Bartenura on Mishnah Kelim

Sefaria · Mishnah > Rishonim on Mishnah > Bartenura > Seder Tahorot · 1,716 sections

6.2.5
כירת הנזירים. לבשל שלמי נזיר שלוקח מהן הכהן הזרוע בשלה:
6.2.6
כירת הטבחים. שמוכרים לרבים, ומסדרים הרבה אבנים זו אחר זו ושופתין עליהן קדירות הרבה, שנמצאת אבן אחת לשתי קדירות, וכשנטמאת האחת האחרות טהורות מידי דהוה אקלמרין המתואמות דתנן לעיל בפרק ב [משנה ז׳] שאם נטמאה אחת מהן לא נטמאו כולן:
6.3.1
שלש אבנים שעשאן שתי כירים. שהאבן האמצעית משמשת לזו ולזו:
6.3.2
האמצעית המשמשת לטמאה. חציה של האמצעית המשמשת לחיצונה שהיא טמאה, טמאה. וחציה המשמשת לחיצונה שהיא טהורה, טהורה:
6.3.3
נחלטה האמצעית לטמאה. וכולה טמאה:
6.3.4
לשפות עליהן. על שתי החיצונות:
6.3.5
החזירה. לאמצעית:
6.3.6
טהורה. שבטלה כירה ראשונה וכאילו נתץ כירת היורה הגדולה:
6.3.7
מקבלת טומאה משיסיקנה. דבעי היסק ככירה חדשה:
6.4.1
סמך לזו אבן אחת מכאן ולזו אבן אחת מכאן. ונמצאו עכשיו שלש כירות, האמצעית טמאה והחיצונות טהורות. הלכך שתי אבנים אמצעיות חציה של זו וחציה של זו [של צד הטהור] טהור, שמשמש לטהור:
6.4.2
ניטלו החיצונות הטהורות. חזרו אמצעיות לטומאתן כבתחלה, וכולן טמאות, שהרי אין כאן משמש לטהור:
7.1.1
הקלתות של בעלי בתים. בסיס העשוי לכירה ומקום מושבה נקרא קלת:
7.1.2
שנפחתה. קרקעיתה. והיה עומק הפחת פחות משלשה טפחים, הרי הכירה מקבלת טומאה, שאם יסיק בפחת מלמטה תתבשל הקדירה שבכירה מלמעלה:
7.1.3
יתר מכאן. אם היה הפחת עמוקה יותר משלשה טפחים:
7.1.4
טהורה. שהרי האש רחוקה מן הקדירה שבכירה ואינה מתבשלת:
7.1.5
נתן אבן או צרור. על מקום הפחת כדי שלא יהיה עומק הפחת שלשה טפחים, טהורה, לפי שאינה חשובה מקרקעית הכירה:
7.1.6
מרחה. לאבן זו בטיט:
7.1.7
מקבלת טומאה. הכירה, מכאן ולהבא. שאבן זו מקרקעית הכירה היא נחשבת, והרי אין עומק הפחת שלשה טפחים:
7.1.8
וזו היא תשובת רבי יהודה. כשנחלקו ר׳ יהודה וחכמים לעיל בפרק תנור תחלתו ארבעה:
7.1.9
בתנור שנתנו על פי הבור או על פי הדות. מכאן הביא ר׳ יהודה ראיה לדבריו, דכי היכי דבעינן הכא שיהא מסיק מלמטה וקדירה בשלה מלמעלה, הכי נמי בעינן התם:
7.2.1
דכון. לשון מקום. כמו דוך פלן [ברכות יח:] והוא מקום בולט מן הכירה שכשמוציאין הקדרה מן הכירה מושיבין אותה על אותה הבליטה, ופעמים יש לו בית קבול שתי קדירות או שלש:
7.2.2
טהור משום כירה. דאם נטמאת הכירה לא נטמא הוא. אי נמי, אינו מטמא במחובר ככירה:
7.2.3
הצדדים שלו. כותליו של דכון שאינן מן הכירה:
7.2.4
הרחב שלו. הוא כותל הכירה עצמה לצד בית קיבולו של דכון. ולפי שהדכון מרחיב והולך לצד הכירה קרי לה רחב:
7.2.5
רבי מאיר מטהר. דלא חשיב ככירה:
7.2.6
ורבי יהודה מטמא. דחשיב ככירה. והלכה כרבי יהודה:
7.2.7
וכן הכופה את הסל. ובנה על גביו כירה, ובולט חוץ לכירה. והסל הוא מיטמא משום כלי עץ, וכשבנה עליו כירה ורוחב הסל בולט חוץ לדופני הכירה ושופתים קדירות על אותה הבליטה, דינו כדכון:
7.3.1
כירה שנחלקה לארכה טהורה. כירה מקום שפיתת שתי קדרות. וכשנחלקה לארכה בטלו שתי שפיתות, ואם נחלקה לרחבה שתי שפיתות קיימות זו לבדה וזו לבדה:
7.3.2
כופח. מקום שפיתת קדרה אחת. ובין שנסדק לארכו בין שנסדק לרחבו בטל מקום השפיתה:
7.3.3
חצר הכירה. כעין מחבת גדולה של חרס והכירה יושבת באמצע מחוברת לחצר:
7.3.4
שלש אצבעות. שכותלי החצר גבוהים שלש אצבעות. כשם ששיעור כירה תחלתה שלש, כדתנן לעיל בפרק התנור, כך שיעור חצר הכירה גבהו אין פחות משלש, ופחות משלש אין אויר שלה חשוב. ומיהו מטמאה במגע מדרבנן. אי נמי, משום דהוי כמו יד לכירה, ויד יש לו מגע ואין לו אויר:
7.3.5
כיצד משערין אותה. משום דכירה גבוהה מחצר הרבה וצריכים אנו לשער מה נחשב אויר החצר:
7.3.6
נותן את השפוד. ראשו אחד על כותל החצר הנמוך וראשו אחר על כותל הכירה הגבוה, וכל שלמטה מן השפוד אם נתלה שם שרץ אע״פ שהוא למעלה מכותלי החצר כאילו נתלה למטה, דכל זה נחשב אויר החצר:
7.3.7
לא נטמאת הכירה. דחצר טפלה לכירה, ואין כירה טפלה לחצר. ואין הלכה כראב״י:
7.4.1
היתה מופרשת. שלא בנה האומן מתחלה החצר והכירה מחוברים יחד, אלא זו לעצמה וזו לעצמה:
7.4.2
חלקה. בלא בית קיבול כלל. וזו ואין צריך לומר זו קתני:
7.4.3
פטפוטי כירה. רגלי הכירה, שהם שלשה רגלים והם גבוהים שלש אצבעות, נחשבים ככירה ומיטמאים במגע ובאויר ככירה עצמה, וכל שכן אם הן פחותים משלש אצבעות שהם נידונים ככירה:
7.4.4
ואפילו הן ארבעה. רגלים, נידונים ככירה:
7.5.1
ניטל אחד מהן. היו שלשה וניטל אחד מהן, אכתי חזו קצת להיות שופת עליהם את הקדירה וחשיב כנתוץ ולא כנתוץ, הלכך מיטמאים במגע ואין מיטמאין באויר:
7.5.2
ור״ש מטהר. שהיה ר״ש אומר כל פטפוטי כירה שאין מיטמאין באויר אין מיטמאין במגע. ואין הלכה כרבי שמעון:
7.5.3
עשה שנים. עשה האומן מתחלתה הכירה בשני פטפוטין:
7.5.4
מיטמאים במגע ובאויר. דהוו להו כשתי אבנים שעשאן כירה, דתנן לעיל שהיא טמאה:
7.5.5
היו גבוהים. הפטפוטים:
7.5.6
ור׳ שמעון מטהר. אותו העודף על שלש אצבעות ולמעלה, בין במגע בין באויר. דכל פטפוט למעלה משלש אצבעות לא חשיב ככירה:
7.5.7
היו משוכים מן השפה. כמין בליטות עשויין בגוף הכירה, ומאותן בליטות נמשכין הפטפוטין שהן רגלי הכירה, והשתא נמצאים הפטפוטים חוץ מן השפה, ומה שיש מהן בתוך שלש לשפה נחשב ככירה עצמה ומיטמא במגע ובאויר, ובמה שיש מהן מחוץ לשלש בהא פליגי ר׳ מאיר ור׳ שמעון. ובכולהו הלכה כר׳ מאיר:
7.6.1
כיצד משערין אותן. לפי שהפטפוטים רחוקים זה מזה, וכשנמצא שרץ ביניהם אין אנו יכולים לדעת אם הוא בתוך שלש לשפה וטמא, או חוץ לשלש וטהור לר׳ מאיר באויר ולר׳ שמעון בין במגע בין באויר, הלכך מודד לפטפוט זה שלש אצבעות מן השפה וכן לשני ונותן האמה שמסרגלים בה את הספרים בינתים מזה לזה, והיא נקראת כנה, ומסרגל, ומן הסרגל ולפנים טמא, דהיינו נמי מקום הכנה, ומן הסרגל ולחוץ טהור:
8.1.1
התנור שחצצו. שעשה מחיצה באמצעיתו וחלקו עד למעלה מפיו:
8.1.2
הכל טמא. אפילו אוכלים שבעבר השני של מחיצה:
8.1.3
כוורת פחותה ופקוקה בקש. להכי נקט פחותה, דלאו כלי היא, דאי הוה שלימה היתה מצלת על אוכלים שבתוכה, דאפילו כלי שטף מציל, אבל השתא דלאו כלי היא הויא כמחיצה בעלמא. ופקוקה בקש לרבותא נקטה, דאע״ג דפחיתתה פקוקה בקש לא הויא כלי ואין מצלת על אוכלים שבתוכה:
8.1.4
ומשולשלת. תלויה:
8.1.5
אם הצילה במת החמור. דכוורת פחותה ופקוקה בקש חוצצת בפני הטומאה באוהל המת, ואע״פ שטומאתו חמורה לטמא אדם וכלים טומאת שבעה:
8.1.6
לא תציל בכלי חרס הקל. שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים:
8.1.7
שכן חולקים אהלים. שדרך בני אדם לחלוק אוהלים במחיצה, הלכך הויא כוורת כמחיצה ומצלת באוהל המת מן הטומאה:
8.1.8
שאין חולקים כלי חרס. שאין דרך לחלוק כלי חרס במחיצה. פירוש אחר ועיקר, שכן חולקים אוהלים, שמועלת חלוקת מחיצה באוהלים, דהא תנן במסכת אהלות פרק סגוס עבה, בית שחצצו בנסרים או ביריעות, טומאה בבית, כלים שבתוך המחיצה טהורים. ואין חלוקת המחיצה מועלת בכלי חרס, דגבי תנור תנן הכא תנור שחצצו בנסרים או ביריעות, נמצא שרץ במקום אחד הכל טמא. ואין הלכה כרבי אליעזר:
8.2.1
היתה שלימה. הכוורת:
8.2.2
התנור טהור. דכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) אשר יפול מהם אל תוכו, ולא אל תוך תוכו. ובפיה למעלה מן התנור איירי, דאי כולה משוקעת בתנור כחד תוך דמי:
8.2.3
אוכלין שבתוכה טהורין. דכתיב (שם) כל אשר בתוכו יטמא, ולא שבתוך תוכו:
8.2.4
ניקבו. נקב המטהר אותן מידי טומאתן, שוב אין תורת כלי עליהן ואינן חוצצים בין התנור ובין מה שבתוכן. וכמה הוא נקב המטהר אותן מטומאתן:
8.2.5
העשוי לאוכלים. שיעורו כמוציא זיתים:
8.2.6
העשוי לכך ולכך. לאוכלים ולמשקים:
8.2.7
מטילין אותו לחומרו. ואם ניקב כשיעור של משקין שהיא פחות משיעור העשוי לאוכלים, שוב אינו מציל מפני הטומאה:
8.2.8
בכונס משקה. כשמשימין הכלי מצד הנקב על המים נכנסים המים דרך הנקב בתוך הכלי. והוא גדול ממוציא משקה:
8.3.1
סרידא. כמין עריבה קטנה שהנחתום משתמש ללוש בה ואין לה בית קיבול. ורמב״ם אומר שהוא לוח של חרס נקובה עשויה כעין שבכה. מעשה רשת, מתרגמינן עובד סרדתא:
8.3.2
גפיים. אוגנים ואזנים:
8.3.3
שאין מצילים מיד כלי חרס. מליטמא באויר כלי חרס:
8.3.4
אלא כלים. וזו הואיל ואין לה אזנים אינה חשובה כלי:
8.3.5
נחושתו של תנור. קרקעיתו ותחתיתו. ודומה לו ביחזקאל (ט״ז ל״ו) יען השפך נחושתך:
8.3.6
החבית והמשקין טהורים. דלא נכנסו לאוירו, דהא למטה מנחושתו קיימי. ואפילו מחובר אויר התנור באויר החבית ואפילו החבית פתוחה ונכנס מאויר התנור בפיה, לא נטמא היין בכך, שאין אויר כלי חרס מטמא לא למעלה ולא למטה אלא בתוכו:
8.3.7
היתה כפויה. החבית על פיה ונתונה על פיו של תנור שיש בו שרץ, ויש בשולי החבית לחלוחית יין שיש בה טופח על מנת להטפיח, לא נטמאת אותה הלחלוחית מפני אויר התנור שנכנס לתוך החבית, כיון שלא היתה לחלוחית היין בתוך התנור:
8.4.1
הקדרה טהורה. והוא שלא ראה השרץ אויר הקדירה כשנפל בתנור:
8.4.2
נטמא. המשקה, וחזר וטימא את הקדרה, כדין כל משקין טמאין שמטמאים כלים:
8.4.3
מטמאיך לא טמאוני. הקדרה אומרת למשקין, אויר כלי חרס שקיבלת ממנו הטומאה לא טמאוני, דאין כלי חרס מיטמא מאויר כלי חרס:
8.4.4
ואתה טמאתני. שנטמאת הקדירה מחמת משקים טמאים:
8.5.1
ונפל לאויר התנור טהור. כל זמן שהתרנגול חי. דטומאה בלועה היה ואינה מטמאה:
8.5.2
ואם מת טמא. והוא שלא שהה כדי עיכול משעה שבלע עד שמת. ושיעור כדי עיכול בעופות, מעת לעת:
8.5.3
הפת שבתוכו שניה. דלא חזינן לתנור כמאן דמלא טומאה וכאילו נגע השרץ בפת, אלא התנור תחילה, שהשרץ [ש] הוא אב הטומאה נפל אל תוכו ועשאו ראשון, וחזר התנור שהוא ראשון וטימא את הפת ונעשית שניה:
8.6.1
בית שאור מוקף צמיד פתיל. בכלי חרס עסקינן, שמציל באויר התנור בצמיד פתיל כדרך שמציל באוהל המת, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ד) מכל האוכל אשר יאכל, ולא כל האוכל, פרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרס ונתון לתוך התנור שאינו מיטמא מאויר התנור. אבל כלי שטף אינו מציל בצמיד פתיל על אוכלים שבתוכו, דהכי תני בתורת כהנים, [כל] האוכל, להביא המוקף צמיד פתיל בכלי שטף ונתון לתוך התנור, שאינו מציל מיד כלי חרס:
8.6.2
השאור והשרץ בתוכו והקרץ בינתים. כגון שיש לכלי זה שני קיבולין, והמחיצה המפסקת בין בית קיבול לחבירו נקראת קרץ, לשון מחומר קורצתי גם אני (איוב ל״ג ו׳), והמחיצה מגעת עד שפתו, והשאור מצד אחד והשרץ מצד אחר והקרץ היא המחיצה החוצצת בינתים, ומוקף הכלי כולו צמיד פתיל, דנמצאו השאור והשרץ שניהם מוקפים צמיד פתיל:
8.6.3
התנור טמא. מחמת השרץ שבתוך הצמיד פתיל. שצמיד פתיל מציל על הטהרות שבתוכו מלקבל טומאה, ואינו מציל על הטומאה שבתוכו שלא לטמא את אחרים:
8.6.4
והשאור טהור. דהרי הוא מוקף צמיד פתיל בפני עצמו:
8.6.5
ואם היה שם פותח טפח. שנפרצה המחיצה שבין השאור ובין כזית מן המת בפותח טפח:
8.6.6
הכל טמא. דטפח על טפח פתוח מביא את הטומאה:
8.7.1
בעין של תנור. הוא חור כעין עין שעושים בתנור להוציא העשן, וכשמכניסים הפת לתנור סותמים אותו שלא יצא החום, ואינו חשוב כתוכו של תנור:
8.7.2
אם היה באויר. במקום מגולה שלא היה תחת האוהל, אפילו כזית מן המת נתון בעינו, טהור התנור, דאין טומאה נכנסת לתוכו כיון שאין בעין פותח טפח:
8.7.3
ואם יש בו פותח טפח. שעובי שפת העין החיצונה בולטת ומאהלת על כזית מן המת בטפח על טפח:
8.7.4
הכל טמא. העין והתנור. שטפח על טפח אוהל מביא את הטומאה:
8.8.1
נמצא במקום הנחת העצים. נמצא השרץ במקום שמניחין בו אש ועצים בכירה, והוא המקום שמשליכין ממנו האש משפל המוקד:
8.8.2
מן השפה החיצונה ולפנים טמא. דעובי כותלי הכירה נחשב כלפנים וכאילו הוא תוך הכירה:
8.8.3
וחכמים אומרים. אין עובי כותלי הכירה נחשב אלא כלחוץ ואינו כתוכה של כירה. והלכה כחכמים:
8.8.4
מכנגד שפיתת הקדרה. ממקום שמתחיל לסתום אויר הכירה:
8.8.5
נמצא. השרץ:
8.8.6
מקום ישיבת הבלן. במקום שיושב המחמם את המים למרחץ:
8.8.7
אין טמא אלא מן הסתימה ולפנים. מסתימת הקדירה שיש בו המים או הצבע או שליקת הזיתים. ובתוספתא מוכח דאין טמא אלא מן הסתימה ולפנים דקאמר הכא, היינו כשנתלה השרץ באויר ולא נגע, אבל בטומאת מגע מטמא אפילו מן הסתימה ולחוץ:
8.9.1
בור שיש בו בית שפיתה. החופר בקרקע וטח בטיט והטיח יכול לעמוד מאליו, כגון תנורו של בן דינאי דתנן לעיל בפרק תנור תחלתו ארבעה. ואית דגרסי כור בכ״ף, והוא כלי שמתיכין בו הזהב והכסף והמתכות, לשון כור הברזל. ולי נראה שהוא תנור של נפחים:
8.9.2
פורנה. תנור גדול של חרס ופתחו בצדו כעין שלנו. וטהור, משום דמשמש עם הקרקע, כדקתני בתוספתא:
8.9.3
לזבז. שפה עבה:
8.9.4
אסטגיות. נקבים כעין אותן שעושים לתנורים:
8.9.5
שפיות. שפה דקה. והלכה כתנא קמא. ורבותי פירשו, דלזבז ואסטגיות ושפיות הכל אחד, ולא פליגי אלא שכל אחד היה שונה כפי הלשון ששמע מרבו, שחייב אדם לומר כלשון רבו:
8.10.1
מגע טמא מת. אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון, דטמא מת הוי אב הטומאה ועושה הנוגע בו ראשון, ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנסו לאוירו. ואע״ג דהוא עצמו אינו מטמאו דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני, כדתנן במסכת פרה דרבנן גזרו על המשקים שיהיו מטמאים כלים, גזירה משום משקה זב וזבה כדאמרינן במסכת שבת. ואוכלים דנקט הכא, כדי נסבא. שהרי אין אוכל מטמא כלי, אלא משקים בלבד מטמאים כלים. וקפיצת פיו אינה מצלת, דאין צמיד פתיל מציל על הטומאה שבתוכו מלטמא אחרים כדתנן לעיל, ובר מן דין הא תניא בתוספתא דכלים הכל מצילים מיד כלי חרס אפילו כלי גללים וכלי אדמה חוץ מן האדם. הלכך, טהור שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור שהוא טמא, נטמאו. דאין האדם מציל בצמיד פתיל מיד כלי חרס:
8.10.2
בידים מסואבות. ידים שהם שניות לטומאה ופוסלות את התרומה:

On Your Way. Via Sefaria (sefaria.org), Sefaria-Export. Version source: http://mobile.tora.ws/ Licence: Public Domain. Source.