Bartenura on Mishnah Kelim

סוגניות. לשון סוגה בשושנים, עושין כמין כפיפה קטנה מן העלים ומכסים בה פירות, ואינה אלא מלאכת עראי:

נצרים. מצורי הדקל:

חותל. כלי שעושים מחריות של דקל, ומניחין בו תמרים לחים והן מתבשלים בתוכו:

נותן לתוכו ונוטל מתוכו. אבל אם אינו יכול להוציא התמרים אלא א״כ יקרענו או יתיר החריות שלו, טהור. דכיון דקורעו או מתירו משליכו לאשפה והוי לתשמיש עראי:

קסייה. בית יד של עור:

של זורי גרנות והולכי דרכים ושל עושי פשתן טמאה. דכיון דהיא עשויה כדי לאחוז הדבר בידו יפה שלא ישמט ממנו, או כדי שלא יתחוב לו קוץ בידו, מקרי עשוי לקבלה, כיון שהדבר שהוא אוחז בו נשען על הבית יד ומקבלו:

של גרוסות. העושים גריסות של פול בריחיים:

מפני הזיעה. לשאוב את הזיעה כדי להקר בשרו שלא יזיע. אי נמי, שלא תטנף זיעת ידיו הדבר שהוא אוחז בו:

טהור. דתשמיש עראי חשוב:

מלקוט. עור שמשימין בעיני הפרה כדי שתסבב ותדוש:

החסום. כמין מצודה קטנה של חבלים שחוסמים בה פי הפרה שלא תאכל:

מדף של דבורים. כלי שמשימים בו אש וגללי בקר ומעשנים כדי שיברחו הנחילים של דבורים מן הכוורת ויקח הדבש. מלשון אשר תדפנו רוח (תהילים א׳:ד׳):

והמנפה. כלי שמניפין בו בימות החמה להביא הרוח:

קופסא. כמין ארגז קטן שהאשה נותנת בו תכשיטיה ונותנת עליו כסות מלמעלה:

קמטרא. תיבה ששומרים בה הבגדים. על המלתחה (מלכים ב י׳), מתרגמינן על קומטרה:

והמכבש. [כל חרש עצים] לפי מלאכתו יש לו מקום שכובש ועוצר העץ כשהוא מעוות ועקום עד שמישרו:

והקמרון. המכסה שעל התיבה העשוי כעין קובה:

אנגילין. נרתיק של עור שעושין לספר ומכניסים אותו בתוכו:

בית הנגר. נרתיק של עור שנותנים בתוכו הנגר, הוא היתד שמשימים אחורי הדלת:

ובית המנעול. נרתיק של עור שנותנים בו המנעול שנועלים בו הדלת:

ובית המזוזה. קנה של מתכות שנותנים בו המזוזה:

והאמום של גודלי מצנפת. דפוס כעין ראש של אדם שמתקנים עליו המצנפת:

והמרכוף. כמין סוס של עץ שהליצנים משחקים בו. ואית דמפרשי, כלי של עץ ארז העשוי לזמר:

ורביעית של אליית. ובמנענעים ובמצלצלין, מתרגמינן וברביעין ובצלצלין:

של אליית. של המקוננת. כמו (יואל א, ח) אלי כבתולה חגורת שק:

גנוגנת העני. תרמילו של עני:

וסמוכות המטה. קורות שסומכין בהן המטה שלא תפול:

טפוס של תפילין. כמו דפוס של תפילין:

אמום של עושי סאגוס. דפוס של עושי שלשלאות. שעושין אותן על גבי אימום היינו [על גבי] דפוס. ורמב״ם גריס, עושי סותות, לשון ובדם ענבים סותו (בראשית מ״ט:י״א), והוא הדפוס של עץ שאורגין עליו הבגדים:

משמשי משמשיו של אדם. כגון כיסויי כלים ונרתיקי כלים, שהם נעשו לשמש הכלים המשמשים את האדם:

בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה. בזמן שהכיסוי משמש את הכלי לשמור מה שבתוכו, והיינו שעת מלאכה דידיה, וכשאין כלום בכלי שאינו צריך לכיסוי קרי ליה שלא בשעת מלאכה. ויש כלים שמניחים עליהן הכיסוי תמיד בין כשהוא מלא בין כשהוא ריקן, אע״פ שאין הכיסוי מחובר בו, חשיב ככלי גופיה לקבל טומאה אפילו בזמן שאינו מחובר בו, כיון שרגיל להיות תמיד עליו. והאי כללא דר, יוסי, אפשוטי כלי עץ המשמשין את הכלים קאי. אבל כלי קיבול, מיטמאין בכל ענין. והלכה כר׳ יהודה:

הפגיון. סכין שיש לו שתי פיות:

תיק מכחול. תיק הכלי שבו כוחלין העין:

ובית הכחול. הכלי ששומרים בו את הכחול:

מכתב. קולמוס של נחושת וברזל:

תרונתיק. תרין תיק. והוא כלי אחד ובו תיקין הרבה חלוקים, לקולמוס ולסכין ולמספריים. ורופאי החבורות משתמשים בכלי זה הרבה. ובלע״ז פינארו״ל:

פגושות. חצים רחבים. ומחי קבלו, מתרגמינן ומחת פגושוהי:

סמפוניא. כלי זמר של מתכת:

מצדו טהור. שכל שמכניסו מן הצד אינו חשוב נרתיק, אלא מכסה בעלמא:

האלה. שבט של ברזל ובראשו עיגול כמו כדור, ויוצאים בו יתדות שדומות לשקדים, בערבי קורין לו דבו״ס, ובלע״ז מאצ״א:

העשוי לחיפוי. למכסה. תרגום מכסה, חופאה:

טהור. דתניא, יכול שאני מרבה חיפוי כלים לטומאה, תלמוד לומר (ויקרא י״א:ל״ב) אשר יעשה מלאכה בהם, פרט לחיפוי כלים:

כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. אם ניקבו במוציא רמון, טהורים:

ר׳ אליעזר אומר במה שהן. כל הכלים שיעורן כשאין ראויין להשתמש בהן מעין התשמיש שהיו משתמשים בהן תחלה, כגון כלים המיוחדים לתאנים שיעורן במוציא תאנה, והמיוחדים לזיתים שיעורן במוציא זית. ואין הלכה כרבי אליעזר:

קופות הגננים. קופות בעלי הגנות שעשויין ליתן בהם ירקות:

שיעורן במוציא אגודות ירק. בהא מודה תנא קמא לר׳ אליעזר דאין שיעורן במוציא רמון:

בתבן. במוציא תבן:

גבבא. תבן דק מעורב בזבל. תרגום לקושש קש (שמות ה׳:י״ב), לגבבא גילא. והבלנים דהיינו בעלי המרחצאות שורפין אותו במרחצאות:

כולן ברמונים. בין של בעלי בתים בין של גננים. ואין הלכה כר׳ יהושע:

בפקעיות של שתי. מטוה השתי דק משל ערב. כדמוכח בכתובות בפרק אף על פי (כתובות דף ס״ד). ופקעיות של שתי הן קטנים מפקעיות של ערב. ופירוש פקעיות, גלוממור״י בלע״ז. אי נמי מטאס״י בלע״ז:

אע״פ שמקבלת של ערב טמאה. הכי קאמר, ואף על פי שאינה מקבלת של שתי אם מקבלת של ערב טמאה. ששיעורה במוציא ערב, שהוא גדול ממוציא שתי. וכן אע״פ שמקבל את התמחויין טמא, כלומר אע״פ שהנקב גדול שאינה מקבלת את הקערות, אם מקבל את התמחויין שהן גדולים מן הקערות, עדיין מקרי חזי לתשמישו הראשון וטמא:

אע״פ שמקבל את הרעי. אע״פ שאינו מקבל את המשקין, אם מקבל את הרעי טמא. בית הראי, כמו בית הרעי. כלי שנפנה בו ויש בו צואה ומי רגלים:

מפני שאין מקיימין אותו. גרסינן. ואית דגרסי, מפני שהן מקיימין אותו, ואמלתא דת״ק קאי, דאמר, אם מקבל את הערב ואת התמחויין ואת הרעי טמא, מפני שהן מקיימין ושומרים אותו, כיון דחזי להכי. ואין הלכה כר׳ גמליאל:

שיעורן בככרות של פת. שיעור שבירתן, במוציא ככרות של פת:

אפיפירות. כלי ארוג מקנים או זמורות:

שעשה לה קנים מלמטה למעלה. שנפחתו שוליהן והכניס קנים ממטה למעלה להחזיק השולים:

גפים. שגיפפה סביב. תרגום ויחבק, וגפיף. פירוש אחר, גפים, שעשה לה אזנים:

אם אינה יכולה לינטל בגפים. שכשאוחז בגפים אין הכלי עולה עמו:

הרמונים שאמרו. הא דתנן בריש פרקין כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים, כשיהיו שלשה רמונים אחוזים זה בזה ויצא האחד דרך הנקב, זהו שיעור של מוציא רמון:

כדי שיטול ויהלך. שמתוך נענוע של נטילה והילוך ממהר הרמון לצאת דרך הנקב:

ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו. שמתוך הפשלה לאחוריו הוא ממהר לצאת:

שאינן יכולים לקבל רמונים. שהן קטנים:

כגון הרובע. רובע הקב:

שיעורן ברובן. כיון דנפחת רובו, טהור:

נפרצו. נפחתו וחסרו:

נגממו. בשפתותיהן:

שיעורן במה שהן. אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא, טמאין. והלכה כר׳ שמעון:

הרמון שאמרו. דכלי שניקב במוציא רמון טהור:

ולמה הוזכרו רמוני בדאן. כיון שאין משערין בהן, אלא ברמון בינוני:

שיהו מקדשים בהן. שאם אחד מרמוני בדאן של ערלה או של כלאי הכרם נתערב עם אלף רמונים של היתר, נתקדשו כולן ונאסרו. משא״כ ברמונים של שאר מקומות:

בדאן. שם מקום:

לשער בו את הכלים. קסבר דמוציא רמון דכלים, ברמוני בדאן משערינן:

אמר ר׳ יהודה לא הוזכרו רמוני בדאן וכו׳ אבל לענין קידוש אין חילוק בין רמוני בדאן לשאר רמונים, דכולן מקדשים, דסבר ר׳ יהודה כל שדרכו לימנות מקדש. בפרק התערובות ובריש מסכת ביצה:

בדאן וגבע. שני מקומות של כותים הן, וניכרים היו רמונים וחציר של מקומות הללו [מרמון וחציר] של שאר מקומות. וכותאי ודאי לא מעשרי מאי דמזבני לאחריני, דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול, אך על גב דלנפשייהו מעשרי. הלכך מתעשרים ודאי בכל מקום:

חצירי. כרתי פורו״ש בלע״ז. כמו את החציר ואת הבצלים (במדבר י״א:ה׳):

כביצה שאמרו. גבי טומאת אוכלים, שאין מטמאין בפחות מכביצה:

נותן לתוך המים. ממלא כוס מים, ונותן לתוכו גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות, וחולק המים היוצאין לשני חלקים, והחלק האחד הוא שיעור ביצה:

וכי מי מודיעני. כלומר, כשלוקח גדולה שבגדולות שמא יש יותר גדולה הימנה. וכן קטנה שבקטנות שמא יש יותר קטנה ממנה:

הכל לפי דעתו של רואה. לפי אומד דעתו שהיא בינונית למראה עיניו. והלכה כר׳ יוסי:

כגרוגרת שאמרו. להוצאת שבת, ולשיתופי מבואות. ואין הלכה כר״י:

כזית שאמרו. כגון כזית מן המת ומן הנבלה שמטמא, ורוב שיעורים שבתורה בכזית:

אגורי. ששמנו אגור בתוכו:

כשעורה שאמרו. עצם כשעורה:

כעדשה שאמרו. שרץ מטמא בכעדשה, ומחיה בכעדשה:

מביאין טומאה. על אדם הנושאן:

בעובי המרדע. דהיינו מלמד הבקר. ועביו אצבע ושליש אצבע בגודל, שהם שתי אצבעות בקטנות. שהטפח ארבע אצבעות בגודל, שהם שש אצבעות קטנות. ונמצא הקפו טפח. שכל שיש ברחבו טפח יש בהקפו שלשה טפחים. וגזרו על שיש בהקפו טפח, אטו על שיש בעביו טפח שהוא מביא את הטומאה מן התורה:

האמה שאמרו. לענין שבת ועירובין וסוכה ומדות וכלאים:

באמה בינונית. היא אמה בת ששה טפחים. דאיכא אמה בת חמשה [קטנה ממנה], ואיכא אמה גדולה בת ששה ואצבע, ואמה בת ששה היא הבינונית:

שתי אמות. שתי מדות שבהן מודדים האמות, וכל אחת מהן אמה:

בשושן הבירה. חדר אחד בנוי על שער מזרחי של עזרה, ועליו שושן הבירה מצויירת, כדי שתהא עליהם אימת מלכות:

על של משה. על אמה בת ששה טפחים:

שהאומנין נוטלים בקטנה. שהיה הגזבר מתנה עם האומנים, כך וכך אמות בנין תעשו לבדק הבית מאמות של משה, בכך וכך דמים, ומחזירים לו במדת האמה היתירה עליה אצבע, כדי שיוסיפו משלהם על תנאם, פן יפחתו ונמצאו באין לידי מעילה שנהנו מן ההקדש. ולמה שתים, חדא לכספא ודהבא, שכשמתנים עם צורפי זהב וכסף לעשות טבלא בת ארבע וחמש אמות באמה של משה, מחזירים למדה היתרה עליה חצי אצבע, לא למדה היתרה עליה אצבע, לפי שאומנות יקרה היא ואין מפסידין אותן כל כך:

כל האמות היו בינוניות. באמה בת ששה:

חוץ ממזבח הזהב. שהיה אמה על אמה:

והקרן. של מזבח הנחושת. שהיו לו על ארבע פנותיו ארבע אבנים של אמה גובה, ואמה על אמה עובי. ואותה אמה היתה באמה בת חמשה:

והסובב והיסוד. של מזבח הנחושת. ובפרק ג׳ דמסכת מדות הן מפורשים:

אמת בנין. כגון חומת הבית ומזבח העולה:

אמת כלים. כגון ארון ושלחן ומזבח הזהב. והלכה כר׳ מאיר:

במדה דקה. של מדבר קרויה מדה דקה. לפי שיש מדברית ירושלמית וציפורית, ומדברית קטנה שבכולן:

מדות הלח. הין וחצי הין: