← All works

Bartenura on Mishnah Keritot

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Kodashim · 251 sections

1. 1.1.1

   שלשים ושש כריתות. לעובר במזיד בלא התראה:

2. 1.1.2

   הבא על אשה ובתה. ובת בתה ובת בנה בכלל. וכן בתו ובת בתו ובת בנו, חמותו ואם חמותו ואם חמיו, כולם בכלל זה:

3. 1.1.3

   המגדף. מברך את השם:

4. 1.1.4

   והעובד עבודה זרה. כדרך עבודתה. או המזבח והמקטר והמנסך והמשתחוה אפילו שאין דרך עבודתה בכך:

5. 1.1.5

   בעל אוב. וידעוני בכלל. ששניהם בלאו אחד נאמרו, ותנא נקט אוב שהוא ראשון במקרא:

6. 1.1.6

   והמחלל את השבת. באחת מאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותולדותיהן:

7. 1.1.7

   נותר. קדשים לאחר שעבר זמנן:

8. 1.1.8

   פגול. קדשים שחשב לאכלן חוץ לזמנן או חוץ למקומן:

9. 1.1.9

   השוחט. קדשים בחוץ חייב, אע״פ שלא העלן. דכתיב (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פתח אהל מועד לא הביאו דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת:

10. 1.1.10

    ומעלה. נמי בכרת, דכתיב (שם) אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו. ואם שחט והעלה בשוגג, חייב שתי חטאות:

11. 1.1.11

    והמפטם את שמן המשחה. במשקל סממנים ובמדת השמן כמו שעשאו משה במדבר. והוא שיעשנו לסוך בו, אבל המפטמו להתלמד או למסרו לצבור אינו חייב:

12. 1.1.12

    והמפטם את הקטורת. אחד עשר סממני הקטורת אם לקח מכל אחד מהם כפי משקלו הקצוב בדברי חכמים ועירבם כדרך שהיו מערבים הקטורת שמקטירים בבית המקדש, חייב כרת. והוא שיעשנו להריח בה, אבל עשאה להתלמד או למסרה לצבור, פטור:

13. 1.1.13

    והסך בשמן המשחה שעשה משה, שלא לצורך כהונה ומלכות, חייב. שלא היו נותנים מאותו שמן אלא על ראש הכן גדול, ואפילו היה בן כהן גדול מושחים אותו באותו שמן שעשה משה במדבר. וממנו מושחים מלכי בית דוד. ואין מושחין מלך בן מלך אם לא היה שם מחלוקת, כמו שמשחי שלמה מפני מחלוקתו של אדוניהו, ויואש מפני מחלוקתו של עתליהו, ויהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו. ומשיחת הכהנים היא שיוצקים מן השמן על ראשו ומושחין בין גבות עיניו כמין כ״י יונית. ומשיחת המלכים כמין נזר:

14. 1.1.14

    הפסח והמילה במצות עשה. ויש בהן כרת, ואין קרבן על שגגתן. אבל כולהו הנך לא תעשה נינהו, וחייבים על שגגתן קרבן, דאין קרבן אלא על לאו. דגבי קרבן כתיב (ויקרא ד׳:י״ג) ועשה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תיעשינה:

15. 1.2.1

    ועל שגגתן חטאת. שגגה שחייבים עליה חטאת היא, כגון הבא על אחת מן העריות כסבור שהיא אשתו, והעובד עבודה זרה שמשתחוה לה כסבור זיבוח וקיטור וניסוך אסרה תורה ולא השתחויה, והמחלל את השבת כסבור חול הוא, וכן כל כיוצא בזה שיודע בעיקר האיסור אלא שנעלם ממנו זה המעשה שעושה. אבל האומר מותר לגמרי, דעוקר כל הגוף, כגון האומר אין שבת בתורה, אין עבודה זרה בתורה, לא שוגג הוא זה אלא אנוס גמור הוא ופטור:

16. 1.2.2

    לא הודע. כגון שני זיתים אחד של חלב ואחד של שומן, אכל אחד מהם ואינו יודע איזה מהן אכל. אשתו ואחותו עמו במטה, בא על אחת מהן ואינו יודע על איזו מהן בא:

17. 1.2.3

    אשם תלוי. לפי שבא על הספק קרוי אשם תלוי, שתולה ומגין עליו מן היסורים, ואינו מכפר, שאם נודע אליו אח״כ בבירור שחטא, מביא חטאת קבועה:

18. 1.2.4

    המטמא מקדש וקדשיו. שנכנס למקדש כשהוא טמא, או אכל קדשים בטומאה:

19. 1.2.5

    מפני שהוא בעולה ויורד. ואין אשם תלוי בא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה, והאי הואיל ושגגתו בעולה ויורד, אין בלא הודע שלו אשם תלוי:

20. 1.2.6

    אף המגדף. אין מביאין על שגגתו חטאת, ועל לא הודע שלו נמי אין חייבים אשם תלוי. דרחמנא אמר גבי חטאת, לעושה בשגגה, פרט למגדף שאין בו מעשה. והלכה כחכמים:

21. 1.3.1

    כמין בהמה חיה ועוף. הואיל ונאמרה בהן יצירה כאדם. ואין הלכה כר׳ מאיר:

22. 1.3.2

    סנדל. ולד הוא, אלא שנפחתה צורתו. ולשון סנדל, שנאוי ודל. כך מצאתי. ורבותי פירשו שהיא חתיכת בשר עשויה כצורות סנדל ורגילה לבוא עם ולד:

23. 1.3.3

    שליא. שאין שליא בלא ולד:

24. 1.3.4

    שפיר מרוקם. עור שהולד מרוקם בו שיש בתוכו צורת אברים קטנים. ולפי שעשוי כשפופרת של ביצה קרוי שפיר:

25. 1.3.5

    וכן שפחה שהפילה. דסלקא דעתך אמינא כי קאמרינן כל מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, הני מילי מצוות השוות באיש ובאשה, אבל יולדת דבנשים איתא ובאנשים ליתא אימר לא תחייב שפחה, להכי תני וכן שפחה שהפילה:

26. 1.4.1

    ואין ידוע מה הפילה. אם צורת אדם וחייבת, אם דגים וחגבים ופטורה. מביאה קרבן שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת. על של עולה מתנה ואומרת, אם מין חובה ילדתי, תהא לחובתי, ואם לאו, תהא עולת נדבה. אבל חטאת, לא מציא לאתנויי, דאין חטאת נדבה, ומייתא בספק. ואינו נאכל, דשמא לאו בת קרבן היא, ומליקתה כנבילה בעלמא. ומשום חולין בעזרה, לא אכפת לן, דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיב אכילה:

27. 1.4.2

    וכן שתי נשים שהפילו. במחבוא:

28. 1.4.3

    אחת מין פטור. כמין דגים וחגבים:

29. 1.4.4

    ואחת מין חובה. סנדל או שליא. ואין ידוע איזו הפילה מין חובה. מביאים כל אחת שתי תורים ואינו נאכל:

30. 1.4.5

    אימתי. אינו נאכל:

31. 1.4.6

    בזמן שהלכו. שהביאו קניהן לכהן והלכו לדרכן ואין יכולים להתנות. אבל אם שתיהן עומדות כאחת, מביאות חטאת אחת ומתנות ביניהן, אם אני החייבת, הרי הוא שלי [וחלקך מחול לי]. ואם את החייבת, הרי הוא שלך [וחלקי מחול לך], ואותו חטאת קרב ונאכל. דדוקא חטאת שבא על חטא אין תנאי מועיל בו, דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ג) או הודע אליו חטאתו, אבל הכא דכי קא מייתין נשים קרבן לאשתרויי באכילת קדשים הוא, מייתין ומתניין. ואין הלכה כר׳ יוסי:

32. 1.5.1

    גנינים. גוונים. ואני שמעתי כמין תולעים:

33. 1.5.2

    המפלת יום ארבעים. דעד שיעברו ארבעים יום להריונה הוי מיא בעלמא:

34. 1.5.3

    ר׳ שמעון מחייב ביוצא דופן. דכתיב (שם י״ב) ואם נקבה תלד, והוה ליה למכתב ואם נקבה היא, אלא ריבה לה לידה אחרת, ומאי היא, יוצא דופן. ותנא קמא סבר, אמר קרא (שם) אשה כי תזריע וילדה, עד שתלד ממקום שמזרעת:

35. 1.6.1

    המפלת לאור שמונים ואחד. שילדה נקבה, וליל שמונים ואחד שהיתה ראויה למחר להביא כפרתה הפילה:

36. 1.6.2

    בית שמאי פוטרים מן הקרבן. מלידה שניה. אע״ג דלאחר מלאת הוא, הואיל ולילה היא ולא יצתה שעה ראויה לקרבן, דלילה מחוסר זמן קרבן היא, דכתיב (ויקרא ז׳:ל״ח) ביום צוותו, הלכך לענין קרבן כתוך מלאת דמי:

37. 1.6.3

    מאי שנא אור לשמונים ואחד מיום שמונים ואחד. דודאי חייבת קרבן על הנפל שהפילה לדברי הכל הואיל ואחר מלאת הפילה:

38. 1.6.4

    אם שוה לו לטומאה. שהרי אתם מודים שבשקיעת החמה של יום שמונים כלו ימי טוהר שלה ואם ראתה בליל שמונים ואחד טמאה:

39. 1.6.5

    הדמים אינם מוכיחים. והדם שאתם אומרים אם שוה לו לטומאה, אינו ראיה, שהרי המפלת תוך מלאת דמה טמא מפני הלידה, ואינה חייבת קרבן שני לפי שכל שבא בתוך מלאת נחשב כאילו בא עם הולד הראשון ובהא מודו בית הלל:

40. 1.7.1

    חמשה ספיקי זיבות. ספק זיבה הוי כגון טועה שראתה שלשה ימים ואינה יודעת אם בימי נדתה אם בימי זיבתה, מביאה קרבן ואינו נאכל. וספק לידה הוי כגון הפילה ואינה יודעת מה הפילה. ואם יש עליה חמשה ספיקות של זיבה או חמשה ספיקות של לידה:

41. 1.7.2

    מביאה קרבן אחד. חטאת העוף הבא על הספק:

42. 1.7.3

    ואוכלת בזבחים. שהרי הקרבן הזה לטהרה בא, הרי הוא כטבילה, שאם נטמאת האשה כמה טומאות טבילה אחת עולה לכולם, אף קרבן זה כן:

43. 1.7.4

    ואין השאר עליה חובה. לא הצריכוה חכמים להביאן, שאף האחת בקושי התירו להקריב ספק מליקת חולין למזבח, אלא שאם לא כן אין לה תקנה ליטהר בקדשים:

44. 1.7.5

    חמש לידות ודאות, או חמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים. כדפרישנא:

45. 1.7.6

    והשאר עליה חובה. דתניא, יכול תביא על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת קרבן אחד לשניהם, תלמוד לומר (ויקרא י״ב:ז׳) זאת תורת היולדת:

46. 1.7.7

    קינין. שתי קינין. דהיינו ארבע תורין:

47. 1.7.8

    בדיני זהב. בשני [דינרי] זהובים, דינר זהב לכל קן:

48. 1.7.9

    המעון הזה. שבועה היא:

49. 1.7.10

    נכנס לבית דין ולימד כו׳ אע״פ שהיקל בשל תורה. ולימד דבר שאינו כהלכה, משום עת לעשות לה׳ עשה כן. שאלמלא כן לא ימצאו, וימנעו העניות מלהביא אפילו אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף:

50. 1.7.11

    ברבעתים. שני קינין בשני רבעי דינר כסף. ודינר זהב הוא עשרים וחמש דינרי כסף:

51. 2.1.1

    ארבעה מחוסרי כפרה. שמביאין כפרה ולא על חטא אלא לאכול בקדשים:

52. 2.1.2

    והמצורע. והא דלא חשיב נמי והמצורעת כי היכי דחשיב זב וזבה, לפי שזב וזבה עיקר טומאתן חלוקה, שזב מטמא בראיות ואפילו ראה שלש ראיות ביום אחד, טמא ומביא קרבן, וזבה אינה מביאה קרבן עד שתראה בשלשה ימים זה אחר זה, הלכך חשבינהו לתרתי, אבל מצורע ומצורעת אין עיקר טומאתן חלוקה, דשניהם שיעור טומאתן בכגריס:

53. 2.1.3

    גר מחוסר כפרה. ותנא קמא סבר, גר כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים, ואין קרבן מעכבו אלא מלבוא בקהל, הלכך לא חשיב ליה בכלל מחוסרי כפרה:

54. 2.1.4

    עד שיזרק עליו הדם. אם הביא קרבן בהמה. ואם עולת העוף הביא, עד שיתמצה דמו על קיר המזבח:

55. 2.1.5

    ונזיר ליינו ולתגלחתו. קרבן נזיר מתיר לו לשתות יין ולתגלחת ולהטמא למתים, שאע״פ ששלמו ימי נזרו אינו מותר ביין ובתגלחת ולהטמא למתים עד שיביא קרבן. ות״ק לא חשיב נזיר, דלא תני אלא הנך דלאשתרויי בקדשים, ונזיר דמייתי קרבן, לאשתרויי ביין דחולין הוא:

56. 2.2.1

    הבא על שפחה חרופה. דאמר קרא (ויקרא י״ט:כ״ב) וכפר עליו הכהן באיל האשם [לפני ה׳] על חטאתו, והדר כתיב (שם) ונסלח לו מחטאתו אשר חטא, לרבות מזיד כשוגג:

57. 2.2.2

    ונזיר שנטמא. דכתיב (במדבר ו׳:ט׳) וכי ימות מת עליו בפתע פתאום, פתע, זה שוגג וכן הוא אומר (שם ל״״ה) ואם בפתע בלא איבה. פתאום, זה מזיד, וכן הוא אומר (משלי כ״ז:י״ב) פתאים עברו ונענשו, והיינו מזיד, דאין עונש אלא על המזיד:

58. 2.2.3

    ועל שבועת העדות. קרבן עולה ויורד האמור בשבועת העדות, חייב הכתוב על מזיד כשוגג, דבכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם:

59. 2.2.4

    ועל שבועת הפקדון. אשם האמור בשבועת הפקדון חייב בו מזיד כשוגג, דיליף תחטא תחטא לגזירה שוה משבועת העדות:

60. 2.3.1

    הבא על שפחה חרופה ביאות הרבה. דכתיב (ויקרא י״ט:כ״ב) וכפר עליו הכהן באיל האשם וגו׳ על חטאתו אשר חטא, והוה מצי למכתב על חטאתו ולשתוק, מאי אשר חטא, לרבות חטאים הרבה. והני מילי כשבא ביאות הרבה על שפחה אחת, אבל בא על שפחות הרבה ואפילו בהעלם אחד, חייב על כל שפחה ושפחה, דכתיב והיא שפחה, לחייב על כל שפחה ושפחה:

61. 2.3.2

    ונזיר שנטמא טומאות הרבה. כשנטמא בתוך שבעת ימי טומאתו לא צריכא למימר דאינו מביא אלא קרבן אחד, דטומאה אריכתא היא, כי צריכא לנטמא ביום השביעי שהוא יום תגלחתו. וסבר האי תנא דקרא דכתיב (במדבר ו׳:י״א) וקדש את ראשו ביום ההוא, ביום שביעי שהוא יום תגלחתו קאמר, שנזירות טהרה חלה עליו באותו יום, והשתא סלקא דעתך אמינא כי נטמא תרי זימני בשביעי הוו להו טומאות הרבה, דהא התחילה נזירות דטהרה, וליחייב שתי קרבנות, קמשמע לן דלענין קרבן לא מיחייב אלא חד, דלא אתא זה לשעה הראויה לקרבן, דאע״ג דנזירות טהרה אתחלה לה מיום השביעי, שעה הראויה לקרבן אינה אלא מיום השמיני:

62. 2.3.3

    המקנא לאשתו ע״י אנשים הרבה. דכתיב (שם ה׳) זאת תורת הקנאות תורה אחת לקנאות הרבה:

63. 2.3.4

    ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. כגון שנתנגע ונתרפא נתנגע ונתרפא פעמים הרבה, אינו מביא אלא קרבן אחד על כולם, דכתיב (ויקרא י,, ד) זאת תהיה תורת המצורע, תורה אחת למצורע פעמים הרבה:

64. 2.3.5

    הביא צפורים ונתנגע. בגמרא מפרש דהכי קתני, לא עלו צפורים להקבע בעניות ובעשירות. שאם היה עני בשעת [הבאת] צפורים והעשיר קודם שיביא חטאתו, צריך להביא קרבן עשיר. ואם היה עשיר והעני מביא קרבן דלות עד שיביא חטאתו. דבתר חטאת אזלינן בין בעניות בין בעשירות, דכתיב (שם) אשר לא תשיג ידו בטהרתו, כשלא תשיג ידו בשעת טהרתו יביא בדלות ואע״פ שהעשיר אחר כן, והאי טהרתו היינו חטאת שהוא כפרתו:

65. 2.3.6

    עד שיביא אשמו. דבטהרתו, אשמו משמע, שנותן מדמו על בהונותיו ומכשירו לאכול בקדשים. ואין הלכה כרבי יהודה:

66. 2.4.1

    האשה שילדה ולדות הרבה. וקאזיל ומפרש כיצד, כגון הפילה בתוך שמונים של נקבה, שטבלה לאחר שבועיים דטומאה ושמשה ונתעברה, והפילה נקבה לאחר ארבעים של יצירה, דהיינו חמשים וארבע ללידה הראשונה, וחזרה והפילה לסוף חמשים וארבע של זו. ולהכי נקט נקבה, דבזכרים ליכא למימר הכי, דאי הפילה בתוך ארבעים דזכר, האי שני מיא בעלמא הוא, דאין הולד נוצר עד ארבעים יום:

67. 2.4.2

    והמפלת תאומים. אפילו זכרים. כגון נתעברה שלשה, והפילה אחד לאחר ארבעים, והשני נשתהה ויצא תוך ימי טוהר הראשון, ושלישי בתוך ימי טוהר דשני. כל אלו אין מביאות אלא קרבן אחד, דכתיב (ויקרא י״ב:ז׳) זאת תורת היולדת, מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול על הלידה שלפני מלאת ושל אחר מלאת נמי אינה מביאה אלא קרבן אחד, תלמוד לומר זאת:

68. 2.4.3

    רבי יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני. ר׳ יהודה פליג בין אולדות בין אתאומים, ואומר מביאה על הולד הראשון, ולא על השני שנולד בתוך מלאת של ראשון. ומביאה על השלישי, משום דהוא לא נולד תוך מלאת, דלא חשבינן מלאת לשני, דכמאן דליתיה דמי הואיל ונולד תוך מלאת של ראשון, ושלישי הוי תחילת לידה. ואינה מביאה על הרביעי, הואיל ונולד תוך מלאת דשלישי, אבל שלישי לא נולד תוך מלאת דראשון דהא עברו ימי טומאתו דראשון. וגבי תאומים נמי פליג ר׳ יהודה. ואע״ג דעיבורן כאחת, לא אמרינן חדא לידה אריכתא היא ואית ליה מלאת נמי לשני, ושלישי לאו בר קרבן הוא, אלא אם נולד שלישי לאחר מלאת דראשון סבר רבי יהודה דמביאה קרבן על השלישי, ועל מלאת דשני לא אכפת לן דכמאן דליתיה דמי. וכי קאמר ר׳ יהודה ולד שני כמאן דליתיה דמי, לענין קרבן הואיל ובתוך זמנו של קרבן ראשון נולד, אבל לענין טומאה מודה דימי טומאה אית לה [וכל זמן שהיא מפלת זכר יושבת עליו שבעת ימי טומאה ושלשים ושלש דדם טוהר], וכל זמן שהיא מפלת נקבה יושבת עליה שבועים דטומאה וששים ושש דדם טוהר. ואין הלכה כרבי יהודה:

69. 2.4.4

    עולה ויורד. עולה לעשיר, ויורד לעני. שאם הוא עשיר מביא כשבה או שעירה, ואם עני תורים ובני יונה, ובדלי דלות עשירית האיפה סולת:

70. 2.4.5

    שמיעת הקול. ושמעה קול אלה, וטומאת מקדש וקדשיו בשוגג, ושבועת ביטוי, שלשתן כתובים בהדיא בפרשת ויקרא שמביאין בדלות ובדלי דלות:

71. 2.4.6

    והיולדת. בעשירות, כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. בדלות, שתי תורים דהיינו פרידה דעוף תחת כבש. ודלי דלות לא נאמר ביולדת. וכן מצורע, בעשירות שני כבשים, בדלות שתי תורים תחת שני כבשים, ודלי דלות אין בו:

72. 2.4.7

    שוין במכות ובקרבן. אם מזידין שניהם לוקין, כדקיימא לן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם (במדבר ח׳), השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ואם שוגגין שניהם מביאים קרבן, דבתרווייהו כתיב כרת במזיד, דכתיב (ויקרא י״ח) ונכרתו הנפשות העושות, וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת:

73. 2.4.8

    ובשפחה לא השוה. שהאשה לוקה כדכתיב (שם י״ט) בקורת תהיה, היא במלקות והוא בקרבן איל אשם. ולשון בקורת, בקריאה, לפי שקורין על הלוקה אם לא תשמור לעשות והפלה ה׳ וגו׳. אי נמי, בקורת לשון בקור, שבית דין מבקרים ואומדים את הלוקה כמה מכות יכול לקבל:

74. 2.4.9

    עשה בהן המערה. המכניס עטרה בלבד:

75. 2.4.10

    כגומר ביאתו. וחייב על שלא כדרכה כמו כדרכה, דמשכבי אשה כתיב. ובשפחה אינו חייב אלא על גמר ביאה כדרכה, דשכבת זרע כתיב בה, שראויה להזריע:

76. 2.4.11

    וכל העריות חייב על כל ביאה וביאה. ובשפחה אמרן לעיל בפירקין [דף ט׳] שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה:

77. 2.4.12

    שעשה בה את המזיד כשוגג. אם שניהן מזידין או הוא שוגג והיא מזידה, היא במלקות והוא בקרבן. אבל אם היא שוגגת, בין שהוא שוגג בין שהוא מזיד, שניהן פטורים, דכתיב בקורת תהיה, והדר והביא את אשמו. בזמן שהאשה לוקה איש מביא קרבן, אין האשה לוקה, אין האיש מביא קרבן:

78. 2.5.1

    חציה שפחה וחציה בת חורין. המאורסת לעבד עברי, שהוא מותר בשפחה ומותר בבת חורין. אבל לא לעבד כנעני, שהרי הוא אסור בה מפני צד חירות שבה. ואילו לא היתה חציה שפחה היו הקידושין תופסין בה, ושניהן נהרגין, אבל עכשיו קידושין תופסין בה קצת מפני צד חירות שבה, ואין תופסין בה לגמרי מפני צד עבדות שבה, והיינו דכתיב (ויקרא י״ט:כ׳) לא יומתו כי לא חופשה, הא חופשה חייבים:

79. 2.5.2

    והפדה לא נפדתה. משמע פדויה קצת ואינה פדויה לגמרי:

80. 2.5.3

    זו היא שפחה ודאית. כלומר שפחה גמורה. והאי דכתיב והפדה לא נפדתה, דברה תורה כלשון בני אדם:

81. 2.5.4

    כל העריות מפורשות. שהן בנות חורין ושיור אין לנו, וזו ודאי משונה היא חציה שפחה וחציה בת חורין. ור׳ אלעזר בן עזריה היינו ר׳ עקיבא, אלא דאמר ליה לרבי ישמעאל אנא בעלמא כוותך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם, מיהו הכא שאני, מדכתיב כי לא חופשה, והפדה לא נפדתה למה לי. שמע מינה לחציה שפחה וחציה בת חורין. והלכה כר׳ עקיבא:

82. 2.6.1

    כל העריות. אם האחד גדול, האיש או האשה, והאחר קטן, הקטן פטור וגדול חייב. ובשפחה אינו כן, דאם האחד קטן, גדול נמי פטור, דהא אתקוש להדדי, בקורת תהיה והביא את אשמו, בזמן שהיא לוקה הוא מביא קרבן, אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן:

83. 2.6.2

    אחד ער ואחד ישן ישן פטור. וער חייב. ובשפחה חרופה ער נמי פטור, דהא איתקוש להדדי כדאמרן:

84. 2.6.3

    שוגג בחטאת ומזיד בהכרת. ושפחה חרופה, אם הוא מזיד והיא שוגגת, שניהן פטורין, דהואיל ואין האשה לוקה אין האיש מביא אשם. ואם הוא שוגג והיא מזידה, היא לוקה והוא באשם:

85. 3.1.1

    אמרו לו. אפילו אחד אומר לו אכלת חלב והוא שותק ואינו מכחישו:

86. 3.1.2

    מביא חטאת. על פיו:

87. 3.1.3

    שנים אומרים לו אכלת חלב. ואפילו מאה. והוא מכחישם ואומר ברי לי שלא אכלתי, אינו מביא קרבן על פיהם, דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ג,) או הודע אליו חטאתו, ולא שיודיעוהו אחרים:

88. 3.1.4

    רבי מאיר מחייב. ואין הלכה כר׳ מאיר:

89. 3.1.5

    אם הביאוהו שנים כו׳ כגון אם העידו עליו שהרג את הנפש:

90. 3.1.6

    אם ירצה לומר מזיד הייתי. אם היה רוצה לפטור עצמו בשקר היה יכול לומר מזיד הייתי, ומזיד פטור מקרבן:

91. 3.2.1

    חלב וחלב. שני זיתי חלב:

92. 3.2.2

    בהעלם אחד. אבל בשני העלמות חייב על כל אחד ואחד, דקיימא לן העלמות מחלקין:

93. 3.2.3

    ממין אחד חייב. הא קמשמע לן דאע״ג דאין השני חצאי זיתים מתמחוי אחד דהיינו מתבשיל אחד, אלא הם מתבשילין חלוקין, אפ״ה מצטרף לפי שאין תמחוין מחלקין:

94. 3.3.1

    כמה ישהה האוכלן. לשני חצאי זיתים דאמרינן מצטרפין:

95. 3.3.2

    כאילו אוכלן קליות. רואין אותן כאילו נתפרדו לפירורין [דקין] כקליות ואוכלן אחת אחת בסמוך זו אחר זו, ובההיא משערינן אם אכל חצי זית והפסיק ולאחר שעה אכל חצי זית אחר, אם שהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת קליות בסמוך זו לזו, מצטרפין. אבל אם לא הפסיק מאכילה אלא ששהה בלעיסתן ובליעתן אפילו כל היום כולו, מצטרפין לדברי ר׳ מאיר:

96. 3.3.3

    וחכמים אומרים עד שישהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס. כלומר אפילו לא הפסיק בין אכילת חצי זית לאכילת חצי האחר, אלא ששהה בלעיסת שני חצאי זיתים כדי אכילת פרס מתחילת האכילה עד סוף בליעתן, מצטרפין. ביותר מכדי אכילת פרס, אין מצטרפין. והלכה כחכמים:

97. 3.3.4

    פרס. לשון פרוסה. והוא חצי ככר של עירוב, משלש ככרות לקב, שכל ככר שמונה ביצים, נמצא חצי ככר ארבע ביצים. כך פירשו רבותי. ורמב״ם אומר שהוא שלש ביצים:

98. 3.3.5

    אכל אוכלים טמאים. האוכל אוכלים טמאים כחצי פרס שהוא שני ביצים לפירוש רבותי, ולדברי רמב״ם ביצה ומחצה, נפסלה גווייתו מלאכול בתרומה. וכן השותה משקין טמאים כרביעית, נפסלה גווייתו מלאכול בתרומה עד שיטבול. והשותה רביעית יין ונכנס למקדש, חייב כרת. והשתא קאמר, שאם שהה באכילת חצי פרס של אוכלים טמאים, או בשתיית רביעית של משקין טמאין, כדי אכילת פרס, מצטרפין לכשיעור ונפסלה גווייתו מלאכול בתרומה. ואם שהה יותר משיעור זה, אין מצטרפין. והוא הדין לשיעור רביעית יין של כניסת מקדש, שאם שהה בשתייתו כדי אכילת פרס או פחות, חייב. יותר על כן, פטור:

99. 3.3.6

    אם הפסיק בה. שלא שתה כל הרביעית בבת אחת ונכנס למקדש, פטור, דכתיב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת, יין דרך שכרותו. ואם אינו שותהו בבת אחת, אין זה דרך שכרותו. וכן אם נתן בו מים. והלכה כר׳ אליעזר. והני מילי בשותה רביעית ממש, אבל שתה יותר מרביעית, מודה רבי אליעזר דחייב אפילו לא שתה כולו בבת אחת:

100. 3.4.1

     ארבע חטאות. חד משום חלב, וחד משום אוכל קודש בטומאה, וחד משום נותר, וחד משום יום הכפורים. והא דקיימא לן בכל התורה כולה דאין איסור חל על איסור, הני מילי באיסור גרידא, כגון האוכל נבילת בהמה טמאה אינו חייב משום נבילה לפי שהוא איסור גרידא שאינו לא כולל ולא מוסיף. אבל הכא, אדם שהיה מתחילה טהור, היה אסור בחלב ומותר בשאר בשר של קדשים. נעשה טמא, מגו דנאסר בשאר חתיכות של בשר קדשים משום טומאה, אתסר נמי בחלב אע״פ שהיתה אסורה מתחילה, והיינו איסור כולל, שהאיסור האחרון כולל ואוסר דברים אחרים על האדם שהיו מותרים לו מתחילה. ומיהו לא אתוסף אסורא אחפצא, אלא אגברא אתוסף איסורא לגבי אחריני וגריר וכייל נמי להאי באסוריה. נעשה זה החלב נותר, היינו איסור מוסיף, דמעיקרא להדיוט אסור ולגבוה שרי, כיון שנעשה נותר נוסף איסור על החתיכה עצמה ליאסר אפילו לגבוה. ומתוך שחל עליה שם איסור נותר לאסרה לגבוה, חל עליה נמי שם נותר לגבי הדיוט להתחייב עליה משום נותר, אע״ג דבלאו הכי היתה אסורה להדיוט. חל עליה יום הכפורים, מגו דאתוסף איסורא לגבי גברא לאסרו בחולין שהיו מותרים לו קודם יום הכפורים, גורר וכולל נמי להאי חלב של מוקדשים בהדיה להתחייב עליו משום יום הכיפורים:

Next → — showing 1–100 of 251

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.