Bartenura on Mishnah Kelim

התקינן לישיבה טהורים. ממדרס. לפי שאין עשויין לישיבה ובטלה דעתו אצל כל אדם:

סירגן בגמי. על פיהן, כדרך שמסרגין את המטות:

טמאין. דאין התבן והמוכין יכולין ליפול, וחזי לישיבה:

האסלא. בית מושב של ברזל מכוסה עור, ויושבים עליו בבית הכסא:

פירשה. העור מן הברזל:

העור טמא מדרס. דעור בפני עצמו חזי לישיבה, והברזל בלא עור לא חזי לישיבה, וחזי לשאר תשמישים:

טרסקל. סל קטן עשוי מערבה קלופה, ואוכלים עליו לחם:

והטרסקל טהור מכלום. דמפני קטנו לא חזי לישיבה. ולא לשאר תשמישין, שאין לו דפנות:

ספסלים שבמרחץ. של שיש הן:

ששתי רגליו של עץ, טמא. אם ישב הזב עליו טמאין הרגלים של עץ משום מושב. אבל הספסל עצמו טהור, דכלי אבנים אין להם טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים:

ואחת של אבן טהור. דהוי כאילו הספסל כולו מאבן:

ששיגמן. שפסלן ותקנן ברהיטני:

שיהו המים הולכים תחתיהן. ולאו לישיבה עבידי, אבל בני אדם יושבים שם כדי שלא יטנפו ממי המרחצאות היוצאים. והלכה כחכמים:

קנקילין. כלי שמשימין תחתיו אש וגפרית כדי לעשן הבגדים שעליו:

שיש בה בית קבלת כסות. שיש לה בית קיבול לקבל הבגדים שעליה:

ככוורת. מפולשת משני צדדים:

הכדור. פלוט״א בלע״ז:

והאימום. דפוס של מנעל. וכל אלו חיצוניהם עור ומלאין מבפנים שער או מוכין:

והקמיע והתפילין. יש בתוך הבתים של עור פרשיות כתובות בקלף:

ובמה שבתוכן טהור. אם נטמא אחת מאלו במת ואח״כ נקרע, ונגע אחד במה שבתוכן, טהור, לפי שאין מה שבתוכן חיבור להן ואין מה שבתוכן טמא כמותן:

הכאוף. כמו אוכף:

הנוגע במה שבתוכו טמא. אם נטמא האוכף במת. כשם שהנוגע בו טמא, כך הנוגע במה שבתוכו טמא:

מפני שהתפר מחברו. ועושהו אחד, זה שבפנים עם החיצון:

זריז האשקלוני. חגורה רחבה שבה חובשים את הבהמה. תרגום ויחבוש את חמורו, וזריז (בראשית כ״ב:ג׳). ובאשקלון עושים אותן של עץ, וקרויין זריז אשקלוני על שם מקומן:

מדוכה המדית. מכתשת העשויה במדי. לוקחים חתיכת עץ גדולה עבה וארוכה, וחוקקים כמין מכתשת באמצעה, ורוכבים עליה מכאן ומכאן וכותשים. ולפיכך יש עליו תורת מרכב:

עביט של גמל. תרגום בכר הגמל, בעביטא דגמלא (שם ל״א):

טפיטן של סוס. אוכף שעל הסוס בלשון משנה טפיטן שמו, ושל גמל עביט שמו, ושל נאקה אוכף שמו, כל אחד שמו עליו. וכולן מרכב הן, אלא שיש מהן שפעמים עשויין לישב עליהן:

טפיטן של סוס טמא מושב. דאין טמא מרכב אלא המיוחד לרכיבה כפיסוק רגלים, ואינו עשוי לישיבה כלל:

בקונפון. שדה ששוחקים שם המלכים, ורגילים לשבת על הטפיטן של סוס לראות בשחוק המלך, הלכך טמא מושב. קונפון, שדה, בלשון לע״ז קנפ״ו. ואין הלכה כר׳ יוסי:

אבל אוכף של נאקה טמא. רמב״ם פירש, טמא מושב. ות״ק קאמר לה, דפליג אטפיטן של סוס ומודה באוכף של נאקה שהוא טמא מושב. ורבותי פירשו, אבל אוכף של נאקה טמא מרכב. ורבי יוסי קאמר לה, דמודה לת״ק באוכף של נאקה שאינו מיוחד אלא לרכיבה:

חלק מגעו ממשאו. דנושא מטמא בגדים ואין נוגע מטמא בגדים:

תפית של חמור. עצים שנותנים על גב החמור לחבר ולקשור עליהם המשא. ואינן ראויין לא לרכיבה ולא לישיבה:

שינה את הנקבים. דבשינוי נקביהן נותן מקום לאדם לישב שם:

או שפרצן. שהסירם ממקומם ונתנן זה לצד זה. ויש מפרשים, תפית של חמור טהורה לפי שאין ברחבה טפח, וכל שאין ברחבה טפח לא חזי לישיבה, וכששינה את הנקבים דהיינו שהרחיב מקום המושב או שפירצן ונעשה מקום המושב רחב טפח, טמאה:

המטה והכר והכסת של מת. אע״ג דמת אינו מטמא מדרס והנך למת עשויין ולא לישב עליהן, אפ״ה טמאים מדרס, מפני שהנשים יושבות עליהן [ומבכות את מתיהן]:

ומשבר של חיה. מושב האשה היולדת. על האבנים (שמות א׳) מתרגמינן על מתברא:

שהוא כורם עליו. גרסינן. כלומר מקפל ומתקן שם את הבגדים:

אמר ר׳ יוסי אין בהן משום מושב. ומתני׳ דפרקין דלעיל דתנן כסא של כלה שנטלו חפויו דמשמע הא לא נטלו חפויו טמא. פליגא אדר׳ יוסי. ואין הלכה כר׳ יוסי:

החרם. לשון מצודים וחרמים (קהלת ז׳). רשת עשויה מחוטים נקשרים זה בזה ובו נקבים נקבים, אלא שיש מעט בתחתית הרשת שהוא ארוג כבגד, וקרוי זוטו. והרשת כולה מקבלת טומאה מפני הארוג כבגד שבתחתיתה:

הרשתות והמכמרות. מיני מצודות שצדין בהן חיות ועופות ודגים:

מדף. הציידין שצדין עופות מביאין לוח של עץ ומניחים תחת הלוח חטין או פתיתים, והעוף בא לאכול אותם ונופל הדף עליו ונתפס:

פלצור. מין מצודה של עץ:

הסכרין. הסותמים וסוכרים את המים. לשון ויסכרו מעינות תהום (בראשית ח׳:ב׳):

טמאים. מקבלים טומאה אם נגעו במת או שרץ:

אקון. סל שצדים בו דגים:

רטוב. סל שצדים בו עופות:

כלוב. עשוי מנצרים של ערבה קלופה או מגמי, ויש חלל כאצבע או פחות בין נצר לנצר, ומניחים שם עופות. וקורים לו בלע״ז גביא״ה. ובמקרא, ככלוב מלא עוף (ירמיה ה׳ כ״ז):

שלשה תריסין הן. שלשה דינים חלוקין זה מזה יש בתריסין דהיינו מגינים:

תריס הכפוף. המצויין אצלנו, שמקיפים את האדם משלש רוחות:

טמא מדרס. דעשוי לשכיבה, ששוכבים עליו במלחמה. וכל שכן שטמא טמא מת, דקיימא לן כל הטמא מדרס טמא טמא מת:

שמשחקים בו בקומפון. בשדה של עמק המלך, באים שנים כל אחד חרבו בידו ותריס קטן עגול שאינו כפוף בידו השמאלית, ולמדין להגן כל אחד במגינו שלא יכהו חבירו. וקורין לו אשגרימ״ר בלע״ז:

טמא טמא מת. והוא הדין שטמא טומאת שרץ ונבילה ושאר טומאות כולן, חוץ ממדרס, שאינו נעשה אב הטומאה אם שכב עליו הזב או ישב, אלא ראשון כמגעו של זב:

ודיצת הערביין. תריס קטן ביותר שהערביים עושים לדיצה ולשמחה ולשחוק, ואינו כלי של תשמיש:

כקתדרא. שהיא קצרה ומוקפת משלש רוחות:

טמאה מדרס. דמיוחדת לישיבה:

כמטה. שהיא ארוכה ומיוחדת להניח בה פרקמטיא, והשוכב בה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

ושל אבנים. העשויה להוליך בה אבנים:

טהורה מכלום. לפי שפרוצה מתחתיתה נקבים גדולים כמוציא רמון:

שנסדקה טמאה מדרס. דכיון שנסדקה ואינה ראויה ללישה, מיחדין אותה לישיבה:

טמאה טמא מת. דכלי תשמיש היא:

הבאה במדה. שמחזקת ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש:

טהורה מכלום. שמפני כובדה וגודלה אינה מיטלטלת מלאה, ואנן דומיא דשק בעינן דמיטלטל מלא וריקן:

תיבה שפתחה מצדה. משמשת ישיבה עם מלאכתה, שיכולים להשתמש בה כשהוא יושב, בזמן שפתחה מצדה. משא״כ כשפתחה מלמעלן. והבאה במדה דתנינן במתניתין שהיא טהורה מכלום, אאינה מיוחדת למדרס קאי, דהטמאה מדרס אפילו באה במדה לעולם היא טמאה:

תרבוסים. כלים של עור כעין ארגזים:

של ספרים. מקיזים דם:

טמא מדרס. גדול הוא וחזי לישיבה או למזגא עליה:

שאוכלים עליו. כלי תשמיש הוא:

ושל זיתים. שסוחטין בו הזיתים, לא חשיב כלי של משמשי אדם:

בסיסאות. ואת כנו מתרגמינן וית בסיסיה:

ושל דלפקי. כלי עץ שמשימים בו צלוחיות ואשישות ואוכלים ומשקים, וממנו נוטלים ונותנים על השלחן. והבסיס שלפניו אינו לישיבה, אבל תורת כלי עליו:

ושל מגדל. אוצר של עץ. ארמריא״ו בלע״ז:

טהור מכלום. דלאו כלי הוא וצורתו מוכחת עליו:

שלש פנקסיות הן. העשוין לכתוב בהן. כמו חנוני על פנקסו:

אפיפורין. לוח שמניחים עליו אבק של עפר וכותבים בו חשבונות. וגדול הוא וחזי לישיבה:

שיש לה בית קבול שעוה. לוח שטחין פניו בדונג ורושמין על הדונג בחרט:

וחלקה. שאין בה שעוה, וכותבים עליה בדיו, ואין לה בית קיבול:

של זגגים. שמניחים עליה כלי זכוכית:

סרגין. עושי המרכבות. בערבי קורין למרכב, סירג. ויש מפרשים, שמסרגים את השבכות. וטהורה מכלום לפי שאינה ממשמשי אדם:

משפלות. קופות עשויות להוציא בהם זבלים לשדות:

של זבל טמאה מדרס. לפי שראויה לישיבה:

והפוחלץ. עשוי כעין מכבר מעשה רשת, והנקבים שלו רחבים יותר ממשפלת של תבן. ואינה ראויה אפילו לקבל תבן, שנקביה רחבים ביותר, וגם אינה ראויה לישיבה, שחבלים שלה קשים ואין ראויין לישב עליהן, הלכך טהורה מכלום:

מפצים. כמין מחצלאות עשויות מחילף ומסיב וקנה וגומא וגמי וכיוצא בהן:

ושל צבעים. שהצבעים נותנים עליהם הבגדים:

טמא טמא מת. שאינם מיוחדים לישיבה, אבל תורת כלים יש להן:

ושל גתות. העשויות לכסות בהן ענבים וזיתים:

חמתות. נאדות של עור:

תורמלין. כיסין גדולים של עור, שהרועה מניח חפציו לתוכן:

המקבלים כשיעור. המפורש למעלה בריש פרק כרים. החמת של שבעת קבים. והתורמל של חמשת קבין. וכל שכן אם מחזיקים יותר, דאז משמשים ישיבה עם מלאכתן. אבל פחות מכאן לא:

ושל עור הדג טהורים מכלום. דכל הבא מבריות שבים, טהור:

לשטיח. לשטוח בארץ לישב עליו:

לתכריך הכלים. לכרוך בו את הכלים, כגון סכינים ומספריים ומחטים כדי לשמרן:

ושל רצועות ושל סנדלים. עור העומד לחתוך ממנו רצועות וסנדלים, טהור מכלום, דמחוסר מלאכה הוא. אבל רצועות המתוקנות כבר, טמאות, כדמוכח במסכת נגעים פרק י״א:

לוילון טמא טמא מת. העשוי למסך לפני הפתח, טמא, לפי שהשמש מתעטף בשוליו לפעמים ומתחמם בו:

של צורות. בגד שהוא ביד רוקם ובו מיני צורות כדי לראות בו לעשות כמותו בבגד אחר:

של ידים טמאה מדרס. לפי שפעמים נותנה על הכסת וישן עליה:

ושל תכריך נבלי בני לוי. שהיו הלוים כורכים כלי השיר שלהן במטפחת. ודרך שאר בני אדם לעשות להן תיק של עור, ואף הן טהורים:

פרקלינין. צורת יד של עור שנושאים ציידי עופות כשתופסים בידיהן העוף, שקורין אשטו״ר ואשפרוי״ר, ובו יוצאים לצוד חיה או עוף:

טמא מדרס. לפי שנשען עליו:

ושל חגבים. ההולכים לצוד חגבים ונותנים אותם בו:

ושל קוצים. ללקט קוצים. ואית דגרסי של קייצים, המייבשים פירות הקיץ, כגון העושים גרוגרות וצמוקים בשדה: