה בנים תצא:
2.6.1
שתי נשים שנשבו. שיש עדים שנשבו:
2.6.2
שמעידות זו את זו. כל אחת אומרת חברתי טהורה:
2.6.3
הרי אלו נאמנות. דבשבויה הקלו להכשיר עד אחד ואפילו עבד ואפילו אשה ואפילו קטן מסיח לפי תומו. ובלבד שיעיד העד שלא פירש ממנה משעה שנשבית עד שיצאה מרשות הגוים:
2.7.1
אינן נאמנים. ליתן להם תרומה:
2.7.2
ובזמן שהן מעידין זה על זה. שכל אחד אומר אני וחברי כהן:
2.8.1
ר׳ יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע״פ עד אחד. אפילו היכא דליכא גומלין ; וכ״ש הכא דאיכא למיחש לגומלין, העד אתה עלי ואני עליך:
2.8.2
עוררין. שקורין עליו שם פסול. ואין ערעור פחות משנים:
2.8.3
מעלין. היכא דליכא גומלים. והיינו דאיכא בין ר׳ אליעזר לתנא קמא דר׳ יהודה:
2.8.4
רבי שמעון בן גמליאל אומר מעלין לכהונה. בגמרא פריך, רשב״ג היינו ר׳ אליעזר. ומסיק, דבמצטרפין לעדות קמפלגי, כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה, ואתו בי תרי ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא, ר׳ שמעון בן גמליאל אומר מעלין לכהונה על פי זה העד האחרון מפני שמצרפין אותו עם העד הראשון שביטל הקול ואמר ידענא ביה דכהן הוא, ואף על פי שלא העידו עדותן בבת אחת עדותן מצטרפת, ואמרינן אוקי הני תרי דאמרי כהן הוא להדי תרי דאמרי דבן גרושה הוא, ואוקי גברא אחזקתיה. ולר׳ אלעזר לא מסקינן ליה עד שיעידו שני עדים בזמן אחד דכהן הוא. והלכה כר׳ שמעון בן גמליאל שהעדים מצטרפין אף על פי שלא העידו עדותן כאחד:
2.9.1
ע״י ממון מותרת לבעלה. שמפחדין להפסיד ממונם ולא מפקרי לה. ודוקא כשיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים אז מותרת לבעלה אפילו בעלה כהן, ולא דמי לשבויה, משום דמרתתי להפסיד ממונן. אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה, אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה אם בעלה כהן. ואם בעלה ישראל מותרת בכל ענין, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה:
2.9.2
על ידי נפשות. שהיתה נידונת למות, אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נבעלה ברצון לאחד מהן:
2.9.3
כרכום. תרגום מצור, כרכומא:
2.9.4
פסולות. אסורות לכהן, דאשת כהן אסורה כשנאנסה. ואם יש בעיר מחבואה אחת שיכולה אשה אחת להחבא שם, כל אחת ואחת מנשי העיר נאמנות לומר במחבואה נחבאתי ולא נטמאתי, ומתוך שיכולה לומר נחבאתי, נאמנת גם כן כשאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי:
2.9.5
המעון הזה. שבועה היא:
2.9.6
אין אדם מעיד ע״י עצמו. ואם העיד אדם על שבויה שהיא טהורה הרי זה לא ישאנה אם הוא כהן, מפני החשד. ואם פדה אותה מן השבי בממונו הרי זה מעיד עליה ונושאה, דלא שדי אינש זוזי בכדי, ואם לא ידע שהיא טהורה לא נתן ממונו עליה:
2.10.1
זה כתב ידו של אבא. ומקיימין השטר על פיו, שקיום שטרות דרבנן והימנוהו רבנן בדרבנן:
2.10.2
שיצתה בהינומא וראשה פרוע. ונוטלת כתובה מאתים. ואף על גב דלא מפקינן ממונא אלא בעדות ברורה, הכא שאני, הואיל ורוב נשים בתולות נישאות, גילוי מלתא בעלמא הוא:
2.10.3
ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר. כשהיינו לומדין תינוקות בבית רבן:
2.10.4
לאכול בתרומה. ועל פי עדות זו מאכילין ליה תרומה דרבנן, כגון תרומה שמוציאין מעציץ שאינו נקוב וכיוצא בזה. אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין על פי עדות כזה. ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאסור ללמד את העבד תורה:
2.10.5
ושהיה חולק עמנו על הגורן. ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאין חולקים תרומה לעבד אא״כ רבו עמו:
2.10.6
ושהמקום הזה בית הפרס. החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מאה אמה, שכך שיערו שהמחרישה מולכת עצמות המת. וטומאת בית הפרס דרבנן:
2.10.7
ועד כאן היינו באין בשבת. דתחומים דרבנן:
2.10.8
מעמד ומספד. מקום היה לו כאן להספיד מתיו ולעשות מעמדות ומושבות שהיו עושין למת, בהא לא מהימן, שהוא דבר שבממון וצריך עדות גמורה:
3.1.1
אלו נערות. שאף על פי שהן פסולות יש להן קנס. אם אנס אדם אחת מהן נותן לאביה חמשים כסף:
3.1.2
הנתינה. מן הגבעונים. ועל שם שנתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים נקראים נתינים. והם אסורים לבא בקהל:
3.1.3
ועל הכותית. האי תנא סבר כותים גירי אריות הם וכגוים הם חשובים:
3.1.4
פחותות מבת שלש שנים. דבחזקת בתולות הן, שאף על פי שנבעלו בשביה או בגיותן, בתוליהן חוזרים:
3.1.5
ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו. שנתקדשה לאחד מהן ונתגרשה מן האירוסין, ועדיין בתולה היא:
3.1.6
שאע״פ שהן בהכרת אין בהן מיתת ב״ד. וכרת אינו פוטר מן התשלומין. והני מלי, שלא היתה שם התראה. אבל אם היתה שם התראה פטור מן הקנס, דקיי״ל כל חייבי כריתות שהתרו בהן לוקין, ואין אדם לוקה ומשלם:
3.2.1
יתירות על בנות שלש שנים. דכיון דראויות לביאה בחזקת הפקר הן ונבעלות בגיותן, והשבויה בשבייתה:
3.2.2
הרי היא בקדושתה. ואינה בחזקת בעולה אף על פי שנשבית כשהיא גדולה. ואין הלכה כר׳ יהודה:
3.2.3
ולא יהיה אסון ענוש יענש. הא אם יהיה אסון באחד משני אלו האנשים המריבין, שנהרג אחד מהן, לא יענש ההורג בממון, שהרי הוא חייב מיתת בית דין כיון שהרגו לזה. ואין הפרש בעבירה שחייבין עליה מיתת ב״ד בין שוגג למזיד לעולם פטור מתשלומין. אבל בעבירה שחייבין עליה כרת או מלקות אינו פטור מן התשלומין עד שיהיה שם עדים והתראה וילקה, ואז אינו משלם:
3.3.1
רבי יוסי הגלילי אומר אין לה קנס. דאמר קרא (דברים כ״ב) אשר לא אורשה, הא אורשה פעם אחת שוב אין לה קנס:
3.3.2
רבי עקיבא אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה. דדרשינן אשר לא אורשה לאביה. הא אורשה לעצמה. והלכה כר׳ עקיבא:
3.4.1
האונס נותן את הצער. שאינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון, והמפותה אין לה צער, שהרי נאמר עינוי בתורה אצל אונס ולא נאמר עינוי אצל מפותה:
3.4.2
האונס נותן מיד. לאביה אף על פי שכונסה:
3.4.3
לכשיוציא. כלומר לכשלא יכנוס. שאם יכנוס אינו נותן קנס, כדכתיב (שמות כ״ב) מהר ימהרנה ואם מאן ימאן כסף ישקול. אבל גבי אונס כתיב (דברים כ״ב) ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה:
3.4.4
שותה בעציצו. בכלי מאוס שבחר בו, כלומר על כרחו ישאנה:
3.5.1
מוכת שחין. מצורעת:
3.6.1
יתומה שנתארסה ונתגרשה האונס חייב והמפתה פטור. דכיון דיתומה היא וקנסה שלה הוא, הא אחילתיה גביה, דמדעתה נתפתתה לו ופטור. ולא יתומה בלבד אלא כל נערה שנתארסה ונתגרשה אונס חייב ומפתה פטור. כיתומה, דהא קנסה לעצמה כדאמר ר׳ עקיבא לעיל, וכן הלכה:
3.7.1
הכל לפי המבייש. אדם בינוני המבייש, בשתו קשה מאדם בזוי ומאדם חשוב. כך מצאתי בפירושי רבותי. ובפרק החובל מצאתי דאדם קל שבייש, בושתו מרובה. וכן עיקר:
3.7.2
והמתבייש. לפי חשיבותו בושתו:
3.7.3
כאילו היא שפחה. אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לרבו קורת רוח הימנו. ובגמרא פריך מנלן דנותן בושת ופגם וצער, אימא חמשים כסף אמר רחמנא לכל מילי. ומתרץ, אמר קרא (דברים כ״ב:כ״ט) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, הנאת שכיבה לבד היא חמשים כסף חוץ מהבושת והפגם והצער:
3.8.1
כל מקום שיש מכר. לאב בבתו, דהיינו בקטנותה, אין לו בה קנס, דאין קנס לקטנה. ולית הלכתא כהא מתניתין, דהא מתניתין ר׳ מאיר היא דאמר קטנה אין לה קנס. אבל חכמים אומרים קטנה יש לה קנס, והלכה כחכמים. וקטנה לענין זה היא מבת ג׳ עד י״ב שנה ויום אחד ותביא שתי שערות:
3.8.2
כל מקום שיש קנס. משהיא נערה. והיא כשתהיה בת י״ב שנה ויום אחד והביאה שתי שערות, שזו יש לה קנס:
3.8.3
אין מכר. שאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה:
3.8.4
הבוגרת. מבת שתים עשרה שנה וששה חדשים ויום אחד והביאה שתי שערות היא הנקראת בוגרת, ואין אביה יכול למכרה ואין לה קנס:
3.9.1
האומר פתיתי את בתו של פלוני. לא מבעיא האומר אנסתי שאינו פוגם אותה כל כך שאין לעז של אנוסה גדול כל כך דפשיטא דמשלם בושת ופגם על פי עצמו, אלא אפילו האומר פתיתי, דפגים לה טפי שלעז של מפותה גדול וסד״א דלא מהימנינן ליה להחזיק הלעז, קמ״ל דניחא לה לדידה להחזיק הלעז כדי להשתכר הממון:
3.9.2
ואינו משלם קנס. דמודה בקנס פטור, דאמר קרא (שמות כ״ב:ח׳) אשר ירשיעון אלהים, פרט למרשיע את עצמו:
3.9.3
המית שורי את פלוני. והריני חייב בכופר. משלם על פי עצמו. דקסבר כופרא ממונא:
3.9.4
עבדו של פלוני. והריני חייב שלשים סלע, פטור, דקנס נינהו, שאפילו אינו שוה סלע נותן שלשים:
4.1.1
נערה. והצער בתפוסה. והצער נמי לאביה באנוסה:
4.1.2
מת האב. משעמדה בדין בנערותה, בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה, הרי הן של אחין, דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב:
4.1.3
לא הספיקה לעמוד בדין וכו׳ כיון דלא עמד בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו:
4.1.4
רבי שמעון אומר. אע״פ שעמד בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה, דכתיב (דברים כ, ב) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה. ואין הלכה כרבי שמעון:
4.1.5
מעשה ידיה. שעשתה בחיי אביה, אף על פי שלא גבתה, כגון שכר פעולה:
4.1.6
ומציאתה. בגמרא פריך, מציאתה ממאן גביא. ומשני, הכי קאמר, מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב אחר מיתת האב לעצמה, כלומר שאין האחים זוכים במה שמצאה הבת לאחר מיתת האב, כך מעשה ידיה בחיי האב לאב, וזכו בהן האחים אך על פי שלא גבתה שכר פעולתה. אבל מעשה ידיה שלאחר מיתת האב לעצמה, ואין לאחין זכות במעשי ידי הבת שעושה לאחר מיתת האב:
4.2.1
כתובתה של אב. כתובתה שהיא גובה משני אירוסין הללו. וקסבר יש כתובה לארוסה. ובימי נערות וקטנות קאמר:
4.2.2
כתובתה שלה. דמשהשיאה פקע רשותו, ובתר גוביינא אזלינן, וגוביינא בתר הכי הוא. ולא אזלינן בתר כתיבה לומר הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תיהוי דאב:
4.2.3
הראשונה של אב. דקסבר ר׳ יהודה בתר כתיבה אזלינן, והואיל וכתובה ראשונה נכתבה לפי הנשואין בעוד שהבת ברשות האב, הויא דאב. ואין הלכה כר׳ יהודה:
4.3.1
וזנתה. מן האירוסין והיא נערה:
4.3.2
הרי זו בחנק. ואפילו נתגיירה פחותה מבת ג׳ שנים דבחזקת בתולה היא. דכי כתיבא סקילה בנערה מאורסה בבת ישראל כתיב, דכתיב (דברים כ״ב:כ״א) כי עשתה נבלה בישראל:
4.3.3
ולא מאה סלע. אם נמצא הבעל שקרן. דכולה פרשה בישראל כתיבא:
4.3.4
ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה. דאמר קרא (שם) וסקלוה באבנים ומתה, שאין צריך לומר ומתה אלא לרבות הורתה שלא בקדושה. ומיהו לקנס לא מרבינן לה, דלמיתה נתרבית ולא לקנס:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.