Bartenura on Mishnah Kelim

שעשאו שטיח. עור שטוח על הארץ לישב עליו. וחמת ושטיח תרוייהו טמאין מדרס, ואפילו הכי כיון דשינה מזה לזה ואפילו בלא שינוי מעשה הוה ליה ככלי שנשבר וטהור, אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא:

תורמל. כלי עור שהרועה מניח כליו לתוכו:

הכי גרסינן, כסת שעשאו מטפחת ומטפחת שעשאה כסת טהור. ולא גרסינן טמא. וכך היא גירסת רבותי. וכן מצאתי במשנה דווקנית. והכי מוכח מן התוספתא. וטעמא דבכולהו טהור, כדתנן בסמוך, זה הכלל לשמו טמא לשם אחר טהור, ומפרש בתוספתא, לשמו מכלי פשוט לכלי פשוט, כגון משטיח למטפחת או ממטפחת לשטיח, ושלא לשמו מכלי פשוט לכלי קבול ומכלי קבול לכלי פשוט, ומכלי קבול לכלי קבול נמי, הכל שינוי שלא לשמו וטהור. ואם כן חמת שעשאה תורמל דשינהו מקבול לקבול נמי טהור, וכר שעשאו סדין וסדין שעשאו כר דהוי שינוי מקבול לפשוט ומפשוט לקבול נמי טהור. ואי קשיא, אמאי לא ערבינהו ותנינהו חמת שעשאה שטיח ושטיח שעשאו חמת בהדי הנך, כיון דכולהו טהור הוא. הא לא קשיא, משום דקא בעי למיהדר ולמתני [חמת] זמנא אחריתי כדתני חמת שעשאה תורמל והוה צריך למתני חמת שעשאה שטיח או תורמל, ואינו רוצה לשנות מסדר האחרים. ורוב ספרים גורסים טמא, ואיני יודע ליישב גירסא זו מכוונת:

מטלית. שהיא טמאה מדרס, וטלאה בקופה. וקופה לאו בת מדרס היא, ומיהו כשטלאה בקופה נטמאת הקופה, לפי שנגעה במטלית הטמאה מדרס, והרי היא מגע מדרס. והמטלית כשנגמרה טלייתה פרח מינה טומאת מדרס, משום דבטלה לגבי קופה וקופה לא חזיא למדרס:

מטמאה אחד ופוסלת אחד. כדין כלים שנגעו במדרס ופירשו, דתנן בסוף זבים הנוגע במשכב מטמא שנים ופוסל אחד, פירש מטמא אחד ופוסל אחד, דכל זמן שהכלי נוגע במדרס חשבינן ליה כאב הטומאה לענין אוכלים לעשות ראשון ושני בחולין ושלישי בתרומה, אבל כשפירש הוי ליה כולד הטומאה ועושה שני בחולין ושלישי בתרומה בלבד, דהיינו מטמא אחד ופוסל אחד:

הפרישה. למטלית מן הקופה, הוי לה הקופה ולד הטומאה כמו שהיתה קודם שהפרישה, אבל המטלית טהורה, דמכיון שטלאה בקופה נעשית כקופה והויא לה כחתיכת דופן שניטלה מן הקופה דטהורה החתיכה. ומיהו אם אחר פרישתה מן הקופה חישב עליה לישיבה, מקבלת טומאה מכאן ולהבא אם יש בה כשיעור:

טלאה על הבגד. לא נתבטלה מטומאת מדרס, ומטמא הבגד שנים ופוסל אחד כדין כלים הנוגעים במדרס כל זמן שלא פירשו:

הפרישה מן הבגד. דין הבגד ככלים שנגעו ופירשו, מטמא אחד ופוסל אחד, והמטלית הרי היא כמו שהיתה, דלעולם לא נתבטלה, ומטמאה שנים ופוסלת אחד:

וכן הטולה. מטלית:

על השק או על העור. כטולה על הבגד ואינה מתבטלת:

ור׳ שמעון מטהר. קסבר בשק ובעור מתבטלת, הואיל ולאו מינה. ורבי יוסי סבר, דבשק דאריג כמותה, אינה מתבטלת. אבל בעור, דלאו אריג הוא, מתבטלת. והלכה כרבי יוסי:

שלש על שלש שאמרו. דמיטמא לענין טומאת מת ושרץ ונבילה:

חוץ מן המלל. מה שמשייר האורג בראש הבגד כשיעור שתי אצבעות, והוא ענף של בגד, קרוי מלל. וכיון ששתי לבדו הוא ואין בו ערב, אין מצטרף לאריג. ורבותי מפרשים מלל, מה שמולל וכופל התופר מקום החתך, מפני החוטים שדרכן לצאת שלא יצאו ותתקלקל התפירה:

מכוונת. והמלל בכלל:

טלייה על הבגד מרוח אחת. מטלית שהיא טמאה מדרס ותפר אותה על הבגד באמצעו מרוח אחת, ומשלש רוחות תלויה ואינה מחוברת בבגד:

אינו חיבור. ואין הבגד טמא מדרס:

משתי רוחות זו כנגד זו. כגון שהיא תפורה מזרח ומערב, ודרום וצפון אינה תפורה. או איפכא. הרי זה חיבור והבגד טמא מדרס:

כמין גאם. שתפורה מזרח ודרום, או מערב וצפון:

במה דברים אמורים. דלא הוי חיבור אלא בשתי רוחות זו כנגד זו:

בטלית. שאינה דרך מלבוש אלא שכורכה עליו בלבד:

אבל בחלוק. שלובשים אותו, לעולם הוי חיבור, אא״כ תפורה השפה העליונה. והלכה כחכמים:

בגדי עניים. שהם עשויים מחתיכות חתיכות קטנות ואין בכולן חתיכה אחת שיהיה בה שלש על שלש:

הרי אלו טמאים מדרס. הואיל ויש בכל הבגד בכללו שלשה טפחים על שלשה טפחים או יותר, הרי הבגד כולו טמא מדרס:

כיון שנקרע רובה אינו חיבור. ואם נטמא הקצה האחד לא נטמא הקצה האחר:

העבים והרכים. הבגדים העבים והגסים ביותר, כגון הלבדין והמגוסין. והרכים ודקין ביותר, כגון השיראין והסריקין:

אין בהן משום שלש על שלש. ואין טמאין טמא מת ולא שאר טומאות עד שיהיה בהן ג׳ טפחים או יותר, משום דשלש על שלש מהן לא חזי למידי:

כסת הסבלין. הנושאים משאות על כתפן או על ראשן יש להן כסת קטן בראשן או בכתפן שלא יזיק להן המשאוי, ופעמים יושבים עליו:

משמרת של יין אין בה משום מושב. שאין יושבים עליה מפני השמרים:

סבכה של זקנה טמאה מושב. לפי מאי דתנן לעיל בפרק שלשה תריסין דסבכה של זקנה טמאה טמא מת דמשמע אבל לא משום מושב, צריך לפרש דשני מיני סבכות יש לזקנה, אחת שאינה ראויה לישב עליה והיא טמאה טמא מת, וסבכה אחרת שפעמים יושבת עליה, ובה תנן הכא שהיא מטמאה משום מושב:

חלוק של יוצאת החוץ. תרגום זונה נפקת ברא:

עשוי כסבכה. שיש בה חלונות חלונות מעשה רשת ובשרה נראה לחוץ:

מן החרם. מן הרשת. ובשרו נראה, לפיכך טהור:

מזוטו. יש בתחתית הרשת מעט אריג עשוי כבגד, וקרוי זוטו של רשת:

וכפלו. שכפל את הרשת ותפרה ואין בשרו נראה מתוכה:

טמא. דחשיב בגד. ואין הלכה כר׳ אליעזר בן יעקב:

קורקורתה. שולים ותחתית, כמו קרקרות הכלים:

עד שיגמור את פיה. שפתה העליונה. שאינה יורדת לטומאה עד שיגמור את כל מלאכתה:

שביס שלה. מלשון השביסים והשהרונים. ציור שעושים על הסבכה לנוי, עומד על מצחה ומקיף מאוזן לאוזן. ובפני עצמו נמי חשיב, שהוא עשוי להסירו משם ולתת אותו בסבכה אחרת:

החוטין שלה. שבהן קושרים הסבכה על הראש:

טמאים משום חיבור. שאם נטמאת הסבכה נטמאו החוטים עמה. דאילו החוטים בלא סבכה לא היו מקבלים טומאה: אם אינה מקבלת את רוב השער של הראש, טהורה:

נומי הסדין. נימין היוצאים מן הסדין, והן חוטים שרגילים לצאת מן האריג בין מן הצדדים בין מלמעלה בין מלמטה. אם נגע שרץ בנימין, נטמא הסדין. והוא שיגע בתוך השיעור המפורש במתניתין. וכן אם נגע שרץ בסדין, נטמאו הנימין עד מקום השיעור המפורש. ומשם ולחוץ טהורים, שאין הנימין חיבור לכל בגד אלא עד מקום השיעור המפורש בהן:

טרטין. כמין כובעים:

פליון. סדין שמתעטף בו כולו:

אפקרסין. כמו אפקרסותו אינה מעכבת דפרק ואלו מגלחים [מועד קטן כ״ב:] והוא לבוש התחתון ופתוח מכתפיו וכשלובשו קושרו:

סגוס. בגד של צמר עב וכולו ציציות, וקורים לו בערבי אלבורנו״ס:

רדיד. צעיף דק שהאשה מכסה בו ראשה. ותכס בצעיף, תרגום ירושלמי רדידא:

גומדין. בגד שהוא אמה על אמה, ומכסין הערבים חוטמן ופיהם בזמן הקור. ופירוש גומד אמה, כדכתיב (שופטים ג ט״ז) ולה שתי פיות גומד ארכה:

קלקין. אריג של שער ויש לו נימין:

פונדא. יש מפרשים אזור חלול ורחב. ויש מפרשים הבגד התחתון שנותנים על הבשר לשמור שאר הבגדים שלא יטנפו בזיעה:

מעפורת. תרגום ויתחפש באפר (מלכים א כ״ד) ואשתני במעפרא. סודר שמעטפים בו הראש:

פרגוד. מסך שתולין על פתחי המלכים:

כל שהן. בין רב בין מעט הוי חיבור. וכולהו אחריני ששיעורן מפורש, כשיעור הוי חיבור מה שיתר מכשיעור לא הוי חיבור לא לטומאה ולא להזאה:

שלש כסתות של צמר. תפורות זו עם זו כשלל של כובסין. אי נמי, ארוגות יחד, כעין האורגים מפות שדרכן להניח הפרש בין מפה למפה ומחוברות בחוטי השתי ואין בו ערב. וכל הני דתנן הכא, כל אחד במנינו או פחות הוי חיבור, ואם נגעה טומאה באחד מהן נטמאו כולן, ואם היו טמאין והוזה מאפר הפרה באחד מהן נטהרו כולן. ויותר על מנין זה לא הוי חיבור לא לטומאה ולא להזאה:

סובריקין. אית דתני ספריקין. אית דמפרשי מכנסים, ואית דמפרשי כמין בתי ידים מצמר שמלבישים בהם את הידים ומכסים בהם הזרועות עד האצילים:

גלופקרין. כסות עבה של צמר שלובשים בעת הקרירות:

חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה. לחומרא. אם נגעה טומאה באחד מהן הוי חיבור ונטמאו כולן, ואם הוזה אחד מהן לא הוי חיבור, ולא טהר אלא אותו שהוזה עליו בלבד:

ר׳ יוסי אומר אף לא לטומאה. ואין הלכה כר׳ יוסי:

חוט המשקולת. הבנאים מחזיקים בידם חוט ובראשו עופרת ומורידים אותו כנגד הכותל לראות שלא יהא עקום:

חרשין. נגרין של עץ:

ושל בנאים. הבונים החומות הגבוהות והגדולות. וחוט המשקולת דרישא דלא הוי אלא שנים עשר, מיירי במיוחד לבנינים קטנים:

יתר מכן. יותר ממדות אלו שמנו חכמים בכל אחד ואחד, אע״פ שהוא רוצה בקיומן, טהור אותו העודף על המדה ולא הוי חבור לכלי:

ושל סיידים. הטחים פני הכותל בסיד וגם הם צריכים למשקולת, וכן הציירים שמציירים צורה בכתלים:

כל שהן. בין רב בין מעט הוי חיבור:

חוט מאזנים. חוט שאוחזים בו המאזנים בשעה ששוקלים בהן:

ר׳ יוסי אומר טפח טהור. אם יד הקרדום גדול כל כך שיוצא טפח לאחר ידו, לא חשיב יד, לפי שמזיק לו למלאכתו, וכל היד כולו טהור. כך פירש מורי. ואין הלכה כר׳ יוסי:

יד הקרדום מלפניו. דרך האוחז ביד הקרדום כשרוצה לחתוך בו אינו אוחז ממש בראש הקתא שמא יחליק ויפול מידו אלא מניח מעט לאחר ידו, והשיעור שיש בין יד האדם לברזל קורא מלפניו, והיוצא לאחר ידו קורא מאחריו באידך בבא. והא דלא מפרש בבבא זו דין שלפניו ושל אחריו, משום דהכא חשיב הנך דשיעורן טפח, ובאידך בבא חשיב הנהו דשיעורן שלש אצבעות:

פרגל. מחוגה. קומפש״ו בלע״ז. והחרשים צריכים לעשות בו צורות עגולות:

מקבת. פטיש של ברזל שראשו אחד חד ובו נוקבים ופוסלים את האבנים, ועל שם כך נקרא מקבת. ולשון מקרא הוא, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל (מלכים א ו׳ ז׳):

מפתחי אבנים. לשון פתוחי חותם:

של צמרים. מוכרי צמר. וטעמא דהנך שיעורן בטפחיים, מפני שתופס בהן בשתי ידיו. והיינו נמי טעמא דכל הנך ידות דלקמן ששיעורן בטפחיים. וכל אותן ששיעורן טפח, לפי שדרכו לאחוז בהן בידו אחת:

מקור. קורנס חד שמנקרים בו הרחים. ועל שם שמנקרים בו קרוי מקור:

יד המעצד של לגיונות. גרסינן. והוא כלי מכלי הרוצחים, ראשו עגול, ונושאים אותו אנשי החיל במלחמה. ובערבי קורים לו טבריזי״ן:

של זהבים. המכים על זהב לעשות טסין דקין:

ושל חרשים. של ברזל:

שיירי הדרבן מלמעלן. המרדע ראשו אחד יש בו ברזל כעין מרצע שבו מלמד הפרה לתלמיה והוא קרוי דרבן, ובראשו השני ברזל רחב מחודד לחתוך בו שרשים ושמו חרחור. ושיעור יד המרדע, למעלה לצד הדרבן ארבעה טפחים חשובים חיבור, ולמטה לצד החרחור שבעה טפחים הסמוכים לו הוו חיבור, כדלקמן. ומה שהוא יותר מארבעה לצד הדרבן ושבעה לצד החרחור אינו חיבור, ואם נגע שם טומאה לא נטמא לא החרחור ולא הדרבן:

בדיד. כלי ברזל שבו חופרים גומות סביב האילן כדי שיחזיקו מימיהן. ועל שם הגומות שקרוין בדידין נקרא הכלי החופר בהן, בדיד:

של נכוש. פטיש שמקישים בו על האבנים ומשברים אותן:

בן פטיש. הפטיש הקטן קרוי בן פטיש, והגדול שמו פטיש:

של בקוע. קרדום שמבקעים בו עצים:

של עדור. שחופרים בו הקרקע לזריעה. כמו אשר במעדר יעדרון (ישעיהו ז׳:כ״ה):

של סתתים. חוצבי אבנים והמקצעים ומשוין אותן:

מגריפה. שגורפים בה תנור וכירים או הטיט. תרגום יעים, מגרופייתא:

ושל סיידים. שגורפים בה את הסיד:

יתר מכן. יותר ממדות אלו שמנו חכמים ביד המגריפה, אם רוצה בקיום זה האורך היתר:

טמא. אם נטמא הכלי. וכן אם נגעה טומאה בכל זה האורך של יד, נטמא הכלי עמו, דהוי חיבור לכלי:

יד משמשי האור. כגון יד של שפוד ואסכלה ומרחשת ושאר כלים שתשמישן על ידי האור:

כלי זכוכית. הך מתניתין תנינן לעיל בפרק ב׳ ובפרק ט״ו. ואיידי דבעי למתני דין הנך כלים של זכוכית הדר תנא לה הכא:

טבלא. שולחן:

אסקוטלא. בלשון לע״ז קורים לקערה שקוטיל״א. והכא מיירי בקערה פשוטה שאין לה בית קיבול, אלא שמתחתיה מחובר לה בית קיבול קטן המשמש כשכופין הכלי על פניו, כעין שיש לכוסות של כסף ושל זכוכית שלנו:

יש להן לבזבז. שפה סביב, הלבזבז עושהו כלי שיש בו בית קיבול:

שולי קערה ושולי אסקוטלא. כשנשבר מקום תשמישן נשאר הבית קיבול קטן והופכו ומשתמש בו, ואפילו הכי טהורים, דלא חשיבי השולים כלי, מפני מקום השבר שמזיק לידים כשאוחזים בו:

קרטסן או שפן. תיקנם ועשאן חלקים עד שראויין להשתמש באותו בית קיבול, טמאים, דלא הוו תו שבר כלי:

בשופין. כלי שצורפין וחרשי ברזל מסירים בו החלודה ומחליקים בו הכלים. תרגום הצריפים, שופינא. לימ״א בלע״ז:

אספקלריא. מראה של זכוכית שהאשה רואה בה את פניה. ובלע״ז אספקל״ו. ואפילו יש לה בית קיבול טהורה, לפי שאינה עשויה לקבל אלא לראות צורת הפנים:

תמחוי. כמין קערה גדולה של זכוכית:

תרווד. כף של זכוכית:

ואם לאו. אם כשנותנו על השלחן או על דבר פשוט הוא מתגלגל לכאן ולכאן ונשפך מה שבתוכו, לפי שתחתיו חד ואינו עומד:

ר׳ עקיבא מטמא. הואיל ויש לו בית קיבול. והלכה כר״ע:

כוס. של זכוכית:

שנפגם רובו טהור. דחשיב שבר כלי: